מסכת שבת דף עד,ב | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת דף ע״ד עמוד ב',

שש שורות קודם, תחילת השורות הרחבות,

אמר רבא

הימן דעבת חביתה

חייב משום שבע חטאות.

כלומר אם אדם יצר ועשה חבית מחרס

אז הוא עבר פה על שבע המלאכות

ואם עשה זאת בשוגג חייב שבע חטאות.

מה הן המלאכות שעשה כדי לעשות את אותה חבית?

אז רש״י מונה אותם אחת לאחת ונבאר.

מלאכה ראשונה טוחן.

הוא לקח את העפר שממנו הוא מתכוון

לעשות את אותה חבית,

טחן את

רגבי העפר, כלומר זה גושים

של עפר,

וטחן אותם עד שיהיה דק ביותר.

ברכה שנייה זה בורר,

כי לאחר שהוא טחן הוא הוציא את החלקים הגסים

מתוך הדקים,

כי זה לא מתאים לו,

לא ראוי שיהיה בתוך שעת הגיבול

בתוך החומר הזה שהוא מגבל אותו.

למה עוד טעות?

לאחר שטחן את העפר נשארו עדיין

רגבים קטנים,

גושים קטנים

שהם לא ראויים ללוש אותם,

לגבל אותם, אז ממילא הוא מוציא אותם

מן העפר הטחון.

אז הוא עבר פה גם על טוחן,

שזה התחינה זה האיסור טוחן, אחר כך זה ברר, זה בורר,

ובשלישית זה מרקד.

הוא לקח את העפר,

וניפה אותו בנפה,

זה מרקד.

מה עושה על טוחן?

כן. אבל אין טחינה מגבלי קרקע, לא?

מה?

מגבלי קרקע.

אין טחינה אלא...

מגבלי קרקע?

זה קרקע, זה קרקע בעצמה, מה אתה רוצה?

זה נקרא קרקע, כן.

כן. ופה זה גם חול שהוא דק, הוא טהורים דקים, ואז איך הוא מתקשק כשהוא בא במגע עם מים? לא, לא, אבל זה לא גרגירים, זה הופך להיות בוצי,

ואז כתוצאה מהבוץ זה הופך להיות גוש אחד ממש, זה משנה את צורת הקודמת.

הגרגירים זה על ידי הלחות, אז זה נדבק אחד לאחד, אבל זה לא גוש.

מה שאין כאן כאן זה גוש.

למה, הוא חייב ליצור,

לעשות מצב של טחינה כדי שיהפוך להיות חול.

כן, הודק.

אז אם כן, יש פה מלאכה שלישית של מרקע, כמו שאמרנו.

לאחר מכן הוא מגבל את הטיט, וזה הולש.

לאחר מכן הוא לוקח את הטיט

וממרח אותו.

כשהוא עושה את החבית,

החבית תהיה חלקה,

אז הוא ממרח את הטיט,

זה ממחק,

בשישית זה מבעיר, כלומר, הוא לוקח,

מבעיר יש בכבשן,

כי שם הוא צריך להכניס את החבית לשם לאחר עשייתה,

ובשביעית זה מבשל.

מה זה המבשל?

בעצם זה שהחבית

מצרף אותה בכבשן,

זה מבשל.

אלה הן שבע המלאכות,

עם עשם, משוגג, חייו,

שבע חטאות,

תנורא חייב משום שמונה חטאות.

האם הוא עושה תנור של חרס, לא חבית?

אז פה הוא חייב

על שמונה מלאכות.

בנוסף לשבע המלאכות שהזכרנו מקודם בחבית,

יש גם מלאכה נוספת.

מה?

בשבע חטאות, יש לנו טוחן ואחד. טוחן, בורר,

מרקד,

לש,

ממחק,

מבעיר ומבשל.

כן,

מבעיר ומבשל.

אה, גם העברה וגם מבשל.

כן.

הלאה.

ובתנור, בנוסף לשבע שהזכרנו, יש גם

חיוב של מלאכת מכה בפטיש.

כלומר, לאחר שהוא מצרף את התנור בכבשן,

הוא מורח עליו שכבת טיט

כדי שיעווה והחום יישמר שם, החום יישמר שם.

זה גמר המלאכה של התנור.

ואשר על כן, יש בו שמונה חטאות עם עשאה משוגג.

אמר רבי, הימן דעבד חלתא

חייב 11 חטאות.

כלומר,

אם אדם עשה כוורת של קנים,

אז הוא חייב

11 חטאות, והוא עושה 11 מלאכות.

בואו נראה לאט-לאט

מהם אותן מלאכות, איך יצירת הכוורת.

בראשונה

הוא זומר קנים.

כן.

וכשהוא זומר את הקנים,

והוא צריך את הקנים כדי לעשות מהם את הכוורת,

ראינו שכשאדם זומר וצריך להעצים, חייב שתיים.

אחת משום,

אחת משום נוטע ואחד משום קוצר.

המלאכה השלישית

זה מהמר.

כשהוא אוסף את הקנים ביחד,

זה מהמר.

המלאכה הרביעית זה בורר,

הוא בורר מתוך

כלל הקנים הללו את אותם קנים שהוא אוחס, שהם יותר ראויים לעשות מהם את הכוורת.

לא דש, בורר רבנו, איזה דש.

הוא הוציא את הקנים הטובים והיפים

מתוך הגרועים.

כל זה כמובן על פי מה שרשי מבאר.

הלאה,

חמש, המלאכה החמישית זה ממחק.

הוא מחליק את הקנים.

איך הוא מחליק את הקנים?

אינני יודע, אבל כנראה

שהיה לו איזשהו כלי שבזה הוא מוציא את כל הבליטות שיש בקנים,

כדי שיהיה חלק.

כן?

מלאכה שישית זה טוחן.

הוא חותך כל קנה לשתיים או שלוש רצועות דקות.

והשביעית, מחתך,

כי הוא חותך אותם במידה מדויקת.

כוונתו למידה מסוימת.

זה מחתך.

השמינית זה מסך,

כי הוא לוקח,

הוא מותח את רצועות השתי בשביל לארוג מזה את הכוורת.

היצירה של הכוורת

זה בדומה ליצירת הבגדים.

ישנם חוטי שתי,

ויש את חוט הערב שמכניס אותם בין חוטי השתי.

ביארנו שהמסך פירושו מתיחת רצועות השתי,

כאן זה בקנים,

זה לא בחוטים,

אז זה מסך.

המלאכה התשיעית זה עושה שתי בתי נירים.

כלומר,

הוא הורג חוט ברצועות השתי כדי להעמידן,

אחד מעל הרצועות ואחד מתחתיהן.

