הלכות בורר | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו נמשיך בסייעת השמיא, מה שהתחלנו אתמול

אלקוד בורר

מקרר אשר על גביו, על גבי מעדפם, מונחים קדרות

ושאר כלים זה ליד זה

נראה עד עינם נחשבים כמעורבים

ואין איסור בהפרדתם

כלומר כאשר בן אדם רוצה להוציא

קדרות או כלי אחר שיש במקרר

יכול להוציא, זה לא נקרא תערובת.

אומנם אם מונחים שם בערבוביה דברים הדומים זה לזה

כגון מיני גבינות שונים או מיני אשר ולבן שונים וכיוצא בזה,

יש בזה איסור בורר.

וכל שקל אם המאכלים מונחים זה על גב זה בערימה,

כגון במגירת הירקות שבמקרר,

פה ודאי שיש פה בעיה של בורר.

מצוי ושימתה הקפאה נערמים דברים בלי סדר והם מעורבים יחד.

לכן צריך להיזהר שלא להוציא דברים מתוך תערובת, אלא לפי כללי ההיתר

שמלאכת בורר.

ספרים העומדים בארון,

והם ניכרים זה מזה,

אינם בגדר תערובת.

ומותר באופן זה להוציא ספר מהארון,

אף אם אינו מתכוון להשתמש בו לאלתר.

אומנם אם אין הספרים ניכרים זה מזה,

שאין שם הספר כתוב עליהם מבחוץ,

וגם הבעלים אינו מכיריו,

יש לחוש שהוא בגדר תערובת.

ואין להוציא באופן זה ספר מאהרון, אלא לפי כללי ההיתר שמלאכת בורר.

כלומר, להוציא את הספר שהוא נזקק לו,

ובידו כמובן, ולאלתר.

ואם צריך להוציא ספר מאהרון בליל שבת לצורך מחר,

יש עצה לעיין בספר שמוציא

וללמוד ממנו דבר מה,

ובזה אבק בורר אוכל מהפסולת לשימוש לאלתר,

והרי זה מותר.

גם את הספרים לא ניכרים.

אף שעיקר כוונתו הוא לצורך מחר.

אתה רוצה, הספרים לא ניכרים,

ואז הוא מוציא ספר, אבל זה יכול לטעות בספר שלי, כי זה לא ניכר.

וזה יהיה אותו אמצע שיקרא בו משהו ויחביר אותו יוציא אחר.

כאן,

אני שומע, כאן הוא דיבר

באופן שהוא מוציא את הספר,

והבעיה היא את הספר שהוא צריך.

אז אין פה בעיה של פסולת מתוך אוכל, זה אוכל מתוך פסולת.

לא, אני מדבר ב...

אבל יש פה בעיה של...

מה?

אני מדבר בהלכה הקודמת.

נו, זה... אם הספרים ניכרים, עוד אין בורר.

כן? אתה יודע מה הוא מוציא. אבל הם לא ניכרים, אז לא. אם הם לא ניכרים, אז יש בורר. עכשיו, אם הוא הוציא ספר, דוגמה, הוא חשב שזה הספר שהוא רוצה, אבל זה לא זה שהוא רוצה.

אז העצה שאמרנו בהלכה... אז מלכתחילה אסור לו להוציא.

זה לא יעזור.

אז הוא ילמד בו משהו, כמו שאמרנו לפני זה, שהוא יעזור למחר.

ואז זה יהווה אוכל מתוך פסולת.

הוא לומד בו.

אז שזה מה שהם שואלים. זה יעזור לו, כאילו, ללמוד קטע מספר? כן.

יכול להיות שכמו שזה מועיל

לגבי לחשיב את זה כשימוש לאלתר,

כך זה יהווה,

יועיל לגבי זה שיחשב כאוכל מתוך פסולת.

ספרים המונחים בערימה על גבי השולחן נידונים כתערובת,

אפילו אם הם ניכרים זה מזה.

לכן אין לבגן אותם או להוציא ספר מהערימה.

אלא על פי כללי ההיתר של מלאכת בורר.

כלומר להוציא את הספר שצריך

וללמוד בו מייד, סמוך להוצאת הספר.

כן, עכשיו הוא מדבר על ברירת דבר מוצק מתוך משקה.

נתבהר לאהל שאין איסור בורר, אלא כאשר המינים השונים מעורבים זה בזה.

לכן כתבו הפוסקים שביצה נתונה בתוך מים,

מותר להוציאה כיוון שהן הנחשבת מעורבת במים.

לכן הדין אף בכמה ביצים הנתונות בתוך מים,

שאין הנחשבות למעורבות במים,

משום שהביצים גדולות ונדקרות היטב בפני עצמן.

אומנם חתיכות קטנות יותר,

הדבר טעון הכרעה בכל מקרה לגופו,

ולכמן יובאו כמה דוגמאות.

ביצים, עכשיו הוא אומר את ההלכות. ביצים הנתונות במים אינן נתונות כמעורבת במים, כמו שאמרנו מקודם. מותר להראות את המים,

ואינו נידון כבורר פסולת מהאוכל.

וכן מלפפונים חמוצים, הנתונים בקופסת שימורים,

אינם בגדר תערובת הממים שבקופסה.

זיתים הנתונים בתוך משקה,

עם הזיתים מרובים יש לחוש ולדון אותם כמעורבים במשקה,

ואין להראות את המשקה מן התערובת.

וכן, אין לברור את הזיתים מהתערובת בכף מחוררת, כמבואר לכמה,

וכל שכן שאין להשתמש במסננת המיוחדת לכך.

אבל זיתים בודדים,

הנתונים הנמצאים בתוך המשקה אינם בגדר תערובת,

ומותר להוציאם אף בכלי,

ואף שלא על מנת לא אוכלם, לאלתא.

כלומר, כנראה באופן שיש שם כמות גדולה,

כמות גדולה של המוצק בתוך המשקה,

אז באופן הזה זה כבר מהווה כתערובת.

אבל אם זה...

על זה הוא מדבר.

לא, על זה ייחשב כמרובה ויאסור לשפוך מזה מים. אז מה צריך לעשות?

כן, לא, אבל אני אומר, כשהוא רוצה להגיש את זה לסולחן, מה הוא יעשה?

ישפוך את זה עם המים לתוך הצלחת,

ויקחו את זה מזה ככה.

רגע, ואם הוא לוקח את הזיתים מתוך הפוכצה ושם אותם בצלחת בלי המים, הוא הבעיה, ואם הוא יוציא אוכל מתפקנות ביד לאלתר,

הולכים לאכול את זה עכשיו? אין הכי נמי.

פה מדברים לגבי להוציא את המשקה מהם.

לא רוצים את המשקה.

אבל לגבי להוציא את המאכל מתוך זה,

לא תהיה בעיה.

אתה מבין?

כי זה, כי אפילו אם זה נקרא תערובת,

אבל זה אוכל מתוך פסולת, ביד לאלתר. מה הבעיה בזה?

כמו כן, יש לחוש לאיסור בורר בתערובת של אפונה, גזר, טירה, סרדינים

וכדומה המעורבים במשקה,

לכן אין להראות את המשקה מתוכם,

שמבורר פסולת מתוך אוכל.

אז אין לו לעשות כך.

זה באמת דבר ש...

אבל בשני מינים, דוגמה שהייתי קופסה שקוראים... שני מינים זה מדובר שני מין האוכלים.

פה המשקה לא שותים אותו, לא משתמשים בו.

אז בוא נגיד יש תירס ששותים אותו.

שותים את המת תירס? אני מדבר עכשיו על קופסה של מתים.

נו. יש במים ויש בזה שיר. נכון.

ברגע ששפכתי את המים מהפוסה,

אז ביד שלי מה נמצא?

האוכל.

אני לוקח עכשיו את האוכל.

כן, אבל אתה בורר את הפסולת מתוך האוכל.

