מסכת שבת דף עח,ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שלוש שורות קודם, השורות הרחבות אמר מר במה דברים אמורים במוציא אמר במצניע כלשהו למעשה הגמרא כאן חוזרת לבאר את הברייתא שלמדנו אותה אתמול בשיעור

שיש דעה בברייתא שסוברת שכל ענייני השיעורים שנאמרו

ישנם סוגי דמים,

רוב סוגי הדמים שיעורם לגבי דין הוצאה ברביעית.

ישנם דמים שהשיעור הוא אפילו פחות

כדי לכחול בעין אחת אם אתם זוכרים.

באה הברייתא ואומרת

שכל השיעורים הללו דווקא אם אדם הוציא

ולא היה מי שהצניע את הדבר הזה מקודם לכן.

אבל אם אדם הצניע את הדם

והוציא אותו אחר כך

אז אפילו כלשהו אפילו אם אין בזה שיעור אלא משהו שבמשהו

גם אז יהיה חייב.

כי עצם הדבר שהיה מישהו שהצניע את זה

או נאמר שזה שהוציא הצניע אותו מקודם לכן

גילה בדעתו שהשיעור הזה חשוב בעיניו עד כדי שהיה צריך להצניע אותו

לכן יהיה חייב על הוצאה של שיעור שכזה.

הגמרא באה לבאר את הלשון שהוא קצת לכאורה מטעה.

בואו נראה

מה הגמרא מפרשת כאן.

הברייתא אומרת במה דברים אמורים ומוציא אבל במצניע כלשהו.

והיה נדמה שמצניע כלשהו פירושו

שיש הבדל בין מוציא למצניע.

אדם שמוציא

חייב דווקא בהוציא שיעור של רביעית או כדי לכל בעין אחת

ואילו המצניע התחייב בכל שהוא.

הגמרא נראה לה שהכוונה אפילו אם הוא לא הוציא אלא עצם זה שהוא הצניע הוא כבר חייב.

שאלה הגמרא את הוא מצניע עליו מוציאו

וכי מה שנזכר כאן במצניע זה לא מדובר שהוא אחר כך מוציא.

אז מה זה הלשון אבל במצניע היה צריך לומר

במה דברים אמורים?

במוציא כשלא הצניע אותו מקודם לכן.

אבל אם הצניע אותו מקודם לכן והוציאו חייב בכלשהו.

אז באה הגמרא לתרץ ואומרת כך

אמר אביי אחא במעסקינן בתלמיד שאמר לו רבו

לך ופנה לי המקום לסעודה.

והלך ופינה לו.

אביי מפרשתא ברייתא שמדובר כאן בתלמיד.

כלומר אדם שלומד אומנות

אצל בעל מלאכה.

נתפוס למשל נגר.

ישנו אדם שכבר אומן במקצוע הזה של נגרות

ומצטרף אליו איזה אחד שרוצה להתלמד ממנו את האומנות הזו, את הנגרות.

התלמיד הזה,

כן, פעם אחת אמר לו רבו,

זה שמלמד אותו את האומנות,

כך נקרא בלשון הגמרא לזה שמלמד רבו,

רבו לאומנות הזו.

אמר לו רבו לאותו תלמיד,

לך ופנה לי המקום לסעודה.

אני רוצה לאכול.

בבקשה תפנה את המקום מכל הכלים שקשורים למלאכה הזו, למלאכת הנגרות,

כדי שנוכל לאכול שם.

זו הייתה האפשרות היחידה למצוא מקום לסעודה,

והלך ופינה לו.

התלמיד אכן כך עשה,

פינה לו את המקום לסעודה.

לאן הוא פינה?

הוא הוציא את זה לרשות הרבים.

אז דבר חשוב לכול חייב אליווה.

אם זה דבר

שהוא חשוב בעיני כל העולם,

אז ודאי שיהיה חייב.

למשל, העניין הזה של רביעית,

שזה שיעור חשוב בעיני כל העולם,

אז ודאי וודאי שיהיה חייב על הוצאת הדבר הזה,

בשיעור הזה,

גם אם הוא לא הצניע אותו מקודם לכן.

משום שהשיעור הזה הוא חשוב בעיני כל אדם.

אבל דבר שאינו חשוב לכול,

מה יהיה הדין אם זה דבר כזה?

שהשיעור שבו הוא לא חשוב בעיני כל העולם כדי להצניע אותו.

בני אדם בשיעור כזה,

שהוא פחות מרביעית,

לא מחשיבים את זה, זורקים את זה, משליכים את זה.

לכן, כאן באו לחדש,

שאם היה מצב

שהרבו של אותו אדם, של אותו תלמיד,

הצניע דבר מסוים,

שלגביו זה חשוב,

גם אם כלפי שאר כל העולם זה לא חשוב,

עצם הדבר שכלפי רבו זה חשוב,

יתחייב על הוצאה זו, הגם שאין פה שיעור שהוא חשוב לגבי שאר העולם,

רק לגבי רבו.

זה כתוב כאן, דבר שאינו חשוב לכל,

אי אצנעי רבה מחיים אלווה.

אם רבו יצניע את זה,

אז יהיה חייב עליו התלמיד, על מה שהוציא את זה, הגם שלא הוא שהצניע,

אלא מי יצניע את זה?

רבו, לא הוא.

בכל זאת הוא יהיה חייב.

אבל, ויהי לא, אבל אם רבו לא הצניע את זה,

לא מחייב,

לא יהיה חייב על הוצאה זו.

כי זה כמות כזו, שיעור כזה,

שהוא לא חשוב בעיני כל אדם.

כן.

אנחנו בעין ח' עמוד א', ודאי.

טוב, אני מסכם שוב את הדברים,

כי יש לנו מה להוסיף בזה.

הלשון של הברייתא אמר שכלפי חיובי הוצאה לגבי דיני שינויים בשיעורים,

שפעמים שאינו חייב, אלא אם כן הוציא שיעור חשוב

שהוא רביעית,

או לגבי דמים מסוימים שהזכרנו אתמול לשיעור כדי לכחול בעין אחת. אתם זוכרים?

היא הוציאה דם של החפרפרת,

או דם של תרנגולת הבר.

כן? הזכרנו את זה אתמול בשיעור.

כל הדברים הללו זה דווקא באופן שלא היה הצנעה מקודם לכן.

אז כשבאים להוציא, אבל לא היה אדם שהצניע את זה מקודם לכן,

אז זה השיעור שנחשב כחשוב כלפי כל אדם,

והשיעור על כן יהיה חייב בהוצאה זו. אבל פחות מכך,

אם זה פחות מהשיעור הזה, לא התחייב.

אבל באופן שבא אדם והצניע,

פה יהיה חייב אפילו בכלשהו.

מי יהיה חייב בכלשהו?

אז בפשטות הכוונה,

בפשטות הכוונה,

אותו מצניע שבא והוציא אחר כך.

זה הפשטות.

כן?

באה הגמרא ומבארת חידוש יותר גדול,

שהחידוש הוא שאף על פי

שלא המצניע הוא שהוציא,

אלא אדם אחר הוא שהוציא,

כגון

שרבו של אדם מסוים הצניע את הדבר.

ובא תלמידו והוציא את זה,

מאחר וכלפי רבו זה שיעור חשוב,

עד כדי שהלך והצניע אותו,

גם אם כלפי כל העולם השיעור הזה הוא לא חשוב.

אבל די במה שלגבי רבו זה חשוב,

אז התחייב התלמיד,

אם הוציא את הדבר הזה בשיעור המינימלי הזה.

מובן?

וזה מה שנתנו דוגמה אתמול.

אם למשל הנורמה שמשקיעים שיעור הוצאתם ברביעית,

רק אם הוא הוציא 86 גרם,

זה נחשב כדבר חשוב שהתחייב על ההוצאה הזו.

