מסכת שבת דף עד,ב | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף ע״ד עמוד ב',

שורה שלישית בסוף העמוד.

התופר שתי תפירות.

למדנו

שאחת ממניין,

אחת מן המלאכות שאסורות בשבת,

אמרה המשנה זה התופר שתי תפירות.

כלומר אם הוא נועץ, מחט,

פעמיים,

אז זה נקרא שתי תפירות.

זאת אומרת, אם הוא נכנס לי פעם אחת ולא ינשך,

פעם אחת, זה לא מתקיים, זה לא כלום.

זה לא כלום.

אבל אם אתה

הולך ומשחיל את זה פעמיים,

זאת אומרת, נועץ פעם אחת ושוב עוד פעם, זה יותר אחיזה באמת.

אז

זה אסור. עוד מעט נראה האם זה אסור או שגם צריך תנאי נוסף.

על כל פנים, זה מה שכתוב במשנה, התופר שתי תפירות, חייב.

יש ששואלים

מה ההבדל בין מלאכת תופר למלאכת כושר.

כלומר, הלוק שניהם זה עניינים של חיבורים.

לא, יש הבדל. אם כן, אז למה אתה מגדיר את זה כשתי מלאכות שונות?

כושר אתה יכול לקרוא.

במילה אתה לא יכול לקרוא. זה מה זה מדביק?

זה היה צריך לקרוא.

מה זה מדביק?

מדביק זה אותו דבר, זה עניין של...

זה תופר?

שלא, זה נראה יותר, זה תופר.

טוב, זו תולדה של תופר בסתמה.

על כל פנים,

השאלה היא,

למה אתה מגדיר את זה כשתי מלאכות אם העניין משניהם הוא אחד?

מטרת שניהם זה לחבר.

אז למה אתה מגדיר את זה כשתי מלאכות?

זה לא חייב. אז יש מי שבאר,

כן,

זו שאלה ששאלו אותה כבר גדולי העולם.

יש מי שרצה לומר שתופר זה עניינו לחבר שני דברים על ידי דבר שלישי,

כגון על ידי חוט.

אתה לוקח שני בדים

ומחבר אותם על ידי חוט,

זה נקרא תופר.

כושר

זה לחבר

שני דברים בעצמם, בלי דבר שלישי.

כלומר, אם אתה לוקח דבר ודבר וקושר אותם יחד,

זה נקרא כושר.

זה לא חייב להיות זה. לא על ידי דבר שלישי.

זה לא יכול לקשור דוגמה שקית של פעם. אתה יכול פעמים לקשור, כותב לך משהו אחד, אבל זה לא, כן, כן.

בסדר, זה גם כן, אבל הוא מתכוון

לשלול ממלכת תופר לדבר שלישי שמחבר את שני הדברים שאתה רוצה לחבר אותם.

יש לך דברים שאתה רוצה לחבר אותם, אתה לוקח דבר שלישי על מנת

ליצור חיבור באותם שני דברים,

שיהיו שני דברים מחוברים זה לזה,

זה נקרא התופר.

כן, אתה חייב להבין שכשהוא נוקט שני דברים הוא לא מתכוון שני דברים שונים.

הנקודה המרכזית,

אם זה על ידי גורם חיצוני, החיבור הוא

על ידי גורם חיצוני,

או שזה החיבור בתוך הדבר בעצמו, בתוך הדברים בעצמם.

אתה מבין?

כאשר אתה לוקח חוט

ומחבר,

אז לא משנה אם אתה מחבר קצות הבגד מכאן וקצות הבגד מכאן ומחבר,

אבל בתכלסך אתה מחבר על ידי חוט, זה תופר.

לעומת זאת, אם אתה הולך

ולוקח את שני הדברים ועושה איזשהו קשר ביניהם,

זה כושר.

זה לא מוכר מאוד שני דברים.

אז אמרתי, אותו דבר.

לא הנקודה היא הדבר או שניים או שלוש.

הנקודה היא שזה על ידי גורם חיצוני,

וזה על ידי הדבר בעצמו.

כשהחיבור על ידי גורם חיצוני,

שזה החוט,

במקרה דנן,

זה כושר, זה תופר.

אבל כאשר החיבור על ידי עצמו,

זה כושר.

נו, אז אם לקחתי חוט וקשרתי שתי דברים בחוט?

זה כושר.

מה פירוש?

לקחתי דורסת חיצוני, לקחתי שתי שקיות ולקחתי חבל, עשיתי ככה וקשרתי. אז אתה עברת על קושר, אל תופר.

נו, גם זה, זה שני דברים. אבל אתה פה,

מה? זה דבר חיצוני.

אבל, לא. לקחתי שקית דרם מלאה, ועוד דקית דרם מלאה,

אז הצמדתי אותם, לא קשרתי, הצמדתי אותם, לקחתי חוט,

צורבתי, עשיתי קשר ועוד קשר, אז אתה עברת,

זה חוט חיצוני, לא בעזרה, אז אתה עברת על זה שחיברת את החוט עצמו,

על קושר.

על קושר, עם מה?

עם דבר חיצוני.

איזה חיצוני, זה החוט בעצמו.

לא חוט בעצמו. עכשיו יש לי שקית,

הוא לא שומע.

כשאתה לקחת שתי שקיות ולקחת חוט וסובבת סביב שתי השקיות הללו וקשרת את החוט,

אז קשרת את גוף החוט.

אתה מבין?

החוט זה אלמנט של חוט. זה עוד עניין. האם אנחנו נחייב גם על השקיות, כי סוף סוף הוא יצר חיבור על ידי זה, האם זה נקרא חיבור,

כשזה משהו חיצוני? זה לא בתוכו פנימה, זה לא בתוך השקיות,

אלא רק כרך מסביב.

בסברה, אני רואה שגם, חוץ מהעניין של קשר, גם היה פה מצב של תפירה,

כי יש פה את הבעיה של

על ידי החוט נתחברו שתי השקיות זו לזו,

כן?

וגם שקשר את גוף הדבר עצמו, שזה קושר.

בכל אופן, הגמרא שואלת,

בתופר שתי תפירות, למה אתה מחייב ואתה אומר זהב מלאכה דאורייתא?

והלא קיימה?

והרי אינה מתקיימת.

גם אם אתה נועץ מחט

פעמיים בבגד,

וכי החיבור הזה יתקיים?

לא יוכל להתקיים.

אני מדבר על שתי תפירות,

לא על שלוש, שתיים.

שתיים זה לא יוכל להתקיים.

אם כן, זה לא מלאכת מחשבת.

זה נקרא שתי תפירות, כן.

אז עונה הגמרא, אמר רבא ברבא חנא, אמר רבי יוחנן,

והוא שקשרן.

תנסה ותראה, מה זה, למה לא יכול להתקיים?

אז רבא ברבא חנא, בשם רבי יוחנן, אומר מה שהמשנה דיברה, היא דיברה שהוא הלך וקשר את החוט הזה.

זהו.

אני רציתי לשאול, אתה עושה איזשהו חיזוק בסוף, שם אתה עושה את זה, את מכירה בו.

השאלה נשאלת,

אז למה אתה מחייב רק בשביל תופר?

הלוא לפני רגע דיברנו עם הרב רונן,

שחוץ ממה שיש פה תופר,

יש גם כושר.

אז יש פה גם כושר, למה אתה מחייב אותו בשביל תופר?

אז שואלים את זה הראשונים.

והרמב״ן מתרץ,

שמדובר שהקשר היה לא קשר גמור.

למשל,

קשר עניבה.

למי שסובר שקשר עניבה זה לא קשר גמור,

אבל מאידך,

זה יוצר חיבור שהתפירה הזאת תוכל להתקיים.

אז לגבי תופר, יש פה מצב של קיום, זה ימשיך להתקיים.

החיבור של הבגדים זה לזה על ידי התפירה.

אבל הקשר עצמו, לא נוכל לחייבו,

כיוון שזה היה קשר שאינו קשר גמור.

יש הבדל גם בו,

זה יכול להיות קשר מוחלט.

זה תפירה,

תפירה אתה לא יכול פשוט לקרום אותה כמו שאתה פותח קשר.

קשר אתה יכול לפתוח אותה.

