מסכת שבת דף עו,ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שבת דף עניבה עמוד ב' במשנה ממש בראש העמוד.

הזכרנו אתמול כמה וכמה דינים שקשורים לאיסור המלאכת הוצאה בשבת.

כאן המשנה מוסיפה לתת לנו שיעורי האוכלים.

היינו מה השיעור לחייב בהוצאת אוכלי אדם,

אוכלי הכוונה מאכלים שראויים לאדם,

היא מוציאה מרשות היחיד לרשות הרבים.

אומרת המשנה, מוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה,

מפני ששבו בשיעוריהן.

חוץ מקליפתן וגרעיניהן ועוקציהן

וסובן ומורסנן.

רבי יהודה אומר,

חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן.

כשאדם מוציא

אוכלים הראויים לאדם

והשיעור של המאכל שהוציא כגרוגרת.

גרוגרת זה תאנה שנתייבשה וכמובן שמכוח אחר שמתייבשת היא מצטמקת.

השיעור הזה הוא שיעור לחייב

אם הוציא

מאכלים הראויים לאדם מרשות היחיד לרשות הרבים.

ומצטרפין זה עם זה.

מוסיפה המשנה שאם הוא הוציא כמה וכמה מאכלים

ובמאכל אחד אין שיעור כגרוגרת

אבל בצירוף שניים או שלושה שהוציא

יש שיעור כגרוגרת.

אפשר שיצטרפו זה עם זה ויהיה חייב על הוצאה זו.

הגם שכלפי כל מין ומין, כל מאכל ומאכל,

אין כגרוגרת.

בכל זאת,

מאחר ובסך הכל בצירוף כל האוכלים שהוציא יש שיעור כגרוגרת,

יתחייבו.

למה כאן מצטרפים זה עם זה?

מפני ששוו בשיעוריהם.

מאחר ושיעור ההוצאה של כל מאכלי אדם

הוא שיעור כגרוגרת,

כולם שיעורם שווה,

כל המאכלים הראויים לאדם שיעורם שווה שזה כגרוגרת,

לכן שייך שיצטרפו זה עם זה.

חוץ מקליפתן

וגרעיניהן ועוקציהן.

כלומר, צריך לדעת שהשיעור של גרוגרת

זה אם יש בגוף המאכל שיעור גרוגרת.

אבל אם למשל בגוף המאכל שהוציא

אין שיעור כגרוגרת,

רק בצירוף הקליפות

או הגרעינים של פירות וכדומה,

או עוקציהן, שזה זנב הפרי,

מאחר ואין הם ראויים ועומדים לאכילת אדם,

ממילא אין שיעורם כגרוגרת,

ומאחר ואין השיעור שווה,

לא מצטרפים מהם למאכלים לחייב,

גם אם יש בצירוף

אלו הקליפות או הגרעינים או העוקצים,

כגרוגרת.

והוא הדין סובאנה.

סובאן פירושו אותה קליפת חיתים

שנושרת מן החיתים מחמת הקטישה,

הרי היא נקראת סובאן, סובאן של החיתים.

מה שנקרא אצלנו סובין בדיוק.

אותם אלה שאוכלים חיתים

שנקראים לחם סובין,

זה בגלל שהחיתים

נשאר בהם הקליפה, וכך טחנו את

החיתים הללו.

לכן זה נקרא לחם סובין.

האם יצטרפו הקליפות הללו שנושרות בשעת הקטישה,

יצטרפו לשיעור כגרוגרת, לחייב

גם אם אין בגוף החיתים שהוציא גרוגרת?

התשובה היא לא, לא להתחייב,

אלא אם כן בגוף החיתים יש שיעור כגרוגרת.

אבל לא בצירוף הסובין,

הקליפות הללו.

והוא הדין, לא מצטרפים מורסנן.

מורסנן זה אותה פסולת שנשארת בנפה לאחר שמנפים את הקמח.

אותה פסולת לא מצטרפת

להשלים שיעור כגרוגרת,

כי אין אלה ראויות למאכל אדם.

אז אם כן יוצא מתוך הדברים שרק

מה אשר גילים בני אדם לאוכלם,

שיעורם כגרוגרת.

וגם מצטרפים אותם סוגי מאכלים, אם זה לכגרוגרת.

אבל לא אותם דברים שאינם עומדים וראויים למאכל אדם.

רבי יהודה טוען

טוען שישנם סוגי קליפות שכן מצטרפים אותם עם גוף המאכל.

רבי יהודה אומר, חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות ממהן.

רבי יהודה אומר, אתה לראשון, אתה צודק.

קליפות בדרך כלל לא מצטרפות

להשלים שיעור כגרוגרת.

אה?

אבל,

כשהוציאו עדשים,

ויש על העדשים קליפות,

לא הקליפה החיצונית, אלא הקליפה שממש צמודה לגוף העדשים.

קליפות אלו אכן מצטרפות

לשיעור גרוגרת,

וגם אם אין בגוף העדשים

שיעור כגרוגרת, אבל אם בצירוף הקליפות שעליהן

יש בהן כגרוגרת,

יתחייב.

למה באמת קליפי עדשים שונות מאשר שאר קליפות?

אומר רבי יהודה, שמתבשלות עמהן.

מאחר

שהדרך היה לבשל את הקליפות הללו עם העדשים,

אוכלים אותן יחד עם העדשים,

לכן זה מצטרף, זה נחשב כאוכל.

שאר קליפות

לא ראויות ולא עומדות לאכילה,

ואין הדרך לאכול אותן יחד עם המאכל.

באשר על כן, הקליפות שבשאר הדברים,

בשאר המאכלים, אינן מצטרפות.

נראה את רש״י,

אוכלים,

רש״י,

כן,

שמבאר את המשנה,

אוכלים,

כל מאכל אדם.

כלומר, מה שנאמר כאן, אוכלים הכוונה, מאכלים שראויים לאדם,

ומצטרפים

ומצטרפים כל מאכלי אדם

זה עם זה,

חוץ מקליפיהן

שאינן אוכל.

מדוע הקליפות לא מצטרפות?

כי אינן אוכל, הן לא עומדות לאכילת אדם,

ואין הדרך לאוכלן.

ולכן, ואין משלימין השיעור.

ועוקציהן זנב הפרי

דרועץ בעלמא.

פעמים, הרי,

שישנו למשל תפוח, אגסים,

פירות

ממינים שונים,

שעדיין

העץ, הזנב, העוקץ,

שבו היו תלויים בעץ,

מחובר עדיין לגוף הפרי.

