הרב אבנר עוזרי שליט"א | מסכת שבת דף פח,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אמיר עזר.

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמה יצתה בת קול ואמרה להם

מי גילה לבנאי רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו.

דכתיב ברכו השם מלאכיו גיבורי כוח עושה דברו

לשמוע בכל דברו

ברשע עושה והדר לשמוע.

מאמר נוסף יש לנו כאן על עניין

ועל המעלה הגדולה שהיה על עם ישראל בעצם קבלתם את התורה הקדושה.

אומר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמה בשונה

מאדם אחר שאם היו אומרים לו האם אתה מוכן לקבל מה שיגידו לך

אז באופן נורמלי יאמר נשמע ואחר כך נעשה.

כלומר קודם אשמע כדי שאני אדע אם אוכל לעשות

כאן הקדימו ישראל לקבל עליהם לעשות אגב שעדיין לא יודעים

מה יצווה אותם השם.

זוהי מעלה גדולה עד כדי שבת קול יצאה ואמרה להם מי גילה לבנאי רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו.

רז זהו סוד,

סוד גדול,

שמלאכי השרת חיים על פיו ומשתמשים ברז זה.

מהו הרז הגדול?

זה שבן אדם מוכן לקבל על עצמו כעבד נאמן לבוראו כל מה שייצווה עליו

ואם כן אין לו מניעה לקבל עליו לעשות

הגם שעדיין לא שמע מה נצטווה.

במלאכים מצאנו את המעלה הזו כמו שמובא בפסוק כאן בטילים קג פסוק כ'

ברחו השם מלאכיו

גיבורי כוח

אותם מלאכים גיבורי כוח עושי דברו לשמוע.

בתחילה הוא מזכיר הפסוק את זה שהם עושי דברו,

חלק המעשה שעל ידם

ולבסוף לשמוע בקול דברו.

אם כן אנו רואים

שזוהי המעלה שהמלאכים משתמשים בה מלאכי השרת שהם מוכנים

לקיים עליהם

ולעשות את כל מה שיצווה אותם השם

ולא שממתינים לדעת מה יצווה ורק לאחר מכן יעשו את הדברים.

זה מוכיח את מעלתו של האדם

במה שהוא אומר כך, זה אומר שהוא עבד לבוראו.

כי אם בן אדם

רוצה לשמוע מקודם שיעשה,

עדיין חסר בעבדותו

חדש וזה,

אז יש פה איזה עניין שבאמת כאילו אם אני אומר לו לפני כן לעשה ואחר כך הוא נשמע, זה מוזר.

אז עצם זה שאתה כבר נמצא בידידות קרובה איתו,

זה נותן לך את האמון המוחלט

שבוודאי תוכל לעשות את מה שהוא יאמר לך.

גם זה אחד מהדברים שמוכיח את הקשר של עם ישראל לקדוש ברוך הוא.

היו בטוחים בו

שמה שייצווה ודאי זה דברים כאלה

שיוכלו הם לקיים.

והראיה שהם שונים,

כי הרי שאר האומות מה אמרו?

מה כתוב בה?

למה הם נשארו שואלים שאלות מה כתוב?

כיוון שהם לא היו מוכנים.

אבל בני ישראל אמרו,

היה להם מערכת יחסים,

נכון, זה גובה. הוא הציל אותם, הוא עשה להם מיסים. זה גובה, נכון מאוד. זאת אומרת שהם צריכים...

זה גובה.

אתה רואה בלעדות שיכול לקרוא לך את הים. אתה לא סומך עליו?

חליף אחד בני הרכבת הים. אני הייתי סומך עליו מהצד.

אפילו שאתה לא מכיר אותו.

אתה אומר לי, זה שהיה איתו,

אני מבין למה הוא סומך. לא כל העולם היה שם, היה שם רק את המצרים.

כולם לא היו אדום את זה.

כולם לא היו.

הם ילדו עמים וכולי. כולם לא היו. כולם פחדו. אפילו איתו.

איך איתו הוא חזק לצורה?

וזה לא, זה לא, הוא לא התכוון להיכרות השטחית.

הוא התכוון להכרה הידידותית, לזה שהכירו את עצמם כבנים לקדוש ברוך הוא.

ואז הם מרגישים, תאר לך,

אבא מצווה את בנו ואומר לו,

אני רוצה שתעשה דבר מסוים.

כן, אבא, מה אתה רוצה?

מייד.

כלומר, הוא מוכן מייד לקיים, הוא רק רוצה לדעת כבר,

לשמוע מה בדיוק המצווה.

אתה יודע שהאבא הזה בסדר, ואם אבא מבקש ממנו משהו, הוא גם יגיד לו, כן, אני אעשה.

אבל זה גוף, זה חלק, בוא נדבר, בוא נראה מה אתה רוצה. כן, אבל סופרים, זה חלק מהעניין.

חלק מהעניין שהם הגיעו להכרה כזו,

הגיעו להרגשה כזו,

שהנה הם בנים להקדוש ברוך הוא.

וממילא אין שום מניעה.

אין שום מניעה גם של מעשה, זה עול מאוד גדול.

כי מסתמה,

מסתמה,

הם הבינו שיכול להיות פה משהו בומבסטי. כלומר, משהו שישנה להם את החיים לגמרי.

אם עד עכשיו היו מותרים כמעט בכל, כמעט בכל,

מכאן ואילך הם אמורים להיות מצווים

על דברים שהם לא יודעים.

יכלו לקיים, לא יכלו לקיים,

וכמה דברים ייצבו אותם.

אז ודאי וודאי שאם לא היה להם את הידיעה הזו,

את ההכרה הזו,

את הידידות והאהבה והחיבה לקדוש ברוך הוא,

אז היה ראוי שישאלו לכאורה גם הם מה כתוב בה.

מה, מהו הציווי?

בואו נשמע.

לא, אין מה כתוב.

אנחנו מוכנים ומזומנים לקיים את כל מה שאתה תצווה עלינו.

ועכשיו תגיד, מה נעשה?

מובן?

יש כאן אחד מן המפרשים,

שהוא בא להסביר קצת יותר בעומק את הסוד שבדבר הזה,

שבתחילה אמרו נעשה ולבסוף נשמע.

אומר המהרשע,

שבדבר זה שונה המלאך מהאדם,

שהמלאך כולו רוחני

ואין לו דעת ורצון אחר מלבד לעשות רצון ה'.

שימו לב,

אין בכלל

הווה אמנה ומחשבה. רבות.

לא רבות.

טעות.

טעות.

לא רבות. רבות פירושו של הדבר הוא מתוכנת.

הוא מתוכנת. ממילא הוא פועל בלי רצון ובלי דעת ובלי כוונה.

לא חלילה.

המלאך כל כך מידיעתו יתבוראו.

לא יכול להעלות מחשבה בכלל שונה לעשות דבר שכזה.

לעשות נגד רצון ה'.

הוא כל כולו רצון אחד

ודעת אחת

לעשות רצון ה'.

מעצם הכרתו את בוראו.

מעצם ידיעתו מה זה בורא עולם.

כי אין לו את הצד השני.

כי הוא יודע כל כך.

הוא כל כך יודע.

תאר לך.

יש עכשיו שקע של חוטים גלויים של חשמל.

מי ייגע בזה?

נבוא ונגיד, תנסה, תנסה. אולי בכל זאת, מה אכפת לך? תנסה.

מה אתם אומרים? איך תגדירו את האחד הזה שילך ויגע בחוטי חשמל גלויים

בתור ניסיון?

איך תגדירו אותו?

חולה נפש. חולה נפש. מפגר, נכון.

ילד ייגע בזה. למה ילד ייגע בזה? כי הוא לא מבין.