הבטיחה היא אחרת, אתה יכול ישר לשחרר.

בתפירה אתה צריך ממש לקרוע את זה כדי לשחרר. אתה לא יכול ככה פשוט לשחרר את זה לכאורה גדולה.

אבל לפי מה שאמרנו, זה לא משנה.

כל מה שצריך זה ליצור מצב שהתפירה תהיה מתקיימת.

אז עכשיו, במצב כזה, לא אכפת לי באיזה צורה זה מתקיים.

אני כבר לא צריך לבדוק עד כמה הקשר הזה הוא קשר אמיתי או לא.

אם כתוצאה מהחיבור הזה,

מהקשר הזה, זה התפירה תתקיים, אז הוא חייב מצד תופר.

אלא מה?

אם הוא גם קשר,

קשר גמור,

פה הוא יתחייב, חוץ ממה שחייב מצד תופר,

הוא התחייב גם מצד כושר,

זה נכון?

מובן?

אבל זה לא קשר בר-קיימא?

מה לא קשר בר-קיימא?

זה קשר בר-קיימא, זה יכול להתקיים לנצח.

נכון, אם אכן הקשר הוא קשר גמור, הוא יתחייב גם

מצד כושר.

כן.

אבל בלי זה?

בלי זה הוא לא מתחייב. נכון.

אם הוא יחשוך קשר לקרמה, הוא יחשוך לו מה הוא חושב.

נכון מאוד. זאת אומרת, הקושר במעשה כשירה הוא... הוא עוד חייב שניים, בדיוק. הוא יהיה חייב גם מצד סופר וגם מצד כושר. אתה, ברוך השם, מבין מצוין.

עכשיו, יש מי שרוצה לתאר את זה בדרג אחרת.

הרמבן תרץ,

הרמבן תרץ, הקשר שקשר פה,

זה הקשר שאין לו קשר גמור, כמו שאמרנו,

כדוגמה שהבאתי, קשר הנבואה.

אז אי אפשר לחייב לצד כושר, רק מצד סופר, כי סוף סוף זה מתקיים על ידי הקשירה הזו, גם עם מי של הנבואה.

אבל הרמבן רוצה לתרץ,

שמדובר שהוא קשר על מנת להתיר.

אז כשאתה בא לדון מצד כושר,

אני אומר, מאחר ודעתו הייתה להתיר,

אז זה לא קשר שחייב אותו.

אבל לגבי תופ...

עצם הדבר שזה יכול להתקיים בצורה הזו,

זה מספיק כדי שנוכל לחייבנו

מצד תופר, כי סוף סוף זה יכול להתקיים כך.

אז לא אכפת לי שהוא מתכוון על מנת להתירו.

מה ההבדל בין תופר לתופר?

הרי בשנין זה יכול להתקיים ככה, רק הוא התכוון שזה...

זהו, אז הפשט הוא ככה. מאחר ובקשירה עצמה, אנחנו צריכים לדון מהי צורת החיוב בכושר.

צורת החיוב בכושר, כשהוא כושר על מנת שיישאר שם כך כל הזמן.

זה הכל.

אבל מאחר וזו צורת המלאכה,

שיהיה כושר בקשר של קיימא ולא בקשר שכוונתו יהיה להתירו, אז עצם כוונתו להתירו זה יוצר שזה יהיה קשר שאינו של קיימא.

ממילא זה כמו שכשר בקשר עניבה, כמו שאמרנו מקודם.

כמו שהזכרנו מקודם שכשהוא כושר בקשר שאינו גמור לפי הרמב״ן,

אז זה מחייב אותו אומנם על תופר, אבל לא מחייב אותו על כושר, כי הקשר הזה הוא לא קשר.

כך בגדרי כושר צריך שיהיה מלאכת מחשבת.

אז מה הוא התכוון?

על התפירה הוא התכוון שתשאר מקוימת,

כן?

אבל מאחר ועל הכשירה הוא התכוון שיהיה על מנת להתיר,

אז אי אפשר לחייב אותו על מלאכה כזו שכוונתו להתיר.

הכושר הוא לא אכפת אם הוא מתיר או לא מתיר ומתקיים או לא מתיר.

עצם זה שהוא התכוון על מנת להתיר,

זה כבר עושה שזה לא יהיה מלאכת מחשבת. מלאכת מחשבת... בקשר. כן, כן. אבל בתפירה לא אכפת לי אם הוא יתיר את זה או לא יתיר את זה. בתפירה לא אכפת לי שכוונתו יהיה להתיר. למה?

כי יכול להיות שהוא... שזה עדיין יכול להתקיים. למה?

הוא יתיר את הקשר, אבל הוא יחבר את שני ראשי החוץ לאחר מכן במשהו שונה,

משהו שיקיים את התפירה עדיין.

אבל אם הוא יתכוון להוציא את החוט, זה באמת לא קשר, לא.

אם למשל הוא יתכוון להוציא את החוט,

אז יוציא של מעשה, הוא לא מתכוון ליצור מצב של תפירה שתהיה מתקיימת.

אם כוונתו אחר כך להוציא את זה, אז כוונתו שהתפירה תהיה מתקיימת?

לא.

לא. אלא...

אז זה יוצא כמו קשר. אז כן, אז אותו דבר. רק אני מתכוון שבמצב הזה שהוא התייחס לקשירה שכוונתו היא לעתירה,

אז אני אומר,

זה עדיין אבל לא אומר לגבי התופר,

כי מה שבפועל בתופר, עכשיו זה מתקיים.

אלא מה אתה אומר, על מנת, איפה הוא חשף את העל מנת? בקשירה, לא בתפירה.

לכן, עדיין יהיה חייב על התפירה,

אף על פי שעל הקשירה הוא לא יתחייב.

כך

צריך לפרש את

הרדווה.

כן.

נמשיך הלאה.

והקורע על מנת לתפור.

כן.

אולי נראה את רש״י קודם שנראה את המשך הגמרא, נראה את רש״י.

והלא קיימה, אחי.

כלומר שאלת הגמרא, מדוע בתופר שתי תפירות חייו, הרי זה לא אמור להתקיים

לזמן רב. וכיוון זה לא קיימה, אלא מנה חיים. מאחר וזה לא אמור להתקיים,

זה לא מלאכת מחשבת.

אבל זו התשובה שקשרן, שקשר שני ראשי החוט,

כי אם הוא נועץ את המחט פעמיים,

נמצא שיש לו עכשיו

מאותו צד את שני ראשי החוט.

וכשהוא קושר את שני ראשי החוט, בזה הוא מקיים את התפירה.

זה הבעיה, אנחנו מדברים על המלאכה דאורייתא עכשיו.

על המלאכה דאורייתא.

עכשיו שים לב.

בראשונים כתוב

שכל מה שצריך שיקשור זה דווקא בתופר שתי תפירות.

אבל בתופר שלוש תפירות, פה לא צריך שיקשור.

כי זה יכול להתקיים אפילו בלי קשירה.

מובן?

אני אומר, באופן

שהוא קושר יותר משתי תפירות,

שהוא תופר, טעיתי, שהוא תופר יותר משתי תפירות,

הוא תופר שלוש תפירות, ארבע תפירות, פה זה יכול להתקיים גם בלי שיקשור,

ולכן יהיה חייב.

הלאה בגמרא.

הקורא על מנת לתפור,

זו גם כן אחת מן המלאכות שלמדנו אותה במשנה.

אם אדם קורע בגד

וכוונתו בקריאה על מנת לתפור אחר כך את אותה קריאה,

את מה שקרה, אז חייב.

שואלת הגמרא, הקריאה במשכן מי הווה?

כלומר, אתה צריך לבדוק

היכן היה הקריאה במשכן.

לכאורה לא מצאנו במשכן קריאה.

רבא ורב זרע דאמרי תרוויו. אז באים

רבא ורב זרע לתרץ.

שכן יריעה שנפל בה דרנא,

קורעין בה ותופרין אותה.

שומעים?

יריעה שנפל בה דרנא זה תולעת.

כן, ישנה תולעת שהולכת ומחוררת, מנקבת ביריעה.

