מסכת שבת דף צז' עמ' א-ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מה?

זה לא המחשב הבא.

אז מה הבעיה?

זה היה בשעה.

יש אפשרות ש...

ואי אפשר קצת לסדר את זה שיהיה טוב יותר?

כבוד האב בכבוד.

מסכת שבת, דף צדיק ז', עמוד א',

חמש שורות קודם סוף העמוד.

טענו רבנן,

מרשות הרבים לרשות הרבים, רשות היחיד באמצע.

רבי מחייב, החכמים פותרים.

אמנם כבר למדנו קטע מהעניין,

אבל נחזור מכאן שוב,

משום שהפסקנו באמצע העניין.

אז הברייתא אומרת, מה יהיה הדין אם אדם זרק חפץ ברשות הרבים לרשות הרבים,

כאשר יש רשות היחיד

בין שני רשויות הרבים?

האם יהיה חייב

משום שזה עבר דרך רשות היחיד,

או שמאחר וזה נח ברשות הרבים,

אם כן לא עשה כלום?

צריך לומר שמדובר כאן, שלא היה פה העברה של דלת עמוד ברשות הרבים.

מדובר באופן שהוא זרק ברשות הרבים הקודמת,

כאשר הוא עמד בסמוך לרשות היחיד,

ושוב זה נח

ברשות הרבים האחרת, בסמוך

לצד האחר, שסמוך לרשות היחיד.

אז כתוב כאן שרבי מחייב, האם כל זה רבי מחייב חטאת,

אם זה בשוגג?

כי זה עבר דרך רשות היחיד.

אז זה נחשב כאילו

נהיה מונח שם ברשות היחיד.

החכמים פותרים, אבל חכמים צוברים.

מאחר ובפועל זה לא נח ברשות היחיד,

זה לא נחשב כאילו נח ברשות היחיד.

נמלא אין סיבה לחייב אותו.

רב ושמואל דאמרי תרוויו לא חייב רבי

אלא ברשות היחיד מקורה.

דאמרי נאן ביתא כמדמליה דמי,

אבל שאינו מקורה, לא.

פירושו

רב ושמואל שניהם באים לפרש

את דעת רבי,

שכל מה שרבי מחייב

באופן שהחפץ עבר

מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד,

זה הכל באופן שרשות היחיד הזו הייתה מקורה.

כלומר, היה בה תקרה, כמו למשל בית.

במצב הזה אומר רבי, הרי זה כאילו נחשה.

למה?

כי מאחר ויש תקרה,

כלומר זה בית,

ביתא כמדמליה דמי.

הבית הזה הרי כאילו הוא מלא.

זה נחשב כאילו החפץ נח בתוכו.

אבל שאינו מקורה,

אבל מה יהיה הדין אם זה רשות היחיד של ג'

מחיצות או ד' מחיצות ללא תקרה?

במצב הזה רבי לא מחייב.

כי לא בזה אמר רבי,

שהרי זה כאילו הונח שם.

אמר רב חינא, אמר רב יהודה, אמר שמואל,

מחייב היה רבי,

שתיים, אחד משום הוצאה ואחד משום הכנסה.

רב יהודה בא ואומר בשמו של שמואל,

שמואל היה רבו של רב יהודה,

ואומר רב יהודה שהוא שמע בשמואל

שמפרש את דעת רבי,

שכשהוא בא לחייב הוא לא מחייב רק חטאת אחת,

אלא שתי חטאות.

יש פה שתי מלאכות.

מה עם שתי המלאכות?

מאחר ולדעת רבי אמרנו שהרי זה כאילו נח

ברשות היחיד,

נמצא שהיו פה שתי פעולות.

גם פעולת הכנסה, זו הפעולה הראשונה.

כלומר קודם הוא עשה

פעולת הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד,

ושוב הוא עשה פעולת הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.

כי מאחר והוא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד,

והרי זה כאילו הונח שם ברשות היחיד,

נמצא אם כן שהוא עשה פה גם פעולת הוצאה וגם פעולת הכנסה,

ואשר על כן התחייב שתי החטאות.

יתיב, רב חנה וקעקעה שלהם.

כבר חנא שמע את הדברים מרב יהודה בשמו של שמואל

היה קשה לו בדברים הללו.

ומאמרה דמחייב רבי התולדה במקום אב,

כן, הפכנו את העמוד,

עמוד ב',

וכי רבי מחייב,

כאשר אדם עושה אב ותולדה של אותו אב,

האם רבי מחייב לתת חטאת

גם על התולדה?

הגם שכבר נותנו חטאת על האב,

הרי כאן,

כמו שלמדנו בשיעורים הקודמים,

ההוצאה זה האב מלאכה.

ההכנסה זה לא אב מלאכה, אלא מה זה?

תולדה.

זה נלמד מכוח סברה.

הרי בתורה הקדושה לא מצאנו הוצאה.

כל מה שמצאנו זה,

כל מה שמצאנו זה לגבי,

לא מצאנו לגבי ההכנסה, מצאנו פסוק של הוצאה.

מאחר וכל מה שנכתב בתורה זה הוצאה,

אז מכוח מה אם כן אנחנו אוסרים את ההכנסה?

רק מכוח סברה.

מה הסברה? מלאי אפוקי?

מלאי עיולי?

מאחר וסוף סוף כל האיסור בהוצאה,

בגלל ששינת את המיקום של החפץ,

שקודם הוא היה ברשות אחת ועכשיו הוא עבר לרשות אחרת,

אם כן, מה זה משנה אם זה בדרך של הוצאה או בדרך של הכנסה?

אבל מאחר ועל כל פנים,

זה נלמד רק מסברה,

ולא מפורש בתורה,

הרי זה בגדר תולדה.

אם אתה פה רוצה לטעון שרבי מחייב שתיים, כלומר, מה זה מחייב שתיים?

שתי חטאות

על כורחנו שאתה טוען שהוא חייב גם על ההוצאה של זהב, גם על התולדה של האב הזה,

שזה ההכנסה.

אולי הוא צובב כמו רבי אליעזר, אבל?

זה גוף הבוים להוכיח שהוא לא סובל כמו רבי אליעזר.

נכון מאוד,

תכף אנחנו נראה שרבי סובר שלא כדעת רבי אליעזר.

מובן?

וזו הייתה השאלה.

וכי שייך לומר שרבי מחייב

גם על התולדה בזמן שחייב על האב, גם כן.

על אותו אב של אותה תולדה?

ועתניא,

והרי למדנו בברייתא, רבי אומר,

דברים הדברים אלה הדברים.

לגבי מצוות השבת, בפרשת ויקל נאמר שם,

אלה הדברים אשר ציווה השם לעשות אותם.

דורש רבי,

מה זה אלה הדברים?

פה יש רמז

לשלושים ותשע מלאכות

שנצטוו עם ישראל שלא לעשות אותם בשבת.

איך לומד זאת רבי?

אומר הוא כך, דברים זה לשון רבי.

מיעוט רבים, שניים.

דברים זה שניים.

הדברים, האה הנוספת, זה מוסיף עוד אחת.

יש לנו, אם כן, גימל מלאכות.

תוסיף את אלה, שזה בגימטרייה שלושים ושש,

נמצא שיש לך כרמז,

לשלושים ותשע מלאכות.

אומר רבי, אלו שלושים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני.

ונשאלת השאלה,

אם

באה התורה לרמז על העניין הזה שיש שלושים ותשע מלאכות,

מה המטרה בזה?

הרי אם נאמר שאין הבדל בין אב לתולדה בחיובים,

אלא החיובים שלהם שווה

כל פעולה, בין אם הגדרתה כאב מלאכה, בין אם הגדרתה כתולדה,

או אם כל זה חייב,

על זה חטאת ועל זה חטאת,

וגם אם הוא עשה את התולדות של אותו אב,

אז במה אומה נפקא מינא, במה שאתה אומר,

שיש פה שלושים ותשע מלאכות?

אלא ודאי,

הכוונה בדברי רבי לומר שהמקסימום שאפשר לחייב חטאות,

זה כי מניין המלאכות הללו, גם אם הוא חילל את השבת בכל המלאכות של עשר התורה,

המקסימום יהיה שלושים ותשע.