אני רוצה שאתם תבינו

תבינו מה אני מתכוון בזה.

תסתכלו,

לכם אין את זה.

אצלי יש,

יש את זה בציור,

כך שהרבה יותר קל להבין.

זו הפעולה של עושה שתי בתי נירים.

יש לכם אפשרות לראות ממרחק?

אתם רואים?

אולי תיקחו את זה שכל אחד מכם.

נראה איזה העיגוד כזה.

הלא, אתם זוכרים, בכיסא ההריגה

היה איזושהי מערכת מסוימת

שבהן

ישנם נקווים

ובהם עוברים חוטי אשתי.

ציור שני, כן? הציור ב',

זה נקרא עושה שתי בתי נירים.

ובתשיעי הוא הורג, כלומר על ידי שהוא מכניס

את הקנה של הערב,

שהוא נקרא,

כמו חוט הערב פה זה קנה שהוא מכניס אותו בחוטי אשתי.

זה ההורג.

במלאכה האחת עשרה זה מכה בפטיש.

מה פירוש? לאחר שהוא סיים

להרוג את הכוורת,

אז הוא מחתך את הרצועות

כדי להשוות אותן

זה לזה.

בציור הראשון אתם ראיתם את הכוורת עצמה?

יפה. אז יש פה אחת עשרה מלאכות,

ועל זה חיה במעשיה בשוגג.

והיא חייתה.

שמע, האם זה כותב המלאכות המצב?

זה כותבי והאורג.

כן. אבל זה כותב לצורך הריגה. למה חייבו על כל אחד בנפרד?

כי זה מה שמצאנו.

ההגדרה של המלאכה... אבל כל זה לצורך הריגה.

זה לא משנה.

גם כשהוא זורק, בורר לו...

מרקד

זה גם הכל לצורך עשיית הפת

אבל מאחר והן מלאכות חשובות, כל אחת בפני עצמה היא מלאכה חשובה

אז אנחנו מסמגים אותה כמלאכה נפרדת

אז גם פה אותו דבר

מוסיף הבאי, ויחיית לפומה

חייו שלוש עשרה חטאות

כלומר

אם הוא לקח את הפה של הכוורת

הלוא הכוורת עומדת כך

והרצועות בולטות לכיוון מעלה

הוא הלך וכופף את פה הכוורת לכיוון מטה כדי שיהיה כעין שפה

אז יהיה חייו שלוש עשרה חטאות, כלומר יש פה עוד שתי מלאכות

א' תופר

כי הוא צריך לתפור את השפה

וגם קושר, כי לאחר התפירה

הוא היה קושר את החוט הזה שבו תפר את השפה של הכוורת

כן, אומר רשי

נראה את רשי מהר

חביתה של חרס

שבע חטאות טוחן הרגבים

ושוחקן הדק, הווה טוחן

זו מלאכה ראשונה

הוא בורר הצורות הגסות מתוכן, הרי שתיים

זה שנייה

הוא מרקידן בנפה, הוא מרקד, זה שלוש

הוא מגבל עתית,

זה ארבעי דהי נולש

הוא ממרח עתית, כשעושה הגולם שיחלק עליו למחק, זה חמש

הוא מבעיל את האור בכבשן, זה כבר שש, זו הבהרה

ומצרפו בתוכו, זה השבע, הרי מבשל

חיובה זה חופר לקה

תבוא ותגיד לי,

למה שלא יתחייב משום חופר, שהרי הוא מוציא את הקרקע

כן, עושה, איך אומרים,

חופר בקרקע בשביל לקחת מהם את העפר הזה שממנו עושה את החבית הזו

אומר רע של חיובה זה חופר לקה

זה אינו צריך

אלא לעפרה

מאחר וזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא לא צריך

את הגומה שנעשה שם

אלא כוונתו רק לצרוך את העפר היוצא משם

אז הוא לא חייב על עשיית הגומה הזו

ולמדנו לו הלם, אתם זוכרים,

שגם למאן דאמר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב

זה הכל באופן שהוא מתקן

אבל כאן הוא מקלקל

כלומר אם הוא יוצר גומה

ועל ידי זה זה גורם

שאי אפשר ללכת על גבי הקרקע כי נתקלים בגומה

אז זה נקרא מקלקל

מקום ישר ומקום שראוי להילוך,

מקום שראוי לשימוש

ועשיית גומה זה מהווה מכשול

לא אחת ולא שתיים ראינו

שאנשים

שלא מבחינים נתקלים בגומה ונופלים

אם יש למשל במזרחה

היה מצב כזה אצל אחד מבני ביתי

שנתקע באיזשהו מקום של גומה שהיה במזרחה

ונפל קולקולו על גבי הרצפה

עד כדי שהיו צריכים לעשות ניתוח בראש בשביל לנקז את הדם שהצטבר שם

עד כדי כך, בדיוק

זה הכל תוצאה מאיזשהו

שקע באחת מאבני המדרכה

תנור חייב שמונה

אתה מדבר כנראה בגלל שאתה עורך דין

מה?

אני לא חושב

טוב ניסינו, לא הלך

תנור חייב שמונה

אומר רשי

ולאחר שצרפו בכבשן

וטח עליו תפלה שיעב חומו מתקיים

והוא גמר מלאכתו, כלומר הוא מבאר

מה המלאכה הנוספת שיש בתנור מאשר בחבית, למה בתנור חייב שמונה?

אומר המלאכה הנוספת בתנור

כי אחר הצירוף בכבשן הוא היה לוקח טיט

וטח על גבי התנור

כדי שיעבה וחומו מתקיים כך

יכול יותר להישמר החום

והוא גמר מלאכתו, זה גמר מלאכת התנור

למילא כל גמר מלאכה של כלי זה נקרא מכה בפטיש

אמרים עליה לקמן וכך למדנו בהמשך

ובעזרת השם נלמד בהמשך, כל מי זה דאבי גמר מלאכה

חייב משום מכה בפטיש. כל דבר שהוא גמר מלאכת הכלי

פעולה שהיא גומרת מלאכת עציית הכלי זה מכה בפטיש

אבל גם בחבית

לא יכא משום מכה בפטיש

תבוא ותגיד לי, אז למה בחבית אין מכה בפטיש?

הלוא בחבית גם כן,

היא נגמרה, איפה היא נגמרה המלאכה שלה?

בתוך התנור,

בתוך הכבשן. נו, הזמן.

אומר רשי,

אי אפשר לחייב

על גמר המלאכה,

מה שהיא כבר ראויה לשימוש בבש, היא הצטרפה בכבשן.

למה? מאליה נגמרה המלאכתו בתנור.

אם זו פעולה שהאדם היה עושה אותה והיא גמר המלאכה,

אז נכון.

