מסכת שבת דף עה,א | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, תו״ע עמוד א',

שורה שישית מראש העמוד

מגושטה רב ושמואל

חד אמר חהשה ואחד אמר גדופה.

הזכרנו אתמול את העניין הזה שמי שלומד

דבר אחד מן המגוש חייב מיתה.

ביארנו שהמגוש

זה אדם שהוא מין,

כלומר דרכו להסית אנשים לעבודה זרה.

עכשיו נלמד שלמעשה הביאור של המילה מגוש

אינו מוסכם ככה על כולם אלא יש בזה מחלוקת

של רב ושמואל.

אחד מהם אומר שהמגוש זה מכשף.

עוסק בכישוף.

והאחר אומר שזה אדם שאדוק בעבודה זרה עד כדי שמסית אנשים

לעבודה זרה.

לא נתבהר בגמרא מיהו שאמר שזה מכשף

או מיהו שאמר שזה מין האדוק בעבודה זרה.

מנסה הגמרא לברר

מיהו זה שאמר

מכשף ומיהו זה שאמר שזה מין האדוק בעבודה זרה.

דסתיים דרב דאמר גדופי.

נוכל אולי להוכיח

שרב הוא שאמר שהמגוש

זה מין שאדוק לעבודה זרה.

דאמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב

הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה.

למדנו כבר אתמול

שרב אומר

שאדם שלומד דבר אחד מן המגוש

חייב מיתה.

על כורחנו שהמגוש

שאמר רב הכוונה שזה מין

האדוק לעבודה זרה ולכן

חמור כל כך ללמוד ממנו

עד כדי שיהיה חייב מיתה אם למד ממנו.

דאיס על כדעתך חרשה משום שאם יעלה על דעתך לומר

שמגוש שהזכיר רב

זה מכשף

ומה שאסרו ללמוד ממנו זה בגלל שמצאנו בתורה הקדושה בדברים יח.

לא יימצא בך מעונן ומנחש ומכשף.

הרי כתוב, הכתיב לא תלמד לעשות,

אבל אתה למד להבין ולהרות.

לא ייתכן לומר שיהיה אסור ללמוד ממנו כלל וכלל.

הרי בפסוק שלפניו כתוב,

לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם.

דורשים חז״ל,

מה זה לא תלמד לעשות?

מדייקים שהאיסור הוא רק אם אתה למד על מנת לעשות.

אבל אם אתה למד מן המכשפים הללו

על מנת להבין,

כלומר כדי לדעת איך להינצל מן הכישוף.

ועוד,

שעל ידי שאתה מבין

לא יוכל אדם שיעשה לפניך כישוף

לומר שהוא נביא.

לא תטעה לומר שהוא נביא אלא הוא נביא שקר.

וכן אתה למד להורות.

שהרי בדין הכשפים

יש דברים שהם

חייב עליהם סקלה ויש דברים שהם אסורים

ולא חייב עליהם עונש, יש דברים שהם מותרים.

אם כן, רשאי אתה ללמוד

מן המכשף

מהם סוגי הכשפים כדי לדעת,

מהם המותרים ומהם האסורים.

אם כן, מדוע הרב שאמר,

מדוע הרב אמר, הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה?

אלא ודאי על כורחנו תסתיים,

ברור הוא,

והוכחה ברורה יש לנו מכאן

שמה שרב אמר חייב מיתה מי שלומד דבר אחד מן המגוש,

בגלל שהוא מפרש שהמגוש זה הכוונה מין.

וכאשר זה מין שהדוק לעבודה זרה,

אכן אין היתר ללמוד ממנו כלל וכלל.

אמר רבי שמעון בן פזי,

אמר רבי יהושע בן לוי

לשום בר כפרה.

הזכרנו אתמול גם כן את העניין הזה

שמעלה גדולה למי שיודע לחשב תקופות ומזלות,

שיעסוק בחישוב תקופות ומזלות,

עד כדי שאם הוא לא מחשב בעניין תקופות ומזלות,

אסור לספר ממנו.

באה הגמרא כאן

לבאר שיש בזה מצווה

לחשב תקופות ומזלות.

כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב,

עליו הכתוב אומר,

ואת פועל השם לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו.