האם נצרף את העוקצין לשיעור גלוגרת?

אומרת המשנה, לא.

כי זה עץ בעלמא,

אינו עומד ואינו ראוי למאכל אדם,

וסובאנה,

קליפת חיטין הנושרת מחמת כתישה,

ובורסנן הנשאר בנפה.

אבל רבי יהודה אומר,

כל הקליפין הן מצטרפין, כדי המרן.

נכון, אמרת נכון, שכך הוא אומר התנא הראשון,

הקליפות

של רוב מאכלי האדם אינן מצטרפות,

חוץ מקליפי עדשים שמצטרפות אותה.

כלומר, שייך

שיצטרפו עם גוף העדשים לשיעור גלוגרת.

למה?

שמתבשלות ממים.

אומר רש״י, לאפו כקליפה חיצונה,

שהן גדלות בתוכה הנושרות בגורן.

כלומר, שלא תטעה לחשוב שהקליפה שהיא מצטרפת לביא רבי יהודה זה כל הקליפה של העדשים.

על העדשים יש שני סוגי קליפות.

ישנה קליפה

שממש מתלבשת על העדשים עצמם, על המאכל.

יש קליפה חיצונה נוספת.

אלה נושרות בגורן.

כבר מאז, שזה עדיין בשדה,

נושרות מהן.

קליפה זו ודאי לא מצטרפת.

כל מה שהתגמר רבי יהודה שהקליפות העדשים מצטרפות,

זה רק הקליפות שעוטפות את גוף המאכל,

גוף העדשים.

נמשיך בגמרא.

וסובן ומורסנן לא מצטרפים?

שואלת הגמרא.

פה אתה רואה במשנה שסובין ומורסן לא מצטרפים לשיעור כגוגרת.

וכי כך הוא הדבר שזה לא מצטרף?

והא תנען,

חמשת רבעיים, קמח ועוד,

חייבין וחלה הן וסובן ומורסנן.

משנה במסכת חלה, פרק שני, משנה ו',

מביאה מהו שיעור העיסה שאדם חייב להפריש ממנה חלה.

לא כל עיסה,

כן, באיזה שיעור שיהיה מחייב בחלה,

אלא דווקא בשיעור מסוים.

התורה אמרה,

ראשית אריסותיכם, חלה תרימו תרומה.

זה קראנו מתי?

פרשה אחרונה,

פרשת שלח.

ראשית אריסותיכם, חלה תרימו תרומה.

מה זה ראשית אריסותיכם?

אריסותיכם, היינו עיסתכם.

מהכמות של עיסה שהייתה במדבר?

הקדוש ברוך הוא כאן מצווה את עם ישראל כשהיו במדבר,

כן, ראשית אריסותיכם, חלה תרימו תרומה.

נו,

כמה הוא השיעור?

זה צריך לדעת.

המאכל שלהם זה היה המן.

מהו השיעור שהיה במן?

עומר לגולגולת.

כמה זה עומר לגולגולת? כמה זה עומר?

כל אדם ואדם קיבל מן בשיעור של עומר.

כמה זה עומר?

אומרת התורה והעומר,

עשירית האיפה הוא.

עשירית האיפה.

וידוע היה לחכמים שאיפה

זה שלוש שאין.

אם כן, עשירית של העירה, מה זה?

אם אני לוקח

את השאין

ורוצה לבדוק כמה קבים יש בשאה,

אז ידוע ששישה קבים בשאה.

אם כן, כשאני לוקח

שלוש שאין ומכפיל את זה בשש,

כמה קבים אני מקבל?

שמונה עשר קבים באיפה.

אם כן, עשירית מתוך זה, כמה זה?

1.8. 1.8 בשיעור,

לאחר שהוסיפו, היה מצבים שהוסיפו והוסיפו במידות,

היה מידה מדברית, מידה ירושלמית, מידה ציפורית.

על כל פנים, לבסוף הגיע השיעור

של 7.2 לוגים.

מה הבעיה לקבל מידה? דקה.

7.2 לוגים,

ידוע היה על פי המידות

שהיה כבר בזמנם,

מ״ג ביצים וחומש ביצה.

7.2. כשאתה לוקח

7 לוגים ובכל לוג יש שישה ביצים,

אז תכפיל את זה בשש,

כמה הגענו?

7 כפול 6, כמה זה?

4.2. עכשיו אמרנו שיש תוספת של נקודה 2. נקודה 2 זה פירושו חומש.

מה זה 0.2?

זה חמישית.

אז עכשיו תכפיל את החמישית

מתוך השש ביצים.

כמה יוצא אם כן? תוספת של ביצה וחומש.

תוסיף את ביצה וחומש ל-4.2 ביצים שהיה.

קיבלת 43 ביצים וחומש.

אם כן, שיעור זה של מ״ג ביצים וחומש בצו האגב,

חלה בגימטריה זה גם מ״ג.

ח״ל ל״ה זה מ״ג.

אז זה מה שאומרת המשנה.

אם יש שיעור כזה של חמשת רבעים, כי אנחנו עוד.

בלאשון למשנה זה חמשת רבעים.

חמשת רבעים, חמישה רבעים של קו.

בתכלס יצא שהיום זה יוצא מ״ג ביצים וחומש בצו. אז מה עדיף?

חייבים בחלה.

השיעור הזה כבר מחייב. אם אדם יישא בשיעור שכזה,

חייב בחלה.

והמעניין הוא שהמשנה שם מוסיפה הן

וסובן ומורסנן.

לא חייב שיהיה קמח לבד מ״ג ביצים וחומש ביצה.

אלא גם אם השיעור של מ״ג ביצים וחומש

זה בצירוף הסובין.

היינו הקליפות הנושרות בשעת כתישה, כמו שאמרנו.

והמורסן,

שזה מה שרגיל להישאר בנפה לאחר ניפוי הקמח.

או אם כל זה, הם הצטרפו לשיעור הזה של מ״ג ביצים וחומש ביצה

כדי לחייב בחלה.

אם כן, כוונת כאן גם מראה כאן לשאול מדוע שם לגבי חיוב חלה לא הבדלנו אלא כללנו את הסובין והמורסן

בתוך השיעור.

והצטרף הסובין והמורסן לגוף הקמח

כדי לומר שיש פה שיעור המחייב בחלה.

ואילו לגבי שיעור הוצאה בשבת,

שם אמרה המשנה שהסובין והמורסן לא מצטרף לגוף המאכלים,

לגוף החיטים,

כדי לחייב בשיעור כגרוגרת.