אבל פה לא האדם עשה אותה, אלא זה מאליו.

מאחר שזה נגמר מאליו בתוך הכבשן או בתוך התנור, לא משנה, תנור, כבשן,

אז זה לא שייך לחייב מישהו מכה בפטיש.

אכלת כוורת של קנים, חייב יא,

11 מלאכות.

אומר רשי, וגם פה הוא מונה אחת לאחת את כל המלאכות,

זומר הקנים והוא צריך להם חייב משום קוצר ומשום נוטע.

אז יש לנו כבר שתיים.

אספיים יחד, הרי זה מעמר, זה שלוש.

ברר יפות, הרי זה בורר, זה ארבע.

יחליקה לרזה ממחייק, חמש.

עשה דקות,

מאחת, שתיים או שלוש.

כלומר, היה לוקח אחת ומפצל את זה לרצועות דקות,

הרי זה טוחן,

זה כבר השש.

השביעי יחתך על מידה, הרי זה מחתך.

השמיני, סליחה, שתייה, הרי זה מסך.

התשיעי תרג אחת למעלה ואחת למטה, כדי להעמידו על עושה שתי בתי-ליורים, זה התשיעי.

הרג, הרי זה הורג, זה העשירי.

חתך לאחר הריגתה, כדי לעזוב אותם,

הרי זה מכה בפטיש.

כבר בערנו את הדברים, לכן אני לא רואה צורך לחזור שוב.

זה אמרה על כמן,

כמו שנלמד את זה בעזרת השם בהמשך.

הימן דשקיל עקוף ומגלימה, חייב שהוא מכה בפטיש.

כלומר, כאשר

לאחר יצירת הגלימה הולך האדם וחותך את החוטים שנשארו בבגד,

לאחר הריגתו,

הוא חייב שהוא מכה בפטיש, כי זה הדרך של גמר המלאכה מלכת הריגת הבגד.

אחרי יא, אז כאשר אני רואה ומונה אותם,

אני מגלה יא מלאכות.

וחייתא לפומה,

לעשות לה שפה,

אז יש פה עוד שתיים,

מוסיף כאן תופר וקושר,

שצריך לקשור לאחר התפירה.

כן, יפה.

עכשיו יש פה רשי חשוב מאוד.

הוא אומר, כשאתה רואה את כל המלאכות,

אתה רואה מלאכות, אבל אין פה בונה.

בונה לא נזכר כאן במלאכות.

שואל רשי, למה לא תבוא ותחייב

באלה חבית, תנור, כוורת, מישהו בונה?

נכון? כשהוא עושה חבית,

לכאורה הוא בונה חבית,

תנור, כנען,

כוורת, כנען, אותו דבר.

אז למה לא נזכר בכל המלאכות הללו? הוא בונה.

מה אתם אומרים?

בעשיית החבית או התנור או הכוורת,

למה לא נחייב משום בונה?

אומר רשי, הוא משום בונה לכא לחיובה,

לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת.

דאין בניין בכל אם,

אין בניין בכל אם.

זה לא בניין בכל אם.

מה?

זה בית, זה המחובר לקרקע.

כן.

כאשר זה בדבר המחובר לקרקע,

שייך בונה.

אבל בכלי אין שייך בונה.

ויפה.

מחבר מה?

זה לא רואה את הקרקע לקרקע.

מחבר אותה לקרקע?

כן, מחבר. אין החינמי.

נכון.

אז יהיה בזה משום בונה.

כל דבר שאתה מחבר אותו לדבר המחובר לקרקע או לקרקע,

אז זה בונה.

נכון?

אבל יש פה שאלה עצומה, רש״י.

בתוספות כבר מביאים ראיות ברורות

שדברי רש״י באמת מכוח זה תמוהים.

למדנו בעבר, אם אתם זוכרים,

שיש איסור להחזיר מיתה או מנורה של חוליות.

סליחה, יש איסור לבנות מיתה או מנורה של חוליות.

מותר יהיה להחזיר אם כבר בנוי,

אבל לעשות מיתה של חוליות אסור.

אם כן, מה זה שייך פה?

אם היית מדבר במצב שכבר היה בנוי

ולהתפרק ואתה מחזיר אותו,

אני מבין,

אני יכול להבין שאין בניין בכלי.

אבל אם זה תחילת יצירתו,

ואתה עושה את כל הכלי מראשיתו ועד סופו,

גם אם הוא כלי שייך בו בניין, שייך בו בונה.

ואכן, כך דעתו תוספות לחלוק על רשי.

מובן?

עשיית כלים מתחילתו עד סופו ודאי ש...

כך בונה, הגם שזה כלי.

ממשיך רשי.

רשי סובר

שאין בניין בכלים. נגמר.

בין... על מה הוא מחייב? על המיטה ועל המנוער?

לא. תוספות מביאים ראיה שכל מה שדיברנו שאין בניין בכלים זה דווקא על דוגמאות כאלה שהיה כלי,

כשהוא מתפרק אתה מחזיר אותו.

כלומר דבר שהוא בנוי מחוליות ואתה בונה

את החוליות.

אבל דבר שאתה יוצר אותו מלכתחילה, מראשיתו ועד סופו,

גם אם הוא כלי והוא לא מחובר לקרקע, יש הכרחיים שהוא בונה.

מביאים ראיה מגמרא במסכת,

מגמרא לקמאן בדף קב',

פרק 12, הבונה נקרא הפרק הזה.

שאלתי,

שאלתי,

מה הוא לחייב? איזה איסור הוא לחייב?

מי שבונה כיתה ומנורה בכוליות,

כשאתם מביאים לפני ההתחלה, מהבסיס? הוא לא יחייב.

אולי מכה בפטיש. מכה בפטיש, לא בונה.

אז הוא חייב בשום מכה בפטיש?

כן, אבל לא בונה.

זאת אומרת, אם אני בונה בנורה בכוליות עד הסוף שלך,

אבל לא עתידית העצמיות,

אז אני לא חייב לקרקע.

לא חייב משום,

משום בונה ברור שלא, כי אין בניין בכלים.

משום מכה בפטיש,

שאם הוא לא גמר את עשייתו, אז הוא לא...

הוא לא היה חייב.

לפי התוספות.

לפי התוספות יהיה חייב משום בונה.

אפילו כשלא סיימתי.

מה זה לא סיימת?

זה עוזר את המלאכה של המנורה ושל המיטה.

גם אם חסר את החלק האחרון, אבל בתכלס,

הוא כבר ראוי לשימוש,

כן?

אז זה מספיק, כבר יש פה בניין.

על זה לתוספות הוא יחייב חטן?

