מסכת שבת, דף עז, עמוד ב | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מחר עוד.

מסכת שבת, דף עז עמוד ב',

בנקודתיים האחרונות שבעמוד,

זה למעשה שורה שמינית מסוף העמוד.

שמן כדי לסוך עבר קטן. זוהי ציטטה מן המשנה,

המדברת בעניין זה של אם אדם הוציא שמן,

מהו השיעור שהתחייב על הוצאה זו?

שיעור השמן שצריך להיות כדי שיתחייב על הוצאה זו,

כדי לסוך

עבר קטן.

תכף נראה

מה הכוונה עבר קטן

ומהו השיעור הזה.

עמרד ורבי ינאי, באה הגמרא לבאר מה זה העבר הקטן שהזכירה המשנה.

בבית מדרשו של רבי ינאי ביארו שהכוונה שמן,

כדי לסוך עבר קטן של קטן בן יומו.

כלומר,

קטן שאמרה המשנה, זו הכוונה קטן של קטן.

העבר הקטן ביותר

שיש לקטן.

הלוא כל אצבע, למשל,

בנויה מכמה וכמה פרקים,

וכידוע שכל פרק שבאצבע,

הרי זה נקרא עבר.

כן?

ברגל יש 30 איברים, כמדומני.

וכן, ברגל ימין כך, ברגל שמאל,

ואותו דבר גם בידיים.

ממילא באים לומר שהעבר, היינו, העצם הכי קטנה שיש

בעבר של קטן בן יומו, היינו באצבע הקטנה של קטן בן יומו,

זהו השיעור שהתחייב על הוצאת השמן.

כלומר, זה שיעור ממש אפסי.

מה זאת אומרת?

הזרם של הרגל.

בדיוק.

וגם בזרת, זה מורכב משני פרקים.

אז לוקחים את החלק הקטן שבתוך השני פרקים הללו.

זה, ככה הוא החשבון.

מי טבע, שואלת הגמרא, קושייה,

זה מה שאמרתי לכם למעשה, זה על פי דרכו של רשי.

יש ראשונים אחרים שחולקים,

אבל אנחנו מדיים לומדים על פי דרכו של רשי,

ונסתפק בזה.

שואלת הגמרא, מי טבע,

קושייה שמביאים ערבייאנאי מברייתא.

שמן

כדי לסוך עבר קטן

וקטן בין יומו.

הברייתא אומרת מהו השיעור של הוצאת השמן כדי לחייב על הוצאה זו?

אם היה שיעור שיכול לסוך עבר קטן,

והוסיפה הברייתא,

וקטן בין יומו.

אז מה הכוונה במה שאמרה עבר קטן?

וקטן בין יומו.

אבל לכאורה הוא אומר לנו

שיש אפשרות לאמוד את זה בשיעור של

עבר קטן,

ובנוסף אפשר למדוד את השיעור בקטן בין יומו.

כן?

לכאורה בורו, מה היא,

שואלת הגמרא, מה הכוונה בברייתא?

לאו עבר קטן דגדול

ועבר גדול של קטן בין יומו?

האם לא נתנו פה שני שיעורים?

שיעור אחד, אפשר שיאמוד את זה,

על עבר קטן של אדם גדול.

כלומר, כמה שמן יש,

ויוכל לסוך מזה את העבר הקטן של אדם גדול.

לעומת זאת, אפשר שהשיעור יהיה

עבר גדול של קטן בן יומו.

אז אם כן יוצא,

שזה לא כמו שבערב ינאי,

שמה שאמרה המשנה,

שצריך שהעבר יהיה קטן

וגם לשער את זה באדם קטן שהוא בן יומו.

אלא,

נאמר פה שני שיעורים,

או שתאמוד את זה בעבר קטן,

אבל כבר לא משנה באיזה אדם, אלא אדם גדול,

או שתאמוד את זה בקטן, ואז אפילו עבר גדול שלו.

זה השיעור.

אם כן, זה שיעור הוצאה יותר גדול.

עונה גמרא אמרא לך דבר רבי ינאי, לא.

הכי כאמר שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו.

זה השיעור.

כלומר,

הביאור בברייתא במה שאמרה וקטן בן יומו,

כוונת הדברים כדי לסוך אבר קטן.

ואיזה קטן אנו מדברים?

של קטן בן יומו.

הוו זה לא שבא לומר לנו שתי שיעורים שונים,

שתי אומדנות שונים,

אלא

זהו שיעור אחד,

עומדן אחד. מהו העומדן?

צריך שגם העבר יהיה קטן,

וגם גוף האדם שבו אתה עומד יהיה קטן בן יומו.

אז יוצא שצריך את שני התנאים

של עבר קטן של אדם קטן,

מאשר על כן כבר בשיעור זה יתחייב.

לימה קטנאי.

ממשיכה הגמרא ואומרת,

אולי

נראה שזה מחלוקת תנאים?

כתוב לנו ברייתא אחרת,

ששם מובאה מחלוקת לגבי שיעור השמן של ההוצאה בשבת.

שמן כדי לסוך אבר קטן וקטן בן יומו.

דברי רבי שמעון בן אלעזר.

רבי נתן אומר, כדי לסוך אבר קטן,

כאשר אנו מתבוננים בלשון הברייתא,

מה בדיוק המחלוקת בין שניהם?

שניהם אומרים כדי לסוך אבר קטן,

אלא שרבי שמעון בן אלעזר מוסיף, אבר קטן

וקטן בן יומו.

ואילו רבי נתן לא מזכיר את העניין הזה של קטן בן יומו.

אז מה כוונת הדברים?

מאי לבא כמפליגי, האם לא בזה נחלקו?

רבי שמעון בן אלעזר סבר אבר קטן של קטן.

ורבי נתן סבר אבר קטן וגדול,

או אבר גדול וקטן,

אבל אבר קטן של קטן בן יומו, לא.

כלומר,

נראה היה לגמרא שמחלוקתם של רבי שמעון בן אלעזר ורבי נתן

זה במה ש... מהו השיעור של השמן.

רבי שמעון בן אלעזר אומר ששיעור המחייב בהוצאת השמן

זה אם יש בו בשמן אפשרות לסוך אבר קטן של קטן בן יומו.

יוצא אם כן שהשיעור הוא...

