הרב אבנר עוזרי שליט"א | שערי תשובה (ב) מסכת שבת דף צא,ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

בהמשך למה שדיברנו בשיעור הקודם,

הבאנו את העניין הזה שכמה וכמה עיקרים יש במצוות התשובה.

העיקר הראשון שהזכיר רבינו יונה

זה החרטה,

שצריך האדם להתחרט על מעשיו

והוא מתאר בלשונו

כמה וכמה מחשבות והרהורים

על מנת שאדם יגיע לחרטה בצורה מושלמת.

מוסיף רבינו יונה וכותב, העיקר השני עזיבת החטא.

בנוסף לחרטה צריך אדם לעזוב את אותו חטא שעשה.

כי יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו

כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד.

כלומר,

צריך הוא להחליט

לעזוב את דרכיו הרעים,

לגמור בכל לבבו.

היינו, שיהיה לו החלטה גמורה וברורה שלא ייתכן,

ואין מצב שהוא יוסיף לשוב

לעשות את החטא הזה.

ואם אבן פעל לא יוסיף,

וגם

אם פעל לעשות את החטא, אם בשוגג, אם במזיד,

לא יוסיף לעשותו עוד.

ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה,

כי יתאווה תאווה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו,

ולא נחלצו לעיוניו וחושיו בפגעו בו,

ולא מהרו לגעור בים התאווה ויהיה אחריו.

על כן יגורהו היצר בחרמיו ונפל במחמוריו

לפי שעתו ועתו

מיותר רוח היצר המבעתו.

כלומר,

מדברים כאן באדם שחטא על דרך מקרה,

לא שהוא מורגן לעשות עבירה,

אלא בדרך מקרה גבר עליו יצרו,

ולא היה לו את הכוחות, את הכלים

או את הזריזות

להילחם כנגדו.

ראשית, תשובת האיש הזה אחרתה,

ולשים יגון בלבו על חטאתו,

ולהיות נפש נענה ומרה קל לענה.

כלומר, בראשונה,

כמו שהזכרנו,

יקיים בעצמו את החרטה,

שיהיה לו יגון,

כאב

בלבו על מה שהוא חטא,

אבל לא סתם כאב,

אלא ישתדל לשים לב ולהתבונן

בגודל חטאו,

כך שהכאב שבלבו

יהיה כזה חזק,

שזה ימנע אותו מלהבא.

אחרי כן יוסיף בכל יום, יראת השם, בנפשו,

וייתן חיטת אלוקים בלבבו בכל עת.

בנוסף למה שיקבל עליו,

לקיים את החרטה כהלכתה, כמו שביארנו,

צריכו שיוסיף בכל יום

יראת השם בנפשו.

צריכו לעסוק בספרי מוסר,

להתבונן במחשבות של יראת השם,

ולהחדיר בלבו פחד

מהשם יתברך,

שלא לעבור עבירות,

לא לעשות נגד רצון השם.

ומדוע צריך כל זה?

עד אשר יהיה נכון ליבו בטוח בהשם,

כי אם יוסיף יעבור בו היתר,

ויפגשהו כפעם בפעם,

ורבה עליו תאוותו כמשפט הראשון,

לא יהיה נפתה ליבו עליו,

ויעזוב דרכו.

כלומר, מדובר כנראה באחד

שכבר גבר עליו היצר

פעם אחת לכל הפחות.

אם כן, זה יכול,

חלילה, להיות שוב, להגיע לניסיון כזה,

כי אם הוא כבר עבר פעם אחת,

הסכנה שיגיע מצב כזה שוב

מצוי אצל אותו אדם.

וכדי שיהיה לו את הכוחות להילחם

כאשר תגיע שעת הניסיון,

לכן צריך הרבה הרבה להוסיף יראת השם,

ולהיות ליבו מלא ביגון והנחה על מה שעשה,

כדי שכשיגיע הניסיון,

יזכור את הצער שהיה לו ממה שעבר בראשונה,

ועל ידי הפחד, מן השם יתברך,

יוכלו להתגבר גם אם חלילה

תהיה לו תאווה שוב לעבור את אותה עבירה.

הניסיון יהיה קשה, עם כל זה,

בדרך זו שהקדים

לשעת הניסיון,

לא יהיה נפתה ליבו עליו. כלומר,

הוא לא יתפתה בליבו לשמוע ליתרו הרע,

אלא יעזוב דרכו.

זה מדבר על אדם שחטא על דרך מקרה,

כמו שנאמר, הוא מודה ועוזב ירוחם.

הוא מודה, פירושו שיהיה לו חרטה ווידוי,

ולאחר מכן, ועוזב, שיעזוב את החטא.

אם יש לו את התנאים הללו, חרטה, ווידוי,

גם עוזב את החטא,

מקבל עליו

להחדיר רעת השם בליבו יותר ויותר,

כדי שלא יתפתה כשתגיע שעת הניסיון.

אחד כזה יזכה למצב שהוא יהיה רוחם, הקדוש ברוך הוא ירחם עליו,

וידון אותו לטובה.

אך האיש המתייצב על דרך לא טובה תמיד,

אבל אדם כזה,

שהוא הולך בדרך לא טובה,

באופן תמידי

עובר הוא עבירות חלילה, וגבר על חטאיו

דורך בכל יום ושונה באיוולתו,

ושב במרוצתו גם פעמים רבות,

וכל עת אוהב הרע,

ומכשור עוונו ישים נוכח פניו.

רצוני לומר,

התאווה והיצר וחרצו ומגמתו,

כלומר הוא כל כך שבוי

מידי היצר שבו,

מכוח התאווה שיש לו,

אשר לא ייבצר ממנו כל אשר יזם לעשות.