יצירת הכלי מתחילתו ועד סופו,

חייב משום בונה.

לא, לא אצלו פה.

אני מתכוון, המכה בפטיש זה הכל באותם דברים שרגילים היו בעלי האומנות

לעשות באחרונה.

אבל עצם הדבר שאתה כבר גמרת את כל יצירתו,

כן? ורק הפיניש חסר,

זה לא, אני חושב שזה יהיה מהווה בעיה שלא יהיה בונה.

זה לא... אמנם זה לא יהיה מכה בפטיש עדיין, כל הזמן שלא עשית את הפיניש,

את הגמר האחרון.

אבל מאחר והוא כבר ראוי למלאכה,

אז זה מספיק,

כדי שיחשב בונה,

כי יצירת כלי, יצירת כלי זה בונה.

עכשיו אתה בנה מנורה שלוש קנים.

הוא לא יכול להשתמש בהם, שלוש קנים יפים, שלוש קנים טובים,

בתוספות,

זה יהיה בונה, נכון? בתוספות זה יהיה בונה.

הוא עשה את הכל בשבת.

בשבת.

אבל יש לי עוד שלוש, עוד שלוש קנים בעצות,

ראיתי אותי עוד שלוש.

אז לפי רשי,

אני אתחייב משום מקבל פטיש,

או שאני לא אתחייב בכלל על כל הזמן שתי המפיתה שלוש שעות נוספים?

אתה שואל באופן שיש כבר אפשרות להשתמש בחלק מן הכלי.

כן. יש לך כוונה לעשות את הכלי יותר גדול, ועכשיו יש לך, בינתיים הוא יותר קטן.

מצד ימין, מצד ימין זה יפה, זה נורא, אבל יש לי... אז לפי תוספות, לפי תוספות,

נראה שכן נתחייב.

כי עצם הדבר שכל קנה הוא ראוי לשימוש בפני עצמו,

גם אם יש לך כוונה להמשיך ולעשות קנים נוספים, אבל הוא כבר ראוי לשימוש.

אתה מבין? הוא ראוי לשימוש.

או מה זאת מכה בפטיש, וסתמה לא יהיה, כי הגמר זה על ידי צירוף כל אלה להיות

מנורה בעלת שש קנים, שבע קנים.

אז אני אומר, לפי רש״י, יהיה פה מכה בפטיש, אבל לא מצד בונה.

אבל אם לא סיים.

אם הוא לא סיים? אם אז לא, אז הוא יהיה חיי מכה בפטיש.

שאין.

רש״י, דעתו ברורה שאין בניין בכלים.

זה מה שרואים כאן.

רש״י סובר שאפילו יצירת הכלים מתחילתו ועד סופו,

אין בזה משום בונה, כי אין בניין בכלים.

ממשיך להשיב ואומר,

ומישהו מפשיט...

לפי הסודפוס, איך לעשות את כל הכלים,

נכון.

אז הוא מועצה חצי כלים ועד... לא, אבל הוא מדבר בדבר כזה שכל אחד כבר ראוי לשימוש בפני עצמו.

תתבונה, תתבונה אותו. כשיש... זה אין בניין בכלים, אבל כשעושה לגמרי כל הכלים, נחייב. נכון.

זאת אומרת, אם מועצה חצי כלים, אז הוא לא מתחייב לפי הסודפוס. זה ודאי, זה כולם ידעו.

החידוש הוא שאפילו אם הוא עשה את הכל,

שלפי רש״י לא יהיה בונה.

לפי תוספות, כשהוא עשה את הכל, הוא יהיה חייב מזה לבונה.

אומר רש״י, נמשיך את רש״י. מפשיט

ליקה למהמר בקנים.

דאי נפשתה אלא בעור.

אולי נאמר שהוא לוקח ומגלף את ה... אולי מקלף את הקליפות של הקנים.

הוא אומר, לא שייך לומר, כי מפשיט שייך רק בעור. לא שייך לקרוא לזה מפשיט,

כשהוא מסיר את הקליפות של הקנים,

על מנת להחליק אותם אולי.

מחליק, זה מה שמצאנו, ממחק.

ראינו את זה מקודם, כן.

ויש מפרשים שקודח נקבים בעץ

שתאחבים בו ראשי הקנים של אשתי ומחייב להם משום טוחן.

כלומר, באותם עצים, הלוא אמרנו שזה מסך, אתם זוכרים?

אז באותם עצים הוא היה עושה נקבים

כדי להחדיר בזה את ראשי הקנים של אשתי,

ועל ידי זה יוכל להכניס את הקנה של הערב.

זה בעיה סיבובית שלנו.

הקודח הזה מחייב לה משום טוחן

ולא נהירה לי.

אומר רשי,

אני לא יכול להבין

ולא מקבל שיהיה חייב משום טוחן במה שעושה נקבים בעץ.

למה? דהית חינאה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא.

אומנם כשהוא הולך וקודח,

אז ישנה נסורת מהעץ,

שזה העניין של הטוחן, אותה נסורת שנופלת תוך כדי שהוא קודח בעץ.

אבל הוא צריך את הנסורת הזו?

לא.

ממילא יוצא שזו מלאכה שאינה צריכה על גופה.

הוא עושה פה מלאכת טוחן,

שזה הנסורת, אבל הוא לא צריך את גוף הנסורת.

נכון? ולכן לא שייך לבוא ולחייב מצד זה.

וטוב לי לפרש שעושה אותן דקות,

והבה כמאן דסלי צילתה.

עדיף לפרש מה שאני ביארתי, אומר רש״י,

שהטוחן זה כמו שאמרנו, שהוא עושה מכל קנה אחת או שתיים, כלומר הוא פורס את זה לרצועות דקות,

שכל קנה הופך להיות,

במקום קנה אחד רחב יש פה שלושה קנים שכל אחת זה רצועה דקה,

מובן.

ככה אני מעדיף לפרש, וזה הטוחן שיש

בעשיית הכוורת.

ואם הוא אומר מערכת, זה לא...

אפשר לזה כאילו עוד אה... אפשר לשים את המערכת וככה תהיה פצורה,

לא בתמיכה.

לא בגניבה, פשוט הוא לוקח אור,

אם הוא נותן לזה פצורה,

בסדר,

בבית חישוני, בית חישוני, נותן לזה פצורה על ידי מיוח, על ידי...

מה, בשביל מה הוא צריך את זה? אני לא מבין. אתה מדבר פה על עשיית כוורת.

עכשיו, הוא לא צריך לעשות את הפעולה הזו שאתה אומר.

הכוורת הזו זה כדוגמת הריגת הבגד.

