מסכת שבת דף עה,ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת דף ענא עמוד ב'

במשנה שלקראת סוף העמוד

ועוד כלל אחר אמרו.

המשנה כאן

רואה צורך לדבר על העניין הזה של מלאכת ההוצאה

שהיא נשנתה כמלאכה האחרונה במניין הלמ ט' מלאכות.

נאמר שם במשנה בדף ענג עמוד א' והמוציא מרשות לרשות.

אדם שמוציא

מרשות היחיד לרשות הרבים,

או להפך, מחליץ מרשות הרבים לרשות היחיד,

אומר כאן על איסור מלאכה מדאורייתא.

על זה ראה תנא כאן לבאר את עניין ההוצאה.

אבל ההוצאה הזו הייתה בבית ראשון, אבל זאת אומרת. נכון מאוד, נכון מאוד. לכן הוסיף ואמר ועוד כלל אחר אמרו.

הלשון ועוד

בא לומר שגם שדיברנו מקודם על ענייני הוצאה,

אבל ישנם דברים נוספים שצריכים לדעת אותם.

והנה הכלל הזה אומר כך, כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו

והוציאו בשבת,

חייו חטאת עליו.

וכל שאינו כשר להצניע,

ואין מצניעין עליו,

ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת,

אינו חייו אלא המצניעו.

כאן מדברים

מה נקרא מלאכה חשובה לגבי עניין הוצאה,

שבגלל זה יהיה חייו חטאת,

אם עשה זאת בשוגג.

זה כמו שיעור לגבי שערי צורך, אבל... צריך שיהיה שיעור מסוים,

וגם זה תלוי כל מינימין לפי מה שהוא.

אז אומרת המשנה, כל הכשר להצניע,

כלומר מין שהוא ראוי ועשוי לצורך בני אדם,

ומצניעין כמוהו, כלומר יש בהוצאה הזו של אותו מין

שיעור חשוב,

שרוב בני אדם רואים צורך להצניע אותו, שלא יאבד, שלא ייפסט, שלא יתקלקל.

אם

לקח את המין הזה שהוא עשוי

וראוי לצורך בני אדם,

והוא בשיעור הראוי שמצניעים אותו, שלא ייפסט ולא יאבד,

והוציאו בשבת, אם הוציאו אותו בשבת

מרשות היחיד לרשות הרבים, או שהכניס מרשות הרבים לרשות היחיד,

חייב חטאת עליו.

מי חייב חטאת עליו? זה לא לאו דווקא זה שרואה צורך להצניע אותו,

אלא גם אותו אדם שהוא עשיר,

וכלפיו

שיעור הדבר הזה הוא לא שיעור חשוב דיו בשביל שהוא יצניע אותו,

כי הוא אדם שלא חס על הפסד,

דבר ששווה, נאמר, חמישה או עשרה שקלים.

אבל רוב בני האדם שאינם עשירים

רואים צורך להצניע אותו.

זה יחייב גם את אותו אדם עשיר,

אז הגם שכלפיו אין לו חשיבות

לדבר ההוא.

אבל המשנה מוסיפה,

מה יהיה הדין דבר שאינו קשר להצניע?

כלומר, הוא לא עשוי לצורך בני אדם.

גם אם נאמר שמצניעים אותו,

אבל כאן לא היה שיעור שראוי להצניע אותו.

יש פה שני סיבות.

או שהוא לא עשוי לצורך בני אדם,

ואז אין אדם רואה צורך

להצניע אותו,

וגם אין בו שיעור שראוי להצניע אותו.

מה עם דבר אחד? מה?

יש מחמת המין

ויש מחמת השיעור.

כאן באה המשנה לומר שבשביל להתחייב

צריך שיהיה לו חשיבות גם מצד המין

וגם מצד השיעור. כלומר, מין לבד לא יספיק, צריך שיהיה גם שיעור.

מה זה מצד המין?

יש דבר שמין מסוים שכל שבו שבעולם אין בו איסור ראשון. אני רוצה לומר לך, אם אדם מוציא, כן,

אם אדם, למשל, מוציא דבר שהוא זבל,

כדוגמה,

שהוא לא עשוי לצורך בני אדם.

תגיד זבל של ההשפעה. כן.

זה דבר כזה שהאדם לא מחשיב אותו,

והוא לא צריך אותו, ולא עשוי לצורך בני אדם. אני לא יודע אם אפשר להגדיר את זה היום כך,

כי היום יש מושג של נחזור,

כן?

אבל אני רק מביא דוגמה.

לא, אבל היום על המחזור הידיעה כזאת מוציא.

אבל ההשפעה, זה לא בחוקים, לא?

מה אתה מדבר?

טוב.

לא, לא, לא. אתה לא צודק, אתה פשוט לא יודע.

היום בכל דבר אפשר לעשות משהו.

על כל פנים,

המשנה באה ואומרת שאם זה דבר כזה, שהוא לא עשוי לצורך בני אדם,

כן?

וגם אם יש,

תתבונן טוב, תתבונן טוב.

להוריד את המים מה שהם רוצים, זה לא בעיה.

מה?

שזה להוריד את המים מה שהם רוצים, זה לא בעיה.

לא, זה משהו אחר.

זה שם מסיבה אחרת.

בגלל שכוחו בכרמלית לא גזרו.

זה דין בערובין ש... גם גן עמין.

מה? גם עמין.

גם מה?

גם עמין שלו, זה לא עבור. לא, אבל המים לכשלעצמם,

הם,

יש להם חשיבות. רק מה?

מקרי דנן, כן? אני שומע.

בכל אופן,

כך נראה כאן מלשון המשנה וכך גם מבאר המגיד מישנה, הפני יהושע,

כן?

שבשביל להתחייב בהוצאה צריך שיתקיימו שני תנאים.

יהיה מין עשוי לבני אדם

ושיהיה בו שיעור שראוי להצניע.

אבל אם חסר את שני התנאים הללו,

גם אם יש תנאי אחד מתוך שניים אבל השני אינו,

לא יתחייב עליו חטאת, אלא אם כן,

שימו לב,

מה יהיה הדין אומרת המשנה אם זה לא ראוי לצורך בני אדם

או ראוי אבל זה שיעור כזה שאין רוב בני אדם מצניעים אותו.

כלומר, כלפי רוב בני אדם

השיעור הזה הוא לא שיעור שראוי לחשוש מהפסדו,

מעיבודו וכדומה.

אבל מה?

יש בני אדם שהם בגדר קמצנים.

קילאי, מה שנקרא,

שהוא מעבר לנורמה.

שגם על דבר כזה שאדם רגיל זורק הוא שומר אותו.

אם אדם כזה הוציא אותו בשבת אז יהיה חייב, זה שהצניע אינו חייב אלא מצניעו.

אבל סתם בני אדם,

סתם בני אדם

שהוציאו אותו מרשות לרשות וכלפיהם אין זה חשוב,

כלפי אלה לא יהיה חיוב.

אז אם אדם רציני, אז בסיכום, כשאני בא לדון

מצד העניין של השיעור,

שימו לב,

המין לכשלעצמו הוא מין שעשוי לצורך בני אדם,

אבל השיעור הוא שיעור כזה

שפה תלוי

אם השיעור הזה ראוי לרוב בני אדם להצניעו או לא.

אם זה בשיעור כזה שרוב בני אדם מצניעים אותו,

כל אדם שהוציא את זה בשיעור הזה יהיה חייב.

נאמר למשל, נאמר עניין של גרוגרת באוכלים.

יש לך דבר מאחד.

זה שמונה עשרה יום. יש שיעור של גרוגרת.

אז המשנה החליטה

שזה דבר כזה שאנשים חסים עליו לאבד אותו.

ממילא,

מאחר ורוב בני אדם כך, גם אם תמצא בן אדם

שהוא עשיר כל כך,

שהשיעור הזה לא סיבה בשבילו להצניע אותו.

הוא לא חושש להפסד ממונו.

הוא לא חושש להפסד ממונו.

