מסכת שבת דף עו,ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שבת דף הנלווה עמוד ב',

תחילת פרק שמיני במשנה המוציא יין כדי מזיקת הכוס.

כהמשך למה שלמדנו בשיעורים האחרונים,

נלמד כאן על עוד סוגי דברים,

מה השיעור לגבי לחייו אם הוציא אותם אדם מרשות היחיד לרשות הרבים,

או להפך, מרשות הרבים לרשות היחיד.

אומרת המשנה, מוציא יין כדי מזיקת הכוס.

כלומר, אם אדם מוציא יין שהוא עדיין חי,

פירושו עדיין לא עירב אותו במים.

היין שבזמנם היה יין מאוד חריף וחזק,

היה חייב לערב אותו ביין, בלי זה הוא לא היה ראוי לשתייה.

אז אומרת המשנה,

אם אדם לקח שיעור כזה,

שיכול

והיה דרך למזוג ולהוסיף מים על אותו יין,

אז הוא יהיה חייב.

בגמרא לקמאן תבהר

שהכוונה כמו שהיו רגילים להוסיף מים

לכוס של ברכה.

ברכה זה ברכת המזון.

היה צריך שיהיה יין בשיעור של רביעית.

ודרכם היה שעל רבע מהשיעור של רביעית,

אם יש רבע,

רובע רביעית, מה שנקרא בלשון הגמרא,

יין חי,

היו מוסיפים עוד שלושת רבעים מים

כדי להעמידו על שיעור רביעית.

אם כן, אם אדם מוציא יין בשיעור זה,

יהיה חייב.

והוא עדיין חלב כדי גמיעה.

אם אדם מוציא חלב,

חלב של בהמה,

אז השיעור כדי לחייבו על הוצאה זו

זה אם הוא הוציא שיעור של חלב

כדי גמיעה. מה שאדם בינוני רגיל לבלוע בבת אחת.

הרמב״ן מסביר

שלא הולכים לכל אדם לפי מה שהוא,

מה שכן,

זה פשוט שזה פחות מרביעית, כך אומר הרמב״ן.

אבל מהו השיעור בדיוק?

המשנה לא בערה לנו.

ובנוסף,

גם בפוסקים, בתלמוד לא נתבער.

כך אומר הרמב״ן.

מסתמא הולכים לפי האדם הסטנדרטי, כלומר שיעור של אדם

שהוא אדם רגיל,

לא אדם גדול בעבריו ולא אדם קטן מדי,

אדם רגיל.

יש בראשונים מחלוקת,

שייתכן אפילו שזה שיעור של פחות מגלוגרת כדי לחייבו.

אדם שמוציא דבש, אומרת המשנה, דבש כדי ליתן על הכתית.

דבש היינו דבש דבורים.

מהו השיעור על הדבש הזה אם הוציאו?

רשות היחיד לרשות הרבים.

אם יש בכמות הזו שהוציא

כדי ליתן על הכתית.

בזמנם,

כשהיה איזשהו פצע או מכה על הסוסים ולגמלים בגב מחמת המסע,

היו מורחים דבש

כדי לרפות את המכה הזו או להקל על הכאב שיש לסוסים והגמלים.

הכתית זה המכה שיש להם בגבם.

אם כן, אם אדם מוציא דבש בשיעור זה שיכול למרוח על הכתית,

יהיה חייב.

ודאי שלא היו לוקחים דבש שראוי לאכילה.

רש״י כאן במקום מביא

שהיו לוקחים דבש שהתקלקל.

דבש שהתקלקל,

היו מניחים אותו על גבי המכה הזו שיש לסוסים והגמלים בגבם.

שמן כדי לסוך עבר קטן.

אם אדם מוציא שמן,

שיעורו

שיהיה אפשר לסוך בו את עבר הקטן של קטן בן יומו.

מים כדי לשוב בהם את הקילור.

וכן אם אדם מוציא מים, השיעור שבהם,

אם יכול הוא,

על ידי כמות זו של המים,

להעמיס את הקילור.

קילור זה משחה שהיו עושים לרפואת העיניים

והיה צריך לערב אותו במים, להעמיס אותו, כדי שיהיה ראוי לשימוש.

ושאר כל המשקיעין ברביעית.

שאר משקיעים שאינם משמשים לצורך רפואה,

אז שיעור לחייב על הוצאתם רביעית.

אם מוציא רביעית מן המשקה,

יהיה חייב.

וכל השופכין ברביעית.

ועודים, אם יש

מים שרוחים שאינם ראויים לשתייה,

שיעורם כנע, כמו שהזכרנו ברביעית.

הרביעית שנאמר כאן במשנה, היינו רביעית הלוג.

היום

ידוע לנו שיש בזה שתי,

יש בזה מחלוקת כמה שיעור רביעית.

יש שאומרים שזה שיעור של 86 גרם,

ויש שאומרים שזה 150 גרם.

רב שמעון אומר, כולן ברביעית.

ולא נאמרו כל השיעורים הללו,

אלא למצניען.

רב שמעון חולק על הדעה של התנא הראשון.

הוא סובר שכל המשקיעין,

כולל יין, חלב, דבש,

שיעור של כל אלה ברביעית.

אם מוציא רביעית חייב, אם מוציא פחות, יהיה פתור.

מה שהזכירה המשנה את השיעורים הללו,

היינו,

ביין כדי מדיקת הכוס, בחלב כדי גמיעה, דבש כדי לטענה לקטית,

כל זה למצניעיהן.

היינו,

אדם שמצניע משכים אלו,

וחוזר ומוציא אותם,

אז ייתכן שיהיה חייב אפילו בפחות מרביעית,

שזה שיעור פחות מרביעית.

כדי לחייב על שיעור פחות מרביעית,

אז נאמר השיעור המינימלי,

וזה מה שהזכירה המשנה,

שביין זה כדי בזיגת הכוס, בחלב כדי גמיעה.

אבל,

אבל לאדם רגיל,

שלא הצניע את המשכינה הללו,

השיעור לגביו כדי לחייבו זה רביעית.

כן, נראה את לשון רש״י,

המוציא יין חי,

כדי מזיגת הכוס,

כשיעור שנותנין יין חי לתוך כוס, להוסיף עליו

מים כערכתו, ולמזוג אותו בהן.

ובגמרא מפרש

באיזה כוס משערו.

כן, אתה רואה, רונן,

רש״י,

בדיבור המתחיל כתית.

אומר רש״י כתית

מכה שבגבי הסוסים והגמלים מחמת המסעות.

והכי אמר בה המפקיד בבבא המציא,

כך גם כן נאמר בגמרא בפרק המפקיד במסכת בבבא המציא,

דבש והדביש למה החזי?

דבש שהתקלקל ואינו ראוי לאכילת אדם,

למה אם כן הוא ראוי?

לקיטוטה דה גמלה. כלומר,

למרוח את הדבש הזה על המכה שעל גבי הגמלים.

אבל רבותיי פירשו,

כתית מכה שעל גב היד

ושעל גב הרגל.

אבל רש״י מביא פירוש נוסף,

מה זה הכתית?

הוא מביא זאת בשם רבותיו, מכה

שעל גביה ידו הרגל.

היה דרכם

למרוח כנראה דבש

על גבי המכה.

לשוף,

לשפשף ולמחות בהם.

אמרנו ששיעור של מים

זה לשוף בהם את הקילור. מה זה לשוף?