שהשיעור הוא קטן ביותר.

לעומת זאת רבי נתן חולק עליו. מה הוא חולק?

הוא אומר לא, לא שאומרים אבר קטן של קטן בן יומו,

אלא

אם זה אבר קטן אז זה אפילו של אדם גדול.

זה שיעור, אבר קטן של אדם גדול,

מאידך יכול להיות אבר גדול של קטן,

כלומר נראה בגמרא שזה אותו שיעור.

אם אני בא לדעת מהו השיעור

של אבר קטן, שמן שאפשר לסוך בזה, אבר קטן של אדם גדול

או שמן כדי לסוך אבר גדול של קטן בן יומו,

זה אותו שיעור,

אותה כמות.

על כל פנים,

מה שיוצא מתוך הדברים,

בדיוק, בדיוק.

אז כך לרב נתן.

אבל רב שמעון בן אלעזר סבר?

לא.

שאפילו אם הוא הוציא שיעור שיכול לסוך איבר קטן של קטן בן יומו,

גם אז כבר התחייב.

רב נתן לעומת זאת חולק ואומר לו,

אם זה יהיה איבר קטן של קטן,

לא התחייב.

אם כן יוצא שמה שרבי ינאי אמר שמחייבים אותו אפילו על שיעור של שמן שיכול לסוך איבר קטן של קטן בן יומו,

זה תלוי במחלוקת תנאים. למעשה זה תואם רק את דעת רב שמעון

בן אלעזר, ולא את דעתו של רב נתן.

עונה הגמרא לא.

אי אפשר להוכיח מה ברייתא שהתנאים חלקו בעניין הזה,

האם השיעור של הוצאת השמן זה איבר קטן של קטן בן יומו או לא.

אלא דכולי עלמא

אבר קטן דקטן בן יומו, לא.

כולם מודים,

אדרבא,

שאיבר קטן של קטן בן יומו לא יהיה חייב על ההוצאה שלו.

אלא מה?

ולא תעל את רבי ינאי, ממילא אם כך יוצא, שאדרבא,

כל התנאים שוברים שלא כדעת רבי ינאי,

כן, לפי ההסבר הזה שכולם מודים שאיבר קטן של קטן בן יומו,

זה לא שיעור מספיק כדי לחייב אותו.

אז מה בדיוק המחלוקת אם כן בין,

זה שיעור קטן בן יומו? מה? זה שיעור קטן מדי? כן.

כך הגמרא בתחייה רוצה לומר,

שייתכן בהחלט ששיעור קטן כזה,

שיכול לעשות איבר קטן של קטן בן יומו,

זה שיעור כזה שלא יהיה חייב עליו.

אלא מה?

המחלוקת שלהם היא בדבר אחר, והייקא מפלגה.

רב שמעון בן אלחזר צבר איבר קטן דגדול,

ואיבר קטן בן יומו, כי הדד איננו.

כלומר,

זה שניהם שווים, בדיוק.

ברוך השם.

השיעור הזה של קטן,

אבר קטן של גדול,

או אבר קטן של קטן, זה שיעור שווה,

אותו דבר.

אבל רב נתן סבר,

רב נתן סבר, אבר קטן דגדול אין,

אבר קטן בן יומו לא.

כלומר,

כשרב נתן סובר שיש הבדל בשיעורים,

ממילא.

אבר קטן של גדול הוא שיעור גדול יותר מאבר גדול של קטן.

לכן, לכן שימו לב,

האבר קטן של הגדול הוא יהיה חייב עליו,

אבל אבר גדול של קטן לא יתחייב עליו.

לא, לפני שאתה שואל, אני רוצה לדעת אם הבנתם מה שאמרתי.

אז עוד פעם, הגמרא,

אני בא לסכם את הדברים בקצרה.

נאמר,

נאמר שאני אתן אומדן על פי גרמים, זה אנחנו מבינים יותר, בסדר?

למרות שזה נוזל וזה לא עומד. נאמר,

כן, בסדר, במשקל אתה יכול לאמוד את זה. זה רק בתור דוגמה.

אצבע הקטנה, וגם לא כל האצבע,

לא אצבע שלמה, אומר רשי,

אלא האבר הקטן של הקטן.

האצבע הקטנה שברגל, לא, לא, לא,

תדברנו, האצבע הקטנה שברגל,

שהיא מורכבת מכמה פרקים, שני פרקים,

אז זה החלק הקטן שבין שני הפרקים הללו.

מובן?

וזהו. עכשיו בואו נתאר לנו למשל

שהשיעור שמן

שאפשר לסוך בו,

עבר קטן של קטן בן יומו,

נאמר שזה שני גרם, בסדר? רק דוגמה, אני לא, לא בדקתי את זה.

עכשיו,

אבל אם ניקח למשל את העבר הגדול של הקטן,

זה שיעור של ארבעה גרם, נאמר.

מובן?

עכשיו, יש מקום לשאול

מה יהיה הדין

בעבר קטן של גדול.

האם עבר קטן של גדול הוא שווה לעבר גדול של הקטן, זה ארבעה גרם,

או שהוא גדול יותר?

לדעת, כמה שקט, אז זה גובה, זה גובה הדיון כאן.

האם באמת, זה לא המשקל,

אלא המשקל, שיעור השמן, שיעור השמן.

כן.

אז אני אומר, לא עומדים את העבר לפי המשקל,

אלא לוקחים אותו לבחינת השטח של העבר.

כן?

השטח עצמו.

כמה ש... מה זה לסוך?

לקחת את השמן ולסוך אותו סביב, אותו חלק.

אז ככל שהוא רחב יותר,

ויש פה כמות יותר גדולה לסוך,

אז ממילא הכמות של השמן היא גדולה יותר.

זה תלוי בזה. על כל פנים,

רבי ינאי אמר שאם ככה כתוב במשנה,

המוציא שמן כדי לסוך איבר קטן,

לדעתו זה לסוך איבר קטן של קטן בן יומו,

ממילא די בהוצאה של שני גרם שמן

כדי להתחייב.

באה הגמרא

וניסתה להקשות עליו קושייה,

ודחה את זה. לא, זה לא קושייה.

גם בברייתא זו אותה כוונה.

