הרב אבנר עוזרי שליט"א | מסכת שבת דף פט,ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

סוגי דברים,

מהו השיעור שהתחייב על הוצאתם?

אם בשוקק חטאת ואם במזיד סקילה?

כאן המשנה מוסיפה להזכיר עוד הלכות שקשורות לזה.

אדם שמוציא עצים לרשות הרבים,

עצים

מיועדים בדרך כלל למה? להעסקה.

אם כן, מה השיעור

שאם יוציא אותם

בשיעור הזה יתחייב?

אם יש בהם כמות שיכול לבשל

בגחלים שבהם ביצה קלה.

לא כל הביצה מספיק כגרוגרת

מביצה קלה.

ביצה קלה זה ביצת תרנגולת

שהיא מתבשלת מהר, לכן זה נקרא ביצה קלה,

שהבישול שלה קל יותר מאשר שאר דברים.

לעומת זאת, אם אדם מוציא תבליז,

היינו סוגי תבלינים שבהם מטבלים את התבשיל,

שיעור ההוצאה של תבלינים

זה כדי לטבל ביצה קלה.

אם יכול בתבלינים

לטבל ביצה של תרנגולת,

בזה כבר התחייב.

מוסיפה המשנה ומצטרפין

זה עם זה.

כלומר,

אם למשל הוא לקח

כמה וכמה סוגי תבלינים

ואין בכל אחד ואחד שיעור של כדי לבשל ביצה קלה,

אבל בצירוף כל אלה שהוציא,

יש את השיעור.

האם יצטרפו זה עם זה והתחייב

או לא?

אומרת המשנה, כן מצטרפים זה עם זה.

כלומר, גם אם אין בכל תבלין בפני עצמו שיעור שהתחייב מכוחו,

אבל אם יש בכלל התבלינים שהוציא שיעור כדי לטבל ביצה קלה, התחייב.

מוסיפה המשנה, קליפי אגוזים

וקליפי רימונים,

אשתיס ופועה,

כדי לצבוע בהן בגד קטן

פי שבחה.

כלומר,

קליפי אגוזים

על קליפת האגוז

יש קליפה ירוקה,

ובעודה לאחה

היו עושים מן הקליפה הזו צבע.

זה היה מיועד כנראה לצורך צביעה.

קליפי רימונים זה גם כן סוג,

זה סוג דבר שעושים מזה צבע.

אשתיס ופועה,

זה הלאה מיני צבעים.

זה טרח כזה.

זה רק לדבר.

עוד כמה...

אשי קורא, נותן לזה איזשהו

שם בלועזית.

אבל מה זה?

מפרשים שזה צבע כמו תכלת.

זה האסטיס.

ופועה.

גם כן, רש״י לא אומר

מבאר זאת אלא בלועזית בלבד,

ומביאים כאן המפרשים שזה עשב שצומעים בו אדום.

נו, אז אם אדם מוציא

אלה

שהם מיועדים לצביעה,

מה שיעור ההוצאה שלהם כדי שיתחייב?

כדי לצבוע בהם בגד קטן,

פי סבכה.

מה זה פי סבכה?

כובע שהוא עשוי מרשת,

והאישה הייתה מכסה בו את ראשה.

אבל בראש הכובע, היינו במרכזו של הכובע הזה,

היה בד רגיל הרוג.

זה נקרא פי סבכה.

אם

הוציא שיעור של צבעים,

מינים שצובעים בהם,

ואפשר שיוכל לצבוע בהם את אותו בגד קטן של פי הסבכה,

מתחייב.

וכן אם אדם מוציא מרגליים,

או נטר ובורית,

או קימוליה ואשלג,

כדי לכבס בגד קטן,

פי סבכה.

אם אדם מוציא מרגליים,

או נטר,

נטר

זה מין וסוג אדמה מסויר.

בורית

זה מין צמח שמשמש לניקיון.

קימוליה ואשלג זה מיני עשבים

שמשמשים לניקיון או כביסה.

זה לכבס בגד קטן?

אז מה השיעור של כל אלה?

אם הוא הוציא בשיעור שיכול לכבס

את הבגד הקטן שהזכרנו קודם,

שנמצא בפי הסבכה,

יתחייב.

רבי יהודה אומר,

כדי להעביר את הכתם.

כלומר, רבי יהודה טוען שמהו השיעור של אלה שהזכרנו שהם מיועדים לניקיון וכביסה?

אם יכול,

במה שהוציא,

להעביר את הכתם. כלומר, אם יש על בגד

דם של לידה,

כתם,

הוא רוצה להעביר את הכתם מאותו בגד,

אם בכמות הזו של המינים הללו,

שמיועדים לצורך ניקיון וכביסה,

יש

שיוכל להעביר בזה את התא כתם,

בזה הוא מתחייב.

מהו שיעור הכתם?

שיעור הכתם שמטמא

זה שיהיה בזה גודל של קיגריס.

קיגריס.

כמדומני,

לפי מה שאני זוכר אולי מ...

דרשני, דרשני.

מה שאני זוכר מלפני שנים, עשרות שנים,

לא ראיתי את זה עכשיו,

נדמה לי שזה תשע מילימטר על תשע מילימטר.

זאת אומרת,

הקוטר של העיגול הזה, אה?

לא צמתים?

כן. עשר מילימטר. כן, נכון.

הלאה.

שואלת הגמרא,

תנינא חדזימנא.

קנה כדי לעשות קולבוס.

אם היה אבו מרוסס

כדי לבשל ביצה קלה שבביצים,

תרופה ונתונה באלפס.

כלומר, כוונת הגמרא לשאול,

אתה אומר כאן במשנה,

המשנה כאן אומרת שאתם שמוציאים עצים,

השיעור בא עם זה כדי לבשל ביצה קלה?

והדין הזה, כבר שנינו אותו במשנה לעיל. בדף פ' עמוד ב',

נאמר שם שאם אדם הוציא קנה,

כלומר קנה סוף,

מהו השיעור של הוצאת הקנה?

אם יכול לעשות ממנו קולמוס.

ואם הוא אב או מרוסס, כלומר אינו ראוי לעשות ממנו קולמוס,

כגון שהוא אב או שהוא סדוק,

אז אם הוא הוציא מן הקנה שיעור כזה שיכול לבשל בהם, בגחלים הללו של הקנים,

ביצה קלה שבביצים.