לשוף היינו לשפשף

ולמחות בהם את הקילור. הקילור שזה משחה שעשויה לרפואת עיניים.

קילור שנותנים על העין.

ברביעית, ביצה ומחצה, רביעית הלוג.

מאחר והלוג, שיעורו ידוע על שש ביצים,

אז הרביעית מזה זה ביצה וחצי.

שופכים מים שרוחים, ובגמרא מפרש

למה יחזו.

כולן ברביעית,

אף היין והחלב הדבש.

כך לדעת רב שמעון.

ולא נאמרו שיעורים שבמשנה,

אומר רב שמעון,

כל מה שהמשנה הביאה שיעורים שהם פחותים מרביעית,

אלא למצניעה אין לבד,

רק מי שהצניעה אותם,

ולגביו עצם מעשה ההצנעה שהוא הניח אותם במקום שמור,

מוכיח שלגביו זה חשוב אפילו בשיעור זה אי.

אם הוא הצניע, וחזר המצניע והוציאו, הוא חייב.

אבל שאר כל אדם שהוציאו

אינו חייב.

שאר אדם שלא הצניע אותו, לא יהיה חייב, אלא אם כן ברביעית.

וסבירה לרב שמעון.

רב שמעון סובר,

זה מצניע עצמו בשיעור הזוטה ובבציר מהשיעור הלא מחייל.

אומר רב שמעון,

גם אם אני מדבר כלפי המצניע,

אבל צריך שיהיה שיעור מינימלי,

שזה כמו שהזכיר המשנה בכל דבר ודבר.

פחות מהשיעור הזה גם המצניע לא התחייב,

כי דמרינן בפרקים דלואיל, כמו שמצאנו

בפרק קודם,

כן, הבאנו את דעת רב שמעון.

דלת לרב שמעון כל שאין כשר להצניע ואין

מצניעים כמוהו שהתחייב עליו מצניעו.

רב שמעון סובר

שגם אם לגבי זה שהצניעו השיעור הוא פחות מרביעית,

מאחר שכלפי כל אדם

אין חשיבות בפחות מרביעית,

אז לא התחייב, והוא הדין

שלגבי המצניע עצמו,

אם

אנשים ברוב העולם לא מצניעים שיעור שכזה,

גם אם הוא באופן פרטי כן מצניע,

אבל ישנו איזשהו שיעור מינימלי שגם המצניע לא יתחייב אם הוציא בפחות מכך.

לכן, למשל ביין,

שהשיעור הוא רוב הערביעית, כמו שהזכירה המשנה,

ולדעת רב שמעון זה מדבר כלפי המצניע,

זה בא לומר שאם הוא הוציא שיעור של פחות מרוב הערביעית,

לא יתחייב אפילו המצניע.

וכן בשאר הדברים שהמשנה הזכירה ולמדנו כבר קודם,

בחלב, בדבש, בשמן, במים.

כן,

נחזור לגמרא.

תנא

כדי מזיגת

כוס יפה.

ומה היא כוס יפה?

כוס של ברכה.

המשנה הביאה לנו את הדין

שיין חי, מהו השיעור לחייב על הוצאתו?

זה כדי מזיגת הכוס.

באה הגמרא ומביאה ברייתא,

ששם מבואר

מהו הביאור של מזיגת הכוס.

אומרת הברייתא, אומרת הברייתא, כדי מזיגת כוס יפה.

אם יש ביין חי כמות כזו,

שעה, אפשר שיהיה כוס יפה על ידי הוספה של מים?

בזה יתחייב.

ומה היא כוס יפה?

למה קורא הברייתא כוס יפה?

כוס של ברכה.

היינו אותו כוס שמברכים עליו בברכת המזון.

צריך שיהיה שיעור לכל הפחות של רביעית.

אם כן, מהו השיעור של היין

שיתחייב?

אם יש בכמות הזו של היין חי,

על ידי שייצרף שם מים,

יגיע לרביעית

ויוכל לעשות עליו,

לברך עליו ברכת המזון.

אמר רב נחמן, אמר אבא ברעבוה,

כוס של ברכה צריך שיהיה בו רובע הרביעית.

כאן הגמרא מביאה בביאור ובבירור מהו השיעור של כוס של ברכה.

השיעור הוא,

צריך שיהיה בו

יין חי בכמות כזו של רובע הרביעית רבע של רביעית הלוג.

ואז מה יש?

כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית.

ממילא אם הוא יוסיף בו מים,

שלושת רבעי מים,

אם כן זה יעמוד על רביעית הלוג, וזה השיעור המינימלי

ששייך שיעשה עליו

ברכת המזון.

למה קראו לזה כוס יפה?

אז רש״י

מביא לנו כמה וכמה דברים שהגמרא בברכות מביאה,

שהצריכו חכמים לייפות

את הכוס שעליו מברכים ברכת המזון.

דבר ראשון שנזכר שם בגמרא בברכות, דף נא עמוד א',

שצריך שיהיה בכוס של ברכת המזון,

זה עיטור.

פירוש עיטור

שצריך לעטרו בתלמידים שישבו סביב המברך,

שהמברך יהיה

מסביבו עוד תלמידים,

עוד אנשים,

בזה מייפים

את החשיבות הזו של כוס של ברכה.

דבר שני, עיטוף.

המברך צריך

להתעטף בטלית או לפרוש סודר לראשו.

הדבר השלישי שצריך זה הדחה, להדיח את הכוס מבפנים.

והרביעי שטיפה, שגם צריך לשטוף את הכוס מבחוץ.

החמישי אומר השישי, שיהיה חי.

חי זה כמו שאמרנו,

כשהוא

מתכוון למלות את הכוס, קודם ימזוג לתוכו

יין חי.

בכמות של רובע רביעית,

ואחר כך ימזוג אותו במים.

והשישי,

המעלה השישית שצריך להוסיף,

שיהיה מלא.

שלא ייקח כוס גדול וימלא בו כמות קטנה מהקיבולת של הכוס, מאפשרות הקיבולת של הכוס.

אם יש לו כמות כזו של רביעית,

שייקח כוס

שאפשר שיהיה בתוכו רביעית.

שהכוס יהיה מלא ולא חסר.

יש עוד כמה דברים שנזכר שם במסכת ברכות,

שראוי שיהיה כאשר לוקחים כוס של ברכה.

מנינו כבר שישה דברים,

ישנם עוד ארבעה דברים.

הדבר השביעי זה שצריך לתלות בשתי ידיו,

לקבל אותו בשתי ידיו,

ולאחר מכן, הדבר השמיני צריך לתנו בימינו,

וכן צריך להגביהו מן הקרקע טפח, זה ה-9,

וה-10 צריך לתן עיניו בו.

כל הדברים הללו מראים את החשיבות של כוס של ברכה,

ובזה כמובן

זה מוסיף

לעניין ברכת המזון,

זו מצווה מדאורייתא לברך ברכת המזון, כידוע.

ברכת המזון, לדעת כל הפוסקים, זה חיוב דאורייתא

אם אכל שיעור של כדי שביעה, ואכלת ושבעת וברכת.

ישנם דברים נוספים שבהם חלוקים הראשונים,

למשל, ברכות התורה, אם זה דאורייתא או דרבנן,

ברכה מעין שלוש, אם זה דאורייתא או דרבנן.

בברכת המזון כלל הפוסקים אומרים שאם אכל כדי שביעה,

מחויב לברך מדאורייתא ברכת המזון.