בברייתא הכוונה שצריך שיהיה גם אבר קטן,

ובנוסף שגם האדם שבו עומדים זה יהיה קטן בן יומו.

אבר קטן זה מתייחס לאבר,

וגם באיזה אדם

אני בודק את העבר הקטן שלו, אדם קטן,

כלומר העבר קטן. מה עבר קטן זה תינוק? תינוק, בן יומו, כן. זה אחי.

כן, כן. לא מדובר על עוג מלך הבשן שנולד, על זה לא מדובר.

או יצחק, תבין, אני מדבר על משהו סטנדרטי.

כן, שתינוק בן יומו הוא אדם קטנצ'י, כמה הוא יכול להיות?

שוב, יש פה איזשהו סטנדרט, אני לא הולך ובונה,

ואני עכשיו הולך למחלקת יולדות ואבדוק

כל תינוק ותינוק, כמה גבוה, כמה נמוך,

וכל אחת ואחת, אז אני אסתבך לגמרי. יש פה איזשהו ממוצע,

כן? יש פה, בדרך כלל בשיעורים בתורה זה הולך על המצב הסטנדרטי,

לא על הדברים החריגים,

שהם מוגדרים כלא נורמליים.

כן, כשאומרים לבן אדם לא נורמלי, חושבים,

חושבים שזו הכוונה שהוא טיפש.

יש, לא נורמלי, הכוונה זה לא בנורמה.

חריג. גם אדם גאון הוא לא נורמלי.

למה? כי הוא חריג מהנורמה, הוא מעבר לנורמה.

על כל פנים,

אז ממילא

באה הגמרא ואומרת כך, לאחר שדחתה את הקושייה על דברי רביאנה עם ברייתא אחת,

הביאה ברייתא אחרת ששם יש מחלוקת תנאים.

הגמרא ניסתה לומר שבמה הם חולקים? בזה גופא.

האם די באבר קטן של קטן בנאומו כדי לחייבו,

או לא.

או שצריך שיהיה גמות כזו שיוכל לסוך אבר גדול של קטן,

או אבר קטן של גדול,

שהבינה הגמרא שזה שווה?

ממילא זה יוצא ארבעה גרם.

אבל אבר גדול של קטן גדול. לא, לא, לא, לא, אבר גדול לא הכוונה בראש.

הכוונה, מתוך שני הפרקים של האצבע, לוקחים את האבר הקטן.

את האבר הגדול של הקטן, או האבר הקטן של הגדול. איזה אצבע? איזה אצבע?

האצבע הזו שהיא... לא, האצבע זה אצבע זרת.

אבל שוב,

זה דרך גדול וקטן, תבין. זה הכוונה לארץ. לא ייתכן שהמחלוקת שלהם היא כזו,

קוטבית,

שזה יאמר בשביל להתחייב על שמן זה שתי גרם,

וההוא רק יכול לסוכלוש גדול שצריך מזה חצי ליטר.

לא, זה ודאי לא.

הנקודה היא בסך הכל... זה לא דווקא רק על הזיר, זה עזוב אצבע אחרת. כי ככה משמע, משמע הוא שהנקודה היא איזה,

מה ה...

כן, מהו השיעור? זה תפס את השיעור המינימלי?

זה אמר לא. לא, אל תגזים, לא עד כדי כך.

זה קצת יותר. זאת אומרת, עזב גדול של קטן.

עזב גדול של קטן, אז זה קטן אחרת.

איך אתה הגעת לאדזרת? למה דווקא זרת?

על זה דיברו, על האצבע הקטנה.

רק השאלה אם זה קטן בן יומו או אדם גדול, זה הכול.

בכל אופן, דקה.

אז אחרי שאנחנו יודעים את זה,

אז בואו ונבדוק.

אז לפי זה אפשר לומר כך.

כשהגמרא חשבה שהמחלוקת של התנאים

בזה גופה,

האם הוצאת השמן זה כבר מתחייב בשיעור קטן,

שיעור שאפשר לעשות עבר קטן של קטן,

כן?

אז ממילא אפשר לומר שרבי ינאי, כל מה שאמר את דבריו זה דווקא לפי דעת רב שמעון בן עזר,

ולא כדעת רבי נתן.

באה הגמרא ושוללת שרבי ינאי בכלל לא צודק, אף אחד מהתנאים לא סובר כמוהו.

לא רב שמעון בן עזר ולא רב נתן.

כולם מודים

שאם הוא הוציא שיעור של,

שיכול לעשות עבר קטן של קטן בליומו, ודאי שיהיה פתור.

זה שיעור קטן מדי, על זה לא יהיה חייב.

המחלוקת שלהם, אז כולם מודים שצריך שיעור גדול. השאלה איזה שיעור גדול?

מהו השיעור? מהו השיעור? אז יש מי שאומר,

יש מי שאומר, שיעור, תתבוננו אותו.

יש מי שאומר שעבר קטן של גדול זה השיעור שמחייב,

ועבר גדול של קטן זה אותו שיעור כמו עבר גדול של קטן, זה אותו דבר.

לעומת זאת רבי נתן צובר לו,

עבר קטן של גדול הוא שיעור גדול יותר,

על זה הוא התחייב.

אבל עבר קטן, עבר גדול של קטן,

כן, מובן, על זה הוא לא התחייב,

כי זה שיעור קטן יותר.

רב נתן סובל שבשביל לחייב

צריך שיעור של איבר קטן של גדול.

ולא יועיל איבר גדול של קטן,

כי השיעור של איבר גדול של קטן הוא קטן יותר משיעור איבר קטן של הגדול.

לא שווי, אבל מה יותר? אני גם אגלה לך פה דרך, אגב, מה הוא יותר ממה?

מהו השיעור היותר גדול?

איבר קטן של הגדול.

יותר גדול

מאשר העבר הגדול של קטן בן יומו.

הרב, לא נראה לי מדובר על אותה עבר.

למה?

לא, לא, לא אמרו פה על קטן בן יומו.

מה פירוש לא אמרו פה?

אני יכול להגיד לעבר הכי קטן שיש לכל עבר, בין כל האצבעות, העבר הכי קטן... ואתה יכול גם לומר את הראש,

כמו שהוא שאל.

הלוא יש עברים שהם גדולים מאוד.