אבל אדם שמבין לא יעשה.

יש לו בכלל צד שני לחשוב אולי בכל זאת?

כלומר, מאחר שהדבר פשוט וברור לו,

שמי שנוגע בחוטים אלה מתחשמל,

אז הוא ודאי לא יעשה. כי הכוח, גודל ההכרה שלו בסכנה שבדבר,

היא גורמת לו שלא לחשוב אפילו מחשבה כזו.

המלאך, הוא יודע כל כך חזק את הקדוש ברוך הוא,

שאין בכלל צד לחשוב לעשות נגד רצונו.

אומר הפרי צדיק, צודק הכהן,

שלמלאך

אין כוח לעשות דבר רק מה שנברא בשביל לעשותו.

זאת אומרת,

מה שנברא בשביל לעשותו, יש לו את הכוח.

עכשיו, הידיעה וההכרה שלו,

הוא לא יכול.

אז אני אומר, הוא לא יכול? ברור שהוא לא יכול.

אבל אפילו מחשבה אין לו,

וזה נובע בגלל ידיעתו את מוראו.

אפילו המחשבה והערוש הם הלא,

גם זה לא שייך אצלו.

וייתכן שהוא מתכוון גם,

אין לו כוח, היינו מעצם יצירתו כמלאך,

מעצם יצירתו כמלאך נותנת לו את הידיעה וההכרה שאין בכלל צד שני,

אין.

יש רק דבר אחד, לקיים רצון השם,

והם רצים לעשות את רצון השם.

רצים.

ולכן עוד קודם מעשהו מוכנו לדבר והראו כאילו כבר עשה.

לכן קודם שהוא כבר עשה זה כאילו כבר עשה.

כי המניעה היא לא באה מצידו המניעה היא באה מצד המציאות.

אבל מצד השלמת הדבר ברצונו כבר נשלם כבר קודם.

אך האדם מחובר מגוף הנפש ויש בו גם יצר הרע.

ואין הוא מוכן לעשיית רצון אביו שבשמיים,

כי היצר מסיתו לרע.

אדם לעומת זאת,

יש לו צד שני, השם הרחב.

יש לו נטיות הגוף.

נטיות הגוף אומרות,

אולי נמשיך לישון במקום לקום להתפלל.

אולי בזה שנדבר לשון הרע נקבל קצת תשומת לב מהחבר'ה.

אולי

נאכל באיזשהו מקום לא כשר.

אולי.

אתה טעים, זה מושך, זה מגרד.

לא חסרות סיבות.

מהיכן זה?

זה לא והמנטיות שבגופו של האדם.

כי זה הצד השני.

יש את היצר הטוב, יש את היצר הרע. היצר רענו

מסיתו כל הזמן.

וישראל במתן תורה,

נגלה להם סוד זה להיות בדעת אחת,

מוכנים לעשות רצון אביהם שבשמיים.

כמו שנאמר עליהם בזמן מתן תורה,

בדברים ה' פסוק חבם נאמר מי ייתן והיה לבבם זה להם

ליראה אותי ולשמור את כל מצוותיי כל הימים.

מה זה לבבם?

לבבם רומז לשני לבבות שהם שני יצרים.

כמו שאומרים בכל לבביך. לא כתוב בכל ליבך אלא בכל לבביך. פעמיים שני ביתים.

פעמיים בית.

אומרים חז״ל מה זה בכל לבביך?

בשני יצריך.

ביצר הטוב וביצר הרע.

אתה מחויב לאהוב את השם גם בחלק של היצר הרע שבכך.

צריך לדעת מה טמון פה.

אבל זה מה כתוב כאן.

אם כן, גם פה לבבם זה רומז גם ליצר הרע.

דהיינו, אומר הקדוש ברוך הוא, מי ייתן והיה לבבם, היינו גם הטוב וגם הרע,

ליראה אותי ולשמור את כל מצוותיי כל הימים.

דהיינו,

ששני היצרים, הטוב והרע,

היה להם דעת אחת במתן תורה,

כמלאכים שמוכנים לעשות עוד קודם שמיעה.

והפרי צדיק מוסיף ומבאר שהייתה להם התשוקה והחשק לעשות רצון השם.

ורצו להיות כמו מלאכים, בלא בחירה.

רצו להגיע להיות בדרגת המלאכים,

שרק רצון השם יהיה מול עיניהם.

לא יהיה להם אפילו הווה אמנה ומחשבה לעשות נגד או לא לעשות רצון השם.

ואף שהשכר בא מחמת הבחירה,

תבואו ותגידו לי,

נו, אז על מה יקבלו שכר? אם רצונם היה להיות כמלאכים,

על מה יקבלו שכר? כידוע שהשכר בא,

על זה שבן אדם יש לו את שני הצדדים,

יצר טוב ויצר רע, והוא בכל זאת מתגבר על היצר רע ובוחר ביצר הטוב.

אז מה הם מבקשים?

להיות כמלאכים.

אומר הפרי צדיק,

אף שהשכר בא מחמת הבחירה,

אמרו שאינם רוצים בכלל בקבלת פרס,

אלא רצונם לעבוד את השם כמלאכים ולא שום בחירה.

שמעתם?

הם כל כך הגיעו להכרה עצומה

בקדוש ברוך הוא,

שהם

ביטלו את הרצון האישי שלהם לקבלת פרס.

עזוב פרס,

אני רוצה להיות עבד נאמר לקדוש ברוך הוא,

כי מלאך משרת,

שלא יהיה לי הווה אמינה ומחשבה אחרת לעשות נגד.

אוהו, זו כבר מעלה עצומה.

מוותרים על הפרסים,

על השכר.

הוא רוצה להיות כמלאך.

זה כלל ישראל, מעניין, כלל ישראל.

רוב האנשים שיודעים קצת,

יכולים גם כן לעשות את זה. שמה?

לעשות הכל לגבי העולם כמו שהוא רוצה. לא, לא. יש להם טרדות של העולם הזה.

הם לא יודעים איך מסתדר, הם לא יודעים איך זה... ולא לקבל פרס אתה מדבר, או אתה מדבר סתם? לא, לא. פה אני לא מסכים איתך.

אם אתה תבוא ותשאל, כן? רוב בני האדם, גם מאלה שמקיימים מצוות,

האם אתה היום יודע שאין לך עולם הבא,

מה אתה עושה?

כמובן שהוא יתחיל לערער.

לא, מה זה אין לך עולם הבא? אין פרס, אין שום שכר. אין פרס, לא קשור לפרס. אבל עולם הבא זה לא חייב פרס. אז אני אומר, זה פרס. זה פרס. זה פרס. זה פרס. זה אומר, זה אומר, זה אומר, יבואו, יבואו לבן אדם, יבואו ויגידו לבן אדם,

עונש אני מבין, אבל שכר אפילו, כן? עזוב, שכר.

יבואו אל בן אדם ויגידו לאדוני,

תשמע,

עולם הבא, עולם הבא, אין.

אצלך החליטו שאין עולם הבא, נגמר.

אתה ציין את החיים ונגמר הסיפור.

לא יהיה לך לא טוב,

לא יהיה לך לא טוב, מה?

מה שאני עושה היום, אני לא עושה בשביל שאני שכר לעולם הבא.

בתוך תוכך זה ודאי ככה.

אם ברור לך שאתה לא ככה, אז אתה באמת בדרגה מיוחדת.

אבל בן אדם רגיל ונורמלי,

כמובן שהוא ממתין והוא יודע שעל כל מה שהוא עושה, הוא יקבל שכר עתידי.