כלומר,

אדם שיודע ויש לו את הכלים

לדעת את החשבון שבתקופות ומזלות,

העניין של התקופות כמו שבהרנו אתמול,

המתי תיפול כל תקופה ותקופה, כידוע שיש ארבע תקופות בשנה.

מתוך שנת חמאס, שזה 365 ימים ורבע,

ישנן ארבע תקופות בתוך אותה שנה.

המתי תיפול כל תקופה ותקופה,

ועל פי זה יכולים לדעת לחשב המתי תיפול תקופת האביב.

וזה משנה גם לגבי העניין הזה של עיבור השנה,

המתי מעברים את השנה, המתי לא צריך לעבר שנה.

וכן, המזלות

הן מתי משמשים.

ישנן מזלות שהן 12 מזלות, כמו שהזכרנו אתמול,

וסימנן תשת סעב מעק גדד.

תשת זה טלה,

שור,

תאומים,

סעב זה סרטן,

אריה,

בתולה, מעק זה מאזניים,

עקרב,

קשת,

גדד זה גדי דלי דגים.

כל אחד, כידוע,

בחודש אחר,

ולמעשה הם משמשים גם בכל יום.

כל מזל מתוך ה-12 מזלות

משמש שעתיים בכל יום.

המזלות זה קבוצות כוכבים

שמוגדרים בשמות הללו,

וכמובן יש בהם השפעה לעולם,

וראוי שאדם

שיודע ויש לו את האפשרות לחשב בהם,

שיחשב.

גם אדם

שיכול ללמוד את החוכמות הללו, יש מי שילמד אותו את זה, ולא לומד,

הוא גם בכלל העניין הזה שעליו הכתוב אומר, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו.

כלומר,

שאדם שאינו רוצה להתבונן

בפועל ה' ובמעשי ידיו,

שזה כולל כוכבים וטבע שמיים,

הרי יש עליו תביעה

שעל ידי ידיעה זו

מתעלה ומתרומם ומתדבק,

ומגיע ליראת הרוממות,

ליראת הרוממות מהקדוש ברוך הוא.

מוסיפה הגמרא את דברי רבי יוחנן, אמר רבי שמואל בר נחמני,

אמר רבי יוחנן, כל מיניין שמצווה על האדם

לחשב תקופות ומזלות.

ישנה גם מצווה,

מי שעושה כך, שנאמר, ושמרתם ועשיתם.

בדברים ד', פסוק ו',

נאמר, ושמרתם ועשיתם כי חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

ישנה איזושהי חוכמה ובינה שהעמים יכולים לקלוט את חוכמת ישראל בזה.

ומהי איזו חוכמה ובינה שהיא לעיני העמים,

שתהיה ניכרת לעיני העמים?

הווי אומר, זה חישוב

תקופות ומזלות.

החוכמה הזו היא ניכרת גם

לעמים, לאומות.

החכם יכול לתת להם סימן על כך שהוא יודע את החוכמה הזו,

שהרי על ידי חילוך החכמה והמזלות

יכול הוא לדע

אם השנה הזו תהיה שכונה גשומה.

וכשיתגלה שאכן כן,

הרי זה קידוש שם שמים גדול,

בזה שגם עם ישראל מבינים ויודעים בחוכמה ובינה זו.

כל העיתים, כל הזמנים,

אם הם יהיו לטובה או חלילה לרעה,

זה תלוי בהילוך החכמה והמזלות.

השעה

שבה משמש, השעה של תחילת היום,

שבה משמש מזל מסוים,

כוח השפעתו תהיה גדולה יותר במשך אותו יום.

וזה מה שאומר הפסוק, כשמרתם ועשיתם,

כשנאמר לשון ושמרתם,

פירושו שאתה צריך להישמר, להגיע למצב הזה,

שתוכל לחשב תקופות ומזלות אם כן יש מצווה בדבר הזה.

אחד מן המפרשים...

