מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עד,א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

תעמוד.

מסכת שבת,

דף ע' ד', עמוד א',

בנקודתיים הראשונות שבעמוד,

שורה שביעית מראש העמוד.

תענו רבנן.

תענו רבנן.

היו לפניו מיני אוכלים,

בורר ואוכל,

בורר ומניח

ולא יברור

ואם בירר

חייב חטאת.

למדנו את העניין הזה של בורר שזה אחת מאבות המלאכה

הנצרכות

לעשיית הפת.

הרי לאחר שהוא קוצר

דש

זורע זורע לאחר הזריעה

אז מפרידו

את הפסולת או את רגבי העפר שנותר בחיטים הללו.

זה המלאכה שהאדם עושה בשביל

שיוכל לטחון אחר כך את החיטים.

מזה למדו חכמים שאסור לברור

כאשר יש אוכל ופסולת מעורבים

אסור לברור את האחד מהאחר

להפריד ביניהם

אסור להפריד ביניהם

באה הברייתא ומביאה לנו ציור מה יהיה הדין

אם יש לפני האדם

כמה וכמה מיני אוכלים מעורבים

עם פסולת

הוא רוצה להפריד

בין המאכל לפסולת כדי שיוכל לאכול את האוכל

אומרת הברייתא בורר ואוכל

מותר לו

לקחת את האוכל ולאכול

ולא רק

על מנת לאכול את מה שנטל בידו

אלא גם אם כוונתו על ידי הברירה הזו להניח את זה בצד

על מנת שיוכל לאוכלו אחר זמן

גם זה אפשרי

מוסיפה הברייתא ולא יברור

ואם ברר חייב חטאת

כשאנו לומדים בפשטות את הברייתא, כוונתה

שיש אופן שאסור לברור

ואם עשה כן, חייב חטאת

רק לא נתבהר בברייתא מהו האופן

שאסור לברור עד כדי כך שהוא חייב אפילו חטאת, כלומר שזה איסור תורה

מיד הגמרא שואלת מה היכה אמר? מה כוונת התנאה של בברייתא?

במה שאומר בורר בו אוכל בורר הוא מניח

ובהמשך לא יברור

אמר אולה אחי כמה

אז אולה בא ומבאר

כוונת התנאה בורר ואוכל

לבוא ביום

ובורר ומניח לבוא ביום

ולמחר לא יברור

ואם ברר חייב חטאת

אולה מבאר שכוונת הברייתא כך

אם הוא בורר

וכוונתו

לאכול את זה בו ביום

באותה שבת

הוא בורר הוא מניח פירושו

שעצם הדבר שהוא בורר לאכול בו ביום

הגם שהוא לא אוכל את זה לאלתר אלא מניח את זה בצד עד

שתגיע השעה שהוא רוצה לאכול את זה באותו יום

זה עדיין מותר

אבל אם רוצה הוא לברור לצורך מחר

לא לצורך לאכול את זה באותו יום

זה אסור

והאיסור הזה הוא איסור מדאורייתא, איסור מן התורה

עד כדי כך שאם הוא עושה כך

הוא ברר

אוכל מתוך פסולת

לצורך מחר

יהיה חייב חטאת

לפי עולה

יוצא שבורר ואוכל בורר ומניח זה דבר אחד

פירושו

בורר ואוכל

גם אם הוא לא אוכל את זה מיד אלא מניח אבל אם זה לצורך לאוכלו בו ביום אז זה מותר

רק באופן שכוונתו שזה יהיה לצורך מחר

זה אסור וזה איסור מן התורה

מה תקיף לה הרב חיסדא?

בא הרב חיסדא ומתקיף

מקשה קושייה עצומה על עולה

וכי מותר לאפות בו ביום?

וכי מותר לבשל בו ביום?

הרי אתה אומר שהאדם שבורר לצורך מחר חייב חטאת

כלומר דובר פה בסוג ברירה שכזה שאם זה לצורך מחר

זה איסור תורה

אז זה הבורר האורגינל שהתורה אסרה

אז איך פתאום אם זה לבו ביום מותר?

מאחר ואיזה מלאכה

סוג המלאכה, צורת המלאכה

זה מלאכה שהיא אסורה בפני עצמה והרעיה שאם זה למחר חייב חטאת

אז מדוע אם זה לבו ביום מותר?

וכי מותר לאדם לעשות מלאכת איסור כשכוונתו להשתמש בזה באותו יום?

וזה כוונתו של הרב חיסדא במה שהוא שואל

וכי מותר לעבוד בו ביום? הרי ברור שאסור. לבשל בו ביום?

ברור שאסור.

כי מאחר וזה מלאכה, לא יהיה היתר בגלל שרצונו

להשתמש במאכל או בפת שאפה באותו יום

אז מדוע בברירה שזה גם אב מלאכה,

התירו לו בו ביום?

אלא אמר רב חיסדא

בורר ואוכל פחות מכשיעור

בורר ומניח פחות מכשיעור

וכשיעור לא יברור

וימברר חייב חטאת

רב חיסדא מבאר את כוונת התנא בצורה שונה

הלוא כל איסורי שבת

שיעורם לגבי אוכלים מגרוגרת

אז זה מה שהתנא בא ואומר

זה שיעור מסוים

שבסביבות ה-50 גרם

מה לגבי אוכלים? זה יותר מכזית ופחות מקבצה

כאשר זה דבר מאכל

אז השיעור שם זה גרוגרת

כאן למשל

יש עוד דברים, כן, הוצאה, כן

כל מיני המלאכות זה גרוגרת

באוכלים זה גרוגרת, כן

לא יודע אם זה בכל המלאכות אבל ברוב המלאכות, כן

על כל פנים רב חיסדא בא ואומר כך

אם הוא עושה את זה פחות מהשיעור

אז מותר לו לברור ולאכול

והוא הדין לברור ולהניח

גם אם הוא מניח את זה

ולא מתכוון לאכול את זה מיד

אבל מאחר וזה פחות מהשיעור

מותר

מותר לכתחילה?

זה מה שכתוב כאן

מותר אפילו לכתחילה

אם הוא עשה פעם אחת אז עשו חצי שיעור אז תנו לו להשלים חצי שיעור בסוף השבת לא, לא, לא, לא, עוד עניין

יש פה מקום לשאול שאלה פשוטה

חשבתי שאת זה אתה רוצה לשאול

הלוא כידוע שיש איסור של חצי שיעור

ויש מחלוקת

אמוראים

האם חצי שיעור זה איסור תורה או מדרבנה

אבל שזה אסור זה פשוט

פה אתה אומר שיהיה מותר לכתחילה

לברור משהו פחות מהשיעור

למה זה באמת?

למה לא נבוא לאסור את זה על כל פנים? מדרבנן

כמו כל דבר שנאמר בו שיעור ואסרו מדרבנן גם את החצי שיעור

אז אומר הרמב״ן

הרידבא

כאשר בורר הוא פחות מהשיעור

זה לא נקרא ברירה

זה נקרא כאילו שהוא

בא להכשיר ולתקן את האכילה

אדם שמוצא למשל, אומר הרמב״ן

פסולת

בתוך חתיכה שהיא אוכל

יהיה אסור לו להוציא את הפסולת? הלוא זה דרך אכילה, כך הוא יכול להגיע לאכול

כאשר יוציאו את הפסולת

מתוך האוכל ששם זה נמצא

אומר הרמב״ן כאשר אדם בורר פחות מהשיעור

זה כמו שהוא אוכל ומוצא פסולת בחתיכה שמותר לו להוציא את הפסולת מתוך אותה חתיכת האוכל

ממילא אז...

