מסכת שבת - הרב אבנר עוזרי דף סט עמ' ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף סט עמוד ב',

תשע שורות קודם, השורות הרחבות.

אמר רבא, בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו.

רבא מתייחס למה שהזכרנו אתמול בשיעור,

שאדם שנמצא במדבר ואינו יודע אם מתי שבת,

אז מונה שישה ימים מיום ששם על ליבו שאינו זוכר את הימים,

ולאחר ששת הימים

מונה את היום השביעי כיום השבת.

רבא בא כאן ללמד אותנו

מה מותר לו לעשות

במשך ששת הימים

שהם כימי חול אצלו.

אומר רבא, בכל יום ויום

עושה לו כדי פרנסתו.

כלומר, כל יום ויום מששת הימים,

גם אם אמנם

הוא נוהג בהם כאילו ימות החול,

אבל התירו לו לעשות,

היינו, לעשות מלאכה לצורך פרנסתו,

היינו, מזונותיו של אותו יום

מפני פיקוח נפש,

כי אם לא יאכל, יכלו להסתכן.

בר מאה הוא יומה, אבל ביום השביעי

גם זה אסור שיהיה.

יוצא שביום הראשון

יוכל להאכיל לעצמו דבר מאכל על מנת להחיות את נפשו,

גם אם בשביל זה צריך לעשות מלאכה.

אחת מלמד תת אבות מלאכה או תולדותיהן.

אבל ביום השביעי

אינו עושה שום מלאכה,

גם אם זה לצורך פרנסתו של יום השבת.

שואלת הגמרא, והוא יום האלימות?

וההוא יום האלימות, וכי באותו יום הוא צריך למות.

נכון, אמנם זה שבת, אבל הוא צריך לחיות.

למה ימות?

ממה הוא יחיה, אם הוא לא עושה כדי פרנסתו באותו יום?

הרי את מה שהאכיל לעצמו ביום שישי, לצורך יום שישי זה היה,

ויהו החמישי זה לצורך החמישי, וכדומה.

יוצא שביום השביעי הוא מגיע למצב שאין לו כלום מה לאכול.

הוא לא יכול להאכיל גם את הנאומים?

עונה הגמרא,

להעביד מאתמול שתי פרנסות.

כלומר,

ביום השישי

יכין לו בשביל יומיים, מזון לצורך יומיים.

ממילא

האחת יאכל ביום השישי,

והאחרת, פרנסה אחרת, יאכל ביום השביעי.

ודאי שאסור.

זה גוף הערב המר-חדש.

שלמה הטילו לו כדי פרנסתו בלבד?

משום

שחוששים שהיום הזה הוא השבת.

אם זה החשש,

אז למה הטילו לו בכל זאת כדי פרנסתו?

כי פיקוח נפש הוא אותו גם בשבת.

אז הפרנסה של אותו יום זה פיקוח נפש שמותר אפילו בשבת.

אבל להכין לצורך יום אחר,

זה אסור.

כיוון שמאחר ואין בזה צורך פיקוח נפש,

כי מה שצריכו למחר הוא יכול להכין למחרת,

אז לא התירו לו לעשות ביום הראשון, כי שמה היום הראשון זה שבת.

אז הוא צריך רק כדי פרנסתו של אותו יום, ולא לצורך יום אחר.

אוי, יפה, פרקסטר גוט, אתה שואל? טוב.

שואל את הגמורש, שואל את הגמרא ודילמה מאתמול,

או שבת, אביי?

אז איך ביום שישי מותר?

אם הסיבה שביום ראשון ושני ושלישי ורבי וחמישי,

הוא צריך רק את הפרנסתו של אותו יום בגלל שעת החוק של שישי ויום שבת,

ומה שמותר לו זה רק לצורך פיקוח נפש, ולכן הוא נקרא רק פרנסה של יום אחד ולא יומיים.

בוכרח, בוכרח. אז למה ביום שישי מותר להכין שתי פרנסות? בוכרח. שמא היום השישי זה יום השבת.

מוכרח לעזרת. אם כך, עדיין כל ההיתר הוא רק לצורך פיקוח נפש של אותו יום.

אבל חייב שיהיה זה יום אחד שני דבר. הכל טוב, יפה.

אבל איך מותר?

מה פתאום חלטת שיום השישי מותר ליום השביעי?

הלו, אולי זה גם שבת.

