מסכת שבת דף עה,ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד

אנחנו במסכת שבת דף עניין עמוד ב'

והכותב שתי אותיות

קרוב לאמצע העמוד בנקודתיים

והכותב שתי אותיות

המשנה הזכירה

בתוך הל״ט מלאכות

שאם אדם כותב שתי אותיות

הוא חייב,

יש מלאכת כותב בשבת.

מהו השיעור שיעבור

אם יעשה את זה בשבת?

שיכתוב שתי אותיות.

והוא הדין במוחק.

יש גם מלאכת מוחק בשבת.

אז אם הוא מוחק על מנת לכתוב שתי אותיות

אז זה בגדר מלאכת מחשבת ואת זה אסרה תורה.

מה הגמרא מביאה ברייתא בעניין הזה?

תא נא רבנן

כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתיים.

פטור.

מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתיים.

חייב.

מה הדין

אם אדם כתב

אות אחת בלבד?

אבל היא הייתה גדולה.

כלומר,

המקום

שבו נכתבה אותה אות,

אותה אות שהיא אחת בלבד,

יכולים אנו לכתוב על גבי אותו מקום שתי אותיות בינוניות.

האם נאמר שזה שיעור מספיק כדי לחייב?

משום שבמציאות הוא התעסק פה בכתיבה,

והשיעור של שתי אותיות הוא נמדד

לפי המקום

שבו נכתבה האות.

יש פה שיעור שיכולים אנו לכתוב שתי אותיות.

אז זה יחשב כאילו כתב שתי אותיות.

אומרת הברייתא לא,

זה לא יספיק.

מאחר שבפועל

כתב רק אות אחת,

יהיה פטור.

היכן מצאנו

בעשיית המשכן

איסור מלאכת כותב.

מצאנו זאת כאשר היו נצרכים

לחבר את הקרשים זה לזה.

הלוא כל קרש וקרש היה לו את המקום

הידוע לו וידעו את מקומו.

איך היו ידועים זאת?

על ידי שהיו כותבים

על גבי הקרשים

את האותיות.

היו כותבים אות אחת בקרש האחת

ובשנייה בקרש השני עוד אות.

בזה יודעים שזה צריך להיות צמוד לזה.

כדי שבפעם הבאה גם אם יסתרו את המשכן

ויצרכו הרי להקימו שוב, על פי השם יחנו ועל פי השם ישהו,

אז כשיצרכו לחנות שוב

ידעו בדיוק את המיקום של אותם קרשים,

שיהיה כמו שהיה מקודם.

מאחר והיו נצרכים לכתוב שתי אותיות במשכן,

רק באופן שכזה חייב אם עשה זאת בשבת.

אבל אם הוא כתב רק עוד אחת,

אם כן זה לא דומיה דמלאכת המשכן, זה לא דומה למלאכת עשיית המשכן.

אבל מה יהיה? הדין במוחק.

מחק עוד גדולה.

יש במקומה לכתוב שתיים.

חייב.

אמרנו שבמוחק

גם כן התנאי הוא שמתי הוא חייב במוחק. דווקא אם

הוא מחק

במקום כזה ששייך לכתוב

שתי אותיות,

אז אם הוא מחק עוד אחת גדולה

ואפשר לכתוב באותו מקום שתי אותיות,

יהיה חייב.

בינוניות.

זהו השיעור הסטנדרטי

שעל פיו אנו מחייבים את האדם.

ממילא,

אנו צריכים לדעת שהעניין צריך להיות דומי אדם משקל.

מסתמה, כן, מסתמה, זהו השיעור הסטנדרטי.

אתה מבין?

עכשיו,

למה במוחק,

גם אם הוא מחק רק אות אחת, הוא יהיה חייב?

כי כל מה שנצרכים אנו כדי לחייב במוחק

זה את התנאי

שיהיה בכוח אותה מחיקה אפשרות לכתוב באותו מקום שתי אותיות.

אם כן, מה אכפת לי שהוא מחק רקות אחת?

אבל על ידי המחיקה הזו

שייך שיכתוב באותו מקום

שתי אותיות.

זה מספיק כדי לחייב.

שתי אותיות בינוניות.

אמרנו.

שלוש חולמוסים זה אות?

הבנתי. חולמוס זה אתה, זה

הרוחב של הקולמוס.

לא האורך, העובי.