אז הביאור הוא, זה בכלל לא מוגדר כבורר,

זה דרך אכילה בבצר הזה. אם זה דרך אכילה, זה גם גיאור מה הבעיה.

זה גוף המבדיל,

זה גוף כנראה המבדיל.

כאשר הוא עושה פחות מכשיעור,

אז המעשה הזה נחשב כאילו הוא רק בא ליצור את המצב שיוכל לאכול.

כאשר הוא הולך ועושה שיעור,

אז פה כבר ניכר הברירה יותר,

וזה כבר דרך ברירה.

זה המבדיל.

אני מנסה לבאר לפי דרכם של הראשונים הללו,

הרמב״ן והרידווה, שאת זה הם באים להסביר.

אבל זה הכול,

אומר הרידווה,

כל זה דווקא בו ביום.

גם רב חיסדא, שאמר שיש היתר לברות פחות מהשיעור,

זה דווקא עם כוונתו לאכול באותו יום.

אבל עם כוונתו לאכול למחר,

גם אם זה פחות מהשיעור, יהיה אסור.

כי כנראה צירוף שני אלה,

שזה גם לא לצורך...

מתי זה הופך להיות דרך אכילה?

כשזה פחות מהשיעור וזה מיידי. כשבן אדם אוכל, הרבה פעמים כשבן אדם אוכל,

פתאום

נופל איזשהו, נאמר, חרג כלשהו

על המאכל.

מותר לו לקחת את ה...

להוציא את הדבר הזה שמפריע לו, נכון?

מה, זה שבת?

בהתחלה נראה שאסור להוציא גזים מסלט.

שמה?

אסור להוציא גזים מסלט. אני מדבר פה על... אתה לא שומע.

אני מדבר פה על פחות מהשיעור.

גם גרי זה פחות מהשיעור.

גרי זה קטן של גרי סלימון.

זה, יש לזה איזושהי חשיבות כלשהי.

אני מדבר, אני מדבר לפי הגישה של רב חיסדא. אתה הולך ושואל אותי מההלכה.

הרב חיסדא אומר שכשבן אדם הולך,

יש לפניו דבר מאכל שהוא פחות מגרוגרת.

הוא רוצה להוציא ממנו איזשהו דבר שמפריע לו,

שהוא לגביו נחשב כפסולת,

יוכל הוא להוציא את הפסולת.

למה?

זה דרך אכילה.

אתה עכשיו לוחז את הכפית,

ופתאום אתה מוצא בכפית איזשהו דבר שאתה לא מוצא חן בעיניך.

זה נקרא דרך אכילה, זה לא נקרא בורק.

כך אומר הרמב״ן, זה לא אני אומר, הרמב״ן אומר את זה.

ממילא, אז מאחר שהשיעור שאותו אתה בורר זה שיעור של פחות מגרוגרת,

זה דרך אכילה.

אבל הכל בתנאי שזה לבוא ביום, אבל לא לצורך מחר. אז למה שיעשו להוציא הצמות מידה?

סליחה, הצמות האלה הן צמות קטנות?

אתה מדבר בהלכה ואתה, אני מדבר על רב חיסדא.

איך רב חיסדא באר?

רב חיסדא באר, שכוונת הברייתא שיהיה מותר להוציא...

עוד לא הגענו למסקנה, תמתין.

רב חיסדא באר,

שאם אדם רוצה לברור פחות מגרוגרת, מותר לו אפילו לכתחילה.

מסבירים הרמב״ן והריזבא בגלל שבמצב הזה זה מוגדר כדרך אכילה.

הוא רוצה לתקן את אכילתו, זה הכל. זה לא נקרא ברירה בכלל.

לכן לא צריך לבוא ולומר שיש פה עניין של חצי שיעור. חצי שיעור זה נאמר במקום שהחיסרון הוא בשיעור, אבל צורת הדבר עדיין קיימת. כלומר צורת המלאכה עדיין קיימת.

אבל במקום שהשיעור הוא המגדיר את המלאכה,

פחות משיעור זה לא נקרא מלאכה בכלל,

אז במצב הזה יהיה מותר.

ואם הוא יעשה חצי שיעור ועוד חצי שיעור. מה, מה?

הוא יעשה חצי שיעור

ועוד חצי שיעור.

אם זה יצטרף.

אם חצי שיעור זה כלום, אז כרגע בחצי השיעור הראשון אין לו כלום.

כן, אבל יכול להיות. השאלה היא, אני אגיד לך את האמת, השאלה היא תהיה כזו. אם מלכתחילה הוא מתכוון,

ללכת ולעשות כל פעם חצי שיעור,

כנראה שזה יצטרף, כן. אבל מקום שתוך כדי אכילה, בן אדם

מרים בכפית שהוא רוצה להכניסה לפיו,

יש פחות מגרוגרת, כן?

הוא רוצה והוא מגלה איזה שהוא, אז זה יהיה מותר.

והפעם השנייה כשבא לו, אז שוב פעם, לא הייתה לו מטרה, אתה מבין?

ללכת ולהוציא את הפסולת.

תוך כדי שהוא רוצה להכניס לפה, פתאום הוא מגלה איזשהו דבר שמפריע לו לאכילה.

זה מותר.

זה לא מצטרף, אם לא הייתה לו כוונה מלכתחילה לזה,

ככה נראה.

בכל אופן, זה,

זה דעת רב חסדא.

אלא אם כן יש שתי דברים שונים.

דוגמא, אם יש איזה משהו מהו. אני שומע, אני שומע.

בכמות שדה שהוא שם. אם זה פסולת אחרת,

אז הוא אומר, זו פסולת אחרת.

אבל אם זו אותה פסולת,

לא צריך להגיד,

לא היה לי כוונה, זו אותה פסולת,

הרי בשביל אותו פסולת, אתה היית צריך לראות אותו כמה פעמים?

לא קשור, לא קשור. עוד פעם, לא קשור.

אם בתוך

הצלחת שהגישו לו, נאמר, כן?

יש שם כמות די גדולה.

והוא יודע שבכל פעם שהוא יכניס לפיו, יהיה בזה פסולת.

מסתם, אז לא יתירו.

אבל כאן מדובר באופן שנוצר מצב שיש לו פסולת בתוך

אוכל של פחות כגרוגרת.

במצב הזה לא יאסרו לו.

לא יבוא ואומר, אבל תחשוש שאולי אחר כך נמצא עוד.

לא. לא נבוא ונאסור עליו את העניין הזה.

הוא לא רוצה שימצא עוד, אבל כשימצא עוד אחר כך,

אז אחר כך העוד הזה יהיה מותר לו לעשות גורלות.

אז אמרתי, אם מלכתחלה לא הייתה לו כוונה לזה,

נראה שכן, שיהיה מותר.

כן, כי עכשיו שבוע זה מפריע לו לאכילה.

אבל אם הוא מראש רואה

שהוא יצטרך לעשות כך כל הזמן,

אז יוצא שזה בסך הכול הוא עושה פה דרך של עורמה, לברור את כל הפסולת מתוך מה שיש באוכל.

לפי הטענה שלך שזה דרך אכילה, זאת אומרת, מה שאמרנו שמותר להוציא אוכל מתוך פסולת זה מותר רק אם אוכלים, כי אתה אומר שמה הטירוף? תעמוד דרך אכילה.

זאת אומרת, אם זה מאכל, אבל שאתה עכשיו לא אוכל אותו,

אז זה לא דרך אכילה. אתה לא מתכוון לאכול אותו, זה גופה קטוע. אתה לא מתכוון לאכול את זה עכשיו.

