מסכת שבת דף עה,ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת דף ע״ה עמוד ב'

בנקודותיהם הראשונות שבעמוד זה שורה שישית מראש העמוד, ע״ה עמוד ב'

והמורחו והמאבדו.

גם מלאכות אלו

נשנו במשנה בת״ג עמוד א',

והן בכלל ל״ט המלאכות.

אדם שמולח לאחר שחיטת הצבי והפשטת עורו,

היה מולח,

מי שהיה רוצה להשתמש באור לכל מיני צרכים שונים,

היה מולח מקודם לכן את האור,

והיה מעבד אותו על ידי זה שיהיה ראוי למלאכה,

לשימוש

כך הוא מייבש

את הלחות שיש בו.

כן?

שואלת הגמרא, היינו מולח והיינו מעבד.

לשם מה הוא מולח את האור?

כדי לעבד. כדי לעבד.

אם כן,

כשאתה לא אומר מעבד זהב מלאכה,

למעשה כתוב כאן

שצורת העיבוד על ידי מלח זה נקרא מלאכה.

אז למה אתה כותב גם מולח

וגם מעבד?

מעבד זה על ידי מלח, זה מעבד.

עונה הגמרא,

רבי יוחנן אברש לקיש דאמרי תרוויו,

עפיק חד דמיניו ועיל שרטוט.

כלומר, אחת מן המלאכות הללו,

מולח, מעבד,

הן לא צריכות להיות שינויה במניין המלאכות.

ואם תבוא ותגידי אז אין למה תת מלאכות,

יש כאן רק 38 מלאכות,

התשובה היא תכניס במקומה את מלאכת השרטוט.

כי אותם אלה שהיו צריכים לאחר מכן את האור לשימושים כלשהם,

אם לפרוס על גבי מיטה ואם נעשות מזה רצועות למנעלים וסנדלים,

לא משנה,

צריכים הם

לשרטט

את המקום קודם שחותכים, כדי שיהיה החיתוך מדויק.

אם כן, מאחר שצריך את השרטוט

לצורך שימושים שבאור הזה יש עם מעבד,

זה נקרא מלאכה חשובה,

והמלאכה הזו גם הייתה במשכן.

שהרי כשהוצרכו לכסות את המשכן

על ידי האורות האלה שהזכרנו מקודם, מעילים המועדמים,

היה לזה מידה מסוימת, כן?

ומאחר והיו צריכים לשרטט מקודם לכן

כדי לדעת

ולקחת מהם את המידה המדויקת,

זו מלאכה חשובה, והיא

בכלל ל״ט מלאכות. יוצאים, כן?

שמולח ומעבד, אין זה שתי מלאכות,

אלא היינו הך,

והשלמת הל״ט מלאכות זה על ידי שמוסיפים אנו את השרטוט.

אין לו תולדות?

מה?

אין לו תולדות?

לא קשור.

זה שתי דברים שונים.

קודם כל, הבן אדם לוקח את האור ומעבד אותו על ידי ששם מלח עליו,

ולאחר מכן

והוא צריך, אחרי שהתייבש האור,

יכול הוא לשרטט כדי לחתוך אותו לפי מידה המדויקת.

אמר לי יהודי שעוסק

קצת בעיבוד אורות,

או עסק בעבר,

הוא נכנס לכל מיני מקומות כאלה,

הוא אומר לי שהאורות של הבהמות

הן מאוד מאוד עבות.

אבות.

זו פעמים שמניחים, שימו לב, מניחים

אורות על גבי אורות,

זה על גבי זה,

וכל אחת לאחד שמים מלח.

זאת אומרת, אתה יכול לבוא כמה ימים אחר כך

ואתה מגלה נחלים, נחלים של לחות שנראה כמו לחות עמדם

שיוצא מאותן אורות.

כמה ימים אחר כך, הכמות של הלחות שיש באורות

היא כמות עצומה.

על ידי העיבוד הזה של המלח

יוצא המון המון לחות,

ולכן לוקח זמן, אז זה מתייבש.

לאחר מכן צריכים גם לעשות את זה, לשים את זה בטיט,

שיכול להיות שאת הטיט עושים קודם,

כדי להסיר את השיער

שנמצא על גבי האור.

אבל זה מה שצריך לעשות.

הוא עוסק בעיבוד,

הוא עושה בתים לטבילים, כן.

חבר מהכוונה שעושה את זה.

טוב, הלאה.

אמר רבא בר אבהונא,

הימן דמלאך ביסרא חייב נישום מעבד.

רבא אמר, אין עיבוד מאוכלים.

מר אבה מביאה מחלוקת

לגבי מניחת בשר.

אם אדם לוקח בשר בשבת ומולח אותו,

אומר רבא בר אבהונא, חייב חטאת.

למה? הוא עבר פה על איסור מעבד.

מליחה זה בכלל עיבוד.

רבא אמר, אין עיבוד באוכלים.

לא חייבים על מלאכת בשר בשבת,

כי זה אוכל.

המשנה דיברה על מעבד בעורות.

בעורות ודאי שיש עיבוד.

זה הדרך.

מה שאין כאן בבשר,

לא שייך לבוא ולאסור מצד מעבד,

כי אין הדרך

לעשות את פעולת העיבוד באוכלים.

רב, הגמרא הראשונה מגיעה למפקנה שמולח ומעבד? בוא נראה.

אמרנו שזה אותו דבר.

זה אותו דבר. מעבד זה על ידי המלאכה.

זה המסכנה גם של הגמראות. נכון.

אבל זה בטח להכניס את השרטוט.

שרטוט זה במקום, כן, בדיוק.

כדי להשלים את הלמ״ט את המלאכות, חייבים להוסיף את השרטוט.

עכשיו רבא בר אבהונא בא ואמר,

חידוש גדול.

מה זה חייב? שאדם שמולח בשר,

הוא חייב בצד מעבד,

בשבת, הוא עושה את זה בשבת.

רבא אומר, מה פתאום?