כותב

מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא זה חוכמת הכוכבים

כמו שהפסוק בתהילים אומר כי יראה שמך המעשה את צבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת

ממנה יגיע האדם לכבוד הבורא

אומר רשי

אמגושה דאמרינא בחולדוכתא

רבו שמואל פליגבי

אצלנו כתוב מאגושתא

ורשי

בתלמוד של רשי היה כתוב אמגושה

אבל העניין הוא אחד

שמצאנו בכמה מקומות הלשון הזה

מיהו ומהו זה אמגושה

אז בזה חלוקים רבו שמואל

אחד אמר חרשי מכשף

ואחד אמר גדופי מה זה גדופי? מין

האדוק בעבודה זרה ומגדף תמיד את השם

ומסית אנשים לעבודה זרה

מוכיחה הגמרא שרב סובר

שזה מין האדוק בעבודה זרה

משום זה איסלקא דעתך חרשי

אם יעלה על דעתך לומר שהמגוש

בדברי רב

זה אדם שעוסק בכישוף

ומה הטעם שכל כך החמיר עליו

וטעם המשום דכתיב לא יימצא בך וכולל וכחשי מכשף כמו שאמרנו כתוב שם באותו פסוק מעונן ומנחש ומכשף

ולכן נאסר ללמוד ממנו לא ייתכן

שיחמירו במי שלומד ממנו כל כך עד כדי שיהיה חייב מיתה

והכתיב לאיל מיני לא תלמד לעשות כדי שתעשה

הלא על אותם אלה

מעונן ומנחש ומכשף נאמר בפסוק מקודם לא תלמד לעשות

היינו איסור הלימוד מהם זה רק על מנת שתעשה

זה אסור

אם כוונתך בלימוד על מנת לעשות כמותם זה אסור

אבל אתה למד מהם על מנת להבין

אומר רשימה זה להבין

שתוכל לעמוד בהם

כלומר שאתה תדע

שאם באים לעסוק בעניין זה את הקיר שהוא מחשב

ואם יעשה נביא שקר

לפניך שתבין שהוא מחשב כלומר גם כדי שאתה תנצל

מן הכישוף

וגם כדי שתדע לא לטעות אחר אדם

שעושה כישוף

אלא תדע שהוא נביא שקר

תסתיים דגדופהו

וילקח

כל דבריו דברי עבודה זרה

ויסתלק מעליו

שלא ישיאך

כלומר כאשר אדם הוא

מן ההדוק לעבודה זרה מסית אנשים לעבודה זרה

אין ללמוד ממנו כלומה אפילו דברי תורה

כי כל דבריו הם לצורך זה שתעבוד עבודה זרה ואם כן מחויב אתה להסתלק ולברוח מאחד שכזה

כדי שלא יצליח להשיאך היינו לפתות אותך שתלך לעבוד עבודה זרה

לעיני העמים שחוכמה ניכרת היא

זוהי החוכמה ובינה שאמרה תורה כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים

שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החכמה והמזלות שמעידים כדבריו

כלומר יכול הוא להוכיח להם

שאכן הוא מבין בזה

על פי

שהוא

צופה כל מיני דברים שיהיו במשך אותה שנה וכשאכן מתקיימים הדברים יודעים שהוא מבין בחוכמה זו

שאומר שנה זו קשומה והיא כן

שנה זו שכונה והיא כן

שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל תלוי

הכל לפי השעה מתחילת לשמש בכניסת החמה למזל

שילוב של

צירוף החמה שבתחילת היום

עם אותו מזל

שהוא משמש גם כן בתחילת היום בדומה

לחמה שמתחילה להאיר בתחילת היום

אז אותם, אותו מזל

שהוא משמש

בתחילת היום

עם החמה שהתחילה להאיר את תורה כאן על גבי כדור הארץ

זהו המזל שכוח השפעתו גדול יותר במשך כל אותו יום.