נוצר כתוצאה מאותה תולעת נקב ביריעה. למה כתוב קריאה? זה לא הגון ולא ראוי שיהיה כך

ביריעות שבמשכן.

אז מה צריך לעשות בזה?

קורעים בה.

כלומר,

מעל הנקב ומתחת הנקב עושים איזושהי קריאה,

ואז טוברים אותה לאחר מכן.

כך

התפירה יוצאת מושלמת בצורה מיוחדת שלא ניכר בכלל שהיה נקב.

זה אם כן הכורע על מנת לתפור שהיה במשכן.

אה, אבל למה כורעין?

ההבדל הוא שהקריאה זה בידיים והגזירה זה במשפריים,

אבל זה היינו הך, זה אותו עניין.

רגע, אבל באו מפועל,

עניין, מה?

הוא קורא כאלה חזקים?

לזה הוא קרא קריאה, התוצאה היא

שהבגד נקרע, עכשיו לא משנה על ידי היד או על ידי הכלי.

אבל זה המלאכת המשכן, מלאכת המשכן זה גזירה.

אני שואל שאלה, כשאתה רואה בגד

שלקחו מספריים

וגזרו אותו,

אז מה אתה אומר?

זה קרוע פה, זה קרוע.

זה גזור.

אתה אומר שזה גזור, טוב, אני אומר שזה קרוע, לא גזור.

כמובן שזה לא מסודר. פירושו של דבר, איך אומרים, זה לא ישר, זה קרוע. אתה צריך לדעת שפירושם של דברים,

קריעה זה מתייחס למצב העוגדתי בבגד.

כשאתה רואה דברים שאמורים להיות אחת והתפצלו לשניים,

לא משנה כתוצאה ממה, אם כתוצאה מהידיים שלך או בכלי,

בטח לזה קרוע.

זה הכל.

ואני לא חושב שראוי להמשיך להתפלסף עם זה,

זה הסיכום.

אם יהיה לך חידושים יותר גדולים ויהיהיה לך איזשהו

עליית נשמה בלילה בזה, אז תגיד לי מה קיבלת מישיבה של מעלה.

בסדר?

נראה את רש״י.

דרנה תולעת.

כן?

הוא מנקבת בו נקב קטן ועגול,

וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב,

שלא תהיה התפירה עשויה כמתאין,

כמתאין.

אם הוא יתפור מייד את הנקב,

אז יהיה ניכר קמת כתוצאה מהתפירה הזו.

לכן,

כדי שלא ייראה כמתאין כמתאין,

היה קורע מעל הנקב ומתחת הנקב,

ואז כשיש איזושהי שורה שלמה שהוא תופר,

לא רואים את התפירה כקמתאין.

נמשיך הלאה בגמרא, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב.

ישנן כמה וכמה הלכות שאנחנו נראה,

שרב זוטרא בר טוביה שמע מרב,

ורב זוטרא הביא את כל אלה

כאן לא ענייננו.

אחד מהם שייך לעניין שבת, לכן הביא את הכול.

זוטרא בר טוביה אמר רב, הוא אומר בשמו של רב, המותח

חוט של תפירה בשבת

חייב חטאת.

בגד לאחר תפירה,

לפעמים בסיום התפירה מניחים בו

חוט ארוך קצת,

וכתוצאה

לא תמיד מצליחים לקשור את הקשר, אם אתם יודעים,

ממש בסמוך לבד.

לפעמים נשאר סנטימטר, שניים, של חוט.

כתוצאה מזה שעדיין יש שארית של חוט,

אז ממילא יוצא ששני חלקי הבגד שנתפרו זה לזה,

זה לא כל כך מהודק.

יש איזשהו מרווח.

תנסו לתפור שני חלקי בגד,

ותניחו,

לאחר סיום התפירה, תניחו קצת חוט

בסיום התפירה.

אז מה ייווצר מצב?

שהבגד לא כל כך מהודק, שני חלקי הבגד לא מהודקים זה לזה.

בגלל שיש פה איזשהו חוט

שיכול לשחק, התפירה, לברוח

אחד מהשני.

אז אם נתרפו...

למה, לא, לא, למה זה לא מרווח?

ארב, יש פה בגד, יש פה בגד. אתם הבנתם את זה או לא הבנתם?

אה?

ארב, יש פה בז, ויש פה בז. נכון.

נכון.

נכון.

זה מפה יוצא חוט.

לא אמר שפה זה לא מועדק. קודם כל,

יכול להיות שגם משם יוצא חוט, אבל לא חייב. נגיד, נו. נגיד, אתה אומר שפה זה לא מועדק?

לא.

זה חוט, זה לא קולט החוט. לא קולט.

אם עכשיו, בסיום,

החוט הבולט, כן? היכן הקשר שלו?

הקשר הוא סמוך לבד, נכון?

אבל בהרבה פעמים אתה לא יכול לקשור את זה ממש בסמוך לבד.

הקשר כבר נוצר לך מרחק של סנטימטר או שניים מן הבד,

ואז נוצר מצב ששוב פעם התפירה היא פחות מהודקת.

אתה מבין מה אני מתכוון?

אז זה כתוב פה. מה יהיה הדין אם היה מצב כזה, ובא אדם בשבת ומתח את ראשי החוט

כדי להדק ולחבר את חלקי הבגד?

נו, אתם אומרים שעבר איסור דאורייתא או לא?

אומר רב, חייב חטאת.

למה חייב חטאת?

מאיזה מלאכה זו?

איזה מלאכה זו? נו, תגידו אתם.

זו מלאכת תופר.

מה זה מקלקל? שהרי מה זה מלאכת תופר?

מה זה מלאכת, מה פתאום מקלקל? בדיוק הפוך.

מה זה מלאכת תופר?

שהוא מחבר

שני בגדים,

שני בדים,

זה לזה, על ידי גורם שלישי, שזה החוט.

הנה, הוא מתח את החוט, ואז נוצר מצב ששני חלקי הבגד

נצמדו זה לזה יותר חזק.

אז זה נקרא מלאכת תופר.

מה קלקל?

אין פה קלקול, איזה קלקול?

כאילו הוא נוצר, הבגד נהיה קלקול,

לא צריך להגיע לזה.

עצם הדבר שעכשיו שני חלקי הבגד הם יותר מהודקים מקודם,

זה נוח יותר.

ככה בלי זה לפעמים יש איזושהי בריחה

של שני חלקי הבגד זה מזה,

ונוצר כהן איזשהו סדק.

לא נעים, לא תמיד זה נעים שיהיה רעה כך.

הוא מעין עימות מה הלך ועשה,

תפס את שני ראשי החוט,

חיזק את זה קצת, משך את זה אליו.

מה זה לא דבר כאילו?

כן, הוא לא שם, הוא חטא, הוא לא שם. יפה, יפה מאוד.

אתה שואל שאלה מצוינת.

אתה שואל שאלה מצוינת,

אבל אם אתה זוכר שהזכרנו מקודם

שכל מה שצריך שיתקיים על ידי קשר זה דווקא בתופר שתי תפירות.

אבל בשלוש,

ארבע, חמש, וכל שכן עשר,

לא צריך לקשור.

אז זה נקרא מתקיים גם בלי זה.

לכן,

במצב הזה שהוא הלך

וחיבר את זה עוד יותר,

זה גם פעולה של תפירה.

ולכן יהיה חייב.

דבר נוסף שלמד רב זוטרא בר טוביה בשם רב,

מירב, ואני לומד דבר אחד מן המגוש,

חייב מיתה.

אתם שומעים?

מגוש

זה אדם שהוא מיסיונר.

כופר,

מומר,

ודרכו להסיט אנשים לעבודה זרה.

אם אדם בא ללמוד ממנו דבר אחד, אפילו דברי תורה,

חייב על זה מיתה.

למה זה באמת?

אומר אחד מן הראשונים,

בגלל שחוששים אנו שאנשים על ידי השיח שלהם, או עם כאלה,

יימשכו לעבודה זרה.

אז מה צריך לעשות?

צריך לנתק את המגע.

של אל תבוא ותגיד, סוף סוף אני שומע דברי תורה, אז מה יש בזה?

לא, אתה צריך

לעשות הכול על מנת שלא יימשכו אחר עבודה זרה.