כמו שבהריגת הבגד,

אם החוטים יוצרים על ידי חוטי שתי וערב את הבגד,

כך

בכוורת, במקום חוטים זה קנים.

קנים שהם רצועות דקות. למה הוא קולט?

אה, כדי שלא יפריע תוך כדי ההריגה לאותן,

איך קוראים לו?

הבליטות הללו שיש בקנים.

לא, לא, לא.

טוב,

נחזור לגמרא.

אנחנו,

כן, הגוזז את הצמר, כן, מהנקודותיים,

שורה ראשונה, שורה אחת קודם בשורות הרחבות.

למדנו במשנה גם כן, גוזז את הצמר והמלבנו.

מצאנו שם שיש כמה פעולות שקשורות

לעשיית הצמר,

כן, לעשיית הבגד.

בראשונה הוא גוזז צמר,

לאחר מכן מלבנו,

לאחר מכן מנפצו,

וצובע אותו, ואז תובע.

זה מאוד מעניין שהתביעה הייתה קודם, התביעה,

כמו שכתוב במשנה, והצומעו והתובע.

אמר רבא ברבר חנה, אמר רבי יוחנן,

כן,

כן, כן.

התובע צמר שעל גבי בהמה בשבת

חייו שלוש חטאות.

אחת משום גוזז, ואחת משום מנפץ,

ואחת משום תובע.

דקה.

מדובר פה בצמר שעדיין מחובר לבהמה.

מה הוא עושה?

הוא סורק

את הצמר כשעדיין מחובר הוא לגוף הבהמה.

זה ניפוץ.

לאחר שהוא סרק את הצמר,

טבע את הצמר.

כלומר, עשה מזה כעין חוטים.

ולאחר שטבע,

תלש את הצמר הזה.

אומר רבי יוחנן חייב שלוש חטאות.

הוא עבר פה על שלושה מלאכות.

אחת משום גוזז,

שהרי בסוף הוא תלש אותו.

לא תלש, הוא שובר בנאמר.

כן, אבל זה אפשר להגיד לו גוזז. לא, לא, לא, רגע, רגע, רגע. מה אמרתי?

שהרי בסוף הוא תלש אותו.

זה הגוזז.

הוא דיבר פה על, הוא שרק אותו, לא, לא, לא. כן, הסברתי.

אני חוזר שוב.

בתחילה

הוא שרק את הצמר כשעדיין מחובר לו לגוף הבהמה.

זה ניפוץ.

זו הייתה פעולת הניפוץ בצמר.

לאחר מכן טבע את הצמר הסרוק לעשות ממנו חוטים.

זה טובע,

אבל עדיין מחובר לו.

לאחר שהוא סיים לעשות את

ניפוץ וטביעה,

הלך וגזז אותו, תלש אותו מגוף הבהמה.

אז יש פה שלוש מלאכות.

בראשונה זה הגוזז, זה התלישה שבסוף.

והמנפץ, ואחד משום מנפץ, כמו שאמרנו, הסרוק שעשה בראשונה,

זה הניפוץ.

זה ברור, מה החידוש? ואחד משום טובה.

תכף אתה תראה, תכף אתה תבין.

תכף אתה תבין

שיש בו זה חידוש.

רב כהנא אמר,

אין דרך גזיזה בכך,

ואין דרך מנפץ בכך,

ואין דרך טיווי בכך.

הדרך היא של תולשים צמר לא ביד, אלא בכלי.

לוקחים מספריים.

כנראה היה שייך לאנשי דש.

אני חוזר, לדעת רבי יוחנן מדובר פה שהוא תלש אותו בידיים,

ובכל זאת יהיה חייה משום גוזז.

בכוונה תלש ככה, או שתוך כדי איזה שהוא מנפץ ונפץ.

לא, לא, לא, הוא תלש אותו בכוונה.

רק יחד דקה.

מדברים פה על ענייני שבת.

על זה מדברים.

אתה תומך לזה שאתה בבהמה. אני אומר שתוך כדי הצביעה זה מתלס, לא?

אז מה ההבדל אם ככה ביני לבינך?

מה איכה ביני לבינך?

אם מה שאתה לומד זה בשביל שאתה תגיד מה שאתה מבין, אז מה ההבדל ביני לבינך?

אז תבוא אתה לשבת במקומי כאן.

ולכן אני אומר שאנחנו ניזונים מדברי אלה שקדמו לנו,

וככה ביאור בדברים,

וזו המחלוקת

בין שניהם,

בין רבי יוחנן

לבין רב כהנא.

עצם הדבר שרב כהנא אומר, אין דרך גזיזה בכך.

בראשו הוא רוצה לומר שאפילו במצב הזה,

שהוא הוציא את כל,

בכוונה,

תלש את כל הצמר בידו מן הבהמה,

אבל זה לא דרך לתלוש כך מן הבהמה.

הדרך הייתה שתולשים,

שגוזזים

את הצמר מהבהמה, ולא תולשים ביד,

וגם

אין דרך לנפץ בכך.

על גבי הבהמה, כשזעדן מחובר לגוף הבהמה,

זה לא דרך.

כך לא היו.

כך לא היו עושים את פעולת הניפוץ.

והוא הדין, תביעה לא עושים כך.

השאלה נשאלת,

מה פתאום

אותו אדם טורח, אם בין ככה לבסוף הוא תולש,

למה הוא צריך לטרוח

לעשות את זעג גוף הבהמה? מסתבר כשזעג גוף הבהמה זה הרבה יותר קשה.

אז הוא עושה את זה בשביל להתפטר, קבל לי על הזמן,

אז אני רוצה, אז הם יסתכלו על עבודה ויכולים להביא עצמו, אני אראה את זה בשביל להתפטר.

אז אתה אומר שהוא עושה את זה בשביל להתפטר.

רבי יוחנן אבל מחייב.

ככה הוא פשט,

יפה, אני שומע.

אבל יש פה משהו שבאמרשו מאוד מעניין,

שהוא כותב,

כדי שהטביעה תהיה בטהרה,

לכן הוא עשה זאת כשזה עדיין מחובר.

כי הכלל הוא, כל המחובר לבעל חי

לא שייך בו טומאה.

אין דבר כזה שבעל חי יטמא,

יש דעת רבי מאיר,

שבעל חי מטמא משום גולה, לא ניכנס לזה,

אבל דעת חכמים,

אין דבר כזה שבעל חי מקבל טומאה.

החי, אין בו קבלת טומאה.

ממילא רוצה הוא ליצור מצב,

שכמה שאפשר יותר יהיה בטהרה,

אז הוא הולך ועושה את זה עדיין מחובר לגוף הבהמה.

מה שהתורה אמרה שמקבל טומאה, מקבל טומאה.