והביצה הזו, מדובר שהיא טרופה או נתונה באלפס.

כלומר, היא מחושה ומעורבת,

מעורבבת כבר, כשהיא כבר במחבת.

מדוע באמת

קנה שיעורו כדי לעשות ממנו קולמוס?

אם הוא אכן ראוי שיעשה ממנו קולמוס.

כי דרכם היה לקחת את הקנים ולעשות,

מן הקנה, מקנה סוף, לעשות קולמוס לכתיבת ספרי קודש.

היום הקנים שלוקחים הסופרים זה גם כן,

קולמוסים שעושים היום,

זה גם קני סוף.

לא,

קולמוסים שעושים את זה בהכורת.

בפלסטים שעושים את זה בבצעות,

הבנתי.

אתה אומר היום מי שמראה, הרבה אופציות.

חוץ מברזלת.

ברזל לא מתאים.

אבל זה ממש מצחיק הרב שמתאים לכתוב,

הרי אריה סלומון מתאים לכתוב בניבוסטה.

זה לא מתאים ולא מתאים.

הוא אומר, נירוסטה זה שם נרדף בפלדה.

זה אחת מהסגסוגות של הפלדה. אז כן, אז מה אתה מנירוסטה אומר את ארסטה.

ולברזל אתה לא מבין כאילו...

מה זה משנה?

לא הבנתי.

טוב. אבל אני לא אוהב אותך ברזל לא, כי ברזל זה חוקק.

יש שתי טעמים.

אחד זה שתי טעם, אחד של חקיקה.

טעם שלי אתה חוקק, אבל אתה חוקק.

וטעם שני זה שלא יבין.

זה כבר מקצר על המעריך.

כי יהודות מעריכים ימין, זה מקצר ימין. אז אם זה הטעם של חקיקה, אז אפשר להבין את ההבדל ביניהם.

יכול להיות שמאחר והוא עשוי מה...

אתה אומר, מהשגשגות של מה? של הפלדה.

יכול להיות שזה כבר לא חוקק.

אם זה ברזל כצורתו,

יכול להיות שכן, הוא חוקק יותר מאשר המרוסטה.

אבל אם זה הטעם... זה חזק, זה פלדה.

אבל אם זה לא קשור.

אבל אם אתה...

אבל אם הטעם הוא משום

שלא יבוא הקצר על המעריך,

אז באמת השאלה שלך במקומה.

מה ההבדל בין שניהם?

אתה מבין?

בכל אופן, שואלת הגמרא, כבר למדנו את זה,

של מה צריכים לכתוב את זה שוב כאן.

עונה הגמרא מהו דתימה,

תמו דלא חזי למידיה,

אבל עצים דא חזו לככה דאקלידה,

אפילו כלשהו,

כמשמע לן.

כלומר,

המשנה כאן דיברה בעצים,

ואילו המשנה לעיל, בדף פ עמוד ב',

זה במוציא קנה, קנים.

יש הבדל

בין הקנים לבין העצים.

קנים,

לא חזי למידיה.

לא ראוי לשימוש אחר, רק להעסקה.

לכן,

אם אפשר שיעשה ממנו קולמוס, כי הוא ראוי לקולמוס, הוא לא סדוק,

והוא דק ולא עבה,

בסדר.

אבל אם לא,

כל הייעוד האחר שנשאר לו זה רק לעצות ממנו,

רק להעסיק אותו ולבשל בו.

מאחר שהקנה הזה,

כאשר אינו ראוי לקולמוס,

אז כל ייעודו הנותר זה רק להעסקה.

לכן נתנו את השיעור הזה כדי לבשל בקנה הזה בצד קלה.

אבל כאן מהמשנה מדברים על עצים,

לא, לאו דווקא קנה.

עצים,

הרי אפשר שיעשה מהם

ככה דק לידק, כלומר שאין למפתח.

המפתח הלוא יש בו כמה שיניים, נכון?

אם כן,

מצאנו כבר דוגמה כזו,

שעצם זה שהוא מוציא

בשיעור של שן למפתח,

אז יכול להיות שפה נחייב אותו אפילו בכל שום,

אפילו שיעור קטן יותר,

שזה יהיה ראוי לעשות ממשל למפתח.

כמשמע לה, לכן באה המשנה להשמיע לנו שגם עצים שיעורם כדי לבשל

בצעקלה.

למה באמת כך?

אומר הרידבא,

כי סתם העצים עומדים להעסקה, לא לשן של מפתח.

אומנם זה כולה,

אפרוס כולה.

הרי אם היית נותן את השיעור של שן של מפתח,

אז הם מתחייבים אפילו משיעור קטן.

עכשיו, כשאתה אומר רק אם יש בו כדי לבשל בצעקלה,

נמצא שהוא לא מתחייב, אלא אם כן הוא מוציא שיעור גדול יותר.

בכל זאת,

אומר הרידבא, הוא לא התחייב.

למה?

כי היית צריך לדעת למה זה יותר מיועד.

האם זה מיועד לשן של מפתח,

או להעסקה?

סתם העצים עומדים להעסקה.

לכן, מאחר וסתם העצים עומדים להעסקה,

לא מודדים אותם

על פי העניין של שן מפתח,

אלא על פי מה שאפשר שיבשל מהם

בעצה קלה.

מוסיפה המשנה, נראה את ההמשך.

תבליט כדי לטבל בעצה קלה, גם זה למדנו במשנה,

והתבלינים אמרנו מצטרפים זה עם זה, נכון?

שואלת הגמרא, אבי רמינו,

ישנה לזה סתירה ממשנה במסכת עולה.

בפרק ב' במסכת עולה, משנה י',

נזכר עניין של תבלינים.

אם יש,

תבלין

שניים ושלושה שמות

ממין אחד.

תבלין של איסור,

כן?

והם שניים ושלושה שמות,

כולם מן אחת,

כולם נאמר פלפל,

אבל כולם פלפל, אבל זה שלושה שמות.

למשל,

פלפל לבן,

פלפל שחור,

פלפל ארוך,

או שלושה מינים.