למה יש לי הבנה בכלל? מה זה שכר עתידי? אבל אתה יודע שיש לך שכר, עזוב את זה. אני לא יודע אבל מה זה שכר. אתה לא יודע מה זה השכר, זה נכון. אני אגיד לך, אל תדאג, תעשה לי ותביא. זה נכון, אבל בשביל מה היה צריך התנא באבות לומר לתלמידיו,

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

לשם מה היה צריך לומר להם זאת?

לשם מה?

התשובה, כי בטבעו של אדם יש את העניין הזה,

שאם אני עובד, אני רוצה בסוף לקבל שכר.

היום,

אפילו אחרי שבני אדם יודעים שיקבלו שכר,

בכל זאת הם לא מקיימים מצוות.

למה? אומרים, תעזוב את השכר, עוד 70 שנה, 80 שנה, תן לי עכשיו.

זה מה שמחזק את דבריי,

שהם לא מודעים לשכר בכלל, הם לא מודעים בכלל מה זה השכר הזה.

יכול להיות שהם מודעים לעצם מתן השכר אבל לא יודעים מה זה. בדיוק, מה זה הפרס. אז חסר לי...

מאמין שרובם היו עוד יותר מאוד יותר אני,

אני מסופקני...

לא היו עושים תורה ומצוות. תראה. לא היו חוטים, לא היו חוטים.

אני חושב,

אני חושב,

תקשיבו, אני חושב

שזה לא נכון מה שאתם אומרים.

העניין הזה של ידיעת השכר היא ידיעה שנמצאת אצל הרבה בני אדם,

ובכל זאת,

והם מאמינים, נכון אמנם, שמה זה השכר,

כן,

אף אחד מאיתנו לא יודע מה זה השכר, כי זה עניין רוחני.

אין לנו הבנה מהו השכר לכשלעצמו.

אבל אנחנו מאמינים באמונה שלמה שיש שכר,

כן, ואנחנו,

אנחנו, אחד מהדברים של, הם יודעים את עיקרי האמונה,

שיש,

יש תכלית לכל המעשים של האדם,

אם יקיים בצוות השם שכר ואם חלילה עונש.

אבל בכל זאת, בכל זאת,

העניין הזה של השכר,

הוא לא תפוס אצלם חזק,

הוא לא כל כך חזק בתוכם.

ולכן, מה הוא אומר?

מה הוא אומר?

תשמע,

אני הולך לעסוק עכשיו,

לעשות איזושהי פעולה בשביל לקבל את המשכורת מסוף החודש.

אתה הולך ואומר לי, תשמע, תקיים בצוות, תעבוד קשה בשביל לקבל שכר עוד 70 שנה.

מה, מה, מה, הוא מתחיל לחשוב בעצמו.

הוא אומר על זה, עדיף לי לקבל עכשיו שכר.

אבל אם למשל, למשל, בן אדם היה יודע שעבור 70 שנות חיים הוא מקבל,

הוא מקיים, אתה שומש עבד היום.

אתה בדעתך כל השבת שאתה תקבל על זה שכר. אתה שואל אותי? כן, אותך. אני, כל המצוות שאני עושה, אני יודע שאני אקבל על זה שכר.

זה פשוט לי. עזוב, עכשיו, אני, אני. עזוב, נכנס, כן, אתה, נכנס שבת עכשיו.

אתה חושב על השכר או שאתה עושה בגלל שהקדוש ברוך הוא אמור לעשות שכר? אה, זו שאלה אחרת? לא.

אתה שואל, אתה שואל האם אני עושה בשביל זה או אני יודע? זה שתי שאלות קשורות זו לזו. אני שומע אותך. אני יודע שצריך לעשות, לשמור שבת זה מה שקורה. ולמה? בגלל שהוא ציווה. בגלל שהוא ציווה. זהו. אכן, זה, כך ראוי להיות.

אבל להגיד שאין, בן אדם לא יודע שיש שכר, יודע שיש שכר.

אני עכשיו בא לתת לך אמת מידה לדעת עד כמה אתה תפוס עם השכר.

שאם רוב בני האדם יבואו ויאמרו להם,

תשמעו,

אין שכר נגמר,

אין שכר נגמר,

הוא יקיים את המצוות?

למה שתקיים?

אם אין עונש, אם אין עונש,

לא, אני מדבר שאין כלום.

אין עונש ואין שכר.

אז מה בני האדם יעשו?

רוב בני האדם יעשו.

אם ככה, אז מה העניין?

מה העניין?

אין עניין.

אין עניין. יעלה לכם ולקיים מצוות. כי אם אין עונש.

בורא עולם נתן לך הכל. בורא עולם נתן לך הכל.

לא הייתי שומר בדיוק את כל מה שצריך.

לאן אתה נכנס?

ויש לא חסון כאלה.

ואגב, לא חסון כאלה יש.

היה אחד שתפסו אותו, אתה שומע?

גילו עליו, והוא כבר היה בישיבה,

למד בישיבה.

יונתן,

אתה רוצה לשמוע משהו נורא ששמעתי לפני כמה זמן?

שהיה איזה אחת שלמד כבר בישיבה קדושה,

ובסוף התברר לו

שהוא למעשה לא יהודי, הוא גוי.

הוא גוי.

כי כנראה, אבא, אמא, סבתא,

אני יודע מה, מאיפה זה הגיע?

אתה יודע מה הוא עשה?

ככה?

לא, להתראות.

והוא למד טוב, והיה הכל והכל והכל והכל,

אבל אם אין שכר ואין עונש,

אני מספיק לי שבע מצוות בני נוח,

אז די, מה אני צריך יותר מזה?

אבל אדם שהוא הולך ומתגייר,

זה מוכיח על נשמתו הגבוהה שהוא מוכן להיכנס לעול שכזה

על סמך אמונה שהמאמינים בה היהודים ואומרים יש שכר ויש עונש.

יש תהרג מצוות. זה עול עצום.

תהרג מצוות, פירושו של דבר מהבוקר עד הערב אתה נמצא בתוך מסגרת של חוקים.

מהבוקר ועד הערב אתה בתוך מסגרת של חוקים, אתה לא יכול לעשות מה בא לך.

בבוקר אתה חייב לטול ידיים מיד כשאתה קבע מיטה.

מודה אני לפניך.

מיד אחר כך ללכת ולהתפלל.

תפילה, תפילין, ברכות,

לכוון בברכות.

אתה יוצא החוצה לשמור את העיניים.

יש לך זמן מיותר, תשב ותלמד.

בקיצר, אם אדם יכול להבחין, הוא יראה שאין צעד ושעל שיכול להיות פה תורמים מצוות השם.

אז למה שיקבל עליו?

והוא בכל זאת הלך וקיבל. מה זה אומר?

זה רק מוכיח

שגוי רגיל לא יקבל את זה.

גוי שלשמתו עמדה במתן תורה,

הוא-הוא שיקבל את זה.

כי גרים,

גרים,

נשמתם עמדה

במתן תורה.

ולכן, ואגב, אגב, מביאים המפרשים

שישנם מומרים

מעם ישראל שהם

הולכים וממירים את דתם.

אתם שומעים?

אומרים המפרשים שכשהקדוש ברוך הוא בעל לגוי

ואמר להם, מקבלים אתם את התורה,

היו בהם מעטים שכן רצו.

אבל הכלל, כלל האומה, לא רצו לקבל.

אותם אלה לא הבשידו.

אלא נשמתם של אלה אכן באה והייתה במתן תורה. אותם גויים שהיו מן הפרטים, ומעטים אמנם,

אבל הם באו לקבל את התורה.

כן? נשמתם באה.

לעומת זאת,

בתוך הכלל היהודים היו כאלה שלא רצו לקבל.

לא רצו לקבל.