למה אני מדגיש את העניין הזה?

משום שיש הרבה

שלא שמים לב

לברך את זה בצורה הראויה,

שיהיה,

יברך את הברכה מיושב,

לברך את הברכה כשהוא מרוכז בברכה,

שלא יהיה הסך הדעת,

צריך לדעת שגם לא לרמוז.

זה מעלש כמו בתפילת שמונה עשרה.

מוסיפה הגמרא, אמר רבא, אף ענא נמי תנינא.

הגמרא מביאה ראיה מן המשנה,

כמו שאמר רבא ברבוה,

שכוס של ברכה צריך שיהיה בו רובע רביעית.

הרי המשנה אמרה, מוציא יין,

כדי מזיגת כוס,

ותנא עלה, כדי מזיגת כוס יפה.

הרי המשנה, למדנו שהיא אומרת שאם אדם מוציא יין חי,

מה השיעור?

אם זה כדי מזיגת כוס?

שיעור כזה,

שעל ידי שיוסיף וימזוג לתוכו מים,

יעמוד באופן שזה כוס יפה.

כן?

ככה אומרת הברייתא, ותנא עלה, כדי מזיגת כוס יפה,

כוס לברכה.

וכתנא ספא.

והרי הספא של המשנה אומרת,

אושר כל המשכין ברביעי.

ראינו שהשיעור לחייב על משקיעים

זה רביעית,

פחות מרביעית יהיה פטור.

אם כן, על כורחנו מה אנחנו חייבים לומר?

למה פה חייבו

ביין חי

כדי מדיגת כוס יפה?

על כורחנו בגלל שממנו שייך

שיהיה

רביעיתלוג

על ידי שיוסיף שלושת רביעי מים

ויש כבר רביעית של הרביעית, רוב הרביעית יין עצמו יין חי

ובזה ראוי יהיה לברך עליו ברכת המזון.

ורבא לטעמה מוסיפה גמרא שרבא שהביא זאת ללמוד מהמשנה שקוד של ברכה

צריך שיהיה בו רוב הרביעית יין חי

למעשה הולך לשיטתו

דאמר רבא כל חמרא דלא דרא על חד

תלת מאיה

לאו חמרא הוא.

רבא אומר כל יין

שאי אפשר לתת

על כל רבע ממנו עוד שלושת רבעי מים

אינו יין.

אם

אתה שם בכמות כזו

שעל ידי שתוסיף שלושה רבעים מהכמות ששמת, תוסיף

פי שלושה במים מהשיעור של היין ששמת בכוס

אז זה יהיה ראוי לשתייה.

אבל אם למשל

לא תהיה כמות כזו של פי שלושה במים כנגד היין שיש

זה יין

חזק מדי

וזה לא יין כי זה לא ראוי לשתייה.

אבל הוא יתן שיעור יותר גדול

אם הוא ייתן שיעור יותר גדול

נכון מאוד, גם זה נכון.

אבל צריך שיהיה

כמות כזו

שעל ידי נתינת מים פי שלושה מהכמות של היין

יהיה ראוי לשתייה

ולא שייתן פחות במים

או שייתן כמות גדולה יותר של מים

לא, אתה חושב שגם היין כזה הוא חדש אם הוא ייתן שלוש פעמים עליו אז זה לא יהיה... אני לא מדבר ביין שלנו

יין שלנו אתה צודק

אז אני אומר היין... אתה מוסיף עליו שלוש פעמים מים ואז הוא נהיה כמו יין שלנו כחות או יותר. בדיוק, אז היין שלהם נאמר מפורש

שעל ידי שמניח שיעור מסוים

שיוסיף שיוסיף עליו פי שלוש מים מהכמות של

השיעור יין

יהיה ראוי לשתייה.

איזה כמות שזה יהיה.

אם שמו חצי לוג,

צריך הוא להוסיף לוג וחצי במים.

שם רביעית הלוג,

צריך שיוסיף עוד שלוש רביעיות הלוג במים.

וכנראה על זה הדרך, תמיד פי שלוש.

נמצא שאם יש לך את הכוס,

יש לך שיעור של רבע יעיל

ושלושת רבעי מים.

אמר רבא,

שתי תשובות בדבר.

אמר רבאי. סליחה, טעיתי.

אני מודה, טעיתי.

אמר רבאי,

שתי תשובות בדבר. אני מאוד מודה למי שמתקן אותי.

אז אין מה לחשוש.

זה חשוב לי מאוד.

אמר רבאי,

שתי תשובות בדבר.

רבאי אומר

שיש לי שתי טענות קושיות

על רעייתו של רבא מהמשנה.

הלוא רבא ניסה להעביר ראייה

שמה שנאמר במשנה, מוציא יין כדי מזיגת הכוס.

הכוונה היא מוציא יין חי בשיעור של רובע רביעית.

מה זה מערבים עכשיו?

מה זה מערבים עכשיו?

יין זה יין.

ברעם תהליך, כן.

אבל בזמנם,

בזמנם לא היה שייך,

ודאי, ודאי. יין זה פלושו יין, שהוא הניח אותו זמן,

הניח אותו זמן מסוים

עד שנעשה ממנו יין. יש את התהליך של עשיית יין.

אבל בזמנם,

וזה חייבים להדגיש,

שהיין היה חזק מאוד.

זה לא היה שייך לשתות אותו.

בשביל שתהיה אפשרות שהאדם ישתה אותו,

היה צריך להוסיף פי שלושה מהכמות של המים.

מובן?

אז רב העביר ראייה מן המשנה,

שמה שאמרה יין כדי מזיגת הכוס,

והכוונה איזה כוס,

כוס של ברכה,

ולנו ידוע שכוס של ברכה, השיעור המינימלי בשביל שיוכל לברך עליו ברכת המזון.

זה הכוונה, כוס של ברכה, ברכת המזון.

אז השיעור המינימלי זה רביעית.

אם כן, אומר רבא,

חייבים לומר שכמה כמות יין יש כאן?

רבע.

משום שהרי לשיטתי,

אומר רבא, לשיטתי,

אם יש יין כזה שאין

כנגד השיעור של היין פי שלוש במים,

הוא לא נקרא יין.

אם כן, אני ממילא מבין

שמאחר שצריך שיעמוד על רביעית,

על ידי הוספת המים,

נמצא שכמה היין עצמו זה רבע מהכמות.

מובן?

כך הביא רבה הראייה מן המשנה שהשיעור של כדי מזיגה, שאמרה המשנה, הכוונה,

יין בשיעור של רובע הרביעית,

ואז על ידי המזיגה יוכל להגיע לרביעית ולברך על ברכת המזון.

בשלושת רולי מה? עכשיו... מים, מים. זה עד כדי כך היה חזק היום הזה.

אמר רבייה שתי תשובות בדבר.

רביעית טוען

שיש לו שתי קושיות על הראייה שהביא רבה מן המשנה.

חדה, תשובה ראשונה,

כלומר קושייה ראשונה.

כשאומרים תשובה, פירושו, הוא משיב עליו.

כלומר יש לו פעמים שזה גם קושייה.

תשובה זה משיב על דבר שקדמו לו.

רבה הקדים אותו במשה, אמר שיש לו ראייה מן המשנה,

רביעית בא והשיב לו.

כן, זה צריך לדעת. שלשון תשובה זה לא חייב להיות תשובה על שאלה.

