מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי דף עג,ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף עין גימל עמוד ב',

שורה שביעית מסוף העמוד,

והמעמר.

זוהי ציטטה מן המשנה.

הגמרא כאן רואה צורך לבאר בעניין מלאכת מעמר.

מעמר

זה למעשה מלאכה,

שאחר שקוצרים את התבואה מן השדה,

אז

הולכים ואוספים אותה לעומרים.

יוצרים חבילות של תבואה,

וזה נקרא מעמר.

אם אדם עושה כזה או בדומה לזה בשבת,

הרי הוא עובר על איסור זה של מעמר.

באה הגמרא ומביאה

אופן מסוים,

שבו נראה מחלוקת אם האם שייך בזה מעמר או לא.

אמר רבא

הימן דחניף מלחה ממלחתה

חייב משום מעמר.

אדם שאוסף מלח

מקרקע

וממקום שעושים שם מלח,

חייב הוא על קיבוץ ואיסוף המלח

משום מעמר.

זה כמו אדם שאוסף את השיבולים

לעשותם עומרים-עומרים,

כך אדם שאוסף את המלח

ומקבץ אותו לעומרים, היינו לחבילות-חבילות,

הרי זה נקרא מעמר.

רש״י מבאר

מה זה המקום שנקרא מלחתה.

היו

כהן

מקומות או מפעלים, נקרא לזה כך,

שממשיכים היו מים מהים

לתוך גומות או לתוך חריצים,

ונשארים שם מים זמן עד שהשמש מעדה את המים

ונשאר המלח בתוך החריץ.

החריץ הזה שבו התאסף המלח

נקרא מלחתה.

אז אם אדם לוקח

מכמה וכמה חריצים

את המלח שהתקבץ בכל חריץ

ואוסף אותם

לעומרים,

לחבילות,

עובר הוא משום מעמר.

כך רבא סובר.

אבל אביי אמר,

אין הימור אלא בגידולי קרקע.

מלאכת מעמר אינה אלא בדבר שגדל בקרקע.

ממילא, מאחר והמלח אינו גדל בקרקע,

לכן לא שייך בו

דין מעמר.

השאלה נשאלת

למה באמת

- רבא הזכיר מי שאוסף מלח ממלחתה.

מה זה משנה מהיכן אוספים את המלח?

יאמר רבא, במקום שהוא רוצה לאסוף מלח שנמצא בכמה, מפוזר בכמה מקומות,

רוצה לאוספו לכדי ערימה אחת,

עובר הוא משום מעמר.

למה נקט דווקא מי שאוסף מלח ממלחתה, מאותו מקום

ששם

מייצרים את המלח, כמו שביארנו מקודם?

אז הריתפה אומר מתוך דברי רב הרועים

שמלאכת עמור אינה אלא במקום גידולו.

אז השיבולים שגדלים בשדה,

ישייך מעמר שם, אם אוספו את השיבולים

ועושה מהם ערימות-ערימות,

הרי זה נקרא מעמר,

והוא הדין כאן במלח,

מאחר וזה מקום יצירת המלח,

כן,

מקום עשיית המלח,

מאחר וזה המקום,

לכן יהיה שייך דווקא שם דין מעמר.

אבל יש מי שחולק

על הריתוה והרן,

המנחת חינוך רוצה לדקדק מדברי הרמב״ם,

שגם אדם שמלקד דבר שלא במקום גידולו נקרא מעמר.

מה שרבא נקט

אם הוא אסף את המלח ממלחתא זה לא בגלל שרצונו לומר דווקא שם יהיה דין מעמר ולא במקום שאינו יצירת המלח.

הוא הדין אם אדם יאסוף

מלח שמפוזר בך במקומות ויאסוף אותם לכדי ערימה אחת או שתיים,

אז גם כן יתחייב אפילו שזה שלא במקום גידולו.

רק שזו הדרך שם.

רבא נקט את מה שהיו עושים בדרך כלל,

ששם היו מקבצים את המלח,

ולא בגלל שאין הימור, שאין

הימור אליו במקום גידולו, לא.

גם שלא במקום גידולו שייך מהמר.

יש מי שרוצה לטעון

שלדעת הרמב״ם יש שני אופנים של מהמר.

יש איסוף,

האיסוף עצמו זה רק במקום גידולו.

אבל אם אדם פועל

שבנוסף לאיסוף גם מדביק או מקשר את זה ביחד,

בזה הוא יהיה חייב אפילו שלא במקום גידולו.

מובן? אז זה ההבדל.

אם הוא רק מקבץ,

אז גם הרמב״ם יודה

שהוא לא יתחייב אלא במקום גידולו.

אבל באופן שהוא גם

מקשר ומדבק או מדבק זאת ביחד,

שיהיה ממש

חבילה אחת שיכול לנסוע אותה בבת אחת,

במצב הזה

זה יהיה אכן מהמר לדעת הרמב״ם גם שלא במקום גידולו.

אבל תביאו דווקא העניין הזה שדרך לענות בזמן אם אדם

נשמח לא מגיד אורץ בבית, לא? זה עוד עניין.

שואל מה יהיה הדין במקרה שאין דרך.

אם אין כוונתו לעמר,

אלא בסך הכל כוונתו שיהיה,

יש לו מקום לומר, כן?

שהוא לא רוצה שיתפזר ויתקלקל או משהו כזה.

ייתכן שיהיה מותר. עוד מעט אנחנו נראה

בהלכה אם אכן

יש איסור בזה או שזה מותר.

אבל אביי טוען אין עימור אלא בגידולי קרקע. זו דעת אביי.

שבדבר שהוא גידולי קרקע שייך בו מעמר.

אבל אם אינו בגידולי קרקע,

כגון המלח, אז לא שייך.

כנראה שרבה שבא ואמר את הדין הזה,

למה נראה צורך להזכיר את המלח?

לומר את זה גופה.

אז אל תחשוב שמעמר שייך דווקא בדברים כאלה שהם גידולי קרקע,

אלא הוא הדין מלח,

הגם שאינו גדל בקרקע.

אביי אומר לא.

מאחר שמשקל מצאנו

בדברים שגדלים בקרקע,

ממילא

לא שייך לבוא ולומר שיהיה מעמר גם שלא בגידולי קרקע.

המגן אברהם אומר,

שזה הטעמו של אביי,

כיוון שכל מלאכות שבת נלמדות ממלאכות המשקל,

ואיפה מצאנו עימור ודישה? בסממנים.

הסממנים היו גידולי קרקע.

אז רק באופן כזה שייך שיהיה מעמר, ולא בכאלה שאינם גידולי קרקע.