האורך של האות, כמו, כמו, יש את האות בית.

הבנתי.

האות בית שלוש חולמוסים ברוחב של העם.

בגג.

הגג אתה מדבר.

אתה יודע להגיד לי מהו השיעור

בשפה שלנו?

כמה מילימטרים זה?

אתה יודע להגיד לי?

דבר באופן שזה, באותיות הסטנדרטיות, נו.

אתה יודע או לא? אם לא, אז נעבור הלאה.

מאה אחוז.

טוב.

אמרו רבי מנחם ורבי יוסי,

וזה חומר במוחק

מבכותב.

כלומר, כאן אנו מוצאים

את החומרה כאשר אדם מוחק יותר מאשר עם כותב.

הרי בכותב,

אם הוא כתב עוד אחת גדולה,

גם אם יש במקומה

לכתוב שתי אותיות,

יהיה פתור.

משום שבתכלס לא כתב אלא אות אחת ולא שתיים.

מה שאין כן במוחק.

גם אם הוא מחק רק אות אחת, אבל עצם הדבר שיש אפשרות לכתוב שם שתי אותיות,

יהיה חייב.

כן,

נראה את רשי,

כתב אות אחת גדולה,

גם אם יש במקומה לכתוב שתי אותיות, פתור.

רשי מסביר מדוע פתור.

כן, אתם איתי שבקרשי המשכן

שתיים היו כותבים.

מאחר שבמשכן זה המקור שממנו לימדים אנו את מלאכות השבת.

במשכן מה מצאנו?

שהמינימלי זה היה שתי אותיות.

כי אין ערך

אם כותבים עוד אחת,

צריכים לכתוב שתי אותיות כדי לדעת להצמיד

את הקרש הזה לקרש הזה.

צריכים לכתוב עוד אחת על קרש זה

ועוד אחת על הקרש האחר.

אחת בזו ואחת בזו,

כדי לזווגן כשסותרים אותן.

כלומר, כדי שידעו שוב לזווג אותן,

אם סתרו את, היינו,

אשר היו צריכים לנסוע

הלאה, קדימה, אז ממילא היו צריכים לפרק את המשקל.

ממילא בבנייה שתהיה אחר כך צריכים לדעת בדיוק

היכן להניח

כל קרש וקרש.

מה אתה שואל?

כי אותיות יש לו אותיות.

אשתו ו.

אתה יכול להגיד אותיות בין אריון ביחד, ביחד לא להגיד, ולא י' ולא ו.

שתי אותיות זה יכול להיות י'

וי' זה כולו נוספת.

ובי' זה שלוש קולות.

אני מבין שכאן השיעור הוא, כאשר אתה כותב את כלל האותיות,

כן? אז יש הגדרה של בינוני גדול וקטן.

עכשיו, לא מתייחסים עכשיו לאות מסוימת.

נכון שאות י',

ביחסית לשאר האותיות, היא עוד קטנה יותר.

זה מוחק שתי יהודים. תקשיב, אותו דבר, זה נקרא מוחק שתי אותיות.

אבל,

אבל השיעור של, סליחה, הרב, השיעור של הראש הוא יותר גדול משל זה נכתב יהודים.

אני מבין, אני מבין מה שאתה אומר.

אבל, אבל מה שצריך הוא שבן אדם יתעסק עם כתיבת סטיוטיות או מחיקת סטיוטיות.

זה הכל.

איזה אותיות?

למה, מה פתאום אתה מחליט שזה רש ולא יוד?

זה לאיזה בינוניות, זה לא תגיד אותיות מינוניות, זה לא תגיד אותיות קטנה.

זה עוד קטנה.

שתי אותיות, הכוונה היא שתי אותיות ובינוניות, בינוניות. אני מבין, אתה אומר שהשתי אותיות זה עניין מתוך האלפה-בטא,

אתה צריך לקחת את האלה שהן הבינוניות.

יש כאלה שהן גדולות, כגון הכ',

כגון הל', נאמר, כן?

ויש כאלה קטנות שזה היוד, שזה האות הכי קטנה.

אז תיקח את אלה שביניהם.

תשמע, ישראל, תשמע, אתה כותב את העין ענקית.

כן.

טוב, זה ודאי, זה ודאי שזה, זה אות גדולה.

אבל מדבר על הסטנדרט.