אלא כל אימת שהיה פה מישהו שקדם אותך ואתה הולך ומשיב על דבריו,

זה לא משנה האם זה קושייה או תירוץ או סתם מאמר. עצם זה שאתה

מתייחס לדברים שנאמרו מקודם זה נקרא תשובה.

תשובה זה מענה.

בדיוק.

בדיוק.

אז אומרת לנו, אומר לנו הבאייה, תשובה ראשונה,

דתנן, יש משנה.

המשנה במסכת נידה בי״ט דף י״ט עמוד א׳.

שם מדברים במשנה,

ישנם חמישה גוונים של דם טמא באישה,

שזה מטמא אותה בטומאת נידה.

אחד מהם

זה דם שנראה

כיין אדום המזוג במים.

כלומר, באים לומר מהו הגוון של אדם

שבזה תהפוך להיות נידה.

זה אם זה בגוון כזה של כיין אדום המזוג במים.

המשנה מפרשת

והמזוג

שני חלקי מים

ואחד יין מן היין השירוני.

אז המשנה שם בעצמה מבארת

מה זה העניין של יין אדום המזוג במים.

כמה מים?

כמה יין?

אז אומרת המשנה שיהיה

שליש יין

ושני חלקים, שני שליש מים.

אם כן, מה יוצא?

שמהו השיעור של יין מזוג?

האם זה כמו שרבא אמר,

שזה רבע יין עצמו ועוד שלושת רבעי מים?

או כמו שאביהם הביא ראיה,

שזה שליש יין ושני שליש מים.

במשנה כתוב

שזה שליש יין ושני שליש מים.

בשונה ממה שרבא אמר,

לא, לא צריך את הכמות הגדולה הזו.

כדי להגיע לרביעית ואז יהיה ראוי לשתיית כל אדם,

זה ברוב הרביעית יין

ועוד פי שלוש מזה מים.

במילים אחרות,

רבע בתוך הרביעית, כמה יש פה יין?

רבע יין ושלושת רבעי מים.

זה נגד המשנה, מה שאמרה במפורש, וזה נגד הרבה.

כן?

אבל תשימו לב שהמשנה אמרה, מן היין השירוני. כדי להביא לנו את הדוגמה מה זה יין אדום המזוג במים,

אמרה, אם יש שליש יין מהיין השירוני שעליו מוסיפים עוד שני שליש מים,

בזה הופך להיות ראוי לשתייה.

ועוד,

עוד קושיה.

מים בקעת ומצטרפין.

אם העניין של מוציא יין חי,

זה בגלל שראוי בעיקרון להפוך אותו לרביעית,

אבל למעשה השיעור המחייב, מה זה רביעי? זה השיעור המחייב.

רק מאחר ופוטנציאל התשייך על ידי רוב הרביעי.

להפוך את זה לרביעית, אז זה יהיה חייב.

על זה שואל אביי,

אם תמיד כל החיובים של משכין,

כן, ביין למשל, במים,

זה הכל עניין של רביעית,

אז כאן שעדיין לא מזג את המים ביין,

אלא רק עדיין יש יין חי בכוס, במי שהוציא לרשות הרבים.

יש סברה לחייב?

מים בקד ומצטרפים?

הרי המים, הם עתידים אמנם להימזג במים,

ביין,

אבל איפה הם עכשיו?

עדיין בקד.

עדיין לא מזג אותם לתוך היין.

אם כן, הרי המים עוד לא הוציא, אלא מה הוא מוציא?

רק את היין עצמו, שזה רבע רביעית.

איך אפשר שיחשב

בשיעור כזה לחייב על ההוצאה?

הרי המים עדיין בקד, איך יצטרפו? אמרנו שאם אין שיעור ואדם מכחיב את זה,

הוא מצמיע את זה, אז הוא כן מתחייב,

אז גם פה אותו דבר.

הוא מכחיב את זה. יפה.

מה שאתה אומר,

אכן

זכית לכוון לדברי הגמרא בהמשך.

ברור.

אבל כך אבייה הבין.

אבייה הבין שלמה אתה נותן לזה חשיבות בגלל הרביעית.

אם ככה, הרביעית עדיין לא הייתה.

אלא מה? עתידה להיות. המים עדיין לא נטענו בכוס.

כשהוא הוציא את היין, מה זה? זה עדיין? רק רוב הרביעית.

מדוע תבוא לחייב?

האם כן יש כאן שתי קושיות

של אבייה לרבא.

קושיה ראשונה על עצם זה שהוא נותן שיעור של

רביעית בנוי מרבע יין ושלוש מים,

בואו בזמן שבמשנה במסכת נדע כתוב שהשיעור רביעית הוא בנוי משליש יין ושתי שליש מים.

קושיה שנייה, איך אפשר לחייב על רוב הרביעית?

הלוא מאחר שעדיין המים לא ניתנו לתוך הכוס

אלא עדיין בקד, ואותם הוא לא הוציא את המים, רק את היין. מדוע שהתחייב על הוצאה זו?

אמר לי רבא, בואו תראו מה רבא משיב

כן, על קושייתו, על קושיותיו של אבייה.

אה, זה כאמרת

שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני.

מה שאתה טענת כנגדי

מן המשנה במסכת נדע ששם הוכח

ששיעור רביעית בנוי משליש יין ושתי שליש מים

זה לא קושיה.

מדוע?

יין השירוני לחוד,

דראפה.

יין השירוני, למה המשנה הזכירה שם יין השירוני?

כלומר, דווקא יין השירוני

הוא היה לא כל כך חזק.

אז מאחר שהוא לא היה כל כך חזק,

אסור היה להוסיף עליו כמות גדולה יותר של מים.

אלא בשביל שיעמוד

ויהיה בצורה הראויה לשתייה,

צריך שיהיה שליש יין ושתי שליש מים.

אבל ביין אחר,

שהוא חזק יותר,

אומר רב, אני עדיין עומד בשיטתי שבשביל שיהיה ראוי לשתייה,

די שיהיה בו

רבע מתוך הרביעית, רבע יין

ושלושת רבעי מים.

כן, ועוד תירוץ, אי נאמי?

הטעם משום חזותא

אבל טעמה בה עדפה.

שם במשנה, מה שהזכירו העניין,

שרביעית בנוי

משליש יין ושתי שליש מים,

זה הכל בגלל שהמשנה מעוניינת לתת לנו את

מהו המראה הזה,

שנקרא יין אדום המזוג במים,

כדי לתת טומאה לאישה.

שם, מאחר ואתה נצטרך לדעת מהו המראה שבזה היא מקבלת טומאה,

אמרה המשנה, למראה,

די במראה כזה היוצא, לאחר שאתה תשים

שליש יין ושתי שליש מים.

אבל לטעמה,

אם המטרה של המזיגה בשביל לטעום את היין,

פה צריך שיהיה יותר מים.

מה השיעור של יותר מים?

כלומר שיהיה שלושת רבעי מים

כנגד רבע יין.

זה, יש לנו אם כן שתי תשובות על קושייה ראשונה.

אבל על הקושייה השנייה ששאלת, אומר לו רבא לאבאי,

מים בכד ומצטרפין?

אודכא אמרת מים בכד ומצטרפין. מה ששאלת, איך ייתכן לחייב

על שיעור של רבעי הרביעית, הרי עדיין לא מזג את המים לתוך היין.

זה עדיין בכד.

איך ייתכן לצרפם לחייב על הוצאה זו של רבעי הרביעית יין חי?