גם אם הוא עשה תולדות של אבות מסוימים.

למה?

על כורחנו,

בגלל שהתולדות מתכפרים במה שהביא על האב מלאכה חטאת.

אם כן רואים אנו

שרבי סובר

שחייב

רק עליו ולא על התולדה של אותו אב.

לכן רב חנאה,

כשהיא היה קשה לו.

איך ייתכן ששמואל בא ואומר?

איך ייתכן ששמואל בא ואומר?

חייב רבי שתיים,

אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה.

כשאתה אומר חייב, ודאי שהכוונה על אופן שהוא עשה בשוגג,

שאז שייך לבוא ולומר שלא התחייב אחת אלא שתיים.

איך ייתכן לחייב שתיים? הרי ההכנסה זה התולדה של ההוצאה.

ורבי לא מחייב חטאת על תולדה כשעשה גם את האב מלאכה בשוגג

אמר רבי יוסף

מר אהה מדננן

וקש ילן

וקש ילן רבי אד רבי

ענן

אד רבי יהודה מדננן ולא קש ילן

רבי יוסף

עונה לרב חנא ואומר לו כך

אתה רב חנא הוא כינה אותו בלשון מר, מר זה בלשון בארמית אדוני

בלשון תואר כבוד

אהה מדננן, כלומר אתה הבאת את מה שרבי יהודה אמר בשמו של שמואל

על דברי רבי

שרבי הוא שמחייב שתיים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה

מאחר וכך הבאת את הדברים אז היה קשה לך

זו סתירה לדברי רבי במקום אחר

שהרי אם נפרש רבי מחייב גם על הוצאה והכנסה

נמצא שהוא מחייב על התולדה במקום אב

וזה כנגד רבי במקום אחר שאומר שהוא לא חייב על התולדה במקום אב

אז לשיטתך אתה אכן קשה לך

כי אתה פירשת את דברי רבי יהודה אמר שמואל

על דברי רבי במשך אייב שתיים

במשח אייב, כשמעביר חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות האחים.

ענן,

אז רבי יהודה מתננה.

הוא אמר זאת, אנחנו קיבלנו את דברי רבי יהודה בשם שמואל,

שזה לא בא לפרש את דברי רבי,

היינו רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא. לא.

זה בא לפרש את דברי תנא אחר, שקוראים לו רבי יהודה.

לא רבנו הקדוש.

רבי יהודה.

ידוע שהיה אתן הגדול וקדוש שקראו לו רבי יהודה אברהילאי

סתם רבי יהודה זה רבי יהודה אברהילאי

זה רבי יהודה

אז מה כתוב לנו בדברי רבי יהודה? אז בואו נראה

אנחנו שונים מדברי רבי יהודה בשמו של שמואל

שהוא בא לפרש את דברי רבי יהודה אתנא

ממילא לא קשה לנו את הקושייה שלך דתניא למדנו בברייתא

מרשו את היחיד מה?

רבי יוסף אומר לרב חנה אתה התקשטה איך ייתכן שרבי מחייב שתיים

אחת משום הוצאה ואחת משום הגנסה הרבי במקום אחר לימד אותנו

שאי אפשר לחייב על התור אדם במקום אב והרי ההכנסה זה תור אדם וההוצאה זה אב

זו הייתה הקושייה? כן.

אומר רבי יוסף אתה טועה

מה שפירש רבי יהודה אמר שמואל שחייב שתיים זה לא חוזר על רבי

זה חוזר על דברי תנא אחר

על דברי ברייתא אחרת בכלל

וממילא מאחר וזה לא נאמר על רבי

אז אין מקום לקושייתך

זה הכל

רבי למעשה לפי האמת כשבא לחייב

בהחלט הוא יחייב רק אחת

על מה הוא יחייב?

על ההוצאה

ההכנסה הוא יהיה פטור כי זה נבלע בתוך מה שיביא לך תת-על ההוצאה

כמו שתמיד פירשנו כשהוא עושה על אב בתולדה

אז במה שמביא על אב זה פוטר גם על התולדה

זה הכל לדעת רבי

אבל

רבי יהודה, שזה תנא אחר

רבי יהודה, שזה תנא אחר

הוא סובר שזה לא כך

בואו נראה

נתניה

מרשות היחיד לרשות הרבים

ועבר 400 ברשות הרבים

יש פה ציור קצת שונה

הוא זרק אמנם רק מרשות האחיד

לרשות הרבים

אבל בתוך רשות הרבים

זה עבר 400 ברשות הרבים

אז רבי יהודה מחייב

וחכמים פותרים

רבי יהודה מחייב וחכמים פותרים

בואו תגידו לי אתם

מה הכוונה רבי יהודה מחייב

האם הכוונה שהוא מחייב שתיים

או מחייב רק אחת

הלוא שייך פה לכאורה שתי פעולות

א' בראשונה הוא עשה פעולת הוצאה

ברשות היחיד לרשות הרבים

פעולה נוספת

יש פה העברה של ד' אמות ברשות הרבים

האם כשרבי יהודה בא לחייב הוא חייב רק אחת

על ההוצאה?

או שתיים, גם על העברה של ד' אמות ברשות הרבים

אם נאמר

שכוונת רבי יהודה לחייב רק אחת

על ההוצאה

אם ככה אז מה זה שחכמים פותרים?

חכמים באים לפתור את הבן אדם שזרק

מה הסברה לפתור?

שיתחייב על כל פנים מצד ההוצאה

גם אם נאמר שעל העברה הם יפתרו אבל למה על ההוצאה הם פותרים?

אלא ודאי שכל מחלוקתם

האם יחייבו

גם על העברה או לא, זה כל מחלוקתם.

על ההוצאה פשוט שחייב.

במה חלוקים רבי יהודה ורבנן?

כשרבי יהודה סובר לחייב גם על העברה

וחכמים שפותרים פותרים על העברה.

נמצא אם כן שרבי יהודה מחייב שתיים

וזה אכן מה שרבי יהודה אמר בשמו של שמואל

אמר רבי יהודה אמר שמואל

מחייב היה רבי יהודה שתיים

אחת משום הוצאה ואחת משום העברה.

שם מדובר באופן שהוא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד.

כן, אבל פה הוא אמר ככה.

זה שני ציורים שונים, מה זה קשור?

זה מדבר בשני ציורים שונים.

השאלה, כאן אנחנו מדברים

לא יכולים להגיד שזה רבי, נכון? לא יכולים להגיד שמה שרבי חייב שם זה שתיים.

כי אם אתה בא לומר שהוא חייב שתיים, נמצא שהוא סותר את דבריו במקום אחר.

אז אמרנו שזה מה שרבי יהודה אמר בשמו של שמואל.

רבי יהודה האמורה שאמר בשמו של שמואל, הוא בא לפרש את דברי רבי יהודה שבברייתא.

בברייתא יש ציור אחר. מה הציור?

שהוא זרק מרשות היחיד לרשות הרבים.

אלא שמה? ברשות הרבים זה לא נח באותו מקום,

אלא זה עבר 400 ברשות הרבים.

האם נחייב פה שתיים או אחת?

אומנם בתוך דברי רבי יהודה והחכמים לא כתוב.

במה הם חלקו?

כתוב רבי יהודה מחייב, החכמים פותרים.

אני יכול לפרש שהכוונה שחכמים פותרים לגמרי?

רבי יהודה מחייב אחת.

כן?

אני יכול לומר לו שרבי יהודה מחייב שתיים, החכמים מחייבים רק אחת.

פותרים הכוונה, הם פותרים מהשני, הוא לא חייב רק שתיים אלא אחת.

בא רבי יהודה בשמו של שמואל ואומר,

ודאי שרבי יהודה מחייב שתיים.

ועל זה חכמים אומרים, לא, לא חייב שתיים אלא אחת.

משום שאם נאמר שכל מה שרבי יהודה מחייב זה אחת,

אז חכמים שחולקים עליו פוטרים אפילו מן האחת הזו.

וזה ודאי לא מסתבר.

למה שיהיה פטור

על ההוצאה על כל פנים?