כן?

וישנם דמים שהשיעור, כדי לכחול בעין אחת

ונאמר כדוגמה, אני לא בדקתי את זה, כמה צריך להיות בשביל שיוכל לכחול את העין האחת.

אבל נאמר שזה 40 גרם,

אז באופן נורמלי פחות מ-40 גרם הוא לא התחייב.

אבל מה יהיה הדין אם אדם הצניע שיעור כלשהו,

10 גרם, 20 גרם אפילו,

ואחר כך הוציא,

ויותר מזה,

מוסיף

מוסיף הבעיה ואומר, החידוש הוא עוד יותר גדול.

שאפילו אם לא המצניע ההוא שהוציא,

אלא תלמידו של המצניע ההוא שהוציא,

התחייב על ההוצאה הזו.

כי דעת התלמיד תפלה לרבו.

כאן מדובר,

רבו הכוונה כאן,

שהם למדו אומנות.

אדם שהוא מקצועי, נאמר, בנגרות, בעניין הנגרות.

ויש לו איזה מישהו שמצטרף אליו כדי ללמוד את מלאכת הנגרות.

שנקרא שוליה. שנקרא שוליה, יפה.

השוליה הזו,

כן,

הרי הוא עושה ומבצע את כל מה שהרבו אומר.

אז עד כדי כך

חשובה דעת רבו שיתחייב על ההוצאה הזו אותו תלמיד, אותו שוליה,

גם אם כלפי כל אדם

ההוצאה הזו אינה חשובה, כי אין.

בשיעור חשוב, אבל מאחר וכלפי רבו זה חשוב,

די בזה כדי שיתחייב התלמיד על הוצאה זו,

כי דעת התלמיד תפלה לרבו.

זה פירשתי על פי

מפרשים מסוימים,

אבל ברשי נראה שהוא רוצה לחדש עוד יותר.

יש דעה בגמרא בשם רב שמעון בן אלעזר,

שסובר,

שאם אדם בא והצניע יתחייב אדם אחר אם הלך והוציא את מה שהצניע זה.

כיוון שהצניע ראובן דבר מסוים,

וכלפיו זה חשוב עד כדי שהלך והצניע,

אז יתחייב כל אדם אחר אם הוציא את הדבר הזה על סמך מחשבתו של זה,

מכיוון שכלפי ראובן זה חשוב,

אז גם אם שמעון יבוא ויוציא, שמעון זה כינוי לכל אדם אחר,

שיתחייב על סמך הוצאה זו.

זה כבר דעת רשי כאן במקום.

אבל הראשונים האחרים מפרשים לו, לא עד כדי כך,

כי כאן מדברים רק לומר שהתלמיד דעתו תפלה לרבו,

אבל אדם אחר באמת לא התחייב.

מה זה גם לכולם?

הדעת של התלמיד תפלה ל... עוד פעם, לא, לא, לא. זה פשוט.

שאם

התלמיד עצמו הצניע דבר מסוים ואחר כך הוציא אותו,

אז כלפי האדם שהצניע זה פשוט שיתחייב.

אבל זה נקרא לאבו, והנה אבו, זה לא... לא.

זה בא לומר להפך,

שאף על פי שכלפי סתם בן אדם השיעור הזה אינו חשוב,

ואם כן היה ראוי לומר שהתלמיד, הרי הוא שייך למגזר של שאר בני האדם.

זה לא רבו בעצמו שהוא מחשיב.

התלמיד עצמו, לכאורה, הוא כמו כל אדם אחר.

בכל זאת, נתחדש כאן

שדעת התלמיד תפלה לרבו,

ומאחר שכלפי רבו זה שיעור חשוב,

אז גם תלמיד זה יתחייב על הוצאת הדבר הזה בשיעור המינימלי הזה.

גם הפוך, אם בעיני התלמיד החשוב הזה... לא.

לא.

אם בעיני התלמיד החשוב הזה, פשוט שהוא יתחייב, לא צריך להגיע לרבו.

תפלה לרבו.

אז אני אומר תפלה לרבו,

זה בא לומר שהחשיבות של רבו מועילה לחייב את התלמיד. אגב, שכלפיו הוא זה לא חשוב.

אבל במקרה אלה הפוך,

שאצל התלמיד זה חשוב, אז פשוט שהתלמיד יתחייב.

משום שאם כלפיו זה חשוב, ברור שזו מלאכה חשובה כלפיו.

השאלה היא איך אתה יודע שזה חשוב.

על ידי ההצנעה, אם בן אדם שומר דבר מסוים,

אז זה מוכיח שאצלו זה חשוב.

השאלה, האם בשביל זה כשבן אדם מצניע,

זה מהווה סיבה לתת חשיבות לכל שהוא,

אפילו שיעור מינימלי ביותר,

או שנאמר לו, יש איזשהו גבול

עד כמה בן אדם

יכול להחשיב דבר מסוים.

הרי יש מושג, אתם יודעים, בהלכה,

גם בתלמוד, בטלה דעתו אצל כל אדם. יש מושג כזה.

שאם בא בן אדם ודעתו מאוד מאוד שונה,

וכל כך מוזרה ורחוקה מהנורמה,

אז אומרים,

אומרים, בטלה דעתו אצל כל אדם, הדעה הזו לא חשובה.

אז יש כאן בברייתא מי שסובר שהאדם שהצניע אז יהיה חייב בשיעור של יותר מכל שהוא,

כדי לכחול בעין אחת, כמו שהזכרנו אתמול.

אבל פחות מכדי לכחול, אפילו אם הצניע לא התחייב.

למה?

כן, כי זה יותר מדי,

יותר בדיוק, זה כל כך רחוק מהנורמה,

שכמעט ואין בן אדם שעושה את זה.

מובן?

כמעט ואין בן אדם שעושה את זה.

מה היום, יש לי שאלה, אם היום יהיה לכם איזושהי חתיכת מרגרינה בגודל של סנטימטר על סנטימטר, מישהו ילך וישמור את זה?

אה?

לא. כן, ברור.

אבל כשזה כבר קצת יותר,

אז זה כבר אחרת.

אתם יכולים להבחין היום שזה הרבה הרבה יותר ריבוי השפע מביא את ריבוי השחתת האוכלים.

הרבה פעמים, כן, הרבה פעמים מצוי אצלנו בבית, למשל אני יכול לומר לכם מה שקורה,

שישנה סעודה ונשאר שיעריים מהאכלים.

אז הרבה פעמים אני ואשתי אומרים, חבל, חבל, למה לזרוק?

נשאר פה,

אפשר להשתמש בזה הלאה,

לעשרות הטבעות.

אבל יש מהמשפחה,

מאחר ולא מוצאים על זה כסף,

לקפל ולזרוק.

נו, תחשבו קצת.

לא חבל, סתם, אפילו בלי העניין הזה של הוצאה כספית או לא הוצאה כספית.

מה עם העניין הזה של בל תשחית?

מה?

בל תשחית גם. ודאי.

אבל זה ככה היום.

והנה, התרגלו, אתם רואים, אתם נמצאים בשמחות,

כן? כל מיני אירועים משמחים,

כל מיני אולמות,

לא פחות ולא יותר, מקפלים את הכול ומשליכים, לחסוך עבודה.

אבל יש כל ככה, אם אתה תבדוק כמה מאכלים נזרקים, כמה דברים שיכולים

לשמש הלאה,

לפעמים זה מדובר פה על מאות שקלים שנשאר מהסעודות הללו.

זהו.

אז יש את החוק של משרד הבריאות,

שלא לשמור דברים כאלה.

נו, אני איכשהו יכול להבין את זה.

אבל אם זה בתוך הבית פנימה,

פה ודאי אני לא יכול להבין.