כלומר, במצב הזה,

הרי לא יהיה לו את הכוח,

אלא יעשה את כל מה שליבו נפתח הר הרע,

מתפתח הר הרע,

מתפתח אחר תאוותו.

אחד כזה,

איך ישוב בתשובה?

מה יהיה הכוח שייתן לו לשוב ולשנות את דרכו?

ראשית, תשובת האיש הזה לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה ולהסכים לקיים ולקבל עליו

לבל יוסיף לחתו.

אז בראשונה, כמו שאמרנו,

ודאי

שיסכים בליבו, כלומר,

שיהיה לו החלטה ברורה לעזוב את דרכו ומחשבתו הרעה,

שיהיה לו קבלה גמורה שלא יוסיף לחתו,

אבל זה עדיין

לא מספיק.

אחריכן יתחרט על עלילותיו הנשחטות וישוב אל השם.

לאחר מכן,

שיש לו את ההסכמה בליבו

שלא יחזיק בדרכו הרעה.

הוא צריך

להתחרט על כל עלילותיו הנשחטות, היינו עבירות שהוא עשה.

וישוב אל השם, שישוב בתשובה שלמה,

כמו שנאמר, יעזוב רשע דרכו

ואיש אבן מחשבותיו.

רבנו יונה כאן מסביר שהפסוק הזה מדבר באחד שהוא בגדר רשע,

שדרכו תמיד הייתה דרך רעה,

לא חש בכלל לכבוד בוראו,

אלא התפתה והלך אחר יצרו

כעייר.

כל מה שיש בליבו לעשות, עושה בלי הגבלה,

בלי מחשבה, בלי הרהור,

שמא לא טובה דרכו.

אחד כזה חייב בראשונה לעזוב את דרכו, אומר הנביא.

ואיש אבן מחשבותיו, וגם לנקות את המחשבות

מאותם פיתויים שבאים לתוכו,

וישוב אל השם וירחמיהו.

וישוב אל השם וירחמיהו.

פירושו

צריך להחזיר בליבו

חרטה גמורה על מה שעשה,

ואם יגיע לזה, יגיע למצב שירחמיהו השם.

והמשל בזה למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהיטהר

כי יניח השרץ תחילה ואחריכן יטבול ואיתה

כל זמן שהשרץ בידו עוד טומאתו בו ואיך הטבילה אין הטבילה מועילה

אומר רבנו יונה המשל

בשביל להבין

שבשביל שיגיע למצב של תשובה

חייבו בתחילה לעזוב את דרכו

לא ייתכן

שהוא יסכים ויקיים על התקבל עליו

כמו שאמר בראשונה במי שחטא על דרך מקרה

זה לא מספיק

החלטה בליבו לא מספקת

אלא צריך שזמן מסוים

יראה

שהוא כבר פונה בדרך חדשה

הוא כבר התחיל ללכת בדרך חדשה

אז במצב כזה יוכלו אכן שבליבו יהיה חרטה גמורה על מעשיו

ואז התשובה תוכל להיות שלמה אבל כל זמן שהשרץ בידו

אבל עדיין הוא עובר את העבירות

כמה שירצה להיטהר

לא יעזור לו

עוד טומאתו בו ואין הטבילה מועילה

והיה כי יבואו ייסורים ומכרובים על הרשע אשר תמיד כל זממיו להתהלך בהאשמיו

ייבשר בתחילה

כלומר יש מצב

שרשע

שהוא במצב שכל מה שהוא רוצה

כל זממיו להמשיך להתהלך

בדרכו הרעה בעשיית העבירות

ואחד שכזה

פעמים שמקבל ייסורים ומכאובים

ייבשר בתחילה

אז הייסורים הללו

מקבל אותם הוא קודם שישב בתשובה

אבל וישוב מחשבתו הרעה אשר חשב

ויחריד מעבדיו מידיו

לאחר שהוא מתייסר

הוא מתבונן בעצמו על מה ולמה

פעמים שהוא מגיע לתשובה אם אכן

הוא לא הגיע להעמיק בחטא

אז הייסורים אכן מביאים אותו לתשובה

ואז הוא עוזב את מעשיו

הייסורים והמכרובים הללו פועלים

שתי פעולות

פעולה ראשונה

שיהיה לו הרהורים וחשבון נפש

האם דרכו שהולך בדרך טובה היא או לא

ובשנייה הייסורים הללו גם

מכפרים לו על חטאיו

כידוע מהרבה בעלי תשובה

שדווקא לאחר ששבו בתשובה הרגישו יותר ייסורים ומכאובים

ומדוע?

אדרבה הקב' ברוך הוא חפץ

בהשלמת אותו אדם

בניכוי

בניכוי ליבו של אותו אדם על ידי הייסורים והמכאובים

אחד כזה שמבין

מה המטרה שבייסורים

מבין שהקב' ברוך הוא מדבר אליו בדרך הזו

אז אכן מתחזק עוד יותר במצוות התשובה

כי הוא מבין שזה נעשה לטובתו

כן המתייצב על דרך לא טובה היא ככה מוסר תחילה לעזוב דרכי מוות ללכת דרך ישר

כמו שנאמר שמוע שמעתי אפרים מתנודד

גיסרת נדבה יבשר

כעגל לא לומד

כמו שכשבאים לחנך את העגל

שזה תחילת עבודתו בחרישה בשדה

שעדיין לא לומד, לא הורגל

לעבוד בשדה

אז מייסרים אותו,

מכים אותו

כך

אדם כזה

שרוצים משמיים שיתחיל

וילך בדרך הטובה

אז מקבל ייסורים משמיים כדי לכוון אותו ללכת בדרך הישרה

רוצה לומר כי אחרי אשר יסרטני ויבשר

ושבתי מדרכי הרעה

ניחמתי אחריכן ואתחרט על מה שעבר

בדברי עוונותי

בזה נסתפק להיום לגבי העניין הזה

ונחזור שוב

לשיעור בעניין

מסכת שבת

אנחנו נמצאים במסכת שבת דף צדיק א' עמוד ב'