כן, זה ודאי.

כך פוסקים,

הלכה כאביי.

אין עימור.

אבל גם את המלח הוא אומר, זה. מה?

לא, את המלח הוא אומר.

או, וזו השאלה, איך זה ייתכן?

הוא אומר ככה, אסור לקרקע מלאכות המלאכות שדומה למלאכות המלאכות.

דומה. זה רק איסור לרבנן.

כן, זה דומה, ככה הוא אומר. ולכן אסור לקרקע כל דבר במקום גידולו.

בואו נראה

מה מביא כאן בעניין הזה של מעמר.

כן,

קוצר דברנו אתמול, נכון?

מלאכת מהמר.

המעמר הוא אחת מלמדי תוות מלאכה הנזכרים במשנה בשבת ע״ג עמוד ב',

כמו שראינו.

עניין העימור הוא איסוף התבואה וקשירתה בעומרים,

ונכלל במלאכה זו כל איסוף של פירות לערמה או לתוך כלי.

האוסף תבואה לאחר קצירתה וקושרה לעומרים חיה משום מלאכת מהמר, כמו שהזכרנו.

האוסף פירות שנשרו מהאילן ונותנם לתוך כלי אוסל וכיוצא בזה חיה משום מלאכת.

מלאכת מעמר,

הגם שהם נפלו ביום שישי,

אין העניין של פירות הנושרים,

בכל זאת משום מלאכת מעמר יעשו.

אין חיובו של המעמר אלא במקום גידולם של הפירות,

אבל אם נתפזרו בבית

ואוספם אין בזה מלאכת מעמר,

לגבי העניין הזה של

מקום גידולו,

נפסק להלכה שלא יהיה מלאכת מעמר שלו במקום גידולו.

אין מלאכת מעמר אסורה מהתורה אלא בגידולי קרקע.

אמנם חכמים גזרו איסור מעמר,

אף שלא בגידולי קרקע.

ולכן אסור מדרבנן לאסוף מלח מהבריכות שנתייבשו בהן מימי.

כלומר,

זה ברור שצריך מקום גידולו.

זה פשוט.

שלא במקום גידולו, אין בזה עניין של מלאכת מעמר.

עכשיו, כשאתה תבוא ותדון

האם מלח יהיה אסור במקום גידולו,

התשובה היא, אבל צריך תנאי נוסף.

מדאורייתא צריך תנאי נוסף

שיהיה גידולי קרקע.

והרי המלח אינו גידולי קרקע, לכן אין איסור מדאורייתא,

רק מדרבנן.

אסור לאסוף ביצים מן הלול לתוכלי או תבנית.

כי הביצים הן, התרנגולות הטילו את הביצים בלול.

זה מקום שנתהוו שם, זאת אומרת שנוצרו שם.

פירות שנתפזרו בבית או בחצר באופן שיש טורח לאוספם,

כגון שהתפזרו אחד הנה ואחד הנה.

אין לאוספם לסל או לקופה משום עובדין דחול,

אבל מותר ללקט מעט-מעט ולאכול.

ומכל מקום מסתבר שמותר לכבדם במטאטא ולרכזם במקום אחד.

אז יש איסור של עובדין דחול, זאת אומרת,

הגם שאין פה איסור דאורייתא, אין מהמר אלא מהעובדין דחול.

כן, אין איסור מהמר,

כי זה לא מקום גידולו.

אבל בכל זאת,

אם יש טרחה,

ראוי שלא לעשות זאת.

במטאטא זה יותר קל.

זה הוא אומר את זה מכוח סברת עצמו,

שמסתבר שיהיה מותר לכבדם במטאטא ולרכזם במקום אחד.

מהתורה יוצאת, זה יהיה ככה שיהיה גידולי קרקע וגם מקום גידולו.

בדיוק, שניהם.

רק לגבי גידולי קרקע,

אז פה אסרו חכמים מרבן גם שלא בגידולי קרקע.

לגבי

מקום גידולו,

אז אם אין בזה עובדין דחול, אז יהיה מותר.

ממילא, ללכת ולאסום, כמו ששאלת מקודם,

אורז שנתפזר,

כן, צריך לדעת, האורז הזה הוא מבושל?

ראוי לאכילה או לא? כי אם לא, זה בעיה של מוקצה.

אוכל שאינו מבושל ואינו ראוי לאכילה כך,

אז באופן איזה הוא מוקצה.

אז יש בעיה כבר נוספת.

אתה מדבר כנראה במקרה כזה שהאורז נתפזר,

והוא לא, אין פה בעיה של מוקצה.

אז,

באופן שיש בזה טרחה, אז ראוי שלא. רק מה, אם זה יתפזר על גבי השולחן,

אז תוכל לאסוף את זה עם המפה ביחד,

להרים את כל המפה

ולהשליך את זה לאיזשהו מקום שאתה רוצה.

אם זה נתפזר על גבי הקרקע,

אז על ידי מצטט כן תוכל לאסוף את זה.

פירות שנתפזרו,

אנחנו מביאים פה בחלק הבירורים,

שמסתימת הפוסקים נראה שכל העניין הזה, עובדין דחול,

זה דווקא בפירות.

אבל צעצועים או דפים שנתפזרו,

אין בזה איסור כלל וכלל, ואפילו לא משמעות דין דחול.

למה ראו צורך לגזור בפירות יותר?

מכיוון שפירות שייך בהן מלאכת מעמר, מי יאסוף אותן במקום גידולן.

לכן ראו צורך לאסור אפילו שלא במקום גידולן,

מתרבנן.

אבל דברים כאלה שלא שייך בכלל

אצליהם דין מעמר,

כי לא שייך במקום גידולן,

בדפים, צעצועים וכדומה.

ובמצב הזה אין בזה בעיה, ואפילו אם יש בזה טרחה,

ולא צריכים לחשוש לעובדין דחול באלה.

פירות שנתפזרו בחצר

ונתערבו בעפר ובצרורות,

אסור להוספם לסל או לקופה.

אפילו הם מרוכזים במקום אחד, אם זה כבר מעורב, בעפר ובצרורות.

ואף באופן שאין בזה מלאכת בורר, כגון שאוכלן לאלתר,

זה מכל מקום נראה כבורר.

יש בזה, משום עובדין, דחול.

וכן אין לו אוספם לתוך חיקו או כסותו,

אבל מותר ללקט אחד-אחד ולאכול.

לגבי גולט ולעם,

כן, הגולט ולעם הוא מזכיר מקודם. נו, כן.

חיה משום תולדת מעמר.

זה הדרך, כיוון שזה הדרך לעשות את הדרכם.

