מסכת שבת דף עח,א | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף א' ח' עמוד א',

אמנם כבר למדנו את המשנה,

אבל נחזור שוב לבאר אותה,

ויחד עם זה נלמד את רשי על המשנה.

המשנה מתחילה בדף א' ח' עמוד א', המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה.

מדברים בכל מיני סוגי שיעורים,

בכל מיני סוגי דברים,

שבשיעור הזה שאמרה המשנה,

אם הוציא, יתחייב, אם הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

בראשונה, המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה.

אז הדבר הראשון שהמשנה מדברת על, אם אדם מוציא חבל,

מה השיעור של חיוב

ההוצאה על חבל?

אם היה באותו חבל אפשרות שיעשה ממנו אוזן לקופה.

ידית,

שאוחז בה את הסל.

דרכם באותו זמן שהסל שבו היו משתמשים,

היו עושים לו ידית מחבל,

כדי שיוכל להחזיק באותה ידית את הסל.

אז אם הוא הוציא שיעור של חבל שיכול לעשות בזה אוזן לקופה,

ידית אחיזה לסל יתחייב.

הוסיפה המשנה גמי, כדי לעשות טלאי לנפה ולכברה.

גמי זה גומה.

מה שנקרא בתורה גומה,

זה מין קנה רך,

והשיעור של הוצאת הגמי,

אם יכול לעשות ממנו טלאי לנפה ולכברה,

כי אין לולאה שבו תולה את הנפה או הכברה.

רבי יהודה אומר, כדי ליטול ממנו מידת מנהל לקטן.

היה גם סוג שימוש בגמי הזה,

שעל פי

הגמי ידעו

איזה מידה לעשות

לצורך הקטן, איזה מידת מנהל.

היו מודדים על פי

הגמי

מה המידה של רגלו של הקטן,

לוקחים זאת לאומן, והוא עושה על פי זה את מידת המנהל.

נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין.

אם אדם מוציא נייר,

השיעור שמחייב

זה אם מוציא נייר בכמות כזו, בגודל כזה, שיכול לכתוב עליו

קשר מוכסין. מה זה מוכסין?

אז כבר ביארנו אתמול שבזמנם,

כשהיו צריכים לעבור נהרות, היו צריכים לשלם מכס.

ופעמים שהשלטון, המלכות,

שבאותם מקומות ששם יש את הנהרות,

היו נותנים זיכיון לאנשים ששילמו מראש

כדי לקבל את הזכות לגבות את המכס לצורכם.

זה סיכוי וסיכון. זאת אומרת, אם

יעברו שם הרבה אנשים, אז יהיה לו כסף גדול.

אם יעברו שם מעט אנשים, יכול להיות שהוא יפסיד.

אם יעברו שם את זה, הם יגנבו?

כן. יש הרבה סיכויים,

מאידך סיכונים.

זה עסק ככל עסק אחר שיש סיכויים וסיכונים.

על כל פנים,

פעמים שאדם

קרוב

או ידיד של ראש המכס,

של זה שקיבל את הזיכיון לגבות את המכס,

הוא לא עומד שם, הוא מניח פועלים.

רק, שאותם ידידים של ראש המכס,

ראש המכס מוחה להם על תשלום המכס

כשהם עוברים את הנהר.

איך היה דרך התקשורת להורות לגובה שעומד שם בפתח הנהר,

שלא יגבה מאותם ידידים כסף,

את המכס הזה?

על ידי שהוא נותן להם איזשהו סימן.

הסימן שבזמנם היו כותבים

שתי אותיות שהיה מוסקת ביניהם, בין ראש המכס

לבין זה שעומד בפתח הנהר.

ואז על פי זה היה יודע שאפשר לתת לו לעבור בלי שישלם.

אז אם יש בנייר הזה מקום שרגילים המוחסין לכתוב עליו את הקשר,

ראינו את אותן שתי אותיות שזה דרך התקשורת

של ראש המכס לה גובה כדי שידע שלא יגבור מאותו אדם כסף,

אז נייר כזה חייב הלאה.

והמוציא קשר מוחסין חייב.

אם אדם מוציא

שטר שיש בו כבר את השתי אותיות הללו,

אז הוא יהיה חייב.

וכבר הבאנו אתמול את השאלה ששואלים הראשונים,

של מה כפל הלשון, כבר אמרנו שנייר

יתחייב

כדי לומר עליו קשר מוחסין.

פה אתה אומר שאם אדם מוציא קשר מוחסין, חייב.

אם כשעדיין לא כתוב הוא חייב, אז כשכתוב לא יתחייב.

מה השוני?

אז הראשונים כאן,

כן, בעלי התוספות כאן בעמוד ב',

מביאים לפרש

שהתוספת של המשנה שאמרה מוציא קשר מוחסין חייב,

מדבר לא שהוא כתב על נייר,

אלא כתב על קלף.

ובקלף הרי מצאנו,

נראה את זה גם היום במשנה בהמשך,

שהשיעור של חיוב הוצאת הקלף זה אם יש בו כדי לכתוב עליו,

פרשה קטנה שבתפילין, שזה שמע ישראל.

ממילא, היה מקום לומר, זה השיעור שמחייב, לא מעבר.

התשובה היא לא.

מה שאני אומר שקלף כדי לכתוב עליו,

פרשה קטנה שבתפילין,

שזה שיעור גדול יותר כמובן,

זה אם לא כתוב עליו כלום, אז אני אומר, עצם הדבר שאפשר שיכתוב עליו,

פרשה קטנה שבתפילין, והרי לשם זה מיועד הקלף,

באופן הזה יתחייב.

אבל באופן

שכבר כתב עליו,

פה לא צריך את הגודל של פרשה קטנה שבתפילין,

אלא די בגודל כזה שכתב עליו כבר קשר מוכשין,

שתי אותיות הללו שרגיל ראש הנהר לתת למוכס, לזה שגובש שם בפתח הנהר,

די בזה כדי לחייבו, אפילו שזה שוג,

שזה עשוי מקלף ולא מנייר.

כך אומרים בעלי התוספות כאן בעמוד ב'.

וקודם שנהפוך את הדף

נראה את רעשיה על המשנה.

אוזן לקופה לא חזה בה,

טלאי לטלותו בו.

מידת מנועה להראותו לאומן כמידה זו. אני צריך

נייר מעשבים עושים אותו.

בזמנם היו עושים כנראה ניירות מעשבים.

היום, כידוע, ממה הם עושים את הניירות?