נגיד אני מתכוון לאכול את זה אחר כך, אבל זה לא דרך אכילה.

דרך אכילה זה דרך אכילה. אין אכילה, זה לא לאלתר.

אתה צודק. זה דרך אכילה, אני אוכל אוכל. אני לא יודע מה שאתה רוצה, זה באמת גם ההלכה מובש. אם זה לא לאלתר, זה אסור.

לא, אבל אני לא יכול לקנות את אכילה.

אפילו הפרסידה, שאתה משאיר מזה דרך אכילה. רב חיסדה לא דיבר על זה, רב חיסדה לא.

רב חיסדה דיבר על אופן שאדם מוציא פחות מגרוגרת.

לא. הוא מתקן עכשיו אוכל שהוא פחות מגרוגרת על ידי הוצאת הבשורת.

יש על זה שם בורר? התשובה היא לא. אז הם לימודים שם, לימודים רק באוכל.

מדברים על אוכל, על מה מדברים?

לא יודע, יש בורר דברים אחרים. לא, לא, מדברים פה על אוכל.

הלאה, מה קיבלה רבי יוסף?

וכי מותר לאפעול פחות מכשיעור?

אופן למשל,

ברור שגם שם יש דין של שיעור שיהיה יפה כגרוגרת.

כן, ואם יהיה יפה פחות מגרוגרת, איך יהיה מותר?

ודאי שיהיה אסור.

נכון? גם אם אין איסור דאורייתא, אפילו אם נגיד שאין איסור דאורייתא.

אבל איסור מדרבנן יש על כל פנים.

ואולי אפילו איסור דאורייתא יש.

להלכה,

פוסקים של חצי שיעור אסורים מן התורה.

איך לא קיבלו את רבי נכון ברושלים, בגמרא ביומא,

וכך נפסק להלכה.

אז אם כן,

כמו שאין היתר לאפות בכל מקרה שיעור,

אז למה פה יהיה מותר לכתחילה לברור פחות מהשיעור?

אלא אמר רבי יוסף,

אז רבי יוסף מבאר בדרך אחרת את הברייתא.

בורר ואוכל ביד.

בורר ומניח ביד.

בקנון ובתמחוי לא יברור.

ואם ברר פטור אבל אסור.

ובנפה ובכברה לא יברור.

ואם ברר חייו חטאת.

אם הוא בורר ביד,

או אפילו מניח לאחר זמן, זאת אומרת לא אוכל מיד את מה שהוא בורר לאחר זמן,

זה עדיין מותר.

כי ברירה שביד זה לא דרך ברירה.

אבל אם הוא עושה את זה בכלי,

אז יש הבדל בין אם זה כלי העומד לברירה,

לבין כלי שאינו עומד לברירה,

שאינו מיוחד לברור בו.

קנון ותמחוי זה היו כלים כאלה שהם לא מיוחדים לברור בהם.

קנון

זה כלי עץ

שהוא עשוי כעין צינור שמצדו האחד רחב ומצדו האחר צר.

אז כשהוא מכניס

לתוך את הצינור הזה,

אז החלק של הפסולת נדקר

כשהוא מגיע למקום היותר צר בצינור,

והאוכל שהוא דק יותר נופל לכיוון מטה דרך הפתח הצר.

והתמחוי זה קערה גדולה.

עוד אחת של הקערה את הקטניות ומטה את הקערה על צידה

מאחר והקערה היא עגולה

הקטניות שהן עגולות מתגלגלות ויורדות למטה לצוות הקערה והפסולת נשארת למעלה

כמובן

זה סוג של ברירה כמובן שכנון ותמחוי אבל זה לא מיוחד לברור בהם

אז אלה מאחר וסוף סוף זה כלים

אז ראו חכמים לאסור לכתחילה לברור

אמנם אם הוא ברר מאחר וזה לא בכלים המיוחדים לברור בהם

אז יהיה פטור

אבל אסור לעשות כאן לכתחילה

אבל בנפה ובכברה

נפה וכברה כולנו יודעים מה זה נפה נכון?

והכברה זה כעל נפה רק שהחורים הנקבים גדולים יותר משל נפה

תלוי מה אתה בא לברור

אם אתה בא לברור קמח

שם אתה צריך את הנפה שהנקבים דקים

אתה בא לברור דברים יותר גסים

יותר גדולים

אז שם מנפים את זה בקברה

על כל פנים אם אתה בא לברור בנפה ובכברה שזה כלים שמיוחדים לברירה

אז לא רק שאסור אלא אפילו אם עשה כך

יהיה אחריו חטאת. כלומר, זה איסור תורה.

אם כן,

נסכם מה מבאר רבי יוסף.

לברור בכלי המיוחד לצורך זה יש איסור תורה.

לברור ביד בכלל שלא בדרך כלי מותר אפילו לכתחילה.

לברור בכלים שהם לא מיוחדים לברירה

זה אסור מדרבנן.

מה תקיף להרבי המנונה?

מידי קנון ותמחוי קטנה?

שוער הרמנונה,

וכי כתוב כאן קנון ותמחוי? איפה כתוב את זה בברייתא?

בברייתא כתוב, בורר ואוכל, בורר ומניח, ולא יברור, ויברר חייו חטאת.

אז מהיכן לקחת לומר שמה שנאמר,

ויברר חייו חטאת, זה הולך על קנון ותמחוי?

מי יזכיר קנון ותמחוי?

מי יזכיר נפה וכברה?

לא הזכירו בכלל.

אלא אמר רב הונא, רב המנונה,

בורר ואוכל,

אוכל מתוך הפסולת.

בורר ומניח, אוכל מתוך הפסולת.

פסולת מתוך האוכל לא יברור,

וימרר חייו חטאת.

רב המנונה מבאר את הברייתא בדרך אחרת.

מה שאמרה הברייתא, בורר ואוכל, בורר ומניח,

הכוונה אם הוא בא לברור את האוכל מתוך הפסולת

זה יהיה מותר לא רק אם הוא, כוונתו לאכול מיד

אלא גם אם כוונתו להניח את זה ולאחר כמה שעות יאכל את זה אבל בתוך השבת עצמה

זה אם זה אוכל מתוך פסולת. למה אוכל מתוך פסולת מותר?

כי זה לא דרך ברירה.

דרך הברירה היא שבוררים את הפסולת מתוך האוכל ולא את האוכל מתוך הפסולת.

אבל,

אם זה פסולת מתוך האוכל,

לא יברור.

כשאמרה הברייתא ולא יברור ואם ברחב חטאת,

הכוונה לעשות בדרך ההפוכה.

היינו שלא אוכל מתוך פסולת אלא פסולת מתוך אוכל,

פה זה דרך ברירה וזה יהיה אסור מדאורייתא אפילו בידו, אפילו אם יברור את זה ביד,

לא כתבה הברייתא אם זה בידו או לא בידו.

בכל מצב מאשמא, שאם זה פסולת מתוך אוכל,

יהיה חייב אפילו חטאת.

מה תקיף לאבייה? אז אבייה שואל את רבהם נונה, מי דה אוכל מתוך פסולת קטנה?

עדיין קשה. איפה כתוב כאן את החילוקים הללו?

שמה שהתירו זה אוכל מתוך פסולת,

ומה שאסרו זה פסולת מתוך אוכל.

אלא אמר אבייה, בורא ואוכל לאלתר,

ובורא ומניח לאלתר,

ולבו ביום לא יברור, ואם בירר,

נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת.

אבייה, אומר כברת התנא,

אם

אתה בורא ואוכל לאלתר, כלומר לוקח את המאקל ומייד מכניס אותו לפיך,

אז זה מותר.