המשנה אמרה המביא שגם בבית,

כן כן. יהיה חיה.

למה זה לא אומר...

אפילו שזה לא מקום גדולם של הטענים,

בכל זאת יעשו.

כי הסוג העימור הזה... הוא מחייב, אמר משמע. אמרתי,

כי סוג העימור הזה של עשיית גדולה הקר... הדבלה, הגאולה דבלה,

דרכו להעשות בין בבית, בין בשדה.

אבל סתם עימור של תבואה וכיוצא בזה. הוא לא חייב להיות במקום גדולו, אלא כדרך ש... אין דרכו להעשות, אלא בשדה.

ממילא צריך לדעת

היכן ומה הדרך.

לא, אבל... מאחר ודבלה...

שאנחנו לא יכולים לנקוט כלל שזה דווקא במקום גידול,

אלא אם דרך לעשות את זה גם במקום אחר,

אז גם שם יהיה חייב.

נכון מאוד.

נכון מאוד.

נכון מאוד.

איסור דאורייתא יהיה

רק באופן שהוא עושה

איסוף הדבר שהוא גידולי קרקע,

במקום שכך הדרך לעמרו.

אבל אם אין דרך, אז לא.

לכן, בפירות רגילים,

שהדרך לא עומרם, לא אוספם בשדה בדווקא,

אז בבית אין מזה בעיה.

אבל בעיגולי דבלה, שהדרך לעמרם, לאוספם, גם בבית,

כן, לאו דווקא מקום גידולה.

אז במצב הזה יהיה חייב מדאורייתא,

על כל פנים, משום תולדה, גם אם לא משום אב, אבל משום תולדה.

כן, כך

יוצא מתוך הדברים כאן.

עכשיו נמשיך בסייעתא דשמיא.

לפני שנמשיך את הסוגיה הבאה, נראה את רשי.

דקניף מלחה ממלחתה,

שצוואר מלח ממשרפות מים,

דמתרגמינן חריצי ימה.

אומר רשי, מה הכוונה חריצי ימה?

כך, ביהושע יא מתרגם את המשרפות מים שכתוב שם.

מה זה משרפות מים? חריצי ימה.

מפרש רשי, הכוונה שממשיך לתוכו,

הכוונה לתוך החריץ,

מים מן הים,

והחמה שורפתן,

היינו, מאדה את המים

על ידי חום השמש, המים מתאדים,

והן עשין מלח.

ואז נוצר שם,

מה שנותר שם באותו חריץ זה המלח, כתוצאה מיידוי המים, נשאר המלח.

שערי מים ידוע עם אנשי המלוחים.

ואותו חריץ, כרם מלחתה,

זה המקום.

נראה את הקטע הבא בגמרא, והדש.

שוב,

זו המלאכה שנזכרה בהמשך, אחר המהמר,

וזה דש.

שורה חמישית מסוף העמוד,

בעיינים על עמוד ב'.

בדיוק.

כשהוא הולך,

ולאחר שהוא מאסף את התבואה,

הרי הוא הודש את התבואה לפרק את התבואה מן השיבולים,

ולאחר מכן זורע אותה ברוח.

כלומר, לוקח את התבואה לאחר הדישה,

כאשר כבר

נתפרקו

הגרעינים

מן השיבולים,

החיתים מן השיבולים,

ובשביל להפריד

בין השיבולים לבין החיתים,

אז הוא עושה זריה. מה זה זריה?

לוקח רימה של תבואה שמעורב בשיבולים והגרעינים,

מגביה אותה כלפי מעלה

בכלי רחב,

ואז הרוח באה ומעיפה את השיבולים שהם קלים יותר מאשר הגרעינים שהם כבדים.

הגרעינים נופלים מטה,

והשיבולים

עפות

כתוצאה מהרוח.

אם לא היה את האיסור שלך לגורש ככה, אם לא היה את האיסור של גורש,

אז גם כן האיסורים שקבירו אותו לגורש, תמידי גורר.

ברכותם, אלוהינו מהרוח אדם שקל, היא אמורה.

תגיד לא היה אצלי סופר, לא, לא,

כאן מי שעושה את ההפרדה זה הרוח,

זה לא הוא, זה לא האדם.

הוא רק גורם שיהיה מפגש של הרוח עם אותם

שיבולים

אבל אין פה פעולה ישירה של הפרדת השיבולים

מן הגרענים

על ידי מעשה האדם.

הוא יוצר מצב שהרוח...

הרוח זה כלי. יש לי שאלה, מה היא, יש לי שאלה,

אני בא לשאול אותך שאלה.

הוא פתח דלת,

כן?

וכתוצאה מזה שהוא פתח דלת בא הרוח,

איפה את זה שיבולים? זה נקרא מעשה של האדם עצמו?

הוא התכוון?

הוא התכוון על מנת כן?

אפילו התכוון.

מה זה שייך עכשיו למתכוון? אני שואל במציאות.

אני לא הייתי אומר את זה

בלי שאני מוצא שפעולה...

אני שואל שאלה,

האדם פותח את החרון, עכשיו יש רוח,

הוא רוצה לחבות עליהם. אז אני מסביר.

אני אלמלא... ומכבד את הנר.

אתה מדבר אלמלא הייתה ידועה מלאכת זורע.

אם לא היה דבר כזה שאיסור זורע, אני לא הייתי מחדש

שפעולה כזו שכל מטרתה היא

לגרום מגע, שהרוח ייגע באותם שיבולים,

שזה ייאבק עם לך.

הייתי אומר, זה לא נקרא מעשי אדם.

אתה מדבר אחרי שהתחדש דין זורע.

אז באמת...

כתוב בהלכה שזה אסור.

כתוב בהלכה שזה אסור.

לא יודע, לא בדקתי.

זה האמת שלא בדקתי.

אבל זה ברור שזה אסור.

אם כתוצאה מפציחת הדלת,

כן, ברור הדבר שייכנס פה רוח.

אז ברור שיש בזה בעיה של איסור.

איזה איסור דהורייתא דרבנן? אינני יודע.

אני צריך לבדוק את זה.

אבל תבין, גם פה זה לא כוחו. נכון, נכון, נכון. אז אני אומר,

אתה מדבר אלמלא התורה הייתה אוסרת זורע.

אז אם כן, אני לא הייתי מחדש את זה לבד.

אני הייתי אומר שפעולה כזו,

שהיא לא על ידי מעשי השיר של האדם,

זה בגדר גרמא בלבד.

בגדר גרמא?

למה שיהיה אסור?