אבל אתה טוען שמה שכתוב בינוניות זה מתוך האלפה-בטא,

צריך שיהיה,

כן,

ככה אתה אומר.

שאלה אם אתה צודק, אנחנו נבדוק.

שאלה אם אתה צודק.

‫כאן מביא

אחד מן הראשונים.

‫הלא מצאנו שאם אדם מוחק,

‫אפילו אות אחת שהיא גדולה, ‫ויש במקומה לכתוב שתי אותיות, חייב.

‫אומר אחד מן הראשונים,

‫שיעור במקום כתיבת שתי אותיות ‫נמדד לפי מין הכתב שמחק

‫ולפי צורת האות שמחק.

‫כלומר, גם מין הכתב וגם צורת האות.

‫וכגון,

אם מחק כתב אשורית,

‫אין די במחיקת שיעור במקום כתיבת שתי אותיות,

‫בכתיבת יד בכדי להתחייב.

‫כלומר, לא יועיל שהוא ימחק

‫אות אחת גדולה של אשורית,

‫כן?

אם לא היה באותו מקום אפשרות ‫לכתוב שתי אותיות

‫כדוגמתה של אשורית בגודל בינוני.

‫צריך שיהיה

שיעור של מקום כתיבת שתי אותיות אשוריות.

‫והוא הדין אם הוא מחק את האות א',

‫שיעור החיוב הוא מקום כתיבת ‫שתי פעמים האות א'.

‫אלא מה?

שלא מחייבים אותו שזה יהיה גודל

‫כמו שמחק,

‫אלא די שבאותו מקום שייך ‫לכתוב את האות א' שבאשורית

‫בשתי אותיות בינוניות, זה מספיק די לחייב.

‫אז אם למשל, אדם מחק כתיבת יד,

‫את האות ב',

כן? והאות ב' הזו הייתה גדולה.

‫מחק,

האותיות בסדר, א' ב' גדולה,

‫ומכוח אותה מחיקה הוא יכול לכתוב ‫בכתיבת יד

‫שתי ב'

בטין בינוניות.

זה יחייב אותו.

‫אבל אם למשל הוא יכול לכתוב

‫שתי יהודים.

‫מה זה בית קטנה?

‫יש בית קטנה? איזו הצורה יש? ‫אתה יכול לכתוב את הבית קטנה? ‫בשביל זה אני אומר,

‫לכן,

‫לכן... ‫-לא תגיד בית קטנה, לשמוע לפעמים מה... ‫לכן אני...

‫שמופיע באותו כתב, ‫זה לא גדול משאר הכתב? ‫-למשל, בכותב, אתה שומע?

‫זאת אומרת, זה מתייחס לאותו כתב, הרב. ‫זה מתייחס לאותו כתב. אם אותו כתב, ‫כל הגודל של הכתב עובד ככה, ב', ב', ב', ב', ב', ‫אז זה היה מתייחס לאותו... ‫אבל זה היה בינוני.

‫זה לא יותר גדול מהכתב, זה לא יותר גדול מהכתב.

‫זה מאוד מעניין.

כי המנחת חינוך,

‫במלאכת מוחק,

‫הוא מסתפק מהו השיעור של האותיות ‫שיחייב אותו.

לא לגבי הכתיבה, ‫לגבי המוחק על מנת לכתוב.

‫האם צריך

שיעור של

שתי אותיות

בינוניות,

‫או אפילו פחות מכן.

‫הוא טוען שאם אדם כותב,

‫הוא חייב אפילו באותיות קטנות ביותר.

‫בכותב

לא אכפת לי מהו השיעור.

‫לא כמו שאמרנו מקודם.

‫אמנם מה שאמרתי,

‫זה מפרשים אחרים שלומדים כך,

‫אבל הוא טוען שלו שלגבי כתיבה,

‫אם הוא כתב, כל שתי אותיות שכתב,

‫אפילו קטנות ביותר,

‫היא החייב.

‫אם הוא כתב,

‫אבל אם הוא מחק,

‫רואים אנו שהמחיקה,

‫המחיקה זה משהו שונה.

‫אם הוא מחק עוד אחת גדולה,

‫ויש במקומה לכתוב

שתי אותיות

‫בינוניות מאותו כתב,

‫היינו, אותה צורה של כתב,

‫בדרך של הכתיבה גם כן, נאמר,

שהשיעור שהוא מחק

‫זה כתיבת יד.