אני אומר, כמה תורה וניתה? ואם חלילה, אה?

אני אומר לכם מה קרה, אני... חכה, חכה, חכה, חכה. סבלנות.

סבלנות.

את השאלה שאתם שואלים אותה.

אבל מה כתוב כאן?

קודם כל נראה מה כתוב.

רבנו פרחיה, שזה אחד מן הראשונים, אומר,

רבנו פרחיה, אחד מן הראשונים, לא תנא.

למה חייב מיתה? מפני שהוא מטה מדרך החיים לדרך מיתה.

כלומר, עצם הקרבה שלך אליו,

העצם זה שאתה שומע ממנו דברים, אפילו אם זה דברי תורה.

דע לך,

בזה אתה גורם לעצמך,

ובוודאי לאחרים, אם רואים אותך,

לומדים מזה שלא נורא.

אפשר לשמוע דברים מכאלה.

אז נגד כאלה שהם מיסיונרים, מה צריך לעשות?

להילחם מלחמת חורמה.

לא לבוא אליהם בדרך יפה ובדרך של שלום, לא.

זה כמו המפקידים. לא טובה לו, ולא תשמע אליו,

ולא תחמול, ולא תכסה עליו.

אני לא רוצה להגיד את הפסוק בהמשך, כי אחר כך

יבואו ויגידו שאני מעודד על ההסתה.

אבל מי שרוצה שיפתח את התורה הקדושה,

יראה מה כתוב שם.

אדם שמסית לעבוד עזרה,

לא תחמול ולא תכסה עליו.

להילחם מלחמת חורמה נגד אלה.

עכשיו, שאלת שאלה מצוינת.

איך רבי מאיר למד תורה באלישע בן אבויה?

הרי הוא

כפר בעיקר,

היה בגדר מין אפיקורס.

אז הגמרא בחגיגה בעצמה שואלת את השאלה הזו.

איך רבי מאיר למד ממנו?

הגמרא, אתה יודע מה הגמרא עונה שם?

הוא אמר בקליפתו. בדיוק.

מה פירוש תוכח על קליפתו זרק?

רבי מאיר

היה אדם גדול מאוד שידע לסנן ולקחת את האוכל,

ואת השאר, שהם בגדר פסולת, זרק.

אתה שומע?

ממילא מכיוון שהוא היה אדם שכזה גדול,

שידע

בבירור מה לקחת ומה לזרוק,

אז הותר לו.

השאלה כודרה אם בן אדם את כל הארץ, זה לא מה שמשתתה.

כותב השח, השח בעל השפתי כהן כותב,

שהיום

אין דין אדם גדול בזמן הזה לגבי זה.

לא יכול לבוא ולומר אני גדול כרבי מאיר,

ואני אדע לסנן

ולקחת רק את הדברים המותרים

ואת השאר לזרוק.

אין.

זאת אומרת, האדם יהיה אפילו כאילו גדול, יהיה קרוב, הוא יפוץ.

אז לכן אני אומר,

שאדם,

לא, לא, אני אומר לגבי השאלה של רבי מאיר. אני עונה.

שכלפי רבי מאיר גם השאלה שלך לא קיימת,

מכיוון שהוא ידע בדיוק

להבחין,

היה כבר גדול בתורה בפני עצמו שידע להבחין מהם הדברים שאפשר לקחת ומהם הדברים שעשו. הוא ידע שהוא קפץ?

ודאי, בטח.

מה, הוא הלך איתו, הוא אמר לאר כאן חומצה הזאת.

בדיוק.

הוא ספר את הצעדים. הוא היה רוכב על הסוס בשבת, השם ורחם.

והוא הלך איתו בשביל ללמוד ממנו.

ובכל זאת.

אבל מובן שהוא נתקן, אתם יודעים.

בגמרא מובן שהוא נתקן.

שרבי מאיר אמר

שלאחר מותו הוא יתפלא עליו,

שיכניסו אותו לגיהינם.

ורבי יוחנן,

שהיה בשתי דורות, נדמה לי, אחריו,

אמר,

וכי זו גבורה ללכת ולשרוף את הרבל?

אני אוציא אותו מהגיהינם.

והגמרא מספרת שכאילו עד מותו של רבי יוחנן

עדיין היה עולה עשן מקברו של האחר.

כמובן שהכוונה רוחנית.

הכוונה שהוא היה מתייסר בייסורים רבים

על מה שהגיע למצב של כפירה.

אבל כשרבי יוחנן נפטר,

נפסק העשן מקברו.

אומר רבי ישראל סלנטר שהתקופה הזו,

של מזמנו של רבי מאיר עד רבי יוחנן,

כן,

הוא עשה חשבון

שזה לפחות 140 שנה.

140 שנה הוא היה שם

בשביל להצטרף ולהזדכך.

אתם מבינים?

לא היה יותר רבי.

מה?

לא היה יותר רבי. הגם שאדם

רגיל

שאינו בגדר מין ואפיקורס,

אדם מאמין,

אלא שעושה עבירות,

אז אם הוא כבר זוכה להגיע לגיהינם, אם הוא זוכה,

אז הוא נידון שם מקסימום

שנה,

12 חודש.

למחצה למחצה. זאת אומרת, הוא זוכה, הכוונה, כשהוא עובר את כף הקלע, הוא מסיים את כל התיקון שלו בכף הקלע,

אה, אז הוא נכנס לגיהינם,

עם, איך אומרים,

עם תרועות של שמחה, סוף סוף זכה

להיכנס לגיהינם. זה התיקון החודש. בדיוק.

כי פה הוא יודע שיש זמן

שאמור להסתיים.

העומד הזאת בכף הקלע יכול להיות מאות שנים גם כן.

אז קום אחת היום בגיהינום.

מה?

קום אחת היום בגיהינום.

נכון. שלושת אלפים שלח מאות שנה הם בגיהינום.

משה עמד אתו, אדם בגיהינום.

נגיד כבוד הרב שאלה, לגבי ירומן בן לבד ולגבי השאר, אחיטופל וכל זה, יש להם תקומה והמשיח יכול להציל אותם, או שאין תקומה להם ואין שום סיכוי בזה עד עולם, כלומר, או שיש אפשרות, בכל זאת הייתה להם תורה

ולא אמור להציל באיזשהו שלב כמו שהיה לאלישע בן אבויה,

התורה הצילה אותו באיזשהו שלב.

אני אומר לך משפט אחד ואני לא רוצה להאריך בזה

ואת השטייגל בעניין תעשה לבד.

כי לא יידח ממנו נידח.

מי שהוא בן ישראל,

מבני אברהם, יצחק ויעקב,

כי לא יידח ממנו נידח.

הבנת? הגם שיש משניות מפורשות,

צריך לדעת ללמוד אותן בצורה נכונה.

שם כתוב נידונים לנצח,

לדורי דורות.

אז איך אפשר? אז איך אפשר? אבל עם כל זה,

כי לא יידח ממנו נידח.

הוא נידון, אבל יכולים מלמטה להציל אותו. לא, לא קשור.

ישנו זמן שכבר

שם לא חלים הכללים הללו. טוב,

אני לא רוצה להאריך בזה. כולם, כולם, כתוב כולם, דורשי רשמות ארוך.

אני מדבר על יהודי, יהודי.

אני מדבר על מי שמבני אברהם, יצחק ויעקב.

טוב, נמשיך הלאה.

ויודע לחשב.

זה אומר דבר אחד, זה לא דבר דברי תורה.

זה אומר דברי תורה. אפילו דברי תורה.

זאת אומרת, גם אם אני לא יכול לדבר, אני רוצה ללמוד מלכת הצפירה.

אני יכול ללמוד מגוי או מאדם שהוא לא מאמין מלכת צפירה.

אפילו דברי תורה, וכל שכן

דברים אחרים.

לא, לא אפילו דברי תורה.

כל שכן דברי תורה.

דברי תורה זה יותר חמור ללמוד ממי

מאשר ללמוד ממנו דבר חולה.

תסתכל בשח,

תסתכל בשולחן ערוך ביורה דעה סימן גבוהה עט,

ותגיד לי מה אתה מוצא שם.

בסדר?