המעבד שמצאנו במשנה זה בעורות, לא באוכלים.

עכשיו שימו לב שיש פה איזשהו חילוק

בדברי רבא בר אבהונא.

אמר רבא אשי,

ואפילו רבא בר אבהונא לא אמר,

אלא דקבל אלא אורחה.

כלומר, מה שייך לבוא ולומר שמלאכת בשר זה מעבד?

הלוא הכמות הנצרכת

בשביל לעבד את העור זה כמות של מלח גדולה מאוד.

כמה כבר שמים מלח בבשר?

צריך שיהיה מכוסה כל הבשר במלח,

אבל זה לא כמות של מלח כמו ששמים בעור.

אז מה שייך לבוא ולומר זה מעבד.

אז בא רבא אבה אשי ואומר, רבא בר אבהונא דיבר

על אופן שהוא עושה את העבוד כמו בעור.

למה? דרכם היה שכשהיו צריכים לקחת איתם

היו צריכים לצאת לדרך.

היו צריכים לקחת איתם בשר בשביל שיוכלו לאכול לכל אותם מקומות

שנמצאים בדרך,

אז היו מולחים אותם בכמות מלח גדולה מאוד.

ממילא,

על ידי הריבוי מלח זה נראה כמו שהוא מעבד את הבשר.

כי הרי על ידי המלח יכול הבשר להישאר ולהחזיק מעמד עד הזמן שיבוא ואוכל את זה. נכון מאוד?

אבל בטא וכך סיפרו לי שהיו מדינות, ארצות,

בזמנים הקדומים שלא היו עדיין מקררים,

מקפיאים וכדומה כמו שיש היום.

אז איך היו משמרים את הבשר?

היו מולחים את זה והיו גם תולים את זה, מייבשים את זה שיהיה לגמרי.

היו תולים את זה על גבי חבלים כאלה.

הרוח הייתה נושבת על זה,

וכשהיו צריכים לבוא ולבשל,

היו מורידים,

מכניסים לגדרה,

ואז זה היה חוזר ונהיה רך.

אבל בזמן שזה אמור להיות משומר,

זה היה יבש כתוצאה מהמלח שהיו שמים באותן חתיכות בשר.

כך סיפרו לי כאלה שהיו בתימן, שככה היו אוכלים.

לא היה להם את כל מה שיש לנו.

אבל הבאת,

אבל אם צריכו את הבשר כדי לאכולו בביתו, הוא לא צריך לצאת לדרך.

אז במצב הזה הוא לא מניח כמות גדולה של מלח.

אז לא משווה איניש ממך לא עץ.

רגע, מעבד לך להיות כמות גדולה של מלח?

כן.

זה יכול להיות גם כמות ספירה.

לא, לא. זה צריך לדעת. כי יש מינון משמעות.

אני אומר, ברור.

כאשר אדם

הולך ושם כמות גדולה, כמו בדומה לאור,

בדומה לאור, אז שייך לומר זה מעבד.

כי היכן מצאנו מעבד

באוכלים? מצאנו את זה בעור.

מה פתאום רבא בר אבונא בר חדש אפילו בבשר יש מעבד?

אלא מה?

הוא אמר את זה בספרה דנפשי,

בספרה של עצמו.

שמה?

שמאחר והכמות שמולחו את הבשר,

זה לא כמות רגילה למלחת הבשר,

אלא כמות יותר גדולה,

כגון שהוא נצטרך לצאת לדרך.

אז באופן זה, באופן שכזה, שייך לבוא ולומר שיש פה מעבד.

כי הרי מה הוא עושה?

הוא גורם לייבש על ידי המלח את הבשר.

זו פעולה שהיא דומה לעיבוד.

מובן?

אבל כשהוא צריך את זה לצורך אכילה מיידית,

כן,

אדם לא גורם להפוך את מאכלו שיהיה יבש כמו עץ.

כלומר, הוא לא נותן שם הרבה מלח עד שיתייבש ויהיה כמו עץ.

רק מעט מלח.

במצב הזה גם רבא ברב הודה מודה שאינו נחשב כמעבד בשבת.

אבל רבא חולק, רבא אומר, אין עיבוד באוכלי.

אין עיבוד באוכלי.

כלומר, גם באופן שכזה,

שמולחו בכבוד מרובה

את הבשר כשנצטרכו לצאת לדרך, עם כל זה

לא חייב לצנוע ב'.

באים התוספות ומחדשים, שגם רבא שאמר אין עיבוד באוכלין,

כל כוונתו זה רק לומר שלא יהיה חיוב חטאת.

אבל ברור שלכתחילה אסור מלרבנן למלוח אוכלין.

כך מביאים כאן בעלי התוספות.

תראו את התוספות

בדיבור המתחיל הן עיבוד באוכלין.

אומר התוספות, אין להתיר מכאן

מליחת אוכלין.

דאסור מלרבנן מליחה, בפרק שמונה שרצים.

גם כאן בהמשך בדף כ״ח מביאים את הגמרא, את העניין הזה שאסור למלוח.

אפילו ביום טוב אסור.

כן,

מדובר שהוא יכול,

כל אותן מלאכות שהוא יכול להכין את זה מקודם,

רק מלאכות כאלה,

שאם הוא לא יתקן אותן באותו יום,

אז ייפגם טעמם,

אז.

אבל מהמלכות הללו שהוא יכול לעשותן מקודם, בלא שיפגם טעם המאכל,

אז מחויב הוא לעשות את זה מקודם היום טוב.

מערב יום טוב, ולא ביום טוב עצמו.

כן.

טוב, נמשיך הלאה.

רק קודם שנמשיך נראה את רשי.

רשי אומר, היינו מולח, היינו מעבד.

עתו מליחה עליו צורך עיבוד הוא,

כלומר וכי מליחה

זה לא לצורך העיבוד.

איי ואיי לשרטוט, לפי שדרך הרצענין,

כלומר אלה שעושים את הרצועות

לעשיית מנעלים, סנדלים וכדומה,

כשהוא בא לחותכו,

משרטטו תחילה,

כפי מה שהוא רוצה, להעריך ולהרחיב ולקצר החיתוך.