מעצים,

נכון?

קשר של מוכשין. מוכשין, יש לך אדם

שנוטה למכס לראש הנהר.

בטח זה עשבים, אבל כאלה כאלה תמורים לעצים, אינני יודע.

לא עשיתי על זה מחקר.

הסתפקתי במה שרשי אמר,

שעושים אותו מעשבים.

איך עושים? איזה סוג עשבים?

זה לא מעניין אותי.

המשנה אמרה נייר. מה שהיה בזמנם נייר.

זה הכול.

יש לך אדם שנותן המכס לראש הנהר במקום אחד,

או מוחל לו במתנה.

כלומר, ראש המכס.

ראש הנהר

יכול פעמים שכבר קיבל את המכס,

ואז

מפניהו את השתי אותיות, את הסימן הזה,

לזה שגובה בפתח הנהר שלא יגבה ממנו כי הוא כבר שילם לו,

או שפעמים שהוא מוחל במתנה,

והוא מוסר לו חותם,

ואז ראש הנהר

מוסר חותם

לאדם הזה שאמור לעבור בנהר,

להראות למוחה שמחה לו המכס,

להראות לאותו אדם שגובה,

שכבר מחה לו, שלא ייקח ממנו שוב.

ודרכו לכתוב בו שתי אותיות,

ודרכם של אותם מוחסים,

שכדי לתת את ההוראה הזו למוחה שלו יגבה,

היו כותבים שתי אותיות על גבי נייר,

והן גדולות משתי אותיות שלנו.

יפה.

עכשיו נראה את המשך המשנה בעמוד ב',

המוציא נייר מחוק.

נייר מחוק כדי לכרוך

על צלוחית קטנה של פלייתון.

אדם שמוציא נייר מחוק, פירושו שהוא כבר לא ראוי לכתיבה.

אז השיעור שבו,

אם יכול הוא לכרוך ולכסות

את הפה של הצלוחית של פלייתון.

זה בקבוקון קטן, כנראה, ששם המונח שמן

שמאוד מאוד מפיץ הרבה בושם.

שמן יקר כנראה.

כן, ריחון עודף.

אותו שמן, אפרסמון, שנקרא בלשון המשנה פלייתון,

אם

הנייר המחוק הזה יש בו שיעור שיכול לכרוך ולכסות

את פי הצלוחית של פלייתון,

יתחייב

עור כדי לעשות ממנו כמיע.

אם אדם מוציא עור של מהמה,

ולמה זה נקרא עור לא קלף?

כי כל זמן שעדיין לא עיבדו אותו ככל הצורך,

לא ראוי לכתיבה,

וזה נקרא עור,

אז השיעור שבו, אם יכול לעשות ממנו תיק לכמיע.

כלומר,

שישמש

כעין עטיפה על הכמיע.

קלף,

כדי לכתוב עליו פרשה כתב.

קטנה שבתפילין, אבל אם הוא הוציא כבר קלף,

כלומר שכבר מעובד,

השיעור של החיוב, הוצאת הקלף,

אם יכול לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין.

מהי הפרשה הקטנה שבתפילין?

שהיא שמע ישראל.

כן.

כחול כדי לכחול בו עין אחת.

כחול זה צבע שצוררים באותה עיניים.

אה, צודק.

תודה ש...

הרמדתני על טעותי.

דיו כדי לכתוב שתי אותיות.

אם אדם הוציא דיו,

שיעור הדיו צריך שיוכל לכתוב בו,

באותו דיו שהוציא, שתי אותיות.

כחול כדי לכחול עין אחת.

כחול זה צבע על העין.

שיעור הכחול צריך להיות כדי שיוכל לכחול בו עין אחת על כל פנים.

דבק כדי ליתן בראש השפשף.

זה נסר קטן שבו היו צדים

עופות על ידי שמורחים דבק על הנסר.

אז היו בהם העופות וניצודים שם.

כך זכור לי

נסר זו חתיכת כרס קטן.

כן.

כך זכור לי כשלמדנו את העניין,

זכור לי שכך

נאמר

בעניין הזה.

בואו נראה אולי את זה בפנים כבר.

נראה את זה.

רשי לא אומר מה זה,

רשי במשנה,

אבל הגמרא בהמשך, בדף פ׳, מביאה מה זה,

העניין הזה של נסר.

אומר רשי,

אומרת הגמרא, כדי ליתן בראש שפשף

שבראש קנה של ציידים.

רשי מסביר שם,

מושיבים נסר קטן בראש קנה

ונותנים עליו דבק, והעוף יושב עליו ונדבק בו.

צריך ליתן שם הרבה דבק כדי שהעוף נדבק בו.

כלומר היו צריכים שיהיה הרבה דבק

כדי שהוא ממש ייתפס טוב שם ולא יוכל להימלט.

כן.

היום יש גם,

כך תופסים עכברים, על ידי דבק.

אבל האמת שזה תלוי כמה דבק יש שם.

אם יש שם כמויות של דבק

כמו שצריך,

אז יש סיכוי.

אני יכול להגיד לניסיון, זה לא קשור לתמות של הדבק.

זה קשור מאכפה. לא, זה מאוד פשוט. תדע לך ש... לי היה ניסיון במסליחה שאני מפריע לך.

למה אני חשבתי שזה תלוי בכמות?

משום שהיה מצבים שהוא יכל להימלט גם משם.

הוא פשוט מכרסם את ה... הלוא זה מונח על גבי קלקל כזה.

ואז הוא מכרסם את זה, ו...

תלוי איך נקרא. אני גם מסתבך על זה.

כן, זה תלוי, נכון.

אני גר במושב, בברירה הקודמת, שגרנו במקרא של עכברים.

השתמשנו במלכודות האלה.

הרעיון במלכודת זו-זאת זה שלא משנה כמות הדבק,

אלא ברגע שהעכבר רק נוגע בדבק,

הדבק עצמו חזק.

מספיק שהעכבר שם אפילו את כף הרגל שלו על הדבק,

מזה הוא לא יכול להשתחרר.

ואז הוא כבר עכשיו, מהתנועה הזאת שהוא מנסה לצאת,

או שהוא הופך עליו את הקלבר הזה,

או שהוא כל-כולו נכנס לתוך הקלבר הזה,

אבל הוא לא יכול לברוח מזה.

מספיק נקודה אחת של נגיעה, של מגע,

והעכבר כבר נתפס.

והוא לא יכול להתנצל מהדבק הזה.