מה פתאום ללכת ולהשליך, ללכת ולזרוק.

אני חושב שיש בזה משהו בנפש של האדם שזה לא כל כך טוב.

זה מורה לי קצת, אבל אם בן אדם מגזים,

אתם מבינים, לוחמים?

יש טיפה.

טיפה פה, טיפה שם.

עד כדי כך שהוא כל משהו ומשהו,

זה כבר מוגזר.

אז אתם רואים שיש פה איזשהו שיעורים עד כמה בן אדם,

עד כמה בן אדם, איך אומרים,

זורק או מחשיב דברים.

יש כאלה שבאים יכולים לבקש את מה שנשאר בשביל לתת לאחרים,

והם לא מסכימים.

הבעלות גם אותן.

זאת אומרת, בעבר כן היו נותנים פה,

אבל זה מה שנקרא בעיה למחופה לכוח עכשיו.

אנשים היו מרגישים נגיד לא טוב,

והם תובעים אותם.

כן. אז היום בעלי אולמות וכאלה לא נותנים להוציא. צודקים.

הם לא צריכים לסבול בגלל זה.

הם לא צריכים לסבול בגלל זה. זה חוצפה. גם עושים חסד וגם תורים אותם. כן.

אבל היום, מה שאמרת,

לגבי מה שאני קובע, אין לי שם גם את האפשרו לשמור.

מקררים, שלא היה פעם.

בהחלט אין ספק.

עטובים יותר,

אין ספק.

אצלנו בבית כנסת בשבת האחרונה היה קידוש,

היו כל מיני ערך, נותנים לזה,

לדרך לקידוש.

נגמר הקידוש,

באו לגבי את פנאי,

קרנו רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, סעידה שלישית,

השיעור דרע, עסקנו את כל אליטתנו בצורה הזאת.

טוב, בואו יחד איתכם נראה את רש״י.

אנחנו עכשיו פשוט, תדעו לכם,

שטוב שכשאני קורא בגמרא,

כדאי שגם אתם תגידו בפה שלכם את מילות הגמרא,

כי כל מילה שלומדים,

מדובר פה על מאות מצוות.

חבל להפסיד את זה.

אנחנו מחלקים פה יהלומים, בלי להרגיש אפילו.

כן, אנחנו נראה את רש״י

בדיבור המתחיל, עט ומצניע עליו ומוציאו. אתם רואים את רש״י?

בשורות הרחבות ברש״י, השורה השלישית.

בדיוק. עט ומצניע עליו ומוציאו.

הלוא אין מתחייב אלא על ידי הוצאה.

כלומר, איך ייתכן שאברייתא אמרה מצניע חייב בכל שום?

הלוא ברור שאם הוא לא הוציא את זה,

הוא לא התחייב.

אז למה אמרו המצניע? היה צריך לומר, אבל אם הוציא,

אם הצניע והוציא, התחייב.

אמר רבייה, אחיו ותלמיד,

כגון שוליה דנגר,

שהוא היה תלמיד שלמד מלאכת הנגרות

מרבו, מהאומן שמביל בזה, שאומר לו רבו,

לך ופנה לי המקום.

אז זה מה שכתוב כאן, דבר שחשוב לכל,

אני חייב עליהם.

דבר שהוא חשוב בעיני כל העולם,

אז יתחייב כל אדם ואדם על הוצאה זו.

ואף על גבדלו התנועה רבה לצורכו.

אפילו שלא היה פה מצב של התנועה,

אלא עצם הדבר שהשיעור הזה חשוב,

יתחייב כל אדם בהוצאה זו.

אבל מה יהיה הדין אם זה דבר שאינו חשוב לכל?

אז דווקא אם מצניע אותו רבו יתחייב,

ולא, ולא הצניעו.

והכי כאמרי,

וכך הרשי עכשיו מבאר את לשון הברייתא.

למה דברים אמורים דבעינן שיעור הדחשיב במוציא?

מתי אני אומר שצריך שיעור חשוב,

שזה רביעית ברוב המשקין?

ויש סוגי דמים שזה אפילו פחות,

אלא כדי לכל בעין אחת.

דווקא במוציא. מה זה במוציא?

כלומר, בדבר שאין לך ללך בו,

אלא אחר הוצאתו של זה,

שהמחשבה תלויה בזה שהוציא. כלומר, לא היה מצב של הצנעה שמישהו הצנע מקודם לכן,

אלא היה פה מצב שרק של הוצאה.

אז צריכים לבדוק את מחשבתו של זה שהוציא.

באופן נורמלי, מחשבה של זה שהוציא, מאחר ולא גילה בדעתו קודם לכן ששיעור מינימלי חשוב בעיניו,

אז אומר אני שאיזה שיעור יתחייב? רק שיעור שהוא חשוב בעיני כל העולם.

אבל במצניע, בדבר שיש לך ללך

אחר מחשבתו, אחר המחשבה של המצניע,

כגון המצניע כלשהו,

חייב זה המוציאו,

התחייב זה שאותי,

הגם שלמעשה לא הוא שהצניע,

אלא מישהו אחר הוא שהצניע,

מאחר והתגלה שכלפי אדם מסוים,

אז גם שיעור כזה חשוב בעיניו,

עד כדי שהיה צריך להצניע אותו,

ממילא יתחייב זה שאות ציוך, הגם שלא הוא המצניע,

ודעת מי זה, וכי כולם מסכימים עם זה? התשובה היא לא.

זה דעת תנא אחת.

מה שומו של התנא הזה?

אומר השיב רב שמעון בן אלעזר אמרה.

הוא התנא שסובר,

שהתחייב על סמך מחשבה של אחר,

ואז זה לטעמה, למעשה הוא הולך כאן לשיטתו,

דאמר בפרקים דלהיל,

שמעשבנו את דעתו בפרק למעלה, זאת אומרת בפרק הקודם.

זה בדבר שאין מצניעים כמוהו,

שאין מצניעים כמוהו, והוכשר לזה בעת צניעו,

להתחייב זה במחשבתו של זה.

נתחייב זה במחשבתו של זה.

והוא הדין דמצא אלוהוקמה במצניע הגופה.

למעשה יכולנו לפרש

את דברה הבריתא,

שזה שהצניע הוא גם מוציא.

ולמימר הכל, ולומר כך,

במה דברים אמורים? במוציא.

היינו בדבר שלא הוצנע,

ואין לך ללכת בו אלא אחר הוצאתו של זה.

כלומר, אם היה דבר שלא הוצנע ואדם בא והוציא,

אז נאמר העניין של שיעורים, שרוב המשכין זה ברביעית.

אבל אם היה זה המצניע דבר זה מתחילה וחזר והוציאו חייו,

אבל אם מישהו הצניע,

דבר מסוים,

וזה היה בשיעור פחות מרביעית,

או שיעור פחות מכדי לכחול בעין אחת, כמו שהזכרנו אתמול,

פה הוא התחייב,

כי עצם זה שהוא הצניע אותו מגלה בזה שהוא חשוב בעיניו.

אז ככה יכולנו לפרש את הברייתא, שמדובר שזה שהצניע הוא שהוציא.

אבל באה הגמרא כאן לחדש חידוש יותר גדול,

שאפילו אם המוציא זה אדם אחר, לא זה שהצניע,

גם אז התחייב.

אלא

משום דשמרינא ליה.

דאמר התחייב זה במחשבה של זה,

הוקמא ביה אפילו באחר שהוציאו.

מאחר ויודעים מאנו שדעת רב שמעון בנו עזר,

שאדם מתחייב

בהוצאת

דבר מסוים, אבל גם שאין בו שיעור.

מאחר וכלפי, מאחר ומישהו אחר הצניע אותו,

אז כמו שאומר רב שמעון בן עזר,

נתחייב זה בהוצאתו.