אחר כך מעביר עסקים

דרך השרטוט,

וכן באורות המשכן, כשחתכו,

זה גם היה במשכן,

כשחתכו את האורות של האלים הללו

לצורך שיהיה במידה מסוימת לצורך המשכן.

כן.

דקבעלה לאורחה שמונחה הרבה, כלומר כל הדין מעבד לפי רבא ברבונה,

זה רק כשהוא יוצא לדרך צריך למלוח את הבשר בכמות גדולה.

יפה.

נחזור לגמרא, וממחקו ומחתכו.

זה גם כן

אבות מלאכות,

שהמשנה בדף ע״ג אמרה,

אדם שממחק ולאחר מכן מחתך.

מה זה ממחק?

היינו שמוציא את הסערות, בדיוק.

אחר כך מחתך.

כך

מבארים במשנה,

מגרר את הסיער שעל העור כדי להחליקו, זה הממחקו,

והמחתכו

זה שהוא חותך

את קצוות העור ליישר אותו,

ולאחר מכן מחתכו לרצועות וסנדלים.

כן.

כשאדם חותך דבר

לפי מידה מסוימת או צורה מסוימת,

זה נקרא מחתך.

אמר רבי אחא אמר חנינא,

חשב בין העמודים בשבת,

חייב

משום ממחק.

כלומר,

אכסדרה,

רש״י אומר מדובר כאן על אכסדרעות,

מה זה אכסדרעות?

זה תקרה

שהיא עומדת על גבי עמודים,

ומחיצות

אין שם.

אלא ישנם עמודים,

אחד במרחק מסוים מהאחר,

ויש בין עמוד לעמוד,

כן, את החלונות כאלה, כלומר,

מרווח כלשהו.

אומר רש״י, אם אדם

הולך

ומשייף בקרקעית הבניין

שנשענן עליו אותם עמודי אכסדרה,

יהיה חייב,

בגלל שזה נקרא, ממחק.

אדם שמחליק דבר

שיש בו גומות,

זה נקרא ממחק.

מה אתה שואל?

לא בסדר, זה כמו שני העמודים האלה.

בדיוק.

מוכרת את זה.

כן.

שוב אני חוזר, זו תקרה שעומדת על גבי עמודים,

ואין שם מחיצות.

ככה רש״י גם כן מבאר, ככה כמו שראינו.

למה הוא עושה את זה?

אז המאירי מבאר,

כדי שהמקום יהיה נוח ליושבים שם.

לכן,

כשהוא מיישר את הקרקעית של הבניין,

את הקרקעית של אותה אכסדרה,

יהיה חייב מצד ממחק.

יש מי שמבארים אחרת, מה שביארתי

זה הכל על פי דרכו של רש״י.

יש מן הראשונים שמבארים,

לא, כמו שרש״י אומר, הולך ומחליק את הקרקע של האכסדרה

או בין העמודים,

אלא

משפשף אור על גבי עמוד כדי להחליקו.

במצב הזה יהיה חייב

מצד ממחק.

תוספות מביאים כאן גם כן את רבנו חננאל,

פירש רבנו חננאל, אומר לתוספות, ושאף האור על העמוד

כדי להחליקו.

הרמב״ם

מפרש גם כן,

בדומה לרבנו חננאל,

אבל לא לגמרי.

הוא מפרש שבאמת מדובר שהוא משייף את האור,

אבל לא על ידי שהוא

משפשף אותו בעמוד, אלא הוא מותח את האור על גבי העמודים

ושף אותו בידו.

בקיצור, זה העניין של ממחק,

שהוא מחליק את האור.

קצת קשה דיברה הרמב״ם, משום שמה החידוש?

זה מה שלמדנו במשנה.

במשנה למדנו שמה זה ממחק? על ידי שהוא מחליק

את האור על ידי הוצאת הסערות ממנו.

כל אימת

שישנם איזה שהן גבשושיות

או גומות

או בליטות בדבר מסוים, ובא אדם

על ידי פעולה כלשהי,

פעולת שיוף,

ומחליק את המקום,

שייך לבוא ולומר שיש פה עניין של ממחק.

אמר רבי חייא בר אבא, שלושה דברים, סח לי רב אשי.

השמד רבי יהושע בן לוי.

הדבר הראשון,

המגרד ראשי כלונסאות בשבת,

חייב משום מחתך.

אדם שמגרד ומשייף

את ראשי הכלונסאות, כלומר, כלונסאות זה מוטות,

מוטות,

שהוא רוצה שיהיה הראש שלהם שווה וחד.

הוא הולך ומשייף את אותם מוטות.

מאחר ורצונו שהשיוף והחיתוך

יהיה לפי מידה מסוימת,

יהיה חייב מצד מחתך.

דבר שני שהוא מחדש לנו,

הממרח רטייה בשבת,

חייב משום ממחק.

אתם שומעים?

אדם שמורח משחה על תחבושת,

ולאחר מכן נותנה על אחת מן הפצעים שעליו,

יהיה חייב מצד ממחק.

כל אותם דברים ש... ממחק ולא מורח?

כל אותם דברים... לא.

כי אם אתה שם את המשחר והוא נמרח,

זה ממחק.

ממחק זה העניין.

הרב, איך אתה דומה אלינו מה זה?

הרי במחק יש לנו את האור, הוצאנו ממנו... כל אותם דברים שהיה לו בהתחלה, זה היה גוש.

על ידי זה אתה הולך ומורח את זה.

אז זה גם...

כלול בכלל מלאכת ממחק, כי זו הפעולה.

הפעולה היא

שאתה הולך ומפשט את הדבר על ידי השיוף שלך.

ממילא את אותו דבר כאן.

בואו נתבונן

מה שאני מנסה עכשיו לחשוב

כדי לענות על השאלה שלכם.

הלוא תחבושת,

כן, כידוע, זה בד.