זה דבק מאוד חזק שמספיק נקודה אחת בגוף שלו,

שאפילו בהזנה, בקצה של ההזנה כבר נתפס, זהו, הוא כבר שם. איזה הגודל של העכבר הזה?

קטנים. קטנים, קטנים. במקרים גדולים יש מלכודות אחרות.

אין להם משהו, קטנטנים.

זה רק לקטנים, הדבק.

כן.

טוב.

מה העניין של יצירת האחבר?

מה?

מה העניין של מה?

היצירה של האחבר.

הקדוש ברוך הוא לא עושה סתם דברים, כל דבר שזה משמעות.

יש איפשהו רשום מה הסיכונות של האחבר?

מסתמה יש תועלת בהם, כמו שיש נזקים,

אז יש גם תועלת בהם. כן.

מה בדיוק התועלת, אינני יודע.

היום יודעים את התועלת.

היום חלק גדול מהרופאים משתמשים בכל מיני דברים שצריכים להתנסות בהם

על ידי העכברים.

דבר שהוא ידוע.

זה גם מעשה עם רבי.

כן, זה עוד עניין.

הוא שואל מה התועלת.

אולי זה תועלת ללמוד מילדים.

אה, לא?

זה ידענו לקבל מוסר ממה שהוא עשה?

מה זה העניין?

הוא ראה את העכבר וזהו איפה לא תגיד שינם של שלושה שנה והוא ראה ואמר על מטעם רחוב בלדיו למה שנהרוג אותו וזה... ורחמם על כל מעשיו.

בסדר, אבל זה יכול להתבטא בכל בעל חיי, לאו דווקא בעכבר.

מה העניין של העכבר? זהו שואל.

טוב, אינני יודע.

הלאה.

זפת וגופרית כדי לעשות נקב.

אם אדם מוציא זפת וגופרית, או גופרית, כלומר,

השיעור של ההוצאה, אם יש באותו זפת וגופרית

אפשרות שיסתום בזה כלי,

ששם נותנים בו כסף חי,

היינו, מה שאנחנו קוראים גולמי.

אם היו לוקחים,

אתם שומעים? אם היו לוקחים כלי

ומניחים שם כסף חי,

סותמים את הכלי בזפת או מגופרית.

וכשהיה רוצה להוציא ממנו

כמות מסוימת,

עושה איזשהו נקב קטן בסתימה הזו,

ודרך הנקב מוציא את הכמות שהוא צריך מהכסף שיש בתוך הכלי.

ככה רשי מסביר.

אז אם

הוציא שיעור כזה שיכול

לעשות סתימה לכלי ויישאר רק את הנקב הקל הזה, הקטן הזה,

זה שיעור שיחייב אותו.

שעבה, כדי ליטול על פי נקב קטן.

אם אדם מוציא שעבה,

השיעור הוא, אם אפשר שייטל

מהשעבה על פי נקב קטן, לסתום נקב קטן

שיש בחבית היין.

חרסית,

כדי לעשות פיקור של צורפי זהב.

כלומר, אם אדם מוציא חרסית,

שזה לבנה קטושה,

שיעור החיוב הוא אם יכול לעשות מהכמות הזו שהוא הוציא

פיקור של צורפי זהב. למלות את הנקב

שיש בתנור של צורפי הזהב.

ואמרנו כבר אתמול

שהיה להם תנור קטן,

שדרך אותו נקב

היו נותנים מפוח

כדי ליצור את הלהבה בתוך התנור.

אז מילא, אם יש בחרסית הזו

כדי ליצור את הפה של הכור ששם עושה את הנקב

ודרך שם מכניס את המפוח בדוחק,

אז התחייב

רבי יהודה אומר, כדי לעשות פטפוט.

רבי יהודה נותן שיעור אחר.

השיעור הוא כדי לעשות פטפוט.

מה זה פטפוט?

בסיס

שעליו היו מושיבים את הכור של הצורפים.

סוביל, כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב,

אם אדם מוציא סוביל,

השיעור שלו,

שיכול לתת את זה בתוך,

בכור הזה של צורפי זהב.

כלומר,

המפרשים כאן מבארים, ככה רש״י אומר,

שבמקום שלא היה פחמים

כדי לצרוף את הזהב בתנור,

אז היו לוקחים סובין,

וכך היו מבארים את האש בכור על ידי סובין.

אז אם זו כמות כזו שיכול הוא לצרוף את הזהב שבתנור,

אז התחייב

סיד כדי לסוד קטנה שבבנות.

אם אדם מוציא סיד,

השיעור של הסיד הוא

אם יכול הוא בכמות זו לסוד קטנה שבבנות.

הבנות,

בזמנן, כדי להשאיר את צערן המיותר או הבולט להבנתן,

היו לוקחות סיד שהיה לו כנראה חוזק

להשאיר את השיער.

זה סוג חומר כזה ש...

מה זה להשאיר? זה כוחו. אגב,

אני לא יודע אם אתם מכירים את זה,

אבל אולי היום זה כבר לא קיים,

אני לא יודע, לא בדקתי.

כשאני הייתי בחור צעיר לפני 35 שנה,

אז כשהיו רוצים להתגלח, אלה שמתגלחים,

היו לוקחים משחת מישהי, זה נקרא.

זה משחה כזו שמורחים היו על

הזקן,

כן, על החיים, וכך היו.

משאירים את כל הסערות.

אז יש סוג חומרים כאלה

שבכוחם להשאיר את הסערות.

אותם אלה שדקדקו וחששו לאיסור של גילוח בתער,

היו משתמשים במשחה הזו.

מה?

עשיר להפה, כן.

לשון נשירה.

רבי יהודה אומר, כדי לעשות קלקל.

הוא נותן שיעור אחר, רבי יהודה.

השיעור הוא, אם אפשר,

לסוד, היינו נניח, סיד ברקות,

כדי שהשיער יהיה שוכב

ולא בולט.

רבי נחמיה אומר, כדי לסוד אונדיפי.

מה זה אונדיפי?

אז נדמה לי שאתמול

כבר ראינו מה זה האונדיפי הזה, נכון?

אבל שוב,

נראה את זה שוב, מה זה האונדיפי.

אה,

כן, אמרנו שיש פה פירוש בגמרא לקמאן, בדפי עמוד ב',

שיש בכלי חרס שני ברזים, שני דדין, כן?