אתה בורר ומניח כדי לאכול לאלתר מיד,

כלומר ממש בסמוך,

אתה כבר יושב ליד הצלחת, ואתה רק עושה איזושהי

ברירה כלשהי בשביל שתוכל לאכול,

זה נקרא בורא ומניח, זה מותר.

כי הדרך של הברירה,

הבוררים הרגילים, זה היה להניח את זה לזמן שהוא יותר מאוחד.

אבל אם זה בתוך החצי שעה, ככה כתוב גם בפוסקים,

אם זה בתוך החצי שעה, אז זה נקרא לאלתר.

מה זה בורא ומניח לא נקרא באלתר?

אמרתי, גם אם הוא לא מכניס מיד לפיו את האוכל שהוא בורר,

אלא כוונתו לאכול את זה בחצי שעה,

בתוך החצי שעה הסמוכה.

זה נקרא מניח?

כן.

מניח זה מניח, מניח זה לא לאלתר לכאורה.

לכאורה אם הוא מניח, זה לא נקרא לאלתר.

אם הוא מניח, זה לא בדיוק לאלתר.

איך בלילה לאלתר?

טוב, בכל אופן,

מה שאני אמרתי לך,

כך

יש מבארים,

שזה הכוונה בורר ומניח,

שבורר לאכול על מנת לאכול אחר זמן מועט.

כמובן שאם הוא מתכוון לאכול את זה אחר זמן רב, גם אם זה בו ביום יהיה אסור.

אבל אם כוונתו לאכול בתוך החצי שעה,

כמו שכתוב בהלכה,

זה נקרא בורר לאלתר ויהיה מותר.

תוספות,

אתם שומעים,

מבארים

על עצם דברי הברייתא, בורר ומניח,

הם מבארים את זה בצורה שונה ממה שביארנו עד עתה.

בורר ומניח, תוספות אומר לצורך אחרים, זה הכוונה בורר ומניח.

בורר ואוכל זה הכוונה לצורך עצמו. בורר ומניח זה הכוונה שהוא עושה את זה לצורך אחרים.

אז לפי התוספות זה הרבה יותר פשוט.

גם אם הוא לא מתכוון הוא לאכול, אבל הוא עושה את זה לצורך מישהו אחר שתכף יאכל,

זה גם נקרא לאלתר ומותר.

אבל אם הוא מתכוון

לאכול את זה רק לאחר

זמן רב, כלומר,

לפי מה שאמרנו, יותר מחצי שעה,

במצב הזה אסור לו לעשות.

לבוא ביום, הכוונה לאכול את זה לאחר זמן, אפילו באותה שבת,

אסור לו לברור.

ולא רק

איסור אסור מרבנן, אלא אם עשה כך, בירר

את האוכל,

בירר אפילו את האוכל מתוך הפסולת,

וזה היה לבוא ביום, לא לאלתר,

נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת.

זה הופך להיות כאילו הוא ברר בשביל להצניע את זה באוצר, שזה דרך הבוררים,

ויהיה חייב חטאת.

הערב מסכם את השיטות של רבייה,

כל אלה.

אז יש פה כמה וכמה שיטות.

אם אנחנו מבחינים היטב,

יש לנו חמש פירושים כאן.

דקה, דקה. יש לנו ביאור

של עולה.

רב חיסדא,

רב יוסף,

רב המנונה,

אבייה.

מובן?

חמש שיטות.

עולה, רב חיסדא, רב יוסף,

רב המנונה, אבייה.

נו, עכשיו בסדר?

גם לספור חצית אותי שאני לא יודע.

לא, לאן ידעתי מובן?

עד חמש ודאי למדתי לספור, זה ברור.

מה אומר עולה? עולה אומר שהכל תלוי

אם זה לבוא ביום או לצורך מחר.

לבוא ביום, מותר ולמחר אסור.

רב חיסדא אומר,

הברייתא מתכוונת להבדיל בין אם זה פחות מכשעור לבין אם זה כשעור.

רב יוסף אומר שהמבדיל הוא אם זה ביד או בכלי.

רבי מלונא אומר שהמבדיל הוא

האם זה פסולת מתוך אוכל או אוכל מתוך פסולת.

לפי אבייה,

ההבדל הוא בין אם זה לאלתר או לא לאלתר.

למעשה, להלכה

נפסק

שצריכים את שלושת התנאים.

גם שיהיה אוכל מתוך פסולת.

רגע, מה זה חמש תנאים אמרנו?

אמרנו חמישה

בעורים

בדברי הברייתא.

עולה, רב חיסדא, רב יוסף, רבי מנונה ואביי.

עולה זה עניין של...

שזה תלוי אם גמור לצורך היום או לצורך מחר.

אז זה לא משנה, כי יש פה את השיטה של הבית,

אם לאלתר או לא לאלתר. כן, כן, כן.

עכשיו, רב חיסדא,

באר שם המבדיל הוא בין אם זה פחות מקשור או יותר מקשור.

מה?

לא קיבלו, בגלל שלא הסתבר בהלכה לבוא ולהתיר אם זה פחות מקשי אור

כמו שבכל הדברים שיש בהם שיעור נאסר אפילו פחות מקשי אור

אז גם בזה נאסר פחות מקשי אור

מה שהרב מידע החמירו, לא קיבלו את ה... כן

מה שכן, מה שנשאר להלכה שצריך שלושת תנאים אחרים

והתנאים הללו שהזכירו

רבי יוסף, רבי מנונה ואביי, צירוף שלושתה, מה יוצא?

שביד ואוכל מתוך פסולת

ולאלתר מותר.

זה כאילו חומרה כזאת,

או זה כאילו חולקים, זה אומר ככה, זה אומר ככה, זה אומר ככה, זה אומר, נצא את זה תוך חובת כל השיטות. זה אני לא אמרתי, זה אני לא אמרתי. זה יוצא את זה תוך חובת כל השיטות, לכאורה. זה אני לא אמרתי, יכול להיות שבראשונים מבערים זה בדרך שאחד בא להוסיף על חברו.

אז יכול להיות שאבייה בא ומוסיף

על דברי רבי המנונה,

אבל רבי המנונה בא להוסיף על רבי יוסף.

רבי יוסף הבדיל בין יד לבין לא יד,

כן?

ועל זה בא רבי המנונה ואמר שגם אם זה ביד צריך את התנאי של האוכל מתוך פסולת.

יכול להיות שאבייה הסכים עם זה והוסיף עוד תנאי.

צריך שיהיה לאלתר.

אבל אבייה זה תרוץ אדרותו.

הוא אמר לו רק כדור אוכל מתוך פסולת?

משמע לפי דברי אבייה שאפילו פסולת בלתי מתוך אוכל יהיה מותר. מה, אבייה? זה היה מדברי אבייה ככה משמעותו. לא, הוא בא לבאר את הברייתא, זה המפדיל.

המחלוקת ביניהם איך לבאר את הברייתא,

אבל בדין הלומה שיוצא מתוך רבי המנונה,

שאם למשל הוא בורר אוכל מתוך פסולת,

הוא לא צריך את התנאי שיהיה לאלתר,

נכון?

ועל זה אבייה בא ואומר.

הרי לא כתוב את העניין אוכל מתוך פסולת או לא.

אז יותר מסתבר שהיה פשוט לטענת אבייה בוננטו, שהיה פשוט לטענה שצריך אוכל מתוך פסולת.

הוא בנוסף צריך שיהיה ביד.

ובאו להוסיף שגם אם יש את שני התנאים הללו,

דווקא יהיה מותר לו לברור לאלתר.