עם כל זה הוא יתחייב. למה? כי אנחנו,

כדי להגדיר את החשיבות של המלאכה,

אנחנו הולכים,

כן, לפי רוב בני אדם, להחמיר על אותו אחד שכלפיו זה לא חשוב.

אבל מאידך,

אם יהיה איזה שהוא דבר שרוב בני אדם לא מחשיבים אותו,

אז זה שרגיל להצניע אותו, כלומר שכלפיו זה חביב וחשוב,

יתחייבו בהוצאתו.

כשהפשער בני אדם

שאצלם השיעור הזה אינו חשוב,

יהיו פטורים.

כאן אנחנו אומרים, בגדול נחום המשנה הזאת. נכון מאוד.

הערב איש כיבדם עשוי כיבדם מוציא את עודה קטנה, קטנה, קטנה של יהלום.

נכון.

כיבדם, כאילו בזה קטן קטן קטן. אנחנו נראה בעזרת השם בהמשך בפרק המוציא,

בפרק הבא, פרק שמיני,

שם מובא כל כך הרבה דברים, גם בפרקים הבאים יש בעניינים הללו,

שכל דבר ודבר יש לו את השיעור שלו.

לכן נקטתי. באוכלים זה גרוגרת, אבל יש דברים שאינם אוכלים.

מובא זפת, כמה שיעור הוצאה לחייב עליו, שעווה.

את הטיפות שעל גביו הוא יוציא אותם, הוא יוציא אותם

400. הוא לא חייב להתייבש לגמרי.

מספיק שזה שיעור כזה שהוא לא מקפיד על זה,

הוא לא יהיה חייב.

צריך אבל,

איך אומרים, שישים לב שרוב המים שעליו כבר יפלו ממנו,

אז גם אם יישארו טיפות כלשהם,

גם אם ישארו טיפות כלשהם, זה לא סיבה שלא.

יהיה חייה בגלל זה.

נראה את רשי, איך מבאר את הדברים.

כל הכשר להצניע,

כן, שהוא מין

העשוי לצורך האדם.

שומע?

אתה אמרת שהעשירים הם עוד יותר קמצנים.

זה תלוי.

איך הוא הגיע לעשירות?

יש כאלה שטרחו ועמלו ועבדו קשה עד שהגיעו לעשירות.

אז מאחר ועמלו על הדבר כל כך קשה, אז הם...

ויש כאלה שקיבלו את הכל ככה במתנה.

אם בדרך זכייה באיזשהו דבר, אם דרך ירושה.

אז הבן אדם שלא עמל על הממון,

לא רואה צורך כל כך להחשיב אותו.

אתה יכול למצוא את זה אצל אבא ובן.

אבא עשיר,

אבל הוא עבד קשה בשביל להגיע לעשירות,

כן?

הוא חס יותר על ממונות.

הבן שמקבל הכל ב...

איך אומרים? בלי לעמון, בלי לטבוח.

הכל על מגש של זהב.

אז אחד כזה לא אכפת לו.

לא מפריע לו. זה השקפה נכונה מצד אביב? לא. מה?

זה השקפה נכונה מצד אביב?

אני רוצה שאתה תבין שמבחינה תורנית,

כן?

מבחינה תורנית,

סתם להשחית דבר זה שחטת הנפש.

ללכת ולהשליך דברים שעדיין ראויים לשימוש האדם. זה לא להשליך הרעש. והוא עושה את זה סתם בגלל שהוא לא מחשיב אותו.

זה מעיד על שחיתות הנפש.

אבל,

אבל, לא, אני מחפש כל רגע את האורות.

איזה שזה, מה, נשארתי שם, אפילו שאני לא נמצא שם בחיילים. אז אני לא מחפש כל רגע רחבות.

אה, אם היית חסן על המעון, אז היית מקפיד 6-6-6. אתה לא מבין שאתה מתחבב. נכון.

אני לא, אני לא... תכף להשתגע אחרי המתגים.

אני צריך להשתגע אחרי המתגים בכבוד בעתיקו.

תראה, תראה... משאירים כולנו עמוד בחדר במסגרון, עמדתי את זה רוב.

למה סתם בלבד?

אני...

ירדתי רגע למטבח, אני כל רגע קצת עיתו, כשאפשר, אני רוצה את המטבח ואני צריך לחזור לחדר. תראה, אני רוצה לומר לך דבר פשוט.

אם במשנה נאמר, יהי ממון חברך, חביב עליך כשלך,

אז תאמוד איך היית נוהג בממון שלך.

אם אתה היית צריך לשלם את החשבון החשמל בסופו של חודש

או בסוף חודשיים,

ואז היית אומר, מה זה?

איך זה הגיע לרמה כזו?

כלומר, היית חס על זה.

אז דע לך שממון חברך,

וכל שכן ממון של אבא שלך או אמא שלך,

ובוודאי שאתה צריך לחוס עליו.

אבל זה נכון שלהיות טרוד כל כך עד כדי שאתה תהיה רדוף אחר הדבר,

זה לא.

מה שכן,

ראוי שבן אדם יחנך את עצמו

שמייד כשהוא מסיים להשתמש באותו חדר,

שיקבל.

זה הכול. אם הוא יחנך את עצמו, לא תהיה לו שום טרחה.

יצא החוצה, יקבל.

סך הכול שולח יד על המתג ונגמר הסיפור.

לפעמים אתם יוצאים לרגע או לקרע. מה שאני רק יכול לומר לך,

בדבר שלא קשור לעניין,

שלפעמים ההצתה והכיבוי עולה יותר מאשר הזמן הזה שהאור נשאר עדיין.

אם למשל אתה יודע שאתה תחזור לחדר בעוד עשר דקות, בעוד רבע שעה,

שמעתי שלא שווה לכבות,

אבל אם... הוא גם במיוחד הרב.

הוא גם במיוחד הרב. ההדלגה שלו היא כמו שעתיים של עבודה שלו.

כן?

זה לא ידעתי.

למה שמעתי?

טוב, זה צריך לשאול אנשים שמבינים את זה.

בכל אופן,

בכל אופן,

אתה צריך,

זאת אומרת, כולנו צריכים לדעת לחנך את עצמנו לחוס

על ממון חדרנו.

גם כאן אנחנו נמצאים עכשיו פה בבית מדרש,

כן?

ואנחנו יודעים שמשתדלים לעשות הכל למעננו.

למה?

בשביל שאנחנו נהנה ונשב ללמד תורה,

נכון?

אז אנחנו מחויבים.

ממון שלך, עכשיו אתם בבית.

ממון שלך, אז אני אומר, גם פה ראוי שלא תשחית ממון בחינם.

לא צריך לזה מאמץ גדול.

אם אתה בסך הכל מחנך את עצמך... זה לא בחינם.

אני פשוט מאוד, חסר הזמן שלי,

במקום לרוץ אחרי המתגים,

אני חסר הזמן שלי, אז אני נמצא בתוך הבית,

אז אני לא מטריפר את הראש שלי בדברים האלה.

אז אני מסביר, לא צריך להיות חולה בנפשו בגלל זה.

אבל חינוך כאן כבר יכול לתת, להרוויח את כל מה שאתה צריך.

גם אם לא יהיה הפסד ממון,

וגם לא יהיה לך טרדה אחר כך, קיבטה לא קיבטה, ונגמר הסיפור.

ברור שאם יוצאים לגמרי הרב, אם יוצאים לגמרי הרב,

יש לבבי כנורות, זה בת אחת.

גם אם תעשה את זה כל החודש וזהו, אולי ייתן לך חמישה שקלים יותר, כאילו.

אז בשלך אתה רשאי,

כי זה הפסד קל, מועט,

אבל בשביל חברך אפילו זה אסור לך.

אם אתה יודע שהוא מקפיד על זה,

אתה אסור לך לעשות את זה.

השאלה הזאת, בוא נגיד, בשבילי אני רשאי.

השאלה היא,

השאלה היא, לא, אני שואל אותי, שאלה לא לעניין של הפסד ממון, השאלה היא ההשקפה,

אומרים שמי שמקפיד על הממון שלו זה יותר כלאי,

ומי שיעבד על הממון שלו,

ומי שלא עבד על הממון שלו זה פחות כלאי.