לא, אבל זה כבר קטן בן יומיים. אז מה, אז מה, אז מה, אז מהו הגבול?

אם מדברים על סוג אחד, מדברים על אצבע. נכון.

לא תשימו עלינו איזה אצבע. לא, אבל בכל אצבע יש כמה אברים, לא.

אז למה אתה קורא, למה אתה קורא,

כן,

עבר קטן של גדול?

לא לכל האצבע. אז אני יכול להגיד שהעבר קטן של גדול זה העבר הקטן שבזה.

בדיוק. אבל של אדם גדול.

אם העבר גדול של קטן, אני יכול להגיד חצי בו אין.

לא, לא, לא, מה פתאום?

למה לא? מתוך שני הפרקים הללו,

כן, שיש בזרת,

אתה לוקח אצל הקטן את החלק הגדול שבו.

למה? זה אם זה עבר גדול של קטן.

אם זה עבר קטן של גדול, אז אתה לוקח את החלק הקטן שיש בזרת של הגדול.

אבל דווקא בחד את הזרת,

לצפות את הגדול נותן את הקטן יותר.

אני מסביר לך. אמרתי, בגלל שנראה שהמחלוקת שלהם היא לא כזו קיצונית,

שיהיה, צריך שאול כזה גדול.

לא, לא, לא, לא. אם יש בפרשים שאומרים את זה, זאת אומרת השאלה היא שיש. גם אצל הגדול, גם אצל הגדול מדובר באצבע או באמה. בזרת. לא, לא, לא, לא ששתיהם מדובר בזרת, לא שאחד מתחיל.

בזרת אחד זה דבר בארבע יצרה. שתיהם, כמו שאתה אומר לי, שתיהם מדובר על הזרת,

אז ככה תגיד שתיהם מדובר על בוער.

לא, אתה לא יכול. לא, זה ברור שלא, נו.

אתה לא יכול. זה פשוט, זה פשוט, זה לא עבר הכי קטן. שפשוט זה בקטן, זה פשוט שאם נדון בקטן בן יומו,

עבר קטן של קטן בן יומו, זה פשוט שבזרת.

השאלה היא, האם זה יספיק או לא. אם אתה כבר מדבר בזרת, אתה צריך שיהיה עבר הגדול של הקטן.

ואז יש מחלוקת האם זה שווה לעבר קטן של גדול או לא.

ומי יבוא לחזור בדרך הרגל? אולי זה ביד.

לא, אבל תהיה קטן ולדעת איך המפרשים.

זה משהו, אני נראה לך,

רונן, רונן, אתה נראה לך שאני מחליט את זה לבד או שזה כתוב במפרשים?

זה לא שאני החלטתי ככה.

דובר על מה שיש ברגל, שזה הקטן,

העבר הקטן ביותר.

הלא כשחיפשו לתת עומדן עד כמה יהיה חייב, אז הוא בא לומר,

הקטן של הקטן, כלומר הכי קטן שיש.

והחכמים ידעו שהקטן של...

מה? זה אין שאלה, השאלה היא על הדוח מאוד של הקטן. נכון, נכון. מה זה גדול של הקטן? מבין שני הפרקים הגדול שבהם.

אבל למה דווקא על בין שני הפרקים ולא בין האזבעות?

מה?

למה לא... כי אם לא כן, היו צריכים להגיד לי איזה אזבע...

אם לא כן, אז היו צריכים כבר לבוא ולהגיד לי על איזה עבר מדברים,

על איזה אצבע.

מה שאתם מדברים על הזרת, רק השאלה היא איזה פרק.

האם הפרק הקטן שבו או הפרק הגדול שבו?

ופה זה תלוי אם זה קטן או גדול.

אני יכול להגיד שאני מדבר על פרקים באצבעות בכללים, לא על זרת. נו, אז היו צריכים לבאר לנו, להגיד לנו,

שהמחלוקת שלהם,

זה נותן את החשבון בזרת וזה נותן את החשבון באגודל או בבוהן.

טוב, חבל על הזמן.

להפך, אני יכול להגיד, בגלל שירות בערים לבוא, אז אני יכול לקחת את החיפון,

טוב, עד כאן, מכאן ואילך אני אגיד לכם,

שכשיבוא אליהו הנביא, תשאלו אותו,

ואז תשמעו ממנו מה הוא אומר.

ואם אני טועה, אז אני אודה לכם מאוד, שתבואו ותגידו לי,

כשאתה טעית,

אתה לא צודק.

לא, בשביל זה חיפשתי.

בסברה נראה לי שזה העניין.

מה, מה חושב שבפרסום תאמרו?

לא.

שהעבר קטן של קטן, אמרו שזה בזרת.

על זה זה משהו אחר. אבל על העבר גדול לא אמרו. העבר גדול לא אמרו, רק אני אומר שהסברה נותנת, שהוויכוח הוא איזה חלק, איזה פרק שבזרת מחייב.

האם הקטן או הגדול, ואם זה תלוי באדם קטן, באדם גדול.

אני לא חושב, אני אגיד לך למה, כי לא יכול להיות שהעבר הגדול,

העבר הקטן,

של הגדול,

העבר הקטן של הקטן,

העבר הגדול של הקטן, עדיין יותר קטן מהקטן. לא הגיעו למסקנה, זו דעת אחד מהם.

כן.

שהשיעור של העבר הקטן של הגדול הוא יותר גדול מהעבר הגדול של הקטן.

ככה דעת רבי נתן.

זה לא שזה ברור הדבר.

זה ניסיון שבגמרא לא אומר כך.

מובן?

זה לא יכול להיות שהזרן יותר גדול מהאבא של הקדוש.

כן, זה פשוט.

זה פשוט, זה פשוט.

לכן אני נתתי את העומדן.

העומדן הוא במקום שיש מקום לטעות. אז פה החלוקים הם, זה אומר כך, זה אומר כך.

אבל במקום שהדבר ברור לכל אדם, כל אדם יכול לראות את זה בחוש.

אז מה,

חלקו בדברים שהם ברורים במציאות?

מי אמר שדובר על, לא על אצבע שלימה, אין על,

על זה, הרי אצי אצבע זה כבר, זה כבר המפרשים כותבים, שאיבר קטן פירושו,

הלו כל אצבע מורכבת מכמה איברים.