בזה שהוצאת את ה... אתה יכול להגיד שאני בורר את האוכל כי האוכל נשאר לי ביד? לא.

לא. זה לא נכון.

זה ממילא נשאר...

כבר מקודם, תתבונן טוב. כבר מקודם אתה מחזיק את הקופסה,

כן?

עם הזיתים.

למה אני שואל? אלא מה?

בזה שאתה הלכת ואיטת אותה, אז הוצאת את המשקה. למה אני שואל? הייתי לגבי נפון חמוד, כי יש מתוכו מים.

טוב, אני מחזיק אותו ביד, ואני שוחק אותו.

כאילו, עזוב את עניין הסחיטה, אני מדבר על הבורר.

ואני לוחץ אותו, ואז המים יוצאים. אבל מה יש לי ביד?

את האוכל.

אני שומע, אז מה ראית? זה מותר?

לא. יש דיון שם, ראיתי. אה, בסדר. אבל אני אומר שבסברה,

מכיוון שאתה הולך

ושופך את הפסולת מתוך האוכל,

זאת אומרת שאתה מוציא עכשיו את הפסולת מתוך האוכל.

זה מה שאתה עושה.

אתה מפריד את הפסולת מתוך האוכל.

אם הפסולת נשאר במקומו,

ואתה מוציא את האוכל מתוך הפסולת,

אבל פה אתה בדיוק הפוך.

האוכל נשאר במקומו, ואתה מוציא את הפסולת מאותו מקום.

לכן, בכל אופן, באותם אלה של קופסאות שימורים,

שיש בהם אפונה, גזר, טירה, סרדינים וכדומה,

אין לערות המשקה בתוכה.

גביע של לבן,

שיש בחלקו העליון שכבת מים.

אסור לשפוך מים אלו אם הם עורבים בשכבה העליונה של הלבן.

אמנם אם הלבן מוצק ופניו שווים

וחלקים אל מעלה, מותר לשפוק את המים

הצווים על גבה.

כלומר,

צריך לשים לב

מה המצב של הלבן עצמו.

אם אתה רואה אותו מוצק

ואתה מבדיל בבירור בין המים

לבין הלבן עצמו,

אז זה בסדר, אפשר לא לשפוך את המים.

כי כנראה זה נקרא דרך אכילה, כי אתה מגיע עכשיו לאוכל.

אבל באופן שזה מעורב חלק מהלבן עם המים,

אז

מובן שבזה שאתה הולך ומוציא,

אז החלק היותר נוזלי הוא שייצא,

וממילא החלק של הלבן שהוא יותר סמיך יישאר.

בקיצור, זה נקרא תערובת,

אשר על כן יהיה אסור.

אז אם הלבן מוצק

והמים צפים על גביו,

זה לא נקרא תערובת.

אם זה מעורב,

יהיה אסור, כי זה תערובת ויש אסור ברירה פה.

זבוב שנפל למשקה,

אין להוציא עוד בפני עצמו משום חשש בורר,

אלא יוציאנו על ידי כף עם מעט משקה.

ואם נפלו למשקה כמה זבובים,

מה עושים אם נפלו על המשקה כמה זבובים?

החזוני שוחס, אם נפלו כמה זבובים לתוך משקה,

זה כבר תערובת גמורה.

הזבובים נחשבים כמעורבים בכל המשקה שבכוס.

זה שונה מאשר כאשר יש רק זבוב אחד.

זבוב אחד שנמצא בתוך המשקה,

זה נקרא שעומד בפני עצמו, הוא לא מעורב

בתוך המשקה.

מה שאין כן במקום שיש כבר כמה זבובים,

אז זה כבר אחר, זה כבר נקרא תערובת לפי החזון איש.

אז מה שאני מציע במקרה זה, גם אם אתה לא איסטיניסט,

בשבת תצטרך

לשפוך את המשקה,

או שאם אתה קמצן ואתה לא רוצה לאבד את זה,

תשאיר את זה עד מוצאי שבת כך,

ואז תקבל גם טעם טוב מאותם,

נהיה דין כבוש.

טוב,

הלאה.

קדירה שיש בה מרק וחתיכות עוף וירקות,

יש להבחין בה בין שני מצבים.

החלק העליון שיש בו מרק ללא חתיכות אינו מוגדר כתערובת ומותר להראות את המרק.

בתחתית הקדירה לעומת זאת נחשב המרק כמעורב עם חתיכות הבשר והירקות,

כי באופן טבעי המרק והירקות,

הבשר והירקות הם כבדים יותר,

ואז באופן טבעי הם צוללים, יורדים לכיוון מטה, לשולי הגדירה.

מה אם כן נמצא בחלק העליון שבגדירה?

המרק, המשקה.

ואילו הבשר נמצא יחד עם אותו חלק של משקה שנמצא בתחתית הגדירה.

אז ממילא,

כשאשר אנו באים לדון לגבי

מה שנמצא בתחתית הגדירה,

אין לברור את המרק והחתיכות זה מזה, אלא לפי כללי ההיתר

שמלאכת בורר.

והיינו,

שבמקרה שדעתו לאכול בסעודה זו רק את המרק

ואת העוף ואת הירקות יאכל בסעודה אחרת,

ייטול רק את המרק שמונן לאכלו לאלתר,

ולא ישתמש בכלי לברירה זו.

אומנם במצקת יהיה מותר, זה לא נקרא ברירה בכלי,

אבל אם לוקח הוא כלי אחר שמטרתו להפריד בין

הבשר והירקות

לבין המרק,

באופן הזה זה יחשב כבורר.

במצב הזה שיש מרק עם

בשר וירקות,

הטוב ביותר

שלא ינסה ללכת ולברור,

יכניס את המצקת

כמה שניתן,

ירים,

ואז הוא לא יבדיל לקחת רק את המרק לבד,

אלא באופן טובי, הרי זה גם בשר וירקות.

זה בעייתי, זה בעייתי להוציא מהמעורב של הגדרה, מה רק שאתה רוצה?

אז אני אומר,

את החלק העליון,

את המשקה שנמצא בחלק העליון של הגדרה, זה הוא אמר במפורש מקודם,

זה לא נקרא מעורב עם הבשר והירקות, זה מותר,

להוציא את המשקה.

אבל אם הוא רוצה להוציא משקה,

כן,

מתוך הבשר והירקות, זה רק בגילה מיידית.

מה?

לא צריך להגיע לזה.

לא, לא צריך להגיע לזה.

אם הוא למשל רוצה להוציא את החלק של המרק,

את החלק של המרק שנמצא בחלק העליון שבגדרה,

והוא לא רוצה לאכול אותו,

אלא לאכול את הבשר והירקות.

אז לכאורה פה,

לכאורה היה צריך להיות שמה שהוא מוציא,

החלק של המרק שהוא מוציא מקודם זה פסולת,

כי את זה הוא לא רוצה לאכול.

בכל זאת יהיה מותר.

כי כל האיסור להוציא זה רק אם זה מעורב.

המרק שנמצא בחלק העליון שבגדרה הוא לא מעורב,

זה לא תערובת.

מובן.

אבל מה שנמצא בתחתית הגדרה,

פה צריך לבדוק מה הוא רוצה.

אם הוא רוצה את הבשר והירקות לאכילה עכשיו,

יכול להוציא במצקת את הבשר והירקות ולאכול לאלתר.

אבל אם הוא רוצה להוציא את המרק שנמצא שם בתחתית הגדרה כדי שממילא יישאר לו

הבשר והירקות זה נגד הבורר בשורות מתוך אוכל.

ממילא יהיה אסור לו.

מובן.

חתיכות דגים או עוף הנתונות ברוטב

הוא בא להוציא הן מהרוטב שלא על מנת לאוכלן לאלתר.

הדבר תלוי אם הן נחשבות כמו מעורבות ברוטב או שהן ניכרות לעצמן.