מדוע ומה הסיבה?

אמר אביה שכן עני אוכל פיתו בעיסה בלוסה.

אביה מבאר בחלה, מדוע זה מצטרף, הסובין והמורסן,

שכן עני אוכל פיתו בעיסה בלוסה.

בלוסה הכוונה מעורבת.

העני

לא מחפש לאכול קמח נקי מסובין וממורסן.

דרכו של עני,

גם אם זה קמח שמעורב בסובין וממורסן,

אופה אותו ואוכל ממנו.

ממילא,

זה מובן מדוע לגבי חיוב חלה הסובין והמורסן נכלל בפנים.

כי לגבי חיוב חלה נאמר לחם הארץ.

מאחר ונאמר שם לחם הארץ, לגבי חיוב חלה,

אז כל לחם,

אם אתה רואה שיש לחם

שהוא מוגדר כלחם הארץ,

אז זה מספיק כדי לחייב החלה.

מאחר וגם עניים אוכלים היו עם סובין ומורסה,

דרך של עני לאכול גם כך,

אז גם זה כולל את הלחם הזה לחייב בחלה.

לכן,

לכן חייב בחלה גם אם יש סובין ומורסה.

מה שאין כן לגבי דיני הוצאה בשבת,

שם אנחנו צריכים שפעולת ההוצאה

תהיה מלאכה כשאר מלאכות שבת,

מלאכת מחשבת.

היינו, מלאכה חשובה.

זה דווקא כשהוא מוציא דבר חשוב,

אתה יכול לומר שמלאכה זו היא מלאכה חשובה.

כשזה לחם שמעורב בסובין ומורסן,

ואין שיעור של כגרוגרת בגוף הקמח, אלא בצירוף הסובין והמורסן,

מאחר ואינו נאכל

לשאר בני אדם אלא רק אני אוכל כך,

זה לא חשוב.

לכן לא מצטרף לשיעור כגרוגרת.

רבי יהודה אומר, נמשיך את הקטע הבא בגמרא.

הגמרא כאן מבארת את דברי רבי יהודה שבמשנה.

רבי יהודה אומר, חוץ מקליפי עדשים המתבשלות ממין.

כלומר,

שאומנם כל הקליפות האחרות לא מצטרפות עם המאכלים, אבל עדשים כן,

קליפותיהם מצטרפות ממין.

שואלת הגמרא, עדשים אין.

פולין, לא.

מתוך דברי המשנה, רואים שרק עדשים, אמר רבי יהודה,

שקליפותיהם מצטרפות ממין.

אבל פולין,

מה שנקרא אצלנו פולין,

לא,

ישנם כעין תרמילים

שיש בתוכם פולין, פול,

מה שנקרא פול,

כן?

זה כעין שעועית כזו,

שזה בתוך תרמילים.

על כל פנים, הקליפות הללו של הפולין

לא מצטרפות, ככה מה שנקרא מתוך דברי המשנה.

לא מובן, אבל תניא הרי ברייתא מפורשת,

מביאה בשם רבי יהודה. רבי יהודה אומר,

חוץ מקליפי פולין ועדשים.

כלומר, פולין שווים לעדשים שקליפותיהם מצטרפות עימהן.

אז אם כן, לכאורה, לא מובן.

האם יש פה מחלוקת בין המשנה לברייתא,

או שיש הבדל, יש מצבים שכן, יש מצבים שלא.

עונה הגמרא לא קשיא.

האבא חדאתי,

האבא עתיקי.

הברייתא שכותבת שגם הפולין,

קליפותיהן מצטרפות עימהן כמו העדשים,

זה מדובר בחדשות.

כאשר הן עדיין טריים,

אז פה הקליפות

היו רגילים לבשלן יחד עם הפולין.

אכן, כשהן חדשים,

גם גוף הפולין נקרא מאכל כמו גוף הפולין,

הוא ממילא שייך לצרף אותם זה עם זה.

אבל עתיק,

במשנה מדובר במצב שהם כבר היו ישנים.

במצב שהם ישנים,

האנשים מפרידים

ולא מכניסים את הקליפות לבשלן יחד עם גוף הפולין,

אלא רק הפולין בעצמה מתבשלות, ולא הקליפות.

אומרת הגמרא, למה לא?

עתיק אם הייתה מה לא?

מדוע קליפי פולין הישנים,

הקליפות הישנות לא מצטרפות?

אמר רבי אבאו,

מפני שנראים כזבובים בקערה,

היינו מאחר וישנות הן,

אם כן, הן מקבלות גוון שחור חזק.

מה שנקרא אצלנו כהה מדי,

וזה נראה כאילו יש בתוך

הקערה זבובים.

ואם כן מחמת ואדם לא נוח לו לאכול מאכל שכזה, כאשר מזכיר לו שזבובים מטיילים לו בקערה,

אז לא היו מבשלים את הקליפות הללו,

כן, כאשר הפולים הם ישנים, לא היו מבשלים את קליפותיהם, הם אהם.

ממילא לפי זה יוצא שאם אדם מוציא פולין

חדשים.

גם אם יש שיעור גרוגרת רק בצירוף הקליפות שלהם,

אכן כן, יהיה חייב.

אבל אם זה ישנים,

רק גוף הפולין.

צריך שיהיה מגוף הפולין כגרוגרת.

לא נצרף לזה את קליפותיהן.

נראה את רשי,

בלוסה,

מעורבת בסובנה ובבורסנה.

ילקח לחם הארץ, קרין עליהן.

ומיהו?

אז למה שבת שונה? אומר רשי, לעניין השבת,

מי דדא חשיבה אינם.

לגבי שבת אתה צריך דבר שהוא חשוב,

וסתמאיו דהאנה, כלומר באופן הנורמלי והסטנדרטי,

לב אוכל לינו.

כאשר זה בתוך הסובין והמורסם, זה בתוך המאכל,

זה לא אוכל.

אין רגילים לאוכלם.

מעניין לדעת מה יהיה היום.

היום, שאדרבה,

אתה קונה היום לחם סובין

יותר יקר מאשר הלחם שהוא עשוי מקמח,

שאין בו סובין.

ההפך, אלה שהם

מחשיבים את עצמם,

חשובים,

אז מרשים לעצמם לקנות לחם סובין,

ואדרבה,

כל מי שאוכל לחם סובין, חשוב הוא יותר.

אולי במצב כזה, שמואל, אתה שומע?