עונה הגמרא,

אלא כל יום ויום עושה לו פרנסתו,

אפילו באו יומה.

מותר לו בכל יום,

גם ביום השביעי.

אם צריכו למחיה, לפרנסה ביום השביעי,

והוא נזקק לזה לצורך הכנת הפרנסה של אותו יום השבת,

אותו יום השביעי,

צריכו לעשות אבות מלאכה ותולדותיהן,

מותר משום פיקוח נפש, מותר גם בשבת.

רק שלא יכבד שזה נאום אחר כך. שאלה, אתה שואל שאלה טובה.

שאם נעשה דבר לצורך פיקוח נפש,

האם יש איסור להרבות בשיעורים?

זו כבר סוגיה נפרדת.

הלוקם הוא עושה את זה לצורך פיקוח נפש על עצמו.

אם למשל ישנו חולה,

כן?

האם

יכול לעשות שיעור גדול יותר או לא?

אז כמה שזכור לי, אסור להרבות בשיעור

כאשר זה לא לצורך החולה.

רק אם זה כבר חתיכה אחת,

חתיכת בשר אחת.

נאמר, לשחוט בהמה לצורך חולה.

על לשחוט בהמה לצורך חולה מותר. אלא מה?

החולה לא נזקק לאכול את כל הבהמה.

יישאר פה חלק מן הבשר,

שיוכל לאוכלו הבריא.

זה מותר.

אבל במקום שהוא מרבה בשיעור לצורך הבריא, זה אסור.

מובן.

אז גם הוא, כשהוא מכיל לעצמו משום פיקוח נפש,

התירו לו רק בצמצום למה שהוא נצרך.

ולא יותר מזה.

שואלת הגמרא,

האם אתה אומר שכל יום ויום עושה לו פרנסתו, ואפילו ביום השביעי,

אם ככה, והוא יומא במיימין קרלה?

אז היכן יש היכר ליום השביעי בשונה משאר הימים?

במה זה מתבטא שאתה אומר, מונה שישה ימים ומשמר יום אחד?

במה זה מתבטא שהוא משמר יום אחד?

הלוא בכל השבעה ימים הללו

הכל שווה שהוא עושה לו כדי פרנסתו בלבד, ולא מעבר לזה.

מה אתה חושב אולי שהוא יעשה היכר ליום השבת בזה שיתחיל לרקוד

לקובץ שבס?

יתחיל לשיר יום זה מכובד מכל יומי?

תגידו. אה?

אולי פתאום נכנס לו איזושהי הרגשה של שבת באמצע איימות החול,

הוא מתחיל לזמזם יום זה מכובד מכל יומי?

התשובה היא, שיר לבד לא מספיק

בשביל שיהיה ניכר לו יום השבת.

צריך לעשות דבר כזה שאלמלא השבת הוא לא היה עושה אותו.

מה למשל?

בקידושה והבדלתה.

כלומר הוא עושה קידוש בכניסת היום והבדלה בסוף היום.

עכשיו השאלה נשאלת

איפה הוא ימצא יין בשביל לקדש.

נכון, זה לא קלע יין.

אלא מה?

אלא יקדש על, יפה אמרת מצוין,

הבדלה ועל אי אפשר על פת.

אבל הרב, אם זה לא בחוקר בטלה, אם זה לא קבע? שמה?

אם זה לא קבע, זה לא בחוקר בטלה?

לא נראה,

משום שאותם החכמים שהלכו ואמרו

מונה שישה ימים, משלמר או נחת,

אמרו שיעשה קידוש כמו יום שבת רגיל ויעשה הבדלה כמו...

הוא עושה את זה לצורך

היקר של אותו יום.

מה ששאלנו אבל,

למה באמת,

למה, איך הוא יכול לעשות הבדלה על פת?

אז זה כן יש לו, אתה אומר.

אז אם כבר אתה אומר שמדובר באופן שיש לו חמר מדינה,

יש לו שכר,

בשביל מה אתה צריך להגיע ל...

יש לו חמר מדינה ולכן רק קידוש הוא לא יכול, אבל זה כן.

כמו שאין לו יין מסתם, אז גם אין לו חמר מדינה.

מה פתאום שיהיה לו חמר מדינה?

מביאים כאן המפרשים,

הריטבו אומר את זה,

שבהבדלה הוא יוכל גם להבדיל על הפת,

כיוון שאי אפשר בעניין, באופן אחר, אז התירו לו.

שאלת שאלה טובה.