ולכן,

אם החתיכות מרובות ושמוכות זו לזו ויש ביניהן רוטב,

הו תערובת.

אבל זה תערובת.

ואסור להוציא את החתיכות מהרוטב ולהלפיק כלליה היתר של ממלכת בורר.

כלומר במצבים הללו

ראוי

שלא יוציא

מן הקדרה או מן התבנית ששם

בישל את הדגים.

לא יוציא, אלא אם כן

בסמוך לסעודה וגם כן על ידי כף להוציא דג

שהוא רוצה אותו, שהוא רוצה אותו, שאז זה אוכל מתוך פסולת.

וזה נחשב כיד, כי זה כיד להעריך את הכף, זה לא נקרא כלי.

ואל אלתר.

אבל בדרך אחרת יהיה לו בעיה.

אם יש לי מגש,

קצת יותר מהטענות, יש לי אותו על השולחן ומתוך המגש יש גם דגים וגם תפוחת המרגן. נכון.

אז זה בעיה, אתה רוצה רק אם אין בעיה. אין שום בעיה.

אתה מוציא את הדגים,

מגיש לו לצלחת

בשלום על ישראל.

אבל אם אתה פה מפריד

ולוקח את תפוחת האדמה, שם אותם בצד

כדי שתוכל לקחת אחר כך את הדגים,

זה נקרא פסולת.

מתוך אוכל.

הפעולה שאתה מפריד את התפוחת האדמה מהדגים,

זה כבר פסולת מתוך אוכל.

האלה הוא צורק בתג.

אמרתי.

ביחד.

דג. לא משנה.

אם אתה עושה פעולה של להפריד את התפוחת האדמה מהדג,

זו פעולה שאסורה.

אבל אם אתה רק לוקח את הדג שרוצה אותו ילד לאכול

ומעביר את זה לצלחת שלו, אם יש בזה שום בעיה.

מובן?

ואסור להוציא את ה... ולכן,

אם החתיכות מרובות, אז כבר אמרנו, אסור. ואם החתיכות בודדות

והרוטב צלול,

אין זה ניתנות כמעורבות בכל הרוטב.

אך הן נחשבות כמעורבות ברוטב.

ברוטב הנמצא עלינו בין הסדקים שבהם.

כלומר, זה לא נקרא מעורב ברוטב שיש בכל הגדרה,

אבל ברוטב שיש בין הדגים זה כן נקרא מעורב.

לכן,

מותר להוציא את מהרוטב אם יתלם בכף גדולה באופן שהרוטב

הנוגע בהן יעלה עימהן.

זה כן.

כן, שאז,

גם אם למעשה החלק של המשקה, החלק של הרוטב,

שנמצא לא בדגים, לא בתוך בין הדגים או על הדגים,

הוא למעשה לא נקרא מעורב.

כן?

כשאתה בא אבל להוציא את הדג,

אז ראוי שתוציא את זה עם

קצת רוטב אם אתה לא רוצה את זה לאלתר.

כי אם אתה לא רוצה את זה לאלתר,

אז אתה לא חייב את הרוטב,

אתה יכול לקחת את הדג בפני עצמו, כפי שאמרנו קודם.

ובמקרה שהרוטב סמיך,

אין להוציא חתיכה בפני עצמה, אלא עם הרוטב שהיא סביבה,

וקשה ליתן קצבה לדבר, כמה רוטב יצטרך לעלות עמה כדי שלא יחשב בורר.

לכן, מן הראוי,

שכשהוא בא לאכול, יוציא את החתיכה שנצרך,

ואז אין שום בעיה.

כמובן.

אבל לא להוציא,

להפריד

את הדבר שאינו רוצה בו, מתוך מה שרוצה בו.

זה ודאי שעשוי.

והוא עדין אם הוא רוצה,

מתאמין שהוא רוצה מתוך מה שאינו רוצה,

וכוונתו לאכול לא מיד, אלא לאחר שעה, נאמר,

פה יש בעיה שהוא בורר שלו לאלתר.

היו לפניו חתיכות גדולות וקטנות, מעורבות זו בזו,

וכולן ממין אחד.

מותר לברור אלו מאלו,

אף שאינו עושה כן,

על דעת לאוכלן לאלתר,

ואף אם משתמש בכלי לצורך הברירה.

כי מאחר וכולן

מאותו מין,

אלא מה, ההבדל ביניהם שיש גדולות ויש קטנות,

זה לא סיבה לומר שנקרא שהוא בורר.

ועתה,

מכיוון שכל החתיכות הן ממין אחד ושימושן שווה,

אין בזה שם תערובת, וממילא אין בזה מעשה ברירה.

מובן?

אתמול הזכרנו מה יהיה הדין בתפוחים שיש לו,

כמה וכמה סוגי תפוחים.

יש דלישיס, יש חרמון,

יש את החמוץ,

תפוח חמוץ יותר,

לא זוכר את שמו, איך הוא נקרא,

תפוח חמוץ, איך הוא נקרא.

לא זוכר, לא משנה.

בקיצר,

שם חושבני

שאומנם

כולם נקראים בשם אחד, בשם תפוחים,

אבל זה טעמים שונים.

נראה לי שפה,

אם מעורבים

כמה וכמה סוגי תפוחים ביחד,

זה כן נקרא תערובת.

זה לא נקרא מין אחד,

כי יש להם טעמים שונים.

מובן?

מין אחד אבל מין אחר.

נכון מאוד. יש לזה שם אחד,

אבל זה לא מין אחד.

אני לא יכול להגדיר את זה כמין אחד.

כל אחד יש לו את הטעם שלו.

כך נראה.

אמנם, אם אלו חפצים אשר שימושם שונה זה מזה,

כגון גרביים גדולות וקטנות או סיכות ראש גדולות וקטנות,

הרי זו תערובת, ויש בזה איסור בורא.

כלומר, אני חושב שהוא בא להבדיל בין אם זה מאכל,

כן, תערובת של

גדלים ממין אחד,

באוכלים,

או תערובת של גדלים

ממין אחד, אבל בחפצים ולא באוכלים.

אם זה באוכלים,

אז אין בעיה בשביל בורר.

אבל אם זה חפצים,

אז פה כן יש בזה תערובת.

מה ההבדל?

כי שימושם שונה זה מזה.

שימושם שונה זה מזה. יש להם שימוש שונה.

כנראה שסיכות ראש גדולות וקטנות, כל הגדול משמש ל... הגדולות משמשות שימוש אחר ממה שהקטנות משמשות,

וכן גרביים וקטנות וקטנות.

זה שימוש שונה.

במאכלים זה לא כך.

השימוש שלהם שווה.

את הכול הוא אוכל,

כן? גדולות וקטנות,

הוא אוכל את הכול, וגם שזה טעם אחד.

לא נראה שבאוכלים יהיה בורר.

כן.

היו לפניו חלקי עוף שונים מעורבים זה בזה,

כגון שוקיים, חזה, כנפיים.

יש מתירים לבוררן זה מזה,

וחשובים מן אחד.

מאחר וכולם עוף,

כן?

אז גם אם יש אחד שמעדיף שוקיים ולא חזה,

ואחר מעדיף חזה ולא קשור קין וכדומה,

יש כאלה שמתירים את זה, גם מן אחד.

טוענים שכך פסק

הרב אליושיב,

זיכרונו לברכה.

כך הוא פסק.

ויש שאסרו בזה.

שלמה זלמן אוסר.

אבל עוף וכבד,

או בשר,

כלומר אם זה תערובת של עוף ובשר, או תערובת של עוף וכבד,

בשר, כוונה, בשר בהמה.

נחשבים מינים חלוקים,

ואין היתר לבוררם, אלא לפי כללי היתר למלאכת בורר.

וכן אם היו מקצת החלקים צלויים,

ומקצתם מבושלים הגישו במגש אחד גם עופות צלויים, גם מבושלים.