אולי במצב כזה, היום,

נוכל לצרף

את הסובין,

אם למשל אדם

עפה פת

שמעורב בסובין,

נצרף את זה לשאול כגלוגרת,

כי היום זה חשוב.

אבל כל מה שצריך, שזה יהיה דבר חשוב,

בשביל שהמלכה תהיה חשובה.

בשביל שהמלכה תהיה חשובה.

בשביל שהמלכה תהיה חשובה.

מובן.

אז ממילא היום, שהסובין,

פת שיש בסובין היא פת חשובה יותר נראה שכן,

שהוא יתחייב בזה.

הלאה,

פולין חדתה,

קליפתן מצטרפית.

אבל עתיקה לא, כי הן יראים כי זבובין, אומר רש״י, לפי שהן שחורות.

כי הקליפות,

כאשר הפולין כבר ישנים,

זה קליפות שחורות יותר מדי.

ולא נוח לאדם לראות את הקליפות יחד עם

גוף המאכל בתוך הקדרה,

אז לכן לא מבשלים את הקליפות שלהם יחד איתם.

אדרן הלך כלל גדול בלי נדר,

ונמשיך בסייעתא דשמיא, פרק שמיני. המוציא יין כדי מזיקת הכוס,

חלב כדי גמיעה, דבש כדי לתת לה לקטית,

שמן כדי לסוך עבר קטן,

מים כדי לשוף בהן את הקילור,

ושאר כל המשכין ברביעית

וכל השופכין ברביעית.

רב שמעון אומר, כולן ברביעית,

ולא נאמרו כל השיעורין הללו,

אלא למצניעיהן.

יש פה הרבה הרבה פרטי דינים לגבי העניין הזה של

איסור הוצאה בשבת.

את גוף הדברים של

מה נקרא רשות האחיד, מה נקרא רשות הרבים,

מה נקרא שאר רשויות, כרמלית מקום פטור,

באיזה אופן מתחייב אדם בהוצאה, מהם התנאים בזה.

כל זה כבר הזכרנו בעבר,

שכשאדם מוציא מרשות האחיד לרשות הרבים, רשות האחיד

זה אותן רשויות שהן

לא רשות הרבים,

היינו

יש בהן דלת-דלת מחיצות או שלוש מחיצות,

זו מחלוקת ראשונית, מה נקרא רשות היחיד

מדאורייתא

עם שלוש או ארבע.

כשאדם מוציא מזה לרשות הרבים,

שרשות הרבים יש בזה דעות בהלכה גם כן,

גם בראשונים, גם בהלכה,

האם זה תלוי בשישים רבו, אם שישים רבו עוברים באותה דרך

מדי יום,

או שזה תלוי בטז, מה רוחב שיש באותה דרך.

זה רשות הרבים.

התנאי לחייב אם הוא עושה עקירה מרשות אחת והנחה ברשות אחרת.

השיעורים, זה מה שלמדנו במקצת,

נראה בהמשך

עוד כמה וכמה סוגי דברים שיש בהם שיעורים שונים.

יש פה המון המון דברים, אני לא יודע אם אני

אספיק, אבל דברים שהם

פרקטיים

כדאי באמת להזכיר.

יש פה שאלה גם לגבי לצאת בדברים שהם

בעיני האדם כמלבושים.

אם אכן כל דבר שאדם

מניח על גופו,

אם זה ייחשב כמלבוש,

ויהיה רשאי לצאת או לא.

מותר לאדם לצאת

כשהוא לבוש בבגדיו ואין בזה איסור הוצאה.

הבגדים טפלים לאדם.

אין הבדל אם זה בגדי שבת, בגדי יום חול.

אפילו בגדים שהאדם לובש לצורך מצווה, תלת קטן, גדול.

זה נחשב כבגדיו.

אגב, צריך לשים לב אבל,

שאם הטלית נפסלה,

פה הוא יהפך להיות,

אסור יהיה לשאת את הטלית.

את הטלית קטן, טלית גדול, לא משנה.

למה?

כי החלק של הציציות האחרות, אין פה מצווה.

ממילא זה לא טפל לבגד. אם לא טפל לבגד, אז זה נקרא שהוא מוציא את הציציות לרשות האסורה.

מותר לצאת בימות הקיץ כשהוא לבוש בבגדי חורף וכן להפך.

אפילו בגדים שאין דרך ללובשן אלא בזמן הגשמים,

מותר ללובשן בזמן שאין גשמים.

מותר לאדם לצאת בבגדים שאינו מורגל בהם כלל,

כגון אדם הרגיל בלבוש ארוך, מותר לצאת בחליפה קצרה.

מותר ללבוש בגדים שרגילים בהם רק בעלי מקצוע מסוים,

כיוון שלגבי בעל המקצוע נחשב הבגד למלבוש.

אז ממילא זה נחשב כמלבוש לגבי כל אדם,

אבל אסור לאיש לצאת כשהוא לבוש בבגד של אישה,

וכן אסור לאישה לצאת בבגד של איש.

לא בגלל האיסור

של לא תלבש,

כן?

זה בגלל שיש פה איסור של הוצאה.

גמרא אומרת במסכת שבת, מי דדא חזי לאיש,

לא חזי לאישה.

הוא הדין להפך.

ואם זה רק שקבע אחת,

רק שקבע אחת, הוא אמר על זה.

זה נחשב כמסוי, זה לא נחשב כמלבוש.

בסדר, אבל זה עדיף לא, עדיף לא מכלום, עכשיו יש לו רק את זה. הוא לא נמצא, עכשיו הוא נמצא רק את זה. יש לו רק שקבע אחת, כמו נוריד.

עכשיו בפרט,

אני לא שמעתי, אני פשוט מרוכז כאן, תכף אני אשמע מה שאתה שואל.

בפרט מביאים כאן בהערות,

בפרט שבבגדים כאלה שעובר בהם על לו ילבש וילבש גבר, שמלת אישה,

אז פה מחמת האיסור זה כבר הופך את המלבוש למסוי גם כן.

מחמת האיסור לא ילבש.

אז לכן ראוי שחוץ מהגנות שבדבר,

בשבת יש בזה בעיה כפולה של איסור הוצאה.

יכול להיות אפילו מצב כזה שבן אדם שלו לוקח אגורה שהיא

משמשת אישה ולא איש.

והוא לוקח את זה. למה? שואלים אותו למה.

לא עושה חשבון.

נכון, נכון.

הכל טוב ויפה שאתה לא עושה חשבון,

אבל זה בגד שראוי לאישה ולא לאיש.

