מסכת שבת דף פח, ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כלומר, שהוא יבין בתוך ליבו

מה זה קבלת התורה,

ושהתכוון

אכן כך

בתוך ליבו לקבל את התורה באמת.

הוא כותב כך, המעשים מבטאים את מדרגת האדם הפנימית

ומחשבות טובות שאין האדם מביאן לידי מעשה,

בידוע שאינן לפי מדרגתו האמיתית.

כלומר, כשבן אדם בא ועושה מעשה טוב,

אז זה כבר מבטא בזה את מדרגתו האמיתית, שהיא פנימית בתוכו,

שזה המהות שלו, חלק מהמהות שלו.

אבל יש לאדם פעמים מחשבות טובות.

יש

לאדם לפעמים מחשבות טובות,

אבל הן לא באות לכלל מעשה. זאת אומרת, הוא לא מבצע את אותן

כוונות ומחשבות הטובות שיש לו.

אומר הרב דסלר,

כשאשר אדם לא מביא את המחשבות הטובות לידי מעשה,

ידוע שאינה לפי מדרגתו האמיתית. זה לא המהות שלו.

זה יותר דמיונות, חלומות,

שאיפות,

אבל במהות הוא עדיין לא הגיע להיות במדרגה הזו.

כי אם אדם כבר חי במדרגה שכזו,

זה היה מתבטא גם בעשיית המעשים.

אני אומר,

כשאני אבישה בשל חלום,

להחזיק את הערות ולשם את דמיונות.

כן.

זה שאני מאמין במורא העולם במאה אחוז שהוא

עולה והוא מקלקל את העולם שלהם היה עבוד הרעיון. כן.

איזשהו מקום בין פה להוציא את זה במקום אז?

זה החלק של המהות.

כלומר,

כאשר זה יהפוך להיות חלק ממהותך,

חלק מהעני שלך,

אז נמלא לא יהיה לך מניעה או הפרעה, כיוון שאתה מבין

שזה אתה.

זה אתה.

כמו שאתה אוכל,

ואתה ניגש לאכול בגלל שאתה מבין

שאי אפשר בלי לאכול.

והעני מבין הזה הוא כל כך חזק ופנימי בתוכך,

שזה הופך להיות חלק מהאישיות שלך.

כך כל אותם צרכים

שבאים אחר כך לכלל מעשה,

אלה הם הדברים של מעשה, הם חלק מהפנימיות שלך.

אז אומנם השאיפות הן טובות,

אבל עם הזמן, כשבן אדם

נכנס יותר ויותר לעשות ולהגדיל את המעשה שלו,

את המעשים הטובים שבו,

זה יגרום לו גם שבתוכו פנימה הוא יחיה ויהיה שלם עם זה.

יש לפעמים בן אדם עושה מעשה, אבל עדיין יש איזושהי התמרדות,

איזושהי פניעה פנימית

שמפריעה לו.

הוא מבין בשכלו שאכן

טוב שיהיה כך,

אבל עדיין המהות שלו,

הנטיות שלו, התכונות שלו,

הן נגד המעשים שהוא עושה.

למשל,

יאמרו לבן אדם, תשמע, תקרא עכשיו תהילים במשך שעתיים.

אני לא מסוגל.

מה פה שאתה לא מסוגל?

הוא יודע שלקרוא תהילים זה מעלה גדולה,

והוא יודע שמעלת לימוד התהילים,

הרי זה כמעלת לימוד תורה,

אז למה אתה לא עוסק בזה?

תשובה,

אומנם הוא יודע,

אבל חסר את הוועשבות האלה לבביך.

חסר את העניין הזה שהוא ירגיש שזה חלק מהמהות שלו וחלק מהאנוכיות שלו,

שזה חלק מהאני שלו.

כאשר חסר לו את החלק הזה, אז הוא ירגיש תמיד

איזושהי הפרעה בזה.

קושי.

והרבה הרבה יכולים להגיד לך את זה, גם אתם וגם אני,

כולנו

יחשיבו אותנו עכשיו 12 שעות לשבת ללמוד.

אנחנו יודעים שלהגיע לדרגה כזו, זו דרגה נשגבה ונפלאה,

שהלוואי שנוכל,

אבל בפועל לא יכולים.

למה?

כי עדיין לא הגענו לדרגה הזו לשבת 12 שעות ביממה רצוף לשבת ללמוד. הגם שהתנאים הגשמיים לא יהיו חסרים,

מדובר פה במצבים שלא יהיו חסרים תנאים גשמיים.

אבל עצם זה שהוא צריך לשבת,

לקבע את עצמו במקום אחד, לשבת ולעמול במחשבות.

זה לא מדובר על סוף דקה, אתה מדבר על סוף דקה, אתה מדבר על סוף דקה, אני יודע,

אני רק מביא דוגמה קיצונית בכוונה,

שזה למעשה כולל את רוב בני האדם.

מעטים, מעטים ממש,

יש להם את הכוחות

לשבת 12 שעות ביממה ללמוד.

12 שעות רצופות אני מדבר,

והסיבה לזה פשוטה.

בגלל שללמוד 12 שעות צריך המון המון כוחות,

המון תכונות.

חוץ מכוחות גופניים, צריך גם כוחות רוחניים.

גם הרגל, הרגל, ברור.

אבל אני אומר,

ההרגל הזה הוא,

ודאי שאותם אלה שהגיעו ל-12 שעות,

בתחילה הם לא היו כך,

אבל הרגילו את עצמם.

אבל מה היום בפועל, כשאתה רואה אותם...

בסדר, לא משנה, כל בן אדם יכול למסגר את עצמו איזושהי מסגרת שהוא מבין שהוא ראוי לשאוף אליה.

ממילא רק השאלה, רק השאלה בתכלס, איך מגיעים לזה.

אבל אם הוא יודע בליבו שככה הוא רוצה להיות,

אז הוא יעשה את זה.

אמנם בשלבים, כי אני לא אוחז לעשות במכה אחת,

לא, זה לא דרכי,

כי אני כבר נוכחתי שכמעט רוב ככל בני האדם,

אני נוכחתי שכמעט רוב ככל בני האדם לא מסוגלים לתת מכה וללכת

קיצוני לצד השני, אלא חייב להיות בשלבים.

וגם הרמב״ם מורה ככה בספרו,

לגבי התיקון למידות הטובות,

שבן אדם ילך בשלבים,

ילך אמנם לדרך הקיצונית

עד שיתרגל לזה, ואז יחזור להיות באמצע,

באמצע, באותה מידה.

על כל פנים,

מה?

יכול להיות, זה בשביל פשוט יהיה יותר קל לו.

אבל מצאנו אנשים,

אמנם מעטים מאוד, שמסוגלים לזה.

למה?

כי המהות שלהם כבר הפכה להיות כזו שחייהם בלי תורה אינם חיים.

ממילא אז הם מרגישים הנאה.

כשבן אדם מרגיש הנאה, הוא לא מרגיש שום קושי, שום מניעה.

כשבן אדם נמצא כל כך, כל כך עם סיפוק לשבת וללמוד תורה,

אז אין לו את המניעה לזה.

זה כזה כיף, כזה אוסר,

כזה סיפוק,

שהלוואי שלא יצטרך בכלל לא לאכול, ולא לשתות, ולא לישון,

ולא ללכת הביתה,

רק להישאר צמוד לבורא עולם בזה שהוא עוסק בתורת השם יתברך.

זוהי הרגשה.

אי אפשר, אומנם זה מילים בינתיים,

אבל תעמורו, זה ממש ככה.

אין תענוג יותר גדול מזה, לשבת וללמוד תורה. אין תענוג יותר גדול מזה.

כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

אילו בני אדם היו מרגישים מתיקות וערבות לתורה,

היו משתגעים אחריה.

למה בכל זאת לא משתגעים אחריה?

כי הם לא מרגישים את המתיקות והערבות.

חסר להם את זה.

אבל אם יתחברו לזה וירגישו את המתיקות והערבות,

לא יאכלו בלי זה.

אני רואה תלמידי חכמים שכשמדברים בלימוד,

פתאום הם הופכים להיות כמו שיכורים מאהבתו של תורה.

כל-כולם נכנסים,

ממש עם כל המוח והמחשבה והלב,

בתוך הסוגיה, בתוך הדברים.

את הראות הערניים,

בשיא כוחותיהם כביכול. מה זה? מאיפה זה בא?

הלוא באופן דברי הבן אדם הזה חלש.

אם אתה תבדוק פיזי, בן אדם הזה חלש.

איך הוא מקבל כוחות השבט ללמוד כל כך הרבה?

התשובה היא, יש פה את המושג של ייחד לב.

למה זה ייחד לב?

כלומר, בליבו יש פה דבר אחד ויחיד,

שהוא נמצא איתו והוא חי איתו.

וכשבן אדם מייחד לעצמו בליבו, זהו זה, ככה זה, אין אחר.

כשאין אחר, אז הוא מסוגע.

אבל להגיע להכרה הזו, צריך בן אדם

שירגיל את עצמו עם הזמן, לאט לאט.

על כל פנים, אני לא אתרחב פה לדברים אחרים,

אבל זה עיקר קבלת התורה שיהיה בפנימיות והשבה אל הלב.

וזה מה שהוא אומר,

כדי לעשות אפילו את הבליעה הזאת, צריכים על כל פנים רצון טוב וחשק.

כלומר,

הוא כותב קודם שגם אחר מתן תורה צריכים אנו לעשות קבלת התורה בעבודתנו ובחירתנו אנו,

שתהיה על ידי העבודה שלנו, על ידי הבחירה שלנו.

קיבלנו אמנם תורה,

אבל קבלת התורה האישית,

שזה מגיע לביטוי של השבה אל הלב,

שיהיה פנימי ולא חיצוני,

זה עבודה אישית שלך.

משל למה הדבר דומה?

אדם בריא, הרוצה לאכול,

הולך ונוטל את המאכל ואוכל.

אבל מי שהוא חלש או קטן,

נצרכו לאחרים שיאכילו אותו.

אבל גם הם יכולים רק לשים במאכל בפיו.

לבלוע, צריכים בעצמו.

האדם הבריא שבמשל,

שימו לב איזה דברים נפלאים, אומר הרב דסלר,

הבאנו כאן, למשל,

הבדל בין אדם בריא שניגש לאכול בכוחו בעצמו,

לבין חולה או קטן שנזקק כשהאחרים סייעו לו עד שהמאכל יגיע לפיו. אבל כשהוא מגיע לפיו,

הוא חייב כבר לדאוג לעצמו לבלוע את המאכל שייכנס לתוך גופו.