באה תורה ומחדשת, באה תורה ומחדשת,

שעצם הדבר שאתה משתמש בכוח מסוים שיש בבריאה,

זה גם נקרא פעולה שלך.

זה גם נקרא עשייה שלך.

נמשיך.

עכשיו, אז קודם כול

נבער מה זה הדש.

דש אמרנו, זה מפרק

על ידי שלוקח את הבהמה ומוליכה על גבי התבואה,

בזה הוא מפרק את גרעיני השיבולים מן השיבולים.

אני מרצה להגיד את השיבולים.

לא, לא.

את הגמיים. לא, לא, לא.

לא.

לא.

הלאה, תנא, הדש והמנפץ.

והמנפץ כולן מלאכה אחתן.

מה זה מנפץ?

אם אדם לוקח פשתן

ומנפץ אותו מן הגבעולים,

הרי זה נקרא מנפץ.

אני אבאר

את הדברים

על פי מה שכבר כתוב

בסוכה

וגם ברשי שם.

בגבעול,

הגבעול זה צמח,

גבעול צמח הפשתן נמצאים

סיבי הפשתן

בין הקליפה החיצונית לגזע הפנימי.

ישנה קליפה שהיא

קליפה חיצונית,

ישנו גזע פנימי, בין שניהם

ישנם את הסיבים

שמהם עושים חוטי פשתן.

ואיך היו מפרידים?

איך היו יוצרים את החוטים?

מהו התהליך?

עד שמגיעים אלה הסיבים להיות חוטים.

לאחר ששורים את הגבעול במים

ומייבשים אותו,

נעשים הקליפה והגזע הפנימי פריחים.

כלומר, על ידי השריית הגבעול כולו במים,

ולאחר מכן מייבשים אותו,

אז כבר הגזע והקליפה נהיה יותר פריח,

יהיה אפשר להפריד יותר בקלות את

הסיבים

מן הגזע ומן הקליפה הזו.

ואז קודשים את הגבעול

כדי לפורר את הקליפה והגזע הפנימי,

ומנערים אותם מן הסיבים.

כלומר,

כשקודשים את הגבעול, אז ממילא על ידי זה אפשר להוציא את הקליפה וגם את הגזע,

ומה נשאר אם כן?

הסיבים הללו.

ולאחר מכן מסרקים את הסיבים

בכדי לסלק מהם את הנותר מהקליפה והגזע הפנימי,

ובכדי להפריד את הסיבים זה מזה.

הסיבים

זה כאין חוטים,

אבל עדיין

יש בהם תערובת

של פירורים מן הקליפות,

הקליפה החיצונית והגזע הפנימי.

אז על ידי המסרק,

אתה גם

מפריד אותם מאותם,

מהפסולת הזו שעדיין דבוק בסיבים,

וגם מפריד את הסיבים זה מזה שלא יהיו

גוש אחד,

אלא יהיו חוטים-חוטים על ידי הסירוק הזה.

הם סקורים, אבל גם בשנים נורא. יפה.

אז זה מה שהוא בא לומר.

המנפץ, פשטן.

וגם זמנתיים. נכון, נכון מאוד.

אז זה מה שכתוב.

המנפץ, פשטן.

מנפץ הכוונה שהוא מפריד את הגבעולים מסביבי הפשטן,

והוא עדין עם אדם מנפט.

יש שגורסים מנפץ, לא מנפט, מנפץ.

מה זה מנפט?

אדם שמפריד צמר גפן מהגרעינים שלו.

ישנו,

הצמר גפן גדל, כן,

באיזשהו סוג גידול מסוים.

כן. זה גם כעין גבעולים, כנראה,

שגדל על זה צמר גפן.

נדמה לי שאני ראיתי את זה פעם.

אז הוא צריך להפריד את הצמר גפן מהגרעינים הללו.

אם כנראה הצמר גפן נמצא בתוך גרעינים, או אני יודע מה,

או מחובר אליהם.

תראו לי, ראיתי פעם, זה נראה לי על הגבעול למעלה כזה, ערימה של גפן כזה. כן, זה מה שאני ראיתי כאן. בשביל זה...

אז ממילא, הפרדת הצמר גפן מהגרעינים,

זה נקרא כל אלה, דש, מנפץ, מנפט,

שם מלאכה אחת הם.

היסוד בכל אלה, הפרדת

גידולי הקרקע מן הפסולת שלהם.

לכן, לכן, לכן,

אם הוא עושה את כולם בעלם אחד,

אינו חייב אלא חטאת אחת.

כי עניינם אחד.

למה אתה מדבר על מי אני מבטא את הבדל? מה?

לפני רעיון הפסולוגיה?

תבדוק.

אתה שואל שאלה, אז תבדוק.

רש״י לומד

שהפעולה הזו שבצמר גפן

זה תולדה של דש.

הנה, הבן-סוף, הבן-סוף.

מדובר פה על צמר גפן שגדל על גבי הבהמות,

על גבי הכבשים,

ופה מדבר על צמר גפן, משהו אחר.

כאן מדברים על גידולי קרקע.

בכל אופן,

שאלתם האם זה כל אלה אבות?

אז ברש״י,

מרש״י משמע

שזה תולדה.

כן?

אבל תולדה של מה?

תולדה של דש.

דש זה אב, מלאכה.

מנפץ זה גם אב.

המנפט זה תולדה. תולדה של מה? של דש,

לא של מנפץ.

לעומת זאת,

לעומת זאת,

המאירי

כותב שניפוץ הפיסטן והצמר גפן זה תולדה של דש.

כן,

אמרנו שיש

דעות הסוברות

שהמנפט בלבד נקרא תולדה

ויש במאירי

שגם ניפוץ הפיסטן

זה גם תולדה של דש.

זה לא אר.

הבנת?

זהו.

נראה את רש״י.

אומר רש״י,

כבר ביארנו כבר כמה פעמים, אני אחזור שוב.

כשבן אדם עושה אב ותולדה של אותו אב,

חייב רק חטאת אחת.

כשאדם עושה

שתי אבות או שתי תולדות של שתי אבות שונים,

חייב שתיים.

עכשיו,

אם אתה יודע שהמנפט

הוא למשל תולדה של דש

ולא של מנפץ,

אז רק אם הוא עשה את הניפוץ עם הדש,

יהיה חייב אחד עד אחת.

אבל אם יעשה את הניפוץ עם הניפוץ,

יתחייב שתיים, אפילו אם זה בעליהם אחד.

כי זה לא תולדה של מנפץ,

זה תולדה של דש. הגם,

הגם שבדש ובמנפץ אם יעשה את שניהם יחד,

יתחייב אחד עד אחת.