‫אז יחייבו אותו על,

‫אם הוא מחק במקום ששייך לכתוב

‫את אותה אות בגודל בינוני,

‫כן, שתי אותיות כאלה,

‫באותו צורה של כתב.

‫זה מה שהוא אומר.

‫-זה הערכות של הסטנדרט, ‫של אותו כתב.

‫-של אותו כתב, בדיוק.

‫של אותו כתב. ‫-בינוני של אותו כתב,

‫אבל לא שאפשר לכתוב אותו באותיות... ‫-לא בינוני של כתבים אחרים, ‫בינוני של אותו כתב. ‫-כן, אבל אני אומר... ‫יש בינוני בכתבים קטנים,

‫ויש בינוני בכתבים גדולים, ויש בינוני... ‫לא, אבל אני אומר, זה ברור שמה שאמרתם,

‫מה שאמרתם, שזה הולך על פי האלפביתא,

‫מתוך האלפביתא אני אקח את האות הקטנה, זה לא.

אלא את אותו האות רק בגודל בינוני.

במוחק

יתחייב רק אם יש אפשרות לכתוב באותו מקום

את אותה אות שמחק

ושיהיה שיעור לכתוב שתי אותיות כאלה בגודל בינוני.

השאלה היא עכשיו, אני לא... אין לי נפקא מינה אם זה...

עכשיו אני לחצתי שתי אותיות ועובדתי שתי אותיות ולכתחי שתי אותיות

ולכתחי שתי אותיות לגמרא

ולכתחי שתי אותיות ועובדת לגמרא

וזה נקרא בינוני וזה נקרא בינוני וזה נקרא בינוני יחסית

עוד אחת קטנה משערקתיו, עוד אחת גדולה משערקתיו וזה עוד גדולה ועוד קטנה. חושבני

שהעקשנות שלך לומר שזה הכוונה,

אני חושב שזה טעות.

הכוונה כשאומרים בינוני היא לא הכוונה מתוך,

אבל אני מסביר, אבל המודד מהו בינוני

זה לא עניין של מתוך האלפה-בטא,

מתוך האותיות א' עד ת' מה נקרא בינוניות, מה נקרא קטנות, מה נקרא גדולות. לא לזה הכוונה.

אלא הכוונה, הסטנדרט שאנשים רגילים לכתוב.

הסטנדרט שאנשים רגילים לכתוב, מהו?

יש איזשהו סטנדרט מסוים?

כן.

גם לא מספרים תמים, גם לא מספרים תמים, עכשיו אתה קראת ש... בכתיבה!

מה? קודם כל, גם זה לא פשוט, ככה דעתו של מנחת החינוך.

אבל, אבל, אבל, אבל לא כולם מסכימים לזה. אבל גם אם כן,

גם לשיטתו, זה הכל לגבי הכתיבה.

אבל אני מדבר על מחיקה.

אתה מבין? מחיקה זה משהו אחר.

אבל לא צריך שתי יהודים, אפילו אם נמחק רק יוד אחת גדולה,

ששייך להניח במקומה,

באותה צורה של כתב,

באותה דרך של כתב,

שייך שיהיה שני יהודים בינוניות מאותו כתב,

אז זה בסדר, יהיה חייב.

שיעור שאלות אחת של רש. הוא לא הגיע לשיעור שאלות אחת. לא צריך.

מה?

לא צריך.

עצם הדבר

שהוא מחק כאן שתי יהודים,

זה מספיק כדי לחייב.

אבל הוא לא... אני מדבר, אני רוצה שאתה תבין. כן, אדוני יכול למחוק פחות.

אני יכול... אני יכול למחוק שתי יהודים ולמחוק רש.

את הרש שמחקתי יותר,

אני לא אתחייב.

ואת היו את שמחקתי פחות, אני אתחייב. נכון. אבל אתה אמרת לפני כן, כי במציאות, יש שם רק תיאות גדולה,

שאם יש במקומה לכתוב שתי אותיות, אני אתחייב. אבל איזה יש תיאותיות?

את אותה אות אלא שיהיה בגודל בינוני.

אותה אות.

כאן שאפשר שיהיה אותה אות בגודל בינוני.

אז זה בסדר, אפילו י' אחת, למה אתה צריך להגיע לשתי יהודים?