במשנה הראשונה

שורה עשירית מראש העמוד

המוציא אוכלים ונתנן על האזקופה

בין שחזר והוציאן

בין שהוציאן אחר פטור

מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת

צריך לדעת שאזקופה

זהו מפתן הדלת

שבפתח הבית מבחוץ

השטח הזה

היינו

החלק הזה שנקרא מפתן הדלת

באופן כמובן שזה

לא באותו גובה

כמו

רשות הרבים הסמוכה לבית

אלא יש לו רשות בפני עצמה

אז האזקופה הזו

אין לה לא הגדרה של רשות היחיד

ולא הגדרה של רשות הרבים

אלא מקום פטור

משום שכל שטח שאין בו רוחב ארבעה טפחים לכל הפחות

הרי הוא מוגדר כמקום פטור מקום פטור פירושו

שהשטח הזה אין לו הגדרה של אחת מהרשויות האסורות לא מדאורייתא ולא מדרבנן

אלא

אפשר לטלטל משם לרשות היחיד או לרשות הרבים

ומאידך לטלטל מרשות היחיד או מרשות הרבים לשם

אז כאן מדובר באדם

שהוציא דבר מאכל

מה שנזכר כאן דבר מאכל זה לאו דווקא

מכיוון שדיברנו מקודם על ענייני מאכל המשיך הטנא ואמר מאכל אבל זה לאו דווקא

אדם שמוציא איזשהו חפץ

או איזשהו מאכל מרשות היחיד

דהיינו מהבית

מביתו מרשות היחיד

והניח את זה על האסקופה שזה מקום פטור

הוא לא עבר שום איסור זה פשוט

אבל השאלה היא מה יהיה הדין

אם חזר והוציאה

אם הוא המשיך לאחר מכן

לאחר שהניח את זה על האסקופה

שוב

לקח את זה והוציא את זה לרשות הרבים

או שהוציאה הנחר

היינו את פעולת ההוצאה מן האסקופה לרשות הרבים

עשה את זה אדם אחר, לא בעל הבית

שהוציא בראשונה את החפץ או את האוכלים מרשות היחיד לאסקופה

אומרת המשנה, פטור

יהיה פטור זה שהוציא מהאסקופה לרשות הרבים

לא רק במקרה שזה אדם אחר

אלא אפילו אם אותו אדם

אותו בעל הבית שהוציא בתחילה מרשות היחיד לאסקופה

הוא הוא שהוציא לאחר מכן מן האסקופה לרשות הרבים

עם כל זה הוא יהיה פטור

השאלה נשאלת מדוע?

הרי האדם הזה נמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים

התשובה היא מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת

כי אם הוא היה מוציא מיד מרשות היחיד לרשות הרבים גם אם הוא עובר דרך מבטן הדלת

זה לא יהווה בעיה, אלא יש פה פעולה אחת שלמה של הוצאה,

עקירה ברשות היחיד והנחה ברשות הרבים.

אבל כאן הוא עשה את זה בשתי פעולות.

פעולה ראשונה הייתה להוציא את זה מרשות היחיד לאסקופה.

זו פעולה שעדיין פתורה,

אפילו מותרת.

לאחר מכן מוציאים מן האסקופה לרשות הרבים. זו פעולה נוספת,

וגם היא מותרת.

אם כן נמצא שלא עשה כאן פעולה אחת שלמה של הוצאה,

באשר על כן פתור.

ממשיכה המשנה ומבארת דין נוסף

בעניין הזה של הוצאה לאסקופה.

קופה שהיא מלאה פירות

ונתנה לאסקופה חיצונה,

אף על פי

שרוב הפירות מבחוץ

פתור עד שיוציא את כל הקופה

קופה שהיא מלאה פירות, נאמר, למשל,

קרטון

שיש בו פירות,

והוא הניח אותו, הוא הוציא אותו מרשות היחיד, היינו מביתו,

והניח את זה על האסקופה החיצונה.

היה איזשהו מקום

שיכל להניח את זה

בסמוך לכניסה.

הביתה

למפתן הבית

עכשיו הקופה הזו

רוב הקופה, רוב הארגז מונח בחוץ

אבל חלקו מונח

על גבי האסקופה

אם כן

האם נחייב אותו או לא?

אומרת המשנה אף על פי שרוב פירות מבחוץ

אפילו

שלמעשה אם אני מתבונן בפירות הללו שנמצאים בחלק הזה בארגז, בקרטון,

כלפי החוץ, הרי הם מונחים ברשות הרבים.

אומנם הם נמצאים בתוך קרטון

אבל אותם פירות שהם

לא כנגד האסקופה

הרי הם מונחים ברשות הרבים, אין כל זה יהיה פתור.

למה?

עד שיוציא את כל הקופה.

מאחר והם אגודים, כלומר כולם יחד נמצאים בתוך הקרטון

זה לא נקרא שעשה רק הנחה ברשות הרבים כי הקרטון עדיין חלקו מונח באסקופה,

לכן במצב הזה לא יתחייב.

מתי אם כן שייך יהיה לחייבו?

רק אם הוא יעשה עקירה ברשות היחיד של אותו קרטון,

קרטון מלא פירות,

ויניח את כולו ברשות הרבים

ולא שיהיה חלקו,

אפילו מיעוטו,

יהיה מונח על האסקופה, אלא כל כולו יהיה ברשות הרבים.