זה כתוב כאן, דאי סלקא דעתך

חדאו דמי חייב

שאם יעלה על דעתך לומר

שרבי יהודה מחייב רק אחת על ההוצאה

מכלל דרבנן פטרי לגמרי.

אז מתוך זה אתה חייב להבין שכאילו חכמים שחולקים סוברים

שיהיה פטור לגמרי.

אפילו אחת לא.

ואיך זה ייתכן?

האפיק לה מרשות היחיד לרשות הרבים.

אבל יש פה על כל פנים הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. איך ייתכן שחכמים יפטרו לגמרי?

אלא ודאי אומר רבי יהודה בשמו של שמואל

שרבי יהודה מחייב שתיים,

וחכמים פותרים ואומרים לא,

לא יהיה חייב בשתיים, רק אחת.

רבי יהודה שמחייב שתיים הוא מחייב על ההוצאה

וגם על העברה של ד' אמות ברשות הרבים.

חכמים שפותרים מה סוברים

לא חייב על העברה,

רק על ההוצאה.

כן.

מילא אם אני מפרש את דברי הרבי יהודה,

אז אין מקום לקושייתו של רב חנא.

רב חנא כל מה שהקשה זה רק אם יפרש את דברי שמואל על דברי רבי.

אבל מאחר

אומר הרב יוסף, ואנחנו לומדים את דברי רבי יהודה בשמו של שמואל, זה על דברי רבי יהודה בברייתא,

לא על דברי רבי.

אין מקום לקושייה.

יפה. על כל פנים,

לאחר שרואים אנו את הדברים,

נמצא אם כן ששמואל כשפירש כך את דבריו ביהודה,

היה לו הכרח

לומר שרבי יהודה מחייב שתיים.

מה ההכרח שלו?

אומר שמואל,

אם אין לי בעיה בהבנת הנקרא, אני מבין שהוא חייב שתיים.

כי אם נאמר

שרבי יהודה מחייב אחת,

אז למה חכמים פותרים?

חייבים לומר שחכמים יחלקו על רבי יהודה.

אם רבי יהודה מחייב רק אחת, אז מה זה שחכמים פתרו?

חייבים לומר שהם פתרו לגמרי.

וזה ודאי לא ייתכן.

אז איך יסתדרו הדברים, אם כן?

חייבים לומר שכל האפשרות היא רק בדרך זו.

כשרבי יהודה

מחייב שתיים,

גם הוצאה וגם העברה.

החכמים אומרים, לא, אנחנו פותרים מלתת החלטת על העברה.

צריך להביא חלטת רק על ההוצאה ולא על העברה.

למה באמת, אם נפרש כך את הדברים,

אז למה באמת לפי רבי יהודה חייב שתיים,

ולפי רבנן חייב רק אחת?

מדובר בציור כזה,

שהוא לקח חפץ מרשות היחיד והשליך אותו לרשות הרבים.

זה לא נח מיד כשיצא מרשות היחיד,

אלא עף

למרחק מסוים ברשות הרבים שהוא למעלה מידלת אמות,

ונח באותו מקום.

נמצא שהיה פה כביכול

גם הוצאה

וגם העברה.

נכון?

למה אתה חייב על העברה?

או!

שאלת השאלה, למה אתה חייב על העברה?

הלוא בשביל לחייב על העברה אתה צריך שהיא עקירה מרשות הרבים

מתחילת דלת אמות והנחה בסוף דלת אמות.

פה, היכן היה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות הרבים לסוף דלת אמות?

לא היה.

אלא מה?

חייבים לומר שרבי יהודה שמחייב, אם נאמר שהוא מחייב שתיים,

פירושו שהוא סובר קלוטה כמו שהונחה.

פירושו. ברגע הראשון שזה נפגש

עם אבי רשות הרבים,

הרי זה כאילו מונח

באותו מקום.

ושוב חזר ונעקר משם ונהיה מונח לסוף דלת אמות.

מובן?

זה הכל

בדעת רבי יהודה.

אבל חכמים שפוטרים מהעברה,

הם סוברים לא עוברים קלוטה כמו שהונחה.

ממילא זה לא שייך לחייב על העברה, רק על ההוצאה.

כי מאחר וזה לא עונק כך שהונח ברשות הרבים,

נמצא שגם לא הייתה עקירה ברשות הרבים כדי לחייבו על העברה.

אלא יש פה רק פעולה אחת שמוגדרת כפעולת הוצאה בלבד.

הוא עקר מרשות היחיד

והניח ברשות הרבים, לסוף דלת אמות אמנם, אבל זה רק פעולת הוצאה.

כי בשביל להגדיר את זה כעברה,

אתה חייב להיות שהעברה תהיה מתוך רשות הרבים

והניח לאסוף דלת אמות מאותו מקום.

פה לא היה עקירה מרשות הרבים.

רק אם נאמר קלוטה כמו שהונחה,

מאחר וזה נקלט

באוויר רשות הרבים, הרי זה כאילו מונח שם.

השאלה אם זה נכון.

בואו נראה.

אומרת הגמרא,

אתה הולך ומכריח,

אומרים אנו לשמואל,

אתה הולך ומכריח את הדברים

שרבי יהודה, כשמחייב הוא מחייב שתיים,

כי אם נאמר שכל מה שהוא מחייב זה אחת, לא מובן צווארת חכמים,

אה?

זה לא ראייה.

ממאי?

מאיפה אתה לוקח את זה? דיל מה לעולם המלך? אולי אני אגיד לך באמת,

רבי יהודה, אחד העוני מחייב.

רבי יהודה מחייב רק אחת.

איזה אחת?

הוצאה.

לא עברה.

ורבנן, פטרי, לגמרי.

ואומרים כל זה חכמים,

לפי זה פותרים לגמרי.

אפילו כל הוצאה לא התחייב.

למה זה באמת כך?

אבל יש פה הוצאה על כל פנים.

למה, לא אם הם סומכים כמו שהר אמרתם,

לא סומכים כמו שהר אמרתם, לא, אתה לא שומע.

כל מה שאנחנו ביארנו,

את צברות המחלוקת של רבי יהודה וחכמים, אם אומרים קלותה כמו שונחה או לא?

זה לא שזה כתוב מפורש בדברי רבי יהודה וחכמים.

אם נלמד את מחלוקת רבי יהודה וחכמים,

שרבי יהודה מחייב שתיים,

והחכמים מחייבים רק אחת,

אז כך צריך לפרש את צברותיהם.

אבל לא כתוב במפורש ברבי יהודה מחייב החכמים.

איזה אפשר? אה?

אם הם סוברים שקלותה, זה לא שיניתו ככה. לא, כולם סוברים ככה. גם רבי יהודה אולי.

זה מה שרוצה הגמרא לומר.

אולי באמת לא סוברי קלוטה כמו שהיא הולכה.

ממילא כל מה שמחייב רבי יהודה זה על הוצאה בלבד.

תבוא ותגיד לי, אז למה חכמים פותרים לגמרי?

כי אם חכמים פותרים, אני רוצה שהם באים לומר, אתה רבי יהודה מחייב על הוצאה,

אנחנו פותרים גם על זה.

אולי רבי יהודה סובר שכן פותרים.

נו, אז למה לא יחייב שתיים?

לא, הוא מחייב אחד.

אם קלוטה...

הוא חייב על ההכנסה, הוא חייב רק על ההוצאה.

לא, עברה.

מדברים פה על העברה, מדברים כאן.

הוא זרק ברשות היחיד לרשות הרבים ועבר ברשות הרבים עצמה.

כלומר, זה מרחק של דלת אמון מרשות היחיד.

אז היה פה גם העברה של דלת אמון מרשות הרבים.

אין פה העברה אצלו. נכון.

נכון.

היה רק הוצאה. נכון, זה גובר.

רבי נשיא אין תמותה כמשפחה, לא, אבל מה זה קשור? אבל בסוף זה נח ברשות הרבים.

אבל זה יצא גם במקרה.

זה יצא ברשות היחיד.

עזוב, שיהיה אחריו על כל פנים מצד הוצאה,

שהרי החלפה זה היה קודם.

אבל לא הייתה עקירה.