או שהם שלושה מינים שונים,

הם שלושה שמות כמובן,

זה כורכום,

וזה פלפל,

וזה פפריקה,

זה גם שלושה שמות, וגם שלושה מינים.

אם

אדם הלך ולקח את התבלינים הללו, שהם של איסור,

וטיבל בהם את הגדרה,

אבל

אחד לבד מהם, הוא לא יכול,

אין לו שיעור מספיק כדי לתת טעם בגדרה,

אבל בצירוף

כמה וכמה תבלינים,

שייך היה שיטפל את הגדרה.

ואכן, כך עשה.

אז מה הדין?

אסורים ומצטרפים זה עם זה.

כלומר,

מאחר והם אסורים באיסור, נאמר, עורלה,

אז התבלינים הללו,

אם

נתן מכל אחד שיעור שיכול לטבל בו לבדו את הגדרה, חייב.

אבל גם אם לא נתן שיעור שאפשר שיטבל בו לבדו את כל הגדרה,

אבל נתן עוד תבלינים, ובצירוף כל התבלינים

היה שיהיה ש... טיבל את הגדרה,

אז זה מצטרף.

זה מצטרף וזה אוסר את התבשיל באכילה.

מובן?

אם כן, אתה רואה גם שם במשנה שהתבלינים הללו אסורים ומצטרפים זה עם זה.

לא נחשו פה אבל שמואל.

לא.

ואמר שמואל,

ואמר חזקיה,

סליחה,

במיני מתיקה שם.

המשנה בעורלה מדברת

בתבלינים שנועדו למתק את הגדרה.

והואיל וראויים למתק גדרה,

מאחר והתבלינים הללו ראויים

לתת

מתיקות לגדרה,

מתיקו את הכוונה שבשביל זה יתעימו את התבשיל יותר,

זו הכוונה למתק.

שמקבלים טעם טוב יותר מכוח התבלינים,

אז,

ומשום כך מצטרפים זה עם זה.

טעמה דחזו למתק את הגדרה.

מתוך הדברים של חזקיה אני מלמד

שכל הטעם של זה מצטרפים אלו עם אלו

זה עם זה בגלל שראויים הם יחד,

בצירוף כולם,

לתת טעם טוב בגדרה.

שייך שיהיו ביחד כמה וכמה,

וכך תתמתק הגדרה,

יהיה טעם טוב בגדרה.

הלא והחי.

לא.

מה זמן, אבל הם אינם באים למתק,

אלא הם סותרים זה את זה בטעמם,

לא תוכל בצירוף כולם לקבל טעם טוב בגדרה, אלא אדרבה,

יהיה לזה טעמים סותרים,

וזה יגרום אדרבה שלא יהיה טוב בתבשיל,

אז מה יהיה הדין?

לא יצטרפו זה עם זה.

אז יוצא שבשביל שיצטרפו זה עם זה צריך,

שיהיה להם כוח של צירוף,

שיהיה שייך,

שיהיה איזשהו חיבור בין התבלינים.

אבל בלאו ואחרי, בלי זה לא יצטרפו.

אז למה כאן אתה אומר,

בלי שום הגבלה? אתה אומר,

תבלין,

כדי לתאבל בתקלה, ומצטרפים זה עם זה.

לא הבדלת ואמרת אם זה כראוי שיתחברו, אם זה למתק את הגדרה או לא ראוי.

לא הבדלת ביניהם.

עונה כבר הכנה, הם יחזו למתק.

גם במשנה מדברים בסוגי תבלינים,

שהם ממתקים איזה תבשיל.

נראה קודם שנמשיך את רשי,

כבר הגענו לדף צדיק עמוד א',

מן הראוי שקודם נסיים את רשי על מה שלמדנו עד עתה.

ביצה קלה,

כבר מפורש,

אתם רואים ברשי במשנה?

אני מדפאתי את עמוד ב', כן?

ביצה קלה,

זה כבר מפורש שזה ביצה תרנגולת

שהיא קלה לבשל,

ולא בשיעור

הביצה שיערו.

לא צריך שיהיה שיעור שיוכל לבשל את כל הביצה.

ביצה בינונית. אלא כי היא רוגרת מביצה קלה.

כלומר, אם יש בעצים

שיעור שיכול לבשל כגרוגרת מביצת תרנגולת,

שהיא מוגדרת במשנה ביצה קלה. למה? כי היא התכלה להתבשל יותר מאשר שאר הדברים.

אז זה מחייב אותו,

ומצטרפים כל מיני תבלים זו עם זו.

כליפי אגוזים,

הגדלה על גמי הקליפה בעודן לחים,

סטיס,

פועה,

פי שבחה,

בראש השבחה שעשה בקליעה נותן מעט בגל.

כן, מה זה קליעה?

כלומר, זה קעין רשת.

איך היה עושה הקליעה?

הרשתות הן באמת צורה של קליעה.

כאשר אתה רואה,

כן, אישה, לא אישה מניחה איזשהו קעין כיסוי,

שהוא נראה קרשת.

זה בנוי מקליעה, זה לא הרוג.

אבל בראש הסבכה, היינו במרכז הכובע,

ישנו איזשהו בד ערוג, וזה נקרא פי סבכה.

נטר, מין אדמה,

קמוליה ואשלג, וגמרה מפרשלו.

אף את הכתם של דם לידה,

שאלו הסמנין

מעבירין על הכתם של דם לידה בבגד לטהרו.

הטעמו דקולמוס מרוסס לא חזי למידה אלא להעסקה.

יותר נכון, קנה מרוסס, לא קולמוס מרוסס.

כך צריך לומר, זו הכוונה.

כלומר, קנה,

כשהוא מרוסס, היינו סדוק, אז הוא לא ראוי אלא להעסקה.

אבל עצים רגילים הם גם ראויים להיעשות מהם של של מפתח.

אז הייתי חושב

שבעצם זה שהוא הוציא שיעור שיכול לעשות מנושה של מפתח,

כבר אז התחייב.

ככה דא אקלידה שן של מפתח.

בכל זאת באה המשנה ואמרה לא,

שעיקר

ייעוד העצים זה להעסקה ולא לשן של מפתח.

ורמינו אמד ניתין דקטן את תמלין מצרפין שנמינים לך שיעור.