י' אחת גדולה,

ואפשר לכתוב באותו מקום שבחק,

שתי יהודים, באותה כתיבה.

אותה צורה ואותה הכל, רק שיהיה בגודל בינוני,

יהיה חייב.

זה מה שכתוב כאן בראשונים.

את אותה עוד?

כן.

לא אותה שנייה.

כן.

הלאה.

נראה את ההמשך ברש״י.

מחק עוד אחת,

ויש במקומה לכתוב שתי אותיות חייב,

שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא על מנת לכתוב.

והרי יש מקום לשתי אותיות.

רש״י כאן, במילים הללו,

בא להסביר מדוע באמת יש את ההבדל בין מוחק לבין כותב.

למה במוחק אתה מחייב אפילו שלמעשה הוא מחק אות אחת גדולה?

אבל זה אות אחת, זה לא שתיים.

התשובה, למה צריכים לנו על מנת לכתוב?

כדי שזה יהיה מלאכה חשובה.

נכון.

מאחר וזה העניין,

ויש עכשיו במציאות אפשרות שיכתוב שם שתי אותיות,

גם אם יש רק מקום לכתוב שתי אותיות בגודל בינוני,

זה נקרא מלאכה חשובה.

אני מחק כיתה ואני יכול לכתוב שתי אותיות. עוד פעם, אתה חוזר. רגע, כתב מלאביב. אתה חוזר, אני כבר אמרתי מה שסובר אותו.

הראשונים, זה מה שאמרתי, זה מה שמצאתי באחד מהראשונים.

שאותה אות, אין למה שזה יהיה בגודל בינוני, זה הכול.

בשביל מה אתה צריך כל פעם מחדש?

כל אות שהוא מחק,

אם היא הייתה גדולה ויש במקומה לכתוב איתו את אותה אות,

באותה צורה של כתב, אלא שזה יהיה בגודל בינוני,

יהיה חייב.

אבל מה אכפת אם אני לא אכפת אותות קטנה ושתי אותיות קטנות?

מה אכפת לך? לא מה אכפת לך.

זה מה שהוא מחייב.

כי אתה צריך

בשביל לחייב שיעור של מקום לכתוב שתי אותיות.

מאחר שהוא ייחד את המקום הזה,

לא משנה הוא או מישהו אחר,

לכתוב

שתי אותיות אחת כזו,

אז אמרו לו, תשמע,

אם אתה תמחק ויהיה אפשר לכתוב את אותה עוד פעמיים,

אלא שיהיה בגודל בינוני,

מספיק, זה מספיק כדי לחייב אותו.

הלאה.

אמר רבי מנחם ורבי יוסי,

הכא משמע לן,

מאן תנא כמה רבי מנחם ורבי יוסי.

מובן?

ואז שיבה לומר,

שלשמה הביאו את רבי מנחם ורבי יוסי.

כל אדם שלומד את הברייתא מבין לבד

שיש חומר במוחק ובכותב.

מי שיודע לפרש דברים בצורה פשוטה וברורה,

בצורה נכונה, מבין

שיש פה חומרה במוחק ובכותב.

בשביל מה אני צריך את רבי מנחם ורבי יוסי?

תנא,

שיגלה לי, תשמע, זה חומר במוחק ובכותב.

כל אחד שלומד, גם הקטן שבדורנו,

יכול להבין את הדברים הללו,

יכול לראות את זה לבד.

אומר לנו רש״י,

הברייתא כתבה את דבריו מנחם ורבי יוסי לומר שלמעשה הברייתא הזו זה דעת רבי מנחם ורבי יוסי.

לכן הכניסו כאן את רבי מנחם ורבי יוסי

ללמד שזו דעת רבי מנחם ורבי יוסי אמרה איתה.

הלאה.

הבונה והסותר,

המחבא והמבעיר,

והמכה בפטיש.

שוב,

אני חזרתי לגמרא, כן?

למדנו במשנה עוד כמה וכמה מלאכות,

שלא...

זה המלאכות האחרונות למעשה שהזכירה המשנה.

בונה,

סותר,

מכבה, מבעיר, מכה בפטיש.

רבא ורבי זרע דאמרי תרווייה.

גמרא עכשיו תבהר לנו מה כלול בכלל מלאכת מכה בפטיש.

כל מידי דעית בגמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש.