במחשבתו של זה על סמך, מה שחשב זה שהצניע את השיעור הזה.

מאחר וכך אנו יודעים את דעת רב שמעון בן עזר,

הוקמה אביה, לכן אביה פירש כאן

אפילו באחר שהוציאו.

שלא צריך שהמצניע יוציא,

אלא גם מישהו אחר הוציא, מאחר והיה מקודם לכן מישהו שהצניע אותו,

יתחייב.

וכל שכן, אם הוציאו, הוא עצמו.

זה בוודאי שיתחייב.

אבל החידוש היותר גדול,

החידוש היותר גדול,

שגם אדם שלא יצניע אותו, יתחייב.

כי מאחר ואדם אשר גם יצניע אותו,

אז ודאי וודאי

שנחייב

גם שאר בני אדם.

נחזור לגמרא.

אמר מר,

מודים חכמים לרבי שמעון

במוציא שופכין לרשות הרבים

ששיעורן ברביעית.

מה?

כשאומר, כשבתלמוד נאמר אמר מר,

פירושו שהיא באה, התלמוד באה לברר

את הדברים שהזכיר מקודם.

הבאנו ברייתא.

בברייתא הזו כתוב את הלשון הזו.

מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרשות הרבים

ששיעורן ברביעית.

פירושו.

הגם שראינו את דעת רבי שמעון בן אלעזר שסובר,

שדם של תרנגולת הבר מחייב אפילו בשיעור שיש בו כדי לכל עין אחת.

ודעת רבי שמעון בן גמליאל

שדם של החפרפרת שיעורו אפילו, היא מוציא

כדי לכל בעין אחת.

כל זה דווקא, גם אם הם מחייבים

בשיעור כזה שהוא פחות מרביעית.

אבל הם מודיעים לרבי שמעון

שאם זה שופכין שהוא יוצא לרשות הרבים

והוא לא הצניע אותם קודם,

יהיה שיעורן ברביעית ולא פחות.

למה לא פחות?

כי אם זה שיעור של פחות מרביעית,

אז בעיני כל אדם ואדם זה לא ראוי לשימוש,

והוא בוודאי שאינו מחשיב את זה

ולא התחייב על הוצאה זו.

ואין שופכין.

שופכין זה מים ש...

מים שרוחין. מים שרוחין, בדיוק. למה אין שופכין?

למה אתה מדבר על שופכין?

מים שרגילים לשופכה ולא להשתמש בהם.

לכן זה נקרא משופכין.

למה זה חסום בדמית?

מה?

וגם בשתי הלבים הזה לא חסום. יפה.

אז בואו נראה בפנים.

שואלת הגמרא, שופכין,

למה חזו?

שואלת הגמרא,

למה באמת התחייב?

השאלה שלך,

זוהי שאלת הגמרא.

למה זה ראוי, השופכין?

אתה אומר רביעית?

או, אם זה רביעית זה ודאי יתחייב.

כמו שעושים היום.

איך זה נקרא היום?

כל מה שעושים היום,

היום יש מפעלים כאלה שעושים מחזור.

במים.

איך נקרא המפעלים האלה?

איך נקרא המפעלים הללו ש...

לא, לא המפעלים.

מי קולקין, מי קולקין. זה נקרא עוד, נקרא עוד.

לא, לא המפעלים ש...

אהלן, מה?

כן.

זה ניסיון, אתה רוצה להבין מה המצב.

זה ניסיון, אבל יש לנו בעיה עם זה.

בהלכה.

לא רק שזה מזיק לנפש.

לא רק שזה מזיק לנפש.

אמר רבי ירמיה,

לגבל בהן את התית.

כן?

רונן,

מה עושים עם המשופכים?

מגבלים בהן את התית.

אפשר להשקוט איתנו?

מה? אפשר להשקוט איתנו?

להשקוט?

אני לא רואה שכתוב פה להשקוט.

כמו שידועו לי, היום משתמשים בזה.

לא, לא קשור, לא בגלל זה.

שאלה באופן נורמלי.

גם לגבי לא מגבלים.

לא נזכר השיעור בזה.

אין בזה שום שימוש.

שואלת הגמרא, ועתניה,

תית כדי לעשות בהן פיקור.

אתה אומר שלמה מחשיבים

מי שופכין עם שיעורן ברביעית,

בגלל ששייך עדיין לגבל בהן את התית.

אז שיעור רביעית, עדיין אדם

משתמש בו לצורך זה.

אבל אם זה פחות מרביעית, אז כל אדם משליך את זה,

גם, ולא משתמש בזה אפילו לצורך הזה.

שאלה גמרא, אבל בברייתא כתוב שהאדם שמוציא תית,

שיעור של ההוצאה כדי לעשות בהן פיקור.

מה זה לעשות בהן פיקור?

יש תנור של צורפים.

ששם

יש נקב

ונותנים שם מפוח ממש בדוחק.

עושים איזשהו נקב

ממש קטן

כדי שייכנס המפוח ועל ידי זה יוכל

להבעיר את האש שבתוך התנור.

עכשיו הנקב הזה הוא ממש קטן.

אז אם יש טיט

שאפשר שעל ידו ייצור את

הנקב הזה,

כן?

יעשה את הפיקור,

באופן הזה הוא יתחייב.

עכשיו אם כן,

שואלת הגמרא, הלוא השיעור הזה כדי לעשות בן פיקור,

ראינו שיוכל לסתום את הנקב

ששם מכניסים את המפוח בדוחק,

זה שיעור ממש אפסי,

הרבה פחות מרביעית.

אז איך ייתכן

שאתה אומר שלמה מחייבים

מי שופכים דווקא ברביעית?

כי פחות מכך זה בכלל לא חשוב,

ורק ברביעית זה חשוב, כי אי אפשר שיקבל בהם את הטיט.

אבל הרי הטיט בעצמו שיעורו אפילו פחות מרביעית בהרבה.

אז למה אתה אומר ששיעורו דווקא ברביעית?

הגמרא הבינה שכשם שהטיט עצמו,

שיעור חיוב בהוצאת הטיט,

זה אפילו פחות מרביעית,

אז ראוי שגם המי שופכים,

שהם חלק מהמרכיבים של הטיט,

יהיו פחות מרביעית כדי לחייבו.

עונה הגמרא לא קשיא.

הָדֶמִגָבּל,

הָדֶלוּמִגַבּל.

כלומר,

צריך לדעת להבדיל בין אם כבר הטיט עשוי

לבין כבר מגובל,

גיבלו אותו עם המים,

לבין לא מגובל.

כשכבר נעשה הגיבול,

אז באמת שיעור כזה קל של טיט מגובל,

ויש בו כדי לסתום את הנקב הזה שבאותו תנור של הצורפים,

זה מספיק כדי לחייבו.

אבל כאן מדברים במים שעדיין לא הכניסם לטיט.

אלא מה אתה אומר?

בעיקרון אפשר להשתמש במים הללו כדי להשליך את זה בתוך העפר שממנו עושים את הטיט,

וככה לגבילו.

מאחר ועדיין הטיט אינו מגובל,

אז אתה דן עכשיו כלפי המים עצמם,

האם יש בהם חשיבות ומה השיעור לגבי הוצאתם.

מאחר וכן,

אז אני אומר, השיעור החשוב כדי שיתחייב על ההוצאה זה רביעית.

פחות מרביעית,

אדם לא ייקח את זה לצורך עשייתית,

אלא משליך את זה.

למה?

לפי שאין אדם טורח לקבל טיט לעשות פיקוח.

כלומר, אדם לא ילך מלכתחילה לעשות טיט בשביל הנקב הזה.

אבל אם יש לו כבר טיט מגובל,

אז משתמש בזה לצורך

סתימת הנקב הזה.

מובן?

אז זה ההבדל.