נחזור לגמרא בנקודתיים

הצד צבי

במניין המלאכות מצאנו גם

איסור צדה

אדם שצד צבי

עובר פה על מלאכה

מלאכת צדה

טענו רבנן

הצד חילזון והפוצעו

אינו חייב אלא אחת

רבי יהודה אומר חייב שתיים

שהיה רבי יהודה אומר

פציעה בכלל דישא

אמרו לו אין פציעה בכלל דישא

בברייתא

שונים חכמים

שאם אדם צד חילזון

ולאחר שצד אותו

פצע אותו

על מנת

להוציא את דמו, כלומר

דחק את החילזון בידיו

כדי להוציא את דמו

שהרי החילזון זה היה

זה מין דג

שגדל בים

והדם שלו היו צובעים בו את התכלת

היו עושים מדמו את התכלת

אם כן

אדם שצד את החילזון וגם פוצע אותו

חייב אינו חייב אלא אחת

סוברים חכמים שהוא חייב רק מצד שהוא עבר על איסור צדה

אבל על מה שפצע אותו כדי להוציא את דמו לא עבר בזה איסור דאורייתא

אנחנו נראה בהמשך

למה באמת לפי חכמים

אין איסור במה שהוא פוצע אותו על מנת להוציא את דמו

אבל

יש דעת רבי יהודה שחולק

רבי יהודה אומר חייב שתיים

הוא יהיה חייב שתי חטאות גם על הצדה

וגם על הפציעה

מה האיסור של הפציעה?

מה האיסור כשהוא מוציא את דמו של החילזון?

שהיה רבי יהודה אומר פציעה בכלל דשאה

כמו שמצאנו

כשאדם

דש את התבואה

הרי בזה מפרק את התבואה מן השיבולים

אם כן כאן גם כן כשהוא מפרק את הדם שלו ממנו

מן החילזון

הרי זה תולדת דשאה

אם כן חייב שתיים

גם מצדה הצדה וגם מצד הדשאה

אמרו לו אין פציעה בכלל דשאה

החכמים כלומר התנאה הראשון

שאמר שאינו חייב אלא על הצדה ולא על הפציעה

משום שסוברים הם

שאין פציעה בכלל דשאה

כלומר אי אפשר לחייב

על פציעת החילזון

משום תולדת דש

מדוע?

אמר רבא מאיתמא דרבנא

מהו הטעם של חכמים הסוברים

שאין פציעה בכלל דשאה?

כסברה

אין דשאה אלא לגידולי קרקע

חכמים סוברים

שהחיוב במלאכת דשא אינה אלא בגידולי קרקע

בדברים שהם גדלים בקרקע

ותוספות מבאר

כי הרי מלאכות שבת נלמדות מהמלאכות שהיו נעשות במשכן

היכן מצאנו אם כן דשאה במשכן?

בסממנים שהם גידולי קרקע

לכן

אין

לחייב על מה שאין

גידולי קרקע

ולכאורה הדבר תמוה מאוד

הרי הדישה הזו בעצמה

של הוצאת דם החלזון

היא הייתה נצרכת גם בעשיית המשכן

שהרי מדמו היו צובעים את צבע התכלת

ומצאנו ביריעות

שהיה בהן גם כאלה שצבועים את צבע התכלת

אם כן, מדוע אומרים חכמים

שמלאכת דישא היא רק בגידולי קרקע?

הרי בעשיית המשכן

מצאנו את

הוצאת הדם מנחל הזון גם בעשיית המשכן.

אז מבאר

אחד מן האחרונים

שכל הטעם שלמדים מלאכות שבת ממלאכות המשכן,

משום שהמעשים שנעשו לצורך המשכן

הם ודאי חשובים.

אם כן,

למדים אנו שאותן מלאכות,

יש להן חשיבות של מלאכה גם לגבי השבת,

אבל מעשה שהיה במשכן,

שלמדנו ממנו מלאכה אחת,

אין ללמוד ממנו מלאכה נוספת,

כי מאחר ומצאנו לו חשיבות

מצד מלאכה אחת,

אין לנו אם כן ראייה שגם מלאכה נוספת היא תהיה חשובה עד כדי לחייב עליה בשבת.

ממילא, כאן בפציעת החלזון,

מאחר שהיה גם עניין של בורר,

לא נוכל לבוא ולהחליט

שגם

מלאכת דישא קיימת

כאן בחלזון,

משום שרק אחד מהם נוכל לומר שהיא מלאכה חשובה,

ולא שניהם יחד.

ואם תבוא ותשאל אותי מה פתאום החלטנו שהבורר זה החשוב

ואילו הדישאה אינה חשובה,

משום שכבר מצאנו עניין בורר

גם בדברים אחרים,

גם שלא בפציעת החלזון.

מה שאין כן

דישא שאינה מגידולי קרקע,

זה דבר שלא מצאנו

עניין של חשיבות במשכן.

ולכן פוסקים חכמים את דינם

שאין דישא אלא בגידולי קרקע.

שואלת הגמרא, ולחייב נמי

משום נטילת נשמה?