כלומר,

זהו יסוד.

אם אדם עשה איזושהי פעולה

מסוימת

בדבר שכבר קיים,

אבל על ידי הפעולה הזו נגמרה המלאכה של אותו דבר,

היינו,

זו הייתה הפעולה האחרונה שהיו נצרכים

כדי שהדבר הזה ישמש את האדם.

פעולה זו מוגדרת כמכה בפטיש.

אלו אבות מלאכות.

בסיום המשנה ראינו,

אלו אבות מלאכות.

ארבעים?

חסר אחת.

כשאתה אומר אלו,

משמע שאלו ולא אחרות.

נכון?

אלו זה תמיד בא למעט משהו.

מה זה בא למעט כאן אצלנו?

עונה הגמרא, אלו לאפוקי רבי אליעזר.

זה מחייב

על תולדה במקום אב.

במסכת כרתות דז עמוד ב'

מובאה מחלוקת חכמים ורבי אליעזר.

מה יהיה הדין

אם אדם עבר בשבת בשוגג.

הוא עשה שתי פעולות, גם

פעולה שהיא מוגדרת כאב מלאכה,

ופעולה נוספת שהיא תולדה של אותו אב מלאכה שעשה.

האם נאמר

שיהיה חייב רק חטאת אחת?

כי מאחר

וזה תולדה של אותו אב,

הרי זה כאילו עשה את אותו אב

פעולה מתמשכת.

והרי הדין שאם אדם עושה

פעולה מתמשכת

והכול בעליהם אחד,

אז הוא חייב כאמה רק חטאת אחת.

או שנאמר לו, מאחר ובפועל

זה שתי סוגי פעולות,

גם אם האחרת היא תולדה של האב הזה, של הפעולה הראשונה,

מאחר וזה שתי סוגי פעולות,

נחייב על כל אחת ואחת חטאת,

גם אם נעשו שתיהן בעליהם אחד.

האמת שזו דעת רבי אליעזר, רבי אליעזר צובר,

שחייב

גם על התולדה שעשה יחד עם האב.

כלומר, יהיה חייב שתי חטאות.

אם כן, כשהמשנה כתבה כאן, אלו,

אין לו אבות מלאכות,

ארבעים חסר אחת, בא למעט

ולהוציא מדעת רבי אליעזר הזה,

שמחייב על תולדה במקום אב.

אלא מה יהיה הדין? באמת?

יביא חטאת רק אחת,

היינו,

החטאת תהיה על האב,

וממילא התולדה תתכפר באותה חטאת שהביאה על האב.

כשאמר התנא, אלו אבות מלאכות, התכוון

רק על האבות מלאכות יביא את החטאות,

ולא על תולדותיהן, אם עשה ביחד עם האבות,

והכל בעליהם אחד.

ממשיכה הגמרא ומביאה את החלק הנוסף במשנה,

חסר אחת.

כך כתוב במשנה, חסר אחת.

שמה צריכים להגיד לי

את העניין הזה, שמניין המלאכות זה ארבעים חסר אחת?

הרי כבר

כשלומדים בנו את תחילת המשנה,

מה כתוב במשנה, שמואל?

מה כתוב במשנה?

אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת.

כך כתוב בתחילת המשנה.

וכשהיא מונה את כולם

ומציינת מה אותם אבות מלאכות,

מסיימת שוב,

הרי אלו אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת.

אז מה שהזכיר מקודם, ארבעים חסר אחת,

כבר אמרנו שזה בא ללמד אותנו משהו.

מה זה בא ללמד? אתם זוכרים?

מה שאמרה המשנה בתחילת דבריה, אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת,

בא ללמד

שאם עשאן כולן בהיעלם

אחת

חייב

ל' ט' חטאות,

אם היה שוגג בידיעת המלאכות.

אבל החלק האחרון במשנה ששוב חוזר ואומר,

ארבעים חסר אחת, מה זה בא ללמד אותנו?

אומרת הגמרא כאן, לאפוקי עמד רבי יהודה.

מה שהתנא מציין שוב את מניין המלאכות,

זה בא למעט ולהוציאין מדעת רבי יהודה.

דתניא, רבי יהודה מוסיף

את

השובט

והמדקדק.

רבי יהודה טוען

שחוץ מהלמד טת מלאכות שהזכירה המשנה,

יש עוד שתי מלאכות.