שוב, אז אם ככה, מה הסיכום?

אם הטיט כבר מגובל,

אז פה אני אומר, שיעור חיוב הוצאת הטיט זה כדי לעשות פיקוח, כדי לסתום את הנקב הזה. זה פחות מרביעית. הרבה פחות מרביעית.

אבל באופן שאתה דן כלפי המי שופכין,

גם אם כל יעודם הוא לצורך גיבול הטיט,

מאחר ועדיין הטיט לא מגובל, אין חשיבות למי שופכין אם זה פחות מרביעית.

כי אדם לא עושה טיט בכמות כזו,

שכל הצורך שבו עוזר כדי לעשות פיקוח.

זה סוג עפר מסוים.

זאת אומרת, העפר הזה לא נחשב רק שאחרי שהוא בא במגע עם המים,

אז זה נקרא טיט.

נראה ברשי.

רשי,

כן, אתם איתי?

פיקור.

נקב שנותנים בו המפוח.

ושיעור עזוטאו, זה שיעור קטן מאוד,

ומרביעית חזה לגבל טובא.

אם יש רביעית משופכין,

אפשר לגבל הרבה טיט.

וכיוון זו הוצאה טיט חשיבה בכדי פיקור,

אז מסביר רשי את תקושת הגמרא.

אם אתה רואה שאפילו אם הוציא טיט בשיעור של כדי סתימת פיקור,

זה חשוב,

אפילו שזה הרבה פחות מרביעית,

בעינן נמי לשעורי,

בהנך

בהנך מאיה דעבדל לטיט, בכדי גיבול פיקור.

אז גם את המים הללו,

שבהם מגבלים את הטיט,

נחשים את זה על פי השיעור הזה שיש איך לעשות פיקור.

הרי אם טיט כדי לעשות פיקור מחייב,

אז נגיד שגם אם הוא לקח מים בכמות קטנה ששייך,

שיעשה מזה גיבול של טיט לצורך סתימת פיקור,

זה מספיק,

זה הרבה פחות מרביעית.

אז למה אתה אומר דווקא רביעית?

ועל זה התשובה,

תלוי אם זה מגבל או לא מגבל. דה מגבל כבר חשוב בכדי פיקור. אם יש לו כבר טיט מגובל,

אז באמת גם שיעור של

כדי סתימת פיקור, סתימת הנקב הזה שבתנור הזה של הצורפין,

זה מספיק וזה חשוב להתחייב על זה.

אבל זה, כאן מדובר על עושה עדיין זה מים.

חמש שופכים עדיין לא נתקבלו בתוך הטיט,

שעדיין לא נקבל.

אז במצב הזה לא נשאר בכך.

כלומר, לא הולכים לפי השיעור הזה של כדי לעשות פיקור.

לפי שאין אדם טורח לקבל שיעור מועט כזה,

אדם לא לוקח וטורח לעשות טיט בשיעור כזה שכל מטרתו זה רק לסתום פיקור.

אדם לא טורח טרחה כזו בשביל כ...

כמות, בשביל כמות כזו.

ואם בא לגבל, אם כבר

הוא בא לגבל טיט,

מגבל בו, מגבל יותר,

ועושה בו דברים אחרים, אומר האסי.

יפה מאוד. ברוך השם, הבנו את הדברים,

ונראה את המשנה בסייעתא דשמיא, המשנה הבאה,

המוציא חבל

כדי לעשות אוזן לקופה.

כאן היא מביאה המשנה שיעורים נוספים

לגבי כל מיני סוגי דברים שהיא מוציאה מרשות היחיד לרשות העבים, היא מתחייב.

למשל, אם אדם מוציא חבל,

כולנו יודעים מה זה חבל.

היו פעמים שהיו עושים מהחבלים אוזן לקופה. מה זה אוזן לקופה?

ידית,

ידית שבו אחזים את הסל.

כן, היום כבר לא רואים את זה, היום הכול בשקיות.

אבל אני זוכר שלפני שנים,

כשהיו יוצאים לקרסות קניות בשוק,

היו לוקחים סל כזה,

שבאמת הידיות היו מסוג חבל כזה,

כמו שיש.

ואם היו מקרות, עוד לא מתכנים אותם. כן.

אז זה כתוב במשנה, שאם אדם מוציא חבל,

מה השיעור להתחייב על הוצאת החבל?

אם אפשר לעשות מהחבל הזה שהוא הוציא ידית,

היינו ידית שיכל לאחוז בזה את הסל.

זה חבל בשיעור כזה שאפשר לעשות את זה.

בדיוק.

מה שחושב שלך לעשות אותו סוג דבר, אבל הוא שחושב. נכון.

גמי,

כדי לעשות פלאי לנפה ולחברה,

ואם הוציא גמי,

גמי זה סוג קנה רך,

כעין, מה שאנו אומרים גומי,

אמנם זה לא גומי שלנו,

מה שנקרא בפסוק גומה.

ותיקח לו, ותיקח לו טבעת גומה,

ותחמרה בחמר ובזפה.

הסוג הזה של גומה זה מין כנרך.

שיעור שלו, אם הוציאו,

אם אפשר לעשות ממנו טלאי לנפה ולחברה. מה זה טלאי?

לחבר כעין לולאה.

בנפה וחברה, ולתלות בזה את הנפה והחברה.

אם זה כעין

טלאי לנפה ולחברה, אז כמו שאמרנו, סוג לולאה כזו,

שמחבר לנפה ולחברה,

יתחייב הלאה. רבי יהודה אומר,

כדי לטול ממנו מידת מנועה לקטע.

רבי יהודה אומר שהשיעור של הגמי,

כשבאים למדוד ולדעת מידת מנעל לקטן, איזה מידה לעשות את הנעל הקטן.

זה מה זה מדידה קטנה? בדיוק.

אז מודדים את זה על פי הגמי הזה.

כנראה שזה היה דפוס כלשהו,

כן?

והיה שם את הרגל שלו על

הקטן על אותו גמי.

על פי זה ידעו את המידה המדויקת

של הנעל שצריכו.

הלאה,

נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין.

אדם שמוציא נייר,

מה השיעור שלו?

כדי לכתוב עליו קשר מוכסין.

פירושם של דברים,

רש״י מבאר שהיו

כאלה שבאים לעבור את הנהר,

וכדי לעבור את הנהר היו צריכים לשלם מכס.

אצלנו זה, כשנכנסים מחוץ לארץ לארץ ישראל,

אז חייבים לשלם מכס אם מביאים סחורות מחוץ לארץ לארץ.

זה מכס.

המכס הזה זה עוד סוג של מס.

עוד סוג של הכנסות למדינה.

אז בזמנם היו פעמים שהיה אחד מקבל את הזיכיון.

הוא קונה את הזכות לגבות את המכס לכל אלה שעוברים נהר כזה או אחר.

שהרבה יהודים תמיד היו במדינה. עכשיו היה אחד שהוא נקרא ראש הנהר, הוא הבעל בית

על הנהר לגבי הזיכיון

לגביית המכס ממי שעובר שם.

אז מה, אז מבאר רש״י, מי שראש הנהר

מחל לו על המכס,

מביא לאותו ראש הנהר כעין שטר ובו שתי אותיות.

ואז מראה אותו לאותו אחד ששומר שם

בפתח הנהר,

כדי שלא ידרוש ממנו את המכס אלא יפתור אותו מזה.

כן,

אז אם זה נייר כזה, בגודל כזה שאפשר שיעשה את השתי אותיות הללו,

שזה נקרא קשר מוכסיין,

יתחייב על הוצאת הנייר הזה.

הלאה, והמוציא קשר מוכסיין חייב. אדם שהוציא שטר

שיש בו את הסימון הזה,

יתחייב

יתחייב

והשאלה הנשאלת לשם מה צריכים לכתוב לנו את שניהם.