הכלאי נמדד כשהוא חס מלתת לאחרים ונותן לעצמו, זה הכלאי.

אבל אם הוא מתנהג בשווה כלפי עצמו וכלפי אחרים,

זה לא כל כך אומר שהוא כלאי, רק אם זה באופן קיצוני.

אתה מבין?

אם אתה יודע שאת עצמך אתה מפנק בעשר שקל,

ולחברך אתה לא תיתן את העשר שקל,

זה מעיד שאתה קמצן,

אבל באופן כזה שאתה נותן גם לו וגם לך,

או מאידך אתה לא נותן,

לא לעצמך אתה מרשה את זה ולא לאחרים,

אז עדיין זה לא מהווה ראייה, אבל אם בן אדם הוא רדוף יותר מדי לחפש

אחר השקלים הבודדים האלה,

זה מעיד שיש בו בעיה של קמצנות.

לא דיברתי על זה, דיברתי על העניין של לדעת להעריך המון.

מי שעובד אומר, תשמע,

כשאתה עובד אז אתה מעריך ממון כי אתה עבדת עליו,

ומי שלא עובד,

אז הוא כמו עומד עם טבעי,

הוא פחות מתייחס לממון, כי הוא לא עבד עליו. נכון מאוד. עכשיו השאלה היא,

לכאורה מי שעבד על ממון

הוא אחד שגרדה על חכי עולם הזה.

אז מה זה קשור אליך?

אז כשהוא מעריך ממון,

אחד שהוא מעריך ממון שהוא עודף אחריו על יום הזה, הוא מעריך ממון

מצד זה שהוא... טרח עליו. לא, מצד זה שהוא אומר, אוי, גבעת ממון זה דבר חשוב. טרח עליו, לא, בגלל שהוא טרח עליו. מה?

בגלל שהוא טרח על השגת הממון הזו.

לכן הוא חס על זה.

למה הוא צריך לעבוד קשה,

ואחר כך את הטבות מבזבז לו את זה סתם בחינם?

הוא ההוא מנצל את הממון שלו באופן מושלם.

גם אם זה, גם אם הוא לא אדם שעושה מצוות, כן? אבל הוא, לפי הבנתו המוטעית אמנם, אבל לפי הבנתו,

הוא רוצה לנצל את הכסף שהוא עבל עליו בצורה המקסימלית.

לדעתו, אם הוא ישקיע את זה פה וישקיע את זה פה ויקנה פה ויקנה פה, זה טוב יותר מאשר יבזבז.

אני למשל בבית, אתה רוצה לשמוע את ההנהגה שלי בבית?

אני אומר גם לבני ביתי את העניין הזה.

לא אכפת לי שיקנו כמות גדולה של דברים שאכן

ישתמשו בהם.

אבל מצד אחר אני אחסוך ויכאב לי אם יזרקו לפח אפילו עגבנייה אחת,

כן?

בגלל שזלזלו מקודם וקנו עוד מעבר למה שצריך.

לכאורה, אבל זה בסך הכל הפסד של חצי שקל.

אבל למה להשתיק חצי שקל לפח? לא עדיף להשתיק את החצי שקל,

לשים את החצי שקל בקופה של צדקה?

אני מתכוון.

לא אכפת לי

שיקנו כמות גדולה אם אכן הדבר יהיה בשימושם של בני הבית.

אין לי בעיה, בשמחה, מכל הלב.

אבל,

אז ודאי נשליך, אבל מלכתחילה אתה יוצר מצב שאתה יודע מראש שייזרקו דברים,

אז למה לקנות?

אז למה לקנות? לא, שיהיה.

יש סגנון כזה של אנשים, שיהיה. מה שיהיה? מה, אנחנו במדבר?

מה, אנחנו בשואה שהשם הלכה מהאנשים נכנסו למצבים של לחץ

בגלל בעיות כלכליות?

בגלל הרעב שהיה שם?

אנשים פיתחו איזשהו

חולי כלשהו בעניין הזה.

קונים לקנות, לקנות, לקנות, לקנות. מה לקנות? בשביל מה צריך? סתם למנות את הבית ובסוף הולך לאיבוד?

אתה מבין מה אני אומר?

אבל אם זה בשימוש האדם, בבקשה.

אני מדבר על דברים נורמליים, לא סתם לבזבז על שטויות.

דברים ש... בסיסיים. כן, בסיסי. האדם קונה לחץ בשבת, לחץ בשבת. יפה.

והוא יודע, למשל, ש... הוא רוצה מזה ומזה, לפנק את השבת. יפה, ומה?

חלק מהלחם, תיזרק, כי יהיה רובש, לא יאכלו את הכל

לא יאכלו את הכל

השאלה היא, אני צריך לקנות טעות מצומצמת לשבת, או שאני אגיד מה אכפת לי, אני מקנה ברירה, מה שיזרק, תיזרק, מה אני... אני חושב שצריך לקחת בחשבון את העניין הזה של ההפסד בכלל לשיקולים של הקנייה

אם אתה יודע שאתה בסך הכל, מכל מין ומין אתה לוקח שתיים שלוש פלוסות

בסוף נשאר לך כמויות עצומות של, כן,

שלא יאכל.

נתתי שזה בזבוז.

הרב, זה דבר שהוא אינדיבידואלי,

לפעמים אתה, לפעמים אוכלים הרבה, ולפעמים באמת לא נשאר,

לפעמים,

נשאר רב. שוב, אז אני לא מדבר על מצבים שאתה לא יודע מראש,

בן אדם לא, אבל יש איזשהו עומדן כלשהו,

אתה יודע שבני הבית שלך,

כן,

הם אוכלים כמות מסוימת.

ללכת ולקנות יותר מהכמות, אתה יודע מה, תקנה אפילו קצת יותר מהכמות,

אבל לא להגזים סתם בחינה.

בפרט אם אתה כבר נוכחת בזה, שבוע אחר שבוע,

שהולך לך לאיבוד. לא חבל,

סתם להשחית.

לא עדיף לי אפילו לתת את זה לאדם שהוא נזקק, מאשר סתם להשחית את זה לפח?

מה, הפח מיועד בשביל לקלוט דברים שהם אוכל והיו יכולים לשמש את הבן אדם?

זה פחות בעיה, אפשר להשחית את זה.

בסדר, טוב מאוד, זה בסדר.

אבל אני מדבר, אני מדבר על העיקרון, אני מדבר.

אני מדבר על העיקרון הזה.

או שיש לי לפעמים מצבים שיש כאלה בבני הבית,

אנחנו לא אוהבים דברים כאלה שהם לא טריים.

אמרתי לא אוהבים? לא אוהבים.

אז תישארו לרעזבים.

זה מה יש.

זה במצילה, הרב, במצילה. מה זה לא אוהבים?

מה הפירוש שלא אוהבים? אתם לא אוהבים, אין לי בעיה.

אני לא אוהב אוכל של אתמול, אמרתי, יאללה, זאת אוכל, תשב בצד. אין אוכל, הוא התחיל לאכול. מה זה שטויות האלה? מה זה? מה זה? זה רעד? לא אוכל. והרב אוכל של אתמול או לא? אני הייתי אומר לו שאם הוא אוהב אוכל של אתמול, שיעבור מחר.

הרב ראשי, באמת שאלה כזאת, באמת שאלה. הרב, יש לחם, בסדר?

לחם אחרי שלוש ימים.

אפשר לאכול אותו.

אפשר לאכול אותו.

נו. יש לך שבוע.

לא, זה לא שבוע. זה תלוי באיזה מצבים. נו, בקיצור... זה שלוש ימים. אפשר לאכול אותו. אפשר לאכול אותו. אפשר לאכול אותו. יומיים, שלוש ימים.

הוא אומר, תשמע, אני הולך, קונה לחם חזק. למה?

אני לא אוהב את הלחם הזה של השלוש ימים. אחר כך יעלה רובש, יעלה רובש.