וגם הם, אחר כך, במשך הדורות,

באים באיזשהו דור, לא משנה, שוב,

וממירים את דתם.

כי בתוך-תוכם הם לא רצו.

אתם מבינים?

אז זה ברור שזה עול עצום.

מה פתאום שבן אדם יקבל על עצמו עול שכזה?

זה רק מוכיח את

גודל מעלתם.

את אהבת עצמו.

מה?

מישהו שמתגאה, זה אהבת עצמו. פשוט לי.

פשוט לי.

פשוט לי. אין לי ספק בזה. זה מוכיח על זה שהוא אוהב את השם מדבריו.

הוא רואה, הוא מבחין שיש פה איזשהו משהו שהוא שונה.

עם ישראל הוא משהו שונה משאר האומות.

יש לו איזשהו ייחוד מסוים. לאט-לאט זה נותן לו לחקור

מה השוני,

מה המיוחד שבא אומה הזו.

ונפשו נחשפת. יש לו איזה הרגשות כיסופים

להתדבק בעם הזה.

זה צעד שהוא צריך לזה אומץ.

בשביל ללכת ולהתגייר צריך לזה אומץ גדול.

זה ללכת ולנתק את הקשר הרגשי, על כל פנים,

עם ההורים שלו,

לא עם האחים שלו ועם החיות שלו,

לא עם המשפחה שלו.

גם אם הוא מחזיק איתם קשר של טלפונים או ביקור מפה לפה,

אבל הקשר הרגשי זה משהו שונה.

זה צריך להיות אומץ גדול,

אבל זה מוכיח את מעלתו של אותו אחד.

מה אתה אומר?

נשים?

כן,

נשים מתגיירות, חתנות עם יהודים.

אה, זה בשביל להתחתן, זה לא רעיה.

והם שומרים חלק מהדברים, אבל הרבה דברים הם לא שומרים.

תבין, את זה צריך לדעת, כן.

אם לא באים באמת בשביל שמירת מצוות,

אלא רק בשביל מטרה אחרת,

אתה מבין?

זה אומר שהילדים לא יהיו בזה.

אם הם באמת לא, גרותם אינה גרות, אז אתה תהיה צודק.

אבל לא כל הפוסקים מסכימים עם זה.

לא כל הפוסקים.

זכור לי שראיתי שיש כאלה ששומרים שזה תלוי במילה וטבילה,

וזהו.

כמובן, גם הוא אומר, אנחנו שואלים אותו,

אם הוא מוכן לקבל על המצוות? הוא אומר, כן.

אז במצב הזה, גם אם בתוך תוכו הוא לא,

אבל בעצם זה שהוא אמר בפיו שהוא מקבל עליו,

זה מספיק.

אתה מבין?

אבל היום,

בכלל, אפילו לא נדרשים להצהיר הצהרה שכזו.

מה אתה רוצה? אני רוצה להיות חלק מעם ישראל.

מה המטרה של העולם הזה, לפי האמת?

בשביל להיות כדורסלן במכבי.

או הוא רוצה לשאת אישה פלונית,

או אישה רוצה להינשא לאיש פלוני.

לא חסר סיבות.

אז זה ודאי לא לעניין, לא תופס.

על כל פנים,

אומר הפרי צדיק,

המדרש אומר, בשעה ששמעו ישראל אנוכי ישו עם אלוקיך,

נתקע תלמוד תורה בליבם והיו למדים ולא היו משכחין.

עד כדי כך.

ובשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך,

נעקר יצר הרע מליבם.

עד כדי כך, לבעלות גדולות כאלה הגיעו

בזמן מתן תורה.

ובמדרגת האדם מביא,

זה של הסבא מסלובודקה,

שהרז שנגלה להם

הוא מהות המפריע הגדול להשגת השלמות.

מה שהאדם מבקש תמיד את הנשמע,

קודם מה נעשה.

המפריע הגדול של בן אדם

מחכה לדעת, מה יצוו אותי?

למה שאני אעשה ואני לא יודע מה מצווים, מה מבקשים?

ושואל וחוקר חקירות מקודם.

חושש הוא, שמה, תגיע להוראה מזה?

או שהוא לא יוכל לחכות בדרך זו?

במקום למסור עצמו, לבחור מה שנתנה בחרה לו התורה,

ולבקש להבין רק איך לעשות.

אם כן, כמו שראינו, יש פה אריכות של דברים.

הפרי צדי גם אומר, על פי הדברים הללו של מה שראינו עכשיו,

אברהם אבינו מובא במדרש רבה,

אברהם אבינו שמר את התורה.

מהיכן הוא למד לקיים את התורה עצמה? מאיפה?

מאיפה הוא ידע?

אז מובא במדרש,

רבי שמעון אומר,

רבן שמעון אומר, נעשו שתי כליותיו,

כי שתי כדים של תורה והיו נובעות תורה.

רב לוי אמר מעצמו למה תורה.

והיינו,

מסביר הפרי צדיק, שעל ידי רוב התשוקה והחשק

שהיה להם לעשות רצון השם,

היו משיגים את התורה עוד קודם השמיעה.

לפני ששמעו,

הלך כדוש ברוך הוא לא אמר לאברהם אבינו את המצוות.

אז איך הוא ידע איך הוא יקיים את כל המצוות?

איך?

כל המצוות. כן.

כתוב בגמרא ביומם, דווקא אחד עמוד ב',

כן? עקב אשר שמע אברהם בקולי,

וישמור בשמרתי מצוותיי, חוקותיי ותורותיי,

שהוא קיים את כל התורה כולה, ואפילו ערווה תבשילי,

שזה מדרבנה.

את הכל הוא קיים.

מהיכן ידע?

אם לא לצבא.

אומר הפרי צדיק, תשוקה וחשק שהייתה לו.

אבל עדיין קצת קשה. בסדר, תשוקה וחשק.

תשוקה וחשק.

אבל התשוקה והחשק הזו,

איך

ידע בדיוק מהו רצון השם?

אני רוצה, אני, יש לי חשק גדול.

כן.

נכון מאוד.

נכון מאוד.

רק למצוות...

רק למצוות המילה הוא חיכה שיצווה אותו השם.

אני שומע, אני שומע.

יש פה אבל איזשהו הסבר שקצת מקרר אלינו את הדברים.

משמיים מגלים לו.

אמרת טוב,

ויש לזה עוד איזושהי תוספת תא.

כן. הוא הכין את התבשיל, ואני רק מוסיף קצת תבלינים.

שכשבן אדם משתוקק כל-כולו לעשות רצון השם,

אז משמיים משפיעים עליו שפע שידע באמת מהו רצון השם באמת.

כי אם בן אדם כל כך רוצה,

אז מזכים אותו לקבל את ההשפעה הזו, לדעת מהו רצון השם.

אבל אני מוסיף קצת תא.

מביאים כאן המפרשים, כמו שיש לגוף רמח איברים ושסע גידים,

כך יש לנשמה.

כלומר, צריך לדעת שכמו שיש

איברי הגוף,

רמח איברים,

וגידים של הגוף, שסע גידים,

כך יש בנשמה היינו רמח איברים רוחניים,

ושסע גידים רוחניים.

וחיותם היא על ידי תרי״ג מצוות.

כלומר,

החיות

של אותם איברים

מגיע על ידי התרי״ג מצוות,

ומן הראוי שהרי רמ״ח ו... כן.

יש לנו את אותו מספר, נכון? רמ״ח ושסה זה ממילא יוצא תרי״ג.

ומן הראוי היה שהאדם יתאווה לעשות את המצוות מכוח נשמתו,

כמו שהוא מתאווה מקטנותו לאכול ולשתות,

נחמת גופו.