רק באופן כזה יתחייב.

יש השואלים

מדוע באמת אם הוא הוציא

קרטון

הוא יהיה פטור כשיניח את חלקו על האסקופה.

הרי רוב הפירות,

כמו שבהארנו, נמצאים

בחלק שהוא כנגד רשות הרבים.

והרי הכלל ידוע שרובו ככולו.

מצאנו את העניין הזה, הרוב הוא הקובע את הדין של העניין,

בכמה וכמה עניינים,

שלא צריך את הכול, מספיק ברוב,

כרובו ככולו.

אז מדוע אם כן כאן,

אם הוא הוציא את הקופה,

גם אם רוב פירות מבחוץ הוא יהיה פטור?

מתרץ

על שפת אמת.

כמובן, אחד מן האחרונים מתרץ על השאלה הזו,

שדווקא בהוצאה, היינו כאן מדברים במלאכת הוצאה,

אין דרך הוצאה נחשבת עד שיוציא לגמרי.

כלומר, זו צורת האיסור. צורת המלאכה של ההוצאה

זה העמד שהוא מוציא את הכול החוצה.

רש״י,

אנחנו נראה את זה בהמשך,

בדיבור המתחיל כישואין,

שהוא כותב את היסוד הזה,

שכל דבר שהאדם מוציא

ועדיין מחובר לרשות היחיד באיזשהו חיבור כלשהו,

זה לא נקרא הוצאה.

כך

מתרץ

השפת אמת,

שלכן לא מספיק כאן הרוב

כי דרך הוצאה

רק באופן שאת כל החפץ, כל הקרטון

מניח ברשות הרבים,

ולא שחלקו עדיין מונח

במקום שאינו רשות הרבים.

נראה את רש״י קודם, כשנמשיך את הגמרא.

אנחנו ברש״י שבמשנה,

בדף צא עמוד ב',

על האסקופה,

בגמרא מוקילה באסקופה כרמלית.

אה,

הגמרא מבארת,

אני מתחילה,

ביארתי שמדובר פה באסקופה שזה מקום פטור,

אבל הגמרא תסביר

שאם לא מדובר פה במקום פטור אלא כרמלית,

חייב להיות שיש שם

ארבעה טפחים,

אלא מה היא גבוהה

בין שלושה טפחים לתשעה טפחים.

זה הכלל.

הכלל הוא שאם זה מקום שרחב ארבעה

והוא גבוה משלושה ועד תשעה,

הרי הוא מוגדר כרמלית.

כרמלית זה רשות שהיא מוגדרת כרשות מדרבנן.

זה לא מדאורייתא.

מדאורייתא יש רק שני רשויות.

האחת רשות היחיד,

והאחרת רשות הרבים.

כלומר, רק אם אדם

מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, או מאידך מכניס מרשות הרבים לרשות האחיד,

רק אז הוא יתחייב או מצד הוצאה או מצד הכנסה.

אבל במקום שאינו רשות היחיד ולא רשות הרבים,

כגון כרמלית,

אז

גם אם אומנם אסור להוציא מכרמלית לרשות הרבים או לרשות היחיד,

אבל לא יהיה חיוב,

כיוון שהרשות הזו אינה רשות מן התורה, לא מוגדרת כרשות מן דאורייתא.

לכן אמרה משנה לשון פטור.

פטור פירושו פטור אבל אסור.

נמשיך הלאה ברש״י הבא מלאכתו בבת אחת.

אמרנו שאם אדם

לקח חפץ או דבר מאכל ברשות ההחלט והניח אותו באותה אסקופה

ולאחר מכן עקר את זה מן האסקופה והוציא לרשות הרבים,

יהיה פטור.

מדוע?

כי הוא לא עשה את מלאכתו בבת אחת.

לא הייתה פה הוצאה ישירה מלאכתו לרשות הרבים,

אלא הוא חילק את זה לשתי פעולות.

אם כן, אומר רש״י,

מה הפירוש שלו עשה מלאכתו בבת אחת?

עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב.

בשביל לומר שזו מלאכה שלמה צריך שיהיה בפעולה אחת עקירה מרשות אחת

והנחה ברשות אחרת, כאשר שתי הרשויות הן רשות היחיד ורשות הרבים.

כלומר, אם זה רשות אחת ורשות הרבים, אז צריך שיעשה עקירה מרשות היחיד ויניח ברשות הרבים, או להפך,

שיעקור ברשות הרבים ויכניס לרשות היחיד.

אבל אם הוא חילק את זה לשתי פעולות,

כמו בדוגמה אצלנו, הוא יהיה פטור. והכה,

כאן בדוגמה שלנו שהוא הניח באמצע בעי סקופה,

אבל עקירה ממקום חיוב.

אמנם העקירה הייתה מרשות היחיד שזה מקום חיוב,

אבל ההנחה במקום פטור.

למה זה נקרא מקום פטור? אמנם זה כרמלית,

אבל הכוונה, אין חיוב מדאורייתא, לכן זה נקרא מקום פטור.

זה לא מקום שחייב עליו מדאורייתא.

והאדר העקר ממקום פטור, ושוב חזר ועקר את זה מהאסקופה, שזה מקום פטור,

והניח במקום חיוב, והוא הניח את זה ברשות הרבים,

שזה שוב מקום חיוב.

אבל מאחר והוא לא עשה פעולה אחת, אלא שתי פעולות,

יהיה פטור.

וכן באדם שהוציא קרטון מלא פירות,

והוא הניח את מיעוטו של הקרטון על האסקופה,

הגם

שרובם של הפירות נמצא בחלק החיצוני שלו על האסקופה,

האם כל זה יהיה פטור עד שיוציא את כל הקופה בבת אחת?