הרי זו תערובת, ואסור לבוררם זה מזה.

או, הנה הוא מביא פה את העניין הזה, מעניין.

הוא מסתפק בזה.

זאת אומרת,

כאן בעל אורחות שבת מביא, שאם היו לפניו תפוחים חמוצים ומתוקים,

לא ראיתי את זה קודם, עכשיו אני רואה את זה,

היו לפניו תפוחים חמוצים ומתוקים מעורבים זה בזה,

נסתפקו הפוסקים אם מותר לבוררם זה מזה כדין מין אחד, או נחשבים בשני מינים. זאת אומרת, יש פה שני צדדים.

יש מקום לומר סוף סוף כולה תפוחים.

אפילו שבסברה אני יותר מבין שזה כן תערובת,

כי בתכלס,

כל אחד יש לו את הטעם שלו.

זה דומה יותר לאור צלוי ולאור מבושל.

והוא מביא פה בהערות למטה,

שבאמת הסברה נוטה לומר שיחשב כשני מינים.

דמעי שנה מחתיכות צלויות ומבושלות.

אחד מגדולי דורנו, רבי שמואל אוירבך,

מנסה להבדיל

בין

חתיכות בשר שהם צלויים ומבושלים,

שאז זה נחשב כשני מינים, לעומת תפוחים,

שזה נחשב אולי כמין אחד.

מה ההבדל?

הוא טוען שמבושל וצלי זה שני מציאויות שונות.

צלי זה מציאות שונה ממבושל.

לעומת זאת, בחמוץ ומתוק ההבדל הוא רק בטעם.

אבל זה לא שהמציאות השתנתה.

אני שומע סברה, אבל זו לא סיבה מספקת

שכבר נוכל להכריע בבירור

שיהיה מותר.

מצות שלמות ושבורות המעורבות זה בזו,

ורוצה לברור את השלמות לצורך נחם. משנה,

יש, כתבו שזה מגדל תערובת,

די אין לברור אלא לפי כללי מלאכת בורר.

למה? הרבה ארוחה זה אוכל שהוא אמר חתיכות שעות. ויש, שיתירו בזה. מה?

לאוכל שהוא אמר חתיכות שעות וגדולות הוא לא חילק, הוא אמר שזה יהיה מותר.

כן.

במציאות האוכל חתיכות שעות וגדולות, מצות שלמות או חסוכות, מה? נכון, נכון.

אתה צודק, שאלה שלך מצוינת.

יש,

יש, כנראה הסברה היא, בגלל שהשלמות אצלו, זה לא עניין של גדול וקטן.

זה עניין של שלם,

שעצם זה שהוא נזקק לצורך הברכה, לברך על לחם משנה,

זה אולי יהיה סיבה להבדיל, לחשב את זה כאילו שני מינים.

זו הסברה של העוסרים.

המתירים יגידו את מה שאתה אומר.

זה שהוא צריך את זה ללחם משנה, זה עדיין לא הופך את זה למין אחר.

בסדר.

נוח לו יותר בזה בגלל המצווה.

מה, למה משנה זה כאילו משום לתקן או משום בורר?

לא, לא, משום בורר אני מדבר פה.

כי עצם הדבר,

הדיון הוא האם זה נקרא כשני מינים או מין אחת.

כן. אז הוא אומר, מאחר ולמעשה הוא צריך את זה ללחם משנה,

יש מקום לומר שזה נחשב כשני מינים.

למה?

כי עצם זה שהוא צריך את החלק השלם

כדי לברך עליו,

ובאחר הוא לא יכול.

בקטן הוא לא יכול. בקטן הוא לא יכול.

אז פה זה כבר נידון כתערובת של שני מינים.

לעומת זאת, המתירים אוחזים.

זה שעכשיו בגלל המצווה הוא נזקק לשלם, הוא מצידו היה אוכל

גם את זה וגם את זה, לא היה מפריע לו, אלא

בגלל המצווה. זה לא סיבה מספקת

כדי להחשיב את זה כשני מינים.

בקטן לא יש אוכלו בברכה,

אז לכן זה מספיק לכל זה. זה גובה, אנחנו מדברים.

נכון, נכון, נכון. אבל בקטן ובגדול זה אוכל, הוא יכול לאכול את שניהם, אז זה לא נחשב שניהם. כן.

ביצה ממושלת נחשבת כולה כמין אחד,

ואין אומרים שהחלבון והחלמון נחשבים שני מינים.

ולכן מותר להפרידם בכל אופן.

אם הוא מקפיד מאוד לא לאכול חלבון ביצה,

אם מסיבה רפואית או מסיבה אחרת,

הרי זה כתערובת, ואסור לברור זה מזה.

אבל אם זה לא מקפיד על זה כל כך,

אלא מה עכשיו, ברגע זה נוח לו יותר החלבון מאשר החלבון, או להפך.

במצב הזה זה עדיין לא נחשב כשני מינים,

זה מין אחד, ואין בזה בעיה של בורר.

עכשיו, יש עוד עניין של

סוג של ברירה,

והוא העניין של סינון

דבר שמעורבים בו

כל מיני, בתוך משקה. אם יש בתוך משקה,

רוצים לסננו מדברים שנמצאים בתוכו.

אז למעשה יש לזה מקור בגמרא בשבת דף קלט עמוד ב',

שם נאמר, מסננין את היין וסודרין.

מה יש? למה צריך לסנן?

ואז שאומר,

כי מצוי שם קמחין.

קמחין, הכוונה כנראה, שאין שומרים כאלה,

כן, שהם דקים מאוד,

פירורים מאוד מאוד דקים,

שאולי אפילו לא רואים אותם,

אבל הוא רוצה שהיין יהיה צלול.

והיינו דייש ביין פירורים דקים אשר האדם מעוניין להוציאם,

ומותר לסנן את היין, כיוון שהוא ראוי לרוב בני האדם, אף בלי הסינון הזה.

ולכן, אין דנים אותו כתערובת של פסולת ואוכל,

משום שהפסולת בטלה על גביו,

והוויה כמנדלטה, כי זה כאילו הפסולת לא קיימת, כי מאחר שרוב בני האדם

בכלל לא נזקקים

לעשות את הסינון הזה, שותים את היין גם כך,

באופן הזה זה לא נקרא פסולת.

גם אם יש בן אדם איסטניסט,

שהוא רוצה לשתות יין צלול לגמרי, ללא הקמחין הללו,

זה לא סיבה מספקת לומר שזה נחשב כפסולת ואוכל.

ומכאן יש ללמוד לכל מקרה שיש כמות מועטת מאוד של פסולת בתוך האוכל,

שרוב בני האדם אינם מקפידים עליה כלל,

ואוכלים את המאכל מבלי לברור את הפסולת,

כן?

אז באופן כזה,

מי שמעוניין לברור רשאי לעשות כן, ואפילו בכלי המיוחד לברירה.

למה?

כי מאחר ורוב בני האדם לא נזקקים להוציא את החלק המסוים מתוך הדבר הזה,

אלא

אוכלים אותו כך,

אז גם כלפי אותו אדם שרוצה לברור, זה לא ייחשב כבורר.

וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך.

אה, אז הוא מבדיל,

הוא אומר שיכול להיות שכל ההיתר הזה זה לבני אדם שהוא בגדר הסטנדרט.

אז גם אם באופן חד פעמי הוא רוצה לסנן, יוכל.

אמנם אם האדם הבא לברור הוא יסתנן.

ומקפיד שלא לשתות את המשקה

בלי לבנות ממנו את הפסולת.

כתבו הפוסקים די יש לאסור בזה.

זה כן יהיה אסור.

עכשיו זה ההקדמה לעניין הזה של סינון משקה

מהמעורב בתוכו.