היה עקירה ברשות היחיד.

ברשות היחיד כאלה הייתה עקירה.

אנחנו באים, באים לחייו מצד דין הוצאה, לא מצד דין העברה.

אז זו השאלה, למה חכמים פותרים?

אומרת הגמרא, אתה יודע איך נפרש את דעת חכמים?

ואיך היא משכחת לה?

ואיך ייתכן? ואיך תפרש?

ואיפה אתה מוצא אופן כזה שגם לחכמים יהיה פתור אפילו על הוצאה?

כי גונדה אמר,

עד נבקא לרשות הרבים תנוח.

הזורק את החפץ התכוון שמיד כשהחפץ יצא לרשות הרבים ינוח.

הוא לא רצה שהחפץ ינוח לסוף ד' עמוד.

הוא, בזריקה שלו, עשה את זה בצורה כזו

שזה ינוח מיד בסמוך ליציאה ברשות היחיד,

ולא שילך למרחק של ד' עמוד משם.

מובן?

נשאלת השאלה.

ואפילו שזה עבר את הארבע?

אפילו שזה עבר ארבע? מדובר שעבר ארבע, מדובר באופן כזה.

אבל הוא התכוון,

הוא התכוון

שינוח מיד ביציאתו מרשות הרבים,

מרשות היחיד.

בסדר, אם אני התכוונתי לעבור שמונה עמוד ברשות הרבים,

ובסוף עברתי שתיים עשרה, אז אני חושב רק על שמונה?

זה, זה,

לא מדובר באופן שאתה, על העברה.

אנחנו מדברים על מצב של זריקה,

שאין בידך לשלוט על הדבר.

אתה התכוונת לזרוק,

כן, לזרוק למרחק של ד' אמוד,

וזה, סליחה, מרחק של פחות מד' אמוד,

וזה עבר לד' אמוד.

במצב הזה אתה בזה תהיה פתור,

כי לא התכוונת בכלל לעשות העברה של ד' אמוד.

פה הוא התכוון לעבור רק על פעולת הוצאה מרשות אחד ורשות הרבים.

אבל לא התכוון בכלל לעשות העברה של ד' אמוד ברשות הרבים.

לכן פה יש מקום לדון האם לחייב אותו גם על ההוצאה הזו או לא. בואו נראה.

רבי יהודה סבר, הוא בהג כמפלגה,

וצריך לומר לפי זה שזה סברת מחלוקתה.

רבי יהודה סבר, אמרינן, כילותה, כמו שהונחה,

והתעבד עליהם עכשיו טוב.

גם אם אמנם

אתה לא יכול לחייב אותו על מה שזה נח

למרחק של ד' אמוד ברשות הרבים. למה?

כי הוא לא התכוון שינוח שם,

אלא איפה הוא התכוון שזה ינוח?

מיד בסמוך ליציאה מרשות היחיד.

אבל אני אומר, קלותה כמו שהונחה.

אז מילא אם קלותה כמו שהונחה,

אז אכן התקיימה מחשבתו.

הוא התכוון שזה ינוח ברשות הרבים?

הרי זה כאילו נח שם ברשות הרבים מיד ביציאה.

נכון, זה גוף הכתוב לפי רבי יהודה.

אבל חכמים שאומרים, ורבנאנס אמרי,

לא אמרינן כילותה כמו שהונחה,

ולא יתעבד, המחשבתו.

כמובן,

לעומת זאת רבנאנס אומרים,

לא אומרים כילותה כמו שהונחה, נמצא,

שלא נקרא שנח ביד ביציאה מרשות היחיד.

ומאידך,

הונח בסוף

ברשות הרבים, זה היה שלא ברצונו.

הוא לא התכוון שזה ינוע עכשיו.

לכן הוא לא התחייב כלל וכלל

גם מצד הוצאה.

אבל הוא התכוון שזה היה אמור לפני הרבים.

בסמוך לרשות הרבים.

בסמוך לרשות היחיד.

זה נכון, אבל בתכל'ס זה לא הונח.

אז מכיוון שלא נתקיים במחשבתו,

הרי זה בגדר מתעסק.

כמו שמצאנו,

שמתעסק פטור מן החטאת,

אז צריך שיהיה לו כוונה לעשיית המעשה.

גם אם אמנם

יתחייב על השוגג, אבל מה זה שוגג?

שהתכוון לעשות את המלאכה,

רק לא ידע שהיא אסורה,

אם מצד שלא ידע שהיום שבת או שהפעולה הזו אסורה.

אבל דבר כזה, פעולה כזו שהוא בכלל לא התכוון לעשותה,

זה נקרא בגדר מתעסק. על זה התורה פטרה מן החטאת.

ממילא, אומרים רבנן, למה שתחייב אותו על הוצאה?

הרי לא התקיימה מחשבתו, הרי זה בגדר מתעסק.

זה הכל,

ואם נפרש כך,

ממילא אז בהחלט ייתכן

שרבי יהודה והחכמים

לא חלוקים אם לחייב שניים או אחת,

אלא אם לחייב אחת או לפטור לגמרי.

אבל התולדה במקומה לא מחייב רבי יהודה,

אבל לבוא ולומר

שיחייב

גם על ההוצאה וגם על העברה,

אולי רבי יהודה סובר שלא,

למה שלא יחייב?

גם על זה וגם על זה,

משום שהעברה,

העברה זה גם כן תולדה של ההוצאה.

ההוצאה זה המלאכה.

האב מלאכה.

הכנסה זה תולדה.

העברה של די אדמות ברשות הרבים זה גם תולדה.

ממילא אז בהחלט ייתכן שהוא לא חייב שתיים,

כי זה כבר תולדה, ההעברה.

לא יחייב על ההעברה, רק על ההוצאה שזה אב מלאכה.

ממילא את זה שואלים אנו

את דברי רבי יוסף.

אתה, רבי יוסף, אומר ששמואל מה שחייב.

מה שפרש לחייב שתיים זה על דברי רבי יהודה בברייתא,

וזה רבי יהודה ברבי אלעאי.

כן?

וחכמים שפוטרים, הם פוטרים שלא לחייב אותו שתיים אלא אחת, אולי לא.

אולי באמת רבי יהודה מחייב רק אחת,

וחכמים פוטרים לגמרי.

למה מתעקשים אנו לפרש כך?

כי אם תפרש רבי יהודה מחייב שתיים, נמצא שהוא מחייב גם על ההוצאה וגם על העברה.

והעברה מה זה? תולדה.

נמצא שאתה כאילו טוען להעביר רעיה מכאן של רבי יהודה מחייב גם על התולדה,

במקום שהוא עושה גם את האב,

וזה מניין לך?

אולי באמת סובר הוא, כדעת רוב חכמי ישראל,

שחלקו על רבי אליעזר,

שאינו חייב

על התולדה כשעשה את האב של אותה תולדה,

יעשית חייב רק על האב אלא על התולדה.

מתרצת הגמרא, לא סלקה דעתך.

אי אפשר שתעלה בדעתך לומר שרבי יהודה לא מחייב

על התולדה במקום אב.

כלומר, הברית הגמרא הולכת להעביר ראייה שרבי יהודה,

רבי יהודה,

שוב, לא רבי,

רבי יהודה סובר שאכן חייב על התולדה במקום אב.

מה ראייה?

דתניא.

שנינו בריתא מפורשת,

את דעת רבי יהודה. רבי יהודה מוסיף

אף השובט

והמדקדק.

במשנה בדף ע״ג עמוד א',

הבאנו

שלושים ותשע אבות מלאכות

שאסורות לעשותן בשבת,

והתחלנו למנות אותן, את כל השלושים ותשע מלאכות.

רבי יהודה מוסיף

שחייב גם על השובט

פעולה שנקראת שובט

וגם על המדקדק.

מה זה שובט

ומה זה מדקדק?

נבער.

כידוע שיש איסור

של לארוג בגד בשבת.

איך הייתה פעולת ההריגה?

היו מותחים

את חוטי השתי

על כלי שנקרא הנול.