כשחדרתי בתשובה, בהתחלה כאילו בית ספר, אז אמרתי לרב, תראה את הספרים בבית ספר,

תוציא לי, תוציא לי מה שהם, הספרים לא טובים.

אז כל הספרים, מתמטיקה, ספרי טבע, כל מיני, זה הוא לא הוציא לי.

אבל הוא חיפש דווקא את הספרים של התנ״ך ואת זה,

הוא אמר, זה הוציא לי.

אז אני התפלאתי, אמרתי, כל הספרים של הדרך, אתה לא מוציא לי. כשהגעת לתנ״ך, את זה אתה מוציא לי? לא הבנתי מה הוא עושה. הוא צודק.

כן, אבל זו לא התחלה של העולם. תתפלל לשמוע שהוא צודק, אתה יודע למה? עדיף שילמד מתמטיקה וכימיה מאשר שילמד תורה בצורה מועוקמת.

אתה מבין?

הלאה, והיודע לחשב תקופות ומזלות,

ואינו חושב,

אסור לספר הימנו

כלומר,

אדם

שיודע את הילוך החמה,

את המזלות,

יודע את הזמן של התקופות,

הרי ישנן ארבע תקופות בשנה שכל אחת מהן זה בת 91 יום ושבע וחצי שעות,

שהרי כידוע, החמה,

זמן, שנת חמה זה 365 ימים ורבע,

כשאתה לוקח 365 יום ורבע ומחלק את זה לארבע תקופות,

אתה מגלה שבכל תקופה יש 91 יום ושבע וחצי שעות. מה?

91 יום ושבע וחצי שעות. אני מדבר בדיוק 91 יום ושבע וחצי שעות.

זה הזמן של כל תקופה.

יש תקופת קיץ, תקופת חורף, תקופת סתיו, תקופת אביב,

כן?

מלשון התלמוד

זה מוגדר, יש תקופת ניסן,

ויש תקופת תמוז,

יש תקופת תשרי ויש תקופת טבת,

כן? כל אחד לבד מבין שניסן זה האביב,

תמוז זה הקיץ,

תשרי זה הסתיו,

והטבת זה החורף,

כן?

אז אם אדם יודע את התקופות,

איך זה,

איך מחולקים התקופות הללו,

ומה פתאום,

זה תלוי גם כן, מי שלומד,

יודע שהרבה פעמים

העניין הזה של

ליקוי חמה,

ליקוי לבנה,

עניין המזלות, מזלות זה קבוצות של כוכבים

שמשפיעים על כדור הארץ,

וכמובן שיש 12 קבוצות,

וזה נקרא 12 מזלות,

ובראשי תיבות זה תשת סאב מעק גדד,

12. אתם תזכרו את זה,

תשת סאב מעק גדד,

תשת זה טלה,

שור,

תאומים,

זה אתם שומעים? אתם יודעים שיש מזלות כאלה, כן? אני לא מחדש לכם.

והיום בעיתונים החלוניים הרבה מביאים את ה... ככה אומרים לי,

את הדיאגנוזה על פי הורוסקופ,

איך זה נקרא?

מה המקור בגמרא?

מה זה מה המקור?

שידע מזלו, אם יש כן בפעם, זה כתוב בגמרא כאילו.

ודאי, מה זה? בגמרא.

הגמרא מביאה את זה, ודאי.

להתכתב את כל מזל מה נורא?

יש דברים, כן.

יש דברים.

אבל לא, היום,

מה? לא, בתלמוד גם הובא,

על ענייני המזלות.

במסכת ראש השנה, כמה שזכור לי,

ואולי גם במסכת ערכין, משהו כאן, כמדומני.

בכל אופן, 12 מזלות זה טלה, שור, תאומים,

סרטן, כן,

סאב זה סרטן,

אריה, בתולה,

מעק זה מאזניים,

עקרב,

קשת,

גדד זה גדי, דלי דגים.

תשאט, סאב, מעק גדד.

יש שבעה כוכבי לכת, שסימנם

שצמחן קל.

שבתאי, צדק, מאדים, חמה,

מהו זה, נוגה, נדמה לי,

כוכב, לבנה, כן.

כאילו, אתה יכול להגיד שבין מזל זה... יש השפעה, השפעה.

יש השפעה של הכוכבי לכת,

זה כבר אתה יכול לראות.

אתם עוברים כתר מלכות ביום כיפור?

מכירים את כתר המלכות?

של ה...

נדמה לי שזה אבן גבירול כתב את זה.

לא אומרים את זה?

תימנים, יש להם, עוברים את כתר המלכות.

שם מצוין על השבעה כוכבי לכת.

שכל אחד, מה משפיע בעולם?

היה אבוי אחד שאמר לאבי עקיבא, שהבת שלו תמות,

אחרי שהתחתן, נכון, נכון.

לומדים את זה.

לומדים את זה. היום זה נקרא אסטרולוג.

או יש עוד איזשהו שם לאלה שעוסקים בזה.

איך זה נקרא?

נשכח ממני עכשיו. ישנו איזשהו יהודי חרדי שהוא

חיבר ספרים על העניין הזה.

למד את המקצוע הזה היטב.

מה המקורות שלכם? יש לו מקורות גם?

ודאי, ודאי. זה הכל מבוסס.

מאיפה? מכתבי הערים? מאיפה? מובא גם בתלמוד.

מובא גם בסוד

את העניינים הללו.

וגם במשך הזמן למדו את המקצוע הזה.

ועבר בירושה ממורה לתלמיד.

עד ימינו אנו.

אבל שוב,

צריך לדעת

שמזלות אומנם משפיעים על האדם,

וכוח המזל, גם בשעת לידה של האדם,

זה זמן שהמזל שולט בו יותר מאשר אדם אחר,

שנולד במזל שונה.

אבל פעמים שהאדם יכול לשנות את המזל שנקבע לו.

גמרא בסוף מסכת, בסוף מסכת הזו, שבמסכת שבת מובאה דעה האומרת אין מזל לישראל.

מה זה אין מזל לישראל?

לא.

אז הראשונים כותבים, תוספות, רש״י תוספות, עוד ראשונים,

שאדם יכול לשנות את המזל שלו

על ידי מעשים טובים ורימוי תפילה.

לא אתה ראית שאלה.

אמרתי, פעמים.

אם הוא מרבה להתפלל ומרבה לעשות מעשים טובים,

אז השפעת המזל תתגמד בהרבה אלמלא אם הוא לא היה מתפלל,

מאשר אם הוא לא היה מתפלל ועושה מעשים טובים.

זה הכול.

יש גמרא שאומרת ש...

בעיני חיה ומזונה, כתוב בגמרא, לא בזכות אתה להמילתא,

אלא במזל אתה להמילתא.

לפעמים אדם

עושה את כל הטסטיקה שבעולם בשביל שיהיה לו פרנסה,

או בשביל שיזכה לבנים,

או בשביל שיזכה לחיים טובים,

ובתכלס מה?

הגמרא מביאה הרבה לעזור בן פידצ'ה, היה עני מרוד.

וכמובן שהיה לו צער גדול,

שזה גרם לו גם כן,

גרם לו לפעמים ביטול תורה,

הייסורים הללו שהיה...

התוצאה מזה, לא היה לו פרנסה כמו שצריך.

דקה, דקה, דקה, תן לי לסיים, ואז תשאל את השאלה.

אז כתוב שם שהוא פעם אחת חלם חלום,

והקדוש ברוך הוא פונה אליו ואומר לו,

אתה מצטער על זה שאתה במצב כזה של פרנסה,

אתה רוצה שאני

אקח אותך מן העולם ואביא אותך שוב ואולי תיוולד אז במזל

שמועיל לפרנסה?

כך הוא שואל אותו.

אז אומר לו רב אלעזר בן פדעת,

כמה שנים הן היותר הרבה, האם השנים שכבר חייתי או השנים שאני אחיה?

אם זה השנים שאני אחיה הן רובים יותר, אז שווה לי.

אבל אם נשאר מעט,

בשביל להיכנס לצער של מיטה והפחד ומלאך המוות וכדומה, בשביל זה לא שווה.

איך אומרים?

אם אני כבר פה, יאללה, שיישאר כך.

אתם שומעים?