אבל בעל חי לא מקבל טומאה.

גם אם מת ייגע בו, הוא לא יקבל טומאה.

הבנת?

זהו.

שואלת הגמרא,

ולא,

וכי

לא היו רגילים לעשות כך,

היינו,

ללכת ולטבות אותו כאשר עדיין הצמר מחומה לגוף הבהמה?

ועתניא משמיד רבי נחמיה.

הרי ישנה ברייתא

משמו של רבי נחמיה, האומרת.

ישנו פסוק במלאכת המשכן,

בשמות ל״ה, פסוק כ״ו,

וכל הנשים

אשר נשא ליבן אותנה בחוכמה תבעו את העזים.

של מה הזכירו כאן

את העזים?

אומרים חז״ל, הכוונה,

תבעו יחד עם העזים. כלומר, כשזה עדיין מחובר בעזים.

שטוף בעזים

ותבעו בעזים.

כלומר, היו שוטפים בתחילה לנקותו היטב היטב את הצמר כשעדיין היה מחובר לעזים,

ולאחר מכן היו תובעים אותו כשעדיין מחובר הוא לעזים.

אם כן, מה אתה רואה?

שהייתה דרך טביעה גם,

כשזה עדיין מחובר,

בגוף הבהמה.

עלמא הטביעה על גבי בהמה, שמה טביעה.

רואים אם כן נקרא טביעה.

עונה הגמרא, חוכמה יתרה שאנן.

כלומר,

הנשים המוזכרות שם בפסוק,

זו הייתה חוכמה יתרה שבהן, שהיו יודעים לעשות כך.

כלפי אלה,

זה באמת טביעה גמורה.

אבל סתם בני אדם,

שהם לא יתמחו בזה,

אין דרך שיעשו כך.

אז כלפיהם

זו מלאכה שלא כדרך,

ומאחר וכן

לא יהיו חייבים

חטאת בשוגג

ועדין שקלה במזיד.

אבל זה, זה מלאכה של שינוי.

אבל זה הדרך של המשקל.

זה המלאכות של המשקל, שהוא מלאכות של מלאכות המשקל.

אם אתה אומר, אז זה מלאכת המשקל, אז זה מלאכת המשקל.

הרי סורי דורים הלומדים בלאכת המשקל.

שאלה שהם, נכון, שאלה שהם בעלי חוכמה,

שאלה שהם בעלי חוכמה וככה דרך כלפיהם,

יהיו חייבים.

נכון.

אמרת טוב.

אז אם אתה לומד מהמשקל עד הסוף.

הרי אתה לא מבד ממקום אחר, מתור אחר, אתה אוהב אותם בעניין.

אבל אתה צריך לדעת שהמציאות היא

שאין דרך,

גם בזמן המשקל,

של כאלה שלא היו בעלי חוכמה לעשות כך.

אז מאחר וכן,

לא שייך לבוא לחייב את מי שאינו ראוי לזה.

אומר רשי,

שטוף בעזים וטבוא בעזים.

קרא כדרש,

טבוא את העזים בגופן של עזים, משמע.

חוכמה יתרה כדכתיב

לכל אישה חכמת לב.

כלומר, רשי מביא מקור

שהפסוק אומר, וכל איש שחק בת לב בידיה טבוא. כלומר, שהן היו חכמות.

חוכמה יתרה, לא סתם.

זה לא אדם סטנדרטי.

אבל להדיעות,

כלומר, אבל אדם שאינו בעל חוכמה יתרה,

אין דרכו בכך. הוא לא עושה את התביעה בצורה שכזו.

והבה כלאחר יד. נדמה לי איזה מלאכה שבשינוי

אינה כדרך.

אם עושה את זה על גבי הבהמה מאשר על כאם,

גם אם נאמר שזה אסור, אבל אין פה חיוב דור, ראיתא.

אם בן אדם פשוט הלך לכלים של אומן,

ועשה כלים של אומן, הוא לא יכף דור הייתא, כי לגביו זה שינוי.

אז קורא מלאכות תאורייתא, כמו שאני יודע מה, אם אני... ישנן מלאכות באמת, ישנן מלאכות באמת

שהן נאמרות דווקא כלפי אותם אלה

שהם

בעלי אומנות בדבר.

אם עושה אותם

הדיוט כדרך שההדיוט עושה, לא צריך לבוא לחייבו.

כיוון שאם למשל יבוא האחד הזה

שהוא הדיוט,

כן?

וירצה לעשות כדרכם של בעלי האומנות,

אז ברור שלא יצא לו את אותה פעולה כמו של בעל האומנות.

אז זו דרך אחת, שונה.

זה שלא כדרך.

נחזור לגמרא. תנו רבנן,

התולש את הכנף

והקוטמו והמורטו

חייב שלוש חטאות.

אדם שלוקח ותולש בידו נוצה גדולה שמכנף העוף.

אתם רואים שהכנפיים

בנויים גם

מנוצות דקות,

גם מנוצות

עבות יותר, גדולות יותר.

אדם שהולך ותולש את הנוצה הגדולה שמכנף העוף,

בין אם זה מחיים ובין אם זה לאחר מיתה, כך מבאר הרמב״ן,

ולאחר מכן קוטמו.

לאחר שהוא תלש את הנוצה הזו,

כתם את ראש הנוצה.

למה הוא עשה את זה?

כי הוא רוצה להניח את זה

בתוך כר עוקסת.

היום,

לא מצוי כל כך.

יש כאלה שיש להם מה שנקרא

שמיכות פוך, פוך אמיתי.

חלקם זה פוך סינתטי, אבל יש פוך אמיתי.

זה עשוי מנוצות.

אז אם רוצה הוא להכניסו לתוך כר עוקסת,

אז הוא צריך לתלוש,

לכתום את ראש הנוצה.

ואכן כך עשה.

והוא הדין והמורטו.

מה זה מורטו?

הוא מוריד את השיער שעל הקנה לצד זנבו,

שהוא קשה.

כי הוא רוצה לקחת למעשה את השיער שהוא תולש

מאותו קנה.

זה נקרא מורטו.

מריתת השיער

נקרא מורט.

אז הוא חייב שלוש חטאות.

חייב כאן,

עבר כאן על שלוש איסורים.

מהם האיסורים הללו?

אמר רבי שמעון מלקיש, תולש,

חייב משום גוזז.

רצינו שאם אדם גוזז צמר מבי בהמה, חייב.

אז גם כשהוא תולש כנף העוף,

זה גם נקרא גוזז.

והקוטם חייב משום מחתך.

כשהוא הולך וקוטם את ראש הנוצה,

מאחר שהוא מקפיד

לחתוך

עד מקום מסוים,

ששם יהיה ראוי לתתו בתוך הקר או הכסת,

חייב משום מחתך.