אף לא שיודעו על הצורך בכך,

וכי ילד

שרואה מעדן,

כן,

הוא נזקק שישפיעו עליו שיאכל את המעדן,

או שהוא רץ מאליו כיוון שהצורך לגופו נותן לו כבר את ההבנה הזו שירצה לאכול את המעדן.

כלומר, דבר שהגוף צריך,

אז יש לו איזושהי נטייה להימשך למשהו, מזון לגופו.

ככה, אם כן, אותו דבר.

אם כן, אותו דבר.

אלא מה?

אז ממילא היה צריך שיגע במצוות אותו דבר.

מאחר וזה המזון לאיברים הרוחניים שבך,

לגידים הרוחניים שבך.

אז אם כן, ממילא תתאווה לקחת את המזון הרוחני הזה,

שזה המצוות.

אלא

שמחמת טמטום הלב ועכירותו,

אין האדם מרגיש בכך.

כלומר, למה בכל זאת אין לבן אדם נטייה כזו?

למה את הנטייה שבגופו הוא לא צריך שיסבירו לו, אלא הוא ממילא רץ ולוקח,

ואילו את הצורך,

את המזון לרוחניותו,

לנשמתו, לעברי נשמתו,

את זה הוא לא מרגיש?

טמטום הלב,

עכירותו.

כי הוא נמצא כל כולו במצב של טומאה.

ותבינו,

אני לא מדבר טומאה כמו שאתם מבינים.

עצם מציאותו בעולם הזה זה מציאות של טומאה שהיא

מחלישה ומחשיכה את ההערה הפנימית שיש לו.

כי כל יהודי ויהודי באשר לא למעשה,

נשמתו חלק אלוקה ממעל.

אבל גם ילד קטן,

היום אתה רואה את המציאות מאוד גדולה.

וגם כשאתה היום הוא רגיל לאכול מאדן, או רגיל לאכול מטרנן, או רגיל לאכול זז, שהוא יראה והוא ייגש לאחד מהדברים האלה.

אבל שים ילד כאומר בולדו,

ושים לו חול, ושים לו בשר, והוא ילך לו בשר ולא לחול.

כן, בגלל ש... הוא עושה הכול.

לא, לא, בגלל שיודע שזה יכול להזיק לו.

אבל כשהוא הולך ולוקח את הדברים שהוא יודע שהם לא יזיקו לו,

למה הוא לוקח אותם?

בגלל שהוא תאב לזה.

הוא תאב לזה. יש לו איזושהי תאווה.

ילד אוכל ארטי בגלל שהוא רעב?

מה ייתן לו ארטי לשבור את הרעב?

ילד אוכל גלידה, בגלל שהוא רעב או בגלל שהוא נהנה מהגלידה?

כלומר, עצם נטיות הגוף הן מובילות אותו לקחת את הדברים שנותנים לו איזשהו סיפוק

כלשהו לאיברי גופו הללו.

כן?

אז בן אדם למעשה,

לפי האמת, גם איברי נשמתו, האיברים והגידים הרוחניים שבו,

אמורים ממילא שיהיה לו תאווה לחפש על כל פנים,

שייקח את המזון שמתאים להם.

למה הוא לא עושה זאת?

טמטום הלב,

עכירותו.

טמטום הלב מגיע מזה שנמצאים בעולם, במציאות של העולם הזה,

ורואים בני אדם

שטורחים בשביל להשיג כסף וכבוד וכל מיני תאוות שונות ומשונות.

זה מבלבל אותו.

כסף, אבל זה לא תאווה.

כסף, זו תאווה אקסטרה תאווה.

לא, תלוי באיזה מימד אתה מדבר. טוב, אבל אל תגיד שזה לא תאווה, אלא מה?

אתה יכול לבוא ולומר, אם צריך פרנסה, צריך פרנסה.

זה כמו שבן אדם אוכל.

כשבן אדם אוכל וכי כל האוכל,

וכי כל האוכל, כשאני יוצא מפה ואני חוזר לעבודה, אני מרגיש פחם, לא, מה פתאום.

עדיף לשבת פה. נכון. זה ברור שעדיף לשבת פה,

אבל אם צריך, אז צריך.

בן אדם יבוא ויגיד, אני עדיף לשבת פה, אז אני לא אוכל.

אז אל תאכל.

אתה יודע שבלי אוכל אתה תקרוס.

כלומר, זה דברים שאתה צריך,

לא שאתה רוצה, אתה מבין שאתה צריך.

אם צריך, אז עושים.

מה לעשות?

הקדוש ברוך הוא שם אותנו בעולם הזה וגם קילל את אדם הראשון ואותנו בזיעת אפיך תאכל לחם.

אין מה לעשות, זו הדרך.

אבל מצדי אני הייתי שמח לא להזדקק ללכת לעבודה,

הייתי שמח אם לא הייתי זקוק ממך לאכול,

הייתי כל כולי רק לעשות רצון השם.

יש לך דבר שנותן עושר יותר גדול לאדם מזה שהוא דבוק באבורי,

ברח?

אין דבר כזה, אין דבר יותר טוב מזה.

אין דבר, בכל אופן,

חלק מהבני אדם ודאי הגיעו להכרה ולהרגשה הזו שאין דבר טוב יותר מלהידבק לבורא עולם.

אין שום דבר שיכול להיות

תחליף לזה.

אז למה?

מה לעשות? בן אדם צריך את זה.

אבל זה צריך.

אבל לבוא ולומר שאין תאווה כזו?

כמה כאלה בני אדם שיש להם, יש להם כסף,

ובכל זאת הם עובדים. למה אתה עובד?

בשביל מה?

שיהיה לי עוד כסף.

בשביל מה אתה צריך עוד כסף?

מה תגיד על כאלה שיש להם כבר כסף לכל החיים?

הם כבר לא צריכים לדאוג לחייהם הם.

אז למה אתה צריך כסף?

תאווה תמומון גרידא, היא מובילה אותם,

להשעבד את עצמם לזה.

מובן,

בן אדם יש לו גם תאווה לאוכל.

אתה יודע שיש בן אדם שיש להם תאווה לאוכל?

יש להם תאווה לאכול.

הגם שהם שבעים, הם יאכלו עוד.

למה?

זה משהו כפייתי שהוא לא יכול לשלוט על זה.

אז מה? זה לא תאווה? בוודאי זה תאווה.

ומה כבוד?

כבוד זה לא תאווה, או הוא.

אגב, זו תאווה רוחנית.

אבל זוהי תאווה.

כמה בני אדם עומדים בשביל להשיג כבוד?

כמה בני אדם, אם יבואו ויאמרו להם, תשמע,

אנחנו רוצים שתדבר באיזשהו מקום,

אבל אנחנו נשים אותך בסוף.

יש שורה של מרצים, אתה תהיה המרצה האחרון.

בתוך תוכו יכאב לו. אני, בתור מרצה האחרון,

למה זה יפריע לו?

למה זה לא מכבד אותו?

בכלל זה הדרך, אתה יכול לראות את זה בכל שטח בשטחה החיים.

על כל פנים,

היסוד הוא אחד,

בן אדם שאלמלא העכירות והחושך שבנשמתו,

אז הוא היה ממילא הולך ומקיים מצוות,

ממילא מחפש מהם המצוות כדי לתת לו מזון לעצמו.

אברהם אבינו הגיע לדרגה הזו.

העכירות והחושך לא היו אצלו.

הוא זיקק את עצמו.

אך אברהם אבינו, שאיבריו היו קדושים,

הגיע לזה.