שאל אותך, אתה רוצה להסביר את כל העולם כולו לסטור בבורים.

לא, לא, לא. אתה מתווכח. טוב, ככה אתה זוכר. בסדר.

בכל אופן.

גמרא במסכת...

זה לא הכוונה ש...

טוב, מסכת תעניד מדף כה, תסתכל שם.

כן.

בכל אופן, אומר לו, אתה רוצה שאני אתן לך להיוולד?

זאת אומרת,

שייקח לו את נשמתו ויביא אותו שוב לעולם? אולי ייוולד?

אז כמו שאמרנו, הוא אמר לו, לא.

וזהו, ובזה נסתיים הסיפור.

תוספות שם במקום אומר,

אבל מה הבעיה?

אין מזל לישראל.

אז איך כתוב שם שהמזל הוא הגורם?

אומר התוספות,

בשביל שיהיה

אל מזל לישראל, כדי שהמזל לא ישפיע,

צריך ריבוי של מעשים טובים וטבילה.

וכנראה שזה לא הספיק.

אני חושב שזה קפה.

אני חושב שזה קפה.

על שבועות, כן, על היות עד כל הלילה.

איך?

אדם שיהיה עד כל הלילה, אז מזלו יהיה טוב.

שמוכח לו שלא ינדל באותה שנה.

כן.

יש הרבה, גם כשלא ינדפק.

חושב שלו בקבלה שם, הרי כתוב.

צריך לדעת שזה הכול,

עד כמה שזה, עד כמה זה יתבטא אצלו,

אבל השפעת המזל ודאי משפיעה.

אפילו ספר תורה באחד לא כתוב במזל ככה. נכון. כתוב את זה בזוהר, אגב. זה לא כתוב בתלמוד בשום מקום. אני בדקתי את זה פעם.

הכול תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבאחד.

זה כתוב בזוהר.

בזוהר זה גם... נכון. בסדר, אני אומר ש...

לא אמרתי כלום.

אז עכשיו,

אני אומר שהמזל ודאי אמור להשפיע.

השאלה אחת, כמה זה יתבטא אצלך וישמש לך את מהלך החיים.

אבל אתה יכול גם לקלקל את המדע הזה.

אתה שומע? דקה, דקה. אתה שומע, הרב שולם.

זהו.

בן אדם, למשל, אפילו השמר החיים גזרו עליו בראש השנה

איזושהי גזירה מסוימת.

והוא מתפלל, חוזר בתשובה, מתקל את מעשר.

אז יש כאלה גזירות שלא שייך.

ואם זה בדם, אז אי אפשר. יש כאלה ששייך לשנות. עכשיו, מה זה שייך לשנות?

פירושו של דבר שההשפעה של הדבר לא תתבטא כל כך אצלך.

הגמרא מביאה,

נדמה לי,

מעשה במקום מסוים,

שנגזר,

שירד גשם,

אבל בסוף חטאו,

אז הקב' ברוך הוא מוריד את הגשם במקום שלא צריך.

אז בעקיפין לא מרוויחים מזה, אתה מבין?

לעומת זאת, להפך,

נגזר, שירד גשם בכמות מצומצמת,

וחזרו בתשובה,

הקב' ברוך הוא מצמצם את התועלת של הגשם הזה שנגזר,

לרדת במקום שנצרך.

אז הטכניקה, איך זה פועל,

זה הקב' ברוך הוא כבר יודע טוב טוב יותר מאיתנו בדיוק איך לעשות.

וגם האדם כשל עצמו,

גם אם הוא נולד במזל מסוים,

והמזל הזה אמור להשפיע עליו ביתר שאת,

זה הכל אם הוא הולך

בדרך הרגילה.

אבל אם הוא מרבה בתפילה ומרבה במעשים טובים,

אז זכות שני אלה יכולה לשנות לו את הדבר.

מובן?

גם בראש השנה, גם כתוב בבית חיים הידוע, משהו שכל מי שאישר, הוא אישר מזלו.

כן, זה כתוב כבר בפוסקים גם כן.

אתה בשנה ברורה מבין מה דדמך בראשתא דמך מאזלה.

צריך להבין מה זה העניין הזה שדמך מאזלה.

הרב, אני לומד דבר חי, לא, הידע לחשב את התקופות ומזלות ואין לו הכל אסור לספר עימנו. מה זה אסור לך? איפה אתה?

לא בגן.

אה, זו, אנחנו עכשיו רוצים להסביר את זה.

בכל אופן,

אדם שיודע לחשב את הילוך החמיו והמזלות,

ובכל זאת הוא לא מחשב,

אסור לומר שמועה משמו.

למה זה באמת?

אנחנו נראה בהמשך

שכתוב בפסוק,

ושמרתם ועשיתם כי חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים.

מה זה החוכמה ובינה שזה לעיני העמים?

הווי אומר, זה חישוב

תקופות ומזלות.

כלומר, בזה שבן אדם יודע לחשב תקופות ומזלות,

בזה הוא מקדש את שם השם,

הוא מגלה ומראה את החוכמה והבינה שיש לעם ישראל גם בעניין זה.

ממילא,

מאחר וזו המטרה,

והוא יכול להגיע לזה,

והוא אינו חושב ואינו רוצה להחשב חכם,

אז מידה כנגד מידה אינו ראוי

שיחשב חכם ויספרו שמועה בשמו.

כך מפרש

אחד מגדולי העולם

בשם האלה רבא.

לעומת זאת, הבן יהוידע,

כאילו, למה מדברים מזה הבן יהוידע, כן?

הוא מפרש

שלא יספרו בענייניו ומעשיו שמגיע לו שבח בהם.

כלומר,

כשאדם נורמלי שהוא גדול,

אז יש סיפורים עליו, כמו דרכם של סיפורי צדיקים.

מספרים על מעלותיו,

על מעשים שהיו איתו וכדומה.

זה לא יזכה לזה.

למה?

מידה כנגד מידה.

כיוון שמאס בחוכמה זו

שיש בה שבח לישראל,

שהרי עם ישראל יקראו עם חכם ונבון,

ובזה הוא מגלה עד כמה עם ישראל הוא עם חכם ונבון על ידי חישוב תקופות ומזלות,

והוא לא עושה זאת,

על כן לא יתכבד בסיפור שבחו.

למה הוא לא יתכבד, למה הוא לא יתכבד?

הרב, זה דווקא שהוא יודע והוא לא מנסה פער?

או שהוא יכול ללמוד אפילו והוא לא לומד?

שאלה טובה אתה שואל. כי ככה הבנתי מתחילת הדברים כאלה, לא אמרתי. היודע לחשב.

לא, אבל בהתחלה הרב קרא את הפירוש הראשון. היודע, פירושו של דבר,

שיש לו איזה שהם ידיעות שמכוחם יוכל לחשב תקופות ומזלות, יש לו את הפוטנציאל הזה.

יש לו את הפוטנציאל ללכת ולעשות את החשבונות,

לא כל אדם, לא כל אדם,

לא כל אדם בנוי לזה.

אז הוא מחויב לעשות את זה? אז זה מה שכתוב.

השאלה אם גם בימינו אנו.

זאת אומרת כך,

כנראה...

אם אין מישהו שיסביר לך... זה ברור, זה ברור.

אבל זה שתדע,

שאם בן אדם כבר גמר את מה שהוא צריך מידיעת התורה וקיום המצוות,

אז יכול לעבור גם לזה,

כי אדרבא, בזה הוא מראה, הוא מגלה עד כמה עם ישראל זה עם חכם ונבון.

אבל אם יש לו עדיין מה ללמוד מקיום המצוות והתורה,

אז מה הוא הולך לחסוך? עדיין הוא לא יודע את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.

אז מסתבר שרק לאחר שהוא הגיע לדרגה הזו.

מסתם היום

אני לא נראה לי שיש אחד שיכול לבוא ולומר שהוא

כבר יודע את התורה כולה מכל צד שמסתכלים עליה.

הוא יודע את כל המצוות כולן, את כל הסעיפים,

את כל השולחן ערוך,

את הסעיפים, את התתי-סעיפים.

אז הוא מבין, הוא לא הגיע לדרגה הזו שהוא יוכל כבר לעסוק בתקופות ובזלות.