דד, כמו שאומרים,

אחד למעלה ואחד למטה, וכשהיה רוצה למלות אותו,

הוא היה סותם

בסיד הזה את הדד התחתון, כדי שלא יצאו המים

דרך הברז שנמצא מלמטה.

אז זו הייתה דרכה.

על כל פנים, זה השיעור לדעת רבי נחמיה,

ועכשיו נראה יחד איתכם את רש״י על המשנה.

נייר מחוק, כן, בראש העמוד.

שמואל, אתה איתי? נייר מחוק.

אנחנו ברש״י.

נייר מחוק, שוב אינו ראוי לכתוב.

לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך על פי צלוחית.

קלף כדי לכתוב פרשה קטנה,

דעאי דדמם עיקריים,

לא עבדי מיני קשרי מוכסין,

אלא תפילין ומזוזות.

רש״י התקשה פה,

מדוע בקלף אתה נותן שיעור אחר מנייר?

למה לגבי קלף אתה אומר שהשיעור הוא רק שאם יש בו שיעור גדול,

שיכול לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין?

למה לא נחייב אפילו אם יכול לכתוב עליו קשר מוכסין,

שזה שתי אותיות,

כמו שמינייר, מה ההבדל?

אומר רש״י, כי הקלף למה מיועד?

אדם ייקח קלף לצורך קשר מוכסין?

באופן נורמלי, למה מיועד הקלף?

לכתוב עליו תפילין או מזוזות.

אז אדם חס על קלף להשתמש בו לצורך אחר.

לכן אם הקלף ריק,

ודני אומר שאדם לא ייקח אותו לצורך

קשר מוכסין,

אלא למה זה מיועד?

תפילין ומזוזות.

לכן נתנו שם אומדן של שיעור כזה שיכול לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין.

אבל אם הוא כבר כתב על גבי הקלף

שיעור של שתי אותיות,

שזה קשר מוכסין,

אכן התחייב.

מה הקרמתי את זה?

בזמנם, כאשר היה ראש הנהר, זה שקיבל את הזיכיון לגבות

מכס

מכל אלה שעוברים בנהר,

אז הוא היה נותן כהן

רמז או סימן

לגובה שנמצא בפתח הנהר,

שאם האדם הזה שמחזיק ונותן לו, ויש לו את האישור לזה, את הסימן הזה, שלא יקבור ממנו מכס.

כן, כן. אבל זה ההערה שאומר, זה היו שתי אותיות שהן גדולות משלנו,

זה היה הסימן.

כנראה זה היה דבר שידוע.

לכן

נאמר שם שיעור אחר, אפילו כזה קטן,

כמות קטנה שיכול לכתוב שתי אותיות,

יתחייב עליו.

מובן?

זה אם כבר כתוב על הקלף,

השתי אותיות הללו.

אבל אם זה חלק,

אז פה אני אומר, אדם נורמלי, למה לוקח את זה?

לא לקשר מוכשי, אלא לכתוב עליו, ותפילין ומזוזות.

לכן השיעור הוא על פרשה קטנה שבתפילין. בואו נראה שוב את רש״י.

דא עאידה דדמיו יקרים, מה זה עאידה?

מאחר ודמיו של הקלף יקרים יותר מאשר סתם נייר.

לא עבדם מיני קשרי מוכשין.

אז לא לוקחים את זה אנשים ועושים מזה,

משתמשים מזה לצורך קשר המוכס.

אלא תפילין ומזוזות.

ולא מחייב בשיעור הזהותה.

ממילא הוא לא מתחייב בשיעור קטן.

דיו לכתוב שתי אותיות.

לרושם על שתי חוליות של כלי או על קרשים לזבגן.

כלומר, אם השתי אותיות הללו, הרי הוא יכול ליצור חיבור

של קרשים

או שתי חוליות של כלי אחד,

אז על ידי הסימן שבזה הוא כותב A ובשנייה הוא כותב B, דוגמה,

אז מבינים

שהזיווג, כלומר החיבור של שני אלה,

צריך להיות אחד עם השני.

כדי לכחול עין אחת, לקמאן פריך,

עין אחת הלא כחלה. הגמרא בהמשך שואלת,

למה נותנים פה שיעור כדי לכחול עין אחת?

הרי העולם לא כוחל עין אחת.

אם כבר כוחלים, אז כמה כוחלים?

שני העיניים?

נכון, אז מה?

ואין דבר כזה חצי שיעור.

לחייב לא מחייבים על פי החצי שיעור.

לא, נכון.

זו השאלה, כאילו, למה... למה לא לטוש?

נכון.

או שהאמת היא שהנוהג הוא לכאורה, או שלא כוחלים בכלל,

ואם כבר כוחלים, אז זה שני העיניים, אבל מה זה עין אחת?

הלאה, כדי לתת בראש השפשף, זה לגבי דבק.

בגמרא מפרש לה, רש״י לא ראה צורך לבאר את המעורכן,

אז הוא אומר, תלך לגמרא ושם תראה את ההבנה.

כדי לעשות נקף קטן,

כלי שנותנים בו כסף חי, סותם פיו בזפת או בגופרית,

ונוקב בתוך הסתימה נקף, דק להוציא בו.

חרסית לבנה קטושה,

לעשות פיקור שהמפוח נכנס בו.

פטפוט רגל למקום מושב הכור.

שהיו מושיבים על כאן העשוי לכך.

כלומר, היו מושיבים את הכור,

ראינו את התנור הזה של הצורפים,

על כאן. כאן זה מלשון בסיס,

כן?

אתם זוכרים בתורה הקדושה כתוב?

ואת כנו,

אומר התרגום, מה זה את כנו?

ואת בעיית בסיסה.

בסיס זה תרגום למילה כאן.

בלשון הקודש, כשבאים לדבר על

דבר שיושבים עליו, כשמושיבים עליו דברים אחרים, מה זה נקרא?

בלשון הקודש זה נקרא כאן.

אבל התרגום זה בסיס.

היום כולם יודעים שזה בדיוק הפוך.

הם יודעים את הבסיס ולא יודעים מה זה כאן.

אם תשאל בן אדם מה זה בסיס, הוא יגיד לך מה זה בסיס.

תשאל אותו מה זה כאן,

זוהי מילה שנעלמה כמעט מהשפה העברית.

לא יודע מה זה כאן.

אבל בלשון התורה אתה רואה שנאמר, לא נאמר בסיס, נאמר כאן.

יפה,

יפה מאוד.

אמרתי שרשי במקום

מסביר

מה זה פטפוט.