והממרעת,

חייב משום ממחק.

כלומר,

על ידי שהוא מוציא את השיער,

תולש את השיער מעל גבי אותו קנה,

זה נקרא ממחק. כמו שמצאנו שאם אדם מוציא,

מסיר את השיער מאור הבהמה כדי להחליקו,

חייב משום ממחק,

אז הוא עדין כאן, הוא חייב משום ממחק.

פה,

לא אמרו, אם תשימו לב,

אין דרך תלישה בכך.

פה רב כהנא לא אמר,

אין דרך גזיזה בכך.

בתולש כנף עוף,

למה אין דרך? זה הדרך.

זו התשובה.

צריך לומר,

בעוף

אין הדרך ללכת ולגזוז בכלי,

אז תלישתו, זוהי גזעתו.

כשהתורה אסרה לגזוז,

היא אמרה שבמהמה כדרך,

כדרך שרגילים לגזוז,

ובעוף כדרך שרגילים לגזוז. איך הדרך לגזוז בעוף?

בתלישה.

לכן,

לא אמר כאן הרב כהנא את מה שאמר מקודם,

אין דרך גוזז בכך.

כן.

למדנו לאחר מכן עוד שתי מלאכות במשנה,

הכושר והמתיר.

הכושר והמתיר.

שואלת הגמרא, כשירה במשכן, איך הווי?

איפה מצאנו כשירה במשכן?

הרי כדי להתחייב צריך שיהיו

מלאכות אלו במשכן.

אומר אחד האחרונים, אמנם

מצאנו כשירה

שכושר הכהן הגדול את הציץ על מצחו,

אבל זה לא עשיית המשכן.

אנחנו מחפשים

מלאכות שהיו קשורות לעשיית המשכן.

היכן מצאנו, אם כן, בעשיית המשכן

את הקשירה?

כושר.

אמר רבא שכן כושרים

מתידות של אוהלים.

היריעות של המשכן

היו צריכים לחבר אותן

ליתדות שהיו נעוצות בקרקע.

ואיך היו קושרים את היריעות לאותן יתדות?

על ידי מיתרים.

כלומר, חוט

שאינני יודע ממה זה היה עשוי,

והיו,

היה מחובר מצידו אחת ליריעה,

ומצד שני קושר את החלק האחר

ביתדות הללו.

זה קושר.

והעם מתיר, מה זה?

כשהוא בא להתיר

את זה מן היתדות, היה צריך להתיר.

כשמפרקים את המשכן, היו צריכים להתיר את אותו קשר מן היתדות.

מצאנו גם בהלכה

את העניין הזה שצריך להיות קשר של קיימא.

הגמרא כאן לא מביאה

כמה זמן

צריך שהקשר יהיה קיים כדי להגדירו כקשר של קיימא,

קשר המתקיים.

למעשה בהלכה ישנן דעות בדבר

מה נקרא קשר של קיימא.

שואלת הגמרא,

ההוא קושר על מנת להתירו?

כוונת שאלת הגמרא,

הרי כל פעם שהיה קושר

את היריעות על ידי המיתרים ליתדות,

זה על מנת להתיר.

למה זה על מנת להתיר?

שהרי כשהם נסעו במדבר

ופירקו את ה... היו מפרקים את המשכן, כל אימת שהיו מצווים

על-פי השם יחנו

ועל-פי השם יישאו.

אם כן,

זה קשר כזה שהוא לא עומד להתקיים לעולם.

ולמדנו בהמשך שקשר כזה שהוא לא בר-קיימא,

לא חייבים עליו.

אם תאמר,

עכשיו אני מבאר

שוב את הקושייה,

אם נאמר שהלימוד של קושר,

היכן מצאנו כושר בעציית המשכן?

זה במה שקשרו את היריעות ליתדות על-ידי המיתרים הללו.

אם כן, זה קשר שאינו של קיימא,

זה קשר שלא היה אמור להיות לעולם,

אלא על מנת להתירו לאחר זמן,

כשיקבלו ציווי מאת השם, לפרק את המשכן

ולנסוע הלאה.

אז איך אתה יכול לבוא ולומר שגם כל קשר שהוא לא עשוי להתקיים,

הוא יהיה פתור?

הרי פה אתה רואה שאפילו קשר שלא היה עשוי להתקיים,

ובכל זאת

עשו אותו.

אם משם נלמד, אז ראוי לחייב אפילו קשר שאינו של קיימא?

אלא, אמר רבייב,

שכן הורגי יריעות

שנפסקה להן נימה,

קושרים אותה.

אתה יודע מהיכן מצאנו קשירה במשכן?

אתה צודק. לא מהקשר שהיו מחברים את היריעות ליתדות,

אלא,

כאשר היו הורגי יריעות

מגיעים למצב שלפתע נפסקה להן נימה,

חוט אחד נחתך היה בשעת האריגה,

אז היו קושרים אותו באותו מקום שנקרע.

מחברים אותו,

את שני החוטים שנקרעו זה מזה,

היה חוט אחד ונקרע, אז נוצר...

יש נחותים.

היו יוצרים,

עושים קשר באותו מקום שנקרא.

זו הקריאה שהיתה בעשיית המשכן.

אמר רבא, וזה היה באמת לעולם,

כשקשרו את היריעות הללו בעשיית היריעות,

כן, כשקשרו את חוטי היריעה,

זה היה על מנת להישאר שם לעולם. לכן רק באופן שאדם עושה קשר של קיימא,

יהיה חייב.

שואל אותו רבא, תרצת, קושר.

מתיר מעיקא למימר?

מצאת, אם כן, רק מלאכת קושר.

היכן מצאנו, אם כן, ממלאכת המשכן מתיר?

אם לפי מה שאמרנו בתחילה, רבא שאמר שהקושר זה הכוונה שקושרים את היריעות ליתדות,

אז שמה שייך להבין, קושר ומתיר.

את אותם קשרים היה מתיר לאחר מכן, כשפרקי את המשכן.

אבל עכשיו,

לפי דבריך אביי,

שהקשר שמצאנו במשכן זה קשר כזה שהיו עושים

בזמן עשיית הריגת היריעות,

זה קשר שהיה אמור להתקיים לעולם ולא להתירו.

אז אם כן, היכן מצאנו מתיר במשכן?

וכי תימא

די מיטרמל יטרחותי קיטר באדה אדה.

שער אחד וקטר אחד.

אם הזדמן להורג

לעשות שני קשרים משני חוטים הסמוכים זה לזה,

אז לאחר ההריגה הוא היה מתיר את האחד

את האחד מהם ומניחו בלי קשירה, ומניח את השני קשור,

כדי שלא יהיה בולט ונראה.