ההלכה נפסקה כך. מים הראויים לשתייה לרוב בני אדם בלי סינון

מותר לסננה בשבת אפילו בכלייה המיוחד לכך.

ולכן

מותר להשתמש בברז מים

אף על פי שיש בפי הברז מסננת.

וכן מותר להשתמש בברז אף אם המים עוברים דרך מערכת טיהור מים ויוצאים נקיים וזקים.

ובלבד שאין במערכת הטיהור פעולה חשמלית.

כלומר, ללכת ולעשות סינון

מה שנמצא אם על ידי מערכת מסוימת של טיהור מים

או על ידי המסננת שנמצאת בפייה של הברז,

אין בזה שום בעיה.

אני שם בתמיהו בברז.

מה?

בקו כזה הוא מים כזה, מים. כן.

הוא יוצא מהטוד השני, מים, מים, מותר, זה מה שאומר פה.

אדם, אבל...

לא, אותו דבר, אותו דבר. אני קראתי שזה בעייתי.

אותו דבר, אותו דבר.

אין הבדל, הנקודה היא פשוטה.

מאחר ולמעשה

רוב בני האדם שותים, וגם אתה,

אם עכשיו תרצה לשתות, וכי אתה פה תגיד לו אני לא שותה,

כיוון שאתה לא אסטיניסט.

אלא מה?

אתה מעדיף ככה.

נכון?

אז במצב הזה יהיה מותר.

אבל אדם שהוא אסטיניסט ואינו שותה כלל מים בלתי מסוננים,

יש בפוסקי זמננו שהורו שאין לו להשתמש

בברז המחובר למערכת טיהור מים.

משום שלגביו יש כאן מעשה ברירה,

ויש שהורו התר בזה, גם אסטיניסט יהיה מותר לו.

ולעניין אדם שאינו מקפיד לסנן את המים,

רשאי לסנן עבור אדם המקפיד.

אתם שומעים?

האם יוכל אדם שלא מקפיד לסנן עבור אחד שהוא מקפיד,

שלדעת פוסקים מסוימים אסור לאדם המקפיד בעצמו לסנן?

אז הוא מביא

שאחד מבעלי השותים, המארמשיק,

הוא מגדולי הפוסקים,

צידד להתיר.

מהרשונים?

לא, לא, לא.

מה בטח?

כן.

צידד להתיר,

לכן,

אבל כל מה שאני אומר, צידד להתיר, אני לא מתכוון שמותר.

רק יש לו צדדים שיהיה מותר בדבר,

והוא לא שמח בעצמו לפסוק כך.

זו האמת.

גם אבור ההלכה גם מסתפק בספק הזה לגבי דבר אחר.

האם

מותר שאינו מקפיד, לעשות פעולה זו בשביל מי שמקפיד?

הוא נשאר בצריך איום.

אז לכן, מן הספק,

לא כדאי לעשות כך.

הלאה. פירות וירקות אשר רוב בני האדם אוכלים אותם בקליפתם,

מותר לקלפם, אפילו שלא בסמוך לסעודה.

כן? אפילו שלא בסמוך לסעודה.

ואיימו אסטיניס.

כלומר, פה מדובר, נגיד, בתפוח העץ, כן?

הגס.

רוב בני האדם אוכלים אותם יחד עם הקליפה, זה לא, אין בזה בעיה.

אלא מה?

בן אדם עכשיו רוצה לקלף את הקליפה מהתפוח.

הוא יאכל או לא יאכל?

אין שום בעיה.

זה כמו שהוא מסנן מים

שרוב בני האדם יכולים לשתות,

רגילים לשתות אפילו בלי לסנן.

זה לא נקרא ברירה.

ואם הוא אשטיניס, הוא מקפיד שלא לאכול פרי זה בקליפתו,

אז אותו דבר. אפשר ואסור לו לקלפו,

אלא בסמוך לסעודה.

כן.

מאכל שנתבשל

מביא פה לגבי...

העניין הזה, אם בכלל מותר לקלף.

אז הוא מביא שנחלקו הפוסקים לעניין קליפות תפוחים,

אם דינן כקליפה שאינה נאכלת

ואין לקלפה אלא בסמוך שלה לאכילה.

עוד הוא מותר לקלפה אפילו שלא בסמוך לאכילה.

אם התפוח משוח בחומר שיש בו חשש איסור,

פה זה כבר בעיה יותר קשה.

שאז

הפוסקים נוטים לומר שזה יהיה אסור,

אם זה לא בסמוך לאכילה,

כי הקליפה הזו דבוק בה חומר שאסור באכילה.

אין לקלף מלפפון וגזר אלא בסמוך לאכילה, כנראה.

מה זה מלפפון וגזר?

משום שרוב העולם אינם אוכלים מלפפון וגזר אלא לא כילוף.

מה שאין כן בתפוחים

זה אחרת,

כי רוב בני אדם אוכלים

שלא מקלפים את התפוח.

גזר כן, אבל מלפפון אוכלים תפוחים.

כן.

אף שיש מיעוט חשוב של בני אדם, מיעוט חשוב, אני מתכוון,

אפילו שיש הרבה הרבה בני אדם

שזו הגדרה של מיעוט חשוב, שיש הרבה בני אדם

שאוכלים את המלפפון בקליפתו,

אין די בזה כדי להתיר את הקילוף ולומר שהקליפה היא חלק מהאוכל.

דאקת היא, כלומר עדיין רוב בני האדם רואים אותה כפסולת

ואינם אוכלים מלפפון בקליפתו.

וכל שכן בזה שאכן בא לקלוף את המלפפון,

לא יוכל לסמוך על מנהג מיעוט בני אדם שאינם קולפים.

אז לכן הוא נותן לך רצת פשוטה. מה הבעיה?

אתה רוצה עכשיו לאכול מלפפון או גזר?

אז שיהיה בסמוך לאכילה.

שיהיה בסמוך לאכילה.

השאלה,

אם מותר יהיה לקלף את זה עם המקלף.

כן?

זו השאלה.

זה כבר בכלי.

הסכין לא מיועד בשביל לקלוף.

זה מיועד לקלוף.

זה מיועד להפריד את הקליפה מן המאכל.

סכין יש לו יעוד אחר, לחתוך.

אני לא יודע באמת מה יהיה הדין לגבי אם הוא רוצה להשתמש בכל פעם. זה אינני יודע.

זה אינני יודע.

אולי

בהמשך

נראה את זה.

אבל אני אומר לכם את האמת, אצלנו בבית

הרגלנו את עצמנו, גם אם בתחילה היינו מקלפים,

לפי שעושים סלט ירקות, מקלפים את המלפפונים,

אבל הרגלנו את עצמנו שאפשר להסתדר גם בלי זה.

שוטפים טוב את המלפפון.

כמובן מדובר במלפפון נורמלי,

שהשטיפה שם היא לא הופכת אותו להיות אוכל,

אלא רק מסירה קצת את הלכלוך הדבוק בו,

מעט אבק.

ומקלפים את זה ככה,

חותכים את זה כך בלי לקלף את הקליפה.

היום זה ככה.

או שיהיה בסמוך לסעודה,

בסכין, זאת אומרת, אבל זו עבודה הרבה יותר קשה.

ללכת ולקחת סכין ולקלוף זה הרבה יותר בעיה.

זאת אומרת, לזה הרבה סבלנות.

מה?

אתה יודע, אם הבוגרים לא כל כך מפריעים לפי הילדים.

כן.

שהם לא אוהבים את זה, לא מכולף.

כן.

מותר לשפוך אל הכיור,

או לפני כן,

דבר ששכחתי אותו,

מאכל שנתבשל

או נדגן, כלומר, תיגנו אותו,

או בא לסוחתו מהשמן שבו,

פני שאינו רוצה לאוכלו בריבוי שמן,

מותר לסוחתו.

ואין בזה משום מסור בורר.

יש לך שניצל,

שהוא ספוג בשמן.