זהו רגל

שעושים

בדבר שעליו יושב

התנור של צורפי הזהב.

כלומר, ישנו איזשהו בסיס

שעליו יושב התנור.

הבסיס הזה יש לו שלושה רגליים.

כן? זה המינימום.

אז אם יש אפשרות שיעשה מהסיד הזה,

סליחה,

סליחה דקה,

מהחרסית,

כן? לדעת רבי יהודה את אחת מרגלי הבסיס,

יתחייב.

אמרתי שהלשון בסיס

הוא לשון שמוכר יותר לנו,

שאנחנו מכירים את לשון העברית,

אז יודעים מה זה בסיס.

אבל למעשה בלשון הקודש

לא נקרא בסיס, אלא כאן.

במובן?

את הכיור ואת כנו.

אומר התרגום, יד כיעורה ויד בסיסה.

כלומר, כאן, בלשון התרגום, זה בסיס.

אז יודעים את התרגום ולא את לשון הקודש.

זה הכול, זה מה שאמרתי.

כן.

היו מוסיפים על כך עשוי לכך, כגון

להשפוט הקדירה.

הוא מביא דוגמאות שהיו גם לקדירות, פעמים שהיו צריכים לעשות כאלה קנים.

קנים, הכוונה, בסיס.

להושיב את הקדירה על הבסיס.

סובין, כדי ליטל על פיקור של צורפי זהב.

במקום שאין פחמים,

צורפים זהב באש של סובין.

לסוד קטנה שבבנות,

תופלות ציד להשאיר את השיער.

נראה את המשך הגמרא.

כן,

אני יכול להתחיל את הגמרא.

שואלת הגמרא, חבל למי לחייב כדי לעשות ליל לנפה ולכברה?

המשנה אמרה שאם אדם מוציא חבל,

אז מהו השיעור שיהיה חייב על הוצאת החבל?

דווקא אם יש בחבל

כמות שיכול לעשות ממנה ידית אחיזה לסל.

בגמי נתנו שיעור אחר שיכול לעשות ממנו

כהן לולאה שבו יתלה נפה וכברה.

השיעור הזה של הלולאה

זה קטן יותר מהשיעור שיכול לעשות ידית אחיזה לסל.

מהו השיעור היותר גדול?

ידית אחיזה או לולאה בשביל לתלות את הכלי?

בדיוק, הלולאה זה יותר קטן.

והידית זה יותר גדול.

אז אם כן שאלה הגמרא, אז למה לגבי חבל

אתה אומר שלא יתחייב, אלא אם כן יש בו כדי לעשות ממנו ידית

אחיזה לשעל?

למה שלא יתחייב אפילו בשיעור קטן יותר,

שיהיה אפשר על ידי החבל לעשות לולאה

שבו יתלה את הנפה וכברה?

חבל נמי לחייב

כדי לעשות תנאי לנפה ולכברה?

כמו שבגמי אתה מחייב אותו.

אם מוציא שיעור כזה שיהיה יכול לעשות ממנו תלילה נפה ולכברה,

אז גם בחבל תחייב בשיעור מועט שכזה.

עונה הגמרא תשובה,

כיבן דחריק במאנה לא עבדה,

שחבל, מאחר שהוא קשה יותר,

אז הוא עושה חריצים בכלי,

בקיצור מקלקל

את הנפה והכברה.

לכן לא היה מנהגם להשתמש בחבל

לצורך טלאי לנפה ולכברה.

לכן לא התחייב,

אלא בשיעור שהיו רגילים להשתמש בו.

כן?

השיעור שהיו רגילים להשתמש בחבל,

השימוש שהיו רגילים להשתמש בחבל זה לצורך

עשיית ידית אחיזה לסער ולא טלאי לנפה ולכברה.

לא הבנתי למה אתה לא יכול להגיד למה אתה לא יכול להגיד למה אתה שואלת שאלה פשוטה

כשאתה אומר

שעל הוצאת החבל לא התחייב

אלא אם כן הוציא שיעור גדול

שיש בו לעשות ידית אחיזה לסל

למה שלא יתחייב אפילו אם הוא הוציא שיעור קטן יותר?

מהו השיעור? שיעור כזה שיכול לעשות ממנו טלאי לנפה ולכבר רע?

הלוא זו שאלה של חיובים, עונשים,

נכון? זו הכל שאלה מדאורייתא.

למה אדם לא מתחייב אפילו על שיעור קטן יותר,

בדיוק.

למה אתה יודע? כי בגלל שעכשיו עשינו...

הלוא הבאנו כל מיני סוגי שיעורים

לומר שפחות מזה לא יתחייב.

מכאן ואילך זה יתחייב, אבל פחות מזה לא יתחייב.

כמו למשל בחבל, מה?

דווקא אם יש אפשרות לעשות ממנו,

ידית אחיזה לסל.

אבל אם אין בו את האפשרות הזו,

אם זה פחות מזה,

לא יתחייב.

הגם שבשיעור הזה שיוציא אפשר לעשות לילה לנפה ולכברה,

הוא לא יתחייב.

רק אם הוא יוציא שיעור גדול יותר,

שאפשר שיעשה ממנו ידית אחיזה לסל.

השאלה היא, למה אתה מקל על הוצאת החבל לומר שלא יתחייב,

אלא אם כן הוא יוציא שיעור גדול שיכול לעשות ממנו ידית אחיזה לסל.

בדיוק.

בגמי, למשל, הנה אתה רואה שבגמי,

חייבו אפילו בשיעור קטן יותר.

גמי זה מין כנרך שהיה אפשר והיה מן הגם לעשות ממנו לולאה לנפה ולכברה כדי לתלות אותו באותה לולאה.

היו כאלה מסמרים ותולים אותו על המסמר.

גם מהלולאה הזו.

כן?

אז התיאור שלכם חבל הוא עבה יותר.

חבל הוא לא רק עבה, הוא קשה יותר.

הוא יותר קשה, הוא לא רך כמו הגמי.

ועל כן לא היה מנהג העולם לקחת את זה

לצורך טלאי לנפה ולכברה, זה היה מקלקל

את הנפה והכברה.

לכן, מאחר שלא היה שימוש שכזה,

ואם מישהו בא ולקח את זה דבר שהוא לא נורמלי,

הנורמה היא הייתה שלוקחים את זה לצורך ידית אחיזה ולא,

או שימושים אחרים שהם גדולים יותר,

אבל לא לשיעור קטן יותר שזה לעשות לילה לפה ולכברה.