האחת שובט

והאחרת מדקדק.

שובט פירושו

הרי כשהאדם היה בא להרוג בגד

היה צריך למתוח את חוטי השתי כדי שיוכל להרוג את הבגד היטב.

היה צריך להיות חוטי השתי מתוחים היטב

ואז

מכניס את חוט הערב בין חוטי השתי.

פעמים

שהחוטים היו מסתבכים האחד עם האחר,

נתקלים אחד בשני.

חוטי השתי

אז היה לוקח שבט,

כמין מקל,

שהוא מכה שם

על חוטי השתי המתוחים

כדי לגרום להפרדת אותה תסבוכת של החוטים,

שכל חוט

יישאר במקומו.

זה נקרא שובט.

ויש גם מדקדק.

מה זה מדקדק?

חוט הערב שהיה נהרג

בחוטי השתי

צריך שלא יהיה מתוח יותר מדי.

כנראה

שאם זה היה מתוח יותר מדי

זה לא היה טוב

לצורה שרוצהו באותו בגד.

זה היה מכווץ את הבגד אם חוטי הערב

היה מתוח מדי.

וגם שם

היה עושה

פעולה על ידי המקל

לגרום שחוט הערב לא יהיה מתוח מדי.

שתי פעולות אלו, שובט ומדקדק,

מגדיר אותן רבי יהודה כעוד שני אבות מלאכות.

אם כן, יש לנו כמה לדעת רבי יהודה?

ארבעים ואחת. אמרו לו

שובט ארבעו בכלל מסך

מדקדק ארבעו בכלל הורג.

טוענים חכמים לרבי יהודה זה לא שתי מלאכות שונות.

בדיוק.

שובט זה כלול בכלל מסך

כי גם מסך הלוא אמרנו שהוא מותח את חוטי השתי.

חלק מהפעולות של המסך

שאם

חוטי השתי יצטמחו אחד עם האחר,

אז הוא עושה חיזוק למתיחת החוטים

על ידי ההכה הזו בשבט, במקל הזה.

והוא הדין המדקדק, בכלל הורג.

שאר חוט הערב שבו היה צריך לעקוד כדי

שלא יתכווץ

בגד ההריגה, הבד,

היה צריך לעשות פעולה בחוט הערב.

אם כן, זה כלול בכלל מלאכת הורג.

מאחר ואלה

כלולים בכלל זה,

הם לא נחשבים כאבות מלאכה בפני עצמם.

על כל פנים,

מאחר שיודעים אנו שיש מחלוקת, רבי יהודה והחכמים, בעניין הזה,

האם שובט ומדקדק כלולים בכלל

מסך והורג,

או שאלה אבות מלאכה נפרדות,

באה המשנה כאן להשמיע לנו

שזה לא כך,

אלא אין יותר מזה.

אבות מלאכות הארבעים חסר אחת ותו לא,

אין יותר מזה.

אומר רשי,

כן אתם רואים איתי את רשי?

לאפוק

מטרבי אליעזר.

דאה המרן,

זה לא נמנו כאן, אלא להודיענו מניין חטאות שלא עליהם אחד.

מסביר רשי,

היכן אתה לומד כאן במשנה

שבאים למעט ולהוציא מדעת רבי אליעזר?

רבי אליעזר מדבר בכלל על מניין חטאות.

האם בעב ותולדה יתחייב שתי חטאות,

או שיתחייב חטאת אחת כדעת חכמים?

מה זה שייך למשנה?

המשנה דיברה בסך הכל

על אבות מלאכות

שהן ארבעים חסר אחת.

דיברו במשנה על החטאות?

הזכירו בכלל את החטאות במשנה?

אז איך אתה יודע מתוך המשנה להוציא שהמשנה לא אוחזת את דעת רבי אליעזר?

אומר רשי, תשובה לזה,

הרי כבר למדנו בתחילה שמה שהתנא הקדים ואמר,

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת,

כוונת המשנה להודיע את מניין החטאות.

אם כן, יוצא שבמשנה כתוב מה מניין החטאות, נכון?

אז מאחר שבמשנה לימדים אנו מהעיטור לשון שאמרה בתחילת דבריה,

שדיברה גם על מניין החטאות,

אם כן, מתוך זה נוכל להוציא גם כן שהתכוונה במה שאמרה

אבות מלאכות, הרי אלו אבות מלאכות,

בא לומר לי, כשלא כדעת רבי אליעזר, שמחייב

גם על התולדות, אם עשה יחד עימם.