אני צריך לאכול את הלחם של השלוש ימים

אני רוצה לדוב שלי, אני רוצה לחוס על הבטן שלי

לחוס על הבטן? זו שאלה?

אם זו שאלה?

הבטן שלי פח זרל, אני צריך לאכול לחם של שלוש ימים. תרשה לי, תרשה לי. אבל אם זה לא בקולקס, זה אפשר... אני אסביר לך משהו.

אני אסביר לך משהו.

אם זו שאלה בריאותית, אז אני יכול להסכים איתך.

אני מסכים איתך במאה אחוז. זה אם זו באמת בעיה בריאותית.

אבל דמיינת לעצמך שאם זו בעיה בריאותית,

או חינכת את עצמך, הרגלת את עצמך להרגל רע,

שאתה חייב שיהיה אוכל טרי, למה?

כי זה יותר טעם לחיך,

כשזה טרי יותר.

לא צריך להיות יותר בריא.

מה?

יותר בריא, אין את זה של אותו יום,

הכיפה מאגדת זה יותר טוב, זה יותר בריא.

אני חושב שאם תבדוק אתה תגלה שישנם הרבה דברים,

ישנם הרבה דברים שעדיף שלא יאכלו אותם כשהם טריים מאשר כשהם איזה יותר טעם, זה לא נכון.

נכון. אבל חוץ מזה, תשים לב על ההנהגה שלך.

אם אתה, בכסף שלך היית נוהג,

כן, כמו שאתה נוהג בממון של מישהו אחר.

זה הכול.

אני יודע את זה מעובדות כאלה,

שכשהיו לא נשואים, בשביל העצמם, לבזבז,

על ימין ועל שמאל,

מה אכפת? הוא ניגש לאבא, יאללה, תביא כסף.

מבזבזים.

אבל כשהוא כבר נשוא,

ופה כל העול הכלכלי מותר עליו,

הוא צריך להתייגע ולעבוד קשה,

אם לקנות דירה,

זה המון כסף,

אם בכלל ההוצאות השוטפות שיש בבית,

בואו כבר חושב אחרת.

פתאום כבר אין הוצאות מיותרות.

איך, איך, ישנם אצלי ילדים שבאו אליי אחרי הנישואים ואמרנו,

רק עכשיו אנו מבינים כמה עשית למעננו.

מה יש? קודם, מה פירוש? מה?

כולם ככה.

אחרי שהם נישואים ורואים כמה עול יש בזה,

וכמה לא פשוט להחזיק בית,

כל כך הרבה הוצאות מפה ומשם,

אז כבר מסתכלים אחרת.

זה עובדות שהן קיימות.

וטוב סתם ככה להנהגה טובה,

שלא להרגיל את בני הבית,

כן? סתם.

לתת כסף.

כך, שיהיה

הנהגה מאוד לא טובה.

יהיה לו קשה מאוד אחר כך להתנתק מזה.

אתה מבין?

אני כבר אמרתי את זה, אני לא זוכר למי, אולי לשמואל אמרתי,

שכשהיו ילדיי קטנים,

אז התייעצתי עם בן אדם שכבר

ילדיו גדלו והתחתנו והכול.

ביקשתי ממנו איזשהו טיפ בעניין חינוך.

אז הוא אמר לי,

טיפ קטן שהוא השתמש בו כל הזמן.

הוא אמר לו, גם אם הילד

עדיין הוא קטן,

מבקש, אבא, תן לי שקל.

תן לי שתי שקל. אתה יודע, כשהוא קטן זה רק שקל לשתי שקל, זה לא יותר מזה.

אתה תרגיל אותו שאין לקבל את זה ולא לתת תמורה.

מה התמורה?

אם שתעשה פעולה כזו, אם שתעשה מצווה כזו,

אם שתלמד משנה.

אבל אין דבר כזה לקבל ללא תמורה,

כי אחר כך, עם הזמן,

הבקשות גדלות.

ואם בתור ילד בן ארבע-חמש, זה רק בשביל לקנות ארתיק,

כשהוא מגיע לגיל שמונה זה כבר לקנות לו איזה שהם מכשירים שיותר יקרים,

ואחר כך זה אופניים, ואחר כך זה מכונית וכדומה, על זה הדרך.

ולא תדע איך תצא מכל הדרוך הזה.

הילד מרגיש שאתה מחויב לו, מה פירוש? מה זה, אתה אבא שלי.

אתה אבא שלי, מה פירוש?

אצלו זה כל כך אקסיומה,

שהוא אפילו לא מנסה להתבונן, אז מה אם הוא אבא שלך, אז לכן מה?

אז הוא צריך למשקן את עצמו בשבילך.

מה פירוש? אתה אבא שלי.

זה הרגל ש...

צריך פשוט

לעקור אותו, שלא יגיע למצב הזה.

אז זהו היסוד.

היסוד הוא,

אם

בן אדם כלפי ממון שלו

היה מתנהג באופן שונה, מחויב הוא גם להתנהג כלפי ממון חבר או כך.

מובן?

ואם אדם יש לו מביאים לו והוא מבזבז הרבה לפלגה?

מה?

אם אדם הביאים לו והוא מבזבז הרבה לפלגה?

וזה נעשה לצורך שהבן אדם יעשה בכסף מה שהוא רוצה.

מה שהוא רוצה.

כולל שייתן לאנשים.

אם זה ניתן לו, זה כבר מתנה גמורה.

בן אדם שנותן לי צדקה,

זה הוא מרוויח יותר מאשר כשקונה לעצמו מנת פלאפל.

זה בטוח.

ואתה נותן אותו לכל צרכיו,

זה כולל גם שיעשה בזה מה שהוא רוצה.

אז זו זכותו, למה לא?

כמובן שאתה צריך לדעת להיות חכם, כי לפעמים

אתה נותן לו נגיד 100-200 שקל,

כן?

ובגלל שהוא פיזר לי צדקה, הוא עובר לך לפני הזמן ואומר לך, אבא, נגמר לי.

אז אתה צריך לדעת להיות חכם. הכסף הזה היה אמור לשרת אותך למשך שבועיים, שלושה, ארבעה, כל אחד לפי הכיס שלו.

ואיך זה פתאום נגמר?

יגיד לך, נתתי לי צדקה.

אז פה, אם יהיה מוצא אחד בעיניך, מה טוב אם לא?

אז תגמיל אותו.

אבל אם הבן מקבל באמת רשות שהוא יכול, רשאי, לחסוך

מהנאות עצמו ולתת לאנשים שהם זקוקים לזה, הוא מעדיף את המצוות מאשר את ההנאות הרגעיות הללו,

אשריו, של אותו אבא, שיש לו בן כזה,

שמעדיף לוותר על ההנאות של עצמו, העיקר לתת מלקי מצוות.

בעקיפין זה גם מועיל לאבא.

המצוות של הבן.

יותר מאשר כשהאבא.

הבן קונה פלאפל ואוכל.

לאבא זה לא עושה כלום, זה שהבן קונה פלאפל.

אבל כשהבן מקיים מצוות, זה עוזר לאבא.

למה?

הוא מקיים מצוות, זה גם צדקה של אבא.

כן.

אבל הצדקה שהאבא נותן לבן,

פה יש שתי תורניות.

גם שהאבא נתן לבן בשביל שיקנה פלאפל,

וגם שהבן נתן וקיים מצווה נוספת.

אז יש פה, חוץ מהמצווה שהוא נתן לבן, יש פה מצווה נוספת,

שמצוות מצוותו של הבן שעשה, זה נכון גם לאבא.

זה כבר שני כאלה, דברים כפולים.

תבין.

הלאה,

נראה את רשי.

ומצניעים כמוהו,

כמות זה, כלומר,

שיש בו שיעור הראוי להצניעו.

אין חיוב אלא למצניעו, כלומר, אם לא היה בו שיעור,

ואדם מסוים כן מצניע בשיעור שכזה,

אם נעשה חביב לאדם אחד והצניעו,

חייו על הוצאתו אם חזר והוציאו.