אבל בתולדה צריכים את ההשתייכות המיוחדת.

ולמה זה משתייך במיוחד? לדש ולא למנפץ.

לכן זה מחולק, מנפץ ומנפט

לשני דברים שונים, שאם יעשה אותם כאחד,

יתחייש שתי חטאות

ולא חטאת אחת.

כבר אמרנו,

שכשאתה בא לפתור את התולדה

מחיוב חטאת,

בגלל שהוא עשה אותה עם מלאכה אחרת שהוא אב,

צריך שזה דווקא אותו אב שזה מיוחד לאותה תולדה.

אז אמרנו,

המנפט,

רש״י אומר, זה תולדה של דש,

לא תולדה של מנפץ.

לכן

אם אדם יעשה פעולת דישה וניפוט,

חטאת אחת.

אבל אם יעשה ניפוץ וניפוט,

שתיים.

זה לא קשור לדש.

זה קשור לדש.

אם יעשה דש וניפוט,

יתחייב חטאת אחת.

אבל כשאתה בא לדון על התולדה,

מה פוטר מלתת חטאת על התולדה?

רק אם הוא בין כך נותן חטאת על האב של אותו תולדה.

אבל אם הוא יעשה

ניפוץ וניפוט, יהיה אב הבא. אז כן.

זה כאילו תאב.

זה שתי אבות,

אבל מאחר וזה אותה משפחה,

אז... למה? מהניפוץ זה בטלניה.

מה זה כתוב לדעתי?

כן, הניפוץ זה אב.

רק כולם...

אם הוא יעשה את העמדה של כתב שתיים. לא, זה גוף הכתוב פה, שתהיה בריא.

כולן מלאכה אחת אין.

מה הפירוש כולן מלאכה אחת אין?

אה, מנפץ את ה... לא מלבן.

לא אמרתי מלבן, מנפץ.

אני מדבר על דש, מנפץ ומנפט.

אז אלה הפעולות הללו, הן נחשבות כאחד לגבי זה שהם יעשו את שלושתם אחת עד אחת.

אבל אם יעשו שניים מהם, תלוי איזה שניים.

אם זה דישא וניפוץ, אחת.

אם זה דישא וניפוץ,

אחת.

אם זה ניפוץ וניפוט, שתיים.

כן, אבל המלאכה זה דווקא בשתיים.

אבל אם זה המלאכה של המשנה...

משנה משהו אחר. משהו אחר, לא.

אני מדבר על הניפוץ של גידולי קרקע. גידולי קרקע בסדר.

זה נחשב כפעולה השייכת לדישא,

שגם היא בגידולי קרקע.

כן, נראה רש״י.

מה סופו של אותם מפרשים שאומרים שהניפוץ זה המלאכה?

ואלה שצורכים שהניפוץ הוא תולדה, אז זה לא. אותו זה יצא דין אחר, נכון מאוד.

אבל את העיקרון אתה כבר יודע.

כן.

נראה את רש״י.

איפה אנחנו ברש״י?

המנפץ פשטן בגבעולין,

והמנפץ עמר גפן בקשת כדרך האומנים.

אני עד עכשיו אינני יודע איך היו עושים את פעולת

הניפוט בצמר גפן.

רש״י אומר, בקשת כדרך האומנים.

כנראה שהאומנים בשביל להפריד את הצמר

היו עושים איזושהי פעולה שהיא קשורה, שאחד מהכלים זה היה קשת.

כנראה שהיו מכים

על הגרעין שבו תפוס הצמר גפן.

זה היה כנראה מפרק את הגרעין,

יכולים להפריד את הצמר בקלות יתר.

מובן? ככה, זו השערה שלי.

אם יבוא מישהו ויגיד לי שההסבר הוא אחרת וזה פועל בדרך אחרת,

אודה לו מאוד.

אני מוכן לקרוא לו גם כן מורי ורבי, העיקר שאני אדע מה האמת.

כן?

לא.

בצמר גפן, גידולי קרקע.

להכי קרי ניפודילה, תולדה דדש.

לכן הניפוט

של הצמר גפן הוא נקרא תולדה של דש,

שמפרק גרעינים ממנו.

ולא קריא לתולדת מנפץ דצמר.

זה לא שייך

לתולדת מנפץ דצמר.

אה, הוא בא לחדש עוד יותר,

שזה לא שייך

למנפץ צמר, שאמרה המשנה,

אמרנו שהמשנה מזכירה גם כן מנפץ,

והמנפץ הזה זהב בפני עצמו.

זה לא נקרא תולדה של מנפץ צמר, זה נקרא תולדה של דש.

בסדר, מה הניפוט הזה כנראה?

זה הסירוב כנראה.

העצם זה שהוא אחר גזיזה הולך

ויוצר ממנו את האפשרות שיוכל לעשות ממנו חוטים.

רש״י על המשנה מביא מילה בלועזית להסביר מה זה המנפצו.

והמפרשים מביאים

שהוא מפריד, מבדיל את הסערות זו מזו בידו.

בידו.

אז

זו פעולה של מנפצו.

תכף אנחנו נראה אם יש

ביאור נוסף לזה, אבל זה מה ש...

כן, אדם שמפריד את הסערות של הגזע זו מזו, זה נקרא מנפצו.

סערות הגזע מעורבות ומפותלות זו בזו,

ואחר הליבון

יש להפרידן כדי להכשיר את הצמר לתביעה.

לצורך זה חובטים תחילה את הצמר במקל

כדי לפורר את התינופת שעדיין דבוקים בו

ומדביקים את הסיבים זה לזה.

לאחר מכן מפרידים את הסיבים ביד,

ולאחר מכן סורקים את הצמר במסרקות של ברזל

כדי להפריד לגמרי את סיביו ולנקותו מפירורי הלכלוך.

כנראה שכל פעולה היא מקרבת את ההפרדה של גוש הצמר. הלוא זה גוש

שמסובך ומפותלות הסערות

זו בזו.

כידוע, אם אתה תסתכל

על צמר שגדר על הכבשים,

אתה תראה שזה

חבילות של צמר,

כאשר למעשה אי אפשר להפרידם, אלא אם כן חרר בטרחה.

וכל הפעולות הללו, כמו שהזכרנו,

הן חלק מהתהליך.

והפעולות הללו, כל אחת ואחד מהן מוגדרות כאב מלאכה.

אחר הגיזה יש ליבון, אמרה המשנה מלבנו.

אחר הליבון יש ניפוץ.

היינו בהפרדת הסערות ביד, זה היה מנפצור.

וכן כנראה כולל גם את הסירוק, זה גם חלק מהניפוץ.