הרי אם אתה לוקח

שניים עם שניים וקושר אותם יחד,

אז הקשירה הזו בולטת.

לא ראוי כך שיהיה.

אם בטעות הוא עשה כך,

אז לאחר מכן הוא מפרק

את הקשרים הללו ויוצר רק שאחד יקשר עם אחד ולא שניים עם השניים.

ועל זה שואלת הגמרא,

אם זה הדרך של המתיר שהיה במשכן,

איך זה ייתכן?

אשתא, לפני מלך בשר ודם הם עושים כן.

לפני מלך מלכי המלאכים הקדוש ברוך הוא עושים.

הרי לא ראוי

לעשות כך גם לפני מלך בשר ודם.

חוטי היריעות הם היו עבים,

כן?

ואם יבוא להתיר

אחד מן הקשרים,

אז ייווצר נקב ביריעה, נקב בולט.

וזה ודאי לא עושים.

אז איך ייתכן שיעשו זאת לפני מלך מלכי המלאכים,

היינו ביריעות שהיו במשכן?

אלה ודאי שמלכתחילה היו נזהרים שלא להגיע למצב כזה שיצרכו

לקשור שני קשרים שסמוכים זה לזה.

אז אם כן חוזרת השאלה,

היכן מצאנו

את העניין של מתיר.

אלא אמר רבא,

ויתימה רבי אלי,

שכן צדחי לזון,

כושרין ומתירין.

הלוא כידוע שהיה צבע התכלת משמש הרבה בעשיית המשקל,

היו גם

יריעות של תכלת,

ארגמן, תולעת שני.

התכלת הזה

מהו התכלת הזה?

זה דם של

דג קטן

שהוא נקרא חילזון.

הדג הזה לא מצוי כל כך,

אלא הוא מתקרב עד כדי שאפשר לצוד אותו אחת לשבעים שנה.

כך באופן נורמלי זה מצוי במעמקי הים,

שלא הייתה כל כך אפשרות להגיע עליו לצוד אותו.

אבל אחת לשבעים שנה קורה מצב שכנראה ישנה הצפה

והם באים לקראתם, או בקרבת הצעדים,

והיה שייך שיצודו את אותם חלזונות

שהדם שלהם,

מהדם הזה היה צומעים את התכלת.

ממילא שם,

כאשר היו באים לצוד את החלזון,

הרי היו צריכים רשתות.

הרשתות הללו היו עשויות קשרים-קשרים.

ממילא היה שם מצב שהיה כושר ומתיר.

איך?

קודם כול,

אם פה נקרעה לו אחד מן החוטים שבמנו הרכיב את הרשתות,

אז הוא כושר.

לפעמים היה צריך לקחת חוטים מרשת אחת ולקחת לרשת אחרת,

אז היה מתיר כאן וכושר כאן.

אם כן, מצאנו גם את הכושר וגם את המתיר בעשיית המשכן,

וזהו המקור לאיסור כושר ומתיר שבשבת.

כן, נראה את רשי,

הזמן קצר.

רשי אומר,

התולש, כן, אתם איתי, התולשת הכנף

נוצה גדולה מן כנף העוף, והקוטמו,

לאחר שתלשו, חותך ראשו שהוא דק

וראוי להניחו בקר וחסד.

והמורתו לצד זנבו,

שהוא קשה,

מורץ ערו מכאן ומכאן,

ומשליך הקנה.

כלומר,

הוא גם לוקח את ראש הקנה, שהוא היה דק,

ואז פה היה עושה פעולת כתימה להפריד

את החלק הדק מן העווה כדי להניח את הדק בתוך הקר וחסד,

וגם בנוטר,

באותו חלק של קנה שלא התכוון להניחו בקר וחסד,

אבל עדיין היו נוצות דקות,

שזה השיער של העוף,

אז הוא היה מורט את השיער הזה כדי להניחו בקר וחסד.

משום מחתך

אז אמרנו שכשהוא הולך

וכותב את הכנף הזה,

הוא עובר משום מחתך, דקפיד

לחתוך עד מקום שהוא ראוי, לכן זה נקרא מחתך,

כל אימת שהוא מקפיד לחתוך במידה זה נקרא מחתך.

וגם מן הקנה,

הורק כובעים,

היה אומנם לא לקר וחסד, אבל את הקנה,

הקנה, החלק הנותר,

לאחר קציצתו,

קציצת החלק הדק,

אז החלק הנותר עבה, הוא היה מזה עורק כובעים, ועושה כובעים

מכנפי עוף בלא שיער.

מכנפי עוף בלא שיער, משום ממחק.

כשהוא תולש את השיער מהקנה הנותר,

זה ממחק נתנם גם בעור על ממחקו, כי מצאנו ממחק גם בעור.

מתדות אוהלים נועצים מתדות בקרקע, כדכתיב מתדות המשקל.

קושרים היריעות בהן במטריהן.

על ידי המטרים היו קושרים את היריעות באותן מתדות.

קושר על מנת להתירו

וכי היגבנה פטריאנה לכמה

הרי אם זה על מנת להתיר הרי פטור

ניתנן כל קשר שאינו של קיימה הן חייבין עליו

באדה אדה בשני חוטים זה אצל זה

שער אחד לאחר הריגתן מתירה אחד

מפני שבולטין ונירין וקטר אחד אבל את האחר הוא משאיר כלומר מניח כמו שהוא

ועל זה שאלתו של אבא איך ייתכן שיעשו זאת

אשתא לפני מלך בשר ודאם הן עושין כן

שכשמתירו נראה נקב ביריעה

שחוטיה היא כפולין שישה כלומר כל חוט

היה עביה והיו גסין

ממילא על כורחנו שלא הגיעו למצב הזה בכלל

שיצטרכו להתיר

והוא הדין כן ומתחילה היו זרזין מכך וכי מתרעמלו ותרא כתרא

קושרין האחד ונותקין החוט השני מלמטה ומלמעלה

ומספקן בחוט ארוך וקושרין למעלה ולמטה כלומר אין מצב

שיהיו שני קשרים סמוכים זה לזה

אלא יוצרים שהקשרים יהיו רחוקים זה מזה

ואין שם שניים קשרים סמוכים

שדה החילזון

לצבוע עד תכלת בדמו והוא כמין דג קטן

ועולה אחת לשבעים שנה

קושרין ומתירין

שכל רשתות עשויות קשרים-קשרים

והן קישורי קיימא

זה קשר שאמור להתקיים

לתמיד לעולם או פעמים

שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו

מתיר מכאן וקושר

קושר כאן

כן זהו עד כאן