וכן ישראל,

שימו לב,

בעומדם בשיני, אומרת הגמרא לקמן בהמשך,

פסקה זוהמתן,

הזוהמה הזו באה מהחטא הקדמוני

באוכלה מעץ הדעת.

כתוב שבה נחש על חווה והטיל בה זוהמה.

זוהמה זה החלק הרע שבאדם.

התחבר היה פה חיבור לחווה,

והחלק הרע הזה נכנס בתוכה,

וכל האנושות שבאה ממנה

סובלת מאותו חלק רע שקיים.

קיים בה אנושות.

החלק הרע הזה הוא גורם לבן אדם טמטום,

עכירות,

כל הסביבה שמסביב גורמת לו גם את הדברים הללו.

ומילא,

אין מנוס אלא לצוות אותו

לציוויים מפורשים,

אבל מה למעשה לפי האמת?

כיושב-ראש הוא נותן לך דברים שאתה זקוק לקבל אותה.

זה תרופות בשבילך, זה מזון בשבילך.

אז מה, אתה הולך ו...

איך אומרים? מתמרד?

לא רוצה?

מה זה? טובה.

אתה פשוט לא מבין, אתה לא יודע.

אנחנו כמו ילדים.

ילד.

אתה בא ואומר לו, אל תיקח את זה, זה יזיק לך.

תיקח לך בטן אם אתה תאכל את זה.

והוא בכל זאת מנסה. מה עושה אבא הטוב, האבא האוהב?

הוא יניח לילד שלו לקחת את זה ולקלקל את הבטן,

אחר כך

יצטרך לקחת אותו לבית חולים, חלילה.

בשביל מה הוא צריך את זה?

אז הוא בא ואומר לבן שלו, אדוני הנכבד,

תעזוב את זה מיד!

תזרוק את זה מידך,

כי הוא יודע שזה מזיק לו.

הקדוש ברוך הוא אבינו שבשמיים,

יודע מהו המזון שטוב לנו.

ואם הוא יודע מה המזון שטוב לנו,

אז הוא גם אומר לנו, המזון הזה תיקח,

ומזה תתרחק.

איך שמעתי פעם שיחה ממורי ורבי הרב שך,

שהוא אמר,

התורה הקדושה נותנת לנו את ההדרכה הנכונה

איך ליהנות מהעולם הזה גם כן.

זאת אומרת, היה לך, הבן אדם נכנס למסעדה,

ויש לפניו כל מיני סוגי מאכלים.

בן אדם, מרוב תאוותו, הוא יכול לקחת מכל המאכלים, חינם.

חינם, קח, מה בא לך?

בלי לשלם.

הוא ייקח את הכול, יקבל כאב בטן, משום שישנם דברים שהם

שוטרים אחת את האחר.

כאב בטן, כל מיני דברים שיכולים להינזק מזה.

אז מה הטוב?

שאומרים לו, נותנים לו ספר הדרכה,

מה קודם למה?

ומזה תיקח כמות כזו, מזה אל תיקח בכלל, וכן הלאה, על זה הדרך.

כן, זה הכי טוב, נכון.

קדוש ברוך הוא אותו דבר.

אמר לנו הרב שחר, הקדוש ברוך הוא אותו דבר, נותן ספר הדרכה ואומר.

את זה תרבה לקחת,

את זה תיקח מפעם לפעם,

את זה תתרחק,

תיזהר ותשמר לך.

אז אם זה ספר הדרכה, אני צריך להודות לו.

בורא עולם,

אתה אבא אוהב,

אם אתה אבא אוהב, אני ודאי גם אוהב אותך,

אז ודאי שהוא יעשה זאת, זה רק לטובתו הוא.

בכל אופן, זהו זה מה שכתוב כאן,

שהגיעו עם ישראל במתן תורה לדרגה זו, ונמשיך.

אמר רבי חמא ברבי חנינא.

מה היא דכתיבה?

כתפוח בעצי היער.

נאמר שם בשיר השירים,

פרק ב', פסוק ג',

כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים.

כתפוח בעצי היער זה משל לעם ישראל,

שהוא כמו תפוח בעצי היער.

למה נמשלו ישראל לתפוח?

לומר לך,

מה התפוח זה פריו קודם לעליו?

אף ישראל הקדימו

נעשה לנשמר.

כמו שהתפוח הזה,

הפרי צומח קודם העלין,

בשונה משאר האילנות שהעלים קודם הפירות.

אף ישראל הקדימו נעשה לנשמר.

הנעשה זה הפרי והנשמע זה העלין.

בכל זאת,

הקדימו את הנעשה, את הפרי,

לנשמע היינו לעלין.

ורבנו תם מביאים כאן תוספות.

בדיבור המתחיל פריו קודם לעליו מביא בשאלה בשם רבנו תם.

הוא אומר שהוא לא מבין מה זה שרשי מפרש שהפרי גדל,

גדל, פרי התפוח גדל

לפני שיוצאים העלין.

הרי אנו רואים שהתפוח גדל כשאר אילנות.

אתם רואים את התוספות?

כמו כל האילנות שהעלים קודמים לפירות.

אז מה אתה אומר לי שהתפוח גדל קודם העלים?

זה לא נכון, המציאות היא לא כזו.

אומר רבנו תם, תפוח הכוונה אתרוג.

כמו שהפסוק

בשיר השירים ז' אומר, וריח אפך כתפוחים.

אתם שומעים?

וריח אפך, אחד מהתרגומים אומר, מה זה כתפוחים?

כאתרוגין.

יכול להיות אמרתי שאתרוג. שאלה טובה.

בכל אופן, כך הוא אומר, ואתרוג הפרי נשאר על האילן משנה לשנה,

והעלים נושרים. נמצא אם כן שיש פירות

שהם באו קודם העלה.

משום שפירות מסוימים נשארים משנה קודמת,

בו בזמן שהעלים,

והם כבר עלים חדשים.

זה לא משמעות. לא שבאמת את חול קודמת לעל. בדיוק.

אבל זה, זה הביאור.

וימצא שהפרי קודם לעלים של השנה הבאה.

וזה הכוונה בדברים.

מה שיש כאן לשאול,

ותוספות שואלים את השאלה הזו גם כן,

לא מובן

מה זה שהוא אומר שעב ישראל נמשלו לתפוח?

הפסוק אומר, כתפוח בעצי היער,

כן דודי בין הבנים.

מי זה דודי?

כל דודי שנאמר בשביל השירים, מי זה?

נו, אתם יודעים.

דודי זה הקדוש ברוך הוא.

אז אדרמה, הפסוק

ממשיל

את הקדוש ברוך הוא לתפוח בעצי היער.

מה זה שאמר,

זה מה שבא להמשיל את עם ישראל?

כך

תוספות שואלים.

מה?

מה אתה אומר?

כן, כלומר, עצם זה שאתה אומר כן דודי, כלומר, כמו התפוח.

אנחנו לא יודעים בדיוק מה הם באים להשוות כאן,

אבל הוא בא לומר שהמעלה של דודי

היא כמו התפוח בעצי היער.

כמו שהתפוח בעצי היער,

יש לו איזושהי מעלה מסוימת,

אנחנו עוד לא יודעים מה היא.

אז כך,

ככה הקדוש ברוך הוא,

יש לו את המעלה כזו של שוני

בינו לבין השאר.

מה זה השאר?

מה זה השאר? השאר האלוקות כנראה.

האלוהות, נקרא לזה ככה.

אז הוא אומר,

אומר המהרשע,

רמחמה ברמחנינה דורש את הפסוק שהביא כאילו זה מחובר לפסוק שלפניו.

כתוב בתחילה,

כן רעייתי בין הבנות כתפוח בעצי היער.