לכן, גם אם יבוא בן אדם ויעשה זאת,

נאמר שבטלה דעתו.

לא מתייחסים לאחד שכזה.

אחד שהולך ומזיק לכלי בידיים,

על ידי שהוא יוצר לולאה מחבל,

זה כנראה לא היה משהו נורמלי.

מובן.

נמשיך הלאה את הגמרא. הגמרא מביאה ברייתא, תנו רבנן,

הוצין

כדי לעשות אוזן

לסעל כפיפה מצרית.

סיב,

אחרים אומרים כדי ליתן על פי משפך,

קטן לסנן את היין,

רבב כדי לסוג תחת אספגין קטנה וחמה שיעורה כסלע.

אתמול מסרתי שיעור באיזשהו מקום

ובגמרא שם בבא קמא נאמר

שיש פתגם שהעולם אומרים.

הגמרא באה לחקור מה המקור לזה, אם יש לזה מקור בתורה, לפתגם הזה.

מהו הפתגם שהעולם היו אומרים?

הוא אומר, כשהיינו צעירים,

כדאבינן זוטרי,

כן?

אז היו מסתכלים עלינו כמען נשים, בחשיבות יותר.

אבל אשתא דקשישנא לדרדקא.

עכשיו שהזדקנו,

אז מסתכלים עלינו בצורה שפלה, בצורה...

לא מחשיבים אותנו כמו שכשהיינו צעירים יותר.

גם אתה יכול לראות את זה בחיים היום-יומיים.

כשבן אדם בן שלושים,

עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים,

שבעים,

נו, עדיין

מייחסים על לו חשיבות.

אבל כשהוא הגיע כבר לגיל זקנה,

אז פחות מתייחסים אליו.

ועוד מישהו אמר לי עוד יותר,

שאתה רואה את זה אפילו בבית,

שהילדים אומרים, תעזוב, אנחנו מבינים כבר יותר ממך, אנחנו נסתדר בלעדיך.

פורים לאבא ואומרים לו כך.

תעזוב, אבא, אתה לא מבין, אתה מעבור העורף. בדיוק.

תעזוב, אבא, אתה לא מבין.

אתה בדור ישן, אנחנו מתקדמים יותר.

לא משנה, אבל מה טמון כאן?

אומר רבי יהוידע, שמואל, אתה שומע?

אומר רבי יהוידע, זה לתת לנו

מוסר לאדם.

הוא אומר, כשאתה עדיין צעיר,

כשאתה עדיין צעיר,

דע לך,

תכיר בעצם המצב הזה

שאתה חייב להכין צדה לדרך.

חייב להכין צדה לדרך. אל תשתהה.

אל תשתהה,

תדע לך,

חיים לפניך, תנצל אותם.

כשהוא הגיע לגיל זקנה,

תמיד יסתכל על עצמו ויאמר, אבל עוד לא הספקתי.

עוד לא הספקתי את מה שצריך,

ואז זה ייתן לו כוח יותר גדול.

יגיד,

יש לי עדיין חוכמה גדולה, חוכמה רבה, גם אם ניצלתי עד עכשיו,

אבל עדיין אני יכול לנצל עוד.

מה המוטו שבדברים הללו?

המוטו אומר שמקטנותך עד זקנותך תהיה אדם שיודע לנצל את הזמן.

אז שכשיגיע זקנותך תאמר,

אשרי,

אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו,

כן?

כלומר, שכבר בילדותנו ידענו לנצל את הזמן,

וגם בזקנותנו, ברוך השם, מנצלים את הזמן.

אתה רואה את זה בחיי המעשה אצל כאלה

שבאמת מבינים את החשיבות של החיים.

אלה שמבינים את החשיבות של החיים, אתה רואה

שיש מאחריהם עבר עשיר ביותר.

לא עבר של בזבוז הזמן, של טיולים ובילויים, זה הכול שטויות,

זה אפשר שיהיה לך על ארבע גם כן.

נדבר מבחינת קניית חוכמה.

קניית חוכמה,

אז אדם שהוא יודע לנצל את הזמן,

יש מאחוריו

עבר עשיר. למה?

כל יום ויום היה לו יום של התקדמות.

עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת.

לא נתן לעצמו את ההרגשה של,

נו, היום אני עייף,

היום אין לי כוח, היום סידור כזה, היום סידור אחר. לא.

לא נתן לעצמו מנוחה,

תמיד דרש מעצמו.

אנחנו אומרים, המשנה אומרת, הזמן קצר והמלכה מרובה.

כן?

הזמן קצר והמלכה מרובה.

מה זמן הזמן קצר והמלכה מרובה? הוא אומר לך, האם אתה חושב...

כן, שיש הרבה זמן,

דע לך, הזמן קצר.

נדמה לך, מדברים פה על אחד שהוא מתחיל את חייו,

בן 15, 18, 20,

אבל אתה חושב שיש לך עוד המון המון שנים.

קודם כל, מי יחליט?

אבל נגיד שאתה תחיה אפילו 80-90 שנות חיים, נגיד.

נגיד שיש לך איזושהי תעודת ביטחון שתחיה 90 שנה,

אבל נדמה לך שזה הרבה זמן,

דע לך, הזמן קצר.

זה מאוד מהר,

שאם אתה קצת תהסס, אתה תרגיש את עצמך כבר עשר שנים קדימה.

ועוד איסוס שוב או עשר שנים הלאה.

ואז כשתגיע לגיל 70, תגיד, וואי,

אני כבר בגיל 70. אבל מי אומר ככה?

זה אחד כזה שלא עשה כלום עם הזמן.

ואז הוא מגיע לשוקת שבורה כשהוא רואה שהוא כבר בן 70 ולא עשה כלום.

אבל אם הוא חי בהכרה שהזמן קצר, אז הוא מתחיל את העבודה מיד,

מוסיף התנא לזרז אותנו ולומר, ואם תבוא ותחשוב,

נו, לא נורא.

גם אם הזמן קצר, אבל העבודה היא לא כזו גדולה.

אני יכול בכמה שנים להשלים את המלאכה.

הוא אומר לנו, התנא דע לך,

המלאכה מרובה,

הזמן קצר,

והמלאכה מרובה. העבודה היא מאוד מאוד מרובה.

המלאכה מרובה.

אפילו,

אפילו הזמן שיהיה לך 300 ו-400 שנות חיים,

לא תספיק לקלוט את כל החוכמת התורה הקדושה.

לא. 400 שנות חיים, לא תספיק.