אבל אדם אחר אינו חייב עליו, כלומר, סתם בני אדם שרוב

הנה האדם הרי לא מצנעים את השיעור הזה

אז כלפי אדם אחר הוא לא יהיה חייב

דלגבי אליו מלאכה הוא

לגבי אדם אחר זה לא נקרא מלאכה

נראה את המשך הגמרא

באה הגמרא לבאר את החלק הראשון

של המשנה כל הכשר להצניע

מה ביארנו? מה זה כל הכשר להצניע?

כל דבר כזה שהוא ראוי ועשוי לצורך בני האדם

זה בא למעט משהו נכון?

אם כן לאפוק אמי

מה תנא מתכוון למעט? לומר שזה דבר שהוא לא חשוב

ולא יהיה ראוי לאדם להצניעו

הרב פאפא אמר

עצם הדבר שהמשנה באה ועושה כלל

שדווקא באופן כזה שהוא כשר להצניע חייב

משנה שיש דברים אחרים שאינם כשרים להצניעו

אז מהו אותו הדבר שאתה קורא לו שאינו כשר להצניע?

שמחמת המין אין אדם להצניע אותו

אומרת את מרב פאפא אמר לאפוק דם נידה

זה לא חשוב אין הדרך להצניעו

מר עוקווה אמר לאפוק עצי אשרה

עצי אשרה זה

עצים שעבדו אותם

עבודה זרה

ואסורים הם בהנאה

אין הדרך להצניע עצי אשרה

משיחה הגמרא לומר

רק רגע אתה תראה שהם חולקים

מנדה אמר דם נידה

כל שכן עצי אשרה

כלומר זה שאומר דם נידה הוא מודה שעצי אשרה ודאי

שהוא לא כשר להצניע

כיוון שהם אסורים בהנאה

אז זה יש פה שתי סיבות גם

שהוא מאוס

וגם שהוא אסור בהנאה וחייב לאבד אותו

אז אם דם נידה שהוא לא חשוב רק בגלל שהוא מאוס

וזה בגלל זה נחשב שאינו קשה להצניע ויהיה פטור

כל שכן עצי אשרה שיש שם סיבה נוספת

שאינו קשה להצניע אותו בגלל שהוא גם אסור בהנאה

אבל מנדה אמר עצי אשרה אבל דם נידה מתנא על אלה שהוא ראה

או מה זאת זה שסובר שהמשנה באה על מעט עצי אשרה

דווקא עצי אשרה לא רואים להצניע כי כמו שעברנו מקודם הם גם אסורים בהנאה

וגם זה מאוס בעיני האדם

צריך לאבד את זה

אבל דם נידה

אדם כן מצניע אותו לדעת אותו מנדה אמר

מה צריך להצניע

כדי לתנו לחתול

וחייב חייבים על הוצאתו בשבת

זה מאוד מוזר

ארץ תמיד אדם מצניע גם בגלל יום רגיל

הוא רוצה בשביל לעבוד הרגלם יפה יפה יפה יפה יפה יפה

תכף אנחנו נתייחס לשאלה שלך אבל קודם נבאר

העניין הזה

שראוי לתת את זה אדם כן מצניע דם לידה בשביל לתת את זה לפני החתול

צריך לדעת שלא הכוונה דווקא דם לידה כל דם

גם דם של איש ואישה שהם

אישה שהיא תאורה רק למה נקטו דם לידה כי זה מצוי יותר

עכשיו החתול אוכל לאו דווקא דם של אדם אלא גם

דם של בעלי חיים

בהמה ועוף אותו דבר אם שחתו בהמה ועוף ויש דם אז יבואו

אפשר להביא את זה לחתול ככה מה שמענו כאן בגמרא

רק למה נקטו כאן דם לידה בגלל

על זה חלקו רב פאפה ומרעו כבר

רב פאפה שאמר

רב פאפה שאמר שגם דם לידה אדם לא מצניע אותו

זה דווקא בדם לידה למה באמת אדם לא מצניע דם לידה

לכאורה אבל יכול לתת את זה לחתול

בגמרא מבארת ואידך

כלומר רב פאפה

שאמר שגם דם לידה זה בכלל, זה נקרא לא קשה להצניע

הוא סובר כיוון דחל שעל או מצנע ליה

מאחר אם

חתול אוכל

דמו של אדם אז הוא נחלש

כלומר האדם נחלש

לא מצנע ליה אז הוא לא מצניע דם שכזה

כדי לאכילו לחתול

מה? לא, לא, זה שהאדם שלו

תוצרות במסכת נידה זה לא מפריע לי

למשל כן דם אדם כן אתה צודק אבל לא אבל זה אני אומר שדם שלו

חייב בהמה ועוף זה לא מפריע זה סיבה שבן אדם כן יצניע

אתה מבין מה אני אומר אבל דם אדם

תוספות במסכת נידה בדף י״ז כותב שכל דבר שבא מן האדם

שמאבדים אותו מזיק לאותו אדם

כגון אפילו שרפת ציפורניים

למה האדם ששורף לציפורניים נקרא חסיד כתוב שהקוברן צדיק

והשורפן חסיד

הרי אסור להשליך

ציפורניים

על גבי הקרקע למה?

משום שאישה מעוברת יכולה חלילה לעבור על זה ולהפיל את עוברה

לכן חייבים

לקבור את ה...

אותו דבר

אותו דבר

זה גם נקרא כמו קוברן

כבר לא יהיה את החשש הזה

שמשום מעוברת תעבור על זה

אבל למה אומר התוספות למה שורף אותו נקרא חסיד?

ומה זה משנה אם הוא שורף או קובר?

זאת אומרת, כשהוא שורף

אתה מראה בזה עד כמה הוא חסיד בדבר שאפילו שזה מחליש אותו,

את אותו אדם שזה הציפורניים שלו

ובכל זאת הוא עושה זאת.

כלומר זו הסיבה שהוא מוגדר כחסיד שהוא מוכן להזיק לעצמו שיחלש על ידי זה

ובכל זאת הוא הולך ועושה זאת.

בדיוק.

אני חושב שזה בריא לאדם להגיד את דווקא. עכשיו כך, האמת שאני רואה במפרשים כאן

שאומרים שדם לידה בדווקא,

דם לידה בדווקא זה מחליש,

את מי מחליש?

מחליש את החתול, כך אומר הרמב״ן.

הרמב״ן אומר שדם לידה זה כמו סם המוות

והוא ממית כל בעל חי שישתה אותו או יאכלנו.

אתם שומעים? ברש״י אומר את האדם מעצמו.

נכון.

נדבר איך שמבארים את זה. זה גם וגם.

אז אני אומר, יכול להיות שזה בדווקא דם לידה,

לפי המנדה אמר הזה.

ברש״י

לא כל כך ברור מה שאומר הוא,

נעשה חלש אותו אדם.

אפשר להבין, נעשה חלש אותו אדם, היינו המאכיל.

אפשר לבאר אותו אדם, אותו אדם שזה דמו.

הבנתי, הבנתי.

לא ברור כל כך שזה אכן

אותו אדם שממנו נלקח אדם.

מה שאני אמרתי, בגלל שאני רואה שיש כאלה שמפרשים כך,

אכן עדפתי לפרש כך, בגלל שברש״י אין משמעות ברורה,

לא ברש״י זה חוזר על המאכיל.

אבל, יש את המפרשים שלו, שהם מפרשים את רש״י, מה?

יש כאלה פרשאים שמפרשים את רש״י.

בדיוק אני בא לפתוח זאת ולראות

אם אכן הם

מסבירים

כמו שאמרנו או בדרך שונה.

כן.

נעשה חלש אותו אדם שדמו נאכל החתון.

כן. כלומר, זה שזה אדם שלו.

כך

מבאר גם אחד מן הראשונים, רבנו פרחיה,

שדעתה של האישה נחלשת

כי היא סבורה שהיא מסתכנת בהצנעת דמה,

לכן אינו מצניעו.

מה? יפה.

שאל פה החכם רונן,

אבל הדרך כן להצניע אדם לדעש, הרי צריך להראות את זה לחכם,

אם הוא טהור או טמא.