אומר רב דסלר, האדם הבריא שבמשל,

מסמל את מדרגתו של אברהם אבינו עליו השלום,

שמעצמו למד תורה.

הוא למד מכוחות הנפש שבו ומכוחות יצרו.

הוא הכיר.

את כוחותיו

על מכלול הכוחות שהיה בו

ומהם הכיר הדרכים האמיתיים לעבודת השם

מבחינת ומבשרי איך זה אלוקיך.

האדם הנה הוא עולם קטן

היינו שכלולה בו כל הבריאה ממש

שישמותיו של הקדוש ברוך הוא

צירופי כל הגילויים

והיינו בחינת תורה כי הסתכל בו אורייתא וברא עלמא

צריך לדעת שכל הבריאה כולה

כל הבריאה כולה

היא למעשה מבטאת

יש לזה רמז בתורה הקדושה, כל הבריאה כולה

וכל הבריאה כולה זה שמותיו של הקדוש ברוך הוא

והאדם

שהוא למעשה עולם קטן

אז יש בו את כל אותם דברים שיש בכלל לבריאה

שבזה יש את שמותיו של הקדוש ברוך הוא

יש גם בתוכו פנימה.

כל תכונה ותכונה,

כל איזשהו כוח

קטן וגדול שיש בו,

הרי זה מרמז על איזושהי נטייה מסוימת.

אז אם הנטייה הזאת טובה,

אז הוא אמור לשפץ אותה, להרחיב אותה.

ואם הנטייה הזאת חלילה לא טובה,

אז ממילא הוא אמור לבער אותה ממנו.

כי כך יגיע המצב של גילוי שמו של הקדוש ברוך הוא לגבי אותה בחינה.

שאותה הוא צריך לתקן.

ממילא אברהם אבינו ידע בדיוק מהם הכוחות

השליליים והחיוביים.

אם כן,

רצה הוא בכל מאודו, לאחר שלמד

מה זה האדם,

הכיר את רצון השם ומסריח הזה אלוקה.

ממילא פעל לתקן ולבסס את התכונות הטובות שבו,

ולגמד ולצמצם ואולי לבער לגמרי.

את אותם דברים שהם לא טובים באדם,

וכך

ממילא פעל לפי רצון השם.

כי זו המטרה של התורה הקדושה.

הקדוש ברוך הוא כתב את רצונו, איך האדם יבוא ויתוקן.

נדמה שזה טקסים,

נדמה שזה מעשים גרידא, לא.

כל מצווה הוא מצווה, פועלת על האדם.

פועלת לשייך אותו יותר ויותר לדבק בבוראו.

כי אם כתוב שסה מצוות,

לא תעשה כנגד שסה גידים

ורמח מצוות עשה כנגד רמח איברים, פירושו שאותן מצוות שאתה מקיים, מצוות עשה,

נותנים הארה לאיברים.

והמצוות לא תעשה כשאתה נמנע מעשותם,

נותנים הארה לגידים.

וכך אתה משלים את עצמך.

אברהם אבינו,

כמו שהבאנו במשל, הוא האדם הבריא

ידע לגשת לבד ולקחת את הדבר הטוב לו כדי להשלים בזה את עצמו.

אבל,

וכיוון שגילה האמת בתוך עצמו, יכול הוא למצוא בעצמו את כל התורה לכלליה ופרטיה.

כי החוכמה, אומר רמנו מאחי בספר חובת הלבבות, כי החוכמה תקועה בתולדת האדם וטבעו,

ובכוח הכרתו כמים הטמונים בלב הארץ.

כלומר, מציאות החוכמה,

שזו חוכמת התורה,

היא בתוך ליבו של אדם.

לכאורה,

אבל אז למה אנחנו לא יודעים?

זה נמצא בתוכנו,

אבל צריך לדעת איך להוציא את זה. והנבון המשכיל

ישתדל לחקור על מה שיש בכוחו, כלומר, מהם הכוחות שלו,

ובמצפוניו, כלומר, אותם דברים שהם נסתרים ממנו,

מן החוכמה,

לגלותו ולהראותו. מה הוא יעשה עם אותם דברים שהוא מגלה?

יוציא את זה החוצה,

ויתבטא במעשים

בחוץ גם כן.

וישאבן לה מליבו את אותה חוכמה, הוא יוציא את זה מתוך ליבו, כאשר יחקור על המים אשר במעמקי הארץ.

זה האדם השלם, אבל במדרגה נמוכה מזו,

שלח השם יתברך את משה רבנו עליו השלום להוריד את התורה לארץ,

כדי שנוכל להשיגה ולקבלה גם במדרגה פחותה,

בחינת ארץ.

זהו גדר מתן תורה.

סיימה בפיהם,

סיימה בפיהם פירושו,

תקרב, הם חלשים.

עם ישראל הם חלשים,

הם קטנים,

חסרי דעת,

חסרי כוח,

חסרי רצון, שאיפה.

רוצים לתת להם דברים טובים, מאכלים טובים, מאכלים מזינים.

בחלק הרוחני פירושו את הדברים הטוב ביותר בעבור נשמתם,

ובעבור כוחות נפשם ונשמתם ורוחם.

אבל אינם יודעים,

אז תגיש את זה, תביא את זה עד לפה,

ואז כל תפקידם יצטמצם בזה שהם יבלעו את הדברים.

כמו שאותו זקן וחלש,

נותר לו רק לבלוע פנימה את מה שנתנו לתוך פיו.

כדי לעשות אפילו את הבליעה הזאת,

צריכים על כל פנים רצון טוב,

וחשק.

הבליעה,

הבליעה הזאת

היא

אומנם

מחויבת להיות,

אבל את המינימום צריך בשביל זה איזה רצון טוב וחשק לבלוע.

ונמשיך במשל הנ״ל, אם הילד אינו רוצה לאכול,

וקופאים אותו לבלוע מאכל בעל כורחו.

סוף סוף הוא מקיא גם מה שאכל.

כך מי שליבו אינו מקבל התורה ואינו אוהבה,

כשמתקבץ במוחו חומר רב של ידיעות שהוא מתנגד בליבו לקבלתן,

אפשר שיתפתח בקרבו, חס ושלום,

כוח של שנאה ודחיפה,

עד שסופו גרוע מתחילתו.

אתה,

בדיוק, בדיוק.

אתה התכוונת,

ואנחנו יודעים את זה מחיי היום-יום,

על המון המון תלמידים,

שכשאתה כופה אותם,

אז הוא מקיא את הדברים.

הוא מרגיש הרגשות של סלידה ושנאה וריחוק השמר אחר.

אז מה צריך?

אמנם תקרב את הדברים אליו,

תעשה שהדברים יהיו מתוקים,

שלאט לאט ירגיש את המתיקות, ואז כבר יבלע את זה מעצמו, יהיה לו רצון לבלוע,

להכניס את הדברים פנימה.

ואגב,

זה תפקידי היום

כלפי הציבור הזה, ששומעים אותי, הן כאן בבית המדרש והן

דרך השידור.

תפקידי הוא להטעים את הדברים.

תפקידכם נשאר לבלוע ולהכניס פנימה.

אז עליי מוטל תפקיד גדול יותר,

משום שלהטעים אני צריך להיות בשלן טוב כדי לדעת מה הכמות הראויה לכל דבר ודבר שימצא חן בעיניכם.

תרצו לבלוע.

אמנם ברוך השם שאתם כבר בוגרים בשנים ובמוח, בשכל,

אבל עדיין,

עדיין כלפי ידיעת מעלת התורה הקדושה,

עדיין אנחנו בבחינת קטנים,

ולזה צריך שנטעים את הדברים,

כדי שתבינו.

ותרצו בעצמכם כל כך חזק ללמוד,

שלא נצטרך לומר לכם, תשבו ותלמדו.

תתפסו את התורה ותגידו, אני לא עוזב, לא עוזב אותך בורא עולם.

איך אפשר לא לעזוב? תופסים בתורה.

זה הנקרא שאתם נדבקים בהקדוש ברוך הוא בעצמו.

אומר הרב דסלר, ובזה אנחנו מגיעים לגמרא כאן אצלנו,

ובזה נבין דברי חז״ל,

דברי תורה יש בהם להמית ולחיות.

והיינו דאמר רבא למיימינים סמא דחייה

למסמיעילים בה סמא דמותה.

אתם שומעים?

פירש רש״י למיימינים,

מי זה נקרא מיימין בתורה?

היינו, שעסוקים בכל כוחם

וטרודים לדעת סודה.

זה מפריע לו שהוא לא מבין טוב את הגמרא,

לא מבין טוב את הדברי חז״ל.

הוא טרוד לדעת מה טמון פה בעומק הדברים.

הוא לא מוכן לקבל שטחיות,

הוא רוצה להבין עד הסוף.

אדם כזה נקרא שהוא מיימין.

היינו, הוא עוסק בכל כוחו כמו הימין,

שכוחה גדול יותר מהשמאל,

ואז

ודאי שהוא מקבל טעם.

כשבן אדם טרוד לדעת סודה, עוסק בתורה בכל כוחו,

אז הוא מגיע לזה שבאמת הוא מקבל טעם.

כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר, וממילא

שמי שלומד תורה בלי אותה אהבה עמוקה,

המביאה לידי טורח וטרדה להבין את עומקה,

היא יכולה להזיק לו במקום להועיל.

מבהיל ביותר.

היא יכולה להזיק לו במקום להועיל.

זו הבחינה של סמא דמותא.

אך גם השגה פנימית שבלב דורשת חידוש תמידי מצד האדם,

כמו שכתוב, והיו הדברים האלה,

היום על לבביך,

בכל יום יהיו בעיניך כחלשים.

העניין הוא,

אף שהשגה פנימית אינה עלולה להתחלף ולהשתנות,

גם בשל עד שליטת קטנות דמוחין, אדם לפעמים מגיע למשברים,

לירידות ברוחניות,

זה העניין של קטנות המוחין.

עם כל זה,

אבל ההשגות הללו שהן פנימיות בתוכו,

לא אמורות להשתנות, כי את עצם הידיעה הוא כבר, כבר יש בו.

אבל יש והרצונות דוחים אותה אל קצה חוג ההתעניינות.

כלומר, מאחר והוא נמצא במצב של קטנות המוחין,

היינו, הוא נמצא בשעת משבר או בשעת ירידה ברוחניות,

מרגיש את עצמו רחוק מהשם יתברך,

עושה מעשים אשר לא יעשו בתוך תוכו.

מרגיש שהוא לא חי עם הקדוש ברוך הוא.