זה כבר משנה במסכת אוהלות, האומרת שכל אצבע בנויה מכמה איברים.

אז אני אומר שכשאמרו איבר קטן, הכוונה,

אחד מן האיברים של הקטן בן יומו,

שהוא האיבר הקטן.

אז הקטן שביותר אצל הקטן בן יומו.

על זה חלקו, האם זה יספיק או יותר קצר?

זה יספיק לכל איבר?

איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי, איי,

לא ידוע לי על דבר כזה.

לי ידוע שיש רק שמות לאצבעות.

יש שם ועבר.

ברוך השם, אז הנה, הוסמנו לכם משהו.

לא, זה מגיע, ודאי.

איבר זה נקרא כל עצם, תתבונן טוב,

כל עצם היא נקראת איבר.

בדיוק, זה שלושה פרקים, אז יש פה שלושה איברים.

זה כנל.

זה כנל.

לא נורא, לא נורא, אז לומדים את זה, הנה למדנו ברוך השם. כמו בצפילין, אתה חושב על שלושה אירועים.

נראה בבקשה את המשך הגמרא,

מאי הווה עלה.

אתם שומעים?

מאי הווה עלה.

כלומר, מה ההכרעה לגבי העניין הזה של ידיעת השיעור של הוצאת השמן?

תא שמע,

ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר,

שמן

זה לסוך

איבר קטן של קטן בן יומו.

מפרש רש״י, על פי דרכו מקודם,

שאם הוא הוציא שמן ואפשר לסוך באותה כמות

את האיבר הקטן של קטן בן יומו,

זהו, בזה הוא יהיה חייב.

כן.

נראה את רש״י. יש רש״י?

אומר רש״י,

איבר קטן.

אתם רואים?

אתם איתי?

מצאתם ברש״י איבר קטן?

שורה שלישית מסוף שורות רש״י.

אחד מפרקי אצבע הקטנה,

אז רש״י אומר פה במפורש,

זה גדול של אדם גדול,

והאי קטן האיבר קטן.

כלומר, היא שואלת,

אולי הכוונה איבר קטן של אדם גדול?

מה שכתוב קטן זה הולך על האיבר, לא על האדם עצמו.

אינמי איבר גדול של קטן, ויכול להיות גם להפך.

זה מתייחס על האדם ולא על האיבר עצמו.

והאי קטן, אגב ריקא, לפי זה, אם זה אבר גדול של קטן, אז מה שנאמר במשנה קטנה, הכוונה על האדם עצמו.

אבל לא עומדים לפי האבר הקטן שלו, אלא לפי האבר הגדול, ולא האבר.

אז למה רש״י אומר,

אחד מכיוון שאושב אצבע קטנה?

כדי ש... הוא אומר לי, הקטן זה בטוח.

כדי שתדע...

כדי שתדע שזה האצבע הקטנה,

וממילא, אז תבין שזה האבר הקטן,

שזה החלק הקטן שבאצבע הקטנה.

החלק הקטן... לא.

בקיצור, אין מה להתווכח.

אין מה להתווכח.

מה שאני אמרתי לך,

זו האמת.

בסדר?

לא.

אבר קטן וקטן, אקולה מילתא אקאי.

אבר קטן של גוף קטן.

ורב שמעון בן אלעזר,

ואחי כאמר, כדי לסוך בו אבר קטן,

וקטן יהיה הגוף בן יומו.

ורב נתן סבר, חד קטן, אמרי אינן,

או האבר הוא הגוף,

אבל תראי קוטנה לו.

כלומר,

קטן אחד, אומרים. כלומר,

אם אתה מייחס את הקטן לאדם,

אז אני יכול לומר, בסדר.

האדם קטן, אבל צריך שיהיה האבר הגדול שבו.

ואילו,

אם אתה אומר שזה הולך על האבר ולא על האדם,

אז צריך לומר, זה האבר הקטן של הגדול.

אבל לומר ששיעור של קטן,

זה הכוונה מתייחס, גם האבר יהיה קטן וגם האדם שבו עומדים יהיה קטן,

זה אולי לא.

אך אגר שיננת כל העלמא, האבר הקטן של קטן בן יומו, לא.

וליתא לדרבי ענא, ורב שמעון בן אלעזר,

או-או קטנה.

ממילא כולם מודים שלא נחייב

על שיעור כזה של אבר קטן בן קטן, של קטן בן יומו,

אלא כל מה שרב שמעון בן אלעזר אמר בדבריו, קטן וקטן בן יומו, הוא התכוון

אחד משני אלה, או אבר קטן של גדול,

או להפך, אבר גדול של קטן, וכולי חד שיעור ההוא.

כן, תא שמע,

ותרביינא איתנאי.

כלומר, מאחר ורואים אנו

שרב שמעון בן אלעזר מתפרש כדעת רבי ינאי,

ועל זה רמלטן חולק,

אם כן, על כורחנו שמה שרבי ינאי אמר,

זה רק כדעת רב שמעון בן אלעזר, ולא כדעת רבי ינאי.

זה לא מוסכם על כלל התנאים.

על כל פנים להלכה, ודאי נפסק

שדי בהוצאת שמן,

שיש בו כדי לסוך עבר קטן של קטן בן יומו,

כבר אז יהיה חייב.

נמשיך הלאה בגמרא.

מים כדי לשוב בהן את הקילון.

מהו השיעור

של מים עם...

הוציא אותו מרשות היחיד לרשות הרבים.

השיעור הוא אותה כמות שהרגילים היו לתת לתוך הקילור

כדי להעמיסו. מה זה קילור?

אה? אתם זוכרים?

משחת עיניים.

משחה שהיו נותנים על העיניים, וכדי שיהיה אפשר להשתמש ולמרוח על העיניים, היו צריכים להעמיס את המשחה הזו.

היה איזושהי כמות כלשהי

שהיו מניחים בתוך המשחה. הכמות הזו הייתה ידועה בזמנה.

אנו לא יודעים מה יהיה הכמות הזו.

למה לא משמיע אותנו?

מה עדיין אפשר?

אינני יודע.

שאלה טובה שאלת.

טוב, הלאה.

לא, אני לא יודע, משום שנפקא מינא, להיום אין נפקא מינא, תבין.