מה שאלת?

האם

מה יהיה הדין אדם שאין לו פת,

אין לו יין?

אז הוא יעשה את זה בתפילה.

יקדש.

כלומר,

כמו שהוא מזכיר את השבת על הקידוש,

הרי הוא מזכיר את השבת גם בתפילה,

וכן בהבדלה.

הוא יאמר את אחרונתנו.

כך באמת אומר הריטווה,

שאם אין לו פת, יוכל לקדש ולהבדיל בתפילה.

יוצא לפי זה,

שהיה פשוט

לריטווה

שמתפללו תפילות של שבת,

ובמוצעי השבת מזכירו את אחרונתנו, היה פשוט לו.

אבל למעשה

יש דעות הסוברות לא כך.

אמנם דעת הרמב״ם, הפרי מגדים מדייק מדעת הרמב״ם,

שתפילות,

התפללו תפילות של שבת,

כמו שאמרנו עכשיו בשם הריטווה.

אבל אחד מן המפרשים האחרים סובר שהתפלל תפילה של חול ולא של שבת.

למה?

משום שלמעשה, גם בשבת שלנו, היום,

מן הדין היה שאדם יתפלל תפילת 18 ברכות רגילות.

ואולי רק יזכיר את השבת.

אז למה בכל זאת,

למה בכל זאת

אמרו שבע בלבד ולא יותר?

כי זה לא רצו לאטריחו.

מאחר וזה העניין, מן הראוי היה שיתפלל תפילות של חול,

אז כאן שהוא מסופק בימי יום הזה, אם זה תפילות,

אם היום זה שבת או חול,

ברור לדבר שיתפלל תפילה של חול.

מובן?

וביום העולים של ישראל יתפלל תפילה של חול?

אותו דבר, אותו דבר, תפילה של חול.

האם אין לו פת, יין, אז איך הוא יקבל את הימים? אה, אם אין לו פת.

אם אין לו פת, אז אתה יכול להיות צודק.

אתה תהיה צודק אם אין לו לו פת ולא יין. זה הדרך.

אני מדבר באופן

שיכול הוא להסתדר על ידי קידוש

על הפת,

וכן להבדיל על הפת.

אמר רמב״ם,

אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו,

עושה מלאכה כל היום כולו.

כלומר,

הוא לא זוכר

בזמן שהוא שם על ליבו,

הוא לא זוכר בדיוק מהו היום.

האם זה שלישי?

האם זה רביעי?

אבל הוא יודע, אבל הוא יודע כמה ימים עברו מאז שיצא לדרך.

זה הכול זוכר.

אז הוא יכול לעשות מלאכה כל היום כולו. מה פירוש כל היום כולו?

תמיד, ביום השמיני ליציאתו יכול הוא לעשות מלאכה.

מדוע?

כי ברור הדבר

שהוא לא יצא בשבת.

אז זה יכול להיות רק

אחת משערים אותו השבוע.

אז תמיד... לא, גם ברור שלו הייתה ביום שישי וגם ברור שלו הייתה ביום רביעי. חכה, חכה, חכה, סבלנות.

זה מה שרבא אומר.

מאחר וברור הדבר שהוא לא יצא ביום השבת,

ממילא הוא תמיד יוכל לעשות מלאכה ביום השמיני מיציאתו.

וכן, מכאן ואילך, תמיד ביום השמיני.

כי ברור הדבר שהיום שיצא בו זה לא שבת, אלא אחת ממות החול.

ממילא היום השמיני מאז,

מאז היציאה,

ודאי שזה יום חול. וכן יום השמיני,

לאחר מכן, מאותו יום שמיני, כנראה על זה הדרך.

ויכול לעשות מלאכה תמיד לעולם ביום השמיני.

כן?

שואלת גמרא פשיטא,

מה רבא בא לחדש?

זה פשוט.

זה פשוט שיוכל לעשות ביום השמיני.

עונה הגמרא מאהודי תימה,

כיוון דשבת לא נאפיק,

ומעלה שבתא נמי לא נאפיק.

מאחר ופשוט לי שאדם לא יוצא בשבת,

אז גם בערב שבת ודאי לא יצא.

כי כבוד השבת,

שאדם לא יוצא לדרך

מיום השישי.

אם כן, והי, אי נמי בחמישה בשבתא נאפיק.

זה האדם, גם אם נבוא ונאמר שהוא יצא בחמישי,

אבל שישי ושבת לא.