הלוא כבר הזכרנו מקודם לכן שמה שיעור הנייר

כדי לכתוב עליו קשר מוכסיין.

כלומר שאם זה גודל של נייר שבו אפשר לכתוב את

הסימון הזה של שתי אותיות,

מחייבים את מי שהוציא את הנייר הזה.

נו, אז ברור שמי שהוציא קשר מוכסיין יתחייב.

שמה כתוב לנו את זה פעמיים?

אז למעשה,

יש מן הראשונים שבאים ואומרים

שאומנם כבר כתבה המשנה את הדין הזה,

שמוציאים יער שהוא לא כדי לכתוב עליו קשר מוכסיין,

אבל הטען הבא להשמיע לי שאדם שמוציא קשר מוכסיין,

גם אם הוא על קלף,

והרי שיעור הוצאת קלף

היא לא, היא גדולה יותר,

כדי שיעורו כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין.

כן?

אבל כאן שכבר עשה על הקלף את הקשר מוכסיין,

היינו את השתי אותיות,

יתחייב.

מה זה שתי אותיות?

זה סימון שכן,

רמז

לממונה שם, לזה שעומד בתור פועל לגביית המכס,

כדי לדעת שהוא מחה לו.

אבל הוא לא.

מובן?

על כל פנים,

זה כתוב כאן,

שאפילו שהוא עשה את הקשר מוכסיין על גבי קלף,

וקלף, הלוא אם הוא היה מוציא אותו כמו שהוא,

הוא צריך שיעור גדול יותר.

ומהו השיעור של הוצאת הקלף,

דווקא אם אפשר לכתוב עליו,

פרשה קטנה שבתפילין.

מהי הפרשה הקטנה שבתפילין?

נו, אתם יודעים מהי הפרשה הקטנה?

יש ארבע פרשיות.

פרשת שמע זה הפרשה הכי קטנה,

כן?

בכל זאת,

לגבי זה שכתב עליו כבר קשר מוכסיין, אפילו אם זה קלף,

יתחייב, אפילו שהשיעור הוא פחות,

מכדי שיוכל לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין.

שומע, נאמר למשל, לכתוב פרשה קטנה שבתפילין,

הוא צריך

שיעור של חמש סנטים על חמש סנטים,

כן?

ולכתוב ולהניח שתי אותיות על קלף כזה,

די בסנטים וחצי על סנטים וחצי,

אז יתחייב אפילו בקלף בגודל כזה, אם כבר יש עליו את הקשר מוכסיין.

מובן?

מה שאני אמרתי עכשיו זה דברי ראשונים,

לא אני מחדש את זה, אלא כך מפרשים התוספות כאן בעמוד ב',

בעמוד השני.

כן,

נמשיך את המשנה, כן? נהפוך את הדף.

נייר מחוק

כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייתון.

ואם אדם כבר,

ואם אדם מוציא נייר שהוא מחוק,

נייר מחוק הכוונה שכבר לא ראוי לכתוב עליו,

השיעור של הוצאתו זה אם אפשר לכרוך ולכסות

את הצלוחית שמחזיקים שם פלייתון. פלייתון

זה שמן אפרסמון,

שמן שהוא יקר

וריחון עודף מאוד.

מה זה השמן הזה?

לא,

לא ידוע לי על דבר כזה.

בכל אופן, השמן הזה שהוא אפרסמון,

מחזיקים אותו בצלוחית קטנטנה, היינו במקבוקון נקרא לזה כך.

אז אם יש בנייר הזה כדי לכרוך ולכסות את הצלוחית הזו,

יתחייב.

הלאה, אור.

חושבני שהשיעור הזה כאן הוא יותר קטן מהשיעור שאתה מזכיר.

אם זה בשביל לכסות, זה לא צריך כמות כזו שיוכל לצורך הזה שאתה מזכיר.

אור, נמשיך על האור כדי לעשות כמיה.

אם זה אור של בהמה,

שהוא עדיין לא מעובד ככל הצורך,

כלומר, תפרש מה זה,

איזה סוג זה של אור,

ועדיין לא ראוי לכתוב עליו.

כי בשביל שיהיה אפשר לכתוב על האור,

היה צריך למלוח אותו, לשים מלח,

לשים סוגי עפצים, זה נקרא, חומר שנקרא עפצים.

כן?

מליח, כמיח, עפיץ, בגמרא אנחנו נראה את העניינים הללו.

סיד,

בדיוק כמו שהיום עושים את זה עם סיד, כן?

על כל פנים,

אור כזה שעדיין לא מעובד ככל הצורך והוא לא ראוי לכתוב עליו,

שיעור הוצאתו,

אם יכול לעשות ממנו תיק לכמיה,

כלומר שיוכל לגלגל אותו על כמיה,

וזה יהיה התיק לצורך הכמיה.

קטנצ'יק. קטנצ'יק, כן.

יש הרבה כאלה שלוקחים איתם קמעין,

וקיבלו אותם מכל מיני קדושי עליון,

שכתבו עליהם בתוכם כל מיני שמות קדושים.

אז עוטפים אותם באיזה משהו,

כן?

אני כבר ראיתי את זה, גם בימינו זה,

סוגי קמעין כאלה שהם נמצאים בתוך... בקבוקונים קטנים כאלה של סדרים. לא בקבוקון, כמיה, כמיה.

ישנה איזושהי כתיבה שכותב אותו צדיק,

ומכסים את זה עם איזושהי חתיכת אור,

ונושאים את זה על הצוואר כל הזמן איתם.

כן,

כבר למדנו בעבר, אם אתם זוכרים,

על סוגי קמעין.

קמיה זה סוג קלף שכותבים עליו כל מיני לחשים,

אם לצורך רפואה, אם לשמירה ממחלה.

כן.

הלאה, קלף,

מה הדין אם אדם הוציא קלף שכבר מעובד

וראוי לכתוב עליו מה השיעור של הוצאת הקלף,

כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין,

שהיא

שמה ישראל.

אבל הבעיה הרב, שאדם שלוקח את זה. רק רגע, דקה.

בסדר?

הבנתם?

יופי.

הבעיה, אדם שלוקח את הקמע,

ולוקח את זה בתוך תפקן,

כי במשנה כתוב,

רואה שבאים עליו איסורים מפשפטין ועשב,

מפשפטין ועשב.

זאת התשובה.

אין איסורים ולא חש, אין איסורים ולא אבות.

אני יודע אם כאילו כבר מילה כמוהי לחזור בתשובה ולכתור את כל מה שהוא שלו, יש כאלה שאתה מחלל שבת ולא יודע מה שהוא עושה,

והייסורים באים, או לרצו שיחזור בתשובה,

וככל לחזור בתשובה על מה שהוא עושה,

אז אין לך חופש כמהים. זה מה שעשה אליו, הוא ביטל את הספר הרבה מאוד בגלל זה. הרי אינם מכבי מוכן הוא מביא צפותים לאדם,

כי הוא ייתן רוב בתשובה,

אז הוא יוכל להשכים.

אז אתה אומר שאין צורך בכמהים אתה אומר.

מה? אתה יודע, חילונים יש חילונים, הולכים לצדיק. אני שואל שאלה.

לא הייתם מחפש כמה, אתה צריך לשמור שבת, הקדוש ברוך הוא יעזור לך.

מה שאתה אומר זה נכון מאוד, אבל מה המסקנה של הדברים?

מסרת לנו פה שיעור יפה, המסקנה.

המסקנה שצריך הכנה נכונה, וצריך גם לה, אבל עם הכנה נכונה. אה, צריך גם לה.

אז לא צריך.

אז ממה נפשך? יש היום מישהו שיכול לכתוב קמיה? לא, לא, לא, אז ממה נפשך?