אומנם, אני אגיד לך את האמת, שהיה למשל

בדור שעבר אחד שנקרא בעל החזוניש,

והחזוניש חיבר חיבור

שקשור לנהיני תקופות ומזלות.

כן?

למד רמב״ם

ולמד אותו בעיון ובעומק,

ומכוח זה הגיע להשגות עצומות.

הוא כתב את הכול על הספר באמת.

אנשים באמת שלומדים את זה, יודעים ומכירים

בחוכמה הגדולה שהייתה לו.

וזה כתוצאה מעמל.

לא אי אפשר לומר שזה...

כישרון.

ראש ברוך הוא נתן לו את האפשרות הזו

להגיע גם לעניין הזה.

השאלה אם זה לכבוד התורה או לכבוד עצמך.

אתה מבין? אם זה לכבוד התורה,

אז פעמים שאתה צריך להגיע לזה.

למשל, אנשים לא מכירים אותך.

כתוצאה מזה הם מזלזלים בכל מיני דברים שאתה אומר להם,

בשם התורה הקדושה.

אבל אם פתאום אתה מפרסם את עצמך

שאתה רב פלוני או ככה, אז כבר מקבלים מזה אחרת.

אם זה לשם שמיים,

אין בעיה.

כן? אבל באופן שזה לא לשם שמיים,

מפרסם מעשים שאלה הם עושים את זה. אז יעלה לך זר ולא פיך.

אם בן אדם מתכוון גם שילמדו ממעשיו,

כן?

מתכוון שילמדו ממעשיו, אבל באמת

שהוא אובייקטיבי בעניין שכל כוונתו רק בשביל שילמדו ממעשיו,

אז ראוי שיהיה כך.

אדרבה.

ככה הוא מקדש עם שמיים יותר.

הוא מספר לו את מעשים שלו בשביל להתחבר לצדיקים.

זה בסדר?

מסתמה.

מסתמה זה אפשרי, כן.

ואם אני לא טועה, ראיתי שכתוב לגבי זה, אם אדם לא מכירים אותו, אז מותר לו לו לספר.

בשביל שאתה תוכל ל...

אבל שוב,

צריך לדעת להבחין שזה לא יהיה בגלל גאווה או משהו כזה.

טבעו של אדם שרוצה להתגאות.

אז קשה לעשות את ההבחנה עד דקה מתי זה להתגאות ומתי זה באמת לשם שמיים.

אתה מבין?

אם אתה הגעת למצב שאתה באמת באמת מכיר בעצמך זה לשם שמיים, גרידה,

ולא מעבר.

ידוע לי מגדולים שאדרבה,

חיפשו להסתיר את עצמם,

לא לגלות את עצמם.

רק במקרה שהיה עניין של כבוד שמיים.

חלילה, מעוברים עבירות והוא בא למחות,

והוא יודע שבדרך שהוא יפרסם את עצמו, יימנעו אז.

אבל באופן סתמי,

באופן סתמי בן אדם צריך לברוח מזה שהוא מתפרסם.

הפרסום, הפרסום הורס את ה...

לא פרסום, לא פרסום. הוא רוצה, דוגמה, להגיע למטה חבר עני לכל אשר יהיה ברוכה.

אז הוא הולך לאנשים שהם יראי שמים, הוא מספר לי מה עשה בשביל להתחבר.

עליהם, בשביל להתחבר ליראי שמיים.

עכשיו, אם הם לא התחברו אליו, הם לא יודעים ממי הם לא יודעים שהוא...

אז אמרתי, אם אתה יודע בעצמך שזה באמת לשם שמיים,

על מנת שתוכל להתקדם,

על מנת שתוכל להתקדם בעבודת השם,

ודאי,

אבל שזה יהיה באמת לשם זה.

אתה מבין?

לי גם הייתה בעיה קשה עם זה, אל תחשוב.

לי הייתה בעיה קשה. עכשיו שאני עכשיו

נמצא במצב הזה ששומעים אותי, רואים אותי,

אתה חושב שזה נוח לי? אני אדם שבדיוק להיפך,

בצד השני,

מחפש כמה שפחות.

אבל איך אומרים?

אם אני יכול לזכות

את האחרים,

אז לא, אני אעשה.

אז אני...

שיהיה מה שיהיה, אבל העיקר שכבוד שמיים מתרבה על ידי זה.

הלוא בן אדם שמתפרסם,

אז כבר מעלתו בשמיים פחותה מאשר אם לא היה מתפרסם.

למה זה, למה זה,

באמת אינני יודע? אני אסביר לך שפעם מובא המעשה שהיה

אחד מה... היה דיבוק בזמנו של הגאון מווילנה.

שומעים? דיבוק.

ותוך כדי שיחות ששוחחו איתו,

שאלו אותו מיהם הצדיקים שיש בעולם.

אז הוא מנה אותם לפי סדר.

הוא אמר, זה הראשון, זה השני, זה השלישי.

והיה הרבה כאלה שלא מפורסמים ולא ידועים.

בתוכם הוא מנה את הגאון מווילנה והוא מנה אותו בתור שלישי.

מי היו עוד שתיים, לא יודע.

אז שאלו אותו,

מה, הגאון מווילנה? שלישי?

עם כל גדלותו,

מה שמסופר עליו, מי שקורא קצת ספרים על הגאון מווילנה,

מדובר פה באדם שהוא מלאך.

לאיזה השגות גדולות הוא הגיע.

איזה עבודת השם הייתה לו.

אתה אומר שהוא שלישי?

אז הוא אומר, זה בגלל שהוא מפורסם.

אז אדם צריך לברוח מזה מהפרסום,

לא לחפש להתפרסם.

אז במציאותי הפרסום הוא גורם לבן אדם

להיות פחות חשוב בעיני ההפך. כמה שאדם יותר פנימי,

יותר עובד את הקדוש ברוך הוא באמת,

כן, אבל... ולא שמעורב בזה שהיא נטייה חלילה...

אבל, אבל אם הפרסום זה בשביל לדבר את הרבים,

כמו הרב שהולך ממקום למקום להפגשויות מטורף,

פה זה בשביל, לא בשבילו,

לדברות הרבים.

אם עכשיו הוא לא יפרסם, הוא יהיה לעצמו.

אז אז ככה לעצמו משהו, אם לעצמו עשה את המצוות שלו לעצמו,

אז הוא לא יזכה לזרקות הארץ, ולא לכך נוצר את זה.

שוב,

הדרך ההנהגה צריכה להיות שאף על פי כן, אם זה כבוד שמים, תעשה.

אבל איך? בשמים מסתכלים על אחד שמפורסם.

זה כבר לא נתון בידי, אני אומר לך עובדה שהייתה.

אני מאמין שהגאון מווילנא, בכוח מעשיו,

הוא פעל בעולמות הרבה יותר מכל אחד אחר שחי בדורנו אנו.

הגאון מווילנא, מדובר פה על

אדם ענק שבענקים,

שכוח ההשפעה שלו על כלל העולמות היה עצום.

ובכל זאת, זה מה שנאמר.

אז זה לא יכול להיות בכל מקרה.

זה לא יכול להיות בכל מקרה.

זה אינני יודע.

אני בא ואומר לך מה שנראה לי.

לי נראה שהפרשום הוא מצב שמוריד את האדם במעט.

האם כל זה שאם תבוא ותשאל מה דרך ההנהגה, ודאי, צריך שמישהו יעשה את זה.

וטוב מאוד שעושים את זה.

אבל,

אברהם אבינו ניזוק

קצת

כביכול

מזה שהוא יצא החוצה לעשות נפשות,

אבל בכל זאת, זה מה שהיה צריך לעשות.

אם זה מה שצריך לעשות, עושים.

כי העניין הוא לא צריך להיות

רצון אישי, לא הרצון האישי שלי הוא שצריך

להפעיל אותי,

אלא מה רצון השם בעניין.

משה רבנו ניזוק?

כן. משה רבנו ניזוק? כן.

ספר תורה נשבר, בגלל שהעין הרע שם, אבל זה, זה נשבר. לא, לא, הוא מתכוון בגלל הפרסום.

לא יודע.