גם אם נאמר שלא שייך לחייב על הפציעה

משום דישא,

כיוון שאינו גידולי קרקע,

אבל שיתחייב על כל פנים משום נטילת נשמה.

הרי על ידי שהם הוציאו את דמו,

מת החלזון לבסוף.

מדוע לא תחייבנו גם מצד נטילת נשמה?

יש ראשונים השואלים

למה צריך להגיע שכל החיוב בהוצאת הדם מן החלזון

בגלל שעל ידי כך ממיתו, אם כן יש נטילת נשמה?

הרי גם בלא שממיתו נוכל למצוא עניין של נטילת נשמה.

עצם הוצאת דם

מן החלזון

יתחייב משום נטילת נשמה, אפילו שלא יהיה ממיתו לבסוף.

כמו שמצאנו לגבי חובל,

מהו החיוב שיש באדם שחובל בחברו?

משום נטילת נשמה.

מה נטילת נשמה שבזה?

עצם זה שהוא מוציא ממנו דם,

הגם שהנחבל לא מת לבסוף,

בכל זאת שייך לחייב מצד נטילת נשמה.

אם כן, אז גם בחלזון כאן

נחייב מצד נטילת נשמה בעצם הוצאת הדם, גם אם לא ימות לבסוף.

כך

מקשים הראשונים

ומתרצים

שהדם שהיו צובעים בו,

הלוא מה המטרה שמוציאים את הדם מן החלזון?

על מנת להשתמש בדם, לצבוע בו צבע התכלת.

אז הדם שהיו צובעים בו זה לא כשאר דמו של החלזון הבלוע בגופו.

זה דם שהוא כנוס ועומד,

מופקד כאילו בתוך

גוף החלזון, אבל זה לא בלוע בגופו.

על דם שכזה אינו חייב מצד נטילת נשמה.

לכן

בארו המפרשים

שאם כבר לחייב בפציעת החלזון,

זה רק בגלל שבדרך אגב

מתו לבסוף מכוח זה, ואם כן, לחייבינו מצד

בעצם שמת,

וזה נטילת נשמה.

תוספות מוסיפים,

אפילו שלמעשה נוכל לכאורה לחייב אותו מצד נטילת נשמה,

כי עצם זה שהוא הוצד אותו והוציא אותו מהמים.

הרי דרכו של

מי שחי בתוך המים

לאחר שמוציאים אותו מתוך המים, כמה זמן אחר כך הוא מת?

אומרים בעלי התוספות,

הואיל ודרכו של החלזון לפרכס כשמוציאים אותו מהמים,

והוא מקרב את המיטה לעצמו על ידי הפרכוס,

אין לחייבו על כך.

השאלה נשאלת, למה דווקא החלזון, לכאורה כל הדגים האחרים גם כן בכלל זה.

אז מבארים

האחרונים שהחלזון לא דומה לשאר הדגים שמתים כשמוציאים אותם מהמים,

הוא מת רק על ידי הפרכוס.

הרי דבא כותב

שלא נוכל לחייב מצד נטילת נשמה מכוח הצדה, כי דרך הוצאתו היא בכלי מלא מים.

אז עדיין חיו בעצם הצדה.

כל מה שנוכל לחייב מצד נטילת נשמה זה רק כאשר פוצעים

את החלזון על מנת להוציא את דמו,

וכשמתו לבשור מכוח זה שייך לבוא לחייב מצד נטילת נשמה.

אם כן נחזור לשאלה מדוע סוברים חכמים שבפוצע את החלזון אין לחייבו מצד נטילת נשמה,

עונה הגמרא אמר רבי יוחנן שפצעו מת.

רבי יוחנן אומר למה לא חייב על הפציעה?

בגלל שמדובר באופן

שהוא הוציא את דמו לאחר שהחלזון כבר מת.

אבל באמת אם הוא היה פוצע אותו כשהוא עדיין חי,

אכן גם לדעת חכמים יהיה חייב

מצד נטילת נשמה.

רבא אמר,

אפילו תימה שפצעו חי

מתעסקו אצל נטילת נשמה.

רבא מתרץ ערוץ אחר ואומר שאין הכרח לומר שכל מה שפוטרים כאן ולא מחייבים מצד נטילת נשמה בפציעת החלזון

זה בגלל שכבר מת היה כשפצע אותו.