אז הרצונות האופקיים הללו,

שהם ההפך מרצון השם, דוחים את הידיעה הזו שבתוכו.

גם אם יש בה ידיעה, ידיעה פנימית,

דוחה אותה על קצה חוג ההתעניינות,

והאדם חודד מלהשתמש בה.

ממילא במשך הזמן תשתכח לאט לאט ותחה על כל פנים במקצת.

גדר זה שהאדם דוחה ממחשבתו את האמת הברורה לו,

ומרחיקה מעצמו מפני שהפך רצונו הוא שהגדירו חז״ל.

כי יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו.

מבהיל ביותר.

אם אתה הגעת להשגות פנימיות,

אבל הנטיות שבגופך,

הריחוק שלך מאשר מתברך,

המשברים הרוחניים שאתה עובר גורמים לך

לברוח מאותן משגות פנימיות שיש בתוכך.

הגעת להבנה מה זה הקדוש ברוך הוא.

הגעת להבנה מה המטרה שלך בעולמך.

ואתה בכל זאת

לא עמל לחיות לפי אותן משגות,

אלא אתה פונה לכיוון ההפוך,

משתדל להתעלם מאותן משגות פנימיות שיש בך.

זה בחירה של יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו.

זה מבהיל.

מבהיל ביותר

לראות עד להיכן

אנחנו

יכולים להגיע, וחלילה,

אם לא נמשיך הלאה והלאה.

תמיד בן אדם הוא צריך לדעת,

האדם הוא מבחינת הולך,

כי האדם הולך אל בית עולמו.

אנחנו מתקדמים לקנות את בית עולמנו אנו.

כל אדם ואדם יש לו את העולם שלו,

את עולם ההשגות שלו.

אין אדם דומה לחברו כשם שאין פרצופיהן שווין,

כך אין דעותיהן שוות. זה כולל את העבודה הפנימית שיש לכל אדם ואדם.

כל אחד יש לו עבודה שונה מאשר חברו,

כי לכל אחד יש תכונה אחרת,

רצון שונה,

שאיפות שונות.

גם אם באופן

שטחי נראה שיש, זה אותו דבר,

אבל זה לא כך.

זה משהו שונה לגמרי.

כי יש לנו פה את

המטרה העיקרית בבריאה, שזה כבוד השם יתברך.

קידוש שכל הנברא בשמים לכבודים בירתי וצוותים אבו עשיתים.

זו המטרה העיקרית.

ואנחנו, הפרטים,

אנחנו, בני האדם הפרטיים,

ראויים שנהיה כחלק מאותה חובה, מאותו ייעוד כללי של קידוש שמו יתברך.

אם אתה בא ומתאמץ,

אתה בא תחילת הבוקר לבוא ללמוד תורה,

לפעמים כשאתה צריך גם ללכת לעסוק בפרנסתך, אתה עוזב את הפרנסה.

כמה קידוש השם יש בעולם?

בשעה כזו.

עומד פה בן אדם

שאף אחד לא חייב אותו,

והוא בא לשבת ללמוד.

הוא בא לשבת ללמוד.

זה קידוש השם.

הוא נותן פה כבוד והדר להשם יתברך מעבר לעולם המושגים הזה של עולם הזה.

מעבר.

ולא די בזה,

אלא הוא מוסיף בקידוש השם. הוא מראה כמה הוא אוהב את השם.

הוא רוצה לדעת מה רצון השם.

אוי אוי אוי, בן אדם היה יודע מה מעלתו בשמיים בגלל זה,

הוא לא היה מפסיק.

הוא לא היה מפסיק.

אילו בני אדם היו יודעים, כתוב בחז'ל,

שאם ראובן היה יודע שיהיה כתוב עליו וישמע ראובן והצילנו מידם,

היה רץ ועושה את,

מפעיל את כל כוחותיו להציל את יוסף הצדיק.

אילו היה יודע אהרן הכהן

שיהיה כתוב עליו ורעכה ושמח בלבו.

כמה היה מפעיל עוד יותר.

כלומר, צריך לדעת,

אנחנו לא יודעים את ההשגות ואת המעלות שלנו.

אבל צריך לדעת שאצל האדם כל פעולה

של התקדמות זה משהו עצום ברוחניות.

גם אם לנו, שאנחנו בעולם, זה נראה שזה קטן,

אבל זה גדול. מאידך, צריך לדעת גם בכיוון השני.

אם חלילה בן אדם עושה איזושהי עבירה והוא חושב, מה עשיתי?

דע לך, ברוחניות זה לא ככה.

ברוחניות, גם הדבר הקטן שבעינייך כעיני בשר ודם נראה כקטן,

שם זה גדול, זה הפרש עצום.

לכן בן אדם

לא יזלזל

במעשים קטנים.

אמרנו כבר אתמול,

להשתדל לרדוף,

גם אם זה המעשים הללו, נראים קטנים,

אבל לרדוף עוד מעשה ועוד מעשה ועוד מעשה. ואני אומר לכם מתוך ניסיון

שראיתי וחוויתי,

כך גדלו הגדולים.

כך התקדמו אותם אלה שהגיעו לדרגות נשגבות.

לאו דווקא המפורסמים, שלא תחשבו שהגדולים נמצאים דווקא מי שמפורסם.

ישנם הרבה כאלה שהם נסתרים,

אף אחד לא מכיר אותם,

אבל הם כל-כולם עובדי השם.

כל מה שיש להם בראש,

כמה אני יכול לעשות לחתורה להשם יתברך.

עוד פעולה ועוד פעולה ועוד פעולה,

והצעדים הקטנים הללו,

הם נותנים לך להגיע לכבוש את ההר הגדול.

הצעדים הקטנים הללו, לא לזלזל בשום דבר.

כל פעולה. אני עכשיו

מניח תפילין,

מכוון

מה אני עושה במצוות הערכת תפילין.

אני מתפלל.

יש ועדה מתפלל לצאת איתה חובה, נגמר הסיפור.

אבל לא, אתה עומד לפני בורא עולם.

תחשוב.

אתה מתפלל, השם שפתי תפתחו ויגיד תהילתך.

למצוא שעה כזו, שאתה עומד

ממש לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מעלת התפילה היא מעלה עצומה.

אז מה אתה מבזבז את זה על דברים?

לא די שאני לפעמים רואה דברים שממש מזעזעים אותי.

באמצע התפילה רומזים רמזים כאלה,

או מסתכלים בפלאפון,

או פה, או שם.

מבהיל.

אתה עומד פה לפני מלך.

הלוא אם היית לפני מלך בשלב אדם, לא היה דבר כזה.

שבאמצע הזה שאתה מדבר ומבקש ממנו את הבקשות,

הוא היה רואה שאתה באמצע מתייחס לדברים אחרים.

היו עורפים את הראש.

המלך הזה לא היה מרשה לי שיהיה מצב כזה.

אז לפני מלך מלכיו נכין הקדוש ברוך הוא.

בן אדם צריך לדעת ששעה כזו היא שעה נפלאה שהוא צריך לנצל אותה.

כשבן אדם מבקש מאבא,

שתרגיש אותו, תרגיש אותו כאבא.

תרגיש אותו כאבא.

אז באמת אתה תקבל את היחס הזה.

כי יש את הבחינה של אני לדודי ודודי לי.

באותה בחינה שאני לדודי,

היינו הקדוש ברוך הוא, דודי יהיה לי.

כי הקדוש ברוך הוא

הוא אבא אם אתה מרגיש אותו כאבא,

אם אתה חי אותו כאבא.

אבל אם לא,

אומנם הוא אבא בתואר,

אבל בחיי המעשה נראה כביכול שהוא יתרחק ממך,

כי גם אתה מתרחק ממנו.

לכן זה התפקיד שלנו.

אנחנו בחודש כזה שבראש השנה יכול לעשות מהפך,

מהפך של 180 מעלות.

ברגע אחד,

כמו שמובא בגמרא לאלעזר בן דורדי, הגמרא מביאה את המעשה, מכירים את זה,

שהוא חזר בתשובה,

וברגע אחד נכנס, נהיה חלקו בעולם הבא,

יצא בת קול ואברה,

והוא היה עובר עבירות,

היה חוטא בעל חטאים,

ובכל זאת הגיע לדרגה כזו.

ברגע אחד יש קונה עולמו בשעה אחת.

אז זה מה שצריך

להחליט החלטה.

אני רוצה סייעתא דשמיא, והקדוש ברוך הוא ייתן. אם אתה רוצה באמת את רצונו יתברך,

אתה רוצה שאתה יתברך, בטל רצונך מפני רצונו,

כדי שיבטל רצונו מפני רצונך.

וזה, יכולים לראות את זה בחיים המעשיים,

בחוש

שככה יהיה.

אני יודע שאותם אלה,

ואני אומר, מדובר על עשרות שנים,

מאז שאני, ברוך השם, זכיתי ללמוד תורה.

הכרתי גם הרבה כאלה שהיו להם קשיים בללמוד,

אבל בכל כוחם

לא ויתרו.

הקדוש ברוך הוא פתח להם את הלב, גדלו וגדלו וגדלו,

עד שהיום הם תלמידי חכמים עצומים.

והכל בזכות

זה שהם לא מוותרים.

בדבר הטוב הם מחזיקים

ולא עוזבים.

איך אומר המסירת ישרים?

תרדוף אחרי הקדוש ברוך הוא ותאחז בו,

ואל תרפה ממנו.

כי העניין שנאמר, דווקא נפשי אחריך,

בי תמכה ימינך.

כלומר, אם יש דווקא נפשי אחריך,

אני פועל את החלק שלי, שדווקא נפשי אחריך.

אומר דוד המלך, אז גם אתה, בי תמכה ימינך, אתה

מחזיר לי יחס

הוגן וראוי של בי תמכה ימינך,

וככה זה.

ברוך הוא יזכה אותנו.

נראה את המשך הגמרא, אנחנו בדף פח עמוד ב', מסכת שבת פח עמוד ב',

בשורה השנייה מהרחבות.

בשורה השנייה מהרחבות, אומר רבי יהושע בן לוי,

מהי דכתיב צרור המור דודי לי?

ברוכתו,

אדוני

אלוהינו,

מהלך העולם,

שהכל נהיו בדברו.

אמר רבי יהושע בן לוי,

מהי דכתיב צרור המור דודי לי בן שדה ילין?

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא,

ריבונו של עולם,

אף על פי שמצר וממר לי דודי בן שדה ילין.

כלומר, בשיר השירים, פרק א', פסוק ג', נאמר, הפסוק הזה, צרור המור דודי למנשדה ילין.