אבל אם לא יהיה לאלתר,

יהיה חייב חטאת אף על פי שזה אוכל מתוך פסולת.

וזה ביד.

מובן,

יוצא אם כן, לפי הביאור הזה,

רפאל, לפי הביאור הזה יוצא מצוין,

שאבייה כאילו בא להוסיף על דברי הקודמים לו,

לומר שיהיה איסור חטאת אם זה לא יהיה לאלתר. גם אם זה היה אוכל מתוך פסולת, גם אם זה היה ביד.

להלכה, באמת כך פוסקים,

שבשביל להתיר צריכים שלושת התנאים.

מהם שלושת התנאים?

אמר לנו אתמול רפאל, אייל.

כי אייל תהרוג על אפיקי מים.

אייל, מה זה? א', זה אוכל מתוך פסולת.

אוכל מתוך פסולת, כן, אתה שומע, שמואל?

בשביל להתיר, לברור, צריך שלושת תנאים. נתן לנו סימן אתמול רפאל.

אייל, אייל זה א', זה אוכל מתוך פסולת,

י' זה בא ללמד דווקא ביד, והלמד זה שיהיה לאלתר.

מובן?

תזכורת,

שתוכל לזכור.

אוכל מתוך פסולת, יד לאלתר.

אני כל כך שמח שאני מוסר שיעור,

שהרבה פעמים יותר ממה שאני מלמד, אני לומד מהתלמידים.

ומתלמידי יותר מכולם, אה?

אומרים עין משולש. עין משולש, אה.

טוב, עשריך. אתה רואה? נו.

אפילו לא מתלמיד אני לומד, ברוך השם.

מה אתה מחדש, רונן?

אתה אומר, אני אוסף, זה לא אוכל ביד. שמחתי על, האמינו לי שאני

מעיד על עצמי שכשאני שומע דבר שלא ידעתי אותו מקודם,

שמחתי הרבה הרבה יותר גדולה מאשר כשאני רק מלמד את אחרים.

משום שפה נוסף לי דבר שאני לא ידעתי אותו מקודם.

ללמד לאחרים, אז מה? בסדר, יפה, ברוך השם,

אני מזכה, אבל

עדיין את הידיעה הזו כבר היה לי מקודם.

לכן הוא מתלמידי יותר מכולם, זה פועל הרבה הרבה יותר בשמחה אצלי מאשר

רק ללמד.

כן.

ברוך השם. כבר היינו וזכינו להתחדד הרבה על ידי השאלות שלכם.

מה אתה אומר, רונן?

אלא אמר רבי בן נונה.

אז כבר שאל את זה רפאל, ועניתי.

עניתי שכל המחלוקת שלהם,

מה הטנא שבאברייתא ראה צורך לומר?

אז הבית טען שפשוט לא,

שכל דברי התנא, אני בא לומר בדרך מסוימת, שאז להתבאר גם להלכה. מה?

שאהבעיה אומר שהיה פשוט לטענה שצריך את שני התנאים,

שיהיה ביד, יהיה אוכל מתוך פסולת.

אלא הוא בא להוסיף תנאי נוסף.

אבל הרב, הוא אומר פה,

הוא אומר פה, אנחנו לא שנינו אוכל.

אנחנו לא שנינו כאן על איתם פולט. כלומר, התנא לא התכוון לזה.

אבל גם אנחנו לא שנינו אוכל מתוך פסולת.

התנא, נכון, מה, מה? אבל אנחנו לא שנים לא אוכל טוב טוב. אה, אתה מדבר על רבי בנונה. כן, אתה אומר לי. אתה שואל טוב.

למה טוב לך, אתה טוען ככה, למה הקשית על קנון ותמחוי,

וכשהגעת לאוכל מתוך פסולת, לא קשה לך, וכי אוכל מתוך פסולת כתוב?

שאלה מצוינת.

אתה יכול לשאול את זה גם על האחרים.

הרי כל אחד מהאחרים בא ואומר לפי הנראה לו.

אז כאילו כנראה, כנראה שהדבר שהיה פשוט בעיני המפרש,

כן,

הוא ראה את זה, זה מה שכתוב.

כאילו, אתה יודע שאומרים,

שואל לי בן אדם, איפה אתה רואה את זה?

הוא אומר לי, אני רואה את זה בין השורות.

מה זה בין השורות?

כשאתה בודק את הטקסט, כן,

אתה קורא את מה שכתוב בטקסט, אתה לא רואה את זה.

אבל אדם שהוא פיקח,

מבין על פי פיקחותו מה טמון פה בטקסט הזה.

מה טמון בכמה שורות הללו?

אז כאילו, כל אחת,

הדבר שכל כך היה פשוט, לא אמר, את זה אני רואה בברייתא.

אבל לפעמים, לפעמים, לפעמים, בעיקרות משארות יש הקדמות, לא יודע מה הם רואים, זה...

אז אני אומר, זה מה שנראה לי,

שזו הייתה הכוונה. כל אחד ראה שמה שהוא מפרש, זה מה שהתכוון הטענה.

אנחנו, אני ואתה נשמע, כן, איזשהו רב שאומר משהו.

אני אגיד, הוא התכוון כך, ואתה תגיד, התכוון אחרת.

למה זה באמת כך?

לכאורה, הוא אמר משפט שאף אחד מאיתנו לא חולק

שזה מה שהוא אמר.

אבל בכל זאת, כשאתה בא לדון בפרשנות,

שהיה רק ששניים או שלושה או ארבעה יתווכחו

בפירוש הדברים.

אז גם פה, מה שהיה נראה לי, נראה לי שלזה הוא התכוון.

האחר אמר, נראה לי שלזה הוא התכוון.

בתכלס,

ביארנו שאבייה בא להצריך שלושת התנאים.

אבייה בא וטוען שנראה לו יותר נכון שהתנא היה פשוט לו,

שאוכל בתוך פסולת בלבד יהיה מותר, ועדיין לא מספיק אלא ביד,

וזה פשוט לו. הוא בא להוסיף שאפילו זה לא מספיק,

אלא צריך תנאי שלישי שיהיה לאלתר.

הגבוה הם הציעוד דיני מתוך סברה.

הם לא ציעודים מתוך, כאילו, קבלה שככה קיבלנו על עצמנו. אני סובר, אני לא, אני לא, אני לא מבין,

לא מבין מה פתאום נזכרת לשאול שאלות כאלה עכשיו.

כל פעם שאתה רואה מוראים מבארים כל אחד את דברי המשנה בצורה אחרת.

למה שם אתה לא שואל? זה סברה שלך, הוא אומר סברה אחרת.

התשובה, כל אחד אומר מה שנראה לו שזה כוונת הטענה.

זה אומר, אמרתי, בשם זה. לא בשם זה, לא בשם זה. זה לא בשם, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. מה פתאום, המון פעמים,

המון פעמים התנאים חלוקים בביאור איזושהי הלכה.

האמוראים חלוקים בביאור איזו משנה.

לא חסר אפשרויות.

אתה מבין?

עם כל זה, זה זכותם,

כי הם עמלו בתורה, וזה מה שהם הבינו, שזה רצון השם.

למה הם ראו ככה? בגלל שהקדוש ברוך הוא מכוון אותם לראות ככה, כי זה מה שהם צריכים לראות.

לכן אנחנו צריכים לדעת לכבד אחד את השני.

אם אתה שומע דעה של מישהו אחר,

ואתה אוחז

שהיא לא נכונה.

כל זמן שאין לך ראייה ברורה שהוא לא צודק, וזה שקר,

אתה לא יכול לזלזל בזה.