כלומר, באה כאן הגמרה להקשות על המשנה פה,

שהזכירה שהתמלין מצרפין זה עם זה.

ב' וג' שמות, פלפל לבן,

שחור וארוך,

זה הכל,

שימו לב,

זה הכל,

פלפל לבן, שחור וארוך, כולם נקראים,

זה הכל, הכל זה מין אחד.

זה מין אחד, זה פלפל.

רק זה לבן, זה שחור, זה ארוך,

או אפילו מין ג' מינים,

והן שלושה שמות של איסור.

בכל זאת, אסור אם תימנו בהן את הגדרה,

ומצטרפין לטבלה,

אם אין בכל אחד כדי לטבל,

ונצטרפו וטבלו,

אז זה אוסר את הגדרה.

ואמר חזקיה דקתה למצרפין,

במיני מתיקה עסקינה,

שכולן מיני מתיקת גדרה,

אבל מין אחר אין מצטרף,

ומתניתין, לא מפליק.

מסביר רשי שהקושיה היא,

בדברו חזקיה, מה שמתה יש צירוף בתבלינים,

זה רק אם זה סוגי תבלינים כאלה,

שראויים שיצטרפו זה אם זה לתת טעם טוב בגדרה,

אבל אם זה מינים כאלה,

שאין ביניהם חיבור,

אלא אדרבה, אם הם ינתנו ביחד,

הם ייתנו טעם פגום בגדרה,

אלה לא יצטרפו זה אם זה.

אז אם כן, התכוונה גם הגמרא לשאול,

המשנה לא חילקה ואמרה דווקא מיניה מתיקה,

אלא כל סוגי התבלינים.

באה הגמרא ותרצה, שגם פה הכוונה רק באלה שנותנים טעם טוב בגדרה.

אבל אם למשל תיקח

שני מינים

ומין אחד,

אם תצרב אותו עם חברו, הוא ייתן טעם פגום,

אלה לא יצרבו.

מה אף אחד לא דבר מכיוון טעם?

טעם הממשלה. לא הכוונה למתק לישון מתוק,

כשאתה קורא מתוק.

הכוונה לתת טעם משובח בגדרה.

הלוא זה ברור שכשאתה עושה למשל מרק,

כן?

אתה עושה מרק,

אז אתה, אם אתה עושה מרק בלי להוסיף תבלינים,

בקושי מלח,

אז איזה טעם יש לזה?

זה מים מלוחים.

מתי אתה מקבל, אם כן, טעם טוב במרק?

כאשר אתה מוסיף תבלינים.

אתה שם שם כורכום, כמון,

חווייג'ה, מה שנקרא, כן?

החלה על זה הדרך.

אני לא יודע מה רגילים לשים, אבל

זה דברים שיכולים לתת טעם טוב.

אבל אם למשל אתה תיקח זנג'ובין לקפה,

כן?

ותצרף אותו יחד עם החווייץ' ומרק, ותשים אותו בה.

או תיקח קינמון ותשים אותו יחד עם החווייץ' ומרק בתוך הגדרה.

נו, איזה טעם אתה תקבל? טעם טוב או טעם שאתה לא תוכל לסבול לשתות את המרק הזה?

זה הכוונה.

הכוונה שזה טעם, צירוף של תבלינים

שיוכלו להצטרף ולתת טעם טוב בגדרה.

אבל לא סוגי תבלינים

שהאחד סותר את חברו, ואם יינתנו ביחד, זה יפגום את הגדרה.

אלה לא יצטרפו זר עם זה.

כמובן?

נראה הלאה את הגמרא.

קליפי אגוזים

וקליפי רימונים,

סטיס ופועה כדי לצבוע בגד קטן.

גם זו ציטטה מן המשנה,

למדנו אותה קודם,

שאם אדם מוציא סוגי סממנים

שהם מיועדים לעשות מהם

כל מיני צבעים,

השיעור שבהם זה אם יוכל לצבוע בהם

בגד קטן

בפי סבכה.

אמרנו מה זה בגד קטן.

היינו, החלק ההרוג שיש בסבכה בכובע הזה שנמצא על ראש האישה,

פרמיני.

באו בגמרא לשאול סטירה

מן הברייתא,

כן, שזה סותר לכאורה את המשנה,

או יותר נכון, המשנה סותרת את הברייתא.

מה רואים בברייתא?

כתוב בברייתא מוציא סמנים שרויים.

כדי לצבוע בהם דוגמה לעירה.

כלומר,

אם אדם מוציא סמנים שרויים, כלומר, הם כבר בתוך המים,

כבר ראויים לצביעה,

אז מה השיעור

של אותם סמנים שכבר שרויים במים?

אם יכול לצבוע בהם

צמר שהוא עשוי להיות דוגמה.

מה זה דוגמה?

הצבע,

הצבע לוקח איתו תמיד... דוגמיות. דוגמיות, בדיוק.

הוא אומר לך איזה צבע? הוא לוקח בד קטן בצבע איקס,

בד אחר בצבע אחר.

הוא מציע את כל סוגי הצבעים,

כל הדוגמיות הללו, לפני הלקוח,

הלקוח,

כדי שיגיד לו איזה צבע הוא רוצה לצבוע, שיצבע לו.

נכון? אתם מכירים את זה או לא מכירים?

לא, לא יודע.

עכשיו אם יש...

קוראים לזה טסטר.

אה?

קוראים לזה טסטר. טסטר?

כן. לא יודע. למה? לא יודע.

מי קוראים לזה טסטר?

לא ידעתי.

בכל אופן,

אם אדם מוציא סמנים שהם כבר מוכנים לצביעה

ויש בשיעורם של אלה

שיכול לצבוע בהם צמר שיהיה לדוגמה,

וכמה צריך שיהיה צמר. מה כמות הצמר

שיכול לשמש אותו, לדוגמה?

לירה.

כלומר,

אם יכול לסתום בכמות צמר הזו את קנה ההריגה.

אתם ידועים הלוא שכשהיו הורגים בגדים,

אז על גבי הכיסא של ההורגים

היה מצוי חוטי אשתי.

כבר תיארנו זאת בעבר, שהיה שני קורות, קורה עליונה וקורה תחתונה,

והיה יורד מהקורה העליונה חוטי אשתי לכיוון מטה.