רעייתי בין הבנות זה מה, הקדוש ברוך הוא ממשיל את כנסת ישראל לבין שאר האומות.

והמשך הפסוק הבא, כתפוח בעצי היער.

המילה אומר המהרשע,

שרב חמבה ברמחנינה למד שהמשך הפסוק כתפוח בעצי היער זה מדבר גם כן על כלל ישראל.

כמו שהפסוק מקודם, כן רעייתי ברמנות,

בא לתת משל לעם ישראל בין האומות,

כך

הפסוק הבא, כתבוע בעצי היער,

היינו המעלה של התפוח כנגד עצי היער, כך

עם ישראל

לבין האומות. במה? הנה הגמרא פה הביאה את ההבדל,

שהם הקדימו נעשה לנשבע, בשונה משאר האומות שהן כמו עצי היער,

שהקדימו את הנשמע על הנעשה,

שהעלים קודמים לפירות בשאר האילנות.

את העניין האחרון?

הוא שואל שאלה פשוטה.

כשאתה מתבונן בדרשה של רב חמבה ברמחנינה,

אז נמצא אם כן שהוא מתכוון לומר שעב ישראל נמשלו לתפוח.

הוא אומר במפורש, כתפוח מעשה היער, למה נמשלו ישראל לתפוח?

כלומר זה מתבטא במה שהם הקדימו נעשה לנשמע,

בשונה משאר האומות.

כמו שהתפוח נבדל בצורת גידולו מאשר שאר העצים, שאר האילנות.

נכון? יופי.

הוא אומר, אבל למעשה כשאתה מתבונן בפסוק,

אתה רואה שזה לא בא להמשיל משל לעם ישראל,

אלא זה משל לקדוש ברוך הוא,

משום שהפסוק אומר, כתפוח בעשה היער,

כן דודי בין הבנים.

דודי, שנמצא בכל שיר השירים, הכוונה לקדוש ברוך הוא.

אם כן, נראה שהוא בא להשוות אדרמה,

את דודי,

כן?

לתפוח.

את הקדוש ברוך הוא לתפוח,

ולא את עם ישראל.

אז מה זה שאתה אומר למען שימשלו ישראל לתפוח?

שאלה מובנת.

אומר המהרשע,

רב חמבה ברמחנינה למד

שהפסוק, המילים כתפוח בעצי היער,

זה גם יכול להתפרש על הפסוק שקודם לו.

הפסוק שקודם לו אומר, כן רעייתי בין הבנות,

ובהמשך, כתפוח בעצי היער.

כשאמר כן רעייתי בין הבנות,

זה ודאי שהכוונה לעם ישראל,

כי זה דברי שבח שהקדוש ברוך הוא משבח את עם ישראל ואומר,

כן רעייתי בין הבנות. כך

כנסת ישראל, היינו כלל ישראל,

בין הבנות, בין שאר האומות.

והמשך, גם כתפוח בעצי היער,

שיש פה גם מעלה לעם ישראל שהם כתפוח בעצי היער.

מהו הביטוי

של תפוח כנגד עצי היער?

במה שהעלים באים אחרי הפירות.

ומילא בזה באו להמשיל גם את עם ישראל,

שהם שונים משאר האומות,

והם דומים בזה לתפוח שהקדימו את הנעשה לנשמר.

במובן?

כי בדרך כלל

העלים

הם הם הנותנים את הכוח לגידול הצמיחה של הפירות.

כן? וממילא גם

קיום המצוות.

הנשמר, הידיעה מה לעשות,

היא גורמת להם מה בדיוק לעשות.

אבל אצל עם ישראל קדם הפרי,

היינו חלק המעשה קדם לנשמר.

לכן

נזכר כאן

שהתפוח זה משל לעם ישראל.

מובן?

זהו ההסבר.

הלאה, האו צדוקי

דחזיא לרבה דקמא עין בשמטה.

מעשה היה באדם שהיה צדוקי,

כלומר כופר.

דחזיא לרבה ראה פעם את רבה

דקמא עין בשמטה.

הוא ראה את רבה מעיין,

מתבונן להבין איזושהי סוגיה בהלכה,

כן? באיזשהו דבר תורה שבעל פה.

והיא אצבעת עד ידי תותי קרא.

אצבעות ידיו של רבה היו מונחות תחת רגליו.

וכאן, מה יצבעו?

מתוך טרדה של עיונו של רבה,

הגיע המצב שהוא היה ממעך את אצבעות ידיו ברגליו

ולא היה סבלם.

הוא כל כולו היה תפוס בעיון הסוגיה עד שלא שם לב שהוא מזיק לאצבעות ידיו בזה.

נו, היה סבלם כבר פעם על הרגליים?

הלוא בזמנם איך היו יושבים?

בזמנם איך היו יושבים?

לא כמו שאנחנו.

היו יושבים על גבי הקרקע.

ואז הרגליים מקופלות,

אם כן נמצא שיכול להיות בהחלט שהאצבעות האלה...

בידיים,

נמצאות תחת הרגליים.

לא משנה, זה לא משנה. משנה לי, כי איך זה ייגע בכלל ברגליים שלו והוא לומד טובה. מי אמר שזה היה מגולה? אולי זה היה בכלוסי.

מה אם הוא בכלוסי? עם הנעליים, מה זה משנה? מי אמר שאין נעליים בכלל?

מי אמר שאין נעליים? זה א', וב', וב',

יכול להיות שהיה רק גרביים, גרביים זה לא בעיה, אין בעיה בגרביים.

הבעיה היא רק בנעליים.

זה בעיה בנעליים?

אה?

לא, אין בעיה.

לא, זה לא, זה שום דבר.

בעיה.

זה כמו בכלסיים שלך, אותו דבר.

אבל אם הולכים רק עם גרם,

שמה?

אם הולכים עם גרם.

יכול להיות, אני יודע שבגרמיים אין בעיה.

בכל אופן, היום שהגרם הוא חלק מהלבוש שלך,

והנעליים בהם אתה הולך, לא צריך להיות בעיה.

בכל אופן הוא ישב כאשר אצבעות ידיו תחת רגליו,

ומתוך טרדת עיונו היה גורם

לאצבעות ידיו להימעך תחת רגליו, עד כדי שיצא דם מאצבעות ידיו,

וקמבן אצבעת דמא.

כאן עומדים שלא לומדים כמו

ה... יכול להיות שלומדים ככה,

אבל הוא הגיע גם למצב שהיה בלי זה.

לא היה בזמן עמתה אפס, אפס.

אמר ליה, אני לא יודעת הכל, אי אפשר

להעלים לך את זה. אמר ליה, עמא פזיזה,

דקדמיתו פומייכו לדניכו.

כלומר, עם בהול, עם פזיז.

אתם הקדמתם פיכם לאוזניכם.

כלומר, קיבלתם עליכם לעשות לפני שבכלל ידעתם מה אתם תצטוו.

אולי לא תוכלו לעמוד בה, מה אתם?

ולא די בזה,

עקתי בפחזותייכו קיימיתו,

ועדיין אתם עומדים בפזיזותכם כמו בהתחלה.

כלומר, מאחר ואתה נבהל

להיות קולקולך בתוך הסוגיה, ואתה טרוד, אתה לא שם לב מה אתה עושה לעצמך.

תלמד בשנטלמניות.

בצורה.

למה אתה גורם לעצמך לאבד את עצמך?

בראש הבא, אמרו לי, מי ישמע?

אם הציתו קבליתו, ואי לא, לא קבליתו.

בתחילה הייתם צריכים לשמוע מה כתוב בתורה.

אם תוכלו תקבלו, אבל אם לא,

אז לא הייתם קבלים.

למה אתם הלכתם ואמרתם לעשה, ואחר כך נשמע?