כי כשם שפרצופיהם אינם שווים, כך דעותיהם אינם שוות.

הפרצופים הם שונים,

אז גם הדעות הן שונות.

אנחנו צריכים לחיות בסובלנות בשביל לשמוע דעות של אנשים אחרים,

אלא

אם כן, יש לך ראייה ברורה שהוא לא צודק.

ואם זה דבר שהוא נגד רצון השם ונגד התורה,

פה אתה מחויב לעשות הכל על מנת לפרסם את השקר שבזה,

כדי לגלות האמת.

זה ודאי.

אבל באופן שאין לך ראייה, אלא אתה חושב שרצון השם הוא ככה. האחר אומר אני חושב שרצון השם הוא אחרת.

אז מי, איך אתה יכול לבוא ולהחליט שמה שהוא אומר זה לא נכון עד כדי שתבזה אותו?

אתה יכול לבוא ולומר דעתי שונה.

אני חושב אחרת.

אבל לבוא ולבזות אותו בגלל זה?

ופה צריך לדעת את החילוקים הדקים,

היכן ומתי,

ומה גבול

המחאה,

או התוכחה,

או הוויכוח.

שמעתי פה לפעמים,

איך אומרים, ויכוחים שמגיעים לטונים גבוהים יותר.

מה הוויכוחים?

אין פה עניין של ראיות,

אלא כל אחד אומר בסברה שלו מה שהוא חושב.

למה צריך להיות בצורה שכזו, שזה ייקום הדין טהר,

מצאנו דעות גם בחז״ל,

בקודמים לתנאים, קודמים לאמוראים,

וגם במשך כל הדורות, בין גדולי הדורות,

בין הפוסקים.

הרב אוזנר מתיר,

הרב שמואל יוסיף עושר,

הרב עובדיה מתיר,

הרב רימוסים קרליץ עושר. נו, אז נכון.

אז כל אחד יעשה לו את הרב,

ילך על פי רבו.

אבל שעל פי זה ילך ויבזה את האחר?

בשום פנים ואופן לא.

יכול להיות שאחד עושה חומרה.

זאת אומרת, הוא לא עושה כי הוא חושב שזה אסור, כי הוא מבין שזה אסור.

הוא אומר, אסור כי, איך אומרים, חומרה, אם יש ספק. אפילו לא בחומרה.

אפילו לא בחומרה.

אם למשל,

אם למשל, אחד מה... לא בריא לי שזה מותר. לא. אם לא בריא לי שזה מותר, אז אין לו להגיד שזה מותר. לא, לא, לא, לא. גם אם בריא לו, לאותו אחת שזה אסור,

והוא אוחז

שמה שאומר זה שמותר,

זה ממש שקר ואסור לטעון כך,

אבל ללכת ולצאת נגד

ולטעון שוודאי זה לא נכון ולבזות אותו, זה אסור.

אתה יכול לומר, אני אוחז שזה לא נכון.

אני אוחז שזה שקר.

אבל גם הוא בעל דעה. זה נגד דברה, נגד רישורים. אני מדבר, אני מדבר על סברות של כל אדם ואדם באשר הוא.

אם זה נגד התורה הקדושה, או נגד הראשונים,

או נגד פוסקים,

זה ודאי שלא.

לא על זה, שלא תבין אותי להנחה.

אבל אתה מוצא לפעמים דברים שאתה והאחר מתווכחים.

אתה אומר, אני חושב ככה, והאחר אומר ככה.

בסדר,

זכותו להביע דעה, גם שזה אולי צורם לך,

אבל

בשביל זה יש לו פרצוף שונה משלך, כדי שתדע שגם דעתו יכולה להיות שונה משלך.

אם זו ההסתכלות,

אז

הרבה פעמים, אני למשל נוכחתי מעצמי.

כשאני בא להתווכח עם מישהו אחר,

על איזשהו עניין, כן?

שאני אוחש שהוא לא צודק.

אני לא מעריך בוויכוח, אז אני אומר, תשמע,

אם אתה בא עכשיו להוסיף דברים שלא אמרת מקודם,

אני מוכן לשמוע, אבל שוב תחזור על אותם דברים, אין צורך.

אז בואו נסיים את הוויכוח.

והיה, אם יהיה לי או לך הוכחה לאחד מן הצדדים,

נשמח לבוא לדבר.

אני קוטע את הוויכוח בלי הרבה זמן.

זה יפה, אבל כשאתה רואה, נגיד, דוגמה, שיש משהו שגדול אחד אוחז עד הסוף וגדול שני אוחז עד הסוף,

והולכים עם זה בחרמות.

דוגמה היתר מכירה.

כן. זאת אומרת, הוא יכול לאחוז עד הסוף שזה אסור,

ולשים בחרמות,

כאילו הוא ממש חוטף ומחטיא את הערבים,

והוא חושב שזה מותר מאה אחוז, אין לנו שום מחפן פיקפוק. אז מה אתה צריך לעשות? אתה יודע מה אתה צריך לעשות?

זה לא שזה קיבלתי את הסוף, אז מה אתה צריך לעשות? לא.

אז אתה עכשיו בא ומצטט דעות של מישהו אחר.

זה לא צוואר של עצמך. אתה מדבר עכשיו על דברים שאתה בא לצטט דעות של מישהו אחר.

כן, אבל כמובן שאתה בא לצטט דעות של מישהו אחר. דעות של מישהו אחר. תשמע, כשבאו ושאלו אותי על דברים מסוימים שמורי ורבי אחז נגד,

אני אמרתי,

מורי ורבי אוחז נגד,

ולא רק שהוא אוחז נגד, אלא גם הוא עושה פעולות בשביל

שיעשו כדעתו.

ללכת ולהתלהם, להתווכח, ללכת ולמזות את האחר בגלל שהוא לא אוחז כך,

אז מרוב רבו אוחז אחרת. מה?

למה צריך לקחת את הדברים בחוסר פרופורציה?

צריך לדעת איזשהו גבול.

כל מי שהוא שונה ממך אז דעתו בזולה? אני לא מבין.

הרב קניאשקי לא רצה לתמוך ברב הראשי אם הוא יהיה בעד את המכירה.

כאילו על זה,

ככה שם, על זה הוא אומר.

אבל אם יש פוסק גדול מאוד שהוא,

לכאורה זה גם כן,

אני לא מכוון מבחינת,

זה אומר ככה, זה אומר ככה, אז אני מחמיר, אני לא... תשמע, אני רוצה לומר לך, אתה נכנס פה לנקודות שהן כבר יותר עדינות.

ייתכן שישנם דברים שזה אצלהם מבחינת עיקרי הדת.

כשאתה הולך ומבטל לגמרי בדרך הזו

את אחת ממצוות התורה,

פה אולי זה כבר שונה.

פה אולי זה כבר שונה.

אתה מבין?

עכשיו, אבל גם אם דעתו כך,

והוא רואה לנכון לצאת נגד זה ולעשות גם פרשומת לדעתו כדי לנטרל את הדעה שלדעתו היא מקלה,

וזה נגד רצון השם.

אבל אתה, כשעומד מהצד, אתה לא רושה לעשות זאת. אתה יכול לבוא ולומר שמורחב רבך אחוז אחרת,

וגם הוא עשה פעולות כאלה ואחרות

בשביל לבטל את הדעה המקלה.

זה אתה רושה להגיד.

אבל לא שיהיה לך צד בעניין.

כל שקל לבזות,

שום יותר.

אלא אם כן אתה יודע שהאדם הזה הוא מקל ביסורי תורה באופן גבוה.

הוא מזלזל ביסורי תורה. לא שיש לו ביסוס הלכתי.