אלף שנה לא תספיק.

משום שאין סוף לתורה הקדושה.

אז המלאכה מרובה.

אז בצירוף שני אלה, גם מלאכה מרובה וגם זמן קצר, אז בכלל איך שייך?

כן?

אבל זה בשביל לזרז אותנו.

ולפחות שתעשו,

תתקדמו.

תנצלו את הזמן. מה שתספיקו, תספיקו.

אבל אל תרשו לעצמכם לבזבז את הזמן.

מוסיף התנא ואומר, הזמן קצר, והמלאכה מרובה. הוא בעל הבית דוחק.

בעל הבית דוחק. הוא לא אחד כזה שיבוא ויגיד לך, אתה יודע מה, מחר, מחרתיים, לא.

העבודה של אתמול היא שייכת לאתמול.

העבודה של היום זה העבודה של היום.

מחר לא תוכל להשלים את של היום.

מחר זה כבר עבודה של מחר.

אז כל יום שעובר, אכלת אותה, הפסדת.

והפועלים עצלים, אומר התנא.

מה זה הפועלים עצלים?

היה קשה לי.

מה תנא מוסיף את המשפט הזה, הפועלים עצלים? למה?

את החלק הראשון הבנתי.

הוא בא לזרז אותנו, ואומר, דע לך, הזמן קצר.

המלאכה ברובה.

בעל הבית דוחק. כל יום יום יש את העבודה שלו.

אבל מה זה הפועלים עצלים?

לא, הוא בא להגיד לי את המציאות.

התשובה היא, הוא גם בא לזרז את האדם. למה?

כי טבעו של האדם שאומר,

כן,

בסדר, אבל לא...

תשמע, יחסית לפלוני אני יותר טוב,

ואני לא כזה גאון כמו אלמוני.

מה?

אני קטן.

אני קטן. מה אני? מי אני? מה?

אז דע לך, זה נובע מתוך עצלות שיש.

מאחר ואתה עצלן, אז נכנסים לך כל מיני מחשבות על מנת לרפות את ידיך מן המלאכה.

כך אומר התנא.

אז תסיר את המחשבות ממך.

דע לך, יתבואו אותך לפי מה שאתה.

אתה יודע לאן אתה יכול להגיע. אף בן אדם לא יכול לדעת לאן הוא יכול להגיע.

אף בן אדם.

אבל מה הוא מחויב, כן? לנצל את הזמן.

שהזמן יהיה מנוצל נטו.

באופן הזה יש אפשרות שיוכל לעמוד בדין.

הוא ניצל את הזמן לפי כוחות ההוא.

לא ידרשו ממי שאינו הגאון מווילנה להיות הגאון מווילנה,

כיוון שהוא רחוק ממנו.

אבל מאידך הוא גם לא יכול לבוא ולהתחפר ולהגיד, תשמע,

יחסית לאלמוני אני התקדמתי, הכל טוב ויפה,

אבל לך היו כישורים

והיו נתונים

והיו כאלה שהשקיעו בך על מנת שתצא רמטכ״ל. מה אתה בסוף יוצא?

איזשהו סגן, איזה סגן אלוף?

זה גם יפה, אבל...

או איזשהו חייל פשוט.

המפגרים מגיעים לרמות פשוטות,

אבל אלה שהשקיעו בהם, יש להם נתונים טובים

ויש להם את כל הכישורים בשביל להגיע לרמות גבוהות יותר,

מחויבים להגיע לזה.

זה כמובן כמשל.

אנחנו, שיודעים את האמת, מה המטרה בחיים, אז אנחנו צריכים להבין

שיעדו אותנו לצורך שאנחנו נהיה את מה שאנחנו.

כל אחד ואחד יתבואו אותו ויגידו לו, תגיד לי אתה,

מה קורה איתך?

איפה אתה?

כמו שהקדוש ברוך הוא אמר לאדם הראשון, אייכה.

מה זה אייכה?

הקדוש ברוך הוא לא ידעה.

אז יש פירושים.

אבל אחד מהמפרשים אומר, אייכה, זה פנייה לכל אדם ואדם.

איפה אתה?

איפה שכחת את מה שנשבעת קודם? הלוא כל אדם ואדם לפני שהוא נולד,

משביעים אותו לקיים את כל התורה כולה, והוא מבטיח הבטחות. מה זה, אני אהיה ואני אהיה ואני אהיה?

איפה אתה?

מה קרה? שכחת ממה שדיברת קודם?

לא, תשמע, זה...

בן אדם חושב שיהיו לו תירוצים.

אבל עם התירוצים האלה הוא יוכל להסתדר ביום הדין.

שום דבר.

זה הכל תירוצים.

זה הכל...

נכון מאוד.

עכשיו איך זוכים לזה?

איך בן אדם, בשביל שיהיה צדיק, מחויב הוא

ללמוד תורה בשביל לדעת מה לעשות?

ומה לקיים?

ולזה הוא לא יודע איך להיות צדיק.

מה?

יושב כל היום לקראת תהילים?

יש עוד הרבה מצוות בדרך שהוא חייב לקיים אותן.

יש הרבה פעמים שהוא, לפעמים הוא עושה עבירות במקום מצוות.

כי לא עם הארץ חסיד ואין בורי רחת.

אדם שלא לומד,

הוא נשאר בגדר בור ובעם הארץ,

הוא לא יכול להתקדם בעמודות ה'.

בשביל להתקדם אתה חייב גם ללמוד תורה,

לדעת מה אסור ומה מותר,

מה מותר לך, מה החייבים שלך.

אז כשבן אדם

לומד,

מתקדם, יודע את תפקידו, יודע את חובתו,

אז תספיקו, תתחילו ללמוד, ללמוד, ללמוד, להתקדם.

לא לתת לעצמכם הנחות.

אני מדבר, אני אומר לכם את האמת.

אם אתם חושבים שאני מדבר בתיאוריה, אתם פשוט טועים.

אני מדבר בתוך ניסיון חיים שיש לי.

מכאלה שעברו את זה.

וראית בדבר אחד, שכל אלה שהתקדמו,

זה בזכות דבר אחד.

ניצול הזמן.

לא נתנו לעצמם הנחות.

לא ויתרו.

למדו עודף ועודף ועודף ועודף.

ולאט לאט מתגבר והולך.

הקדוש ברוך הוא פותח לו פתח, ועוד יותר מתעלם, ועוד יותר מתעלם, ועוד יותר מתעלם.