משום שכל השאלות הללו זה כדי לחייב אותו,

אם חלילה עשה במזיד,

לחייב אותו סקאלה,

אלא,

ואם בשוגג חטאת, אבל היום אין לנו סנהדרין שמענישים את האדם

מתון בדין, אין לנו בית המקדש שמקריבים קורבנות,

אז מה?

מאי נפקא מינא?

אלא מה?

לעתיד, כשיבוא עמד עליון הנביא, עם המשיח,

אז יהיו כבר גם תשובות לשאלות הללו.

יוכלו לתת לך את האומדן המדויק,

ואז מי שחטא בשוגג צריך להביא קורבן, ומי שחטא במזיד,

כן.

אני מקווה ואני מאמין שאז כבר לא יהיה מישהו שחטא במזיד.

כבר האמת תהיה כל כך ברורה,

שלא יהיו מצבים שיהיו מבולבלים.

כן.

נמשיך הלאה.

אמר רבייה מי כדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא

אזול רבנן

בתר דשכיחא לכולה.

כל דבר שיש לו שני סוגי שימושים.

האחד שכיח

והאחד אינו שכיח.

אז רבנן

הלכו אחרי השימוש השכיח.

כלומר,

אם ישנו איזשהו דבר מסוים, משהו כדיר, שים לב.

יש פה איזה דבר מסוים,

שהאדם הוציא אותו מרשות היחידת לרשות הרבי,

ואתה רוצה לדעת

מהו השיעור,

אז אם היה בדבר הזה שהוא הוציא שני סוגי שימושים,

על פי מה עמדו את השיעור כדי לחייב אותו?

מה שרגילים היו לעשות את השימוש השכיח.

על פי זה הלכו.

אם בשביל לעשות את השימוש השכיח היה צריך כמות מסוימת,

אז רק אם הוא הוציא משיעור כזה,

יהיה חייב.

שימוש לא שכיח זה לא היה פונקציה בכלל,

בשביל שעל פי ההתחייב,

הולכים רק על פי השימוש השכיח.

יפה.

זה כאשר שני השימושים,

האחד שכיח והאחד אינו שכיח.

אבל מה יהיה הדין שכיחה או שכיחה,

אם שני השימושים לא שכיחים?

מצויין.

בדבר הזה עושים שני דברים שהם

שימושיים אצל האדם,

שכיחים אצל האדם.

אז הוא רבנן בתרדי שכיחה לחומרה.

מובן?

כלומר, אז פה הלכו להחמיר.

איזה שימוש הוא שכיח, השימוש

שבו יש את הצד של החומרה, על פי זה הלכו.

נאמר, יש שני סוגי שימושים שהם שניהם שכיחים,

והאחד שיעור הוצאתו זה 10 גרם והאחר 20 גרם.

על פי מה הם יחייבו?

לא, על ה-10 גרם.

לחומרה, להחמיר.

מכיוון ששני השיעורים הללו זה בשני שימושים שהם שכיחים,

אז הלכו על פי השימוש

שהוא מביא לנו את החומרה בדבר.

הלאה.

לכן,

יין,

שתייתו שכיחה,

ורפואתו

לא שכיחה.

עזור רבנן,

בתר שתייתו, זה שכיחה לכולם.

אומר רבי, כשאני לומד את המשנה,

שאלתי את עצמי שאלה פשוטה.

מדוע באמת

אתה רואה את ההבדלים?

למשל,

יין, שיעורו כדי מזיגת הכוס,

נכון?

עכשיו,

פעמים שהיו גם לוקחים את, אה?

כדי מזיגת הכוס, שזה רוב ערבית,

זה יין חי,

יין חי זה רוב ערבית,

כיוון שאם אתה תוסיף שלושת רבעי,

אז תגיע לרביעית.

אתה מבין מה אני אומר?

מה שנאמר פה, מזיגת הכוס הכוונה, שיעור כזה,

שאם תוסיף עליו מים, תגיע לרביעית.

מהו השיעור שהיו רגילים?

היינו מעמודים את זה, מים. בטח.

אבל לא צריך שההוצאה, תתבונן אותם, לא צריך שההוצאה תהיה רביעית,

אלא עצם הדבר שאתה הוצא את היין, שהוא עדיין חי,

עדיין לא מזוג,

אבל הוצאת אותו בכמות כזו שהם גילים

על ידי הוספת מים, ואז מגיעים לרביעית,

אז זה שיעור המחייב.

מה היה הנורמה אצלהם שהיו שותים יין?

הם מוזגים עליו שלושת רבעי מהכמות שלו.

כן.

יין עצמו היה בנוי מרבע,

כן, כלפי כל הכמות.

אז אם זה למשל רביעית,

רבע של רביעית היה יין עצמו, יין חי,

ואשר זה מים.

תלוי בשלב הבא של רביעית. הבנת אותי, מיכאל?

אז אם נאמר למשל ששיעור רביעית זה 86 גרם,

תחלק את זה לארבע.

ואז, אתה מבין?

ואז הגענו לשיעור, למה?

למה? 21. למה? 84. אה, 86 אמרנו. 86. נכון?

21 וחצי.

21 וחצי יין חי, אם יוציא את זה הוא יהיה חייב.

למה?

כיוון שאם הוא יוסיף עוד שלוש רביעית,

יגיע לכדי רביעית, זה כבר שיעור שמחייב.

אפילו שהיין עצמו עדיין אין בו שיעור של רביעית.

אבל מאחר שהוא חי, ושייך עקרונית

להוסיף עליו כמות כזו שיהיה מכוח זה רביעית יין,

שהיו רגילים לשתות את זה בצורה כזו,

שמוסיפים פי שלוש במים כנגד הכמות של היין עצמו,

זה מחייב אותי.

עכשיו אני שואל את השאלה, למה תפסו את השיעור הזה?

לכאורה, מה היין עושים? חוץ משתיית יין,

היו גם פעמים לוקחים את זה לצורך רפואה.

היה פעמים, הוא אומר, שהיו לוקחים ושמים יין בקילור, במקום לקחת מים

או חלב אישה, אנחנו מצאנו את הדוגמה הזאת.

היו לוקחים יין,

אבל זה כבר לא מצוי.

משחקת עיניים, נכון? כן. מה היה מצוי יותר?