מילא אתה צריך לחשוש לאישור הוצאה בשבת.

אם זה רק שכבה אחת.

מה זה משנה? יש כבר אחת או שתי שכבה אחת. אין לו, אין לו, הוא יטורג את זה. לא, עכשיו הוא יוריד, הוא ילך, הוא ילך עם בגדים.

לא, לא זה אמרתי.

הוא ילך עם ככה. אז בוא אני אגיד לך מה שאני זוכר.

אם הוא בכרמלית,

אז שם נחשוש לכבוד הבריות ולא נשלח אותו שיהיה בלי בגדים.

אבל אם זה במקום שזה איסור, כמו למשל ברשות הרבים,

שכל דלת תעמוד ברשות הרבים, זה איסור דאורייתא,

כן?

והוא הדין באחת מהרשויות, אם ניכנס לרשות היחיד או להיפך לצאת,

פה,

איך אומרים, אין חוכמה ואין תבונה ואין יוצאה לנגד השם.

אבל עלייה מלגוש לא, כי אין לו.

כי אין לו עכשיו עוד שכבה.

עלייה מלגוש, כאילו,

למה לא תקרא לזה מלגוש?

כי הוא סוף כל סוף והלוואי היחידי שירסם אותו.

טוב, אין לי הרבה מה להוסיף. אני חושב שאני אמרתי את כל מה שצריך.

אדם שמתלבש בעלי תאנה. תגיד לי, יש לי שאלה. הרב, אדם שמתלבש בעלי תאנה. יש לי שאלה אליך. אדם שמתלבש בעלי תאנה.

לא אישה ולא איש. נכון. אדם עשה מגר את העלב, העיקר לחסות את עצמו. נכון, נכון. מלגוש. נכון מאוד. אז מה הוא יעשה?

יישאר במקומות שיביאו לו בגדים. אבל זה מלבוש כבר. זה לא הופך להיות מלבוש בגלל שהיא נוקראה לסיטואציה כזו שאין לו דרך אחרת.

אתה מבין? זה לא ראוי לאדם ללכת בבגד שכזה.

אם לא ראוי, ממילא זה לא נחשב כמלבוש לגביו.

כל העניין

שמותר לצאת במלבושים כי הם תפילים לאדם.

האדם עצמו מותר לו לצאת. אין בעיה.

ממילא והבגד משמש את האדם.

איזה בגד אני יכול לומר שמשמש את האדם?

דבר שהוא ראוי לו.

דבר שהוא עומד לזה.

אבל לא בגלל שהוא החליט שככה הוא ילך.

אתה מבין?

מה שיכול להיות בעיה,

מה הדין אם אדם,

כן,

נקרא למצב שהשם מרחם.

כל שערותיו נשרו.

הוא צריך להלביש פה על הראש.

נחמת אין עימות הוא מלביש פאה.

אז אפילו אם לא יהיה פה בעיה שלו, ילבש.

כן?

משום שהוא עושה את זה בגלל אין עימות ולא בגלל שהוא רוצה להתייפות ולהתנאות.

אבל השאלה,

אם זה יהפך להיות מלבוש שלו.

בסברה אני הייתי אומר שזה כן יקרא מלבוש שלו.

למה?

כי כל אותם אנשים מסוגו הולכים עם זה.

אולי זה כמו כובע, לא כובע.

כובע זה מלבוש.

כובע זה מלבוש, זה נכון.

השאלה אם זה הופך להיות מלבוש. כובע זה כל אדם ואדם לוקח אותו.

וזה לא כך, הפאה זה לא כך.

כבעה של אישה.

זה ודאי שיהיה בעיה.

כבעה של אישה.

אה, לאישה עצמה?

בסדר, זה ודאי, זה טפל אליה.

זה תפעיל אליה.

אנחנו מדברים על פאה של איש,

שאין דרך איש ללכת עם פאה, אלא אם כן במצבים מסוימים.

השאלה אם זה יחשב כמלבוש בגלל זה.

אבל כשאומרים איתנו שיש בעיה שיש כובע, שאנשים הולכים עם כובע,

יש חזירה שלא ללכת עם כובע שקרה או כובע.

צריך לחזק אותו, כן.

אולי אפילו לקשור אותו,

שיהיה צמוד אליו.

כן.

תלוי, תלוי איזה כובעים, זה תלוי באיזה סוג כובעים, זה נכון.

כובעים שמצויים שהם יעופו על ידי הרוח.

אז אני חושב שברשות הרבים ראוי שהבן אדם יחמיר בזה.

אתה מבין?

טוב, יש פה עוד כמה וכמה דברים שחשובים.

למשל,

יציאה באבנט, מה שנקרא גרטל,

שהם החסידים עלו, מלבישים את הגרטל,

ואפילו לא בשעת התפילה.

אז את הגרטל מותר לצאת,

כי זה דרך לבישה.

והוא עדין שמותר לצאת בכיפה תחת הכובע,

כי זה דרך לבישה מקובלת.

כן, הוא מביא פה שהוא דיבר במקום אחר על עניין יציאה לרשות הרבים מכובע מעל הכיפה.

כשיש חשש שתערוך תגביה את הכובע מראשו,

הוא עלול לשכוח ולהעבירו בידו דרך לעמוד ברשות הרבים.

יש דיון בזה,

והוא הזכיר את זה באחד מהפרקים הקודמים בחיבור הזה.

יציאה בחליפה מונחת על כתפיו.

כשהוא לא מכניס את ידיו בשרוולים,

מסתבר שזה תלוי במנהג המקום.

במקום שדרך בני אדם ללכת גם כך,

אז זה יהיה מותר.

כפפות, ודאי שזה מותר.

יציאה בין עלי בית זה גם נקרא מלבוש.

הפוסקים נחלקים אם יש לאסור בגלל גזירה שמא יפלו מרגלו ועבו לעבירן בידו.

יציאה במשקפיים.

אדם הנצח במשקפיים לצורך קריאה

וקשה לו לירות בלעדיהם, מותר לצאת בהם.

והטעם, משום שהמשקפיים משמשים אותו ונטפלים אליו, אינם נחשבים כמסוי.

אבל אין לצאת במשקפיים המשמשים רק לצורך קריאה.

וכיוון שאינו זקוק להם לצורך הליכתו ברחוב, הרי הם מסוי.

ומותר לצאת במשקפיים שיש בעדשה שלהם חלק המיועד לקריאה

וחלק

שהוא מיועד גם לראייה רגילה.