אומר רבי יהושע בן-לוי, מה הכוונה ומה ביאור הפסוק?

כנסת ישראל.

כלומר, כלל ישראל אומר לפני הקדוש ברוך הוא,

ריבונו של עולם,

אף על פי שמצר וממר לי, דודי,

מצר וממר זה מלשון צרה, לשון מרירות.

דודי,

היינו אהובי לאחר חטא העגל,

ציווה לאחר חטא העגל להסיר את הכתרים שנתנו לי בחורב,

הלוא כתוצאה מזה שעשו את העגל,

ירדו מאה עשרים רבו מלאכי חבלה ופירקו את הכתרים

שזכו לזה בזמן שאמרו לו, עשה ונשמע.

האם כל זה שזה היה צר לי,

היה מר בעבורי,

אבל בן שדה ילין?

כלומר,

אחר כך אומר לי אותו אהובי,

דודי, הקדוש ברוך הוא,

לעשות לו משכן,

להשרות את שכינתו בתוכי.

וזה גם המשך הפסוק שם.

הפסוק הבא אחריו אומר, אשכול הכופר דודי לי

בכרמי עון גדי.

פירושו מי שהקול שלו,

זה פירושו אשכול, אשכול,

מי שהקול שלו מכפר לי, הכופר זה מלשון מכפר לי,

על עוון גדי.

גדי הכוונה,

עבודה זרה, היינו העגל,

שקרמתי לי,

שאני הלכתי ואספתי,

כי כתוב בחז״ל שהתאהבו לאלוהות הרבה.

מרוב שהיה להם תאווה,

רצו לעבוד כל מיני אלוהות.

גם עם כל זה הקדוש ברוך הוא מכפר לעם ישראל

על העוון הזה.

זה לא באמת אז רצו לעבוד עבודה טובה.

פשוט קרם משהו למשה רבנו. נכון. הוא היה נציג בראש הקדוש ברוך הוא.

אז הם בחרו שהוא חלילה עומד, לא הבינו את זה נכון,

ועשו את העגל הזה כדי שהוא יתקשר בינם לבין הקדוש ברוך הוא.

זאת אומרת, זה לא הייתה ממש... נתת רק לדעת דבר אחד.

גם אם זו הייתה הכוונה,

אבל זו עבודה זרה אקסטרה.

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,

לא תעשה לך פסל בכל תמונה.

אין

שום היתר

באיזה אידיאולוגיה שתהיה,

שיהיה אלוהים אחרים כאלה,

שאתה תעבור דרכה.

אתה צריך לדעת,

אתה לא צריך מתווך.

אתה צריך אומנם מישהו שיצווה אותו השם,

שיצווה אותו השם להעביר לך את רצונו,

אבל כשאתה פונה, אתה פונה לבורא עולם ישירות,

בלי מתווך.

כי יש לך את הכוח,

אתה בנו של הקדוש ברוך הוא,

אסור לך.

גם גוי צריך להיות ככה, זה לאו דווקא ישירות להקדוש ברוך הוא. לכן כתוב בפוסקים,

שגם אם בן אדם נזקק ללכת להתפלל על קברי צדיקים,

שלא יפנה לצדיקים

ויגיד להם ויבקש מהם, חלילה, זה איסור גמור,

אלא בזכותם מבקש אתה מהקדוש ברוך הוא, אבל הבקשה שלך היא מאת הקדוש ברוך הוא.

כך ראוי להיות.

ואם כל זה, מאחר והם היו בדרגה נשגבה של זמן מתן תורה,

ומייד אחר כך עושים

דבר כזה איום ונורא,

זה עבור חמור, עבור חמור מאוד.

אבל בכל זאת,

הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וברוב אהבתו אותנו,

בני אברהם, יצחק ויעקב, בני אהוביו

של הקדוש ברוך הוא,

היה מוכן

לסלוח.

ולא רק בזה, אלא גם לבנות משכן.

ציוונו אותנו לבנות משכן, והשווה את שכינתו בתוכנו.

דבר כזה,

אלמלא רחמיו,

לו נתאר להבדיל אלף אלף אלפי הבדלות,

מלך רגיל בשר ודם.

נכון, היה מסוגל לסבור דבר כזה,

שמורדים בו,

שהולכים ונותנים כוח לדבר שהוא הפך ממנו.

ודאי שהיה מחלה ומשחית את כולם, כל אלה.

עם אלה שעבדו בפועל, עם אלה שסייעו בדבר,

לא משנה, כולם.

כל מי שהיה נוכח באותו עניין, היה ראוי שיקבל את זה.

אבל הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו,

מחל וסלח אחרי שמשה רבנו יתפלל על זה.

ויאמר השם, סלחתי כדבריך.

זה נובע מתוך אהבתו אלינו.

למה אני מזכיר את זה תמיד, אהבת השם יתברך, אהבת השם יתברך?

אם בן אדם מתבונן, אני אומר לכם את ההרגשה שלי.

אני, כשאני מתחיל קצת קצת לחשוב על הערב,

כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו וכמה הוא מיטיב איתנו,

כל-כולי מתמלא רגש עצום,

אז מה אני יכול להשיב לו?

מה אני יכול לעשות לפניו נחת רוח? הוא כל כך מיטיב לי, הוא כל כך נותן לי.

יבוא בן אדם ויגיד,

מה, מה הוא נותן לך? מה, אתה כזה וכזה וכזה וכזה?

מספיק שאני חי יחד עם הקדוש ברוך הוא.

אני מרגיש אותו,

אני חי אותו.

זה בשבילי המתנה הכי גדולה.

הכי גדולה, גם כשהוא מכה אותי,

אבל זה הוא.

כשהוא נותן לי מתנות טובות כל שכן,

אז הכל זה,

אני עם אבא.

המתנה הטובה הזו,

אין לוותר אותה בעד שום הון שבעולם.

וזה נמצא כשבן אדם עוסק בתורה,

אז הוא יכול לחיות עם ההרגשות הללו.

ואהבת את השם אלוקיך, אומרים לך, אז לך אתה מגיע לאהוב את השם יתברך.

איך?

תשובה היא,

הפסוק הבא אומר, והיו הדברים האלה אשר אנו הולכים לצווך היום על לבביך.

אם תעסוק בתורה,

וזה יהיה על לבביך,

ימלא את כל ליבך בשני יתריך, יתר טוב ויתר רע.

כשהתורה, כמו שראינו, טרודים בה על הדעת תודה.

כשאתה תיעמל בכל כוחך בזה,

אז תגיע לאהבת השם.

אז אתה כל כך תאהב את השם, יש לו שיח אחרת.

יש מתנה טובה יותר מזה שנתן לנו את התורה הקדושה,

שאנחנו יכולים ליהנות, שיהיה לנו כזה סיפוק עצום.

אין, אין, אין, אין שום דבר בעולם.

אין. בכל אופן, זו ההרגשה שלי.

אני מאמין שיש רבים רבים שהגיעו להרגשה וההבנה הזו.

אין דבר יותר טוב מהתורה הקדושה.

אין בעולם שום דבר שזה תחליף לתורה הקדושה.

אותם אלה שעדיין טוענים שהם לא מרגישים,

אז הבעיה היא שלהם.

לא הבעיה בתורה, הבעיה היא שלך.

כי לא דבר ריקו מכם, אומרים חז״ל,

כי לא דבר ריקו.

ואם ריקו,

מכם הוא.

אם אתה מרגיש ריקנות,

אתה לא מרגיש הנאה,

עושר, סיפוק מהתורה,

דע לך, זה מכם, החיסרון הוא בך.

לא בקדוש ברוך הוא, לא בתורה הקדושה,

כי הקדוש ברוך הוא הטוב ביותר בעולם.

התורה הקדושה היא רצונו של הקדוש ברוך הוא.

הקדוש ברוך הוא התלבש בתורה הקדושה, אז אנחנו נדבק עם הקדוש ברוך הוא.

אין דבר יותר טוב.

שואלת הגמרא, מהי משמע דאי כרמיהם?

הרב, אני לא מבין את התורה,

אני לא יכול לשאול את הקדוש ברוך הוא. אני חוזר שוב.

הפסוק הזה,

צרור אמור דודי בן שדי אלין,

דורש אותו רבי יהושע בן לוי, שזה מאמר של כנסת ישראל,

היינו כלל ישראל,

אומר לה הקדוש ברוך הוא,

ריבונו של עולם,

גם אם זה מצר וממר, צרור אמור הוא דורש את זה מלשון צרור מלשון מצר,

ואמור זה מלשון ממר, כלומר גם אם אני מרגיש צרה וגם עם מרירות,

שדודי לי, הקדוש ברוך הוא,

נתן לי על ידי שהסיר ממני את הכתרים שקיבלנו בהר סיני אם נעשה ונשמע,

אבל אני רואה את אהבתו אליי שבן שדי אלין.

עם כל זה,

אבל עדיין אני רואה שהקדוש ברוך הוא חפץ בי

במה שהוא נתן

ואישרה את שכינתו בתוכי,

על ידי שאמר לנו לבנות משכן.

זה הפירוש בין שדי אלין,

שבא לרמז שיש פה דבקות גמורה

על ידי השלמת השכינה בין עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא,

כמו איש ואישה שהם דבקים זה עם זה.

הפסוק הבא, יש כל הכופר דודי לי בכרמי עין גדי,

זה בא ללמד, אשכול זה מלשון מי שהקול שלו,

הכופר זה מלשון כפרה,

שמי שהקול שלו כיפר, היינו

שזה דודי לי, היינו הקדוש ברוך הוא,

גם אם זה בכרמי עין גדי,

גם אם זה עבדתי גדי היינו בעל חי, כלומר פסל,

עבודה זרה,

ואני כרמתי לי,

כן, כרמי זה הכוונה, אספתי,

וקיבצתי כל מיני אלוהות, נתעוו לאלוהות הרבה,

ועם כל זה הקדוש ברוך הוא מכפר לי על העוון הזה.

זה הכל, זה ביום הדברים.

שואלת הגמרא, מאי אס מעדי כרמי?

לישנדם יכנישו.

מאיפה אתה לומד בפסוק שהלשון כרמי זה לשון אספה?

עונה הגמרא, אמר מר זוטרא ברד רם נחמן, כדתנן,

כיסא של כובש שקורמים עליו את הכלי.

כלומר, רמי שועה בל...

טיבי אמנם היה אמורה,

אבל הוא ראה בלשון משנה שכרמי זה בלשון קיבוץ ואספה. הוא היה גם סתם בכזה. איך עד?

הוא היה בדור המעבר, נכון.