והיה בטנרין, אתם זוכרים שהבאנו את העניין הזה?

אז עכשיו, כל, היה מצבים

שחלק מקבוצת אשתי הייתה עליונה,

חלק מקבוצת אשתי הייתה תחתונה, והיה מכניס שם

את חוט שנקרא חוט הערב.

החוט הערב הזה היה נמצא בתוך קנה,

ורק

חור קטן יש בראשו בשביל,

זה היה בתי ניומים.

בשביל שדרכו יצא החוט,

וככה הוא היה הורג את הבגן.

זה לא בתי ניומים.

זה היה,

אני מדבר על קנה שבו נמצא חוט הערב.

אה, אוקיי, כן. היה כהן,

כהן מקל,

מקל חלול,

ובחלק העליון שבו היה חור קטן,

משם היה יוצא חוט הערב. כשהיה זורק

מצד לצד,

אז היה יוצא חוט הערב בכמות מתאימה.

ולאחר שזה רק יצא, נגיד, ממזרח למערב,

אז לאחר מכן התהפך המצב.

אלה שהיו קודם עליונים הפכו להיות תחתונים,

ואחותי אשתי שהיו קודם תחתונים עלו להיות עליונים.

ואז זורק את זה שוב

ממערב למזרח, וככה הוא היה הורג את הבגן.

עכשיו, העירה, הכוונה,

זה החלק הפתוח שבקנה,

החלק הפתוח שבקנה,

שדרכו יוצא חוט הערב.

אם

ישנה כמות צמר

שיכול לכסות בה את

החור הזה, הנקב הזה שיש,

באותו קנה ששם נמצא חוט הערב

ויכול לצבוח בו את זה לדוגמה,

בכמות צמר הזו,

יוכל לעשות מזה דוגמית, כמו שאמרנו?

פה הוא יתחייב.

אם כן,

מדוע המשנה הזכירה שיעור אחר,

שזה כדי לצבוע בגד קטן?

ואילו בברייתא נזכר שיעור קטן יותר,

שהוא כדי לצבוע בהן דוגמה לאירע.

אמר רב נחמן, אמר רבא ברבוע,

לפי שאין אדם טורח

לשרות סממנים,

לצבוע בהן דוגמה לאירע.

המשנה שלנו מדברת בסממנים שעדיין לא שרויים במים,

עדיין לא מוכנים לצביעה,

אז אתה לא יכול לומר שהשיעור זה כדי לצבוע בהן דוגמה לאירע,

כי האדם באופן נורמלי

לא ילך

וישרה כמות כזו קטנה בשביל לצבוע בזה דוגמה לאירע.

מה אם כן,

זה נקרא הוצאה חשובה,

רק אם הוא מוציא שיעור גדול יותר,

כדי לצבוע בזה בגד קטן.

אבל אם הסממנים כבר שרויים לצורך דברים אחרים,

אז ההוצאה של כמות כזו שיכול לצבוע דוגמה לאירע,

זה מספיק חשוב בעיניו,

ולכן להתחייב על ההוצאה שכזו. הוא אישרה את זה, הוא אישר את זה גם לכל מיני צרכים.

מדברים פה, לאחר שהיא אישרה את זה לכל מיני צרכים, לקח משהו מסוים מהצבע והוציאה החוצה,

הוא התחייב על פי זה,

על פי מה שיכול לצבוע, וזו דוגמה לאירע.

אני מקווה שאתם מבינים מה שאני מדבר,

כי אם לא כן, אני מוכן לחזור שוב על הדברים.

יש צורך שאני אחזור שוב?

הלאה, ברוך השם. בסדר גמור.

נראה את רש״י,

דוגמה לאירה,

מעה הצמר,

שהוא כמין דוגמה,

שמראה הצבע לבעל הבית.

כזה תחפוץ או כזה,

והוא כדי ליתן בי אירה של קנה של גרדי.

אירה של קנה. מה זה אירה?

היינו בנקב שיש בקנה של הגרדי. גרדי זה הורג.

ושיעורם הוא ה...

אירה בארמית זה נקר?

לא הבנתי.

לא, לא חייב להיות. לא.

לא.

אירה זה הכוונה, הנקב הזה שיש בקנה נקרא אירה.

אה?

אירה. אש?

זה לא מספיק לצמר את הספירה?

לא, לא, מה פתאום.

האירה זה בסך הכל המקום,

המקום שבו סותמים

את הקנה הזה,

שדרכו יוצא חוט הערב, זה הכל.

מה כל כך חשוב להבין, נו?

אז זה היה צריך כמות מסוימת של צמר,

שהייתה סטנדרטית כדי לסתום את הקנה הזה.

להשלים רק של החור הספציפי הזה.

של פי הקנה, הפי הקנה, זה, כן.

טוב, הלאה.

לשרות אומר רשי ומתניתין משאינן שרויים.

לכן, והבא לשרות אינו שורה, פחות מכדי בגד קטן.

נמשיך הלאה בגמרא.

המשנה הזכירה בתוך הדברים שאם אדם מוציא מרגליים

או נטר בורית כמוליה אשלג,

שיעור ההוצאה זה כדי לחייבם,

כדי לחייב את המוציא, זה אם הוא מוציא שיעור שיכול לכבש בגד קטן.

באה הגמרא ומבארת מרגליים,

טענה מרגליים עד ארבעים יום.

כל מה שהאדם חייב, אומרת הברייתא, על הוצאת מרגליים,

זה רק אם עדיין לא עברו ארבעים יום

מאז

שיצאו מהאדם.

אבל אם כבר עבר זמן של ארבעים יום מאז,

אין בהם את החריפות והכוח

להועיל לנקות

דברים אחרים.

לכן, לא יתחייב

על הוצאתם של אלה,

כי אלה כבר אין בהם שום תועלת.

מובן?

זה העניין בבי רגליים, בגלל שיש בו כוח לנקות.

נטר,

מוסיפה הגמרא לאבי ברייתא, שמביאה גם על הנטר.

אמרנו, מה זה נטר? אתם זוכרים מה זה נטר?

נטר אמרנו שזה

מין אדמה,

נכון?

תנא, נטר אלכסדרית,

ולא נטר אנפנתרים.