אם יש לו ביסוס הלכתי, אז בוודאי שיהיה סולחן לדבר עליו.

אבל אם אין ביסוס הלכתי,

אלא הוא סתם מזלזל.

או אדם שמשחק אותה שהוא צדיק, אבל בתכלס

הוא גורם לדרדר את אחרים,

והוא גורם שהאנשים יטעו אחריו.

אז במצב הזה אתה מצווה לפרסם אותו.

מפרסמים את החנפין מפני חלול השם.

אותו אדם שהוא בגדר חנף,

כלומר שאין תוכו כברו,

הוא עלול לקלקל,

ואחרים ילמדו ממנו לזלזל בכל מיני איסורי תורה,

אז מפרסמים אותו מפני חלול השם, כדי שלא ילמדו ממעשיו.

זה הכל, אם הוא פשוט שהוא בגדר חנף.

אבל אם זה גוף הוויכוח,

אתה אוחז ככה, אחר אוחז, זה לא נכון.

האדם הזה הוא ירא שמיים בתכלית, ואתה פשוט מדמיין שהוא כזה.

אין לך רשות לעשות את זה.

אתה יכול לבוא ולומר שאם יש לך רמש שלך,

לרמש שלך דעה מסוימת,

אז דעת רבך היא כזו וכזו, אבל לא מעבר.

לא שיטה תהיה צד בעניין.

נראה את רשי.

רשי בדיבור המתחיל, איזה דיבור המתחיל אנחנו? היו לפניו, נכון?

מצאתם?

אה, אנחנו שורה אחת שלא סיימנו.

אמרו הרבנן קמא דרבא,

כלומר החכמים באו ואמרו את מה שאביי פירש בדברי הברייתא.

אמר לו הוא, שפיר אמר נחמני.

אמר להם שאביי,

שכונה בשם נחמני, זה היה כינוי.

הוא אכן אמר באור נכון,

והוא קיבל את הפירוש של אביי.

למה באמת

קרא לו נחמני?

למעשה,

אביי בעצמו היה יתום.

הוא גדל בביתו של רבא בר נחמני.

הוא גם לימד אותו תורה,

לכן קרא לו על שם אביו.

מי קרא לו? רבא בעצמו. רבא קרא

לאביי נחמני,

מכיוון שהוא היה לו כמו בן, זה כאילו הבן שלו.

כי הרבה פעמים,

הרבה פעמים מצאנו,

וידוע,

כמעט בכל עם ישראל,

שהבן קורא את בנו על שם אביו, כן?

אז גם פה ראה צורך

לקרוא לאביי כשם אביו, נחמני.

מה זה השם אביי?

יש כאלה שטוענים

שאביי זה ראשי תיבות אשר בך, ירוחם יתום.

הביאור הזה יוצא שזה בדיוק הפוך לא שרבא בר נחמני קרא

קרא לו נחמני

והשם האמיתי שלו היה בא אלא שמו היה נחמני

זה היה השם שלו נתנו לו בברית המילה נתנו לו את השם נחמני

רק מאחר ואביו מת

וקודם הלידה ובשעת הלידה גם אמו מתה

של אבאי אה אז קרא לו רבא בר נחמני אבאי

למה הוא לא קרא לו נחמני?

כי הוא לא רצה לקרוא לו נחמני

כי זה כאילו הוא קורא לאביו בשמו

אז הוא קרא לו אבאי כלומר זו גישה בדיוק הפוכה אז יש פה ויכוח

ויש פה ויכוח מה השם העיקרי שלו ומהו הכינוי אז אני אסביר יש מי שמבאר

אביי זה השם המקורי שלו, רק נחמני קרא לו רבא,

בר נחמני קרא לו כך כי הוא גידל אותו בביתו.

הוא רצה לכבד את אביו,

אז הוא קרא לאותו אביי קרא לו בשם נחמני. מי קרא לו נחמני?

אמרתי, לפי הביאור הזה, רבא.

לא המציאו את השם נחמני?

לפי הביאור הזה,

לפי ביאור אחד, רבא קרא לאביי את השם נחמני.

רבא.

רבא, כן, רבא שהוא היה כהן אביו, כזאת אומרת

אתה מבין?

דקה, לכן אני אומר, אבל יש מישהו אומר הפוך,

שהשם העיקרי שלו היה נחמני,

רק מאחר שהוא התייתן בגיל צעיר,

אז רבא לקח אותו לביתו.

רבא לא רוצה להשתמש בשם נחמני, כי גם לאבא של רבא קראו נחמני.

אז הוא קרא לו אביי.

אביי זה ראשי תיבות של השלבכי הירוחמי התום.

יש כל מיני שמות של חכמים שאתה אומר,

כאילו, מה המקור היהודי?

שזה כמו אנטריגון, בן ואב ואב.

טוב, אלה גרים. אלה גרים.

יאיה ופטבאריקט. בן אהה.

אההה. אה, זה גרים.

רשי, בואו נראה את רשי.

חבל על הזמן.

היו לפניו שני מניהו חליל גרסינא,

לא גרסינן, שני.

ולא יברור.

לקמא פריח, מה היכה אמר?

הגמרא תשאל בהמשך, מה הכוונה בברייתא?

ברישתנא בורר, והדרתנא לא יברור?

איך ייתכן שהתנא סותר את דבריו מן הספר לרישא?

ולמחר לצורך מחר,

וכי מותר לאפות ולבשל לבו ביום?

כלומר, למה אם זה לצורך אותו יום אז מותר?

לפי עולה. כך שואל

רב חיסדא את עולה.

ואחד עמי, אב מלאכה היא. הרי הבורר זה אב מלאכה, כמדם אל תלמחר לך אבחתת.

אז אם למחר לך אבחתת זה בורר,

מה נשתנה עם זה לבו ביום?

כמו שאסור להיפות ולבשל אפילו לבו ביום,

כי אב מלאכה לא נשתנה, למתי הוא מתכוון לעשות זאת?

אז אם כן, גם בבורר אותו דבר.

אז לכן, רב חיסדא ראה צורך לבער שהמבדיל הוא בין פחות משעור לבין

לבין כשיעור. פחות מכשיעור, פחות כגרוגרת.

שאל אותו רב יוספת,

רב חיסדא,

וכי מותר לעבוד פחות מכשיעור?

נהי דחיוב חטאת לכא, גם אם נאמר שאין דחיוב חטאת,

איסור המי האיכא.

הרי איסור יש ודאי, דקא הימא לן.

חצי שיעור אשור מן התורה.

אם אדם אכפה פעמיים, זה לא כבר ארבע דברים. בפרק בת אדיומא, וכקטני בורר לכתחלה, מה?

אם אדם אכפה פעם אחת, אחר כך אכפה עוד פעם אחת, זה לא ככה. אה, אתה שואל מתי זה מצטרף ומתי לא.

טוב, זו כבר שאלה אחרת, אני לא יודע, אני צריך להסתכל.

אם אדם למשל אוכל, בגמרא כתוב שכשבן אדם אוכל שני חצי שיעור,

וזה חזי להצטרוף היה, אז באמת,

אז באמת ודאי יהיה אסור.

זה כמה לחצי שיעור אסור מן התורה, בפרק בת אדיומא,

כן?

דף ע״ד עמוד א', ואיך היקטני בורר לכתחלה?

אז אם כן,

איך אתה יכול לומר שחצי שיעור מותר לברור אפילו לכתחלה?

אז רבי יוסף

חולק על רב חיסדא,

האומר שפחות מכשיעור יהיה מותר.

אלא המבדיל הוא בין אם זה ביד ובין אם זה בכלי.