אז במשנה במסכת כלים פרח כג, משנה ד',

נאמר שם לגבי עניין של טומאת משכב ומושב. אתם זוכרים שדיברנו על זה שהזם וטמא במשכב ומושב?

אז נאמר, כיסא של כובש שקורמים עליו את הכלים. זה כיסא שנמצא אצל הכובש,

והוא אוסף

ומערים עליו, כלומר מניח עליו,

את הבגדים שהוא מכבס.

אבל מי, וגם אמרתי שהוא מכבס, כן, אבל, נכון מאוד. זה כרם,

וזה לשון כורם.

כורם זה פירושו אספה, קיבוץ ואספה.

מצאנו לא אחת ולא שתיים בלשון הקודש

מילים כאלה שיש להן משמעויות שונות.

זה מה שהוא אומר.

העניין הזה של כרמי שנאמר בפסוק,

זה מרמז יותר על העניין הזה של אספת אלוהות

שהתאוו לזה בזמן עבודתם בעגל.

לא שאלה פה, דמי המזמאות, דמי הכנשו, מאיפה לוקח

רבי יהושע בן לוי,

שמה שנאמר בפסוק בכרמי זה לשון אספה וקיבוץ,

שנתאוו לאלוהות הרבה.

אז על זה אומר, רבי יהושע בן לוי למד את זה מהמשנה.

במשנה כתוב,

כיסא של כובש שקורמים עליו את הכרמים.

קורמים היינו,

שעורמים עליו, עורמים מלשון ערימה,

אוספים עליו את הבגדים.

נראה את רשי.

אומר רשי,

אף על פי שמצר ומאמר לדודי בעגל,

שאמר,

הורד עדיך,

כלומר, את הכתר, שהוא מלשון עדי, תכשיט.

בין שדי אלין

אמר מיד

לעשות לו משכן. כלומר, הקדוש ברוך הוא,

עם כל זה שהסיר ממני את הכתרים,

אבל אמר מיד לעשות לו משכן,

להיות מצומצם את שכינתו בין שני הבדים.

הבדים, כידוע, זה הכוונה בהם היו נושאים את הארון.

שנראים במקדש ראשון,

כי שני שדיים דוחקים ובולטים בפרוקת,

שכנגד הפתח, הלוא הייתה פרוקת,

המבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים,

והבדים שבארון היו ארוכים,

עד כדי שהיו רואים שהבדים היו מגיעים

ונוגעים בפרוקת,

והיה איזושהי, כן, שתי בליטות מכוח אותם בדים.

זה נראה כמו שני שדיים, וזה הפירוש בן שדי אלין,

שזה מרמז על המשכן ששם היו רואים את הדמות הזו,

את התמונה הזו, כן.

עין גדי עוון עגל שהוא מין בהמה,

לשון אחר לשון עקום

העורכים לגד שולחן.

כלומר, יש שני פירושים,

או גדי כפשוטו,

שהכוונה שעשו עגל שהוא ממין הבהמה,

גדי זה בהמה לרמז גם על העוון העגל, שזה מין בהמה,

לשון אחר,

גדי זה הכוונה לשון עבודה זרה,

זה לא לשון בהמה,

אלא עבודה זרה נקרא בלשון גדי,

גד, העורכים לגד שולחן.

גד זה הכוונה לעבודה זרה,

שקרמתי, שעשבתי להתאוות לאלוהות הרבה,

כי דכתיב, אלה אלוהיך ישראל,

שקורמים עליו, שמעצמנו עליו את הבגדים,

והודף ארוחה ומנוקבת נקבים הרבה.

כלומר, זה כעין, איך נקרא לזה, קרש,

שהיה ארוך

ומנוקב נקבים הרבה.

הוא מניח המוגמר תחתיה,

והכלים מתגמרים מדרך הנקבים.

הוא היה רוצה קצת לבשם,

לתת ריח טוב בבגדים,

אז היה מניח על איזשהו קרש,

זה היה נקרא כיסא שהוא כובץ,

שהיה מערים עליו בגדים.

הקרש הזה,

המשטח הזה, איך נקרא לזה, ככה, היה נקבים,

מלמטה היה מוגמר,

זה כעין סוגי בשמים,

סוגי לבונה וכדומה שמפיצים ריח טוב. העשן שהיה עולה היה עשן מבושם.

הוא היה נכנס דרך הנקבים

לתוך אותם בגדים.

מובן?

זהו זה.

לישנא דמיכ נס גרסינה.

בואו נראה את המשך הגמרא.

אני חוזר לגמרא, ואמר רבי יהושע בן לוי,

מה דכתיב לחייו כערוגת הבושם?

גם זה פסוק בשיר השירים, פרק ה',

פסוק יג'.

כל דיבור ודיבור

שיצא מפי הקדוש ברוך הוא,

מתמלא כל העולם כולו בסמים.

לחייו

זה מלשון לוחות. היינו, הדברים שהיו כתובים על לוחות הברית,

שזה עשרת הדיברות.

כל דיבור ודיבור מעשרת הדיברות

זה היה כערוגת הבושם.

כלומר, נתמלא כל העולם כולו בסמים.

הבשמים,

אנחנו נראה בהמשך,

שהיה בזה מעלה גדולה שהשיב את נשמתם של ישראל.

הלא כתוצאה

מחרדת הקולות

יצאה נשמתם,

והרגישו חולשה גדולה.

הבשמים הללו נתנו להם כוח להחזיק מעמד.

טוב,

שואלת הגמרא,

שואלת הגמרא, וכיוון שבדיבור ראשון נתמלא דיבור שני, להיכן הלך?

אם אתה אומר כל דיבור ודיבור,

כל העולם נתמלא בסמים,

אז הדיבור הראשון כבר בילה את כל העולם בבשמים.

אם כן, להיכן הדיבור השני הלך?

לאיפה הוא נכנס?

הוציא הקדוש ברוך הוא רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון.

אתם שומעים?

לאחר כל דיבור היה מעביר את הריח של הדיבור הקודם לגן עדן,

ומכוח זה שהיה חיה שהדיבור השני יפיץ את הריח שלו,

שנאמר,

שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר.

אל תקרא שושנים אלא ששונים.

מלשון שינוי.

כלומר,

הקדוש ברוך הוא שינה אחרי כל דיבור

והעביר מהעולם את ריח המור,

כדי שהריח מהדיבור הבא יוכל להתפשט בעולם.

כאן נראה.

אוה, אני רואה שהבן יולדה

מדבר על העניין הזה. היה לי קצת קשה.

מה צורך היה שיבוא דיבור שני?

שוב, בשמים.

מה לא טוב כבר בבשמים הראשונים?

טוב, הבן יהוידע מאריך בזה ואומר כך.

בן איש חי, כן? כן.

בן איש חי זה אחד מהספרים של רבנו יוסף חיים מבבל.

כותב הוא בספרו בן יהוידע, אף על פי שהריח אינו ממשי

ואפשר להוסיף בחלל העולם ריח טוב חדש.

מה מפריע?

וכי זה תופס מקום שצריך להזיז?

אפשר להעמיס.

ריחות זה על זה.

שאלת הגמרא היא,

כוונת השאלה, מאחר שכבר נתמלא העולם ריח טוב

רב ועצום מהדיבור הראשון,

תוספת הריח של הדיבור השני לא תהיה ניכרת.

שמעתם?

לא תהיה ניכרת.

בשביל שיהיה היכר הדיבור השני,

היה צריך שיסור הריח הראשון,

שמניח אותו בגן עדן, ו...

והיה חלל העולם, אומר רבנו יהוידע, מתרוקן מריח הדיבור הקודם,

כדי שיבוא הריח של הדיבור שאחריו.

הבשמים,

אומר בעל האפיקי ים,

רומזים לתענוג הרוחני שהנשמה נהנית בו.

הלוא זה מה שחז״ל אומרים, כל הנשמה תהלל יחד.

זהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, לא הגוף.

ומאמר זה בא לתת טעם.

מדוע אין שכר המצוות ניתן בעולם הזה?

אנחנו אומרים, ידוע,

גמרא בקידוש שנביאה,

שכר מצוות בעלמה לקה.

פה בעולם הזה לא נותנים שכר מצוות.

אין בעולם הזה שכר מצוות.

ולמה?

עוד מעט נראה.

כי דיבורו וציוויו של השם, אין לו גבול.

וכן, גם לתענוג השכר על קיומו, כלומר קיום המצווה, אין גבול.

ולכן אי אפשר לשלמו בעולם הזה.

ששכר מצווה אחת היא עד אין קץ.

וכל חמדות העולם הזה לא יספיקו לשלמו.

ומתי ישלם את שכר המצווה השנייה?

אם הקב' ברוך הוא ישלם

עבור מצווה אחת,

זה יתבטא בכל מה שיש בעולם הזה, ועדיין לא הספקת.

כל הטובות שיש בעולם הזה,

זה ניתן בעבור שכר מצווה אחת,

ועדיין עוד לא הספיק הכול.

אז איך הוא ייתן שכר על המצווה השנייה?

אם היה שייך שייתן שכר מצווה בעולם הזה,

אז היה הכול נגמר.

האפשרות לתת שכר זה על מצווה ראשונה,

וגם לא באופן מלא.

על המצווה

המצווה השנייה ודאי שלא,

על כן רצון השם,

שידחה שכר המצוות לעולם הנשמות בגן עדן,

ושם יקבלו שהוא שכר נצחי בלא גבול.

ורזה רומז את התמלאות העולם בסמים על כל דיבור ודיבור,

והעברתם לגן עדן על ידי הרוח שהוא רצון השם.

זה מה שהם באים לרמז לך.

באים לרמז, דע לך.

העולם הזה לא יכול לסבול

אפילו דיבור אחד, מצווה אחת.

כל גודלו של העולם הזה זה עדיין כאין וכאפס

כלפי הריח הטוב, היינו השכר שיהיה בקיום מצווה אחת,

אז לכן הוא עביר אותו לגן עדן, כלומר את השכר יקבלו

בעולם הנשמות.

יפה. ואמר, נמשיך הלאה, ואמר רבי יהושע בן לוי,

יש מצב הסוד הרב שהריח הזה שהם הריחו את זה כנראה את זכויות שהם ראו,

וכביכול, רדיסבוק נתן להם לטעום את המצווה שמחכה לעולם הבא, את השפה,

נתן להם לטעום קצת בעולם הזה.

ואז שהגיע... אפשר שתביא לי גמרא בממציאה?

כן.

דף קובע.

מטיף את הגמרא רגילה, אותו דבר.