איזה סופי.

הבד,

יש בו נקבים.

על זה שאתה מורח, מה אתה יוצר?

מה? שהמקום חלק.

כמו על מורח, אבל זה לא נקבישות.

זה אותו עניין.

שאתה מחליק את המקום,

שיהיה ישר, ולא שיהיה נקבים שם, באותה תחבושת.

זה כמו שיש באדמה בור או בגבעה.

כן, ואתה הולך עם ישר.

אתה חותם אותו, אתה מוציא.

כן.

בכל אופן, אבל יש גם במורח.

כן.

בכל אופן, זה צריך לדעת,

שללכת ולעשות מרוח הרתייה

על ידי משחה מסוימת,

זה חייב לצד מרחק.

כל היכה שהאדם מורח

דברים שמתמרחים,

זה כלול בכלל מלכת ממחק.

רק מה?

יכול להיות שאתם תהיו צודקים. מה יהיה הדין באופן

שהדבר כבר חלק מקודם?

הוא לוקח דבר וממרח אותו.

איזה פעולה של ממחק יש פה.

הלוא הדבר שנמרח עליו אותו דבר, הוא כבר היה חלק מקודם.

לא אוסיף

המרוח שהממרח של הדבר המתמרח לא אוסיף כלום

לדבר עצמו כשהוא כבר מוחלק ועומד, נקרא לזה כך.

אז לכאורה צריך לצאת שלא יהיה בעיה בזה.

רק כאן בתחבושת,

שעל ידי שהוא ממרח אז הוא מיישר,

יש פה מצב של החלקת הדבר,

שייך

לבוא ולאסור מצד ממחק.

טוב, צריך לבדוק את זה באמת.

שאלה שלכם אבל היא אכן מצוינת.

שאם נגיד את זה בכל דבר, כל אימת שאדם אורח

ברטייה היא אחיה מצד ממחק,

מה השאלה איך פה ממחק?

בעור, אני מבין.

כי הסערות

הן יוצרות מצב שהמקום לא יהיה חלק.

או על ידי הסערות,

הרי המקום נהיה חלק.

פה מה שייך במורח את הרטייה.

בכל אופן,

אומרים כאן המפרשים

שכל מה שדיברנו זה אם הוא מורח את הרטייה בשבת.

אבל מה יהיה הדין אם יש כבר משהו מרוח?

רטייה שכבר משוח עליה, מרוח עליה בשלך קודם השבת.

כן?

האם יהיה איזה איסור להניח אותה על מכה בשבת?

אם הבעיה שזה נניח, זה מישהו ממארח. ופה אין לנו ממארח. ברור, נראה את זה, אז מה הבעיה פה? אז לא יהיה איסור.

אלא מה?

צריך לבדוק

אם לא איסור מתרבנן, שהרי אסרו

ללכת ולקחת דבר שהוא מרפא את האדם,

כי זה רע משום שחיקת סממנים.

זה כבר עניין אחר שהוא מדרבנן.

אבל ממחק,

ממחק מדאורייתא אין פה.

כי זה כבר מרוח מקודם.

למשל, להניח פלסטר על

גבי פצע כלשהו,

אין בזה בעיה בשבת.

ביום רשום?

מה?

אני קראתי בהלכה שאני אסתום על זה ולא לוקח את זה, אלא כאלה זה לא.

זה אפשר להקל.

כן. נראה שכך.

נראה שכך.

למרות שאם אתה שם פלסטר של עגל,

יש בו חומר מהפנטה,

אפשר לשים בליאו, ולסתום אותו על הפנטה, ו...

כל העניין הזה של גזירה משום שחיקה סממנים,

זה במקום שהדבר שמרפא זה על ידי סממנים

שהלכו וייצרו איזשהו דבר על ידי תערובת של סממנים כלשהי.

אז פה אמרו, אפילו אם כבר מוכנים, אל תעשה שמא יחסר לך ותבוא ותשחק סממנים.

אבל דבר שלא שייך לגזור משום שחיק סממנים, אז לא.

אם אפשר שתביא לי אורחות שבת.

איזה חלק?

אני לא זוכר. יכול להיות שזה חלק א'.

צריך לבדוק במפתח.

על עניין של רפואה.

רפואה בשבת.

בכל אופן, זה הדבר השני שאמר לנו

רבי יהושע מלוי.

דבר שלישי, והמסטט

את האבן בשבת,

חייב משום מכה בפטיש,

לאחר שהיו עוקרים אבנים מן ההר,

כן? מה שנקרא

חוצב,

כן? חוצב בהר על מנת שיהיו לו אבנים.

בזמנים כתומים היו בונים

עם אבנים שהיו חוצבים מן ההר.

מה הוא היה עושה לאחר שהוא חוצב את ה...

תולש את האבן מן ההר?

היה מחליק

את האבן כדי שיוכל להשתמש באותה אבן.

מאחר ודרכם היה להחליק את האבן בשבת,

וכך היא ראויה לבנייה,

אז חייב משום מכה בפטיש.

חייב מצעד

מכה בפטיש.

אתם שומעים?

אז מה העניין של מכה בפטיש?

כל אותם דברים שהם בגדר גמר מלאכה,

גמר הכנת הדבר,

זה נקרא מכה בפטיש.

מצאנו אב מלאכה שנקרא מכה בפטיש במשנה.

אז אם אדם מסטט, כלומר מחליק אבן בשבת,

כדי שיהיה ראוי לשימוש,

יהיה חייב מצד מכה בפטיש.

יש פה דינים רבים מאוד שקשורים לעניין הזה של רפואה בשבת,

אבל אנחנו מחפשים

את העניין המסוים הזה, מה מותר להשתמש,

מה אסור.

איסור נטילת תרופות בשבת,

אדם הסובל ממיחושים או ממקצת חולי,

אסור ליטול תרופות בשבת על מנת להקל עליו את המיחושים

או לרפא את החולי.

שמתם לב?