התשובה לעניין שבת, מי דדא חשיב בעיני?

לגבי שבת,

כדי לחייב על ההוצאה צריך שהדבר יהיה חשוב.

והנמי, החשיב.

השיעור הזה של רבע הרביעית הוא חשוב.

והראיה,

שעל סמך זה אפשר לבנות כוס יפה, תוספת של עוד שלושת רבעי מים.

מאחר ויש פה חשיבות בכמות הזו של רבע הרביעית,

די בזה כדי לחייב על הוצאתו.

לא אכפת לי שיהיה פה רביעית,

אבל זה כבר שיעור חשוב.

נראה את רשי.

כן, יחד איתכם,

בסייעתא דשמיא,

תנא בתוספתא. אני קורא את הרשי שעל הגמרא.

כן, תנא בתוספתא.

כן,

אתה איתנו.

אתה יודע מה שאתה,

השם שלך מזכיר לי.

אם יש אברהם מיגיל יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו.

בסדר?

אז בואו נמשיך.

תנא בתוספתא המוציא יין כדי מזיגת כוס יפה.

פירוש לכוס דמדניטין.

כלומר,

הברייתא באה לבאר מה שנזכר במשנה כדי מזיגה,

מזיגת הכוס. איזה כוס הכוונה?

כוס יפה.

למה קוראים כוס יפה?

לגביע שהוא מצויר, יש לו כל מיני חריטות?

למה קוראים כוס יפה?

אומרת הגמרא, כוס של ברכה.

ברכת המזון,

שהצריכו חכמים לייפותו.

איך עושים את הייפוי לכוס של ברכה?

כי דאמרינן בברכות,

עיטור ועיתוף,

הדחה ושטיפה,

חי ומלא.

כבר בעדנו את הדברים מקודם,

אבל למעשה נאמרו שם בגמרא,

עיטור שישבו סביב המברך עוד אנשים, עוד חכמים,

תלמידים או חכמים,

ועיטוף שיעטוף את ראשו,

שלא יסתפק בכיסוי כזה,

אלא יניח על ראשו מצנפת או טלית,

ככה זה מייפה את הכוס.

והדחה ושטיפה, זה כל אחד מכם יודע.

הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ.

חי ומלא היינו,

כשייתן אותו בכוס ישים אותו עדיין לפני מזיגיו, רק אחר כך אם הוא יוסיף עליו מים.

ומלא, שהכוס יהיה מלא, לא שיהיה חסר.

ראוי שכוס של ברכה

יהיה היין ממש עד

מה שנקרא שפת הכלי.

אמר רב נחמן גרסינן, ולא גרסינן דאמר,

שיעור כוס של ברכה צריך שיהיה בו יין חי,

רובע של רביעית הלוג,

כדי שימזגנו במים שלושה חלקים מים ואחד יין,

ויעמוד על רביעית הלוג.

תנינא ממתנתינא משמעינן, לזהו שיעורו.

מנתנא בשאר משכין רביעית,

מזה שם משנה מביאה שישר משכין.

מה שיעור הוצאתם?

רביעית.

שמעינן מיניה, אם כן למדים אנו מזה,

דהיין הוצאה במשקה הראוי לשתייה בפחות ברביעית.

לא ייתכן לחייב

על דבר כזה משקה שראוי לשתייה,

אלא אם כן הוא רביעית ולא פחות.

הילקח.

לכן חייבים עימנו לומר,

על כורחיך כשיערו ביין

כדי מזיגת כוס של ברכה,

שיעור הראוי לשתיית רביעית נקט.

כאשר הלכה המשנה ואמרה שהשיעור לגבי הוצאת יין,

חי,

זה כדי שתוכל למזוג אותו במים ויהפוך להיות ראוי לכוס של ברכה,

זה שיעור הראוי לשתיית רביעית נקט.

שהרי זה השיעור של כוס של ברכה שיהיה רביעית.

אם כן, שיעור של יין שאפשר שיהפוך אותו על ידי מזיגת המים לרביעית,

והיינו רוב הרביעית.

מהו השיעור

של היין שצריך שיהיה בכוס של ברכה?

צריך שיהיה מתוך הרביעית

רבע יין

תחי יין על חד נטילת מיה כדרך המזיגות הראויות לשתייה, ואז אם הוא יוסיף עליו,

על כל חלק שניח בכוס יין, יוסיף עליו פי שלוש במים,

כמו המזיגות שראוי על ידי מזיגות אלו לשתות את היין,

יעמוד הרביעית, ואז יהיה פה שיעור רביעית.

יש פה פירוש נוסף שרש״י מביא,

והוא כמובן שולל אותו,

אני לא רואה צורך לקרוא אותו.

נראה את הדיבור הבא של רש״י,

שתי תשובות לדבר.

שתי תשובות לדבר. כך הבית טוען כנגד רבא,

זה לא מעצל למלף ומתניתי.

ישנן שתי תשובות, היינו קושיות,

שאי אפשר לומר כדבריך הרבא ללמוד את זה מהמשנה.

חדא,

טענה ראשונה

דחמרא לא דרם מיה אלא על חתרן.

הרי היין אינו, אין שייך שעל ידי שיוסיף מים יהיה ראוי לשתייה, אלא אם כן זה שני שליש ושליש,

שליש יין ושליש מים.

במסכת נדע חמישה מראה דמים טמאים אין,

ואחד מנה הוא כמזוג.

אחד מן המראות שמטמאות,

זה אם זה בגוון כזה של מזוג,

מה זה מזוג? הוא מפרש במשנה,

מזוג שאמרתי לך בשני חלקי מים ואחד יין,

כאשר השליש הוא יין ושני שליש מים,

מן היין השירוני שגדל בשרון,

שמדינאי.

מדינה זה לא כמו שאתם מבינים,

כמו שאנחנו קוראים לזה מדינה.

מדינה הכוונה מחוז,

אזור, בדיוק.

ועוד, מים בקד ומצטרפין, אי טעמא דמגניטין.

אם הטעם של המשנה, אומר לו הבעל רבא,

מה שאמרה יין, כדי מזיגה,

כן, ביין משום דלכי מה זיגלה,

וייראה לשתייה יהיה בו רביעית,

בגלל שכשהוא ימזוג אותו וייראוי אז לשתייה,

אז יהיה פה רביעית, רביעית בסך הכללי.

השתמיה כי מפיק ליה עדיין לא נמזג. עכשיו, על כל פנים, כשהוא מוציא אותו,

עדיין לא הוסיפו לו, אבל לא מזגו אותו במים.

ואם כן, ואין כאן שיעור.

ואין כאן שיעור.

הרי עדיין אין פה את השיעור של רביעית.

ומים שעוד על בכד,

היכם מצטרפין לחייבו?

אז זה לא ייתכן לבוא ולחייב על סמך המים שאותם הוא לא הוציא, אלא עדיין נשארו בכד,

אלא על כורחך.

אומר לו הבא אל הרבה, חייב אתה לומר,

תעמד למישהו בדליתך זה לשתייה, לרביעית כשאר משכינו.

שעתה בחיוב הזה של כדי מזיגה זה לא בגלל שבשיעור הזה יהיה ראוי לשתייה וזה על ידי שיהיה פה רביעית כמו שאר משכין.

לא.

אלא אך יש שיעור.

כך חכמים

עמדו

את השיעור.