האמת שכבר נשאלה שאלה זו בראשונים,

והם מתרסים

שבשביל להראות לחכם

די בכתם שעל העדר.

לא צריך להצניע את כל אדם עצמו.

היי, זה אמרתם. אז כאן מדברים

על האדם האחר שיוצא, ולא על...

הדם שעל העד, את זה לא שייך לאכול

רק אם יש ממשות של דם. אבל לזה כן אסור להוסיף. כן, יש פה גם את העד עצמו שהוא סימבלי פרידה

ויש שמתרסים

שמה שרב פאפה מדבר זה מדבר על דם כזה שכבר הראה אותו לחכם

והחכם כבר טימא אותו

על זה מדברים כאן

לומר שאינו כשר להצניע על פי רב פאפה

כן, אז כבר אין צורך להצניע אותו

עכשיו בואו נראה את רשי על העניין הזה

למה?

אדם כן מצניע אותו, יכול לתת את זה לחתול

אז אמרתי שזה תלוי לפי איזה מפרשים, נכון?

אם זה דם של בהמה וחיה, בהמה ועוף

אז פה ודאי

שלא אכפת לבן אדם שנותן את זה לחתול

שהבהמה כבר נשחטה, העוף נשחט, אתה מבין?

היום אין שום נורמה חברתית להבין לחתול דם של בן אדם. נכון.

אולי בזמן אבו, אני לא יודע, אבל אתה אמרת היום להתייחס לנורמה,

הערב אמר בתחילת השיעורים, אתה מבין את זה לנורמה?

הערב אמר לפי מה ש... אז אני חוזר ואומר שבהחלט ייתכן,

ייתכן, צריך לבדוק את זה,

שהיום,

שיש חשיבות שונה לכל מיני סוגי דברים,

או שאלה בשיעורים,

יכול להיות שיהיה דין שונה, אינני יודע.

מה שברור שאיסור ודאי יש.

הבנת?

זה ודאי שיש.

אלא אם יהיה חייב חטאת בשוגג,

או

שקלה במזיד. לפי השיטות. בסדר.

כשיגיע יהיה סנהדרין בעזרת השם, אז גם השאלות האלה ייפתרו.

הרב, לפי השיטות, אלה שאומרים, אלה שאומרים... היום אין נפקא מינה. אין לנו לא בית מקדש ולא סנהדרין ולא כלום.

לא כדאי. הרב, אלה שאומרים שאתה מחליש את האדם, מה?

לפי אלה שאומרים שאתה מחליש את האדם,

אלא הם גם סתם דם עם אמונותים.

כן.

כן.

אבל שוב, זה רק דם של בני אדם.

לא דם של בעל החיים שנשחטו.

עכשיו, עוד מעט שאלתי, הרב, אדם שהוא מכיר דם.

כן.

זה בריא לאדם שהוא מכיר דם, מה הוא רוצה עם אדם, הוא יחדל אבו את הדם הזה.

לא, זה ודאי שלא נותנים לו את זה.

הרב אמר שכל מה שמאבד מהאדם הוא מציבורניים,

זה מזיג לאדם.

שהוא מאבד אותו בידיים,

כמו למשל בשורפן.

בשורפן. משהו אחר, מאבד בידיים. מאבד אותם. לא, אבל אם הוא לוקח דם שיצא ממנו

והולך ושם את זה במקום שלא ייכשלו בזה בני אדם אחרים,

אז זה לא נקרא שהוא ימזיק את זה בידיים.

אתה מבין?

על זה דיברנו בהתחלה של מאבד, מי שאוכל יחדים לא אוכל ונמכר מאבד כמו שורף?

שורף ציפורניים.

על זה דיברנו.

רק כשהחתום לא יכול להיות כמו שורף.

כן, כן. זה לא כמו קובר.

לא.

לא, מפורש לא. זה מה שגם מצאנו שם.

זה מה שכתוב בגמרא שם במסכת נידה דף יז.

נראה ברשי.

מאן דם אמר דם נידה אינו כשר לה הצניעה.

כלומר, לדעת רב פפה שאומר שדם נידה זה גם נקרא לא כשר להצניעה.

כל שכן עצי אשרה עצי אשרה ודאי וודאי שלפי שיטתו יהיה זה יחשיב כי אינו כשר להצניעה.

למה? דאיסורי הנאה נהנו.

ומאיסה זה גם איסור הנאה וגם מאוס.

צריך לאבדה.

אבל למאן דם אמר אחר שסובר עצי אשרה אז פה הוא יסבור שאם זה דם נידה אז אכן

אכן

סליחה, אז אדם נידה, אדם מצניע את זה

לצורך להאכיל את החתול.

רב פפה טוען לו שדם נידה אנשים לא מצניעים.

למה? גם אם זה לצורך החתול.

כמדאכל שאה.

כלומר, המאכיל דם האדם לחתול עשה חלש

אותו אדם. מי זה אותו אדם? מי זה אותו אדם הזה?

שממנו אדם, בדיוק.

נמשיך הלאה בגמרא.

אמר רבי יוסי ברב חנינא בר חנינא, היי,

דלא כרבי שמעון.

דהי כרבי שמעון, האמר,

לא אמרו כל השיעורים הללו

אלא למצניעיהם.

הגמרא מוכיחה שהמשנה שלנו

אינה כדעת רבי שמעון.

רבי יוסי בר חנינא אומר, הכלל הזה שהמשנה אומרת

שדבר שעשוי לצורך בני אדם

ויש בו שיעור שראוי להצניע אותו לרוב בני אדם,

יהיה חייב עליו כל אדם ממוציאו,

זה למעשה לא כדעת רבי שמעון.

שהרי לפי המשנה יוצא,

שמאחר ולפי רוב בני אדם, אם רוב בני אדם מוציאים אותו ומצניעים אותו,

אז יתחייב גם אדם שהוא עשיר שכלפיו

הדבר הזה אינו חשוב.

נכון?

זה לא כמו רבי שמעון.

כי רבי שמעון מה אומר?

כי רבי שמעון האמר,

הרי בהמשך בדף עין ו״א אנחנו נראה את שיטת רבי שמעון,

ששם אומר רבי שמעון, לא אמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהם.

השיעורים הללו שנאמרו לגבי לחייב בהוצאת אותם דברים,

כל דבר לדבר יש לו את השיעור שלו,

אומר רבי שמעון, זה רק מי שכלפיו

זה חשוב עד כדי שהוא מצניע אותו.

אבל כלפי העשיר,

שהשיעור הזה הוא לא חשוב כדי להצניע אותו,

במצב הזה לא יהיה חייב.

מי? העשיר. העשיר, העשיר. על זה מדברים.

אומר רשי, הדתן הכל הכשר להצניע.

יש בו שיעור שרוב בני אדם עשויים להצניע,

כי השיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו,

ואפילו אדם עשיר,

שאין שיעור זה חשוב לו.

כלומר,

מה שאנו רואים במשנה את הדין הזה, שאין הבדל בין עשיר לאחר.

מאחר ורוב בני אדם זה שיעור חשוב עד כדי שמצניעים אותו,

זה דלוק רבי שמעון, זה דלוק דעת רבי שמעון

לקמן בהמוציא.

אנחנו נראה את זה בעזרת השם

בתחילת פרק שמיני,

פרק שנקרא המוציא.

כן.

נחזור לגמרא.

וכל שאינו כשר להצניע.

זוהי ציטטה מן המשנה אומרת

שאם הדבר הזה שהוא הוציא אותו,

זה דבר כזה שאינו כשר להצניע,

הוא לא חשוב וראוי

לאדם

שילך ויצניע אותו,

או בגלל המין, או בגלל השיעור,

זה כבר טוב, המשנה מוסיפה בהמשך, וזה גם לא,

שאין בו שיעור ראוי.

אמר בן עזר

האדלוק רב שמעון בן עזר.

אתם שומעים?

אמר רבי אלעזר.

רבי אלעזר הזה זה אמורה, רבי אלעזר בן פידת.