ואז שהגיע הריח השני,

אז הוא נתן להם קצת לטעום את המצוות שמגיעים לעולם הבא, נתן להם קצת לטעום בעולם הזה.

זאת אומרת, זה גם משהו ריחני וגם משהו... אבל לא גוף המצווה.

זה צריך לדעת,

שמה שבן אדם מקבל כאן,

כן,

אם הוא צדיק כמובן,

מה שהוא מקבל זה פירות של המצווה.

והקרק כדור לעולם הבא. אבל הקרק כדור לעולם הבא.

אבל הרשעים מסכנים,

מאחר ובשבילהם לקבל מאה אלף שקל או מיליון שקל,

זה שווה תמורת מצווה,

והראיה שהם מוכנים לבטל מצווה בשביל לקבל מיליון שקל.

ברוך הוא אומר, אם זה הערך שלכם למצוות, אז תקבלו פה,

כי הערך שלכם שאפשר שתקבלו את זה פה, כי ככה אתם מעריכים את המצוות.

הוא משלם לשונאיו, אל פניו, להעבידו.

יש כאן

איזשהו תוספות.

מביא את המעשה של

רבה

מעשה של רבה, אתם שומעים?

רבה

מובא ב...

הנה,

טעיתי, זה לא קוו, קוי דל עמוד ב'.

כן, שתדעו, שאם תחפשו אז תדעו את זה שם.

גמרא מביאה, הגמרא בעצמה בדף קוי דל עמוד ב',

ובה ממציאה מביאה.

אשכחי רבה בר עבוע לאליהו,

דכאי בבית הקברות של עובדי כוכבים.

רבה מצא את אליהו הנביא,

שהוא עומד

בבית קברות של גוי.

שואל אותו שאלה הלכתית.

מה עושה שם רבי?

מה?

מה עושה שם רבי?

בא להתפלל.

מה עושה שם אליהו הנביא?

מה עושה שם אליהו הנביא, אתה שואל?

רבה הסתכל, מה עושה אליהו הנביא שם? מה עושה רבא שם? אמרתי,

שרבה כנראה בא להתפלל והוא רואה

את אליהו הנביא שם. זה לבד שהוא ראה אותו.

זה כבר...

נכון מאוד, אנחנו נראה.

מה?

אז מה הוא בא להתפלל?

רבה באמת באו נביאות? אה, אתה צודק.

לא, הוא עבר שם וראה. הוא עבר שם, כן.

צדקת, הוכחת לי שטעיתי,

ואני שמח מאוד שעמדתני על טעותי.

עברת רגשם.

ואז רואה את אליהו הנביא.

אבל בעצם זה שהוא ראה את אליהו הנביא,

זה מוכיח את גדלותו, נכון?

אנחנו לא היינו רואים את אליהו הנביא.

בכל אופן, שואל רבא,

לאחר שהוא שואל אותו שאלה הלכתית,

שואל אותו רבא את אליהו,

אמר אליו כהן ומר,

כי אתה לא כהן?

כידוע, פנחס זה אליהו, מה שידוע לנו.

פנחס הוא כהן,

זכה לכונה, עבור זה שקינה קינאת השם צבקות במעשה זמרי.

מה הייתה המכה הימור בבית הקברות?

למה אתה נמצא בבית הקברות?

אמר לה, למד נמר טערות?

אז אליהו הנביא מחזיר תשובה לרבא ואומר לו,

אתה לא למדת סדר טערות?

זה טניא, מצא איש ברא איתה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר,

קבריהן של עובדי כוכבים הן מטמאים,

שנאמר,

ויתן צוני צאן מרעיתי אדם, אתם.

פסוק.

מה זה מלמד?

אתם קרואי נדה,

ואין עובדי כוכבים קרואי נדה.

בפסוק כתוב, אדם כי אמוד באוהל,

אז מטמא כל מי שנכנס לאותו אוהל.

אבל אם זה לא אדם שמת באוהל, אין תומת אוהל.

מילא אם יש לנו את העניין הזה של

אתם קרואי נדה.

ולעובדי כוכבים קרואי נדה.

מבין לא יתומת אוהל.

אמר לה,

בארבעה לא מצינה, בשיטא מצינה.

אמר לה, אני ארבעה סדרים

לא יכול ללמוד. אתה רוצה שאני אלמד שישה סדרים?

כלומר, טהרות זה הסדר השישי.

כידוע שזה זרעים,

מועד, נשים, נזיקים, קודשים טהרות.

אמר, ארבעה סדרים ראשונים עוד לא גמרתי,

כנראה שקשה לי.

אתה רוצה שאני אלמד כבר סדר טהרות?

שואל אותו אליהו.

אמר לה, ואמי?

למה באמת אתה לא יכול ללמוד סדר טהרות?

לא הגעת, בקושי ארבעה אתה אומר, גם זה בקושי.

אמר לה, תחיכה לי מילתא.

יש לי קושי בפרנסה.

זה לא היה כמו היום,

שהיו יושבים בבית המדרש

ומחזיקים נדיבים את הלומדים.

בזמנם

היו יוצאים למלאכה.

גם אלה שהיו תלמידי החכמים נזקקים היו לעשות מלאכה בשביל זה.

טוב.

ממשיכה הגמרא.

אז כאשר שמע אליהו הנביא את מה שאומר רבא,

שבגלל קשיי פרנסה הוא לא יכול להספיק ללמוד,

ולכן

זה מה שיכל בזמן הנותר לו.

הוא עדיין היה רבי עקיבא.

אה?

הוא עדיין היה רבי עקיבא. הוא עדיין היה רבא, רבא, לא רבי עקיבא.

כן.

דברי ועיילה לגן העדן.

אז יוהו הנביא

הולך איתו כביכול,

ותוך כדי מכניס אותו לגן העדן.

אמר לה פשוט

אמר לה פשוט גילימך

ספיש כל מיאן תרפה.

אמר לו, תפתח את הבגד שלך,

בגד העליון,

ואז תיקח עלים,

תניח

בתוך ה...

תניח, תקח כמה וכמה עלים בבגד שלך.

ספה שקר, אז הוא באמת ככה עשה.

כי הוה נפיק, אשר הוא בא לצאת מגן העדן,

שמע דקאמר, אז הוא שומע קול שאומר,

מן כאכיל לעלמק, רבא ברבוע.

מי זה שבא לאכול את עולמו, כלומר לאבד את עולמו

כמו רבא ברבוע?

נפץ,

שדנו.

אז מה הוא עשה?

הוא לקח והחזיר את זה חזרה,

את אותם עלים שהוא כתב.

אפילו אחר,

אל תהיה לי גלימה, אבל את הבגד הוא היה חייב לחזור איתו.

כשהוא חזר חזרה לעולמנו זה,

סחט גלימה רחע.

אז הוא סחט את הבגד

ויצא מזה ריח טוב.

ריח כל כך טוב,

שימו לב,

זבנה בתרייסר אלפי דינרי.

הוא מכר אותו בשנים עשר אלף דינרים.

אתם יודעים כמה זה שכר 12 אלף דינרים?

אני אביא לכם רק

קצת קצת עומדן.

השכר של שנה שלמה, שכר מינימלי אמנם, אבל זה שכר,

בשנה שלמה הידוע זה המאתיים זוז.

אז הוא קיבל פה שכר של כמה שנים,

על כל אלף זה שכר של חמש שנים.

תכפילו חמש בשתיים עשרה, כמה זה? רגע, זוז מדינר זה אותו דבר?

אה?

זוז במדינר זה אותו דבר.

כן, אותו דבר.

כל המאות נקראים זוזים, גם השקלים נקראים זוזים.

דינר זה שם המטבע. הם זזים ממקום. זוז, אוקיי.

על כל פנים...

שישים שנות. שישים שנה.

וכמה שניות.

וזה בעבור הריח הטוב שספג הגלימה שלו מאותם עלים שהבגן העדן.

תארו לכם

מה זה הגנאזן בעצמו.

עכשיו יש פה שאלה.

כן.

למה?

עכשיו, מבחינת השיעור,

איך?

מבחינת השיעור הרב אבילם מאמין לריח כאלה.

קודם כל, כשניפגש עם אליהו אחרי לכתוב את הגנאזן, זה קומבינה.

מבחינת השיעור הרב אבילם, עם המכתב אליהו,

כדאי לגמרי עצמו לא...

אם נותנים את זה,

שהוא דרום בברוע הלום וזה וזה, אז הוא לא עושה את זה, נכון? זאת דוגמה עלי. לא, הכרה פנימית, כן.

כן. זאת אומרת, מר רבן לא היה לדרגה להבין

במאה אחוז שבורע הלום, הוא זה שלא פרנס והוא זה שיש לו משהו בלמוד?

צריך לדעת.

אומרים שהכנסה תגיע בכל מצב, לא משנה איפה תהיה, מה שמגיע לך, יגיע אלינו. אבל היא מגיעה לך. השאלה היא מגיעה לך. השאלה מגיעה לך.

זה אתה צריך לדעת.

רגע, שנייה, שנייה. אבל אם לא מגיע לך, אז מה זה יעזור לך את העבודה? אז אני מסביר. רגע, שנייה, שנייה.

אני אסביר לך. אבל אם לא מגיע לך, למה אם תעבוד גם היום? לא תקבל. הבנתי את שאלתך מצוין,

והיום אני בא לתת לך את ההשקפה הנכונה והמבט הראוי.

שימו לב, זה קצת עמוק, אבל תשימו לב.

הקדוש ברוך הוא

נתן לי את ההנהגה,

שזו הנהגה טבעית.

היינו יש סיבה ויש מסובב.

מה זה הנהגה טבעית?

למעשה הכל הוא רצון השם,

רק זה מתלבש בדרך טבעית.

הקדוש ברוך הוא יכל לעשות ניסים,

היינו, על טבעית,

שלא מלובש פה באחד מהדברים שקשורים לעולם הזה.

יכולת אתה,

אם היה,

ודאי שאם רצון השם היה שאתה תחיה שלום בדרך הטבע,

אז אתה לא תצריך הרבה.

תוכל לשבת כאן,

ופתאום יגיע איזשהו סודני,

אני אביא לך ככה איזשהו משלוח עם אוכל,

עם כסף, עם הכל,

ואתה פה.

אבל,

הקדוש ברוך הוא הנהיג את עולמו

בדרך טבעית.

בשביל שהבחירה תהיה לאדם אם לבחור בטוב וברצונו,

או חלילה לחדול מהטוב ולבחור ברע.

כי אם לא כן,

אז היה מצמצם את הבחירה,

ואז על מה בן אדם יקבל שכר?