כלומר,

אלא אם כן נוציא בראשונה כל הקופה,

ובגברה מפרש לה.

הדברים מובנים או שאני צריך לשוב להסביר את העניין הזה?

מובן, כן?

נמשיך הלאה.

שואלת הגמרא, האיסקופה,

מה יהיה?

האיסקופה שהזכירה המשנה בתחילת דבריה,

שאם הוציא אוכלים מרשות היחיד לשם,

יהיה פטור.

איזה איסקופה זו?

כלומר, איזה דין יש לאסקופה הזו?

הנה מה איסקופה רשות הרבים,

פטור.

הקמפיק מרשות היחיד לרשות הרבים.

אם נאמר שהשטח הזה של האיסקופה

מוגדר כרשות הרבים,

כן? כמו למשל, בדוגמה הזו שהזכרנו,

שאפשר שזה יהיה רשות הרבים,

כגון שמפתן הדלת שהוא איסקופה הוא שווה בגובהו לרשות הרבים.

כאשר זה שווה בגובהו לרשות הרבים

והדלת היא יותר פנימית ממנו,

אז זה מוגדר כרשות הרבים.

אם ככה, אז מדוע אתה אומר שאם אדם הניח, רוצים רשות היחיד והניח שם,

יהיה פטור?

הרי הוא למעשה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

אין לאסקופה רשות היחיד.

אלא מה אנחנו נאמר?

לא, שהאסקופה הזו היא לא רשות הרבים,

אלא רשות היחיד.

כמו למשל, כמו שביארנו,

אם למשל

הדלת היא קרובה יותר לחלק החיצוני של האסקופה.

ונמצא, אם כן, שהשטח הזה...

שבין המשקופים

הוא

בגובה אחד עם הבית, שזה רשות היחיד.

אם ככה, אם זה רשות היחיד,

אז מה זה שאתה אומר בין שחזר ואוציאן,

בין שהוציאן אחר פטור?

אתה אומר שאם אדם

מוציא את זה מהאזקופה לרשות הרבים,

יהיה פטור. מדוע?

חכה מאפיק מרשות היחיד לרשות הרבים? אם האזקופה הזו רשות האחיד,

הרי נמצא שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים,

אז למה פטור?

השאלה מובנת,

אם האזקופה הזו רשות הרבים,

אז למה הוא פטור כשהוא הוציא מרשות היחיד לשם?

ואם האזקופה הזו היא רשות הרבים, היחיד,

אז למה הוא פטור אם הוא חזר והוציא מן האזקופה לרשות הרבים?

הרי פה יש פעולה שלמה של הוצאה מרשות לרשות.

חייב להיות שהאיסקופה היא לא רשות האחיד

ולא רשות הרבים, אלא איסקופה כרמלית.

אלא חייבים לומר שהאיסקופה, היינו מפתן

הבית, שיש שם את הדלת,

זה מוגדר ככרמלית.

אימתי? אז זה כבר ביארנו קודם,

שהרוחב שבה זה פחות מארבעה טפחים,

והיא גבוהה משאר הרשויות,

היינו כלפי רשות האחיד וכלפי רשות הרבים,

יש פה גובה של משלושה ועד תשעה.

מובן? משלושה ועד תשעה.

למה צריך שיהיה על כל פנים שלושה?

כי אם זה פחות משלושה, אז מדין לבוד

זה מקבל את הרשות,

את השמות של הרשויות הסמוכות לה.

או רשות הרבים או רשות האחיד,

תלוי איפה הדלת.

אבל מאחר וכאן זה גבוה לכל הפחות שלושה טפחים,

ולא יותר מתשעה טפחים,

כי אם זה היה עשרה טפחים למשל,

אז זה היה מוגדר כרשות היחיד.

כי דבר שיש בו ארבעה טפחים, והוא גובה עשרה טפחים,

הוא כרשות היחיד.

על טורחנו שפה מדובר במצב כזה שזה לא הגיע להיות עשרה טפחים,

אלא תשעה טפחים.

אז בין שלושה לבין תשעה זו האסקופה,

כאשר הרוחב שלה הוא אכן ארבעה טפחים,

זה כרמלית.

ואז במצב הזה הבנו את המשנה,

והכא משמע לן,

ולכן בא תנא להשמיע לנו שהוא יהיה פטור.

למה?

תעמא דנח בכרמלית,

הלא נח בכרמלית,

מי חייב.

מתוך ראשון המשנה משמעו,

שלמה הוא פטור?

כי הוא הניח את זה על האסקופה,

היינו הניח את זה בכרמלית.

אבל מה יהיה הדין אם הוא היה יוצא מהבית

ישירות בלי להניח את זה בכרמלית?

מוציא את החפץ מהבית ומניח אותו ברשות האבים, אלא מה?

הוא עבר דרך האסקופה הזו.

הוא יהיה חייב או לא יהיה חייב?

פשוט שיהיה חייב.

זה לא פשוט.

זה גופה באה המשנה להשמיע לנו.

למה היא צריכה להשמיע לנו את זה?

כי היה מקום לחשוב שהוא יהיה פטור.

אפילו שהוא לא הניח את זה בכרמלית.

מה פתאום שנחשוב שיהיה פטור?

התשובה, בגלל שיש

מי שסובר,

זה בן עזי סובר את זה.

בן עזי סובר

שמהלך עומד דם.

אדם שהולך הוא נקרא כאילו עומד.

נדבר אפילו לא עשה.

אם הוא היה עוצר,

אם הוא היה עוצר זה פשוט.

מדברים פה במצב שהוא הולך.

אז בלעזי סובר שאפילו אם הוא הולך,

הרי זה כאילו עומד שם במקום והוא הניח את זה שם.

באה המשנה כאן ואמרה לי לא.