זה היה מחליף של ראש לקיש, לא?

נכון מאוד.

הוא נהיה חברותא

של רבי יוחנן לאחר מותו, נטירתו של ראש לקיש.

אז אומר אותו רבי אלעזר, הכלל הזה שהמשנה אומרת,

שכשאיזה מין כזה שהוא לא עשוי לצורך אדם

עד כדי שיצניעו,

כן?

אז בכל זאת,

אם בא אדם והצניע אותו, אז הוא יתחייב. זה שיצניע אותו

גם אם האחרים פטורים,

כן? והאחרים יהיו פטורים עם כל זה שכלפי אחד מבני האדם זה חשוב שיצניע אותו.

זה לא כמו רבי שמעון בן עזר.

רבי שמעון בן עזר, מי הוא היה? אתם יודעים?

דוד.

רבי שמעון בן עזר, מי הוא זה?

מי הוא זה ואיזה הוא?

זה הנכד של רבי שמעון בר יוחאי.

רבי שמעון בן אלעזר בנו של רבי שמעון.

אנחנו גם נוהגים כך, כן? כל עם ישראל נוהג

שהוא קורא לבן על שם אבא.

נתניה.

כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר,

כל שאינו כשר להצניע

ואין מצניעים כמוהו. כלומר,

זה סוג דבר כזה

שאנשים באופן נורמלי לא מצניעים אותו.

זה מין כזה שאנשים, זה לא חשוב בעיני האנשים

עד כדי שיצניעו אותו.

וגם,

ועוד אהבו הדין עם זה, דבר כזה שאין בו שיעור,

שאנשים יצרכו, ירצו להצניע אותו בגלל שאין בו שיעור.

אבל הוא הוכשר לזה והצניעו.

אדם מסוים שהוא הבעלים על הדבר,

הלך והצניע אותו.

כי כלפיו

לא הפריע שהוא לא מין חשוב,

לא הפריע שאין בו שיעור גדול יותר.

כלפיו גם דבר כזה חשוב כדי שיצניע אותו.

אם הלך אדם מסוים שכלפיו זה חשוב והצניע אותו,

הוא בא אחר והוציאו,

ובא מישהו אחר

והוציא את הדבר הזה,

אז חייב להתחייב זה במחשבה.

התחייב זה במחשבה של זה.

כלומר,

אם ראובן

הוא אדם שהיה חשוב אותו דבר, להצניע אותו,

הגם שהמין

אינו חשוב כלפי רוב בני האדם,

או שהשיעור אינו חשוב בעיני רוב בני האדם להצניע כמו זה,

אבל הבן האדם הזה, ראובן, הוא מצניע.

הוא שומר גם דברים כאלה, גם אם אין בהם שיעור גדול,

וגם שעצם המין הוא לא מין כזה חסוך.

עצם הדבר שהוא הצניע,

זה סיבה לומר שהמלאכת הוצאה בדבר כזה היא מלאכה חשובה כלפי כל אדם שהוציא את החפץ הזה.

את החפץ הזה.

מתחייב זה במחשבה של זה.

המחשבה של המצניע נתנה חשיבות לדבר,

עד כדי שנחייב את כל מי שהוציא.

עכשיו,

השאלה נשאלת,

גם השאלה ששאלת,

שאל כאן רפאל,

איך בן אדם אמור לדעת?

חוץ מזה, מה הסברה

לבוא ולומר את חייו זה במחשבה של זה?

זה מוזר.

בעיניי זה כלום.

בשביל לחייב על מלאכה בשבת,

צריך שיהיה איזושהי מלאכה, מלאכת מחשבת.

היינו שיהיה לזה גם חשיבות כלשהי.

אין לזה חשיבות,

אז למה אתה מחייב אותו?

זה בכל העולם לא חשוב.

לאדם אחד זה חשוב, מאחד זה שבעי. נכון מאוד.

אז שימו לב מה שרש״י בדף ע״ח בפרק הבא,

כן,

אומר דברים שיכולים לעזור לנו להבין

את הדברים כאן.

עמוד א'? עיין ח' עמוד א', כן.

אצלי אין פה עיין ח', אני רואה את זה ב...

דבר.

מה הוא אומר שם?

בדרך אחרת, דבעיינן שיעובה... במה דברים אמורים אולי?

אה, במה דברים אמורים.

דבעיינן שיעובה דפשי ומוציא. כלומר,

בדבר שאין לך דרך גבוהה,

אלא אחר הוצאתו, שזה שהמחשבה תלויה בזה שהוציא.

הרב המצמיע בדבר שיש לך לידי אחר המחשבה של מצמיע גיבול,

מצמיע כלשהו חייב זה... בהוצאתו של זה.

כן.

חייב זה במחשבה של זה, כן.

אז בקיצור, נבאר. נבאר.

כל מה שאמרנו שפחות מהשיעור לא מחייב,

זה אם לא היה אדם שהצניע אותו.

אבל אם היה אדם שהצניע אותו,

אז זה כבר מחייב את זה שהוציא.

הגם שהמוציא לא הצניע.

עכשיו בואו נבאר.

מביאים כאן, אני, אין לפניי את רשי הזה,

אבל מביאים כאן המפרשים שמרשי מוכח,

לא, אין צורך.

אני כבר,

הביאו כאן את הסיכום של דברי רשי.

שמדברי רשי משמע שמדוע אני מחייב את המוציא מצו בגלל מחשבת המצניע,

בגלל שהוא הוציא על דעת המצניע.

מדובר פה בתלמיד שאמר לו רבו לפנות מקום לסעודה.

מביא דוגמא.

אז מאחר והוא הוציא עבור רבו ועל דעתו,

כלומר פעולת ההוצאה הייתה בשביל להשלים את דעת רבו,

ורבו הלא כן מצניע,

הצניע דבר שכזה,

אז די לחייב, די במה שהצניע רבו כדי לחייב את התלמיד במה שהוציא.

אין צורך לפער ורק. כדי לחייב את התלמיד שהוציא.

אין צורך לפער ורק.

זה לא שייך, אני לא מחייב אותו מצאת שליחות. תכף אני אסביר.

לא, אבל אם אני לא יודע שהוא הצניע את זה והוא יקשיב את זה, זה העניין. זה רוב בני ה... מתוך דברי רשי משמע.

מתוך דברי רשי משמע. מהמשנה משמע שאין מתחייב אלא מצניעות. אז אני מסביר. כשהחשיב את זה הוא מתחייב, לא מישהו אחר. לא, זה מהמשנה.

ואכן המשנה היא לא סוברת לבות רבי שאול בן אלעזר.

זה גוף אמר רבי אלעזר, לפידת לומר לנו שהמשנה כאן מוכח נגד דעתו של רבי שאול בן אלעזר.

אני עכשיו אבל בא לדבר על דעת רב שמעון בן אלעזר, מה אמר?

אז רב שמעון בן אלעזר שכן מחייב,

זה לא בכל גבנה, לא בכל אופן,

כמו למשל בדוגמה שאתה באת וראית איזשהו דבר מסוים שאין בו שיעור,

או שהמין אינו חשוב,

והלכת והוצאת,

מתוך דברי השמעון שלא היה חיוב,

גם לפי רב שמעון בן אלעזר.

כל מה שרב שמעון בן אלעזר מחייב,

זה רק באופן שזה היה על דעת רבו.

היינו,

הוא היה צריך לעשות איזושהי פעולת הוצאה בשביל להשלים את דעת רבו,

כי היה צריך לפנות מקום ודברים מסוימים שהיו פחות מכשיעור והיו בצורה של הצנעה,

הלך והוציאה כדי לפנות את המקום,

אז זה נחשב מחשבת רבו,

כן, מחייבת את התלמיד הזה שפעל על דעת רבו,

בשביל להשלים את דעת רבו.

עכשיו אתה שואל אותי,

אבל אין שאלה אחת דבר עבירה.

צריך לדעת שהכלל, אין שליח דבר עבירה, אומר שכשאני

בא לחייב את המשלח

בפעולת השליח,

על זה אני אומר שבדבר חבירה אני לא יכול לחייב אותו. אה, ופה זה הולך על השאלה. אתה מבין?