ולאחר מכן,

כאשר חוטי השתי מתוחים

וחלק מחוטי השתי נמצאים למעלה וחלק מחוטי השתי נמצאים למטה על ידי בתי נירין,

מי שזוכר שפירשנו את זה בזמנו,

אז הוא היה מעביר את חוט הערב בין שני חוטי השתי

ושוב מחליף את המיקום, הופך את חוטי השתי העליונים להיות תחתונים

ואת התחתונים להיות עליונים ושוב מחדיר את חוט השתי,

את חוט הערב, סליחה,

עם הקנה שהיה בתוך החוט הערב וככה היו הורגים את הבגד.

עכשיו,

הרבה פעמים יכול להיות מצב שחוטי השתי, תוך כדי שבאים למתוח אותם

על הנול,

הם היו מסתבכים אחד עם השני.

הם היו צריכים להיות מתוחים בשווה,

כל אחד במקומו,

ומופרדים זה מזה.

אבל לא תמיד זה יצא כך, מאחר וזה חוט דק,

עמים שהיו

מתערבים אחד עם השני.

אז היה לוקח

איזשהו כלי,

שזה נקרא קרקר, זה סוג עץ

שההורגים היו מחזיקים אותו בידיהם.

הראש שלו, של העץ הזה, היה חד עם חוד כלשהו,

ובו היו מפרידים את חוטי השתי.

אותם חוטים שהיו מתערבים זה עם זה,

היו מפרידים אותם קודם הרגע.

זו הפעולה של השובט,

שבעץ הזה, שנקרא קרקר, היה מפריד את חוטי השתי קודם ההריגה.

לפעמים היה משתמש בו גם אחר כך.

ויש גם פעולה של מדקדק.

מה זה מדקדק?

אחד מן הפירושים אומר,

לאחר שהוא היה מעביר את חוט הערב בין חוטי השתי,

והיה מותח אותו,

היה מכה עליו באותו קרקר,

באותו עץ,

בחלק ההרוג,

כדי שלא יהיה מדי מתוח.

זה,

ואלה הן שתי הפעולות,

שאם עשה אותן בשבת, אומר רבי יהודה,

יש פה עוד פעולות שחייב עליהן.

חוט מה-39 אבות מלאכה,

אומר רבי יהודה, גם שובט וגם מדקדק,

זה פעולות האסורות לעשותן בשבת.

אמרו לו,

והוא סובר שזה אבות מלאכה.

אמרו לו, שובט,

הרי הוא בכלל מסך.

הוא מדקדק, הרי הוא בכלל הורג.

סליחה, לא, הוא לא סובר שזה אבות מלאכה.

כאן בגמרא, הגמרא רוצה להוכיח,

הגמרא רוצה להוכיח שהוא סובר לחייב גם על שובט

וגם על מדקדק חטאות, כלומר, כשבן אדם עושה

את כל ה-39 המלאכות שנזכרו

בדף ע״ג,

ועשה גם את השובט וגם את המדקדק,

התחייב עוד שתי חטאות נוספות.

באו חכמים ואומרים לו,

לא, זה חכמים אומרים, הפוך.

אמרו לו,

כלומר חכמים שבאים לחלוק עליו,

וסוברים,

שלא למנות את השובט והמדקדק,

כאלה שהם מחוץ ל-39 אבות מלאכה,

למה הם לא מונים את זה בנפרד?

שובט הרי הוא בכלל מסך.

כלומר, חלק מפעולת המסך

זה עריכת חוטי אשתי על הנול.

בתוך הפעולה צריך גם פעמים להפריד את חוטי האשתי שמתערבים עם זה, זה חלק מפעולת המסך.

הוא מדקדק, הרי הוא בכלל הורג.

וכשהוא מדקדק, כמו שאמרנו,

שזה להכות בחוט החרב כדי שלא יהיה מתוח מדי,

זה חלק מפעולת ההריגה, זה כלול בכלל הורג.

אז מה יוצא, אם כן, למחלוקת ביניהם?

שרבי יהודה מונה אותם בנפרד, את השובט והמדקדק,

והם טוענים שזה לא דבר נפרד, אלא הפעולות הללו כלולות

באבות מלאכה שכבר נזכרו במשנה.

השובט בכלל המסך,

והמדקדק זה בכלל ההורג.

עכשיו בואו נתבונן.

איפה רבי יהודה יכול להוסיף את הרבי ראש הממשלה?

רבי יהודה היה תנא, שתהיה בראי.

בסדר, אבל גם הוא תקשיב את השאלה הזאת.

לא, זו השאלה, לא, אבל השאלה היא,

כשהוא עושה את הפעולות הללו,

האם הוא יתחייב עליהן חוץ,

חוץ, ככה רוצה תכף להגיד.

הוא התחייב על זה חטאת

חוץ ממה שהוא מחייב על האב.

כלומר, ייתכן שהוא סובר שהפעולה הזו של שובט

היא תולדה של מסך.

ממילא הוא התחייב, כשהוא עושה פעולת מסך ביחד עם השובט,

הוא התחייב שתי חטאות.

והעם מדקדק, שזה בכלל, שזה תולדה של אורג, תולדה של אורג,

הוא התחייב שתי חטאות, הן על אורג והן על המדקדק.

אבל אמרתי שיהוד קודם.

הפוך, הגמרות, רבי יהודה, לא.

בואו נראה לי רגע תניא של רבי עומד.

רבי, אתה מתבלבל בין רבי לרבי יהודה.

רבי, הוכחנו מפורשות שהוא סובר,

שלא חייב על הטלות למקומה.

כאן מדברים על רבי יהודה, זה רבי יהודה ורבי אלעאי,

שהוא חלק על החכמים לגבי שובט ומדקדק.

מה בדיוק המחלוקת?

מה כוונת רבי יהודה שאומר,

אני מוסיף גם שובט ומדקדק,

ואילו חכמים אומרים לו, אין מה להוסיף, זה לא דברים נפרדים.

זה כלול בכלל הפעולות שכבר נזכרו קודם.

שובט זה כלול בכלל מסך,

מדקדק בכלל הורג.

אולי הוא שובט כמו על אורג.

מה?

אולי הוא שובט כמו על אורג.

נכון, זה מה שהגמרות רוצה להוכיח.

שואלת הגמרא,

מהי?

לה עבד עבדינו לתרוויו בהדהדהדה.

מה הכוונה של רבי יהודה

לומר אף השובט והמדקדק? האם לא הכוונה שהוא עשה את שניהם, כלומר עשה גם פעולת מסך ושובט,

וכן אורג יחד עם המדקדק?

והרי שובט

זה תולדה של מסך.

ומדקדק זה פה תולדה של אורג.

אם כן, שמע אמינא מחייב היה רבי יהודה התולדה במקומיו.

אם כך נפרש את הדברים,

אז רואים לנו שהוא סובר לחייב גם על השובט

וגם על המסך.

הגם שהשובט זה תולדה של מסך,

בכל זאת התחייב להביא חטאת

גם על התולדה, גם על השובט,

חוץ ממה שמביא על אב,

על פעולת מסך.

באה הגמרא ודוחה את הראייה,

שאומרת הגמרא ממאי

דילמה לעולם

דעבדלה הלכודה והלכודה.

ורבי יהודה התולדה במקום אב לא מחייב.

אולי באמת מדובר

שהוא לא עשה את שניהם.

רבי יהודה וחכמים לא חלקו באופן שהוא עשה גם את האב וגם את התולדה.

כלומר, גם את המסך וגם את השובט

או גם את ההורג וגם את המדקדק.

לא.

אולי מדובר שהוא עשה שובט בלי שהוא עשה פעולת מסך

וכן למדקדק, ולא שהיה הורג.

אבל זה גם לפי חכמים הוא נמצא את זה.

תבוא ותגיד לי,

אז למה זה חכמים?

אז מה ההסברה של חכמים?

בואו נראה מה המחלוקת.

אבל אולי מדובר, אז עוד פעם נחזור.

אולי באמת מדובר

שהוא עשה את פעולות אלה בלי שעשה יחד איתן את

הפעולות של אבותיהם.

ורבי יהודה התולדה במקומיו לא מחייב. רבי יהודה ממילא לפי זה יוצא שאם היה עושה את האב הוא יודה שלא יהיה חייב גם על התולדה.