מתי הוא יהיה פטור?

דווקא אם הוא הניח את זה באסקופה.

אבל אם הוא היה יוצא ישירות

מרשות היחיד לרשות הרבים,

גם אם הוא עבר דרך האסקופה, שזה הכרמלית,

הוא יהיה פטור, הוא יהיה חייב.

מה צריך להשמיע לנו את זה?

לומר שלא כדעת בן עזי.

וזה הגמרא ממשיכה, מדניתין ולא כבן עזי.

אני לא אומר שהאדם שהולך באסקופה,

הרי זה כאילו עמד שם,

וממילא כשהניח,

כשהונח בגופו, זה גם נקרא שהניח את החפץ.

לא.

אלא אנחנו סוברים, רואים כאן במשנה שאינה כבן עזי.

זה טניא.

היכן מצאנו את דעת בן עזי,

שהוא מדבר בציור הזה של מוצאים מרשות לרשות דרך מרשות אחרת,

שהיא רשות שפטורה מדאורייתא.

כתוב בעברייתא, המוציאים מחנות לפלטיה דרך סתיו.

חנות,

כן,

שומע אותי?

חנות,

רשות האחים.

הפלטיה זה רשות הרבים.

סתיו זה מקום

שהוא כרמלית.

מקום שהוא מוקף אצטבעות לשבת שם,

וזה כרמלית.

הרבים

לא יכולים לעבור שם.

זה לא דרך הרבים.

רשות היחיד זה לא זה פשוט, כי זה לא מוקף בחיצון.

וגם רשות הרבים זה לא כי מאחר ויש אצטבעות ואי אפשר ללכת שם בצורה נורמלית.

אז הרבים לא עוברים שם.

אז נמצא שזה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, אלא כרמלית.

אצטבעות. אצטבעות.

כלומר, כעין ספשלים.

כן?

אז אם אדם הלך והוציא מרשות היחיד לרשות הרבים,

אבל הוא עבר דרך סתיו, שזה כרמלית,

אומר לנו התנא הראשון, חייב.

כי מאחר והוא עקר ברשות היחיד,

והוא הניח ברשות הרבים,

גם אם הוא הלך בכרמלית,

זה לא נקרא שהוא הניח את זה בכרמלית,

כי הוא רק עבר דרך שם.

מהלך לב כעומד דמא,

זה שהוא הולך שם, זה לא נקרא שהוא עמד שם,

זה לא נקרא שהוא הניח את החפץ שם.

אבל הוא בן עזאי פוטר.

אבל בן עזאי סובר שיהיה פטור. למה?

כי מהלך כעומד דמא.

כשהאדם הלך דרך הכרמלית,

הרי זה כאילו עמד שם ונמצא שכאילו הניח את החפץ באותו מקום שזה כרמלית.

הנחת גופו כהנחת חפץ.

כשהנח בגופו זה כאילו הניח את החפץ.

כך סובר בן עזאי.

לכן בא המשנה כאן להשמיע לי לא,

שאינה סוברת כדעת בן עזאי,

ולומר לי סתם משנה שלא כדעת בן עזאי.

לומר שלא נפסוק הלכה

כבן עזאי.

אז מה יהיה אם יבוא אדם ויוצא עם הרשות היחידת לרשות הערבים דרך כרמלית?

נחייב אותו,

אם בשוקק חטאת ואם במזיץ כלה,

כי יש פה פעולת הוצאה בצורה מושלמת

לדעת ההלכה,

גם אם הוא חבר דרך כרמלית.

כן,

נראה את רש״י,

רש״י, אני קורא את רש״י על הגמרא.

כן, הרש״י הראשון

שמבאר את הגמרא שלמדנו היום.

הנה מה איסקופה רשות הרבים,

כגון

גבוהה תשעה,

היינו לא,

יש כלומר זה גבוה תשעה לכל הפחות,

ורחבה ארבעה, וגם הרוחב שם ארבעה טפחים,

ורבים מחטפין עליו.

זה גם יכול להיות, זאת אומרת, כאן רש״י מביא

שיש אופן זה מוגדר כרשות רבים, אפילו גבוה.

מתי?

אם הרוחב שלו, של האסקופה, זה ארבעה טפחים,

והגובה הוא תשעה. אז הדין אומר שאם רבים מחטפין עליו,

היינו נעזרים בו בשביל לסדר את המסע שעל גבם,

הרי הוא מוגדר כרשות הרבים.

דחז יעלה רבים לכתופי,

מאחר וזה ראוי לרבים

על מנת לסדר את המסע שעל כתפיהם.

כי זה אמר בפרקה כמה, את זה כבר למדנו

בעבר בדף ח' עמוד א'.

אז אם נאמר שמדובר באסקופה כזו,

אז אין מקום לפתור את מי שהוציא מרשות היחיד לשם.

ואם נגיד שזה רשות היחיד, כגון גבוה עשרה ורחבה ארבעה,

כי חזר והוציא עלי חיל,

אז אם הוא חזר

והוציא משם, צריך להיות חייב.

דיקה!

דעיקה עקירה ברשות היחיד

והנחה ברשות הרבים.

במצב הזה ראוי לחייבו, שהרי הוא עקר באסקופה שזה רשות היחיד

והניח ברשות הרבים.

אז למה בכל זאת כתוב במשנה פטור? אלא אסקופה, אומר ראשי, אלא אסקופה כרמלית.

מתי זה נקרא כרמלית?

משלושה ועד תשעה,

ולא תשעה בכלל.

אתם שומעים?

כלומר, צריך לדעת שזה עד תשעה.

אבל אם הוא כבר תשעה,

זה פעמים שזה יכול להיות רשות הרבים.