ממילא לישטר אל אלה, מי ועד מלאכת ריומן.

יוכל תמיד לעשות מלאכה

במשך יומיים.

תמיד יוכל לעשות מלאכה ביום השמיני ליציאתו

וביום התשעי ליציאתו.

מובן.

כמה אשמע לה.

לכן רב הבא בא לומר לי שלא יכול לעשות מלאכה אלא ביום השמיני,

ולא ביום התשעי.

למה?

כי אולי באמת

הוא יצא בערב שבת, ביום שישי.

למה?

זיבני דמאשכח שיירתא ומי קרבי נאפיק.

אומנם נכון שאדם ראוי שלא יוצא ביום השישי משום כבוד השבת,

אבל לפעמים מזדמנת סיירה

שאם לא ייסע איתה ביום השישי,

לא יוכל להגיע למקום חפצו.

אז הוא עושה, אז הוא יוצא ביום שישי.

אז מאחר ויש היכי תמצא,

יש אפשרות,

שיצא ביום השישי,

אז לא התירו לו אלא ביום השמיני ליציאתו.

הוא נתחיל לתפוקר שישה ימים מהיום שנזכר.

שבעה ימים, נכון? מהיום שנזכר.

לא היה לזבול.

נו.

אמרנו מונה למסקנה, למסקנה מונה שישה ומשמר יום אחד.

נכון. כן. עכשיו, אבל מדי הוא מתחיל למנות?

מהיום שנזכר. נכון.

אז אם הוא מהיום שנזכר, הוא מתחיל למנות.

ושבת יוצא. לא, זה מדובר בו. אוי, שתהיה בריא.

זה מדובר במצב שהוא לא זוכר כמה זמן עבר מאז שהוא יצא.

כשהוא לא זוכר כמה ימים עברו מאז שהוא יצא,

אז פה הוא צריך לחשוש.

הוא לא יודע מתי זה יום שמיני ליציאתו, מתי תשעים, הוא לא זוכר כלום. הכל התבלבל אצלו.

הבן אדם שנאי לי.

נו, אם הוא זכר בזה, אבל אם הוא זכר, אז זה כבר אחרת.

אז פה באמת אנחנו נבוא ונגיד לו.

פה באמת אנחנו נבוא ונגיד לו,

שאם אתה זוכר מתי יצאת, אז נתחיל לעשות את החשבון.

להוריד את ספק השבת ולפי זה.

אם למשל הוא נזכר,

נזכר נגיד ביום השני ליציאתו,

לא, לא, ביום הראשון. תקשיב. ביום הראשון. שיוצא לו בדיוק שבת.

יום הראשון זה מדי לו שבת.

זאת אומרת, מה זה ביום הראשון? מה פירוש? הוא יודע שהיום עבר יום אחד מיום אתמול?

הוא עכשיו דובר, הוא עכשיו... שהיום יצא, או שאתמול יצא.

עכשיו הוא שכח, ויוצא לו שאם הוא יספור מי עכשיו שבעה ימים,

היום השביעי יצא בדיוק ביום שיצא.

היום שיצא על הגבייה.

היום השביעי, אם הוא עכשיו יספור שבעה ימים,

יצא לו בדיוק שהיום השביעי יום שיצא על הגבייה. נו, זה ברור שלא. הוא יתחיל למנות, הוא ידלג יום אחד, והוא יגיד ל... לא, לא, לא, זה ברור שלא.

אז זה יתחיל משבת. זה ברור שלא.

בדוגמה שאתה מדבר,

שיצא לו ודאי,

כן,

שיום השביעי יצא לו, ביום שהוא יצא,

אז ודאי ש...

זה לא יכול להיות שזה שבת.

עזוב, אז להתחיל למנות משבת?

הרי מותר לו לעשות מלאכה באותו יום. אז להתחיל למנות מיום שני?

אז מה שיצטרך, זה בא לומר ככה.

במצב הזה שיש פה ספק,

אז הוא באמת ימנה שישה ימים מאז

עם השבת,

אבל את ההיתר של לעשות מלאכה, יהיה לו את ההיתר ביום השמיני.

למה זה גם שישה? לא הבנתי למה גם שישה. שישה וישמור על המחד.

כן, זה כן.

אבל למה גם בציעי?

מתי?

כי אם הוא יודע שהוא יצא למשל ביום רביעי.

אם הוא יודע שהוא יצא בבריאי?