אדם סובל ממיחושים,

זה אפילו לא גדר חולי,

מיחוש

או ממקצת חולי,

אז אסור לו ליטול, והוא מטעם גזירה,

שמא יבוא לשחוק סממנין. ולכן,

אדם הסובל מכאב ראש

או מכאב שיניים או הצטננות

וכל כיוצא בזה,

אסור ליטול תרופה על מנת להקל מעליו את המיחושים.

אמנם,

אם הכאבים חזקים

עד שחלה כל גופו

או נפל למשכב, הרי הוא כחולה שאין בו סכנה,

שיהיה מותר.

אמרתי, אם ההגדרה היא אם הוא נפל למשכב, הוא מרגיש

את הכאב בכל גופו בגלל זה.

יש פעמים שהכאב שיניים

הוא כל כך חזק

שהוא לא יכול לתפקד.

כמו כל חולה שאין בו סכנה. חולה,

גם אם אין בו סכנה, אבל מאחר שהוא נפל למשכב,

מותר לו לקחת

תרופות שהוא צריך.

כן,

הסובל מכאב שיניים

מותר לשתות משקה שיש בו אלכוהול על מנת להרגיע את הכאב.

אמנם צריך לעשות זאת באופן של שתייה רגילה,

אך אסור להשתות את המשקה על השן הכואבת

או להעבירו ממקום למקום בתוך פיו.

ובאופן זה ניכר הדבר שעושה זאת לרפואה?

חולה סכרת, מותר לו לאכול תבלין,

המועיל להוריד את רמת הסוכר שבדמו,

משום שישנם בני אדם בריאים הרגילים במאכל זה.

מאחר ולא ניכר

שזה לצורך רפואה, כי גם בני אדם בריאים

משתמשים בזה,

אם זה באופן כזה אני מדבר,

אה, אז יהיה מותר גם עם כוונתו לצורך רפואה.

כל האיסור הוא דווקא במקום שזה ניתן לשם חולי,

כן?

לשם הסרת המיחוש

או הכאב,

וזה ניכר שזה

לצורך החולי.

אבל אם זה לא ניכר,

יש פה המון המון דברים שחשובים.

ללמוד אותם.

אז סובל מכאבי בטן קלים,

אסור לו ליטול תרופות על מנת להקל על הכאבים.

אבל אם הוא סובל מכאב חזק בבטנו,

עליו להיוועץ ברופא, שפעמים מי זה חושש סכנה?

אם זה כבר במצב שהכאב כל כך חזק,

שהוא מפילו למשכב או שחלק לו גופו מחמתו,

מותר ליטול תרופות, להקל את הכאב.

יש פה עניין של חולי מעיים, צרבת,

דלקת עיניים, דלקת אוזניים,

טיפול בשיניים. יש פה המון המון דברים שקשורים לזה.

פצע שאין בו חשש סכנה ואין האדם סובל כאבים שיגדר מחמתם כחולה,

כגון פצעים שטחיים,

אין יותר ליטול עליהם משבת תרופה או משחה,

ואפילו באופן שאינו מורח את המשחה ואין בו חשש מלאכל ומרח.

שום גזירת שחיקת סממנים.

לעניין חיטוי פצע ביוד.

אני יודע שזה גזירת סממנים. תרשה לי, אתה שאלת שאלה.

אה?

זה גזירת סממנים.

נכון מאוד.

כן, אבל זה לא קשור, זה לא סממנים.

זה לא עין, זה לא...

זה אז היה משהו שקשור בית המקדש.

היום אין את הגזירת הסממנים.

מה זה קשור? אבל איך עושים היום את כל התרופות?

סגם סממנים.

זה נקרא סממנים, מה?

לך תשאל את מפעל טבע. כן, זה עדיין קיים.

כן, איך?

מאיפה יש... אני לא יודע אם מייצרים את זה בעצמם או שמייבעים את זה בסך הכל,

אבל אותם אלה שמייצרים יגידו לך איך.

אם ירצו לי, אם יסכימו לגלות לך את ה...

את הסוד של הזה.

אבל זה ברור שזה עשוי מזה.

על כל פנים כך, לעניין חיטוי פצע ביוד,

פורידין וכיוצא בזה,

אז הוא מביא שהרב אלישיב אוסר.

הרב אוירבך מתיר להשתמש ביוד,

כי כל עניינו זה להגן מזיהום.

זה כמו רטייה בלי משחה.

אדם שם תחבושת יבשה בלי כלום.

רק על מנת לשמר את הפצע.

הוא נוטה לומר שבאמת יהיה אסור,

כי מאחר שהפצע כבר קיים, סממני היוד מביאים לרפואתו,

מסתבר

שזה יהיה אסור. כמו כל תרופה שהיא מועילה, פה זה לא רק להגן

אלא זה יוצר ריפוי לפצע.

כנראה שבתוך היוד

ישנם דברים מסוימים שהם גורמים גם לרפאות את הפצע.

לא רק מניעת זיהום

או החמרת הפצע.

כן, אחר כך הוא מביא בשיבוש באספלנית,

מה שנקרא פלסטר.

ישנם שני חששות

הקשורים למלאכת עופר וקוריאה.

א', הסרת הנייר הדבוק בקצה האספלנית

היא לכאורה בגדר הפרדת הדבקה של ניירות.

כלומר, כשהוא בא להפריד,

הלוא הדביקו את זה על מנת שזה יהיה לזמן מסוים מודבק,

כדי לשמר את הפלסטר, שלא יתקלקל ולא יזדהם.

אז מאחר ונעשה לצור אל זמן מסוים,

יש מקום לבוא ולאסור. יש בזה מחלוקת.

אם מותר יהיה לפתוח את הניירות הללו בשבת.

עכשיו, עוד עניין,

כאשר כבר נותנת האספלנית על גבי הפצע,

יש להיזהר מלהדביק את הקצוות

שלה זה על זה,

משום חשש תופר.

לכן, ידביק באופן שאין הקצוות נוגעים זה בזה.