לא יודע. אני אומר לך עובדה שהייתה.

כתוב, לא, כתוב שנוצר חושם בשענשייה.

המשיח, המשיח, המשיח, המשיח, המשיח, המשיח, המשיח, המשיח הרב, הוא ירד בגדולתו,

הוא ירד בגדולתו. הוא ירד בגדולתו. הוא ירד בגדולתו. הוא ירד בגדולתו. הוא ירד בגדולתו. כתוב, וילד משה מנהג, חכמים אמרו. אני לא יודע היכן,

היכן מתבטא, אני לא יודע היכן זה מתבטא שהפרסום מגרע מהבן אדם.

זה לומד לו מהזכויות אולי. אין, אני יודע. אני לא יודע. שוב, אני בא ואומר לך.

אני בא ומסביר לך

שהעניין הזה של דרך ההנהגה לא צריך להיות,

בגלל שהאדם מתפרסם, אז הוא צריך להיות בהנהגה שונה.

צריך לעניין אותו דבר אחד, מה רצון השם, זה הכול.

אם זה רצון השם, שיהיה מה שיהיה איתי.

אני עכשיו עושה את רצון השם.

כמובן,

החשבון לא צריך להיות האגו שלי, מה טוב לי.

צריך להיות העניין,

מה הנחת רוח הגדולה ביותר של אלה הקדוש ברוך הוא.

ידוע. אבל הרב, נראה לי אצל הרב לא מבזים לו הכרסום. למה?

אומר הרב, כי כולם מבזים אותי,

אז לא מבזים לי, למה נפוך? כולם מבזים אותי, לא מספחים אותי בזה. זה מנקר אותו. אני לא מבין שזה מנקר אותי.

הרי כשאדם מתפרסם, אבל אם הוא מתפרסם והם מבזים אותו,

אז לכאורה זה לא צריך להזיק לו. טוב, אני שומע. מה זה אסור לספר לגמרי? אתה צודק, זה,

כשאולכים ומבזים, זה הרבה, פועל הרבה יותר חזק. אתה אומר?

אסור לספר לגמרי. אסור לספר לגמרי. אסור לספר לגמרי. אמרנו שאסור לומר דבר שמועה משמו.

נראה ברשי.

רשי אומר,

המותח חוט של תפירה,

בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך,

ונתפרדו שתי חתיכות הבגד

זו מזו במקצת.

חוטי התפירות נמשכים,

מותח את ראשי החוט להדק ולחבר,

זוהי תפירתו וחייו.

ואני לומד דבר אחד מן המגוש.

מין.

מגוש זה מין, כלומר מינים ואפיקורסי.

הממשיכו לעבודה זרה.

כן,

זה המין.

מי שממשיך אחר לעבודה זרה הוא נקרא מין.

אפיקורס זה שהוא לקוי בדעות.

אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו.

אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו.

אסור ללמוד ממנו. כשאתה אומר אפילו מה אתה מבין, וכל שכן

אם זה לא דברי תורה.

שאלה. נכון? שאלה. כתוב שהערב רב... דקה, דקה, דקה. תן לי לסיים את הרשי האחרון.

והיודע,

זה הממראה השלישית,

הנתלת שמעתה שמעינו

מר זוטרה, רב זוטרה מרב,

כי הדדה וגרסינו.

כלומר, רשי היה קשה לו מה השייכות של שני העניינים האחרים שהוא הזכיר

למסכת שבת.

העניין הראשון הוא שייך למסכת שבת.

המותח עוד שביל תפירה בשבת, בשביל מה הביא גם את העניינים הללו?

אז הוא אומר, פה הביא את כל אותם

דברים ששמע רב זוטרה בר טוב ימיריו,

לכן הביא אותם יחד.

אלה השלושה הוא שמע אותם יחד,

ולכן הביא את זה גם כן בתלמוד.

האמת, גם שלמעשה לנו, לעניין שבת,

רק הדבר הראשון שהוא הזכיר זה שייך, אבל לא שאר הדברים.

כן, מה אתה שואל?

נאמר שבדור האחרון יהיה כמה זמן.

כן.

זה סוג של מין?

מסתם יש בזה דרגות.

יש בזה דרגות. ראיתי כמדומני שהגאון מווילנה מביא

שהם יהיו כמה וכמה סוגים,

וכולם תחת השם הכללי ערווה.

אתה מבין?

יהיו כאלה שמסתמה יהיו רק בגדר לא מאמינים.

יהיו כאלה שיפתחו אידיאולוגיות שונות בשם התורה.

והכל כמובן רק למען

השגת אינטרסים.

יהיו כאלה שילחמו בשם יתברך.

יילחמו בלומדי תורה. יש סגרה של כאילו הולכים עם הקדוש ברוך הוא. כן, הכל.

בתכלס,

בשביל לצאת מגדר ערוורם,

זה רק אחד כזה שכל מטרתו לשם שמיים.

הוא הולך ומאמין באמונה שלמה בכל דברי התורה ובכל דברי חזל,

ומשתדל לקיים את כל הדברים,

תורה ודברי תורה ודברי חזל.

בלי לחסר לו שום דבר.

משתדל.

גם אם חלילה הוא לפעמים פוסח על אחד מן הסעיפים,

או חלילה מתגבר עליו ישרו,

אבל באמונה, מבחינת האמונה,

יש לו אמונה גמורה, ומשתדל ללכת בזה.

אחד שכזה הוא יוצא מגדר ערוורם.

ערוור אלף רב זה מצד נשמתו,

מצד הנשמה שלו של ערוורם, או מצד האיחוס שלו?

מה זה האיחוס?

מה זה האיחוס?

הכוונה, הבן הוא האבא והצבא,

או שיכול להיות שהוא האבא יהודי והבן הוא ערוורם ערוורם. אתה שואל אם יכול להיות מצב שהאדם יהיה בגדר ערוורם,

הגם של מעשה... זה ערוורם של ערוורם, זה ערוורם.

זה לא, קודם כל זה פשוט

שאדם שיש לו נשמה שכזו,

אז זה בעיה.

זה דבר שהוא נמשך איתו לנצח.

אתה מבין? כי זה הרשמה שלו.

הנשמה במהותה היא נשמה גויית.

אז אפשר לשנות? זה הוא, זו המהות שלו.

אבל יש באדם,

הוא נדבק בנגע הזה על ידי שהוא

הולך אחרי אלה.

אתה מבין?

ישנם אנשי תקשורת שהם בגדר ערב רב, זה פשוט.

כי הם מסיתים ומדיחים נגד השם יתברך.

אז הם לא יהודים?

אני לא אומר את זה עכשיו בשידור.

אבל לתת לי כבר, איך אומרים, תעשי שיעורי בית לבד.

ודאי, הכוונה היא, הם פתורים מתפילים? תעשי שיעורי בית לבד.

הם פתורים מתפילים? זה הכוונה.

אני לא אומר כלום.

הם פותרים את העצמות מתפילים גם אם אתם תבוא ותגיד שהם חייבים מתפילים.

אל תדאג לזה, זו לא דאגה שלך, הם...

אבל אתה צריך לדעת שאלה,

אבל המילים זה דווקא יהודים, לא רק.

גם יהודי יכול להיות, בהחלט. לא גם, רק יהודי על לגבי המילים ראיתי, כתוב בספר הדור האחרון.

הוא הביא שם... לא, לא, לא. היה שם שזה, רק ביהודי אפשר להגיד מילים. אני רוצה שאתה תבין.

אחד כזה שהוא גוי,

כן, והוא מאמין בעבודה זרה, אז שוב,

הוא עובר פה על אחד משבע מצוות בני נוח.

רק בהגדרה, איזה הגדרה לתת, לא זה עוד עניין.

אבל זה ברור שהוא הולך נגד רצון השם.

כי הקדוש ברוך הוא חייב כל איש

וכל אדם מבני העולם

להאמין לכל הפחות בשבע מצוות בני נוח ולקיימם.

בתוך העם לא לעבוד עבודה זרה.

אתה מבין?

אז זה ברור שזה מחייב את כולם.

אבל אני לא מצליח להבין איך יכול להיות כדי לדבר לא מאמין.

טוב, זהו, עד כאן נסיים פה.