לא.

אפשר שמדובר גם כשהוא עדיין חי.

והאגם של כוח הפציעה מתו לבסוף

לא יתחייב

מי שפצעו מכוח נטילת נשמה.

למה?

כי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה.

לגבי עניין של נטילת נשמה זה כאילו הוא מתעסק בדבר אחר.

הרי אין כוונתו להמיתו.

כוונתו בסך הכול להוציא את דמו.

אז זה לא כלול בכלל מלאכת מחשבת

ואין לחייבו משום כך.

שואלת הגמרא והאבייב רבא דאמרי תרוויו מודה רב שמעון בפסיק רישה ולא ימות.

כלומר מה זה שרבא אומר שלמה הוא לא מתחייב מצד נטילת נשמה?

כי הוא לא מתכוון ליטול את נשמתו היינו לעמיתו.

מתכוון הוא רק להוציא את דמו.

הרי זה לא פצור משום שגם לדעת רב שמעון הסובר

שבכל התורה כולה

אם אדם אינו מתכוון לעשות איסור

פטור הוא ואפילו מותר לגבי שבת

אבל בדבר שב...

ברור הדבר שיהיה,

אי אפשר לפתור אותו כשאינו מתכוון,

וזו ההגדרה של פסיק רשע ולא ימות. כלומר, כמו שאם אדם אומר, חתוך את ראש התרנגול הזה,

הרי ודאי ימות. לא ייתכן שיאמר, אינני מתכוון למיתו.

מאחר והדבר ברור שכך יהיה, שעל ידי פסיקת ראש התרנגול ימות,

אז ודאי וודאי שזה נקרא שהוא אכן ממיתו.

אם כן, מדוע קרא ואומר שהוא יהיה פטור מצד נטילת נשמה? כי הוא לא התכוון לטול את נשמתו.

אבל זה ברור שעל ידי פציעת החילזון

ימותו לבסוף.

מה אכפת לי שאינו מתכוון לזה?

עונה הגמרא, שאני אחא,

דרך אמה דית בנשמה, טפי ניחלה,

כי היכא דלית אל ציבא.

כלומר, לגבי פציעת החילזון

זה שונה.

כי כל זמן שיש בחילזון נשמה ועודו חי,

זה נוח לו יותר לאדם.

כי ככל שהחילזון חי,

מראה

שהדם שלו

צלול יותר.

דמו של חילזון חי טוב יותר לעשות צבע ממנו מדמו של חילזון מת.

אז מאחר שהוא מתכוון וטורח לשומרו שלא ימות בידו,

אפילו אם מת לבסוף, הרי זה מתעסק ופטור.

כל מה שאמרנו, מודה רב שמעון מפסיק רשע ולא ימות,

זה רק מדבר כזה שלא אכפת לו שיהיה.

אלא מה?

אינו מכוון לדבר.

אבל כאן,

שאדרבה,

הוא מעוניין שלא יהיה העניין הזה של נטילת נשמה,

פה יהיה פטור.

גם

אם הדבר ברור שלבסוף ימות מכוח

פציעת החילזון.

נראה את רש״י

הפוצעו

דוחקו בידיו שיצא דמו,

אינו חייב אלא אחת

משום צדה,

אבל הפציעה, לקח חיוב,

בכלל דשא שמפרק דמו ממנו

כמפרק תבואה מקשים שלה.

מתעסק הוא אצל נטילת נשמה, כלומר,

לגבי נטילת נשמה,

הבה מתעסק בדבר אחר,

ולא הבה המלאכת מחשבת,

לא שייך לבוא ולחייב אותו

מצד מלאכה, משום שהמלאכה שעשרה תורה בשבת

צריך שיהיה דומיה,

בדומה למלאכה שהיה במשכן,

שזה מלאכת מחשבת,

שיהיה בה כוונה פה שאינו מתכוון,

כאן הוא לא מתכוון.

ואם תבוא ותגיד לי, אבל סוף סוף ברור הדבר שהוא ימות,

על זה עונה הגמרא, שאדרבה, מתעסק הוא

בפציעת החלזון ודואג הוא שלא ימות,

כי זה טוב לו יותר שיוציאו דם כשהוא חי מאשר כשהוא מת.