כלומר, אתם מבינים, יש פה שתי בעיות.

בעיה ראשונה,

הבעיה הראשונה זה כשאתה הולך ופותח

את שני הניירות על מנת להגיע לפלסטר.

אז גם אם נגיד שאתה מקל,

כדעת מי שמקל, כביש סובר, כשזה נעשה לצורך עד שיגיע לכדי שימוש, זה לא נקרא

הדבקה קבועה,

לכן אין בזה עניין של מקרע, קורע, אבל על כל פנים יש פה בעיה אחרת,

שכשאתה מניח את הפלסטר,

אם כתוצאה מזה, למשל באצבע זה מצוי,

כשאתה מניח את הפלסטר על גבי האצבע,

אז בזה אתה מגיע שקצה האחד

הולך ונמצא על גבי הקצה השני.

אז אתה שוב עובר פה על בעיה של תופר.

כשאתה לוקח דבר לדבר ומחבר אותו על איזשהו חיבור,

אתה עובר פה על בעיה של תופר.

לכן צריך להשתדל, אם כבר, להדביק,

לא במצב שיגיע הקצה של האחד להיות על הקצה האחר.

יש היום פלסטרים שהם מקומיים ממש.

זאת אומרת,

קטנים.

אם אתם בטח שמתם לב שכשאתם קונים את הקופסה שיש בתוכה את הפלסטרים, יש כל מיני גדלים.

אז בשבת אפשר לשים לב לקחת רק את אלה שאין בהם את החשש הזה.

זה הקטנים?

כן.

כן.

עכשיו כשבן אדם,

לא רק חשבתי, כמו שאתה נותן קלטר על האצבע לפגור אותו כאילו לגמרי?

זה אסור, כן. למה?

כי הוא מדביק את הקצה האחד לקצה השני.

כן.

חשש תופר.

יש להיזהר... למה החשש של חכמים זה שמא יבוא לעשות משהו אחר?

לא, לא. פה זה לא ככה.

אתה אומר, פה יש החשש, אם זה פייצד, למה צריך ל... לא, פה זה לא כך. מה שאמר חשש...

חשש תופר, הוא מתכוון שיש מקום לבוא ולאסור מצד תופר. זהו הוא מתכוון.

זה תופר. יש להיזהר מלהסיר, זה קצת פלא.

כי זה לא שני דברים לכאורה, זה אותו דבר.

אבל נראה שגם כשאתה מחבר קצה לקצה,

כשאתה מחבר קצה לקצה, זה גם אותו דבר, כן.

כי התופר האורגינל זה כשאתה לוקח

שני דברים ומחבר.

אבל האמת שתופר זה לאו דווקא באופן הזה,

להלכה.

אלא גם אם אתה לוקח בד,

כן, ואתה מקפל אותו, נאמר,

ותופר,

זה מספיק.

על ידי זה אתה מחבר קצה לקצה, חלק לחלק.

יש להיזהר מלהסיר ספלנית מהגוף

במקום שיש בו סערות,

באופן שקרוב לוודאי שיתרשו סערות.

מותר לעשות פעולה כדי למנוע היווצרות פצעים.

לכן, מותר ליתן שמן על כפות הידיים

כדי למנוע היווצרות פצעים.

רתיה שמרוכה עליה משחה נתונה על גבי המכה מערב שבת,

שהוחלוקה במקומה וזזה לצדדים.

כלומר,

אדם כבר דאג לערב שבת

שעל גבי המכה תהיה רתיה, תחבושת וכדומה,

הכל מסודר.

אבל בשבת הרתיה זזה במקומה, ברחה מן הפצע.

הוא יכול להחזיר אותה לפצע או לא?

התשובה,

מותר להחזירה למקומה.

אבל אם נפלה רתיה מגופו,

זה כבר...

כבר אחרת.

יש פה מקום להחמיר אם זה נפל על גבי הקרקע.

למה, אם לא רגיע מוחנת הערב שבת, הוא לא שם אותה, הוא רוצה עכשיו לשים אותה.

אז אמרנו, יש פה עניין של שחיקת סממנים.

מדברים על אחרי שכבר שמת,

ואז לכאורה אין פה בעיה של שחיקת סממנים כבר שמת.

אין למה רק להחזיר.

אז באופן שזה עדיין על גופך זה בסדר.

אבל אם זה נפל מהגוף,

פה יש מקום לאסור.

אסור למצוא דם בשבת,

בשבת דם מפצע משום איסור חובל,

ולכן אסור למצוא דם שבין השיניים.

אין לחכך בפצעים

או בחטאתים או בחניכיים רגישות,

אם קרוב לוודאי שייצא דם בעת החיכוך.

אסור לפצח שיניים. זה פשוט.

על ידי,

על ידי,

מפה אין בעיה.

על ידי הוורשה של, על ידי מברשת,

אז קרוב לוודאי, כן.

כן, ודאי, ודאי.

פצע סגור שיש בתוכו מוגלה, וכן כיס של מורסה.

אם יש בהם חשש פיקוח נפש,

מותר לעשות כל הנחוץ לרפואה אף על ידי מלאכות גמורות.

ואם אין חשש פיקוח נפש,

אסור לדחוק עליו בידיו על מנת להוציא את המוגלה,

אם קרוב לוודאי שייצא גם דם.

אם המורסה גורמת לאדם איסורים,

מותר לעשות נקל במורסה,

על מנת שהמוגלה תצא מאליה.

לפעמים המוגלה עושה חוף,

והיא ייצאה ממקצרה.

זה כבר זיהום בגוף, זה כבר בעיה אחרת, זה מסוכן יותר.

פסמורסה זה אחת שלושה דברים שכתוב בהם מותר.

מה?

פסמורסה.

פסמורסה, בדיוק.

נכון מאוד, זה אחד מהדברים שכתוב פתור ומותר, נכון?

טוב, נמשיך הלאה.

יש פה המון המון דברים בהלכה,

וכמובן שהייתי שמח מאוד אם

נוכל להגיע לזה, אבל במסגרת הזו,

אין לנו בעיה עם זה.