הוא אומר שבאופן הזה יהיה מותר.

ואם הוא איסטיניס

ואינה יכול לאכול בריבוי השמן שבו,

או שכמות השמן גדולה כל כך עד כדי שרוב בני האדם לא יאכלו בלעוד שחיטה,

יש לאסור.

זאת אומרת, אם

רוב בני האדם לא יאכלו אותו כך,

או שהוא איסטיניס, זה אסור.

אבל, אם רוב בני האדם אוכלים,

אלא מה?

אתה רוצה שאפילו המעט שמן שיש שם, שלא יהיה.

אתה בדיאטה.

מדין סוחת אין פה עליו?

מה?

מדין סוחת אין פה?

אה, מדין סוחת.

יש מקום לאסור גם בגלל זה, זה האמת. הוא מביא פה את העניין הזה של איסור מפרק.

מפרק.

נראה שלא תהיה בעיה, השאלה למה.

כן.

ואם כמות השמן,

דג כבוש בשמן, כגון טונה או סרדינים,

אין לשפוך מהקופסה ומהצלחת השמן המעורבו.

שהר הזה בורר בשורת מהאוכל, זה כבר הזכרנו מקודם.

ומותר להוציא את האוכל מהשמן על מנת ללכת לא לאלתר, זה כן.

זאת אומרת, אם אתה פותח את הקופסה

ואתה לוקח

בכף, כן,

את ה...

דגים, את הצרדינים, את הטונה, מתוך הקופסה,

ואתה לא לוקח את המשקה, את השמן,

זה בסדר.

זה ניקח שאתה בורר אוכל מתוך פסולת,

ביד לאלתר.

הרב יזכיר כף, מה יהיה לי הדין אם אני אקח את זה למפלג?

או, בשביל זה הקפדתי שיכול להיות שבמפלג זה יהיה בעיה,

אתה מבין?

יכול להיות שזה יהיה בעיה.

כיוון שהשמן מוזיק. ממילא, כן.

על ידי זה, אז עצם הדבר שיש שם חריצים,

שדרכם יזול השמן, זה כבר יותר בעיה.

ואם כמות השמן מועטת באופן שהוא טפל למאכל,

ובני אדם רגילים לא אוכלו כך,

מותר לצחות את חתיכות הדג בשמן המעורב ביניהן.

כיוון שאיננו דנים זאת תערובת שני מינים. כלומר, אחר שהוא הוציא

את הדגים,

עדיין זה ספוג עם שמן.

השאלה היא אם מותר יהיה לצחות את החתיכות הללו מהשמן.

אז אם כמות השמן מועטת, ורוב בני אדם לא מקפידים להוציא את השמן מהדגים הללו,

אז הוא יוכל להוציא. זה לא נקרא כתערובת של שני מינים.

אבל אם הוא אשתיניס

ואינו יכול לאכלו בלי הוצאת השמן הזה,

אז יהיה,

כמו שאמרנו מקודם,

יש צעד שאסור בדג,

כמו שראינו מחלוקת בזה.

מותר לשפוך אל הכיור שאריות של אוכלים

אף שהם מסתננים במסננת שבכיור,

ואין בזה איסור בורר.

ועתה,

משום שכל הפסולת נחשבת כמין אחד,

ואין דנים את המשקה והגושים שבו כשני מינים.

כל הפסולת, זה כולל את החלק של המשקה,

כולל את האוכל,

את המשאריות האוכל שנוצרו שם.

זה נחשב כמין אחד, כי זה הכל פסולת.

רבי שלומי זלמן אוירבך

טוען סברה נוספת.

וכיוון שכוונתו להשליך את הכול,

ואין דעתו על הסינון כלל,

רק שלא ייסטה מכיור,

אין על זה שם מעשה ברירה כלל.

כן?

אבל הוא מתכוון להשליך את הכול.

אז במצב הזה זה לא נקרא מעורר.

צלחת שיש בה שאריות אוכל שמעוניין לזורקן,

חלק מהפסולת קדוש בקדושת שבעית,

שאז במצב הזה הוא כן מעוניין

בחלק של הפסולת שקדוש בקדושת שבעית.

יש לעיין אם מותר לברור את הפסולת הזו על מנת להניחה בפח השמיטה.

כי אלוהים זה קדוש בקדושת שבעית,

אז הוא חייב להניח את זה בפח של שמיטה עד שזה יתקלקל,

ואז יוכל להשליכו.

כן? הלוא זה הדין, שמה שקדוש בקדושת שבעית,

חייב הוא להניח אותו בפח מסוים עד שזה יתקלקל.

לא נאמר איסור בורל, אלא באופן שמוציא את החפץ או הפסולת מתוך התערובת.

אבל אם אינו מוציא, רק מזיז אותם ממקום למקום בתערובת, והכול נשאר מעורב כבתחילה,

הרי זה מותר.

ולכן כתבו הפוסקים,

שאם זבוב צף על גבי הכוס ורשאי לנפח בפיו,

הוא להזיזו לצדדים כדי שיוכל לשתות.

אם הוא מסוגל כמובן.

כן?

המחפש מפתח מסוים מתוך צרור המפתחות,

מותר לסלק את המפתחות האחרים לצדדים, ואין בזה איסור ברירה,

כיוון שאינו מוציא מתוך התערובת.

הוא משאיר את התערובת.

אך אין להוציא את המפתחות שאינו זקוק להן מתוך הצרור.

כלומר, אם זה מצב שהתערובת עדיין קיימת,

אלא מה?

הוא מזיז

חלק מהדברים בשביל להגיע לדבר שהוא נצרך לו.

במצב הזה זה לא נקרא

שהוא לוקח פסולת מתוך אוכל.

פסולת מתוך אוכל זה פירושו שהוא מפריד לגמרי בין הדברים,

שהוא לוקח את הדברים הלא נצרכים לו מתוך הדבר הנצרך.

אבל מקום שעדיין התערובת קיימת,

והוא רק רוצה להגיע, זה פשוט,

כל מה שהוא מזיז את זה לכאן ולכאן בשביל שהוא יוכל להגיע לדבר הנצרך לו.

זה לא נקרא בורר.

זה מאוד מעניין. אז לפי זה, אם יש למשל תערובת של ספרים,

הוא לא מעוניין למיין אותם.

מה הוא מעוניין לעשות?

חסר לו איזשהו ספר, והוא יודע שהוא נמצא באיזשהו מקום בתערובת.

מאחר והוא משאיר את כולם בתערובת, כל כוונתו בעזזות את הספרים כדי להגיע לאותו

ספר הנצח לו, אז זה יהיה מותר.

מובן.

ומכל מקום נראה,

לגבי מה שהזכרנו מקודם, זבוב צף על גבי הכוס, שמותר לנפח בפיו,

אז מביאים כאן בהערות שאם יש סלט בקערה ונפל לתוכו גרעין של לימון,

אין יותר להזיז את הגרעין לפינה מרוחקת בקערה,

כיוון שהגרעין אינו נידון כמעורב בכל הקערה, אלא רק בסביבותיו.

לכן,

כאשר מזיז אותו לצדדי הקערה, בורר אותו מהמקום בו היה מעורב.

עכשיו במפתחות,

הוא מביא פה שאם בצרור יש מפתחות כאלה שהן מוקצה,

כמו למשל המבטיח של מכונית וכאלה יוצא בזה,

שזה לא משמש אותו בשבת,

יש להיזהר מלתלתן אותן בפני עצמן,

אלא שזה יהיה

ביחד עם הצרור, שיש שם גם

מפתחות שהם מותרים מזלזול.

כן,

כרטסת, שהיא קופסה שיש שם כרטיסים,

שעליהם רשומים שמות ספרים או שמות אנשים בכלל יוצא בזה,

מותר לחפש בה את הכרטיס הנחוץ לו,

אף שהוא צריך להזיז כרטיסים שאינו מעוניין בהם, הוא נזרקם לצד האחר.