אם הרבים יכולים לחטף עליו ולסדר את המסע שעל כתפיהם,

אז זה מדובר בשלושה ועד תשעה,

ואינה מקורה.

מדובר שם שאין שם על זה תקרא.

ורחבה ארבעה, זה גם רחב ארבעה.

אז מה רואים?

שרק אם הוא יניח באסקופה, אז פוטרים אותו.

אבל אם למשל הוא לא היה נח באסקופה,

אז הוא היה מתחייב.

הלא נח מחייב.

ואף על גב עבדי אווירו דרך כרמלית,

אפילו שהוא למעשה העביר את החפץ

ברשות היחיד וברשות הרבים דרך כרמלית,

הוא יהיה חייב.

ולא אמר מהלך כעומד דמא.

לא אומרים שכשהוא מהלך בכרמלית, הרי זה כאילו עמד שם,

וממילא ויהי כהנחת גופו דהבה כהנחת חפץ.

ממילא נמצא שזה כאילו נח בגופו,

או כשנח בגופו זה כאילו החפץ נח שם.

מחנות רשות היחיד, אומרת הברייתא, אם הוא הוציא מחנות לפלטיה רשות הרבים דרך סתיו.

אומר רשימה זה סתיו,

מקום מוקף אצטבעות לשם.

והוא כרמלית,

זה מוגדר ככרמלית.

דלא בקעבה רבים להדיא.

במצב הזה הרבים לא הולכים שם.

לא מצוי שרבים הולכים לשם. למה לא מצוי?

כי האצטבעות של מקומות הישיבה לאנשים מעכב את הרבים ללכת.

אנשים לא אוהבים ללכת במקום שהם צריכים לזגזג.

אם הולכים, אז הולכים

בלי שיש מכשולים בדרך.

כאן, מאחר שיש אצטבעות

שמקיפות שם את האזור,

אז כל האזור הזה, לא נוח לרבים ללכת שם,

או ממילא המציאות היא שהרבים לא הולכים שם.

לכן, זה לא רשות הרבים.

וגם לא רשות היחיד, כי אין שם מחיצות.

ממילא זה כרמלית.

כן.

נראה את המשך הגמרא,

קופה שהיא מלאה פירות. למדנו במשנה גם כן,

שאם הוא הוציא קופה,

כמו שהזכרנו מקודם, קרטון,

שיש בו פירות.

וחלקו, והוא נחי הניח את חלקו של הקרטון על איזה קופה חיצונה.

ורוב הפירות נמצאות מבחוץ,

כנגד רשות הרבים.

האם כל זה הוא פטור?

למה הוא פטור?

עד שיוציא את כל הקופה.

אמר חזקיה לא שנו,

אלא בקופה מלאה קישואים ודילואים,

אבל מלאה חרדל חייב.

חזקיה אומר,

אתה יודע למה פוטרים כאן

באופן שהוא הוציא קרטון מלא פירות,

אף על פי שרוב פירות מבחוץ?

כי מדובר פה בסוג פירות כאלה שהם ארוכים.

אז הפירות עצמם, אין מצב שכל הפרי יהיה בחוץ,

אלא חלקו, ואפילו מיעוטו, נמצא עדיין באסקופה,

והחלק האחר, אפילו שזה רוב, נמצא מבחוץ.

אז נמצא שהוא עדיין

חלקו של הפרי נמצא בתוך האייסקופה,

אבל מה יהיה עדיין אם זה קרטון מלא חרדל,

מלא גרגירים,

או מלא אפילו תפוחים, אבל התפוחים הללו, מאחר שהם קטנים,

אז חלקם של התפוחים נמצאים בחוץ.

במצב הזה הוא יהיה חייב.

למה יהיה חייב?

לכאורה, אבל הם נמצאים בתוך קרטון, הם אגודים,

בתוך הכלי. כלומר, מה מחזיק אותם? הקרטון.

והקרטון,

הרי אי אפשר להוציאם,

לנתק אותם מן הקרטון, אלא אם כן תוציא אותם החוצה

מתוך הקרטון.

אז יוצא שזה נקרא כאילו שהם נמצאים על האסקופה.

מדוע לא נפתור?

התשובה היא, עלמא כסבר אגד כלילוש מאגד,

זה שהם אגודים בתוך כלי וחלקו של הכלי באסקופה,

זה לא נקרא שהם מונחים בחלקה באסקופה.

אז מה?

זה היה לא בקישור.

אני מדבר על האופן של חרדל.

אף על פי...

זה חרדל, אין לנו הכי אופציה.

זה הפוך, בחרדל מחייבים.

זה מה שכתוב כאן. בקישורים ובדילואים

שהם ארוכים

ונמצאים כן שחלק מכל כישור ודילואים נמצא על האסקופה.

אז יוצא שאין פה מצב שהפירות נמצאים בצורה מושלמת בחוץ.

אבל איזה חרדל, היינו פירות קטנים,

שחלקם של הפירות נמצאים באופן מושלם בחוץ.

אומנם הם נמצאים כולם בקרטון, אבל יש פה פירות בתוך הקרטון שהם למעשה נמצאים באופן מושלם בחוץ.

בכל זאת,

יהיה חייב,

כי הגם שהם אגודים בכלי,

אבל אגד כלי לא שמי אגד, החיבור הזה לא נקרא חיבור.

ורבי יוחנן אמר,

אפילו מלא החרדל פטור.

אפילו אם הקופה הזו מלאה חרדל,

בכל זאת הוא יהיה פטור.

למה באמת פטור?

על מה הקסבר?

אגד כלי שמי אגד.

מאחר והם נמצאים כולם בתוך הקרטון,

אז זה נקרא כאילו הם מחוברים לקרטון.