אני אומר, אי אפשר, אנחנו לא יכולים בו זמנית גם ההלכה וגם זה,

כי לא נספיק כלום.

שופר עוד שעה. אומר רשי.

בואו נראה את רשי יחד איתכם.

עכשיו בין העמודים,

רואים את רשי?

כן. כגון

עמודי אכסדרעות שעשויים חלונות-חלונות,

ונסמכים בחלונות בין עמוד לעמוד.

ועכשיו שם בקרקעית הבניין שנשענן עליו,

כדי שיהיה חלק,

חייב משום מימחק.

המגרר השקל ומסעות,

שיהיו לה שאין שווין וחדין,

ממרח רטייה מחליק תחבושת על המכה,

משטט את האבן לאחר שנקרה מן ההר ונחצבה,

מחליקה.

אז מה הוא חייב? משום מכה בפטיש,

שהוא גמר מלאכה, שהוא גמר מלאכה, בדיוק.

נמשיך בגמרא, שוב נחזור לגמרא.

אמר רבי שמעון בן קיסמא,

אמר רבי שמעון בן לוי,

אמר רבי שמעון בן לקיס, סליחה, טעיתי,

אמר, שוב אני חוזר, אמר רבי שמעון בן קיסמא, אמר רבי שמעון בן לקיס,

הצרצורה בכלי,

המנפח בכלי זכוכית,

חייב משום מכה בפטיש.

איך אתה יכול לנפח חכות מלהביא את זה? תרשה לי שנייה.

קודם כל נבער

מה זה צרצורה בכלי.

יש לאדם

כלי,

והוא הולך וצר על זה איזושהי צורה.

פעמים כשאדם רוצה שהגביע, הכסף שיש לו בבית,

רוצה שיהיה נאה.

מה הוא עושה?

יוצר איזשהו ציור על גבי

הכלי הזה.

או מנפח בכלי זכוכית.

לאחר שהטיחו את הזכוכית,

הוא הולך ועל ידי פעולה של ניפוח,

יוצר את החלל שבכלי,

ואז מקבל הוא צורה.

כשהזכוכית מותכת,

אז עדיין שייך ליצור

צורת הכלי באותו זמן.

אבל זה חייב לעשות בשבת.

אם מישהו עושה... מדברים על זה.

לא, אני אומר, זה לא רק הפעולה של ניפוח, זה הבלקה של אב. הוא עשה את זה מקודם, זה לא הבעיה.

לא זה הבעיה.

הוא השתמש בחום בשבת. כן, כן, בסדר, זה נכון. אם עשה את זה, אז עוד בעיה.

הרי להטיח את זה לפני שבת, ובשבת לעשות את הצורה הזאת, זה מתקרב כבר. ודאי, ודאי, ודאי. מדובר שהוא הוציא,

הוציא את זה מיד לאחר שהוטח,

והולך ומנפח.

זה כתוב פה.

ציורים, איך זה יכול להיות?

אז יכול להיות

שסמוך לשבת הוא הכניס אותו לכבשן,

או לאחר שזה הוטח, כבר נכנסה שבת, ואז

הולך לנפח אותו.

אומרים לו, אדוני,

כבר שבת הייתה,

נגמר הסיפור.

או שזה היה מישהו אחר עשה את ההבערה של הכבשן, הוא רק עשה את פעולות הניפוח.

זה לא הבעיה שלנו. כאן, האם לדבר, להסביר,

מה העובר אדם שעושה את הפעולה הזו?

אז אומר לנו רב שמעון בן לקיש,

חייב משום מכה בפטיש,

כי הפעולות הללו הן נקראים גמר מלאכת הכלי.

גם צרצורה, אתם שמים לב, גם צרצורה בכלי,

זה גם כן נקרא גמר מלאכת הכלי.

הגם שלמעשה יש פה חידוש גדול,

משום שלמעשה שייך להשתמש בכלי

גם בלי אותה צורה.

מה?

מה?

לא הבנתי מה שאתה אומר. הכלי כבר מוכן.

אני אומר לך, גביע כסף.

אבל הוא היה חלק, ובא בן אדם ועשה צורה באותו כלי.

בגביע.

הוא שומע את הצורה.

את השימוש הזה.

לא שום שימוש, לא שתנה כלום.

אותו שימוש, רק יש פה צורה בלבד.

בכל זאת,

חייב משום מקרה בפטיש. אז אני אגיד לכם.

למעשה כאן מדובר

במצב כזה שהוא מלכתחילה,

כשעשה את הכלי,

זה היה עומד לשם זה שיהיה בו צורה.

אם זה כלי כזה

שלא היה עומד לעשייה צורה,

אז לא יהיה חייב משום מקרה בפטיש,

משום שהכוונה בעשיית כלי הזה לא הייתה על מנת לעשות בצורה.

אז מייד כשנגמר, נגמרה יצירת הכלי ונגמר עשיית הכלי, אז כבר לא שייכים למכה בפטיש.

אז מה, אתה אומר, הוא יהיה מותר? כאן מדובר אבל באופן, אה... אתה רוצה לעשות צורה?

מה? יהיה מותר לו לעשות צורה? הוא יהיה אסור מצד סיבה אחרת, אני מדבר מצד מכה בפטיש.

אבל כשאתה בא לדון מצד מכה בפטיש,

מדובר בכלי כזה שהוא עומד לכך.

כלומר,

כוונתו מלכתחילה הייתה על מנת שיהיה בו צורה.

לכן נקטתי גביע כסף,

כי אם אתם תראו,

ברוב הפעמים שיש גביעי כסף, יש בהם איזושהי צורה מסוימת.

אם של אשכולות ענבים,

אם של איזשהו פסוק, כל מיני, כל אחד עם השיגעון שלו.

אבל יש בזה צורה.

אז מאחר וישנם כאלה שעומדים לשם עשיית צורה בהם,

אם כן יוצא שגמר מלאכת הכלי היא בעשיית הצורה שבהם.