אני אומר, ההנהגה של הקדוש ברוך הוא הייתה שהעולם כאן התנהג על פי טבע.

שמה זה הטבע?

טבע פירושו של דבר, כל אותם דברים שמתלבשים

בדברים שהם בעולם הזה,

זה הנהגה טבעית.

ההנהגה הטבעית אומרת, אתה עובד, אתה מקבל משכורת,

אתה לא עובד, אתה לא מקבל משכורת.

מה האמת?

בתוך תוכו

ברור הוא שהדבר הוא,

למה יש לך את המשכורת בגלל שהקדוש ברוך הוא קבע?

שיהיה לך את המשכורת.

אלא הוא הלביש את זה דרך המעביד שלך, זה הלבשה.

אבל זה לא שהמעביד נותן לך, אלא נקבע לך מראש רצון השם שיהיה לך את המשכורת.

אלא מה? בדרך הזו.

שים לב.

צריך לדעת שרוב ככל בני האדם

לא הגיעו לדרגה שהקדוש ברוך הוא יתנהג איתם שלא בדרך הטבע.

לכן הם חיים בצורה הטבעית.

אבל, ישנם כאלה,

אמנם לא רבים,

אבל בזכותם

ובצדקתם זוכים הם לקבל הנהגה על-טבעית.

וההנהגה על-טבעית הזו היא גם לא הכוונה קיצוני לגמרי,

אלא כל אחת ואחד לפי דרגתו, עד כמה. זאת אומרת,

יכול להיות בהחלט שהפרנסה אצלו היא תתלבש באיזשהו דרך טבעית,

אבל פחות טבעית מאשר חברו.

אם חברו צריך בשביל לקבל 8,000 או 10,000 שקל,

צריך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה,

כן?

האחר יוכל לקבל את ה-10,000 שקל עם עבודה מינימלית של 3-4 שעות.

אז שוב, זה עדיין התלבשות,

אבל מאחר והסטנדרט,

שבשביל לקבל משכורת כזו של 10,000 שקל, לפי הרמה והמקצוע שלו,

צריך לזה מצאת החמה עד צאת הנשמה,

אז יוצא שעדיין יש פה איזושהי הנהגה ניסית במקצת,

אבל עדיין אתה יכול להסתכל על זה כהתלבשות טבעית.

במובן? זה לא לגמרי ניסית.

אנשים יחידים, יחידים, יחידים,

שהיו במשך הדורות, לא בדורנו אנו,

יכלו באמת לקבל הנהגה ניסית גמורה,

בלי התלבשות טבעית כלל וכלל.

במובן?

לכן,

צריך לדעת שאדם שהוא לא ראוי מצד מעשיו,

לקבל הנהגה ניסית,

אם הוא מקבל נס, ממעטים בזכויותיו.

כי זהו הכלל.

אתה רוצה להיכנס למסגרת שונה ואתה לא ראוי,

תשלם על זה.

זאת אומרת, אם עכשיו רבא היה מוכנים שהוא ילכו ללמוד בחולל,

רבא היכנס בצבא הזה. ולא היה, לא היה לו.

הוא מעניין אותו מה יהיה ומה לא יהיה. לא היה לו, לא, מפורש לא היה לו.

היה בן.

אוקיי, נכון מאוד.

נכון מאוד.

לכן, בן אדם לא יכול לבוא ולהגיד, אני,

אני,

אם הוא הגיע למסקנה שהוא צריך לעסוק למלאכתו,

פירושו שזו הייתה ההנהגה הטבעית שבדורו,

ואשר על כן, זה הדרך היחידה

שהיה ראוי לה.

אומנם,

אומנם היו גדולים ממנו כמו למשר רב חנינא בן דוסה,

שהוא הסתפק בקו חרובין.

ההנהגה הטבעית אמרה,

קו חרובין משבר גופו של אדם,

הרי זה כחרבות לגופ האדם,

והוא הסתפק בזה.

איך?

רבי שמעון בן יוחאי, שהיה אתן הגדול ונשגב,

הסתפק בקו חרובין

ומעיין של מים.

איך?

חייב להיות זה משהו נשיא,

נשיא גמור.

אבל שוב, לא כל אחד ראוי לזה.

אבל הוא פרנס את עצמו, הרבי שמעון, אנחנו פה נשארים. לא פרנס את עצמו.

לא פרנס את עצמו, אין פרנס את עצמו. השם פרנס אותו. אז בורח הוא פרנס אותו. אז מה עם הילדים? איך הוא הביא להם את זה? זה כבר שאלה שלא קשורה לעניין.

אתה שואל, מה עם חובותיו כלפי ילדיו?

אז היה פה איזשהו שיקול של האם,

איך אומרים, ליפול לידי הרומאים

ומעין כך לא יהיה מי שידאג לילדיו,

או שישאר על כל פנים בחיים.

אז הוא בחר בזה שנבחר, יברח מהרומאים,

ומסתמה כבר ידאגו לילדיו.

הגאון מבין לה.

הגאון מבין לה.

מסופר מעשה עליו,

שהוא היה מקבל מקופת הקהל

סכום מסוים

כל חודש.

והיה איזשהו זמן

שהגבאי מעל בתפקידו, גבאי הצדקה,

והיה לוקח את הכסף הזה לכיסו.

בתחילה לקח סכום מועט,

גדל עם, איך אומרים, התאבון גדל עם האוכל,

עד שהיה זמן שהגאון מבין לה.

התרסק. איך אומרים, לא התרסק.

והוא נשאר אבל לעסוק בתורה, ואמר לאשתו,

שבזמן כזה תשלחי את הילדים לשכנים,

והשכנים הללו יבינו שהמצב,

הוא לא רצה לבזות את אותו גבאי,

הוא לא יוציא מהפה.

איך ידעו את הסיפור?

הגבאי הצדקה הזה סיפר קודם מותו שהוא מבקש סליחה מהגאון מבינה על זה שככה הוא עשה.

הוא עצמו סיפר.

נכון.

אז הרבה עשו ולא עלתה,

מעטים עשו ועלתה, והמעטים עשו.

השאלה אם הכוונה שהיו לגמרי קיבלו הנהגה גמורה כמו רב צעון בנו חי, או הכוונה שהם הלכו בדרך של רב צעון בנו חי, אבל לא עד הסוף,

לא הגיעו לגמרי להשגה שלו.

אבל אם רבא היה מגיע באמת להשגה שלו, אה, ברור.

עצם השלטן.

לא.

הוא אמר עצם הביטחון, לא.

עצם הביטחון. לא, לא, אני לא מדבר. אני מדבר כלל המעשים של הבן אדם.

כלל המעשים של בן אדם.

אם הוא בדרגה כזו, ברמה כזו, שכלל מעשיו

הוא יכול לקבל הנהגה ניסית בלא שיינזקו זכויותיו,

אכן כן.

אבל אם לא, אז לא.

כל בן אדם צריך לבחון את עצמו באמת, עד כמה.

יש לזה סימנים, יש לזה רמזים.

אדוני לובכה כותב הרב שגם בישעים, גם רשע,

שהוא בוטח בשם,

התפעול הזה מועיל לו. מועיל לו, השאלה עד כמה.

הולך לגנוב, הולך לגנוב, השאלה עד כמה.

אני חושב שזה אפשר, הוא לא יכול למנות תורה, אני לא זוכר בדיוק.

שאם בן אדם נותן את כל כולו לבוא אליו ובוטח במאה אחוז,

שזה מה שיהיה.

אבל התשובה, אתה יודע מה התשובה?

התשובה היא פשוטה.

אדם שהוא לא ראוי מצד מעשיו,

אז הוא לא יגיע לרמת ביטחון כזו. זה שקר.

זה דמיון.

זה דמיון. אני הולך עכשיו לעבוד, אני בטוח במאה אחוז.

תקשיב היטב.

תקשיב היטב. אם בן אדם, אם בן אדם

בדרגה רוחנית לא כל כך ראויה להיות במיתת ביטחון שכזו,

זה נקרא שהוא פשוט מאבד עצמו לדעת.

זאת אומרת, שרבא לא היה בספיק ביטחון.

לפי הבנתו ודרגתו.

תבין, אתה צריך להבין.

לפי הבנתו ודרגתו,

הוא הבין שהדרך הראויה ללכת כמו שהוא עשה.

זה הכול.

אני הבנתי ברמה שבת ועולה של הגמרא עומד להספיק על המיסטה,

ולכן הוא לא יכול ללמוד כדי להצטער שהוא היה בצער ולכן היה קשור למשהו מבטל.

אדם שיש לו חובות בבית,

איפה יכול ללמוד פלוסטנט ורק אם יש לו... למה, אבל אם יש לך ביטחון בהשם, אז אתה בכלל לא... אין לך את ה... אין לו את הצער, אין לו את הטרדה.

מאיפה חובות? וחוץ מזה,

חוץ מזה, מאיפה חובות? האם אתה אומר שהביטחון הזה יוביל אותו למצב שהוא לא יצטרך כלום אף בן אדם? לא, אתה יכול לקבל ניסיון, לא? אני יכול לקבל ניסיון. עוד פעם. לכן אני אומר,

לכן אני אומר,

שלהגיע לדרגה כזו,

שתוכל לבטוח בקדוש ברוך הוא ביטחון גמור,

ובשכר זה אתה תקבל את הפרנסה באופן...

מלא, לזה אתה צריך להיות ראוי גם מצד מעשיך.

ולא זה אתה מדמיין דמיונות. היו הרבה כאלה, גם פה, אחרי שהגיע מישהו שהוא חשב שהוא משיח.

אז מה,

אומנם הוא לא ידע לענות על שאלות הגמרא,

אבל הוא כבר משיח.

אתה מבין, הוא חלם חלומות ודמיונות.

לא שומע. לא שומע. לאות נראה, הוא לא היה מתמיה. בסדר, זה אני יכול להסכים.

לא קשור.

לא קשור, אבל אני מדבר, האם בן אדם

יכול לסמוך

לקבל את מה שגזרו לו

בלי שהוא ראוי לזה מצד מעצב?

לא.

כיוון שהוא לא יגיע גם לרמת ביטחון שכזו במצב שהמעצב אינם ראויים.

זאת אומרת, אני לא יכול לקום מחר ולהגיד לעצמי, שמע, לא מעניין אותי העבודה, לא מעניין אותי העולמי, לא מעניין אותי כלום. אני יושב פה לעומד ולא מעניין אותי מה יהיה.

לא, אני לא אוחז. אני לא אוחז.

לא, לא מסכים.