והרי חלקו של הקרטון, חלקה של הקופה, על גבי האסקופה,

שזה כרמלית ולא רשות שחייבים עליה.

גם ראש קשר לא מחוברים לקרטון, זה גם מונחים בקרטון.

מונחים בקרטון, ברור.

אבל מאחר שהם מונחים בקרטון,

אז יוצאי של מעשה,

הם נמצאים כאילו מחוברים לאסקופה דרך הקרטון.

נכון, אבל פה בקישואים, מה, בגלל שכל אחד בשני השמאל, עכשיו הם חוברים... לא.

הקישואים, מדובר,

מה שהזכירו כאן, קישואים ודלויים,

זה מדובר בסוג פירות גדולים.

כן, הבנתי.

ואז חלקם של הפירות, חלק של כל פרי ופרי,

מונח באסקופה.

וכן, אבל למה אפשר לקדור אותו בקרטון?

לא, כולם מחוברים בקרטון.

רק לפי הדעה הראשונה של חזקיה,

אני לא מסתכל על הקרטון.

הקרטון הוא לא מהווה אצלי חיבור.

אני צריך להסתכל על הפרי כשלעצמו.

אם נמצא שישנם פירות מתוך הקרטון,

שהם נמצאים באופן מושלם בחוץ,

ברשות הרבים,

הוא יתחייב.

אבל אם זה סוג פירות כאלה,

שאין פה פרי אחד שנמצא בחוץ כולו, אלא חלקו בפנים, בתוך האסקופה,

יהיה פטור.

וזה ההבדל, אומר חזקיה, בין קישואים ודלויים לבין חלדל.

קישואים ודלויים זה סוג פירות גדולים.

שאין פה מצב שאחד מן הפירות הוא נמצא באופן מושלם

שכולו בחוץ,

אלא חלקו בפנים האסקופה.

אבל בסוג פירות קטנים, וזה מה שנזכר פה חרדל,

לאו דווקא חרדל,

כל מיני פירות קטנים שנמצאים באופן מושלם, חלקם מן הפירות נמצאים באופן מושלם בחוץ,

אז זה מתחייב.

זה הכל לשיטת חזקיה, כי הוא סובר.

הקרטון לא מהווה פה בעיה,

זה לא מהווה חיבור.

לעומת זאת רבי יוחנן סובר,

אגד קלישמי אגד.

היינו, מאחר וכולם נמצאים בקרטון,

הרי הם כאילו נמצאים,

הולכים אחר הקרטון.

ומאחר וחלקו של הקרטון נמצא על האסקופה,

יהיה פטור אפילו אם חלק מן הפירות שבתוך הקרטון

נמצאים באופן מושלם בחוץ,

משום שהם מחוברים הרי לקרטון, והקרטון חלקו נמצא בתוך האסקופה.

זו המחלוקת בין חזקיה לבין

רבי אוחנה.

כן, בואו נראה את רש״י.

רש״י אומר,

קישואין ודילועין

שאין ערוכין ועדיין יש מהם בפנים.

מאחר וכן, וכל מהדאגיד לגביי כל דו לבוצאים, מאחר וזה אגוד

במשהו לפנים, היינו לה אסקופה,

אז זה לא נקרא שהוא עשה הוצאה.

אבל מלא החרדל,

עומר חזקיה יהיה חייב. למה?

שהרי יש ממנו

כולו בחוץ.

כלומר, חלקם

של הפירות שבתוך הקרטון,

אז הם נמצאים באופן גמור, כל הפרי נמצא בחוץ.

אף על פי שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים,

אפילו שעל ידי הכלי

הוא קשור לפנים,

היינו לא ברשות הרבים, הרי חלקם מכוח הקרטון.

בכל זאת יהיה חייב, למה? דאגד כלי

לא שמי אגד

לומר לא יצא כולו.

אני לא אומר

שבגלל הכלי, בגלל שזה נמצא בתוך הכלי,

זה עוגד את הפירות כולם,

כי לומר להחשיב את זה כאילו לא יצא כולו,

ועדיין

עוגדו בידו בפנים.

אני לא אומר כך, אלא הכלי לא מהווה חיבור.

זהו לשון השס לעניין שבת,

כל כמה דלא נאפיק לקולא,

קראי לאגוד.

למה נכנס פה העניין של אגד כלי?

כי היסוד הוא,

מאחר ולא הוציא אותו כולו,

אז זה נקרא שעדיין אגוד

לרשות הזו שממנה הוציא, היינו לאסקופה.

והאיגודו שייך לגבי רשות קמא.

האיגוד, כלומר הדבר שגורם את החיבור,

הוא שייך, הוא נמצא עדיין

ברשות הראשונה, שזה באסקופה, או ברשות האחרית, זה לא משנה

מאיפה הוא מוציא.

מאחר ולא הניח בצורה מושלמת

את זה ברשות האחרת,

אז הוא לא יתחייב.

במה דברים אמורים? שעד שיוציא את כל הקופה במלאה הקישואין.

מתי אני אומר שצריך שיוציא את כל הקופה

דווקא אם הקרטון הזה מלא קישואין, הקופה מלאה קישואין?

שהם ממלאים בו אורכן את כל רוחב הקופה.

משום שבמצב הזה,

אז הקישואין,

האורך שלהם הוא כל כך גדול,

שאין פה מצב שאחד מן הפירות,

אחד מן הקישואין, חלקו נמצא כולו בחוץ, אלא חלקו נמצא בפנים.

וחלקם אדינו נפק, כולה הקופה,

נפקאינו.

כל זמן שלא יוציא את כל הקופה,

זה לא נקרא שהוא יוציא אותם,

מאחר והפרי הזה נמצא חלקו בפנים.

יפה.

מה?

מה?