רק מה שהוא כתב פה לחייב על השובט הוא מדובר שהוא עשה רק את השובט ולא המשך

המדקדק ולא שהוא עשה את ההורג.

תבוא ותגיד לי, אז מה המחלוקת ביניהם?

הוא בהק המפלגה.

ולפי זה צריך לומר שבזה הם חולקים.

זה רבי יהודה סבר,

הנה אבות נינו.

לא כמו שהבנו קודם שזה תולדות והמחלוקת היא האם נחייב גם על התולדות האלה ביחד שעשה אותן עם האב. לא.

אלא רבי יהודה סובר,

להוסיף.

חוץ, אין פה רק 39 אבות מלאכה.

אלא גם שובט זה נקרא אב, וגם בדקדק זה נקרא אב.

ורבנן סברה, הנה תולדות נינו.

אבל חכמים שחולקים סוברים לא, לא, לא, לא, מה פתאום להוסיף?

זה תולדות ולא אבות.

מובן.

אז אם כן נמצא שיש פה הבנה שונה במה שהבנו קודם.

קודם הבנו במה חלקו רבי יהודה והחכמים.

בעניין שובט ומדקדק,

שלפי רבי יהודה הוא מחייב

גם על השובט וגם על המדקדק חטאת, ובאופן שעשה יחד איתם את אבותיהם.

היינו, הוא שובט יחד עם המסך,

והמדקדק יחד עם העורג.

והחכמים שחלקו סברו לו אי אפשר לחייב עליהם בפני עצמם,

כי הם נפטרים במה שהביא על אבותיהם.

אבל עכשיו הגמרא באה ואומרת, לא,

ייתכן באמת

שרבי יהודה שמחייב את זה רק כשהוא עשה את פעולת השובט לבדו.

ואת פעולת הדקדוק המדקדק לבדו.

אבל באמת אם הוא היה עושה את זה עם אבותיהם,

כל אחת עם אביה,

כלומר שובט עם המסך ועבדתק עם העורג, ייתכן שהוא היה מודה שלא נחייב שניים.

אז מה המחלוקת, אם כן, אם מדובר פה באופן שהוא עושה כל אחד לבדו,

אז מה המחלוקת?

המחלוקת בסקופה, אם זה מוגדר כאבות

או מוגדר כתולדות.

תדע,

ואני אביא לך ראייה שככה הכוונה בדברו רבי יהודה,

שהוא טוען שזה אבות.

מה הראייה? דקטני, רבי יהודה מוסיף.

מה הלשון שבבריתא?

רבי יהודה מוסיף אב אשוב את העם. מה זה מוסיף?

אז זה הלשון של מוסיף.

הוא בא להוסיף על מי?

על מה שהמשנה הזכירה בדף ע' ג',

שיש 39 אבות מלאכה,

באו להוסיף גם את השובט והמדקדק.

אז מה המשמעות של מוסיף?

אי אמרת בישלם האבות.

זה טוב אם תאמר,

שכוונתו לטעון שזה גם כן אבות.

כן?

מה עם מוסיף?

מוסיף אבות.

אז אנחנו צריכים לומר שהכוונה היא כפשוטה.

מוסיף, הכוונה שהוא מוסיף,

שאין רק 39 אלא יש פה עוד שני אבות.

אלה היא אמרת, תולדות.

מה עם מוסיף?

אבל אם תאמר שכוונתו ללמוד שזה תולדה וכל המחלוקת היא האם לחייב על התולדה במקום אב או לא,

מה זה הלשון מוסיף?

הלשון מוסיף לא שייך פה.

הרי אין בכלל

מחלוקת שיש לכל אב מלאכה כמה וכמה דברים שהם בגדר תולדות.

אז אם כוונתו לומר תולדה,

חסר תולדות שיש לכל אב מלאכה?

הגאון מווילה, נדמה לי, אמר שכל אב מלאכה יש לו גם כן 39 תולדות.

כל אב מלאכה.

יש 39 סוגי פעולות

שהם מוגדרים כתולדות של כל אב.

39 פעולות כאלה,

הן תולדות של אב כזה.

39 פעולות אחרות הן תולדות של אב אחר.

וכלל אמר על זה הדרך.

אם כוונתו תולדות, מה זה הלשון מוסיף? מה צריך בכלל את רבי יהודה?

לא חסר פעולות שהן בגדר תולדות?

אז אם כן, הגמרא דחתה את הדברים.

הגמרא דחתה את הדברים וטוענת

שמה ששמואל טוען.

אז חוזרת הקושייה.

אתה, שמואל, הלכת

ולמדת שרבי יהודה שמחייב באופן שהוא זרק מרשות היחד לרשות הרבים ועבר לרשות הרבים.

אתה מחייב שתיים,

ממילא נמצא שמחייב הוא גם על התולדיו וגם על האב.

ואתה רצית לטעון שרבי יהודה ודאי מחייב על התולדיו במקום אב.

ואחר הימי

שובט ומדקדק,

אולי לא זה, או זה לא נכון.

הוא לא מחייב על התולדיו במקום אב.

כל המחלוקת היא האם זה אבות או תולדות,

אבל באמת אם הוא עשה ותולדה לא יתחייב שתיים.

ממילא לפי זה יוצא שמה שרבי יהודה חייב שם, וזה רק ברשות הרבים ואחרי זה ברשות הרבים דלת אמות,

הוא יחייב באמת רק אחת על הוצאה ולא על העברה.

בחכמים שפוטרים הם פוטרים בגלל שהם סוברים, שמדובר בציור שהוא אמר שמיד כשיצא מרשות היחיד

תנוח וממילא השאלה אם נתקיימה מחשבתו או לא נתקיימה מחשבתו.

אז יוצא שכל הבניין שבנינו,

שרבי יהודה, מר שמואל דיבר על דברי רבי יהודה לפרש את דבריו,

אין לזה הכרח

ואין לזה ראייה.

איתמר נמי

רבא ורבי יוסף דאמרת ארוויום

לא חייב רבי יהודה אלא אחת.

רבי יוסף

ורבה

שניהם אמרו גם כן

שלא נכון לומר שרבי יהודה מחייב שתיים.

רבי יהודה שבברייתא מחייב רק חטאת אחת.

למה באמת רק חטאת אחת? למה לא שתיים?

כי רבי יהודה לא מחייב על תולדתו במקומם.

לא ייתכן לתת לחייב אותו גם על העברה, כי הרי העברה זה תולדה.

ואם הוא עשה הוצאה, אז הוא מספיק שהוא יביא החלטה על ההוצאה,

וזה כולל גם על התולדה.

חכמים שפוטרים, שם צריך לומר שהם פוטרים לגמרי, למה?

בגלל...

בדיוק.

כך צריך להגיד.

זה לא נקרא שנתקיימה המחשבתו

איראן בראשי.

אולי נמשיך עוד קטע קטן כדי ש...

בזה נסיים את הסוגיה.

אמר לה רבי נא לרב אשי

ולמאי דסליקא דעתין מעיקרא דמחייב היה רבי יהודה שתיים.

אי להכה כבעלה?

להכה לא כבעלה.

אי להכה כבעלה?

להכה לא כבעלה.

נסביר.

היה לנו צד לפרש

שמה אשר רבי יהודה מחייב

זה הכוונה שתיים.

אחת משום הוצאה

ואחת משום העברה.

נכון?

כשהוא זרק מרשות היחיד לרשות העבים וזנח לסוף ד' אמות,

אז הוא התחייב פה שתיים, גם על ההוצאה

וגם על העברה.

ומה פירשנו?

שמה הכוונה?

כוונה מאחר וקלוטה כמו שהונחה,

אז זה כאילו נח מיד במפגש הראשון בנווה רשות הרבים, כאילו נח שם, ושוב נח לבסוף ד' אמות.

כך פירשנו, אה?

שואל את השאלה,

אבל הרי בשביל לחייב, הרי כבר ביערנו שצריך שיהיה לו כוונה היכן שזה ינוח.

כי אם נשתנתה מחשבתו מאיפה ש...