כלומר,

סוג נטר שאמרה המשנה,

זה דווקא אם הוא הובא מאלכסדריה,

אבל לא הנטר שמביא אותו ממקום ששמו אנפנתרים.

נטר כזה, עליו לא דיברה המשנה.

כנראה שזה שבאמרה אקסדריה הוא היותר ראוי לניקיון וכביסה.

בורית,

מוסיפה הגמרא לבאר גם את העניין של הבורית שהוזכר במשנה.

אמר רבי יהודה זה חול.

זה סוג של חול

שבו היו מנקים.

והתניא הבורית והחול.

שואלת הגמרא,

איך אתה יכול לומר בורית זה חול?

הלא הבריתא אומרת הבורית והחול.

אז מה אתה מבין?

שבורית זה לא חול.

שני דברים שונים.

אלא מהי בורית?

כבריתא.

בורית זה לא חול,

אלא כבריתא. כבריתא הכוונה גופרית.

כך רש״י אומר.

מי תיבא

הביאה הגמרא קושיאה מבריתא.

הוסיפו עליהן

החלביצין

והלענון

והבורית

והאהל.

ויסלקד עתך כבריתא,

כבריתא מאיתא בשביעית.

ועתניא זה הכלל.

כל שיש לו עיקר

יש לו שביעית.

ושאין לו עיקר

אין לו שביעית.

כלומר,

מה הגמרא כאן לשאול מברייתא שמדברת על ענייני שביעית

בתוספתא

שביעית פרקי הלכה ד',

נזכר שם שהוסיפו עליהן, היינו החכמים,

הוסיפו על כל מיני סוגי צמחים שעושים מהם צבעים.

והמשנה במסכת שביעית פרק ז' אומרת שגם אלה שמיועדים לעשיית צבעים יש להם קדושת שביעית,

הוסיפו גם סוגי דברים שהם מיועדים לצורך כיבוש,

כביסה.

מה למשל החלביצין?

מה זה החלביצין?

מביא הערוך, שזה כהן

זרעונים או זרע כזה, שעשוי כמין ביצין.

והלעינון

זה הלענה, מה שאנו יודעים לענה.

והבורית והאהל.

אנחנו עכשיו נדלק על הבורית,

כי אחר כך נתייחס לזה, והאהל זה שורש

של עשב שנקרא אהל.

עכשיו מדברים על הבורית. הזכרנו בתוך הדברים שיש בהם קדושת שביעית

גם בורית, נכון?

יפה.

ואם נאמר שהבורית, כמו שאמרת כאן, זה כבריתה, היינו עופרת,

לא עופרת, גופרית,

אם נאמר שהכבריתה זה הגופרית,

וכי יש קדושת שביעית לגופרית,

כבריתה מאיתה בשביעית,

מה שאיך שתבוא ותאמר, הוסיפו עליהן,

שיהיה בהם קדושת שביעית בבורית,

בתוך הדברים הללו שמנינו.

אם הבורית זה גופרית,

מה שאיך שיהיה בזה קדושת שביעית.

הלא הכלל לגבי קדושת שביעית,

הברייתא אומרת,

אם זה צמח כזה שיש לו עיקר,

כלומר יש לו שורש באדמה שממנו יונק.

אחד כזה, יש לו קדושת שביעית,

אבל אם אין לו עיקר,

אם אין לו שורש באדמה,

אין לו קדושת שביעית.

נו, תגידו לי אתם, הגופרית,

יש לו שורש בארץ,

או שזה חומר שמוציאים מהאדמה,

מה שנקרא מחצבים?

אבל זה לא שורש, זה לא גדל מן האדמה, לא יונק מן האדמה,

אז מה שאיך שתמיד תאמר שיש בזה קדושה שביעית

אלא ודאי מה רואים?

שהבורית זה לא גוברית

אז מה אם כן זה הבורית?

אלא מה היא בורית?

אהלה

מה שאמרנו קודם, אהל

שאלה הגמרא אבל והתנא והבורית והלאה

הלא באותה בריתא

לגבי קדושה שביעית נאמר והבורית והלאה

אהל ובורית זה שני דברים שונים.

עונה גמרא תרי גבני אהלה ישנם שני מיני אהל.

היה מין אחד שנתקנה שמו בתור אהל,

והאחר נתקנה בתור בורית.

מובן?

זה הכוונה בברייתא שאמרה

הבורית והאהל.

אנחנו גם לא יודעים

מה זה האהל.

מה שאנחנו כן יודעים על פי המפרשים כאן,

שזה סוג שורש של עצם כזה שנקרא אהל.

אבל מה זה האהל בעצמו?

אז רשי בעצמו כותב,

רשי בעצם לא מפרש את זה. רשי לא אומר כאן

מה זה האהל, מה זה הבורית.

יש

בעבוד רעאם,

זה אחד מן הראשונים,

שהוא כותב

שבורית זה סוג עצם שמכבסים בו,

ובערבית זה נקרא אהלה.

זה מה שיש בידינו.

מעבר לזה, איננו יודעים.

תראה, ייתכן

שאלה שהם

עובדים באגרונומים, מה שנקרא,

שיכול להיות שהם מכירים את כל סוגי הצמחים הללו.

מבין?

אבל אני מסתכל על השדות מרחוק,

וגם על הגינות מרחוק, כך שקשר למה שנמצא שם, אינני יודע.

גם הם לא מפרש את זה.

אם היה כתוב, אז זה היה תפקידי להעביר הלאה.

אבל גם זה לא כתוב.

באחרונים אין משהו? אז לנו אין ידיעה בזה.

מה הקודם?

באחרונים או באחרונים אין משהו?

אם היה היום

דברים ברורים מה זה,

אז היו משברים כאן.

לא הביאו.

סימן שגם להם לא ידוע בדיוק מה זה.

הבנת?

מה שאנחנו כן יודעים,

שהולכים על פי הכלל, שאם יש לו שורש,

עיקר, מה שנקרא,

שממנו הוא יונק,

אז יש לו שביעית.

ובודקים, כן, בכל צמח וצמח, מחליפים משהו.

אני אנסה לראות,

אולי

הם יביאו כאן את העניין הזה,

להסביר יותר.

לא,

אין פה תוספות בעניינים הללו.