ואף אגב צריך להשיג ללא רביעית. ייתכן בהחלט שאף על פי שאם ימזוג אותו לא יהיה רביעית, כמו למשל,

אם לשיטתי אומר לו הבעיה שזה יהיה שליש ושתי שליש,

אז יוצא שיש פה רק,

יש פה רק פחות מרביעית,

נכון?

אני חושב שאם אתה אומר

זה רוב הרביעית,

אז אם תוסיף עוד שני רביעיים, כמה תקבל פה?

שלושת רבעי רביעית.

ובכל זאת יהיה חייב.

לא חייב להיות שאם תמזוג אותו יהפוך להיות רביעית.

אבל זה טוען לו רבא ואומר לו, לא.

אתה לא צודק.

הקושייה שהקשית ממסכת נידה

זה לא ראייה.

אני עדיין עומד בדעתי

ששיעור של רביעית יין צריך להיות רבע יין ושלושת רבעי מים.

מה שמצאנו אחרת במסכת נידה שזה שליש יין ושתי שליש מים,

זה מדובר ביין השירוני.

יין שירוני הוא שונה מאשר שאר ינות.

מה הבעיה ביין השירוני?

למה הוא צריך?

למה אסור שיהיה כמות גדולה יותר של מים?

זה ראפה.

ראפה רך, כלומר הוא פחות חזק.

אי נמי, אפשרות נוספת, אתה משום חזותא נקד ליהם.

מה שאמרה שם המשנה שזה שליש ושני שליש זה בגלל שהעניין הוא המראה, לדעת לתת לנו אומדן,

מהו המראה של אדם שיטמא את האישה.

אז על זה נקט את הדוגמה הזו,

שאם יוסיף על שליש שתי שליש מהיין השירוני,

אז הגוון שיש ביין הזה לאחר מזיגה של שליש ושמים,

זה הגוון שיטמא את האישה.

ונינא מדדרה אלחת לאט,

אלחת לאט,

אפילו של מעשה.

בטעמה,

אפילו של מעשה לגבי התא,

הוא ראוי רק אם יוסיף לו שלושת רבעי יין ואחד ורבע יין,

אבל מראית דם לא העבה, אלא בשני החלקים מים ואחד יין. לעומת זאת, לגבי המראה,

שם כדי לתת לנו אומדן איזה מראה מטמא,

זה רק בשיעור כזה,

במראה כזה, שיהיה בדומה

ליין שיוסיפו עליו

עוד שני חלקים,

כלומר שליש יין ושתי שליש מים,

ויאהיב בית פיהם,

אבל אם הוא ייתן ביין שיעור של מים גדול יותר,

אז ממילא יוצא שזה דם אדומה, לא כי דם ירוק הוא וטהור.

המשנה באה להגיד לנו

שאם זה גוון כזה שהוא פחות חזק,

כמו למשל אם זה יהיה בדומה

לכוס של רביעית שיש בו רבע יין ושלושת רבעי מים,

זה גוון כזה שלא יטמא אותה,

אלא עדיין לדעת למה זה יהיה טהור.

החשיב,

אומר לו רבא לאביי, גם הטענה השנייה שאמרת, איך ייתכן לחייב

על שיעור של רוב הרביעית, הרי המים עדיין לא נמזגו לתוך הכוס,

עדיין בקד, איך ייתכן לצרף?

תשובה היא החשיב, אבל השיעור הזה חשוב.

רוב הרביעית הוא חשוב, דחה זה לצרופה במאיה.

שייך וראוי הוא להפך להיות ראוי לשתייה על ידי שימזוג לתוכו מים.

זו עצם הדבר שיש פה שיעור כזה שמכוחו יוכל להיות פה רביעית יין,

על ידי שיוסיף שלושת רבעי מים,

זה מספיק כדי שיהיה אפשר לחייבו.

כן.

עכשיו נראה את ההמשך.

עד עכשיו דיברנו מה ביין?

כן, יין רגיל,

שהוא נוזלי.

רגע, עוד דבר, אני רוצה לדעת,

למה זה חשוב?

כן, באיזה נושא זה הייתי פה, מה העניין הזה?

צריך לדעת שהעניין הזה של יין,

מה שהם חלוקים ביניהם

זה שיעור שהיו רגילים אז לתת חשיבות למשקה.

כלומר, מהו השיעור? הלוא זה ברור שכשהוא עדיין מלוא תוספת מים הוא לא ראוי לשתייה.

למה?

מה?

חריף מדי. חזק.

חזק. כן. לא שייך שהאדם ישתה אותו.

לא ייתכן.

תגיד, סכנה גם.

לא שייך. בן אדם נורמלי לא מסוגל לשתות דבר כזה.

כמו דבר.

אינני יודע, אבל מספיק שהמון העם לא יכול היה לשתות את זה.

זה מספיק.

גם אם התורה לא נקבעת לפי אנשים שהם

לא נורמלים, נקרא לזה כך.

אנשים לא סטנדרטיים.

יש איזשהו סטנדרט, הוא הקובע את העניין.

בהרבה דברים. וגם בזה.

עכשיו, על זה אתה יכול להבין

שאם אין תוספת של מים, אז הוא לא ראוי לשתייה.

עכשיו, מאידך, אם הוא יוסיף כמות גדולה של מים, אז אתה מאבד

את כל החשיבות של המשקה.

זה כמו מים.

מה אתה?

אז מהו השיעור לדעת

מתי זה ראוי לשתייה ועדיין יש לו את החשיבות של יין?

מתי מעבר לזה כבר

לא תהיה לו חשיבות של יין אלא של מים?

מובן?

אז בזה חלקו הבעיה ורבא.

רבא טען שהחשיבות עדיין קיימת

כשיוסיף עליו

שלושת רבעי ורבע. כלומר, רבע, יין,

שלושת רבעי מים.

אבל אם הוא יוסיף יותר,

זה לא יהיה.

כי זה כבר יהפך להיות כמים,

ולא שיהיה לו חשיבות של יין.

לעומת זאת,

אבא יטען, לא.

שליש יין ושני-שלישים מים.

זה הכול.

אבל כל העניין של התוספת של המים זה בשביל שיהיה ראוי לשתייה.

אני לא יודע,

כן,

אם לא יהיה שייך לשתות אותו בשיעור של תוספת מים פחותה משלושת רבעי מים.

זה לא אמרתי.

מה שברור כן,

שיין חי לא שייך היה לשתות,

ומעבר לתוספת של שלושת רבעי מים,

גם זה כבר היה מאבד חשיבותו, זה מה שברור.

אבל אם למשל הוא הוסיף מים, רק לא בכמות הזו של שלושת רבעי מים,

ייתכן זה ראוי לשתיר,

לא תהיה בעיה.

מובן?

הלאה.

תנא,

אני חוזר לגמרא, תנא יבש בכזית,

דברי רבי נתן.

ישנה ברייתא שמדברת

על שיעור הוצאה ביין קרוש,

מה?

זכור לי דבר כזה, נכון?

נכון מאוד.

בכל אופן,

היין היבש, כלומר הקרוש,

לא מה שאנחנו קוראים היום יבש, כן?

כאן מדברים על יין קרוש.

אומרת הברייתא, מהו השיעור של יין קרוש?

כזית.

למה זה השיעור הזה של כזית?

משום

שאיך זה נוצר פה שיעור של כזית?

רביעית,

יין,

כשהיא מתייבש, זה הופך להיות כזית. זה אותו שיעור.

מובן?