אומר רשי, דהא אמר העם דלא נמנו כאן,

אלא להודיע לנו מן הנחתאות שלא עליהם אחד.

הרי כאן אמרנו,

הרי כבר אמרנו לעיל,

שמה ששנו כאן במשנה,

ואמרו מלכתחילה את אבות מלאכות ארבעה אם חסר אחת,

זה בשביל להודיע לנו כמה חטאות התחייב,

אם עשה את כולם מעליהם אחד.

היינו בשגיגת מלאכות.

ותנא הרי אלו, ולכן הוסיף בשנה, תנא הרי אלו,

למיעוטיהם,

ובא למעט, שאם עשה תולדותיהם עימהן,

דה אינו מביא עליהן חטאת, אלא לעולם לא התחייב יותר מלמד טח,

הטעות.

הגם שעשה את תולדותיהם עימהן.

למה?

כי אינו חייב על התולדה במקומיו,

אלא די במי שמביא חטאת על האבות,

וזה מתכפר גם על תולדותיהן.

ודלוקר רבי אליעזר,

ומחייב התולדה עם האב.

וכל זה מובא במסכת כרתות, כמו שאמרנו, דף טז,

עמוד ב',

שובט

משווה השתי בקרקר.

כלומר,

במקל הזה שבו דואג שחוטי השתי לא יסתבכו זה בזה.

למה נקרא לזה שובט?

כי זה כמו שבט, שבט עלינו מקל.

מדקדק כשמותח את הערב ומכה בקרקר עליו במקומות מקומות,

לישבו של מתוח יותר מדי,

שהמתיחה מעכבתו מתחבר יפה

עם ההרג.

כלומר, עם מה שכבר נהרג.

על ידי שזה לא מתוח יותר מדי, אז הוא יוכל באמת

לעשות את ההרגה על הצד היותר טוב,

באופן היותר מעולה, שובט הרוב בכלל מסך,

דהיינו מסך ממש,

שמסדר חוטי השתי,

ומדקדק הרי הוא הורג, דהיינו, הוא הורג ממש.

שואל רשי,

אם אתה טוען ששובט ומדקדק לא כלולים בתור אבות מלאכה נפרדים, למה?

כי זה כלול בכלל מלאכות אחרות, שובט בכלל מסך ומדקד בכלל הורג,

מדוע אם כן שנית ג' אבות מלאכה של זורע,

בורר ומרקד?

הרי כולם

עניינם אחד, ומהו?

להפריד את הפסולת מן האוכל.

מדוע שונה אתה אותם בתור גימל, אבות מלאכה?

אומר רשי, ולא דמי לזורם, בורר ומרקד,

ששם הם

נשנים בתור גימל, אבות מלאכה.

למה באמת לא דמי? דזה בקשין.

פעולת הזורם ההיא

בקש.

היינו כדי להפריד

את הקש מן גרעיני הטבואה.

ובורר זה בצרורות.

זה בצרורות. כלומר, להוציא את הפסולת שעדיין צרורות של עפר,

גושי עפר שעדיין,

כל מיני גדלים, לא משנה.

אחרי הדישה.

לא, הדישה היא מקודם, לפני הזריעה אפילו.

לאחר הדישה היא שתזריעה, ולאחר הזריעה היא שתבורר,

שהוא מוציא את הצרורות מתוך אותם שיבולים,

או לאחר מכן לוקח אותם

לטחינה, או לאחר הטחינה הוא מרקד,

מרקד את הקמח בנפה,

וזה בקמח, המרקד זה בקמח.

כן, אבל על כל פנים,

זה המרקד, המרקד פירושו שהוא עושה פעולת ההפרדה.

בקמח, כשזה כבר קמח.

הבורר זה כשעדיין לפני תחינה הוא פועל להוציא את הצרורות מתוך הגרעינים,

והזורע זה כבר בשלב קודם לכן,

שאתה עדיין מעורב עם השיבולים.

זה זורג את זה באוויר.

נכון.

אז המטרה להפריד את השיבולים הקש מן הגרעינים.

כן.

איי, איי, איי, איי, מה אתה אומר?

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

תודה רבה, אדוני.

תודה רבה.