כי אם בפועל זה נח במקום שהוא לא התכוון במחשבתו,

הרי זה בגדר מתעסק.

אם כן, כאן כשהוא הלך וזרק לרשות הרבים,

איפה הוא רצה שיהיה נוח?

מיד ביציאה מרשות היחיד,

או באותו מקום שבסוף זה נח?

אם הוא חוטף ככה ודיבר זאת, אז הוא חוטף בהתחלה. מאה אחוז, מה שאמרת, זה הגמרא מתרצת.

אבל הגמרא בהתחלה לא ידעה את זה. הגמרא בהתחלה שאלה,

למה אתה מחייב שתיים?

הלו בן אדם נורמלי,

בדרך כלל מתכוון שינוח באיזשהו מקום.

אז אם הוא יתכוון שינוח מיד ביציאתו ברשות היחיד,

נמצא,

נמצא,

שלא היה פה,

אי אפשר לחייב אותו שתיים, כי מה שנח בסוף ד' אמות,

לא יתקיימה מחשבתו.

יתקיימה מחשבתו רק לגבי הוצאה,

בגלל שהוא יתכוון שינוח מיד ביציאתו ברשות היחיד.

ואם נאמר שהוא יתכוון

שינוח בסוף ד' אמות,

אם כן, יתחייב רק עוד הצעה שוב,

בגלל שמה שנקרא כאן כאילו ת' כמו שהונחה,

זה כנגד מחשבתו.

הרי אפילו אם היה נח בפועל,

כן, פה,

מאחר שהוא יתכוון שינוח שם,

לא נקרא שנתקיימה מחשבתו.

אז למה כנראה אם כן אתה ת' עבוד חייב אותו?

שתיים,

לעולם תחייבנו רק על ההוצאה ולא על ההעברה.

אם יתכוון שינוח, שכשייצא מיד ינוח,

אז אם כן,

נתקיימה מחשבתו בחלק הזה, אבל איפה שנח בסוף,

ברשות הרבים, במרחק של עולמות,

בזה לא נתקיימה מחשבתו.

ואם יתכוון שינוח לכאן שבסוף זה נח,

לא יתכוון שינוח פה ביציאתו מרשות הרבים.

שום פעם נמצא שלא נתקיימה מחשבתו.

אז למה אתה מחייב שתיים?

אמר להם מה שאתה ת'רצת, ואומר,

כל מקום שתרצה תנוח.

שמעתם?

מה זה כל מקום שתרצה תנוח?

לא אכפת לו, זה לא מפריע לו.

הוא רוצה שזה יצא מרשות היחיד

ויהיה מונח ברשות הרבים.

איפה יהיה מונח ברשות הרבים?

איפה שיהיה, יהיה.

במקום כזה זה נתקע שנתקיימה מחשבתו.

למה?

כי לא אכפת לו איפה זה ינוח.

בעצם הדבר שהוא רוצה שזה ינוח ברשות הרבים ולא אכפת לו היכן,

זה נקרא שנתקיימה מחשבתו.

ואשר על כן תוכל לחייבו

גם על זה וגם על זה. זה הכל

בהווה אמנה,

שחשבנו שרבי יהודה מחייב שתיים.

אבל מאחר ולפי האמת הוקחנו שלא ייתכן שרבי יהודה מחייב שתיים,

בגלל שאינו מחייב על התולדה והאב,

אז אנחנו נכון היינו צריכים באנו לפרש את מחלוקתם אחרת,

שרבי יהודה מחייב זה רק אחת,

על ההוצאה בלבד.

החכמים שפותרים, פותרים לגמרי.

למה באמת הם פותרים לגמרי?

בגלל שהוא יתכוון,

הוא יתכוון שזה יהיה מונח, ככה אנחנו צריכים לפרש את הדברים,

שיהיה מונח מיד ביציאתו ברשות היחיד.

השאלה אם להתקיימה מחשבתו או לא.

לדעת רבי יהודה,

מאחר וקלוטה כמו שהומחה, זה נקרא שלהתקיימה מחשבתו.

לדעת חכמים,

מאחר ולא בגלוטה כמו שהומחה, נמצא שלא נתקיימה מחשבתו.

שהרי הוא התכוון שיהיה מונח מיד ביציאתו ברשות היחיד,

אז מזה נוכל רק לצרוף דלת אמות

ברשות הרבים.

אבל אם הוכחנו את זה לא מעצריך את זה, האם זה האם הוא צריך להגיד שזה שנייה. אנחנו בשביל, אני אסביר לך, אני אסביר.

הגמרא כדרכה מנסה להסביר את המהלך של הדברים, איך ייתכן בכלל לחשוב שיחייב שתיים.

גם אם תפרט,

תוכיח כמו שרצית שהוא מחייב על התורתה והאב,

אבל יש פה בעיה אחרת.

של מתעסק.

איך בכלל היה לך מקום לחשוב שהוא יחייב שתיים? גם אם נאמר שאין בעיה מצד תולדה ואב,

אבל שיהיה על כל פנים בעיה מצד מתעסק.

החלק מהאמרות זה לא קשה, זה אפשר להסתדר.

רק מה שנשאר לנו זה העניין של תולדה ואב. האם תחייב אותו גם על תולדה ואב או לא?

נראה ברשי.

אומר רשי,

יש לנו הרבה רשי,

ולכן צריכים להתעזר בסבלנות.

אנחנו ברשי, בדף צדיק זין עמוד א',

דיבור המתחיל כמאן דמאלה.

רבי,

הגמרא רצה לומר שהוא מחייב דווקא ברשות היחיד שהוא מקורה.

מדובר שהוא העביר מרשות הערבים לרשות הערבים דרך רשות היחיד.

אז אם זה ברשות היחיד שהיא מקורה, כלומר יש תקרה,

אז הוא סובר כמאן דמאלה, שזה כאילו אותה כמו שהונחה.

כמאן דמאלה, כלומר מאחר ויש תקרה, מתוך שהוא חושך, הוא מלא הבלה,

אז זה נקרא כאילו הונח שם.

אבל שאינו מקורה ככל חצר,

אז לא.

בקעקע שלה בעד אגמר הרבה היה קשה לו גושה לרב חנה.

אם עתה רבי יהודה,

כשזה היה רבו של רב חנה,

אומר בשמו של רבו שהוא מחייב שתיים,

אז הרי ידוע לנו שהוא לא מחייב על התולדה והאב.

היכן אני יודע את זה?

כי הרי הוא למד מהפסוק דברים,

אלה הדברים, אומר רשי.

דברים, הדברים, אלה הדברים.

גבי שבת דכתיב בויקל.

אלה הדברים אשר ציווה השם לעשות אותם.

לומד מזה רבי יהודה רמז לשלושים ותשע מלאכות.

דברים משמע, תראה,

כשאתה אומר דברים, מיעוט רבים שניים.

אז כמה יש? כן, כבר שתיים.

ה, הה הנוספת של הדברים,

מרבה חת, זה מוסיף עוד אחת.

האט לאט, אם כן יש לך כבר שלושה.

אלה

בגימטריית לוטין ושש.

אלה בגימטריית ושלושים ושש. אלו ל״ט.

ומניין הלמה לי. למה צריך רבי לומר לי את המניין?

כן, רבי לומד מהפסוק שיש פה רמז למניין של שלושים ותשע מלאכות.

על כורחיך לדעת כמה חטאות אדם מתחייב

בהיעלם אחד על השבת.

כדי לדעת כמה מקסימום של חטאות יכול אדם להתחייב

כשהיה לו, נעלה ממנו איסור שבת.

ובגלל זה הוא עשה את כל השלושים ותשע מלאכות.

ואם מחייב התולדה במקום אב בהיעלם אחד,

אם נאמר שהוא מחייב גם על התולדה חוץ מהאב,

חבולות טובא זה לא רק שלושים ותשע, הרי יכול להיות שיתחייב אפילו מהחטאות.

שהרי על כל פעולה נוספת שהיא הייתה בגדר תולדה,

יתחייב גם חטאה.

אלא ודאי שזה לא כך. אם הוא מביא שלושים ותשע חטאות על השלושים ותשע אבות מלאכות,

גם אם הוא עשה פעולות נוספות שהן בגדר תולדות,

הוא לא יתחייב על התולדות.