כאשר זה נוזלי,

זה רביעית,

וכאשר זה יבש, זה כזית. אבל זה אותו שיעור.

זה,

אומר לנו מרב נתן,

אמר רבי יוסף,

רבי נתן, רבי יוסף, רבי יהודה אמרו דבר אחד.

למעשה, אומר רבי יוסף,

שמה שיוצא מתוך דבריו רבי נתן,

שרביעית יין,

כאשר זה נוזלי,

אם ייקרא, שיהפוך להיות כזית.

זה תואם לדעת רבי יוסף, רבי יהודה.

בואו נראה היכן מצאנו את דעת רבי יוסף, רבי יהודה ואיפה הוא אומר את זה.

רבי נתן, הדה אמרא.

רבי נתן, כבר הזכרנו את דבריו כאן בברייתא,

ולכן הוא אמר כזית,

כיוון שהדבר היה פשוט שהכזית זה תוצאה

של רביעית יין שנתייבש.

רבי יוסף, רבי יהודה, דתניא,

ולדעת רבי יוסף, רבי יהודה, אני שומע את זה בברייתא.

רבי יהודה אומר שישה דברים

מכולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

ישנם שישה דברים, אומר רבי יהודה,

שהם מההלכות שבית שמאי מקילים בהם

ובית הלל מחמירים בהם.

הלוא בדרך כלל בית שמאים מחמירים ובית הלל מקלים.

אומר רבי יהודה, ישנם שישה דברים שבדיוק להפך,

שבית שמאים מקלים ובית הלל מחמירים.

אחד מהם למשל זה דם נבלה.

בית שמאים מטהרים ובית הלל מטמאים.

הלוא כידוע שמסר הנבלה מטמא במגע ובמסע.

מה הדין דם של נבלה?

אז בית שמאים מטהרים.

הם סוברים שהוא לא נקרע ואין דינו כבשר הבהמה.

לעומת זאת בית הלל מטמאים. הם סוברים שהדם כבשר.

לומר שכמו שהבשר הנבלה מטמא מגע ובמסע. זה אב הטומאה הנבלה.

אז הוא הדין דם הנבלה.

ואמר רבי יוסי ברבי יהודה,

אב כי שטמאו בית הלל,

לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית.

הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית.

ויוסי רבי יהודה בא ומבאר שמה שבטילל מטמאים בדם נבלה זה דווקא, דווקא אם יש בו שיעור של רביעית בדם.

ואז

יש פה שיעור חשוב שיכול לטמאות אותו, שהרי זה הדין.

אם הוא יתקרש הוא יהיה... הדין אומר שבשר נבלה שמטמא

זה דווקא שיהיה כזית ולא פחות.

כן?

אז צריך שיהיה גם כן בדם

שיעור כזה שאם יתייבש יהפוך להיות כזית.

אומר רבי יוסי ברבי יהודה,

מהו השיעור של הדם שאם יתייבש יהפוך להיות כזית?

רביעית.

רביעית של דם נבלה היא מקרוש עמון על כזית. אם כן, מה אתה רואה?

שרביעית של דבר נוזלי

היא מתייבש, יהפוך להיות כזית.

אם כן רואים אנו

שיש פה דעות תואמות רבי נתן ורבי יוסף ורבי יהודה שהגיעו לאותה מסקנה

ואם תשימו לב על מה דיבר רבי נתן, על יין

ועל מה רבי יוסף ורבי יהודה דיבר על דם,

כן?

אבל בתחילה אם הרבי יוסף לא ראה את ההבדל

הוא מבין שכל דבר נוזלי,

רביעית של דבר נוזלי, דם,

רועדין, יין,

אם יתייבש יהפוך להיות רביעית

וכזית.

אמר רבי יה, דין מה לו היא.

בא אבייה וטוען כנגד רבי יוסף

ואומר מה פתאום, מה אתה משווה את רבי נתן

לרבי יוסף ורבי יהודה לבוא ולומר ששניהם באותה דעה.

הלוא זה דיבר כמו שאמרנו בדם וזה דיבר ביין.

דין מה לו היא, אולי זה לא כמו שאמרת שדעת שניהם שווה.

עד כאן נוקע, אמר רב נתן, החד בערבית.

כל מה שמצאנו את רב נתן כאן,

שצריך רביעית בגלל שהוא סובר שבשיעור זה אם יתייבש יהפוך להיות כזית,

אלא ביין.

הוא דבר על יין,

דקאליש.

קאליש הכוונה שהוא לא כזה עבה.

מילא שיעור של רביעית,

יין,

כשהוא יתייבש,

הוא יצטמק עד כדי שיהיה בו רק כזית.

אבל בדם דה סמיך, אבל דם

שהוא סמיך יותר, הוא עבה יותר,

הוא לא כזה נוזלי כמו היין.

פה ייתכן

שכזית לא באה רביעית.

בשביל להגיע לכזית לא צריך

שיעור של רביעית דם נוזלי בשביל להגיע לכזית.

אז אולי באמת ייתכן שהוא יצבור.

אז הקאליש יצריך.

מה?

אבל הקאליש הוא יין הקאליש הזה, אבל למה קאליש?

קאליש,

יין וקאליש הכוונה יין שהוא יותר נוזלי. כן, אבל אם הוא יהיה כזית, זה בסדר. ביין יצבור רב נתן, שמאחר שהוא יותר נוזלי,

שם אם יתייבש רביעית ממנו ייהפך להיות כזית אחרי שיתייבש,

אבל בדם

ייתכן בהחלט שיש.

לא צריך בשביל שיהיה כזית רביעית דם נוזלי.

אי נמי.

אי נמי.

ואפשרות לומר דבר נוסף, עד כאן לא כאמר רבי יוסי רבי יהודה,

התם דכזית סגילה ברביעית,

אלא בדם דסמיך.

ייתכן שכל מה שרבי יוסי רבי יהודה אמר,

שבשביל להגיע לכזית קרוש,

צריך שיהיה רביעית נוזלי,

זה דווקא בדם.

בדם שהוא סמיך יותר.

פה צריך רביעית.

פה מספיק ברביעית כדי שיהפוך להיות לאחר שיתייבש כזית.

אבל יין זה קליש.

אבל ביין שהוא קלוש יותר, הוא לא כזה עבה,

הוא פחות סמיך.

כזית אבה יותר מרביעית.

בשביל להגיע לכזית לאחר שיתייבש,

אפשר שכש...

שכשאולה איננו זליץ רק שיהיה בו יותר מרביעית.

וכי מפיק,

פחות מכזית נחייב.

ממילא ייתכן שאם הוא יוציא

שיעור של יין יבש,

אפילו פחות מכזית הוא יתחייב.

למה?

בגלל שבשביל

להגיע לכזית,

בשביל שייתכן בהחלט שהכמות הזו שהוציא היא כנגד רביעית יין נוזלי.

מובן

יוצא אם כן שאין ראיה לומר ששניהם סוברים אותה דעה

ולומר שזה מודה לזה. כלומר רבי נתן, שאמר את דבריו ביין,

יודה לדברי רבי יוסף רבי יהודה בדם, הוא אמין להפך.

לומר שדברי רבי יוסף רבי יהודה בדם,

יודה לו גם לרבי נתן לגבי יין. לא.

יש מקום להבדיל

ולומר שהיין שהוא קלוש,

היין שהוא קלוש,

היין שהוא קלוש,

אז לאחר שמתייבש הוא מאבד הרבה מהמרכיב הזה כשהוא נוזלי.