ואין לזה קבור על פסולת מן האוכל, כיוון שכל הכרטיסים נשארים בתוך הקופסה.

והרי זה כעזזת חפצים שונים מתוך התערובת,

שמתבאר בסופים הקודמים שאין בזה איסור בורר.

כלומר, אם יש לו איזושהי קופסה ובתוכה כמה וכמה כרטיסים,

והוא נזקק לכרטיס אחד מתוך כלל הכרטיסים,

הוא רשאי להזיז את הכרטיסים

שאינם נצרכים לו עד שיגיע לכרטיס הנצרך לו.

כמו עם המשפחות.

בדיוק. ומטעם זה מותר גם להחזיר כרטיס שהוא הוצא מן הכרטיס למקומו,

אף שהוא צריך לחפש את מקומו בתוך התערובת.

כשהוא בא להחזיר,

אז פה הוא כבר צריך

למצוא את המקום שהוא רוצה אותו.

גם אם הוא צריך על ידי זה לחפש בתוך התערובת

על ידי כרטיסים מצד זה לצד האחר,

בכל זאת מותר יהיה להחזיר.

וכן מותר להוציא מהכרטיסת כרטיסים שהוא מעוניין בהם לשימוש לאלתר,

ולכן רשאי גבאי בית הכנסת

להוציא מהכרטיסת כרטיסים שבהם רשומים

שמות האנשים שהוא מעוניין לקרוא להם לתורה,

אם עושה זאת בסמוך לתחילת התפילה.

כלומר, הוא מתכוון שזה יהיה בסמוך לתפילה ולא מיום אתמול.

מובן? לזה הוא מתכוון.

אומנם,

אם לאחר קריאת התורה יש בידו כמה כרטיסים בחבילה אחת,

אסור להחזיר כל כרטיס למקומו. פה, במצב הזה,

שיש לו כמה וכמה כרטיסים,

יהיה אסור לו להחזיר, משום שבחבילה הזאת נחשבת תערובת,

ומיון הכרטיסים ונתינת כל אחד מהם במקומו הראוי הוא ברירה שלו לשימוש לאלתר.

כלומר,

בדוגמה הקודמת דיברנו שמותר להחזיר,

זה הכול אם יש לו כרטיס אחד בידו,

אז כשהכרטיס האחד בידו, רשאי לחזירו לכרטסת

ואפילו להזיז כרטיסים שונים בשביל לשים אותו במקומו.

כאן מדובר באופן שיש לו כמה וכמה כרטיסים,

והוא רוצה לקחת כל אחד ואחד ולהניחו במקומו.

אז זה נקרא שהוא בא למיין

מתוך חבילת כרטיסים

את

הכרטיסים הללו בצורה מסודרת של להניחם כל אחד במקומו.

זה יהיה אסור, אם הוא לא,

כי הרי הוא לא מתכוון להשתמש בזה, זה כבר אחרי שהוא כבר גמר להשתמש,

כן?

זה מצוי, אתם יודעים איך על זה מצוי.

אם למשל יש,

קונים עליות,

ואז כשקונים עליות,

מוציאים את הכרטיס של אחד מן המתפללים שקנה עליה,

ומצרפים

ליד הכרטיס שלו כמה הוא צריך לשלם עבור עלייה מסוימת.

כן, מכינים מראש הלוא ביום שישי את העליות,

את הסכומים וכדומה.

עכשיו, מצוי שיש לו בליל של כרטיסים

שמכל העליות של כל אלה שקנו, כל אחד

כמה קנה ואיזה עלייה קנה.

במצב הזה יהיה אסור לו להחזיר את זה לכרטסת.

הוא יצטרך להמתין עד מוצאי השבת,

ואז נחזיר חזרה.

נאמר שבכרטסת זה מסודר לפי א'-ב'.

כל אחד ואחד הוא שם אותו לפי שם המשפחה.

אז במצב הזה יהיה אסור לו,

אם זה להחזיר.

באיזה טעם יהיה אסור להחזיר?

כי זה נקרא שלא לשימוש לאלתר, כי הוא כבר סיים את השימוש בכרטסים.

כן.

נו, עכשיו הוא מניח את זה, הוא היה עובד באלתר.

לא, לא יודע ככה.

כשהוא הוציא כרטיס של פלוניקי שקנה ראשון,

הניחו בינתיים בצד,

צירף לזה את העלייה שהוא קנה,

צירף לזה את העלייה שהוא קנה, וגם כמה הוא נדר בשביל זה, כמה הוא התנדב בשביל זה.

השני כנל,

השלישי כנל. עכשיו יש לו בליל של כרטיסים,

שבעה, שמונה, תשעה, כל אחד כמה משהו התנדב.

עכשיו הוא רוצה להחזיר

מתוך הכרטיסים לתוך הכרטסים.

מה הוא צריך בשביל זה?

הוא צריך לקחת אחד אחרי אחד, למיין,

ולהניח. אז הוא עכשיו פה בא למיין

את הכרטיסים, לנחוק כל אחד במקומו.

במצב הזה יהיה אסור לו, כי זה לא על שימוש לאלתר.

זה בורר? זה בורר.

זה לא בורר את מה שזוכר. את החבילה הזו שיש לו, לא את הכרטסים.

זה מונח ככה בערימה, והוא לוקח את הערימה של הכרטיסים ושם ביחד עם זה. אין שום בעיה.

נתבהר לאל שאחד מהתנאים להיתר בררה הוא שיברור לצורך שימוש לאלתר.

כן, כך הזכרנו.

וכתבו הפוסקים שאין הכוונה בזה שצריך לברור על מנת לאכול מיד את האוכל.

לאלתר זה לא הכוונה שיהיה מיד,

אלא כל שבורר לצורך הסעודה ובסמוך לה,

הרי זה נידון כבורר לאלתר.

ואפילו בורר לצורך מנה שתאכל בסוף הסעודה,

ועתידה הסעודה להימשך זמן רב.

ואז נמצא שהברירה שהוא עשה מתחילת הסעודה, קודם התחילת הסעודה,

זה הועיל עד סוף הסעודה, שאולי נמשכת אפילו זמן רב. בכל זאת, מכל מקום,

הווה בכלל בורר לאלתר.

ובבאור הגרא דייקל מלשון הגמרא, דא בורר לבוא ביום,

הרי זה כמי שבורר לאוצר משמע,

רק אם הוא בורר

לבוא ביום, בזמן אחר.

אבל אם בורר לצורך שימוש קרוב,

אין למעשה שלו חשיבות של מערכת בורר,

אף שאינו אוכלו לאלתר ממש,

אלא הרי זה נחשב כנטילה לאכילה.

כלומר, שהוא נוטה לזה לצורך אכילה.

נחשב, להלכה, זו ההקדמה, להלכה הוא פוסק כך. הבורר אוכל מהפסולת לצורך אכילה,

אם עושה זאת בסמוך לסעודה, הרי זה נידון כברירה לאלתר, הוא מותר.

ולא מתבהר בפוסקים שיעור הסמיכות.

כמה זה צריך להיות סמוך לסעודה?

כמה זמן מקודם תחילת הסעודה זה עדיין נקרא סמוך ולאלתר.

גם תראו איתנו זמן לאורך לסעודה. לא, זה כבר הוא אמר מקודם.

שזה לא מפריע, גם אם כוונתו להשתמש בזה רק

לקינוח נאמר,

שזה בא בסוף הסעודה.

יש קהילות שנוהגים שהבעל, האבא,

ממייך את כל הביתה וכל האנשים האלה.

כן.

לא, שלא יהיה בורר, שיהיה סמוך לסעודה.

כן.

מה הבעיה?

לקלב את הביצים ודאי מותר, כי ככה הוא מגיע לאוכל.

כן?

אבל שיהיה סמוך לסעודה, נכון?