זה העניין של אין שאלה אחת דבר חבירה.

אז כשאני בא לפעול מדין שליחות, אז אני הסברתי את הכלל.

אז אני אומר, כשאני בא לדון מצד שליחות,

ותמיד אני אומר על אוש שלוחו של אדם כמותו,

בא הכלל הזה שאומר,

כל מה שאני אומר, שליחות של האדם כמותו, זה דווקא אם אין בדבר חבירה.

אבל אם הוא זה דבר חבירה,

אז על אופן שכזה אין לחייבו למשלח מדין שליחות.

אבל כאן לא באים מדין שליחות בכלל.

כאן אני בא ואומר, עצם זה שאתה פעלת את הפעולה הזו של להוציא את זה.

לא אכפת לי אם הרב אמר לא או לא אמר.

הרב במיניהו לא מדייזה מועצה.

כן.

רק מה?

מאחר, כאן אני בא לדון למה זה נחשב מלאכה חשובה.

כי סוף סוף נשלמה דעת רבו כאן.

והתלמיד, נוח לו להוציא את זה,

כי הוא רוצה לעזור לרבו.

אז יוצא שגם כלפי התלמיד יש איזושהי

תועלת במה שהוא מוציא את זה מאותו דבר. אבל אני יודע שכל העולם לגמרי לא מחשיבים את זה.

בסדר, אבל התלמיד עצמו כן מחשיב את פעולת ההוצאה.

כלפיו הוא היה חשוב שיוציא את הדבר כדי לשרת את רבו.

אז זה נקרא שיוחשים את הדבר עד כדי שיתחייב עליו.

כך לפי רב שמעון בן עזה.

אם אדם שילם לך שליח.

אתה שואל עכשיו על פרשת סטיחות, לא על זה.

אתה נכנסת, נכנסת לסוגיה אחרת.

וגם הוא שילם לך שליח.

נו, אז מה?

וגם הוא שילם לך שליח.

אותו סברה.

כמו היום מאבק המשחקים שהפגע במישהו. לקח שכיל חרם שיהרוג את ראובן.

שילם לו ללכת להרוג את ראובן, שילם לו את הרבים ואת אוכלים.

אז הוא אומר נקרא שהוא רצה.

והוא שולח לו, הוא שולח לו, הוא נותן לו כסף.

דברי הרב ודברי התלמיד, דברי משומעים.

אתה מבין?

מתי כן?

אם למשל ברור לך הדבר שהוא יעשה.

אבל יש לנו דבר רודק, זה משהו שילם. תקשיב.

אם ברור הדבר,

אם ברור הדבר שהשליח יעשה,

אז פה זה כבר אחרת.

כי הסברה של דברי הרא דברי התלמיד, דברי משומעים, נאמרו בזה כמה סברות. אבל יש מי שסובר שהסיבה היא

בגלל שהמשלח לא גמר בדעתו שאכן השליח יעשה את הדבר.

זאת אומרת, לא, לא היה ברור שהוא כן יעשה.

כי הוא תולה לומר, בטח הוא לא יעשה, כי סוף סוף זה אסור.

אבל אם הוא קורא ליד אדם... אבל אם למשל הוא יודע בבירור שיעשה,

כגון במקרה הזה שאתה מדבר, עם כסף, הוא מוכן למכור את האמא שלו, כמו שאומר הסלנג של היום.

או אפילו בלי כסף, אבל ההוא מומר לדבר.

הוא, השליח, לא חס על כבוד קונו.

לא אכפת לו לעשות העבירה. במקום שברור לדבר שהשליח יעשה,

אז הוא גומר בדעתו שאכן,

הוא ודאי יעשה.

אז נוכל לחייב את המשלח.

אתה מבין?

מאידך יש צעד, לפי אחד מהצדדים.

לא במעשה אלא בשתקות למעשה. מה? מה? אם הסיבה,

תלוי בטעמים. שוב,

אם הטעם הוא בגלל שהמשלח לא היה ברור לו שההוא יעשה,

לכן הוא לא גמר בדעתו לעשות אותו שליח,

כי לא היה ברור לו שיעשה.

שים לב.

אז במצבים שברור שהשליח יעשה,

אז אכן המשלח גמר בדעתו לעשות אותו שליח.

כי הוא יודע שזה התפקיד שלו, הוא עם כסף הוא ודאי יעשה

או שהוא מומר ואז הוא ודאי לא, לא אכפת לו מהאיסור,

אתה מבין?

אבל אם נגיד

שהסיבה שאני אשלח דבר עבירה בגלל ששליח לא רוצה זה בגלל המשלח

אם השליח עושה דבר עבירה זה בגלל שהוא, שיש לו רצון אישי

אם זו הסיבה, אז באופן שהוא נותן לו כסף, זה ודאי שהוא עושה את זה בגלל שהוא קיבל כסף,

ולא בגלל...

לא, עוד דבר. כן, אז חייבו ודאי את השליח.

לא הבנתי את זה, אבל השליח עושה את זה בכל מקרה, הוא ודאי יעשה את זה. טוב,

זה אמרתי, כשנגיע לסוגיה ההיא, אז נברר את הדברים, אבל זה היסוד.

אם הסיבה היא בגלל שהשליח

לא עושה את דבר העבירה, אלא אם כן זה אינטרס אישי שלו,

זה הפשט בין שאנחנו עובר עבירה, לכן לא מחייבים את המשלח,

אז בגלל שהוא מקבל כסף, זה עוד יותר מחזק.

למה הוא עושה את זה?

בגלל שיש לו אינטרס אישי.

בלי האינטרס האישי, הוא לא היה עושה.

המנהל של ידיעות אחרונות,

ששנתיים פועלים שיחזקו את העיתונים האלה בבתים וזה,

אז הוא משלם והם עובדים אצלו.

אז הוא לא חייב.

אתה מדבר,

אתה מדבר לחייב אותו מצד שהוא עושה את מעשה האיסור.

זה באמת לא יחייבו את העורך של ידיעות, מנהל של ידיעות אחרונות.

אבל מסייע לדבר עבירה, ודאי יש פה.

אולי אפילו יותר, משום שהוא יוזם.

אבל לבוא ולומר שהוא הכשיל את האחרים, הוא עושה את זהו. עוד פעם.

אבל אם בלעדי השלוחים הללו,

כן,

הוא לא היה מגיע אליהם אותם דברים שהם עושים שם במערכת.

אז אתה לא...

מה זה משנה? אבל בלי שלוחים לא היה.

אז זה מה שקורה כאן.

אתה מבין?

אבל מה זה? ברור שהתחשבנו אותו. בדין שמיים ודאי שהתחשבנו אותו.

אנחנו מדברים פה על דיני בני אדם.

האם נוכל לחייב בן אדם על מעשה עבירה שהוא שלח שליח שיעשה אותו, לא הוא עצמו?

מה יהיה הדין הזה? פה נאמר רק על שליח, וזה תלוי בטעמים.

כמובן.

אתה למדת פעם מסכת קידושין? מסכת בר המציאה?

יש למדת העניינים הללו

של אלה שחזרו על ערער, אה?

בכל אופן יש כמה וכמה טעמים, זה תלוי בטעמים.

יש למדת סמא, יש למדת תוספות,

יש טרידבר, יש כמה טעמים שמדברים על העניין הזה.

נראה את רשי,

בדף ע״ו עמוד א',

אמר רבי אלעזר,

חד כתרא מתניתין,

דאינו כשר להצניע ויצניעו אחר

ויצניעו אחר

ויצניעו אחר אחד,

ומתחייב על הוצאתו וכל אדם פטורין,

דלא כרבי שמעון בן אלעזר.

מובן?

זה שאותו אחד שהוציא, אפילו שזה לא כשר להצניע,

בגלל שמישהו אחר הצניע את זה,

בדיוק.

ולא לדעת

המשנה.

המשנה לא אוחזת כך.

זהו, עד כאן.