אמר לה.

אמר לה, שימו לב,

ענן וסגינן בשלמותה כתיב באן תומת ישרים תנחם.

הנח אין שדסגן בעלילותה כתיב בו

וסלב בוגדים ישון דם.

זה פסוק במשנה יא.

אומר לו רבה לאותו כופר,

אנחנו התהלכנו עם הקב' ברוך הוא בתמימות.

אנחנו אהבנו אותו,

ומתוך אהבתנו אליו

קיבלנו כמה אמרנו נעשה ונשמר.

אז כלפינו אנו נאמר תומת ישרים תנחם.

זכינו שהתומה שלנו, תמימותנו,

הנחתה והביאה אותנו לטוב לנו, למה שאנחנו צריכים לקבל.

ולכאורה התשובה כאילו באותו רגע של השאלה נפסה לנו. זה לא מתאים, אבל אם התמימות שלך באמת קביל אותך ליושר ותמימות צרים,

נו. אז למה אתה בעצם חרסם את ה... לא, זה עוד עניין. הוא רק בא, הוא אמר לו, בעיקר הטענה,

שזה נתן לו להבין עד כמה הם בהולים על התורה הקדושה,

ומאלה הוא התחיל להתקיף אותו.

אתם כל כולכם אנשים פזיזים ונבהלים,

ולא חושבים כמו בן אדם נורמלי,

לבדוק, לחשוב.

בן אדם שמטיל עליך מלאכה, אתה אומר לו, אתה יודע מה? בוא תגיד.

ובמקרה הטוב, תענה לו מיד. במקרה הפחות טוב,

תיקח כמה ימים למחשבה,

הלוא זה משנה לך את כל החיים,

צורת הקבלה הזו.

כן, לא משנה, אבל שורש האהבה,

שורש האהבה שהיה לנו לבורא עולם,

הביאה אותנו לטוב לנו,

כי כמו שאנחנו אוהבים אותו, כך הוא אוהב אותנו.

שמחנו עליו שהוא נותן לנו את הטוב לנו.

אם כן,

זה לא פזיזות, אלא אדרבא.

מתוך תשוקתנו להידבק בקדוש ברוך הוא,

אנחנו נמצאים במצב כזה שכשלומדים,

אנחנו עוסקים בדבקות בהשם יתברך.

כשלומדים צריך להיות כל כולנו שקועים בתוך התורה הקדושה.

אומר לו הרבא, אבל האנך אינשה? כלומר, אתם, כאילו,

הוא לא פנה אליו ואמר אתם, אבל הוא התכוון לאלה שכמוהו,

כמו אותו כופר.

אלה שהולכים בעלילות,

מחפשים לפרוש מרצון השם.

עליהם נאמר, וסלף בוגדים ישודיהם.

היינו,

עקמימותם של אלה שדדה מהם את נפשותם.

כלומר, היא גרמה שיאבדו את הטוב ביותר

שקיים

ואנחנו נראה עכשיו

כמה וכמה מן הדברים היפים על המעשה הזה.

מביאים כאן המפרשים

מדברי אותו מין כופר,

כאשר ראה כמה רבא יגע בלימוד התורה,

הבין שההיגיעה הזאת תלויה בהקדמת נעשה לנשמע.

ומה השייכות בין זה לזה?

למה הוא קישר

בין הנעשה, שהקדימו נעשה לנשמע, לבין מה שהוא רואה כאן ברבא,

שהוא עד כדי כך מוסר נפשו על התורה?

אומר הבית הלוי, בבני נוח,

המצוות המוטלות עליהם אינן אלא חיוב שמחויבים לקיימם,

אך אין גופם קנוי לקיום המצוות.

כלומר, העניין הוא, תקיימו,

אבל הגוף,

כביכול לא של הקדוש ברוך הוא, אלא ברשות עצמכם אתם.

אבל בישראל נאמר במתן תורה, והייתם לי סגולה מכל העמים.

אומר, אומרים במחילתא שתהיו קנויים לי אם עוסקים בתורה.

הקבלה שיהיה גופם ועצמותם כנוי לעבודת ה' ולקיום המצוות והתורה,

ובזה יהיו לו סגולה מכל העמים.

כלומר, שרק עם ישראל קנויים להקדוש ברוך הוא.

וזו הייתה כוונת ישראל ב...

זה הפשוט קנויים.

זה הפשוט קנויים. פירושו של דבר,

שגופנו לא שלנו,

אלא הוא קנוי להשם יתברך.

אז גם גופנו משועבד להשם יתברך.

אז הנה, גופנו הוא לא שלנו.

אז מילא אם אנחנו לפעמים מזיקים לגופנו, אבל הכל בא כתוצאה מאהבתנו את ה',

מרוצננו לדבק בתורה הקדושה, זה גם כן כלול.

גם כן כלול בכלל זה.

מובן.

וזו הייתה כוונת ישראל באומרם נעשה ונשמע, להקנות גופם להיות עבדים להשם,

ועל ידי אותם עבדיו חל עליהם חיוב למסור נפשם לכל אשר יאמר להם.

אף שלא ידעו מתחילה מה כלול בזה,

כמה קושי יש בו.

לכן,

כשראה אותו כופר את הגיעתו של רבא בתורה,

עד שמפקיר גופו ומקלקלו עבור הבנתה, שהוא מקלקל את גופו עבור הבנות התורה,

הבין שזה תלוי במה שהקדימו לעשה לנשמר.

וכך הקנו את גופם להתמסר לגמרי עבור התורה הקדושה.

וזה מה שאומר לו, רבא,

אנחנו את אהבתנו להשם,

ביטאנו במשק, הקנינו אפילו את גופנו.

לא רק סתם רצון בעלמא,

אנחנו מוכנים לקיים מה שתגיד, לא.

אנחנו הקנינו, אבל התורה העולם הקנאתה אותה. כלומר, היינו מוכנים להקנות את גופנו,

ואכן הקדוש ברוך הוא באמת קיבל את זה ואמר,

והייתם לי סגולה.

שסגולה פירושו של דבר שאין לכם כלום, כל כולכם שלי.

שגופכם גם כן קנוי לי.

כי בראשיתנו, לא. אז ככה, בדרך הזו,

ודאי וודאי שאנחנו זוכים להגיע למעלות, רמות ונשגבות.

וזה מה שהוא מראה כאן בעצם לימוד תורה מתוך עמל ויגיעה.

נראה את רשי,

ובזה נסיים היום.

נראה את רשי.

עושה את דברו לשמוע.

מוכנים לעשות קודם שישמעו.

ולא כדרך שאר עבדים

ששומעים תחילה את הדבר,

לדע אם יכולים לקבלם עליהם אם לאו.

פריו קודם לעליו, כך דרכו.

חלוק בשאר אילנות.

חנתת פירותיו קודם לעליו.

אצבעת עד ידיו וכמה יצבעו ממעקן ברגליו.

ואינו מבין

מתוך טרדה.

כלומר, לא היה שם לב, לא היה מבין באותו זמן שגורם לאצבעות ידיו להינזק.

שמא שעמא פזיזה נמהר.

תקדמיתו פומיכו להתניכו קודם ששמעתם אותה.

האה הכי קשה אם תוכלו לעמוד בה קיבלתם עליכם לקיימא.

זה סגינא על בשלמותה.

התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו

שלא יתעננו, כלומר, לא ייתן עלינו מטען

כזה שהוא בדבר שלא נוכל לעמוד בו.

אנחנו סמכנו עליו,

היינו תמימים, הלכנו איתו בתמימות, וזה המעלה הגדולה שלנו.

זה עוד עניין, זה עוד עניין, כן.

טוב.