כן? זה במצב כזה שחלק,

העדשה מחולקת לשני חלקים, חלק עליון וחלק תחתון.

ממילא זה גמוה,

אפשר לצאת איתם.

משקפי שמש,

אז תלוי. אם הם באים להגר על האדם מקרני השמש,

אסור לצאת בהם מרשות לרשות.

ומדוע באמת

אסור לצאת בהם? הרי זה משמש אותו. זה מקל עליו את הראייה.

אבל חוששים שמא יסירי ממנו במקום צל, ויוליכים דלת לעמוד ברשות הרבים.

ואם הם משקפי שמש אופטיים, מותר לצאת בהם.

דינם כמשקפי ראייה רגילים,

כיוון שאין חשש שיסירי ממנו במקום הצל.

עצות מגע, דינם כמשקפי ראייה, ומותר לצאת בהם.

יש מחמירים, אם עדיין לא יתרגל להם,

שלא יצא בהם כך.

מכשיר שמיעה, לצאת בו.

בשבת נחלקו הדעות, יש אומרים שמותר, יש אומרים שאסור.

שיניים תותבות, מותר לצאת עימם.

מה אתה אומר?

לא הבנתי, מה, איזה היתר אתה רוצה להתיר פה? מצד מה?

לא, זה אמור, לא מצליחים להתיר את אותו מודל בן אדם כצי ותותבות. אם זה לא חלק ממנו, מה זה יועיל ש...

שתל, שתל. לא, לא שתל. שתל זה מחובר אליו.

מדבר שיניים תותבות.

מה שאתה אומר,

אני רוצה לדעת אם יש לזה מקור בהלכה למה שאתה מחדש.

אתה אומר, מה, יכול אחרת?

מה זה פשוט יכול אחרת?

אבל אם למעשה זה לא חלק ממנו,

זה לא נחשב כמלבוש לגביו, אז איך יהיה מותר להוציא?

אתה רוצה, הוא שם את זה בפה שלו? בפה, גם מדובר בפה, אז מה עזבת?

בידיים.

אדם יש לו כתר, כתר בפה.

תודה רבה. פעם הוא אוכל שותה חרר חם,

ופעם הוא אוכל בשר חם.

אה, אתה שואל שאלה אחרת, נו.

אם הוא שותה,

אז כנראה שזה לא חם עד כדי כך שיבליע.

זה לא חם, כי בא איזה יופי. החם הזה הוא בדרגה מסוימת, לא בדרגה

של יד צולדת.

יד צולדת.

אתה מסוגל לשתות מים שהיה צולדת בהם? מה אתה... תגיד לי, אדם לא שותה תהי חם חם בקרים קצת?

הוא שותה, הוא שותה.

הבנתי, טוב.

היה צולדת בזה. לא יודע, אני פשוט לא מבין בדברים הללו.

אתה מחדש את החידושים.

אדם מסוגל להכניס לפה דברים כאלה חמים.

אמר לך מפורש מותר, נו, מה אני אומר לך?

מותר לצאת כשבפיו מונחת פלטה לאישור השיניים,

אף על פי שאינה מחוברת לשיניו,

משום שהיא משמשת לגופו.

והוא עדין שאר מתקנים המיועדים לאישור השיניים, כגון ברזלים המחוברים לשיניים,

גומיות הנתונות עליהם,

וכן מותר לצאת במתקן לאישור הגב, כי זה משמש לגופו.

חגורת שבר, מותר לצאת בה,

חגורה שמיועדת להקלה על כאבי גב,

שעון יד,

יש בזה שני סוגי שעונים.

שעון המשמש גם כתכשיט,

כגון שעון זהב, אם עומדים אותו.

למה כל הכלי עזר האלה הם בסדר?

חגורה לגב, חגורה לפה, כל מיני כלי עזר מוצרים ושינם מוצרות לעוזר?

אם אין לנו דבר כזה יזר, למה? אמרתי, מותר, מה אתה רוצה?

רק לא היה פשוט,

הוא בא מסיבה, מה, יש ברירה?

המילים הללו יש ברירה,

לא,

אני לא מוכן לקבל אותן בהלכה, אתה מבין?

זה כאילו הוא הפך אותו, שחס ושלום זה פיקוח נפש.

זה לא פיקוח נפש.

מה זה יש ברירה?

מה?

בגלל ש...

אז השתדל לסגור את הפה, שלא יראו...

סניניסטים, בלי דבר כזה יכולים לקבל התקף לב, לא ידע לך. וואי, וואי, וואי. בלי תותבות, אבל היית בן אדם יקבלו לבודות. הוא ממש יקבל התקף לב, אתה אומר. אני מתפלל לאפול לדבר. לא, אי אפשר לתת בכל זאת.

כן, בסדר, אבל זה לא הופך להיות חלק ממנו.

אם לא שהוא היה כותב את זה,

הייתי יכול להסתפק בדבר, הייתי יכול לומר שאולי לא.

אתה יודע מה? יש גם חשש שאולי, שאולי פעמים שיוציא את השיניים תותבות,

ובשוגג יולך את זה דל אדמות ברשות הרבים. אולי נחשוש לזה.

בשביל זה היה צריך לכתוב את זה, אתה מבין?

הלאה.

שני סוגי שעונים ישנם.

שעון המשמש גם כתכשיט,

כגון שעון זהב, אם עומדים אותו גם בשעה שהוא עומד מלכת,

מותר לצאת בו.

שעון שאינו משמש כתכשיט,

וכל מטרתו להראות את השעה,

יש אוסרים ויש מתירים.

יש אוסרים ויש מתירים.

למילא צריך לשים לב

שאם בן אדם יוצא לרשות הרבים,

ראוי שלא יצא עם השעון

כלל אוחלט.

אלא אם כן

הוא שעון זהב, שאז

מותר לצאת בו,

כי זה משמש אותו גם בתכשיט.

מותר לצאת, אתה רב, זה לא ילבש. אם זה תכשיט לגבר, זה כבר נראה לא ילבש, לא?

לא.

יש מי שרצה לומר כמוך, אבל

העולם לא נוהג

לומר את מה שאתה אומר, זה נקרא לא ילבש.

כיוון שזה תכשיט של גבר.

לא ילבש זה הפשט כשהוא לוקח דבר שראוי לאישה,

אבל לא דבר כזה שהוא עומד לגבר ואישה לא לוקחת אותו.

אם הוא היה לוקח שעון זהב של אישה, אז אולי אתה תהיה צודק.