נמשיך הלאה.

קימוליה, הזכרנו בתוך הדברים גם

חומר שמיועד לכביסה שנקרא קימוליה.

אמר רבי יהודה, שלוף דוקס.

זה צמח שזה שמו.

מה השם שלו?

שלוף דוקס.

רשי בעצמו כותב

שלא התפרש, כלומר הוא לא יודע מה זה,

אבל זה השם שלו.

שלוף דוקס? כן.

אולי הוא יכול לרשום מה שהוא אומר לגבי זוהו?

יש מי שמפרש ואומר

שזה מין עשב שזורעים אותו,

וכשגדל מעט שולפים אותו מהאדמה ונועצים אותו במקום אחר בארץ.

וכשגדל כל צורכו עוקרים אותו ומייבשים אותו וטוחנים אותו ורוחצים בו את הידיים.

והוא מנקה את הידיים מהלכלוך.

זה כל מה שיש לנו לא עושים בעניין.

אבל מה זה?

לא יודעים.

אם

תמצא אחר מחקר

שזה עונה על התיאור שלמדנו עכשיו,

אז ייתכן שזה זה.

מובן?

הלאה.

אשלג,

הזכרנו במשנה גם אשלג, אמר שמואל

שהלתינו לכל נחות הימה

ואמרו לי

שונה נא שמך

ומשתכח בנוקבה דברגניתא

ומפקלה ברמצה דפרזלה.

כלומר, שמואל אומר

שהוא שאל את כל יורדי הים אם יודעים לפרש ומכירים את

האשלג הזה שאמרה המשנה,

אז הם אמרו לו שאצלם זה נקרא שוננה,

זה השם שלו.

והיכן מוצאים זאת?

זה מצוי

בנקב שבמרגליות שנמצאים, ששולים מן הים.

אותן מרגליות ששולים מן הים, בנקב שבמרגליות מצוי החומר הזה.

ואיך מוציאים אותו מהמרגליות?

על ידי מסמר ארוך של ברזל

ומפקלה ברמצה דפרזלה.

היינו,

בחוד

של המסמר,

שעשוי בברזל.

אומר רש״י

אנפנתרין מקום.

הוסיפו עליהן לעניין שביעית,

החלביצין בעל עוני לענה, כבריתא גברית,

שיש לו עיקר שנשרש בארץ.

ולפי דעתי,

תורניתא, לגרסין על מסכת עבודה זרה,

דבר שיש לו שורש הוא כמו זה.

שלוף דוץ לא יתפרש, אבל קח שמו.

ברמצה דפרזלה

ברמצה דפרזלה מקדח של ברזל.

אמנם זה בלועזית,

אבל מה שעל ידו יכול לקדוח בתוך הנקב הזה של המרגלית.

נמשיך בגמרא את המשנה הבאה.

פלפלת כלשהו.

כן?

או פלפלת.

פלפלת כלשהו.

ועיטרן כלשהו.

מיני בשמים ומיני מתכות כלשהן.

מאבני המזבח ומעפר המזבח.

מקק ספרים ומקק מטפחותיהם כלשהו.

שמצניעין אותה לגרזן.

רבי יהודה אומר,

אף המוציא משמשי עבודה זרה כלשהו שנאמר,

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

אנחנו נסביר.

אדם שמוציא פלפלת, זה סוג צמח

שנקרא בלשון זה פלפלת.

אין הכוונה, אומר רשי, לפלפל המצוי אצלנו.

אינו הפלפל שלנו.

לא, הספיקו בפלפלת.

אומר, הפלפל המצוי אצלנו זה מין תבלין.

לא, לא, יש גם פלפל ולא תבלין. פלפלת זה צמח אחר.

יכול להיות שהכוונה באמת

לסוג הפלפל ה...

אז אמרו לי, אז אמרו לי, כשאנחנו אמרו לי, אתה אומר את זה. אה,

גם בה.

לא, לא, לא מסתבר.

לא מסתבר. מה זה כלשהו?

למה זה כלשהו? עד כדי כך?

לבוא ולומר שאפילו כלשהו יהיה חייב?

אם זה סוג דבר כזה,

שזה נותן לך טעם טוב?

אני מבין.

אבל,

אבל אם זה ה...

מה שקוראים לזה היום גם בא,

לא מסתבר שהשיעור כזה קטן,

שאפילו בכל שהוא התחייב.

אבל בפלפל הרגיל כן יהיה, בפלפל כן יש... הגמרא, אתה יודע מה? הגמרא בעצמה אומרת שהפלפלת

מיועדת להסיר ריח רע שיש בפה.

אבל על כורחנו,

שלא מדובר בגמבה.

מדובר פה בסוג זרע כלשהו,

שכשנותנים אותו בפה,

זה מועיל להסיר את ריח הפה.

אבל בפלפל חריף יש גמרא להגיד בכל שהוא. כי פלפל חריף זה כל כך חריף,

שאפילו כלשהו אתה תסיר בפה, אתה תרגיש אותו. זאת אומרת, אם ישירו אותו בתור תבליץ,

כלשהו פלפל חריף.

כמו הרב מלח.

יש אבל כאלה שלוקחים באמת,

בשביל להסיר ריח רע בפה, לוקחים איזשהו כמין,

איך נקרא לזה,

משהו עגלגל קטן,

שהוא מביץ ריח טוב.

אז הוא מנטרל את הריח הרע שיוצא מהפה.

אז כל תשובה זה אפילו טיפה, טיפה, טיפה, בנדרל.

כן, נכון מאוד.

אמרת בלח, יש לו שיעור משהו כבלח?

אני לא זוכר.

אבל מסתבר שהשיעור הוא אם יכול לטבל בזה את הגדרה כמו שאמרנו קודם.

זה מה שהבאנו קודם.

מי הוא מטבל בגדרה של... תבלין, יש פה לשון כולל. תבלין

כדי לטבל בצע קלה.

טוב, נמשיך הלאה.

לאחר שלמדנו על הפלפלת,

מוסיפה המשנה עתרן.

זאת אומרת, כל שנים כמו חמש לפסח, הרי. עתרן?

כל שנים כמו חמש לפסח. זה חומר שמשמש להבערה, זה העתרה.

רשי,

בדף כ עמוד ב, מבאר

שזה פסולת של הזפת.