ולאחר מכן הצומעו.

זה כבר

עניין נוסף, שהיו עושים את זה קודם התביעה.

כן.

נראה את המשך הגמרא.

הזורע הבורר והטוחן והמרקן.

כן.

כל אלה המשנה הזכירה.

דשימה את התבואה,

אז מה הפעולה הבאה אחרי זה?

זורק.

מה זה זורק? כמו שהזכרנו מקודם, שמרים את זה, מגביה את זה,

והרוח באה ומפזרת

את השיבולים רחוק, והגרעינים נופלים למטה.

כן,

אז זו פעולה של הפרדת

התערובת הזו של הגרעינים מהשיבולים.

שואלת הגמרא, היינו זורק,

היינו בורר, היינו מרקד.

הלוא כל העניין של בורר-מרקד זה בדומה לזורק, שזה הפרשת,

הפרדת האוכל מן הפסולת.

מה זה מרקד?

מה זה בורר?

מה זה בורר?

שיש תערובת של אוכל ופסולת,

והוא מפריד

את האוכל מן הפסולת, את הדבר שהוא רוצה אותו,

כן, מן הדבר שאינו רוצה, או להפך, את הדבר שהוא לא רוצה מן הדבר שהוא רוצה.

מה זה מרקד?

שהוא לוקח דבר, קמח שהוא מעורב בפסולת,

מניחו על גבי הנפה,

ומתחיל להוליך את הנפה אנה ואנה.

זה פעולת מרקד,

כולל למטרתם להפריט את האוכל מן הפסולת.

אז למה אם כן זה נחשב

כמלאכות נפרדות, כאבות נפרדות?

הלוא יסודם הוא אחד,

הפרדת אוכל מן הפסולת.

השאלה הזו רק לגבי זורם, בורר ומרקד,

בתוכם אני לא נכנס, באמצע אני נכנס טוחן, על זה לא מדברים.

טוחן זה פשוט, זה פעולה אחרת בכלל.

אבא עוד עונה הגמרא, בא אברה אדם ריתר ואיו,

כל מילתא דאביה במשכן,

אף על גב דאיקא דאביה לה חשיב לה.

אבי אברה ראבה אומרים,

שניהם אומרים את היסוד הזה,

שכל פעולה שהייתה במשכן,

גם אם יש מלאכות

שהן דומות לה,

כן, בכל זאת,

כל פעולה נחשבת כאב בפני עצמו.

לכן,

זורם, בורר ומרקד, הגם שעניינם הוא אחד,

אבל מאחר וכל זה היה במשכן,

לכן מנעו אותם

כשלושה אבות שונים.

שואלת הגמרא, ולחשב נמי קוטש,

אם אתה אומר שכל מלאכה שהייתה במשכן,

מונעים אותה כאב מלאכה בפני עצמו,

אז גם קוטש חיטים.

לא, מה עושה הקוטש החיטים?

זה להסיר את הקליפה.

מה?

בדיוק, לא, אבל אני אומר,

כשבאים לשאול איך שונה מקוטש, היינו,

שגם אדם שקוטש חיטים עם מכתשת, כדי להסיר

את הקליפה של החיטים, שיחשב כאב מלאכה.

היי תבוא ותגיד לי,

תבוא ותגיד לי,

אבל המלאכה הזו דומה למלאכת דש,

אז מה יש?

אבל היה גם פעולת קוטש במשכן.

איפה זה היה פעולת קוטש?

בהכנת הסממנים.

שהרי הכינו את הסממנים על מנת לצבוע את היריעות של המשכן,

והיו צריכים לכתוש את

גרעיני הסממנים, כנראה,

בשביל

ליצור מצב שיהיה אפשר לעשות מהם צבע ולצבוע בזה את יריעות המשכן.

אז למה אם כן לא מנה קוטש?

אלא מה?

רואים שמאחר וזה בדומה לדישא,

אז לא ראה צורך למנות את הקוטש כאב מלאכה בפני עצמו,

כי זה דומה לדישא.

אם ככה, אז גם זורם, בורר ומרקד.

עניינם הוא אחד, הפרדת אוכל מן הפסולת.

מדוע אם כן אותם כן מנה בתור שלושה אבות נפרדים?

עונה הגמרא, אמר אביי,

שכן עני אוכל פיתו ולא כתישא.

בעצם, אומר אביי, לא נכון.

אני עדיין עומד בדעתי

שהתנא מונה

שלושה פעולות, הגם שהעיקרון שבהן הוא אחד,

אבל אם הן היו במשכן הוא מונה אותן כשלוש אבות מלאכה נפרדות.

ואשר על כן זורע, בורר ומרקד,

הגם שעניינם הוא אחד, הורדת אוכל מן הפסולת,

אבל מאחר שכל אלו היו במשכן,

מונים אותם כשלושה אבות מלאכה.

תבוא ותגיד לי, אז למה לא מנה מלאכת קוטש?

כן?

אז על זה התשובה שכן עני אוכל פיתו ולא כתישא.

מי

צריך לכתוש ומי עושה את פעולת הכתישא שהפת תהיה פת נקייה,

ללא הקליפות שעל גבי החיטים?

העשירים.

אלה שיש להם את האפשרות לזה.

אבל העניים

אבל העניים,

מאחר שהוא,

איך אומרים? אביון, ורוצה לאכול,

אין לו זמן ללכת ולטרוח בכל הדבר הזה.

אז הוא אוכל את הפת שלו גם ללא לכתוש את החיטים.

לכן,

גם אם המלאכה הזו הייתה במשכן והיא אב מלאכה, כמו למשל בסממנים, כמו שהזכרנו קודם,

אבל מאחר שאינה כל כך נצרכת

לעשיית הפת,

והראייה שיש כאלה שעושים את הפת גם בלא הקתישאה,

אשר על כן לא ראה תנא עניין

למנות את הקודש כאב מלאכה בפני עצמו,

כי אינו הכרחי לעשיית הפת.

מה שאין כן זורם, בורר ומרקד,

ששלושתם מחויבים שיהיו

קודם עשיית הפת,

ונצרכים הם לכל פת שאוכלים בלבסוף, חייב שיהיה את הפעולות הללו מקודם,

זורם, בורר ומרקד.

לכן, מונה אותם

כשלושה אבות נפרדים.

הלאה, רבא אמר,

אבל רבא מתרץ

תירוץ אחר.

רבא אמר, העם, אני רבי, דאמר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת,

ויחשיב קודש,

אביאלה, ארבעים.

שומעים את היסוד של רבא?

רבא אומר, המשנה שלנו

הלא הקדימה ואמרה ארבעים חסר אחת.