דפן יחלה שדם החי טוב מדם המת,

וכיוון לכל עצמו מתכוון וטורח לשומרו,

שלא ימות בידו,

אפילו מת, אין כאן אלא מתעסק.

וכי, מודה רבי שמעון,

כל מה שרבי שמעון סובר,

שבסקרי שעה יהיה איסור ואפילו חייב,

זה דווקא במידי דלא אכפת לי אם יתרמה.

דווקא בדבר כזה שלא אכפת לו אם יהיה לבסוף.

ומי הוא יכוון, לא מיכמה.

כלומר,

אם אדם, למשל, גורר כיסא,

והגרירה הזו של הכיסא ודאי תעשה חריץ בקרקע.

שם

לא אכפת לו אם

יהיה חריץ בקרקע או לא.

אין לו אכפתיות שלא יהיה.

במצב הזה

הוא יהיה חייב.

כי עצם הדבר שברור הוא על ידי גרירתך יהיה חריץ,

ולך לא מפריע שיהיה חריץ.

אז זה נחשב כמעשה שלך,

והרי זה כמלאכת מחשבת, גם אם לא כיוונת.

אבל באופן שיש רצון מצידך שלא יהיה,

לא בגלל האיסור, אלא בגלל הסיבה הזו שאתה,

יש לך תועלת פחותה אם אכן ייווצר מלאכה כלשהי

מכוח המעשה שלך.

אם יהיה לך יותר נזק במה שאתה, במה שייווצר בסוף מלאכה מכוח מעשה שלך,

אז באופן שכזה הרי אתה בגדר מתעסק,

ופה עדיין רב שמעון יסבור שלא יהיה בגדר מלאכת מחשבת,

ואין פה לחייב מצעד מלאכה.

כן,

נחזור לגמרא,

ואז שוחטו,

מצאנו במלאכות שהיו במשכן,

כן, וכן לגבי שבת,

ואז שוחטו, איסור שחיטה.

אדם ששוחט בשבת

הרי עבר כאן על אב מלאכה,

וחייב, אם עשה במזיד שקילה, ובשוגג חטאת.

שואלת הגמרא, שוחט משום מה חייב.

כלומר, אם אדם

שחט בשבת בעל חי,

מצד איזה מלאכה הוא חייב?

כלומר, כוונת השאלה,

הרי שחיטה עצמה לא מצאנו במלאכת המשכן.

אמנם

היו צריכים במשכן את אורות האלים המאודמים,

אבל לזה היה אפשר

לעשות שלא על ידי השחיטה.

אפשר היה לחנוק את האלים הללו.

לא חייב דווקא לשחוט.

אם כן, מדוע אתה שונה כאן ששחיטה זה מלאכה כשלעצמה?

הלו, לא חייבים את השחיטה

לעשיית המשכן.

עונה הגמרא, רב אמר משום צובע,

ושמואל אמר משום נטילת נשמה.

רב סובר

שהיה חייב משום צובע.

כשהוא שוחט את הבהמה,

הבשר נצבע בדם

במקום השחיטה.

ממילא יש פה עניין של מלאכת צובע.

מלאכת צובע ודאי הייתה במשכן.

שמואל אמר משום נטילת נשמה,

כאשר הוא שוחט

יחייב מצד נטילת נשמה.

מלאכה הזו של נטילת נשמה,

הייתה ודאי במשכן.

אל ימה מאות דמים,

בטחש, בחילזון.

שואלת הגמרא, משום צובע עין,

משום נטילת נשמה. לא.

כלומר, לדעת רב

שמחייב בשוחט משום צובע,

וכי סובר הוא רק משום צובע,

יחייב ולא מצד נטילת נשמה?

הרי על כל פנים נוטלו את נשמת הבהמה הזו ששוחטת אותה.

מדוע שלא יהיה חייב גם משום כך?

עונה הגמרא, אימה אף משום צובע.

רב התכוון

שלא רק מצד נטילת נשמה,

אלא יהיה חייב גם מצד שהוא צובע.

אם כן, כוונתו שיהיה חייב שתי חטאות בשחיטת הבהמה,

גם נטילת נשמה וגם משום צובע.

אמר רב,

מילתא דאמרא, אימה במילתא,

ולא ליטו דרא בתראי ולככו עלי.