מותר לצאת במדרסים או סוליה הבאים להקל עליו את ההליכה,

או להתאים את נעלו למידת הרגל.

מותר לצאת בכובע שנתונה בתוכו פיסת קרטון וכיוצא בזה,

על מנת להתאים את מידתו למידת הראש.

אתם יודעים, לפעמים בכובעים,

אבל לפעמים המידה של הכובע היא גדולה, יותר מהראש.

אז מה עושים?

מניחים קרטון

בתוך הכובע כדי שיתלבש טוב יותר על הראש.

מותר לצאת עם זה.

מותר לצאת עם זה.

זה נחשב כאילו כמו מדרסים שנחשבים חלק מהנעל.

כך גם החזוני שהיה מורה שזה מותר.

ככה יפתר לנו טוב.

מה?

ככה יפתר לנו טוב.

אמרתי ש...

יש חלוץ למידה?

לא הבנתי את השאלה.

אתה יכול להיות אצל שר וגבר, כן?

על זה אמרתי שנראה שכן.

אני

לא בדקתי את זה בספרי ההלכה.

לעניין ציפוי ניילון מותאם למידת הכובע.

לפעמים

חוששים מגשם.

אז לוקחים איזשהו...

ציפוי של ניילון כדי שהגשם לא יזיק לכובע.

מלבישים אותו. זו מידה, במידה מותאמת למידת הכובע הציפוי הזה.

האם יהיה מותר לצאת עם זה לרשות הרבים או לא?

מאחר והמטרה שלו להגן על הכובע

ולא על גופו,

אז ממילא יכול להיות שזה נחשב כמסוי.

או שנאמר, מאחר וזה מותאם למידת הכובע, אז זה הופך להיות מלבוש.

כמו שהכובע הזה מלבוש, אז גם הציפוי

שעליו וגם הציפוי נאלו שעליו.

והאמת שבזה נחלקו פוסקי זמננו. יש אוסרים ויש מתירים.

זאת אומרת, חזון איש,

אוסר.

רב שלמה זלמן או ירבך

רוצה להתיר את הדבר.

זה בטל. זה אומר מאחר וזה מותאם

למידת הכובע, אז זה בטל הכובע, זה נקרא דרך מלבוש.

זה משהו שהוא בראש סתם לפני שבוע או בשבת הכובע?

בכל פעם שיש גשם הוא מניח אותו על ראשו.

על הכובע שעל ראשו.

אבל אם זה שקית ניילון רגילה,

אסור לצאת עם מטרתו להגן על הכובע. אבל אם הוא מתכוון

גם להגן על פניו ופני הגשם והקור,

יש

אפשרות להקל בזה.

כן.

מה אתה אומר?

שמה?

מה לא פשוט?

פשוט.

הזכרנו בעבר את העניין הזה של עזרים לאדם חולה, זקן, ללכת.

הוא מביא כאן, אדם זקן או חולה או חלש צריך ללכת בעזרת מקל,

אז הפוסקים כותבים שצריך להבחין בזה שני אופנים.

אם הוא לא יכול ללכת בכלל בלי מקל,

גם בבית הוא משתמש במקל,

מותר לצאת בו לרשות הרבים.

המקל, זה נחשב לגביו כאילו כמו הנעליים שלו.

אי אפשר להקל במקל.

אני אומר, אם הוא לא יכול אפילו בבית ללכת ללא מקל,

אז זה הופך להיות כמו נעל בשבילו.

מותר.

אבל אם הוא יכול ללכת בלא מקל,

ובבית באמת הוא הולך בלא מקל,

רק כשהוא יוצא החוצה הוא נשען על המקל הזה.

זה אסור.

כי המקל נחשב לגביו כמסוי.

אדם שיכול ללכת בלא מקל, אין לו לצאת במקל בשבת,

ואפילו כאשר יש קרח בחוץ וחושש מהחלקה.

וכן, אין לצאת במקל המסייע להליכה במקומות לולים.

סומה,

המצרך למקל כדי ללכת ברחוב,

אתם יודעים שהסומים,

יש להם איזשהו מקל שמסייע להם,

שלא להיתקע בדברים אחרים,

תוך כדי הליכה.

הוא אומר שסומה כזה, הסומה שצריך לקחת את המקל, אסור לצאת בו.

כי עצם ההליכה היא חולה בלי מקל, המקל רק

עוזר לו שלא ייתקל.

מה זה חומץ לאחד שלא רואה?

כן, אבל מה זה סומה? בוודאי.

נו, אז איך הוא אמור ללכת בלי מקל?

הסברתי.

בוא תתבונן.

אם זה היה דבר שבלעדיו הוא לא יכול ללכת,

הוא יכול ללכת, רק הוא חושש שמא ייתקע.

בדרך יש מעמורות, יש כאלה. אתה לא שומע.

אז אתה עדיין לא שמעת מה שאני אומר.

אם למשל אין לו את החששות הללו שהוא ייתקע,

הוא יכול ללכת, גם לא מקל?

אני מדבר, הוא יודע שכל המקום כאן

הוא מקום שאין בו שום בעיות.

חלק, בלי שום תקלות.

הרב ילך ותתקע.

אני שואל, הוא ילך ולא מקל או לא?

אתה יודע מה, באותם מקומות שהוא כבר רגיל בהם.

הוא יכול ללכת בלי מקל?

בבית. הוא יודע איפה יש דברים שיכולים לחסום לו בדרך.

זה לא עוזר לבננה. המקל לא עוזר בשביל להינצל מהחלקה של הבננה.

המקל נועד רק בשביל

שיוכל למצוא את הדרך הראויה שיוכל לעבור שם.

אבל גוף ההליכה הוא יכול ללכת גם לא מקל.

אתה שומע?

יעמוד מישהו וידריך אותו. ימינה, שמאלה, שמאלה, ימינה.

הוא יוכל ללכת גם בלי מקל, נכון?

יוצא שזה לא חלק מהמלמושים.

אם הוא ימצא מישהו, אבל למה הוא ימצא מישהו? לא משנה, אבל זה רק להביא לך ראיה שהמקל

לא יכול להיחשב כנעל שלו,

כי הוא יכול להסתדר גם בלי זה.

עוד פעם. אבל זה לא נחשב כמלבוש,

משום שעצם ההליכה יכולה להיות גם בלעדי זה. אלא מה?

זה עוזר לו בשביל שלא ייתקל.

הוא ימיר. אבל זה לא סיבה שזה ייחשב כמלבוש שלו.