בקנון כלי עץ עושים כאם צינור רחב

מלאחריו וכסר מלפניו,

ובעלי מטבע עושים אותו,

והבורר בו כתנית

נוטט כתנית במקום הרחב ומנענעו,

והכתנית מפני שהוא סגלגל,

סגלגל ועגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר,

והפסולת נשאר בכלי.

אז אם זה קנון ותמחוי שהם לא מיועדים לצורך ברירה, פטור אבל אסור.

מותר לכתחלה לא הווה, כלומר שיהיה מותר אפילו לכתחלה זה ברור שלא,

דדמה לברירה, משום שזה דומה כן לברירה.

וחייב חטאת לא הווה,

אבל מצד שני לא יהיה חייב חטאת דכלאחר יעדו,

זה דרך של שינוי,

זה לא הדרך הרגילה.

למה? עיקר ברירה בין הפה או כברה.

עיקר הברירה זה דווקא אם הוא עושה את זה בין הפה

או כברה, שזה מיועד לברירה, כלים המיועדים לברירה.

אבל ביד, אבל אם זה ביד, בכלל לא בכלי.

פה אומר רב יוסף,

דמי לבורר כלל, ולכן יהיה מותר אפילו לכתחלה.

שאל אותו רב אמנונה, מדי קנונה ותמחוי קטנא?

הוא הדין עמי דפריך מדי נפה וכברה קטנא. כוונת

הרב אמנונה לשאול, לא קנונה ותמחוי כתוב, ולא נפה וכברה.

יכל לשאול,

כמו ששאל, לא כתוב קנונה ותמחוי, יכל לשאול גם לא כתוב נפה וכברה.

אלא חדה מנין הוא נקט. הוא נקט אחד מן הדברים, אבל מעסיק אבל אותו לשאול על הכל,

שאין רמז בברייתא לומר שהיא באה לחייב או לאסור,

אם הוא עושה את זה דרך כלי.

אוכל מתוך הפסולת, לאו דרך ברירה היא.

הוא בורר ומניח לאלתר, לאכול לאלתר, שאיזה דרך בוררית.

לאוצר, להצניע. נחמני אבייה.

נחמני זה אבייה.

מובן.

אז כל מה שדיברנו עליו עכשיו,

זה מדבר על בורר אוכל מתוך פסולת, או פסולת מתוך אוכל.

מה יהיה הדין אבל אם יש לו שני סוגי אוכלים ואין בהם פסולת,

אלא הוא רוצה להפריד

מאכל אחד מהאחר.

את האחד הוא רוצה לאכול ואת האחר להשאיר.

היו לפניו, נראה בגמרא, היו לפניו שני מיני אוכלים,

וברר ואכל, וברר והניח,

רבש עמד נה פטור.

ברמיה מדיפתא מתנה חייב. אז זה מחלוקת אמוראים אם הוא פטור או חייב.

רבש עמד נה פטור ואתנא חייב.

איך רבש עמד נה יכול לומר שיהיה פטור על בורר שני מיני אוכלים?

כן?

אה,

אני טעיתי. יכול להיות שפה מדברים עדיין על אוכל ופסולת.

ככה אני מבין מתוך

מתוך דברי הקושייה של הגמרא. הגמרא באה ושואלת

איך רבש יכול לומר פטור? הלוא במפורש בברייתא כתוב שחייב.

אם אדם בורר על מנת לאכול

לאחר זמן,

חייב.

עונה הגמרא לו קשיא,

הא בקנון ותמחוי והא בנפא וכברא.

יש הבדל.

אם הוא בורר בקנון ותמחוי אז זה פטור.

כן? זה אסור אמנם, אבל זה פטור. אין פה חייב חטאת.

אבל אם זה בנפא וכברא, שזה כלים המיוחדים לברירה,

פה יהיה חייב חטאת.

כי עתה רב דימי

אמר שבתא דרבבי אבי.

רב דימי כשהגיע מארץ ישראל לבבל סיפר שפעם אחת

הגיעה איזושהי שבת שהיה צריך לדרוש שם רב ווי.

רב דימי.

רב ווי.

ויקלעו רבי עמי ורב אסי.

הזדמנו לשם גם רבי עמי ורב אסי,

שדקם היו כלכלה דפרה.

הוא היה צריך גם לשמש את התלמידים, הוא בא כאן,

והוא הגיש לפניהם סלסלה מלאה פירות, אותו רב ווי.

והם היו מעורבים עלים,

כלומר פסולת.

הוא לא רצה לברור אלא שפך את הפירות לפניהם

וכך הפריד את האוכל מתוך הפסולת.

מה זה? הוא שפך את ה...

יש לו בתוך הצלחת, תקשיב,

פירות יחד עם עלים.

אז כשהוא בא לשפוך הוא נזהר שהעלים יישארו עדיין ורק ייפולו לתוך זה הפירות.

הבנת?

מובן.

פשוט מאוד, נו, מה הבעיה?

אם יש לו... הלוא מאחר שהפירות הם עגלגלים עגולים,

אז הם מדרדרים במדרון כלשהו, כבר הם יוצאים.

הוא גיזר את זה להם על השולחן את הפירות?

לא על השולחן.

צלחת הייתה שם על השולחן, מה זה משנה?

אבל הוא הוציא בדרך הזו...

הוא הפריד... את הפסולת מאז... בדיוק, את הפירות מתוך העליל.

והם לקחו ואכלו, ולא ידענה, אם משום דה סבר אוכל מתוך פסולת אסור,

אם משום עין יפה או דה מכוון. אני לא יודע אם הוא,

מה שעשה ככה רבי ביי,

בגלל שהוא סבר, שאסור לברור אפילו אוכל מתוך פסולת,

כן?

לכן הוא לא עשה את זה מקודם,

או משום עין יפה,

או שהוא עשה כך, כי כאילו להראות

כשזה יחד עם העליל, כנראה זה יותר מראה כאילו יותר עין יפה.

אז הוא רצה בדרך הזו להראות

שהוא אינו רחבה יותר.

בואו נראה ברשי,

נראה ברשי,

הזמן קצר,

ועתניא,

אתם רואים בברייתא ועתניא לאוהל חייו,

ויהי בבורא ומניח לאלתר, מותר לכתחילה הוויה,

הוא פטור אבל אסור ליקע.

כלומר,

אם זה מדובר שזה לאלתר, הרי מותר אפילו לכתחילה.

לא צריך להיות פטור אבל אסור.

העונה, אז הגמרא מבארת את הדברים. שבתא דרווה וי הווי,

הגיע יומו להיות עומד ומשמש על התלמידים.

בשדה כמאי ולא רצה לגרור האוכל מתוך העליל ולתת לפני כל אחד ואחד,

אלא שטחן והם נותנים ואוכלים.

ובשיטוח זה נפרס האוכל מאליו.

כן, זה מה שהיה.

והגמרא מסתפקת מה הייתה כוונתו של רב בבי.

לנו אין נפקא מינה, אנחנו כבר ברוך השם

יודעים

מה ההלכה בזה.

שואל?

שואל באיזה דרך מותר לברור.

זה הכל.

שאלה נשארת הכלכלה, אשימו להציץ, לא?

שדק המים, כן.

כאילו, זה מראה כאילו בעל עין טובה יותר.

שוב,

אתה מבין, אתה רוצה להפגין, כאילו,

כשאתה מארח טוב,

אז אתה מגיש הרבה לשולחן.

פורס על גבי כל השולחן

את דברי המאכל שאתה מגיש לפני.

פורס על גבי כל השולחן את דברי המאכל שאתה מתקדם.