מה פתאום ננעלנו לומר ארבעים חסר אחת?

כי רבי אומר, למדים אנו מן המקרא.

כתוב בפסוק, אלה הדברים אשר ציווה השם.

אלה, כלומר,

אומר רבי,

מכאן יש רמז לשלושים ותשע אבות מלאכה.

אחד.

דברים זה שתיים,

כי מאות רבים שתיים.

הדברים, ההיא הנוספת באה להוסיף עוד אחת.

כמה זה כבר?

שלוש.

אלה בגימטריה, כמה זה?

שלושים ושש.

נמצא שלושים ותשע.

אם כן, התורה רמזה,

במה שאמרה, אלה הדברים אשר ציווה השם,

ששלושים ותשע אבות מלאכה,

נאסרו, אוסר אותי בשבת.

וזה מה שנאמר למשה בסיני.

מאחר הדקה, ומאחר וכן,

אי אפשר למנות את הקודש.

כי אם נמנה את הקודש,

נמצא שיש פה ארבעים ולא שלושים ותשע.

תראו איזה מלאכה.

שואלת הגמרא,

שואלת הגמרא, ולפוק,

חדה מהנח ולאה אל קודש?

שאלתך, זוהי שאלת הגמרא.

אז אם כן, מדוע, אם זה כל הבעיה,

בגלל שאתה צריך שיהיה מניין של שלושים ותשע ולא יותר,

אז תוציא אחד מאלה, מאזורי בורא ומלאכה, תוציא אחד מהם,

ותמנה את הקודש.

ואז

יהיה לך עדיין שלושים ותשע מלאכות ולא יותר.

אלא מחברת קדם בא יהיה.

אלא ברור הוא הדבר שהתירוץ הנכון כמו אביה,

שאמר מדוע לא ראה למנות קודש בתור אב מלאכה,

כי אינו הכרחי לעשיית הפעד.

לכן קודש הוא כלול בכלל מלאכת דש,

ולא

נחשב כאב מלאכה בפני עצמו.

אומר רשי,

אומר רשי,

הכה גרשינא,

היינו זורע,

היינו בורר,

היינו מרקד.

שומעים?

מסביר רשי, היינו,

תגידו לי אתם,

גם אני כשלמדתי את המילה הזו, חשבתי

משמעות אחרת ממה שרשי מפרש.

מה זה היינו זורע, היינו, בורא, היינו מרקד? מה הכוונה היינו?

מה?

היינו פרשו של דבר זה אותו דבר.

זה אותו דבר.

רשי אומר היינו כמו היינו.

היינו הכוונה איזה הוא זורע,

איזה הוא...

בורר איזה הוא מרקד.

כלומר,

כלומר, מסביר רשי,

כוונת שאלת הגמרא היא כך,

דמפליג להוטה לידי מגניטין לתלאט,

הרי התנא החושן מחשיב את כל אלה

כשלושה אבות מלאכה נפרדים,

והלא כולן מלאכה אחת הן, דמפריש אוכל

מן הפסולת.

הוא שואל כביכול איזה מלאכה זאת, אבל יש לו שם אותו דבר.

כלומר, רשי, כנראה פה, במילים הללו היינו,

הוא בא להסביר,

פה כנראה

הביאור שהוא ראה ראשונה בתלמוד

לבאר את המילה היינו.

כנראה שעד מסכת שבת לא מצאנו היינו,

עד לכאן.

ואז הוא אומר, מה זה היינו?

איזה מילה זו היינו?

היינו, אני מבין,

היינו זה בלשון בין השם.

השורש שלו זה הוויה.

ה'-ו' זה שורש, היינו.

היה, הווה, יהיה.

אבל מה זה היינו?

אלא הכוונה, הוא ניהו.

כלומר, הוא ניהו, הכוונה,

הוא זה זורר, הוא זה מרכז, הוא זה בורר.

כלומר,

אני לא רואה אותם כדברים נפרדים, אלא זה דבר אחד.

מה פירוש? מסביר רש״י, הכוונה,

כולם,

העיקרון בהם אחד, להפריד אוכל מן הבשורת.

כן?

אז למה אתה בונה אותם

כאבות נפרדות?

הגם של מעשה, רש״י ודאי ידע

שאת הזורע הוא עושה בסיוע הרוח.

את הבורר

הוא עושה

על ידי כלי,

או אפילו בידיו, להפריד אוכל מן הבשורת.

והמרקד,

זה כשהוא מכניס תבואה עם פסולת כדי לתוך נפה.

כל אלה במציאות, הם בדרך שונה במציאות.

זה לא כולם ממש אותו דבר.

אבל העיקרון שבהם הוא אחד.

אז למה מנה את זה?

למה מנה את זה כשלושה אבות נפרדים?

אז על זה מתרסים אביי ורבה אף על גב דאי איכא אחריתא בהדא דדמיה לה.

כלומר כל הדברים הללו שהיו במשקל

גם אם אתה יכול לשייך

אחת לאחת לומר שהעיקרון שבהם זה אחת.

בכל זאת חשבינו לתרווה היו כאבות,

ונחשב כשתי אבות נפרדות.

ואף אגב, דחד עלינו,

אפילו שלמעשה בעיקרון זה שתי האבות הללו הם

עיקרון שבהם הוא אחד.

בכל זאת מונה אותם כשלוש. למשל כמו פה, זורם, בורר ומרקד.

גם אם עניינם הוא אחד, הפרדת אוכל מן הפסולת.

בכל זאת, מאחר

שהם

היו במשכן,

נחשבות הן

כאבות נפרדות.

והמעניין,

שצריך לדעת

צריך לדעת

שדווקא בזורע, בורר ומרקד

אמר שיש פה שלושה אבות נפרדים.

אם זה ממש,

בגמרא בהמשך, בדף ע' עמוד ב',

מביאים שם

דעת רבי יהודה.

רבי יהודה טוען

שיש עוד שתי אבות

שהן שובט ומדקדק.

נראה את לשון הגמרא בפנים,

שובט ומדקדק.

לפני המשנה,

בדף ע' עמוד ב', לפני המשנה.

אז כתוב שם להפוגע עם רבי יהודה דתנא, רבי יהודה מוסיף

אף השובט והמדקדק.

שובט ומדקדק זה שתי פעולות

שהאדם עושה בחוטים שעומדים להריגה.

שובט, הוא עושה פעולה בחוט השתי.

דקדוק זה שהוא מותח את חוט הערב,

ככה רשי אומר.