לאחר שיוצא הזפת מן העץ,

שורפים את הזפת באש,

ויוצא ממנו פסולת צלולה כשמן,

והוא העתרה.

אז זה שיעור שהוא כלשהו.

איך עושים את הזפת?

הוא מביא כאן שהזפת מקורו הוא מעץ.

איזה עץ? לא יודע.

ואז, לאחר שמוציאים את הזפת,

שורפים את הזפת,

ויוצא מזה פסולת מן הזפת הזאת. כמו שקודשים מ... הפסולת, פסולת של הזפת

נקרא עתרן.

לא פסולת.

אמרתי, פסולת

שהיא צלולה כשמן, והוא העתרן.

הלוא הזפת הוא סמיך.

מה זה זפת? תרשה לי.

הזפת הוא סמיך.

נכון?

הזפת הוא סמיך, נכון?

לא יודע.

אני לא, עכשיו למדתי את כל העניינים הללו שאתה שואל. אני אומר לך מה כתוב כאן.

ישנם עצים

שבהם יש את האפשרות להוציא מהם את הזפת.

לאחר שמוציאים את הזפת מן העץ,

הולכים ומבשלים את הזפת.

שורפים אותו.

ועל ידי השרפה יוצא משקם מסוים,

שהוא בגוון שחור,

והוא כמו שמן, הוא אומר. זה הכל. זה נקרא פסולת של הזפת.

זה מיועד להבערה גם כן.

בסדר?

למה אתה מקורא לזה החלק הספור של הזפת?

כי הזפת, עיקר הייעוד שלו, של הזפת,

זה לא לשם הדבר הזה.

זה מה שיוצא.

הזפת משתמשים בו לדברים שהייעוד של הזפת זה לשם הזפת עצמו,

לא לשם הדברים הנלווים הללו.

למה לא משתמשים בהם?

לזפת?

לא.

להבערה.

מיני בשמים

שהם למעשה מפיצים ריח טוב,

או מיני מתכות,

כלשהו, גם כן השיעור שלהם

הוא במשהו.

הגמרא תסביר בדיוק

למה באמת שיעור אלה במשהו.

הלאה, מאבני המזבח.

רגע, מיני בתכות גם אתה מדבר?

כן.

אנחנו נגיע לגמרא ונראה.

מאבני, בשביל זה הוספתי את מה שהוספתי קודם. לא אומר שנראה בגמרא למה זה.

מאבני המזבח ומעפר המזבח,

אם אדם לוקח, מוציא

מהאבנים של המזבח, או מהעפר שיש במזבח,

או מקק ספרים, מה זה מקק?

היינו, הריקבון שנוצר בספרים

שבא מאכילת התולעים,

פעמים שספר עומד המון זמן,

וכבר יכולים לבוא תולעים,

רש,

או כל מיני סוגי תולעים,

שהם נוגסים

בדפי הספר.

ואז יוצא שזה הופך להיות כמו נסורת כזו.

הריקבון הזה,

זה נקרא מקק ספרים,

או מקק מטפחותיהם.

אותו דבר,

רקבון של הבגדים,

שהלבישו בזה את הספרים.

השיעור של כל אלה, כלשהו.

לא מיוחד לזה. למה באמת?

מה?

לפי שמצניעים אותנו לגונזן.

כי מאחר וזה ספרי קודש,

וגם המטפחות

מקבלים קדושה, זה תשמישי קדושה,

אז אם כן המקק,

הריקבון שיצא מן הספרים או מהמטפחות,

צריכים לגנוז את זה.

מאחר וצריכים לגנוז,

אז יש חשיבות אפילו לכלשהו.

אבל זה לא תשמיש קדושה.

תשמיש קדושה.

לא, אבל כשגונזים על זה, זה לא שיעור של אדם.

זה לא שיעור של אדם, אדם ישתמש בזה.

זה כמו ללמוד על הבת.

זה לא משנה.

עצם הדבר שהוא עדיין צריך לשמור אותו

לצורך גניזה,

אז יש פה את החובה שלו

שזה מיועד לגניזה.

אם הוא כבר גנוז, אז אין מה לדבר.

אבל אם הוא עכשיו הולך ומתכוון לגנוז אותו,

כן?

הוא עדיין לא גנז,

אז עצם הדבר שהוא לקח את זה,

זה נותן לו את החיוב.

מטפחת צריך לגנוב?

תשמישי קדושה, כן, זה מה שהוא אומר.

מה זה מטפחת?

זאת אומרת, מה שמכסים בזה, את ספר התורה.

רבי יהודה אומר,

אף המוציא משמשי עבודה זרה כלשהו.

גם אם אדם מוציא משמשי עבודה זרה,

זה גם השיעור בכלשהו,

שנאמר,

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

אני מסיים כבר במשנה. עכשיו אני לא רק את הרש״י.

מאחר ונאמר, לא ידבק בידך מאומה מן החרם, אפילו כלשהו,

לכן

יש שיעור אפילו לכלשהו, לאותם שבשעה עבודה זרה.

נראה את רש״י

פלפלת

כלשהו.

ואינו פלפל שלנו,

ובגמרא מפרש כלשהו למאחזי,

מיני בשמים כלשהם לריח טוב, מיני מתכות כלשהם לריח טוב.

סליחה, מיני בשמים כלשהם לריח טוב, מיני מתכות כלשהו,

ראוי לדורבן קטן.

שמצניעין אותו לרפואלו גרסינה,

מקק ספרים, אכילת תולעת, אוכלת הספרים במרכבן, ושמו מקק.

כן, שמצניעין אותה לגורזן, שכל דבר קודש טעון גריזה.

מאומה עלמה עכשיו אקרא לאיסורה.

רואים שהתורה החשיבה לדבר האיסור הזה של עבודה זרה אפילו לכלשהו.

ואז ניתן כל שאינו כשר להתניע והוקים לה למיעוט העצה אשרה.

שמה אמרנו שעצה אשרה לא התחייב בכלשהו,

יוצא אם כן שזה לא כרבי יהודה,

זה לא כדעת רבי יהודה שנזכר כאן.

זהו, סיימנו להיום, מחר בעזרת השם

נמשיך הלאה.

אני מקווה