אמר לרבי יוסף לרבי חנה מר מתנלה ליד רבי יהודה אמר שמואל

נחייב היה רבי שתיים, אחד רבי.

אומר לו רבי יוסף, אתה פירשת את הדברים על דברי רבי

וקשה לי את רבי עד רבי, ולכן

יש לך סתירה מרבי על רבי.

רבי יהודה לא באה אמרה,

אבל האמת היא שרבי יהודה בשמו של שמואל לא דיבר על רבי,

אלא על רבי יהודה מתנא לה. הוא דיבר על רבי יהודה בברייתא, שזה רבי יהודה ברבי אלעאי.

ולא כאשר, ממילא אין פה מקום לקושייה שאתה מקשה.

דלא אשכחן בעלמא, דפתר רבי יהודה התולדה במקום אב.

משום שלא מצאנו במקום אחר,

שרבי יהודה סובר לפתור

כשהוא עושה את תולדיו ואב ביחד.

כאילו לפתור על התולדה, רק על האב.

מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר דלת אמות ברשות הרבים קודם שתנוח

דאי קטרתי יש פה שתי פעולות

הוצאה וגם זריקה ארבעה אמות

אחי גרסינן ואחד משום העברה

זה הכל לפי רבי יהודה אבל רבנן פטרי העברה הם סוברים שעל העברה פתור

משום דלא סבירה לא הוקלותה כמו שהונחה

הם לא סוברים שכאילו הוא מונח מיד כשביציאתו מרשות היחיד

ותיאבק בי שהונחה משייצתה בפתח וחזרה ונעקרה ונחה לסוף דלת

שזה יחשב כאילו שזה נח מיד ביציאה מרשות היחיד ושוב

נעקר משם והונח בסוף דלת אמות לא אומרים את זה

כך לפי רבנן אבל חייבו משום הוצאה

לפי רבנן יהיה חייב רק על ההוצאה

כך רצתה הגמרא לפרש במחלוקת רבי יהודה וחכמים של רבי יהודה מחייב שתיים

חכמים אחת

והגמרא טוענת כנגד זה מי אמר אולי רבי יהודה מחייב אחת על הוצאה

ורבנן

פותרים לגמרי תבואו תגיד לי מה המחלוקת מחלוקת היא באופן

שהוא אמר שינוח מיד ביציאתו מרשות היחיד

השאלה אם התקיימה מחשבתו או לא

לפי רבי יהודה התעוות למחשבתו אומר רש״י שנחה ביציאתה מיד מצד דין קהילותה כמו שהונחה

הילקה חיה משום הוצאה

אבל משום העברה לא מחייב

ואף אגב דחשי בלי כמו שהונחה ונעקרה והונחה

אפילו שלמעשה

היה פה קלוטה כמו שהונחה ושוב נעקרה משם והונחה בסוף ד',

בכל זאת לא יהיה חייב על העברה. למה? משום דאב יא תולדה במקום אב

כי הוא לא יהיה חייב על העברה, כי רבי יהודה גם כן סובר

שלא חייב על העברה כי זה תולדה

וכשחייב על העם שזה הוצאה לא ייתכן לחייב אותו חטאת נוספת

על העברה שזה תולדה

והגמרא באה וטוענת לא, רבי יהודה כן מחייב על התולדה במקומה

מה הראייה מהמחלוקת לגבי שובט ומדקדק?

אף השובט, אומר רבי יהודה

אף השובט עם שאר אבות מלאכות, ליד האמרן

דרך כך נמנו שאם עשאן ויעלם אחד חייב על כל אחת ואחת

אז רבי יהודה כאילו בא ומוסיף

שהתחייב גם על השובט חטאת וגם על המדקדק חטאת

לא רק על כל השלושים ותשע אבות מלאכה שנזכרו במשנה

שובט מקרקר בקרקר

זה כבר הסברנו את זה מה הכוונה, הוא מדקדק

לאחר שמטה החוט של ערב מכה בקרקר בשניים ושלושה מקומות

כדי לרכך את המתיחה של החוט

ויש מפרשים מדקדק משום העריגה, משווה העריגה

כשיש נחותים כרוכים עם זה ומאובדלים מן השאר

משווה אותן בכרכר או במחט

מאי לאו דעבדין ולכו לאו

שובט ומדקדק בעלי שאר מלאכות

זה המוסיף קטנה

ומסך ועורג נמנועם אבות מלאכות ואלה תולדותיהן כלומר שובט ומדקדק זה התולדות שלהם, ששובט זה תולדה של מסך

והמדקדק זה תולדה של עורג כי זה קטנה שובט בכלל מסך

והגמרא חוזרת ואומרת לו שרבי יהודה שסובר להוסיף שובט ומדקדק

הכוונה שזה אבות בפני עצמן

כי כתוב מוסיף אם נגיד שזה תולדות מה אם מוסיף? הרי לא נמנעו אל האבות

ולמאי דסליקא דעתם עיקרא שואם מסביר רשי

לפי האהבה מעין אשר רבי יהודה מחייב שתיים

נהי נעמידי מחייב את תולדיו במקום אהב

גם אם תבוא ותרצה ללמוד מדברי רבי יהודה שהוא מחייב

על תולדה ועל האב, על לא תולדו לבד חטאת ועל האב לבדו חטאת

הכא למטר תעיקא אבל עדיין

אין פה שתי פעולות של הוצאה והעברה

למה? די להכא

לסוף ד' בעל ידי תנוח, כן?

הכא לא מחייב העברה ד',

זה לא עבר מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבי

אם הוא התכוון שזה יהיה נוח בסוף ד',

נמצא עם כאן שלושה אקדמות לחייב אותו על העברה

למה?

כי הרי בשביל שיחשב העברה זה צריך שיהיה מונח

בתחילת ד', וסוף ייעקר משם,

ושוב ייעקר משם להיות מונח בסוף ד'.

אבל כאן שהוא לא התכוון שיהיה מונח מיד ביציאתו ברשות היחיד,

נמצא שלא נעקר ברשות היחיד,

אז לא, ברשות הרבים, אז לא יהיה חייב

על העברה של ד' אמות,

כן?

זה לא עבר מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים,

אלא ההוצאה לאיחוד היהודים היא חייב.

כל חיובו יהיה רק על ההוצאה, והוצאה עריכה, עוד לא עבד.

זה נקרא שהוא עשה פעולת הוצאה ארוכה, אבל לא העברה.

והיא להאכא אצל היציאה אקבעל יד תנוח, ואם נאמר,

שהוא התכוון שזה ינוח מיד ביציאתו ברשות היחיד,

האכא לסוף ד' לא בעל יד תנוח, הרי אם כן נמצא,

שהוא לא התכוון שיהיה מונח בסוף ד' אמות.

ולתה לי זריקה ד', אם כן זה לא נקרא שנזחק ד' אמות ברשות הרבים.

ושוב לא מחייב, הוא לא צריך להיות חייב על העברה.

ובעלן, בשביל לחייב על העברה, בעלן עקירה מתחילת ארבע ברשות הרבים,

והנחל לסוף ד' ברשות הרבים.

והאכא עם יציאת הפתח, הלא נח

והעביר לסוף ד' הנחייב אתר ואיום.

הרי כאן, כשהיא יצאה מן הפתח של רשות האחיד,

הרי לא נחמיה,

שנאמר שכשנח לבסוף ד' יהיה חייב שתיים,

גם על הוצאה וגם על העברה.

אבל הוא מיהו, ההוצאה עוד אם יהיה חייב.

אבל על ההוצאה ודאי הוא התחייב, זה נתקיימה מחשבתו, דענך ברשות הרבים.

ואומר, כל מקום שתרצה תנוח.

אז לפי האהבה אמנה של רבי יהודה מחייב שתיים,

חייבים לומר שהוא, אולי אכפת לו היכן זה ינוח,

וכיוון זה לא אכפת לה,

הבי עלי קיום מחשבה בתרווה היום.

נמצא שנתקיימה מחשבתו,

גם בעניין של הוצאה,

וגם בעניין

של העברה.