סמוך ממש, כאילו בתוך הסעודה.

לא.

לא חייב לזה, מה פתאום?

יש קהילות כאלו. אה, יש קהילות. בסדר, זה חוגרה.

מה שמובא בהלכה,

שהוא יכול להאכיל את זה בסמוך,

לא חייב לתוך הסעודה.

רק השאלה כמה זה סמוך.

ומסתבר שהוא כשיעור משך הזמן שבני אדם רגילים לעסוק בהאכלה הקרובה לסעודה.

זאת אומרת,

מה הוא, כמה זמן קודם סעודה אדם רגיל להתחיל להאכין?

מה יהיה הנורמה?

אז אומנם יש כאלה זריזים שמספיק להם עשר דקות,

ויש כאלה עצלים

שבשבילם להאכין לסעודה לוקח שעה.

אנחנו מדברים בסתמה לפי הנורמה.

מה הנורמה של רוב בני האדם?

אומנם,

כל זה בתנאי שאין בדעתו להפסיק בפעולה אחרת בין ההכנות לבין הסעודה.

אבל אם בדעתו להפסיק בפעולה אחרת שיש בה חשיבות, הדבר אסור.

כלומר, אם

הזמן הזה הוא בצירוף דבר שלא קשור לסעודה,

אז פה לא עשינו כלום.

אנחנו מדברים כמה זמן לוקח להאכין את הסעודה נטו.

כן?

אז מה שאני אומר לכם כמה שזכור לי,

נזכר העניין, נזכר בפוסקים העניין הזה של חצי שעה.

חצי שעה סמוך,

קודם הסעודה,

זה נקרא עדיין סמוך,

וזה נקרא לאלתר.

מביא כאן המשנה ברורה, מגן אברהם,

שאין להכין את המאכלים לסעודת שבת קודם יציאת האנשים מבית הכנסת.

אין להכין

את המאכלים לסעודת שבת קודם יציאת האנשים מבית הכנסת.

מה הכוונה? הכוונה באופן שיש בעיה של בורר, לא סתם.

כן?

אני חושב ככה, זה נראה ככה.

אם זה...

בואו...

כן, כי צריך לאלתר.

ואז אם הוא מכין את זה קודם יציאת האנשים מבית הכנסת,

אז זה נראה שזה לא נקרא לאלתר.

לאלתר זה הפירוש הוא הם הגיעו והם כבר רוצים להתחיל בסעודה,

ועכשיו אתה עושה את הפעולות הניצחות כדי שיתחילו בסעודה, אז זה בסדר.

אין לברור סכו״ם המעורבים זה בזה על מנת לערוך את השולחן אלא בסמוך לסעודה.

ובמקרה שעריכת השולחן מיאפה אותו, יש פה נושא מעניין.

במקרה שעריכת השולחן מיאפה אותו ובני הבית נהנים מזה,

כתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך דמותר לברור כלים

לצורך קיפוי השולחן.

אפילו ערוכה עם שולחן.

אמנם נראה דהיינו דווקא משעה שבני אדם נהנים מזה,

אך אין להתיר לברור סכו ולערוך את השולחן לפני ההליכה לבית הכנסת,

מאחר וההנאה בהיא רק שיחזרו מבית הכנסת.

מה זה עונג שבת מול בורר?

מה מה?

עונג שבת, כן, זה יפה. נו, עונג שבת, כן?

כן. מול בורר?

זה לא בורר,

זה מה שהוא אומר, זה לא נקרא בורר.

למה לא? בגלל עונג שבת? בגלל עונג משושלים?

הוא בא עכשיו לערוך את השולחן,

כן?

והוא עורך את השולחן

בגלל שהוא רוצה ליהנות מזה.

אז כמו שאם...

אבל יש פה מלאכים מלאכים ובורר.

לא, אבל עוד פעם, אם זה לצורך סעודה, אז אתה צודק.

אם לצורך סעודה, שיהיה צריך, שיהיה בסמוך לסעודה.

אבל אם זה לצורך הנאה, צריך שיהיה בסמוך לנאה.

אז יינקן עמי, זה מה שהוא עושה.

זה גם אחד משיבושי האדם.

וכתב

מורי ורבי, רבי שמואל אוירבך, כך הוא כותב,

דמסתם ההיתר זה נאמר רק בכלים,

שאין ברור בהם כל כך גדר בורר,

וגם זה יסוד תשמישם. אבל חס ושלום לברור אוכל מתוך פסולת, שיהיה שולחן ערוך שיענו מזה.

וזה שייך בזמני סעודות צמחה. כלומר,

אתה שומע, רב שולם, אם העניין של ההנאה שלו,

זה במאכלים שפרוסים על השולחן,

זה לא יתר.

בכלים,

יתירו, אם כוונתו להיענות מזה, יהיה מותר לו.

כך הוא מביא בשם

מורו ורבו.

לא יודע אם הפוסקים מסכימים עם זה,

אבל זה משהו...

היום מאוד, כמו שאתם רואים, לרוב הבתים יש כמו כל מינוס בפני עצמו, מזלגות לבד, קוויות, אבל יש כלי כזה בנפרד.

זה ודאי לא יהיה בנפרד.

אין שום בעיה, זה כל אחד בנפרד.

כל אחד נמצא בנפרד.

כן. אם הוא רוצה מזלג, הוא לוקח מזלג, אין פה...

מדובר פה רק בסכו״ם המעורבים זה בזה.

המעורבים, כן. ודאי, ודאי.

אין לקלוף ירקות וביצים לצורך הכנת המאכלים לסעודה, אלא בסמוך לסעודה.

דווקא אמרנו קודם,

המכיל סעודה גדולה, וצריך למרור סכו״ם,

ולקלוף ירקות וכיוצא בזה, ולאכונות אלו נחות זמן רב.

יש מהפוסקים שהראו שמותר להתחיל במאכלות האלו אפילו זמן רב קודם לסעודה,

כי שיעור אל נצטרך לו.

כי מאחר ולצורך הכנת הסעודה הגדולה הזו צריכים זמן רב יותר,

אז זה עדיין נקרא סמוך לסעודה.

כאשר בורא לצורך הסעודה הסמוכה, אין צורך לצמצם ולהכין שיעור מדויק,

אלא רשאי להכין בעין יפה,

אף שבאופן שמן הסתם יישאר חלק מהמאכל לסעודה הבאה.

אומנם, אסור להכין בכוונה כמות גדולה שתספיק לו גם לצורך הסעודה הבאה.

כלומר, אם זו המטרה שלו,

שבדרך של עורמה הוא מכין לו לסעודה הבאה, אז זה אסור, אבל אם כוונתו לסעודה וכמות מכובדת,

אחר וכוונתו לצורך הסעודה, רשאי.

הבורר ספרים מתוך תערובת לצורך הלימוד שעומד להתחיל בו.

הרי זה נחשב כברירה בסמוך לשימוש.

אף אם עתיד לעיין בספרים אלו רק בסוף סדר הלימוד,

כן, ולכן מותר לבלול חומש.

קודם תפילת שכרית.

אף שלא ישתמש בו אלא בזמן קריאת התורה.

זה הכול מדובר בתערובת.

כי אם זה לא בתערובת אז זה פשוט זה יהיה מותר.

אבל אם זה בתוך תערובת

והוא רוצה לקחת את הספרים שנצרכים לו

לצורך השימוש והשימוש הזה יהיה יותר מאוחר,

זה נקרא בסמוך,

אבל זה יהיה אסור להכין את החומס שנצרך לו מליל שבת

בשביל יום המחרת, יום השבת.

זה יהיה אסור לו.

אלא אם כן ילמד בו קצת. מובן?

אלא אם כן ילמד בו קצת, כמו שראינו מקודם.

אלא אם כן ילמד בו. אם כבר לקח.

כן.

בסדר.

כן.