לפי מה שאומר רונן, לכאורה לא מובן. ממה נפשך?

אם הוא לא עושה תשובה, הקמיה לא מועיל.

ואם הוא עושה תשובה, לא צריך קמיה.

אז מה המטרה בקמיה?

לא, לא צריך קמיה.

תארו לכם שפשוט אתם לא מבינים בזה.

לא, היום. אני אסביר לכם.

אבל יש מישהו היום יכול לכתוב קמיה כמו סאווי?

זה עניין אחר.

אני לא מדבר על זה.

אני לא מדבר על זה.

אם יש או אין, אני באמת לא בדקתי.

אני מאמין שלא עלמן ישראל וישנם עדיין.

גם עם כאלה שאתה לא מכיר אותם ולא מפורסמים.

לא חייב להיות שהמפורסמים הם המבינים.

יש הרבה צדיקים נסתרים, חייב להיות שיש צדיקים נסתרים בכל דור.

וגם אם אתה לא מכיר אותם,

כן, כי הם לא מפורסמים ואתה לא יודע אותם,

אבל הקדוש ברוך הוא מכיר,

מכיר בהם ויודע.

לפעמים יכול להיות אדם שמבחוץ אתה רואה אותו כאדם יותר מדי פשוט

ולא ייתכן שהוא צדיק,

אבל הכל זה משחק.

הוא מטשטש את העניין הזה בגלל שהוא רוצה

באמת לעבוד את בורו באמת לשם שמיים,

ולא שחלילה יקבל כבוד או

שיאבד את מקצת מסחרו כאן בעבור הכבוד שהוא מקבל כאן.

אתה מבין?

אז יש.

אלא מה? אתה אומר, אתה לא מכיר אותם.

מסכים?

אז אתה לא מכיר,

אבל צורך בכמיה, ודאי שצריך.

פעמים שאדם

יש לו איזושהי מחלה,

כן?

או איזשהו סוג של

נזקים שקורים לו כתוצאה מכל מיני

עיניים רעות שמסתכלים עליו.

עין הבישה.

אז גם אם

עושה הוא תשובה והוא שומר תורה ומצוות,

אבל ישנן פעמים

שאחד כזה הוא רגיש יותר.

למה? זה עוד עניין.

יש באדם, גם אם הוא הולך ושומר תורה ומצוות, אבל הוא רגיש יותר,

ולכן הוא צריך

משהו יותר מהנורמה.

אז מה עושים לו? עושים לו כמיה.

א', ב',

מה תבוא ותגיד על ילד קטן

שחשוף פסול לנזקים,

כאלה ואחרים, אני לא אתחיל למנות כל כך הרבה דברים שקיימים,

והוא ודאי לא שייך לצבוע ממנו, לא תשובה ולא, ולא, זהו, עדיין לא מבין, לא מבין בעניין.

מה תגיד על ילדים כאלה שפתאום מרגישים כאין מחנק ומתחילים להכחיל?

זה בעוון ההורים.

בעוון ההורים, יפה. אז הילד עכשיו צריך לסבול אותי, אם אפשר לעשות לקמע, תעשה קמיע.

תעשה קמיע, אם אתה יודע.

והצדיק הזה מבין שאפשר למנוע את זה על ידי הקמיע,

מה שרבש לחלקו.

לא חסר הרבה תופעות שקיימות בעולם.

ישנן כאלה אפילו שהם בדרגה שהם פטורים ממצוות.

בדרגה של שוטים.

אבל נוסף למה שהם,

איך אומרים, מוכי נפש,

גם צריכים להיות מוכים בגוף.

ברוך השם, אנחנו אנשים,

בריאים,

כן,

בגופנו,

ונקווה שגם בנשמתנו ונפשנו.

נקווה,

כן?

אבל יש המון מהעולם שבחוץ,

לא כולם בריאים.

כמה כאלה שצורכים כדורים,

ואתה אפילו לא יודע, זה הפך להיות יותר נורמה היום. אתה יודע? אתה הולך לקטט מרכטר אנשים כמו... אתה יודע שהיום הציבור צורך

כל מיני כדורים שהם למחלות נפש?

וזה בכמות הרבה יותר גדולה מהעבר?

לא מחייב. שוב, אני לא בדקתי אם לומר שהיום ישנן מחלות נפש יותר מהעבר. זה אני לא אומר. לא בדקתי.

אבל ברור שהתודעה הזו,

התודעה הזו שאפשר להתגבר על כל מיני בעיות נפשיות,

ולא משנה באיזה רמות,

על ידי כדורים כלשהם,

כן?

התודעה הזו קיימת, והיא אפילו פחות... היום פחות מתביישים לדבר על זה.

זה אומר, אני, יש לי בעיה כזו. זה אומר, אתה שומע כל מיני אנשים

שמרשים לעצמם לפתוח את הקלפים ולגלות מה קורה איתה.

אבל מה לעשות?

זו המציאות. צריך לקחת תרופה לזה.

אדם שעבר טראומה,

הוא מתמודד עם זה.

אתה יודע שישנם אנשים

שבגלל טראומות שעברו בחייהם,

קשה להם לחיות בצורה שריבה ושקטה כמו שאתה חי?

אלה שעברו התעללות בקטנותם,

סוחבים איתם טראומות.

אנשים שעברו תאונות דרכים,

סוחבים איתם טראומות.

אנשים שהיו בצבא וקיבלו כל מיני,

איך אומרים, ראו את חבריהם מתים מול עיניהם.

אתה מבין?

לא חסר דברים. מה, עכשיו זה התפקיד שלי להגיד מה שקורה בעולם?

אבל ישנם כל כך הרבה הרבה בעיות,

שאם אפשר לעזור להם, למה לא? אתה לא יכול לבוא לומר, שמע, תעשה תשובה.

לא עשית תשובה? גמרנו.

תגיד לי, אם אתה מרחב בעולם, אתה צריך לדעת להיות גם כן מקורקע,

לא צריך להגזים.

את תפקידך אתה צריך לעשות, אתה מחויב לעזור

בכל מצב,

גם אם ההוא עדיין לא עושה תשובה, אתה מחויב לדאוג לו.

אם הוא בגדר ששונא ה'

זה כבר אחרת, ואני לא רוצה לפתוח פה בשידור את העניין.

אבל בן אדם שהוא לא בגדר הזה, אתה מחויב לעזור לו?

לעשות ככל שביכולתך בשביל לעזור לו?

לא כמעט, מישהו יעשה את התשובה ויעזור נקודתית.

תדע לך, רוב עם ישראל,

כן, הם לא יודעים,

הם לא מכירים את היהדות האמיתית.

ולכן הם מגיעים למצבים שאתה שומע אותם מדברים בכל מיני דיבורים שהם צורמים לנו.

אבל כשאתה מתקרב ומקרב ומסביר בצורה יפה,

מקבלים.

טוב לגמרי זה שרוב עם ישראל גם לאנשים מאמינים.

זה נכון,

כן, שהם מאמינים במידה כזו או אחרת,

אבל אם אתה תדבר על מאמינים שישנו בורא לעולם,

ואיך אומרים, והוא משגיח,

אני יכול להסכים איתך.

אבל ישנם דברים שהם בתוך 13 העיקרים שהם לא מאמינים בהם.

יש 13 העיקרים,

חוץ מזה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, הוא מצוי והוא מנהיג,

ישנם דברים נוספים,

על שכר ועונש,

עליית המתים, משיח.

י׳ ג׳ העיקרים ישנם.

זה לא משנה, לא ניכנס לזה, רק אני אומר שזה צריך לדעת.

העולם פשוט

הוא ניזון

מאנשים עוינים ומשנאי השם.