רב

אמר שדבר תמוה אמרתי,

שהשוחט חייב משום צובע,

ואני חייב לפרש את הדברים,

לבאר את הדברים,

כדי שלא יבואו הדורות האחרונים ויצחקו על דבריי.

צובע במאי, נכא יכולים העולם, הדורות האחרונים הללו, לשאול

אדם שצובע בשר,

אתה אומר שהחיוב הוא בשחיטה גם משום צובע.

את מה?

את בית השחיטה, את המקום ששם נשחט.

וכי נוח לו בזה, מה זה משנה לו אם הבשר נצבע בדם או לא?

אם כן, זה כמו כל אדם שצובע דבר שאין דרך לצובעו,

צריך להיות שיהיה פטור.

אומר רב,

ההסבר הוא

שבדניחא דליטבאס בית השחיטא דמא.

נוח לשוחט

שבית השחיטה יהיה צבוע בדם.

למה?

כי היכא דלחזוה אינשא וליתו ליזבנו מיניה,

כדי שבני אדם יראו את הבהמה ויבואו לקנותה ממנו.

על ידי האדם יכולים לראות

שהבהמה נשחטה היום,

וזה ודאי טוב יותר בהמה שנשחטה.

נשחטה מקרוב מאשר במה שנשחטה לפני זמן רב.

מאחר והוא מעוניין בזה,

שייך לחייב משום צובח.

נראה את רשי.

רשי אומר,

דלצל צבעי גרסין על זה שייך למעשה לדברים שהזכרנו בחילזון,

שתהא מראית צבעו צלולה,

שוחט משומיים יחיים,

שחיטה במלאכת המשכן,

היכה, היכן מצאנו? מה עבידת?

מה מעשיה בכלל?

כלומר, מה צריך אותה?

אם אורות אלים מעודמים?

אם תאמר שמצאנו במלאכת המשכן שחיטה,

כי הרי היו צריכים אורות אלים המעודמים, והם ודאי נשחטו אותם אלים,

למה ליבו שחיטה?

וכי חייב היה שחיטה לאותם אלים?

בשביל להגיע לאורות שלהם בחניקה נמי שגיא, יכולים היו לחנוק אותם,

ועל ידי כך להמיתם ללא השחיטה.

על זה אומר רמי שום צובח.

אומר רש״י שצובע את הבשר של בית השחיטה

ולקמם מפרש. כלומר, בהמשך

אנחנו נראה, כמו שכבר למדנו,

עמי מכוון לצבעו. מדוע יש לו כוונה לצבוע את בית השחיטה בדם?

וצביעה הווי במשכן אב מלאכה.

ופה ודאי שייך לחייה משום צובע,

כי כבר מצאנו שהצביעה זה אחת מאבות המלאכה,

וכן זה היה בעשיית המשכן.

משום נטילת נשמה,

דנטילת נשמה הווי במשכן ואלימו דמים ותחס וחילזון.

כוונת רב אב משום צביעה ונפקא מנה לחיו ותרתי.

כלומר,

כוונת רב לומר שבשוחט יהיה חייב לא רק מצד נטילת נשמה אלא גם משום צובע.

מילתא דאב ראמה. אומר רש״י, רב מתכוון לומר דבר תמה אמרתי להזכיר צביעה בשחיטה.

מאחר וזה דבר שאנשים לא מבינים

מה הכוונה,

צריך אני לומר בו דבר תם דלא ליתו דר בטרי השומעים ולחכו עלי.

כדי שלא יבואו הדברות האחרונים שישמעו את הדברים ויצחקו,

לכן

אני חייב לבאר מדוע באמת,

יש בזה מצד צובע,

צובע הבשר במעיני חללי שוחט בצפיחת הבשר.

יחיינו חוכק, כלומר, זה הדברים שיכולים ללעוג ולשאול

מה פתאום ומה התועלת שיש לשוחט במה שצובע הוא

את בית השחיטה בדם.

ואני אומר בו טעם, אומר רב,

ניחא ליה דליטבס בית השחיטה בדמא.

נוח לו שבית השחיטה יהיה צבוע בדם,

כי היכא דניחזיה אילשה,

כדי שהאנשים יראו שנשחטה היום,

ונטו ונזמנו ונבואו לקנות.