היה מצוי יותר השתייה. השימוש היותר מצוי ביין זה שתייתו,

ולא רפואתו.

אז הגם שלמעשה, אם היית הולך על פי האומדן של הרפואה,

אז כבר כמות קטנה יותר היית מחייב,

אבל לא הלכו בתל השיעור הזה, לא הלכו אחרי השיעור הזה,

אלא הלכו אחרי השימוש השכיח.

אז בקיצור, אם יש שני סוגי שיעורים,

שהאחד נובע מחמת השימוש השכיח,

והאחר הוא על פי שימוש שאינו שכיח,

מה הוא הקובע לנו את השיעור?

שימוש השכיח.

זה מה שכתוב כאן, יין שתייתו שכיחה,

לשתות אותו הרי זה שימוש שכיח,

ורפואתו לא שכיחה.

ומה היה משלוש לרפואה?

אמרתי, גם היו ממיסים לפעמים את זה בתוך הקילור.

מה הכוונה שכיחה? מצוי, מצוי.

שכיח פירושו מצוי.

הלשון הזה שכיח,

הוא נכנס כבר לתוך לשון עברית,

אבל למעשה במקורו,

זה כאילו נשכח.

לא, מה פתאום.

שכיח בלשון העברית, כן,

זה מצוי.

רק זה נלקח מארמית, כי הביאור של שכיח זה מצוי.

בארמית, כשבאים לומר...

מילה מילה מוכח, כאילו, מוכח.

בארמית, שכיח זה...

המילה נשה,

כן, נשה או אינשה,

זה לשון שמורה על שכיחה.

אתה מבין?

כשאתה פוגש מילה שכיח בתלמוד, ארמית,

הכוונה מצוי.

אז הנה, זה כתוב כאן.

אם שתייתו שכיחה ורפואתו לא שכיחה,

אזור רבנן, הלכו חכמים, בתר שתייתו.

אחר השתייה שלו הוא קבע לנו את השיעור

בגלל שדה שכיחה, ולקולה, גם אם זה לקולה.

מילא יוצא שהוא יתחייב רק אם הוא יוציא כדי מזיגת הכוס,

ולא שיעור קטן יותר שהיו גילים לשוב בשדה תקילור,

כי זה לא מצוי כל כך, עושים את זה בדרך כלל ככה עם מים ולא עם יין.

הלאה, חלב...

אבל הרב, אין לו מוציא פחות.

גם אם הוא מוציא פחות,

הרב הוא יוציא את זה בכוס.

איך הוא יוציא את זה? ככה אם היה לצאת יין?

איזה גאון אתה.

איזה גאון אתה. והתשובה,

התשובה הזו כתובה כבר בהמשך גם כן.

לא עקפת את התנאים הזה. זה לא יכול לשים בפה, מה? לא, לא קשור. תקשיבו, מאחר והמטרה היא להוציא את מה שיש בכלי,

הכלי תפל לו.

ממילא מאחר והכלי תפל, אז אם אין פה שיעור בגוף המאכל לחייבו,

אז גם על הכלי הוא לא יתחייב.

כתוב המוציא את המת.

אם במיטה פטור.

למה?

אין לכולה שיתחייב מצד המיטה. גם אם המת,

זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוצאת המת.

אבל מה עם המיטה?

התשובה, המיטה טפלה לא.

הבנת?

אבל אתה שאלת, ואתה, רואים שאתה מבין עניין.

ברוך השם.

תמשיך להתקיף, תמשיך לשאול, זה מה שאני מחפש.

אני אוהב כאלה שמתקיפים.

הלאה.

יין חי, אני מדבר, שבזמנם,

בזמנם, ככה היה דרכה.

מה, היום אני באמת לא יודע?

מה היום, כמה?

היום היין, היין הוא לא חזק כמו בזמנם.

לא, לא, אני אומר, יין היום, לפני מזיגה,

כן?

מהו שיעור מזיגת המים

על אותה כמות של יין?

האם זה כמו שמצאנו כאן, שזה פי שלוש?

אני לא יודע, הולכים צריך לשאול, צריך לעקוב אחרי ה...

אחרי ה...

אחרי העיקבים.

רק מוסיף מים.

יפה, ואתה מוסיף מים?

כמה מים אתה מוסיף?

אה, אתה עושה את זה כבר מלכתחילה עם מים?

אני לא יודע, בכל אופן.

למה שאני סיפרתי לך עושה את זה בפרופית הגדולים עם מים?

אתה שם את המים כבר קודם, אני יודע שקודם מניחים את הענבים,

מניחים את זה בחווית סגורה,

מניחים סוכר,

אז זה תוסס,

אחרי, כעבור כמה שבועות,

אז אתה פותח את זה ומסנן את זה, ואז מוסיף מים באיזושהי כמות מסוימת.

ומהי הכמות?

50%?

50% מהכמות העין אתה מוסיף מים.

נראה שזה בסדר.

כן.

אבל יש לי שאלה,

עכשיו שמתי 20 גרם יין,

ועוד 9 גרם מים,

שמתי את היקול. לא מצטרפים.

אבל זה מורבן.

לא מצטרף.

לא מצטרף.

לא יכול.

אתה לא תתחייב.

יש לו עניין של

גם חצי שיעור השיעור.

זה צריך לדעת.

אבל חיוב לא יהיה.

משום שאם אתה מוציא מים, שיעור רביעית,

לא רביעית, מה השיעור?

כדי לשים בהם את הקילו.

והשיעור של יין זה כדי מזיקת הכוס.

אז מאחר וזה שני שיעורים שונים לא מצטרפים.

ממילא, אז אם הוצאת, זה פחות מהשיעור, וזה פחות מהשיעור,

גם אם מצטרף.

עכשיו המים מתערבים עם היין, אז זה כבר כול זה יין.

אז אם כבר זה מזוג, אז צריך שיהיה שיעור של רביעית,

ולא בכמות פחותה מזה.

אוי, ווי, ווי, ווי, טוב.

כן, הזמן רץ, הזמן לא.

לא מחכה, ועוד אנשים,

עוד יש לי רמזים, תזדרז.

רומזים לי.

חלב, אה?

חלב, אכילתו שכיחה, ורפואתו לא שכיחה.

עזור רבנן, בתר אכילתו לכולם.