ממילא לאחר שמתייבש החלק הלח שבו,

כן,

היא יוצרת שיעור קטן יותר.

תודה רבה.

היין לא מוגב מאבד זמן, הוא מתגרם.

אדם לא מאבד את המתח שלו עושה כשהוא מתגרש. כן, בדיוק.

אומר רשי, בואו נראה את רשי

יבש יין קרוש,

וכזית מעיקר אהבה ברביעית,

ובקרוש רביעית שלמה בעינן, דליו בר מזיגה.

כלומר היין היבש שיעורו כזית,

בגלל שכשהוא היה לפני שהתייבש היה בו רביעית.

ממילא צריך תמיד

שיהיה בו רביעית.

אז אם

מאחר וצריך רביעית, אומר רשי, ביקרוש רביעית שלמה בעינן, דליו בר מזיגה.

צריך שיהיה רביעית שלמה,

כי הרי לא שייך בו למזוג.

רשי מתכוון

לומר זה שונה מיין חי.

שימו לב, יין חי,

שיעור לחייהם עליו זה אפילו רובע הרביעית.

פה ביין יבש, מאחר והוא כבר יבש,

לא שייך למזוג אותו.

אז אם לא שייך למזוג, אז שם אני מחייב רק

ברביעית ממש.

כלומר, מאחר וכדי ליצור מצב של כזית יבש,

צריך היה שיהיה בו מקודם כמה?

רביעית. רביעית יין אוזלי.

לכן רק השיעור הזה מחייב אותו.

רבי יהודה אומר שישה דברים מקולא.

לאו דאי כהנא ותו לא.

אומר רשי, אל תחשוב שרק שישה דברים בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים.

דא אכת תטובא טובא איכא. יש עדיין דברים נוספים

שבהם מוצאים אנו שבית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים.

אלא כשנכנסו לכרב ביבנה והעידו כל אחד ואחד על אותו שבידו.

במסכת עדויות.

ישנה מסכת שנקראת עדויות,

שבהן חכמים, תנאים,

מעידים

על כל מיני דברים שהם ראו, אם בדורות שעברו,

עם חכמים שהם גדולים מהם.

בתוכם היה רבי יהודה שהביא עדות על שישה דברים

שהוא יודע שזה מקולא בית שמאי ומחומרי בית הלל.

רבי יהודה על אלו, מה?

הוא דובר שישות.

זאת אומרת, לא רבי יהודה. זאת אומרת, יש במשניות שם

דברים נוספים

שבית שמאי מקילין ובית הלל מחמירין.

בית שמאי מתאר עם דעינו כבשר לטמא בנבלה וכזית.

כלומר, בית שמאי סוברים שאם יש כזית דם מהנבלה,

אז הוא לא מטמא, כי הוא סובר.

סוברים בית שמאי שזה לא כמו בשר.

בשר מטמא, לא דם

ולא תורת משקיעים, מטמא לטומאה קלה.

אפילו טומאה קלה שמטמא רק אוכל לא משקה,

אפילו זה לא יהיה.

לא רק שלא יהיה דינו של אב כאב הטומאה לטמאות אדם מכלים,

אלא אפילו טומאה קלה לא יטמא אותו דם נבלה.

ולי נראה,

אומר רש״י, אבל אני חושב

שדהי זה בית שמאי מתארין מטומאת נבלות לחו דא כאמה,

שלא יטמא אדם,

אבל טומאה קלה יש בו.

כלומר, הפירוש הראשון שאמרנו,

שבית שמאי מתארין לגמרי,

אין בו לא טומאה חמורה ולא טומאה קלה,

טומאה חמורה זה דבר שיכול לטמאות אדם מכלים,

טומאה קלה שרק שהוא יכול לטמאות אוכלים או משקים.

אז את הפירוש הראשון, הוא אמר, הביא בשם רבותיו,

שמתארין לגמרי, אין בזה בכלל טומאה.

לא לטמאות

אב הטומאה, טומאה חמורה, אדם מכלים,

וגם לא לטמאות טומאה קלה, אוכלים ומשקים.

אבל לי נראה, אומר רש״י,

שהם מתארים רק שלא יהיה טומאה חמורה,

שלא יטמא אדם מכלים, אבל טומאה קלה יהיה בו.

נאמר לזה אכן יטמא, אוכלינו מסכים.

אל כזית שהוא שור נבל על יטמא אדם.

זה לפי דעת מי? לפי דעת בטילל.

והיינו אמרו דבר אחד,

יוצא שהם אומרים דבר אחד, כך אומר לנו מי רבי יוסף,

שכזית היבש כשנמוח אחר רביעית,

אם תיקח כזית דם יבש

ותלך,

כן, ותהפוך אותו להיות נוזלי,

זה יהפוך להיות רביעית.

עד כה לא כאב הרב נתן לך,

אומר לו אבא אל רב יוסף,

כל מה שרב נתן אמר כאן

זה כזית יבש בהר רביעית,

הוא דיבר על יין,

בהר רביעית דלך,

שאם זה כזית יין יבש צריך בגלל שיש בו רביעית, אם הוא היה לך,

ובציר מרביעית לך,

לכה כזית יבש.

ממילא אם היה פה פחות מרביעית לך,

אז לא היה נוצר פה כזית יין יבש.

כי כאמר, כמו שראינו, זה כזית קרוש,

הו יביא רביעית, שקול כזית אחר שהתייבש.

אז היה בו מקודם לכן, מקודם למתייבשות, היה בו רביעית.

זה אולי אלא ביין, דקליש.

רק ביין זה נאמר,

כי הוא קלוש.

מה זה קלוש?

הוא לא סמיך, הוא נוזלי יותר.

וכשאולך, רב נבחו.

ממילא ביין שהוא קלוש,

כשהוא לח, אז הנפח גדול יותר.

וכשמתייבש,

נצמק, מצטבק לשיעור קטן.

אבל דם,

כשהוא לחה וסמיך,

כלומר, עב וקרוב להיות קרוש,

מאוד סמיך אדם, נכון?

וכשיבש, אינו נצמק לשיעור קטן, אלא מעט.

אז הוא לא מאבד

הרבה מהנפח הזה של רביעית.

וכזית יבש לא באה רביעית לחם. ממילא יכול להיות בהחלט

שבשביל להגיע לכזית יבש,

לא צריך שיהיה רביעית דם כשהוא הלך.

ודם נבלות מטמא בפחות מרביעית. ממילא ייתכן שהם באים והם סוברים,

שדם נבלה יטמא אפילו בפחות מרביעית, אם אני מטמא אפילו בכזית.

בקיצור,

אין מקום להשוות וללמוד שרבי נתן, רבי יוסף ורבי יהודה,

הם אומרים את אותו יסוד,

כיוון שכל אחד מדבר בדבר אחר,

זה מדבר בדם וזה מדבר ביין.

והמציאות היא שרואים אנו הבדלים בסוגי ה... בדרך ההתייבשות ובתוצאה הסופית

של דם ויין.

ומילא, ככל שהדבר... בדבר יש מרכיבים יותר נוזליים,

יש בהם לחות יותר גדולה,

כמות של לחות יותר גדולה, אז כשזה מתייבש אז זה מצטמק יותר.

מה שאין כאן בדבר הזה, שאין בו כמות נוזלים כזו גדולה,

שאז גם לאחר שמתייבש עדיין נשאר

שיעור חשוב,