יפה.

אמר רבי יהודה,

היימן דשקיל

עקוף מגילימי,

חייו משום מכה בפטיש.

לאחר הריגת הבגד,

פעמים שעדיין

נותרים שם ראשי החוטים,

חוטי השתי,

חוטי הערב.

כידוע, איך עורקים את הבגד? על ידי שמכניסים בין שני חוטי שתי תמיד את חוט הערב,

ויש על ידי כיסא ההריגה, כידוע,

את המהלך הזה, כמו שדיברנו כבר לפני כמה שיעורים,

שהיצירה הזו של העלייה והירידה נותנת מצב שקבוצת חוטי שתי יורדים מטה ואחרים למעלה,

ולאחר שהכניסו את חוט הערב,

שוב חוזר פעולה הפוכה, אלה שהיו התחתונים עלו למעלה,

העליונים חזרו להיות למטה, ושוב הוא מכניס את חוט הערב.

כך נוצר,

כך הורגים את הבגד.

הרבה פעמים נשאר בתום הריגת הבגד חוטים בולטים,

עם חוטי השתי, עם חוטי הערב.

אז אם אדם הולך ולוקח את אותם ראשי חוטים התלויים בבגד, כי זה לא נאה לבגד שיהיו חוטים בולטים מהבגד,

או שפעמים שנהרגים תוך כדי הריגת הבגד,

יש כל מיני קסמים או קשים,

ככה מבארים כאן,

הוא לא מתכוון התחברו לבגד והוא הולך וחותך או תולש אותם משם.

חייב משום מכה בפטיש.

למה חייב משום מכה בפטיש?

כי הרי זה גמר מלאכת הבגד,

על ידי זה שהוא מוציא את כל אותם דברים שהם לא ראויים להיות יחד עם הבגד.

ככה היה דרכם של ההורגים,

שלאחר הריגת הבגד

מסירים את כל אותם דברים שהתחברו בשעת ההריגה בלא מתכוון,

או את אותם חוטים הבולטים,

שתיב החרב שהיה שם,

כי זה לא ראוי שיהיה בבגד.

והאנם, הילה, אומר רבי יהודה, כל מה שאמרנו שזה מכה בפטיש,

דקפיל עלי הוא,

ודווקא אם הוא מקפיד

שלא יישארו בבגד חוטים,

קסמים,

במצב הזה אומרים אנו,

מלאכת הבגד לא נגמרה עד שאחר שכבר יהיו ניטלים משם. זה קשור לאדם עצמו, לאופי שלו.

אבל אם הוא לא מקפיד,

בדיוק, אבל אם הוא לא מקפיד עליהם,

זה לא נקרא גמר מלאכה,

והוא לא עובר על איסור מכה בפטיש,

אומר רשי.

כן, אני רוצה יחד איתכם לראות את רשי.

הצר צורה בכלי.

אומר רשי,

בכלי שעומד לכך,

ונע אותו.

רשי מדגיש,

שאם אתה בא לחייב על עשיית צורה בכלי,

מישהו מכה בפטיש,

על כורחנו,

שזה רק בגלל שהכלי מלכתחילה היה עומד לכך. כלומר,

כל המחשבה בשעת יצירת הכלי היה על מנת לצור בו צורה.

אבל אם למשל לא היה עומד לכך,

אז גמר יצירת הכלי היה,

והיא מסתיימת גם בלא הצורה הזו.

לא שייך לחייב, אם כן, כשהוא עושה צורה,

משום מכה בפטיש.

אבל אם יש כלי,

הוא לא חייב להיות בצורה הזו.

הוא מסתיים ככה, וגם מסתיים, אפשר לסיים אותו ולהוסיף אותו.

אם אני אוסיף לו איזשהו צ'ופצ'י, שהוא יגיד, אני משנה את ה... תרשה לי, שמואל, שמואל,

נראה לי שאתם לא הבנתם מה אני רוצה פה.

הכלי כבר גמור.

הכלי גמור. אלא מה? חסר בו צורה.

הוא רוצה לחקוק

או לצור על ידי איזשהו, איך זה נקרא, כלים מסוימים,

בתוך הכלי, שיהיה איזושהי צורה יפה.

זה הכול. על זה מדובר.

לא שהוא משנה בכלי כלום. כלום, שום דבר.

לא מוסיף שום דבר, אלא רק צורה.

שיהיה יפה, לא יהיה חלק.

חלק זה מדי משעמם. הוא רוצה משהו

שהוא יהיה רב-גוני.

שהעיניים, כשרואים את הגביע,

יתפעלו מהגביע הזה.

מתי הם מתפעלים?

כשיש צורה על גבי הכלי.

אז אם הוא עושה את הצורה הזו, אומרת גמרא, חייב מצד מכה בפטיש.

ואז היא נתקשה, איזה מכה בפטיש יש פה? הלוא הכלי הזה היה כבר עומד ומוכן כבר ממתי?

מקודם השבת.

עשו אותו מקודם.

אז מה צריך לחייב מצד מכה בפטיש?

אלא על כורחנו שמדובר בכלי כזה,

שאומנם יצירתו כשלעצמו נגמרה מקודם, אבל מאחר

שהתכוונו שלא להשתמש בו אלא עד שיצור בו צורה,

וכבר בשעת יצירת הכלי היה לו כוונה לצור בו צורה,

אם כן גמר מלאכת כלי זה,

זה על ידי הצורה.

מובן?

זה מה שכתוב ברש״י.

מנפח בכלי זכוכית,

כשהותח

נעשה על ידי ניפוח.

דשקיל אקופה

ראשי חוטין

התלוין ביריעה

במקום כישורן,

כשניתק בחוט וקשרו,

וכן קשין וקסמים דקין,

שנהרגו בה בלא מתכוון,

ונוטעין אותם ממנה לאחר הריגה,

גמר מלאכהו וחייו

משום מכה בפטיש.

כן.

זהו, אז בזה נסיים להיום.