מה יהיה הדין חלב של בהמה טהורה?

מהו השיעור של חלב? כדי גמיעה, כן?

כמה הוא יכול להכניס ל...

כמה הדרך להכניס לתוך פיו בבת אחת?

זה השיעור של חלב.

עכשיו, מה הלכו שם?

תתבוננו טוב,

גם שם.

יותר מצוי ששותים אותו מאשר להשתמש בו לצורך רפואה.

אז אחרי מה הלכו? אחרי האכילה.

השימוש של האכילה ממילא יוצא שזה לקולה,

שהשיעור הזה הוא גדול יותר, והוא לא יתחייב אם הוא יוציא פחות מאשר הוא.

זה נקרא לקולה.

עכשיו, אבל דבש, מה יהיה הדין דבש?

הרי אכילתו שכיחה ורפואתו שכיחה.

זאת אומרת, השימוש בדבש היה גם לצורך,

פעמים לצורך אכילה,

פעמים לצורך רפואה, והשימוש בשניהם היה שכיח.

שני השימושים האלו היו שכיחים.

אז אז הוא רבנן בתר, אפילו ששכיח יותר ברפואה.

היית אומר, פה כתוב לא ככה.

אז הוא רבנן בתר רפואתו לחומרה.

אז מה כתוב?

שהולכים אחר השימוש של הרפואה, כי השימוש לרפואה הוא הגורם לנו להחמיר בדבר,

לחיים אותו אפילו עוד שיעור קטן.

אלא מה אם,

אם שואל הבא, יהיה עכשיו שאלה מצוינת,

אלא מה אם.

לחומרה זה דאורייתא או לחומרה?

לחומרה הכוונה להחמיר עליו, כן,

שאפילו אם הוא הוציא שיעור קטן, הוא יהיה חייב, כן. זה דאורייתא. לא, לא, זה ודאי דאורייתא.

זה לא חומרה.

זה חומרה.

חומרה פירושו של דבר,

שמכוח זה שלקחת את השיעור הקטן,

החמרת עליו יותר, שמכוח זה יתחייב קרובל בשוגג, שכלה במזיד וכדומה.

הלאה, אלא מים,

מי יכדי שתיעתו שכיחה,

רפואתו לא שכיחה.

מה מצוי יותר שעושים במים?

לתוך הקילור, שזה הרפואה, או לשתות אותו שזה ה...

מה יותר מצוי? ששותים אותו.

אז למה הלכו ואמרו שהעומדן?

השיעור להוצאת המים זה מה שרגיל, לשוב בו את הקילור,

זה רפואה.

היו צריכים ללכת אחר השימוש השכיח. מה זה?

שתייה.

אם כן, מה הייתה מעזור רבנה למטה רפואתו לחומרה?

אז למה בכל זאת הלכו והחמירו לחייב אותו אפילו בשיעור קטן,

שזה שיעור שעושים

בזה שימוש לצורך רפואה?

עונה הגמרא אמר רבייה, בגלילה שנוהו.

אנחנו מדברים פה בגליל, המשנה מדברת בגליל.

ואז, אלה שהיו שם, הם היו עניים.

הם לא היו לוקחים יין וחלב לשוף את זה בקילור.

אם כבר, היו לוקחים את זה במים.

ממילא היה שימוש לשוף מזה את הקילור במים מצוי כמו השתייה,

ולכן זה נקרא שכיח.

גם השימוש לצורך העמסת הקילור במים בגליל זה היה שימוש שכיח.

ממילא יוצא שבגליל היה שימוש, שתי שימושים שכיחים במים.

גם שתייה וגם לצורך רפואה.

מאחר ושניהם שכיחים,

הלכו אחר

השיעור הנצרך לרפואה להחמיר עליו.

זאת אומרת שזה תלוי כל רוחו במדינת שלו. זאת אומרת, אז מה לא צריך לקצת פה? מאה אחוז.

איזה... מה שאמרת, ברוך השם, נכון מאוד.

הבנת? נפלא.

רבא אמר,

אתה רואה שאתה מתקרב להיות פוסק הלכות בעזרת השם.

רבא אמר, אפילו תמה בשאר מקומות.

כדי שמואל דאמר שמואל,

כל שקיאניהם מסו ומטללה.

לבר במאיה דמסו ולא מטללה.

רבא אומר,

אפילו אם תאמר שהמשנה מדברת בשאר מקומות,

אתם שומעים?

המשנה מדברת בשאר מקומות.

לא עוד נוכל לשאול שאלות

מדוע הרבנן

הלכו במים אחר השיעור שצריך אותו לרפואה.

אתם יודעים למה?

בגלל שעל פי מה שאמר שמואל.

שמואל אומר,

כל שקיאניה מסו ומטללה. מה זה כל שקיאניה?

כל המשקים

שהיו שפים בהם את הקילור מרפאות את החולי.

כן, מרפאות את החולי,

אבל מונעים את העין מלראות.

למה?

שימו לב, היו שפים את הקילור ביין,

בחלב,

אבל מה הם היו גורמים?

אמנם זה מרפא,

אבל מצד שני זה מחשיך את הראייה.

מאחר והיין הוא סמיך,

והחלב גם כן,

ממילא עצם זה שהוא סמיך יותר,

זה גורם לו להחשיך את מרעיתו.

לבר ממעיה,

אבל המים,

הם היו מסו ולא מטללה.

מה זה מסו ולא מטללה?

היו מרפאים וגם לא מחשיכים את מאור העין,

כיוון שהם נמלעים בתוך העין, או מתייבשים מהר.

לכן,

מכיוון שהמים

זה מועיל לעין

במאה אחוז,

גם לרפואת העין,

וגם לצורך ראייה,

בזמן שעדיין המשחה הזו נמצאת בתוך העין,

מאחר וכן, אז השימוש בזה היה שכיח גם בשאר המקומות לצורך רפואה.

ולכן הלכו בתר, השימוש של הרפואה לחייבו.

עד כאן.

את רש״י נלמד בעזרת השם, אני פשוט,

הזמן רץ ואנחנו חייבים להזדרז.

אז אנחנו נחזור שוב בקצרה בשיעור הבא,

בשיעור הבא, ואת הרש״י נלמד יחד עם זה. מה?

אהה.