יושבים אנשים שהם מומחים

בלשגע ולשבש את המחשבה האובייקטיבית של הבן אדם,

ומכניסים אותו לתוך העדר הזה,

תוך

ציבור שהוא עדר.

ישנם מנהיגים עוורים שהם מובילים אותו לאבדון.

המנהיגים האלה, בתוכם זה כתבי התשקורת.

בתוכה.

חלק גדול מכל ההסתה הזו זה עושים אותם כתבי תשקורת.

ברור.

מה?

ברור.

לא בדקתי.

אבל זה ברור שעושים,

ולא אחת או לא שתיים שמעתי את הסגנון של הדברים.

דברים מחרידים.

מה המטרה שלהם?

מה?

כביכול הם יותר סטייל,

הם אנשים יותר מתורבתים.

אתה מבין?

מתורבתים. כן, נכון, אני מסכים.

הם יותר מתורבתים בעולם, בעולם, בעולם הג'ונגליסטי.

יש להם הרבה מטרות. מטרה אחת היא שיתרבו כמותם.

ומטרה שנייה, להתחמק ולהתעמק בהם האלה.

וזה מה שאני חושב.

אני, אני, אני הייתי שם.

תשים לב שאנשים שנכנסים לתוך מגזר מסוים,

גם דעותיהם משתנות לפי אותו מגזר שבו הם נמצאים.

הגם שלמעשה, אם הוא לא היה נכנס לאותו מגזר,

כן? למשל,

ימני ושמאלני, מה שמוגדר היום.

הימני, היה לו דעות ימניות. כשהוא נכנס לתוך השמאל,

והוא משמש את אנשי השמאל,

אז לאט לאט דעותיהם מתחלפות. כי באופן טבעי, אדם רוצה למצוא חן בעיני הסובבים אותו.

אז ממילא הוא משנה את דעותיו.

וגם להפך יכול להיות מצב שהשמאלני הופך אצל הימני, אז הוא,

איך אומרים?

מביע דעות ימניות.

הוא יכול לאבד חיילים, זה הדבר הזה.

אבל בתכל'ס קשה למצוא בני אדם שמסוגלים להביע את האמת בפנים בלי לחשוש משום דבר.

הוא בין היחידים.

אבל אין הרבה כאלה שמסוגלים לומר, תשמע, אני ככה חושב,

לא יעזור לך שום דבר.

תעמדו 100, 200, 300 איש כנגדי,

אבל הדעה שלי היא כזו.

הדעה אבל צריכה להיות צמודה לדעת התורה הקדושה.

שאדם יבוא ויגיד לי,

כן, שמע, אני אדם אמיץ,

אני אומר את דעתי אני.

אדוני, אבל גם תבדוק על פי המקורות אם אתה צודק.

אדם בעצמו הוא משוחד.

אדם בעצמו הוא משוחד, מאחר והוא משוחד.

אז באופן טבעי הוא מביע דעות שתואמות לשוחד שבו הוא נמצא.

אבל צריך להיות אובייקטיבי.

מתי יכול להיות בן אדם אובייקטיבי?

קשה.

רק אם הוא ניזון על פי התורה הקדושה,

שהיא מקור האמת, והיא,

הקדוש ברוך הוא יתלבש בתורה הקדושה,

אז את הדברים הוא אומר מתוך מה שהוא מקבל מהקדוש ברוך הוא,

דרך הספרים,

דרך הגדולים, דרך התלמידים החכמים.

כך ראוי שיסתכל.

אבל השוחד מעביר עיני חכמים אפילו.

עיני חכמים.

אז מה לנו?

אנחנו גדולים מהם?

כל אדם. כל אדם יש לו שוחד. לכן,

תמיד ראוי שאם בן אדם

רוצה לבדוק אם דעותיו נכונות או לא, ראוי שיהיה לו אדם

שעומד מאחוריו,

שיבדוק איתו האם הוא אובייקטיבי בעניין או לא.

כי השוחד מעביר גם את החכמים הגדולים ביותר.

אם נפסלו לעדות קרובים זה לזה, ואפילו משה ואהרון,

בגלל העניין הזה שאדם משוחד,

אז מי לנו גדול ממשה ואהרון?

לכן, ראוי תמיד ללכת בדרך הזו.

תמיד לבחון ולבדוק, להתייעץ עם גדולים וטובים,

שהם הם המשוללים מכל השוחד הזה והנגיעות הללו כלפי לבדוק את אחרים, כלפי לבדוק את עצמם, גם הם לא יכולים.

אבל כלפי אחרים

זה ודאי שהם יותר ראויים.

הלאה.

דיו, כדי לכתוב שתי אותיות.

מהו השיעור של הוצאת הדיו?

אם הוא יכול לכתוב בדיו שתי אותיות.

כחול,

כדי לכחול בו עין אחת, אדם שמוציא

כחול שזה צבע על העין,

מי שיודע,

אז אם יש בו שיעור שיכול לכחול בו עין אחת.

דבק, כדי ליתן בראש השפשף.

אם אדם הוציא דבק,

אז אם יכול, אם זה שיעור כזה שיכול לשים

על נסר קטן,

זה היה התפקיד של הנסר, שבו היה העוף מגיע וניצוד באותו דבק.

אז זה השיעור שמחייב.

זפת וגופרית, כדי לעשות נקל.

אם אדם הוציא זפת או גופרית,

השיעור שלהם יכול לסתום כלי ששם נותנים כסף חי.

כסף חי הכוונה גולמי עדיין.

שעווה, כדי ליתן על פי נקב קטן.

אם אדם מוציא שעווה, שיעור הוא מי יכול לסתום נקב קטן שיש בחביות היין.

היא גרדמת לכאורה. חרסית.

חרסית, כדי לעשות פיקור של צרפי זהב.

אם אדם מוציא חרסית, שזה לבנה קטושה,

השיעור הוא אם הוא יכול למלות את הנקב שבתנור של צרפי הזהב,

ששם נותנים את המפוח.

רבי יהודה אומר, כדי לעשות פטפוט.

השיעור של חרסית,

אם הוא יכול לעשות פטפוט. פטפוט זה בסיס שעליו מושיבים את הכור של הצורפים.

היינו את התנור הזה של הצורפים.

צובים,

כדי ליתן על פי כור של צרפי זהב.

אם אדם מוציא סובין, השיעור של ההוצאה,

אם הוא יכול לתת את זה על פי הכור של אותם צרפי זהב.

במקום שאין פחמים, היו מבעירים את האש

בכור על ידי סובין.

זה כתוב.

סיד, כדי לסוד קטנה שבבנות.

השיעור של הוצאת הסיד,

אם יכול לסוד,

היה לנו לשים את הסיד הזה על הקטנה שבבנות.

הבנות היו משאירים את שערן המיותר

ולא נצרך להבנתם על ידי הסיד הזה. כך היה בזמנם.

רבי יהודה אומר, כדי לעשות קלקל.

היינו שיעור הסיד,

אם הוא יכול לסוד את הרקות כדי להשכיב את השיער.

רבי ינחמיה אומר, כדי לסוד אונדיפי.

רבי ינוחמיה נותן שיעור אחר לסיד,

אם הוא יכול לסוד את האונדיפי.

מה זה לסוד אונדיפי?

גמרא בהמשך בדף פ עמוד ב מבארת מה זה האונדיפי

נראה את זה דקה

מה זה האונדיפי?

אה,

כן הוא מבאר שזה גם כן משהו,

זה כלי חרס

שיש לו שני ברזים,

אחת עליון ואחת תחתון וכשהוא היה רוצה למלות אותו

הוא היה סותם את הברז התחתון כדי שיוכל להתמלות

במילוי כלשהו.

טוב, עד כאן,

בזה נסיים להיום, מחר, בעזרת השם נחזור שובה למשנה ונבאר אותה

יחד עם רשי.

כן.