זה שתי הבנות, אבל זה לא חשוב. שתי הבנות, ואני רוצה לומר לך, תשמע,

מורי ורבי

לימד אותי אחרת,

וברוך השם, יש לי דרך סתולה מרבותיי.

הרב שך, כן. הרב שך, סיפר לי בחור בישיבה,

שאחיו,

אחיו,

כן, בא לרב שך לשאול שאלה,

נוצר איזשהו קטע,

מצב כלכלי קשה בבית,

בינו לבין אשתו.

היה מצבים לא פשוטים.

אשתו, כמובן,

איך אומרים, אין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם,

אומר לאחר זכי תבואה,

אומר לבן אדם, אין לה אוכל בבית, מתחילה להתלונן.

טוב, משא ומתן בין בני הזוג, יחליטו שהם הולכים לשאול את הרב שך.

והוא היה אברך עכשיו בכולל, לומד תורה,

והוא כמובן שמע שהרב שך, שמח שמה גדולה, הוא אמר לו, בטח יצדיק אותי,

לא לעזוב את הכולל בשביל

ענייני פרנסה.

אתם שומעים?

הוא ניגש לרב שך,

יחד עם אשתו.

הרב שך שומע את שניהם,

ואז הוא פונה אליו ואומר לו, תגיד לי,

מי כתב את הכתובה ומי התחייב בכתובה לזון את מי?

האם אתה אותה

או היא אותך?

ההוא הבין את התשובה.

אתה התחייבת בכתובה לזון אותה.

אז גם חובתך,

יש לך חובות.

את החובות האלה אתה חייב לקיים.

אתה לא יכול לבוא ולומר, תשמע,

אני סומך על הקדוש ברוך הוא.

מהאישה?

האישה שלך תמודבר הרב. תקשיב, אני מדבר.

אני מדבר.

היא יותר חשובה מההרגש על הדרום, אבל אשתו לא מוכן לקיים. אבל זה חובות, לא, לא.

בסדר, אני לא מוכן לתת את הדבר הזה שאני אסתור לו. אני, אתה ממוץ פרנסי, לא מוכן להגיד לקיים את הקשיים האלה, פלוס של הקצת. תודה רבה, שאלה, הרב שך עבד. רק רגע, רק רגע, דקה, דקה, אני אתייחס לכל.

תקשיב,

אומר לו הרב שך,

מאחר ואתה התחייבת,

אז זה כמו שיש לך חובות כלפי העולם. כשיש לך חובות לאחרים, אתה לא יכול לבוא ולשב את בן שקר ולהגיד קצת,

מה?

אתה מזכיר לי את אלה שלקחו חובות, לקחו גבחים, לקחו זה,

בסוף באו אליהם אותם בעלי חובות. מה עם הכסף שלי? אתה חייב לי.

כבר מה, אין לך ביטחון?

אם היה מגיע לך, היו נותנים לי לתת לך.

לא נתנו לך, לא נתנו לי, סימן שלא מגיע לך.

ההוא עוד משתמש במיטת הביטחון בשביל לדחוף ולהדוף את כל אותם בעלי חובות עולם. זה פשוט, אז זה פשוט.

אז מאחר ואתה חייב לאשתך,

אז אתה מחויב לפרנס אותה.

וממילא אתה גם חייב לעסוק למלאכה,

אם זה הדרך הטבעית וההתלבשות הטבעית,

חייב. אלא מה?

הוסיף הרב שך ואמר,

אבל אתה לא חייב לתת לה מעבר לסטנדרט.

מינימום. לא מינימום. לא אמרתי מינימום? זה לא אמרתי.

הנהגה רגילה נורמלית.

אם למשל הנהגה רגילה של לפרנס בית,

כן?

לפרנס אישה,

אז אתה צריך שחמשת אלפים שקל?

אז אם היא תדרוש שמונת אלפים שקל אתה לא חייב.

תיתן לה חמשת אלפים שקל.

מובן?

וגם אחרי שתצא למלאכה,

אבל אתה חייב לקבוע עתים לתורה מדי יום יומו, אין שום פטור, אין קשר. יש מלא דרכים לקבוע תורה, גם תורה. מובן?

אז קבועות זה בתורה ודאי.

אבל אם אתה טוען, אני לא בתורה,

מה?

אתה לומד תורה, אבל מצד שני אתה חייב חובות.

ואם אתה חייב חובות,

אנשים לא צריכים לסבול בגלל שאתה לומד תורה.

הקדוש ברוך הוא לא זיכה אותך.

אם היית זוכה,

היית מקבל את הכול בלי הצורך הזה לצאת לעסוק במלאכה.

זה הכל כמובן בזמן שהאישה מתנגדת.

אבל מה יהיה אם האישה רוצה?

חוזק. יש כאלה נשים

שהם כל כך, כל כך טוב להם,

שבעליהם לומד תורה,

והם נשים צדקניות.

אלה?

אלה באמת?

עד שהאישה לא תגיד,

הגיעו מים עד נפש?

אז תלמד. אשתי אומרת, היא במפורשת,

אם תשב, תלמד, מאה אחוז. ואתה יודע בבירור שבאמת היא מקורקעת והיא יודעת מה היא רוצה.

אני רוצה דוגמה, היה פעם אחת שלא היה לי בטרור להאכיל את האמת,

מאוד ממש תמיד,

והיה לי באמת צחקים להרגן,

וחיצור מים טרור, מלרמה בביילה,

מה, הילד ימות? זה לא מאמין אותי, זה סבי.

אמרתי לה, אם יהיה מצב שבו יהיה לתאבי, מה יהיה?

עברת פגיגה.

היא אמרה לי ברגע שתשב תלמד,

אני לא טוען מזמנך ולא מבקש לך לדבר. כי יש את הביטחון. יפה.

אתה, אני לא... טוב, אני אדבר איתך אחר כך, אני לא רוצה לדבר. אני לא רוצה לדבר, כן. בסדר, אני שומע את הדברים, אבל בכל זאת, אני...

צריך... איך אומרים?

יש לי הרהורים בעניין. כשהתחלתי לעבוד, אשתי לא... לא שאשתי צדקת ברמה של צדקת, עכשיו של הרב... אני אדבר איתך. בסדר, משנה.

קיצר, אבל זהו היסוד.

בן אדם יכול לחיות,

כן?

ברמה שלו לפי מעשה. הוא לא יכול לבוא ולטפס ולדמיין דמיונות, ובתכלס בסוף.

אנחנו יודעים את זה לא אחת ולא שתיים מהאנשים,

שנטרלו את עצמם במלאכה, ובסוף הבית בא...

הבית פשוט היה על גלגלים.

היה איזשהו מצב שרב חיים קריבסקי עונה תשובה לא אחת ולא שתיים לאנשים שבאו לדבר איתו.

היה לי אחד, כן,

שבא ואמר, אני רוצה ללמוד תורה.

אני רוצה ללמוד תורה.

אמרתי לו,

בסדר, אבל מה עם פרנסה לבית?

מה זה, מה פרנסה?

הוא אמר, הוא ייתן לי, מה?

הוא ייתן לי.

אמרתי לו, אדוני, זה לא דרך.

לא דרך.

לא ויתר.

אמרתי לו, אתה יודע מה? לך לרב חיים קריאבסקי.

חיים קריאבסקי אומר לו, בשום פנים ואופן לא.

אתה יכול לעשות את זה בהדרגה,

לראות איך זה מתקבל בבית.

להתחיל לחיות ברמת חיים שכזו.

אתה שומע?

אבל בקיצוניות כזו,

מה זה?

במקום שאתה תשלם למזונות, בסוף אתה תשלם לגט.

כתובה, אתה מבין? זה מה שיהיה בסוף.

צריך לדעת, זה גבולות.

לא לרחב באוויר.

אני לא אוהב את כל אלה שהם מרחבים, לא יודעים.

אתמול היה כתבה,

שבלעד,

הבית ספר לא מקבץ יותר תלמידות שההורים שלהם עובדים.

פיתוח לדחת שהשמונים אחוז המזרחיות לא התקבלו אליהם.

שיהיה ברחב.

אתמול. כן.

שההורים שלהם עובדים, אמרו,

אני לא יכול להתקיים, אין איך לחיות.

זה פשע.

הם כנראה באים למדוד את הרמה הרוחנית של הבית לפי המצב הזה.

וזה לא תמיד נכון.

שטויות, מה זה רמה?

שטויות. מה?

שטויות. לא, לא מסכים איתך.

אז למה הבעיה של הדור הזה? יש לפעמים שאכן זה משפיע. אני מבין שאם אתה לא צריך ללמוד קדם, אתה יודע. לפעמים זה בא, לפעמים,

מיכאל, מיכאל, אני רוצה שתקשיב.

יש שני מצבים.

לפעמים זה נוצר מהרמה הרוחנית הירודה, ולכן אני יוצא לעבודה,

ולפעמים זה הפוך. אמנם כשהוא יצא הוא הרגיש צורך,

אבל עצם זה שהוא עכשיו נמצא בכל מיני מקומות שלא כל כך ראויים,

אז הוא מידרדר רוחנית.

אבל יש כאלה באמת שעדיין חזקים במעשיהם, בצדקותם,

גם עם כל זה שהם עוסקים למלאכה.

מובן? אני לא רואה בזה פסול אם הוא זקוק לזה,

והוא נשאר בדרגתו הרוחנית.

לא רואה בזה פסול.

נכון, זה מה שאני אומר. לימוד תורה כל היום זה מעלה,

אבל לא שמי שלא עושה את זה, אז הוא חלילה לא בסדר.

כל הדורות כולם היו הרבים שעסקו למלאכתם, אז מה?

זה תודה, הרב שחמאל,

רק תורה, אבל הוא גם היה מלמד,

היה משהו שעורי. הוא היה מקבל כסף בין שום דרך, זה לא ש...

ודאי, ודאי. מה השמיים זה נופל? הוא לימד כל הזמן בישיבות,

ישיבה כזו, ישיבה כזו, ישיבה כזו,

אבל כמובן זה היה אמצעי בסך הכל, הראש שלו היה כל כולם בתורה.

אי אפשר רק לראות, הוא חייב את זה. לא, נו. או שכל הרב עולה קודשיום. בוודאי, אבל, אז לדבר.

כן, היא דוגמה בייחוד עם החתונות שכל הרב מתווך בזה. זה נורא, זה שבאשכנזים זה מאות אלפים רק ל... וואו, הזמן רץ.

הזמן רץ.

טוב.

זיכוי עצום עשינו על זה.

טוב, אנחנו...

נסיים בזה, הזמן פשוט...

איך אומרים?

את אשר הלב...