אבל שני פעולות אלה נחשבות לדעת רבי יהודה כשני אבות,

ובאו חכמים ואמרו לא,

שובט הרי הוא בכלל מסך,

מדקדק הרי הוא בכלל הורג.

כלומר,

אם זה פעולה בחוטי השתי,

זה נקרא בכלל מסך.

פעולה בחוט הערב, זה נקרא בכלל הורג.

שואלת השאלה,

למה פה בשובט ומדקדק אמרו, לא, זה לא אבות,

כי זה כלול בכלל מסך והורג.

ואילו כאן, באזורי דורר ומרקד, גם חכמים הסכימו

שזה נחשב כשלושה אבות נפרדים.

מדוע לא תאמר, כמו שהשובט הוא מדקדק,

זה כלול במסך והורג.

כך זורם, בורר ומרקד.

כולם, היסוד שבהם הוא אחד.

מהו?

דש!

הפרדת אוכל מן הפסולת.

למה מונותם כאבות נפרדים?

מובן?

אז על זה רש״י אומר,

אז רש״י אומר

את העניין הזה בהמשך,

שבשובט הוא מדקדק, זה ממש

דומה שייך להכניס את זה בכלל מסך והורג.

אבל הפעולות הללו של זורע, בורר ומרקד, הם חלוקים זה מזה במציאות.

מה החילוק

במציאות שיש

בין זורע לבורר ומרקד?

שהזורע, כמו שאמרנו, זה על ידי הרוח,

כן? והוא מפריד בזה את הקש מן החיתים.

הבורר זה להוציא את הצרורות של האבנים

שעדיין נמצאים שם.

והמרקד זה כבר בקמח,

לאחר הטחינה הוא הולך ועושה את הניפוי.

אז אלה באמת זה שלושה דברים נפרדים,

לכן מונעים את זה כאבות מלאכה נפרדות.

רבנו חלנאל אומר שהזורע, ברור ומרקד,

שהזורע זה על ידי הרוח והבורר זה בידיו,

והמרקד זה על ידי הנפש, זה כלי.

בכל אופן, זה שלושה דברים שונים.

לכן זה שונה מאשר שובט ומדקדק,

שלא מנעו אותם אלא הם כילולים בכלל מסך והורג.

נמשיך ברש״י, ולחשוב נעמי קודש.

קודש חיתין במכתשת, להסיר קליפתן

דאווי במקדש, בסממנין.

הלוא היה מצב שהיו גם עושים פעולת כתישה במקדש.

והרי אתה אומר, כל מה שהיה במקדש,

מחשיבים לזה כאב נפרד.

אלא

לאו משום דדמיה לדעש, לא חשיב לה.

האם לא בגלל שפעולת כתישה זה דומה לדעש,

לכן לא ראה צורך למנות את זה כאב נפרד?

דאהנמי,

תבוא ותגיד לי, מה פתאום הקודש הוא דומה לדעש?

התשובה היא דאהנמי, מפרקה מלבושוי.

הלא, היסוד בזה הוא אחד.

באים להפריד את הלבוש מעל האוכל.

לבוש, הכוונה, קליפה.

אז זה אותו יסוד.

אז ממילא הקודש זה בכלל דעש. אז כמו שהקודש

בכלל דעש,

ובכל זאת, ולכן לא מנית אותו, אז למה אתה זורם בורא ומלכד? אתה כן מונע, אבל גם זה כאילו בכלל דעש.

על זה אומר אביי קודש,

לא שייך למנות את זה כאב נפרד,

כן עני אוכל פיתו בלא קטישה.

אומר רש״י, אז מה יש? לקח,

אף על גב דאווי במקדש ואב מלאכי.

אפילו שזה היה במקדש,

זה אב מלאכה.

אבל כיוון,

כיוון דא תנא לה דש,

לא תנא לה.

מאחר והוא הזכיר את הדש,

לא רצה לשנות את הקודש כאב מלאכה.

וזורע ובורר ומרקד, סידורא דפת נינו.

הרי זורע ובורר ומרקד זה חלק מהפעולות שעושים לצורך אפיית הפת.

וכיוון דאווי במקדש,

ואחר כך התחיל בסידורא דפת הנינו.

מאחר והם היו במקדש בסממנים.

וגם כאן שהוא מונע אותם בשביל,

שזה חלק מהתהליך

של עשיית הפת,

אז הוא שונה את כל אלה, כי דברי על גבי אופי.

כמו שמצאנו עניין אופי, דאב עליה למתנה מבשל ולא אופי.

זה לא אבה במקדש, לא מצאנו אופי במקדש,

אז למה כתבת אופי ולא מבשל?

אלא משום סידורא דפת נקט,

מאחר והוא מדבר פה על התהליך של עשיית הפת.

כן?

נקט ועטה, בגלל העניין של צורך

על הבאת כל התהליך

של עשיית הפת.

לעשיית הפת,

אז הוא הלך ונקט אופה.

הואיל ואופה בפת, למשל בסממנים.

אבל כתישה,

אבל העניינים של קודש,

זה לא כל כך נצרך לעשיית הפת. למה? עשירים הוא דלת היטב אחד של לעשות צורת יקיעה. מי עושה את הכתישה? רק העשירים.

אבל עניים לא טרחה, לא מעוניינים לטרוח בדבר.

אל כך לא תנא לה, כי אינו הכרחי לעשיית הפת,

לכן לא שנה את הקודש.

מי הוא ודאב מלאכי ובכלל דשי?

שימו לב,

אומר רשי, אבל אל תחשוב שהקודש הוא תולדה.

הוא באמת אב.

רק לא מנה אותו כאב נפרד, אלא זה כלול בדש,

כמו שאופה הוא מבשל.

לא מנעו את המבשל לבד ואת האופה לבד,

אלא מנע את האופה, כי זה כלול בכלל מבשל שהיה במשכן.

ולכן לא תחלתם בשל, כי היה במשכן.

נכון מאוד,

אבל מאחר שהוא ראה צורך למנות את כל התהליך של

סידור הדפת,

לכן נקט אופה.

עכשיו בא למייסע, אופה זה אב או תולדה?

ודאי שזה אב.

אגב שלא מצאנו כדוגמתו במשכן,

וזה תולדה, וזה בדומה למבשל,

עם כל זה, עם כל זה שהוא לא מנע, שלא היה במשכן,

אבל זה אב. ומבשל מה זה? ודאי שזה אב.

הוא הדין, קודש בדש,

דש

היה במשכן,

זה אב.

קודש היה במשכן, וזה אב.

אבל לא מנע אותו, כי אינו הכרחי לעשיית הפת.

אפשר להסתדר גם בלעדיו.

מובן?

עד כאן.