בשביל להתיר אתה צריך שזה ייחשב כחלק ממנו.

הוא זרע, עיוור לא רואה, תסגור את העיניים ותלך. בוא נראה אותך עולה. בוא נראה את זה שם. עוד פעם.

אבל מהי הבעיה?

מהי הבעיה?

בגלל שהוא לא יכול ללכת או בגלל שהוא חושש שמא ייתקע?

אבל בלי זה הוא יכול ללכת.

נכון.

הוא לא הולך על מנת ללכת בשביל להיות קודם. הוא הולך בשביל ללכת מנקודה לנקודה.

מסכים.

אבל אני שואל,

אני שואל,

בן אדם שהתרגל ויודע בדיוק

כמה הוא צריך ללכת בשביל להגיע למקומו,

והוא כבר מכיר את המסלול.

זה אצלו כבר 30 שנה כך.

וואו.

הוא נזקק למקל?

תשאל את השום מין, יגידו לך שלא.

הרב, אולי יש משהו, אני רק מביא לך את זה כראייה,

כהוכחה,

מכוניות, יכול להיות,

כפיס זועל, כמו המשקפיים שלו.

כשאדם הולך עם משקפיים, זה המשקפיים, זה המשקפיים, זה המשקפיים. אתם פשוט לא, אתם לא ירדתם,

אתם לא ירדתם לעומק של העניין.

הנקודה היא בשביל להחשיב את זה כמלבוש במצב הזה שזה לא לבוש עליו.

אז צריך שיהיה מצב כזה שמלעד הזה הוא בכלל לא יכול ללכת.

יש לו בעיה בהליכה, בגוף ההליכה.

פה אין לו בעיה בגוף ההליכה,

אלא זה עוזר לו שלא ייתקל בדרך, אבל ללכת הוא יכול ללכת גם בלי זה. בסדר, אבל יש תקנות בדרך, לא יכול לקבל. אתה יודע מה? אני אשאל שאלה.

שומה שאין לו מקל, נקלע למצב שהמקל עבד לו. מה הוא עושה?

הוא יושב, הוא יושב. לא.

הוא ילך בזהירות יתר,

וככה הוא יוכל ללכת עד שיגיע למקומו.

אבל זה לבוש עליו, זה כבר חלק ממנו.

הנה, אני לא רואה, הנה, עכשיו אני ככה.

אתה מבין?

טוב, מה אני אעשה? מה, אני חולק. אז עוד ארבעים שנה אתם תבינו את מה שאני אומר.

נו, מה אני יכול להגיד לכם?

לא נורא. מי זה הלכתם? מי זה?

מי החוצה? סתם, ללכת.

ללכת זו האוטו.

זה החבוניית. אתה ללכת.

צריכים לדעת מה. אני רוצה ללכת.

אז אתה יכול להסתכל כאן, בארחות שבת הוא מביא את זה,

שזה יהיה אסור,

מכיוון שהוא יכול ללכת גם בלי זה.

הבנת?

בתוך הבית אולי כן, אבל ללכת זה יהיה אסור.

הכנסת, אלה אם כן יש לו אנשים שיעזרו לו, יתמרו בו ויאמרו כן.

נו, אז למה אתה רואה, כן?

שיכול ללכת גם ללכת גם ללכת בלעדי המקל.

זה שונה ממקל,

זה שונה ממקל של אדם חלש,

זקן,

חולה,

שבלעדי המקל הוא לא יכול ללכת.

הוא לא יכול אבל ללכת.

אז האדם הזה שתומך בו, זה משמש אותו כמקל להישאר עליו.

אז זה עוזר לו להליכה.

פה זה לא כך.

להליכה אין לו בעיה.

רק פשוט, מאחר שהוא חושש להיתקל,

אז הוא לוקח את המקל.

טוב, טוב, אני לא מוסיף כלום, אני רואה בסברות.

אני חוזר שוב על אותן סברות.

פיקוח נפש,

מה שקרה?

פיקוח נפש.

פיקוח נפש. פיקוח נפש. פיקוח נפש.

מה?

פיקוח נפש.

טוב, אז כנראה נדבר על זה בהמשך.

אני חושב שאתה גם אומר.

מה אני? מה לדעתך הסברה? מה, פה, בסומה?

אני מבין מאוד מאוד את הסברה.

לדעתך, מה לדעתך? כן, כן, אותו דבר.

אני מסביר.

הסברה היא כל כך פשוטה,

שבשביל זה אני אומר שאני מתפלא שאתם לא מבינים את זה.

הסברה היא כל כך פשוטה שלי זה פשוט.

הוא יכול להסתדר גם בלי זה.

אלא מה? זה עוזר לו.

זה כמו אדם, זה כמו שהוא כתב מקודם.

את זה עברתם בשתיקה. כשאני הבאתי

שיש אדם שמסוגל ללכת בבית בלי מקל,

אלא מה? בחוץ

הוא לוקח על מקל.

פה יהיה אסור ללכת על המקל. פה הבנתם.

פה לא שאלתם שאלות.

למה פה הבנתם?

לכאורה אבל בחוץ, הוא רגיל לקחת מקל,

ואולי הוא ייפול,

ונשמע פה את הטענות שלכם, פיקוח נפש וכדומה.

לא, זה לא סברה. בקיצור. מה שאתה מדבר, זה אידיאלי, זה הכול חלק. אין מעמוד, אין, אין זה.

עוד פעם, אבל... יש כלבים, יש אנשים, אתה נתקע במים ויש...

טוב.

זהו, אולי בתקופה שלך, לא יודע.

אני מרשה לעצמי לתת לכם, איך אומרים,

זמן להרהל בדבר.

ביום ראשון תגידו לי אם

ההערה של שבת נתן לכם להבין את הדבר.

כן,

בחלום, אפשר שתלמדו,

על ידי שתלמדו תורה אז תקבלו את זה גם לא דרך החלום.

לא חייבים להגיע לחלומות בשביל לקבל הערות.

לא, איך מקבלים הערה מהתורה? אם אתה לומד,

אתה יכול ללמוד. אני אומר, אז לא צריך להגיע לחלומות, אתה יכול ללמוד.

דרך הלימוד אתה תגיע לזה, גם בלי החלומות.

חלומות זה, הניסים כשנזקקים לחלומות זה בגלל שאין להם דרך אחרת.

אתה מבין? לך יש דרך, תלמדו תורה אז תביא.

מובן.

טוב, אנחנו נסיים פה היום.

שבוע הבא בעזרת השם נתחיל פרק שמיני.