איזה יופי. איזה יופי.

התחיל איתי, אני כבר הזכרתי את זה פעם,

תלמיד, תלמיד אחד שלי,

את, את הלימוד שלו איתי בין, הוא היה בין ארבעים ושתיים בערך.

אתם שומעים?

ארבעים ושתיים. התחיל איתי, הוא אומר לי, אפילו לא ידע איפה לשים נקודה.

היום הוא כבר מוסר שיעורים לאחרים, גם כן.

לא זוכר, אבל, אבל הוא היה מתמיד.

זאת אומרת, היה מנצל את זמנו כמה שיותר.

והיום, אני יכול לומר לכם,

והוא עדיין היה עובד, היה עוסק למלאכתו.

היום, בסייעתא צ'מיא,

הוא הוזה היום האחרון לעבודתו,

והוא יוצא לפנסיה.

מחר בבוקר הוא כבר מתייצב, הוא אומר לי,

בשערי הכולל,

ללכת וללמוד תורה.

כל היום.

בן אדם שעבד ככל אדם אחר,

עד שעה ארבע, חמש אחר הצהריים.

וקם בבוקר בשעה שלוש,

מכין את עצמו,

ישן מוקדם אמנם, אבל קם בשעה שלוש,

מתכונן, הולך לבית הכנסת, כבר יש לו שם אנשים שיושבים ולומד איתם מדי יום ביומו,

עד לתפילת שחרית.

אחרי תפילת שחרית,

כן,

עד עכשיו היה רץ לעבודה, עכשיו, מיד אחרי ארוחת בוקר, הוא ירוץ לכוללת, ללמוד תורה.

והוא לעצמו גם לומד.

יש לו חברותא פה, חברותא שמה.

הוא קלט את המסר שאני הייתי תמיד מדבר,

קלטתי את זה היטב.

תמיד הייתי מדבר על העניין הזה של ניצול הזמן,

חבל על הזמן, אפשר להתקדם.

הוא לקח את הדברים כפשוטם,

לא חשב, אוי, זה דבר קשה, רחוק, לא,

לא ויתר.

לא נתן לעצמו שום הנחות.

ואם ישנן שאלות,

אז בזמן שהייתי מגיע, היה אומר לי, כבוד הרב, אני מתקשה בסוגיה כזו וכזו,

תעזור לי.

בסוגיה כזו וכזו, תעזור לי. מה, אני בשמחה, למה לא? אפילו זה טלפן אליי הביתה.

צלצל אליי, יש לך איזשהו קושי.

ברוך השם, מתקדם, מתקדם. מתמסכת שבת, הוא גמר לא מזמן.

מתי הוא התחיל את הלימוד? בין ארבעים ושתיים הוא התחיל.

אתם מבינים?

בן אדם בין ארבעים ושתיים.

היום הוא אומר את זה פשוט, אין לי שום טעם, מעבר ללימוד תורה אין כלום.

אין כלום.

מרגיש מתיקות כזו, היית רואה את ההערה בעיניים שלו.

היה לומד,

אתה רואה את ההערה, איזה שמחה יש לו,

בשעה שהוא

שומע דברי תורה ולומד.

כך מתקדמים.

אז הרבה פעמים אני מדבר לציבור ומביא להם דוגמאות כאלה ואחרות,

ויש בודדים שתפסו את העניין והתחילו.

אבל למה, למה הכלל לא מבין?

שלא, אל תתפלצפו, תתחילו.

תקראו לעצמכם, אני די יום ביומו, אני לא מוותר.

עוד שעה, עוד שעתיים, עוד דף, עוד שתי דפים,

עוד שלוש דפים, וכן הלאה, לגמור.

כשבן אדם רואה שהוא מתקדם,

אז זה נותן לו חסק,

ואז הוא מוסיף חיילים לתורה. עוד יותר,

מתקדם, עוד מסכת,

עוד מסכת, עוד מסכת.

אתמול לא הבטחתי לשמוע, אני מסרתי שיעור בערב,

ודיברתי על העניין הזה של

יש לנו הרבה עבודה, צריך לדעת את כל השס כולו.

אז אחד מהם פולט יעריו,

אני גמרתי את השס.

עמדתי נדהם.

בכלל לא היה נראה כזה.

אני גמרתי שס.

בזמן שיש כאלה שיושבים בבתי מדרשות רבים,

עדיין לא גמרו שס.

אבל לא, זהו.

אז לא צריך לחכות.

למי ממתינים? למי ממתינים? החיים בורחים.

כל אחד ואחד מאיתנו, אתה מבין?

אם בן 20, אם בן 30, אם בן 40, אם בן 50,

חבל על הזמן,

אפשר להספיק עליו והלאה.

אז גם אם אני לא נמצא, כן?

עכשיו השיעור שלי נגמר.

אפשר להמשיך הלאה.

אם צריך לנוח, לאכול, אין בעיה.

אבל בזמן שאתה יכול לגזול אותו לצורך התורה הקדושה,

תגזול, תיקח משהו יותר מהר.

לא לבזבז את הזמן.

ללמוד עין פלוני, ללמוד עין אלמוני,

ללמוד חברותא, ללמוד בינך לבין עצמך,

כל מה שאפשר.

וכך אתם תראו,

תגידו לי אחר כך תודה רבה שעשיתם את זה.

זה אחרת, זה אחרת.

כל החיים הם שונים שהציר של החיים זה סביב התורה הקדושה.

טוב, אנחנו נראה עכשיו את ההסבר של הברייתא.

מה שם עכשיו?

טוב, אז נראה את רשי.

אני כבר אסיים פה, רק נראה את רשי.

חבל נמי לחייב

בשיעור הזוטה

דחז הנמי לטלי דנפא וכברא.

כבר ביארנו את השאלה למה מחייבים בחבל רק בשיעור גדול ולא בשיעור קטן שיכול לעשות ממנו לולאה לנפא וכברא.

אז התשובה בגמרא,

כיוון דחריק לא עבד אינשן.

מה זה חריק?

כאין חירקה, כלומר חריצים.

מתוך שהוא קשה, מאחר והחבל הוא קשה,

פוגם את העץ.

כלומר הנפה שבזמנם זה היה עשוי מעץ,

ואם היה מניח על זה לולאה של חבל,

זה היה מזיק לכלי.

לכן לא היה מן אגם לעשות את הטלי לנפא וכברא, אלא מהגמי ולא מן החבל.

לכן שיעורם שונה.

בזה אנחנו נסיים היום.