כן. לא.

פה מדובר שהוא לא זוכר מתי יצא.

הוא לא זוכר מתי הוא יצא.

הוא זוכר רק כמה ימים עברו מאז שהוא יצא.

אם הוא זוכר כמה ימים עברו מאז שהוא יצא,

אז אומרים לו, אדוני,

ביום השמיני,

יחסית ליום היציאה, אתה יכול לעשות מלאכה.

למה? כי זה ודאי לא שבת.

עכשיו, אם הוא יצא...

אם הוא יצא...

אם למשל אתה אוחס שהוא לא יצא ביום שישי,

אז נוסף פה עוד יום שברור הדבר שהוא לא יצא בו,

וממילא זה יכול לעשות מלאכה באותו יום.

נכון מאוד.

כי אם על הצד

שהוא לא יוצא לא ביום שישי ולא בשבת,

אז יוצא שיש פה יומיים שהם ודאים שלא יצא בהם.

נכון.

אז אם כן, כשאתה הולך ומונה מיום היציאה

שמונה ימים

ותשעה ימים,

היום השמיני והתשיעי, לא יכול להיות מצב

שזה יהיה אסור,

כי זה היה ודאי

או ביום חמישי או ביום רביעי.

אבל לא יצא בשבת, וגם לא יצא ביום שישי.

כי נגד אותם יומיים שהם ודאים שהוא לא יצא,

אז יהיה לו מותר לעשות מלאכה במשך היומיים שהם כנגד יום השישי ויום השביעי.

הוא מנה שישה ימים,

ועכשיו הוא הגיע לו, אז בדיוק כשהוא הגיע ליישוב שיעורי בני אדם,

יום שבת, אומרים לו, אדוני, אני אומר, יום שבת, גם יום ראשון.

נו. זאת אומרת,

תצא לו,

הוא ארבע עשרה ימים רצוף אבל.

נו.

נכון?

למה ארבע עשרה יום?

השבת האחרונה הוא כן שם.

למה שלוש עשרה?

הוא... אמרת שהוא מנה שישה ימים ביום השבת.

הגיע יום שבת, ויום שבת ראה אנשים.

ויום שמתחילת שבת ראה אנשים.

אה, אתה מתכוון, השבעה הבאים. כן. אמרו לו, אדוני, עכשיו זה לא שבת, עכשיו זה ראשון.

מה שהיה ש...

נכון, נכון, פשוט. אז יוצא לו קיומו ארבע עשרה ימים, שהוא... נכון.

אבל באותם ימים שהוא עסק במלאכה עד שהוא הגיע ליישוב,

זה היה רק לפרנסתו, שזה הוצאה לצורך פיקוח נפש.

אומר רשי,

אומר רשי,

וההוא יומא,

כן, אני קורא ברשי,

מצאתם?

וההוא יומא, נעימות, בתמיהה.

ודילמה אתמול שבת עבה, ונמצא מחלל שבת שלא לפיקוח נפש.

אז ודאי שלא התירו לו לעשות מלאכה לצורך שתי פרנסות

ביום השישי.

וקידושה והבדלתה לזיכרון בעלמא,

שיהיה לו שם יום חלוק בשאר הימים,

ולא תשתכח שבת ממנו.

כל העניין של קידוש והבדלה,

לא בגלל שהוא מחויב בקידוש והבדלה.

יש פה ספק, הוא לא יודע.

אלא מה?

רק בשביל שלא ישתכח את השבת.

הבן אדם הזה, אם

לא תגיד לו למנות שבעה,

יכול להיות שיישאר במדבר במשך שנתיים-שלוש.

וכשהוא יגיע, הוא יגיע למקום יישוב שאין שם בכלל יהודים,

וישכח בכלל את המושג של שבת.

הוא יעשה את היהדות לפי הידיעות שיש לו, לא מעבר.

אומר רשי, אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו,

לא שזכר איזה יום בשבת היה.

לא הכוונה שהוא זוכר

איזה יום היום, האם זה ראשון בשבת,

שני בשבת, שלישי בשבת, לא.

אלא זכור שהיום יום שלישי או רביעי ליציאתו.

מתוך כך,

ומתוך כך,

יודע איזה יום שמיני ליציאתו.

עושה מלאכה כל יום שמיני, וכן לעולם.

וכן לעולם. דוודאי, זהו יום שיצא בו.

וכי אם נדל בשבת, לא יצא.

כלומר,

מאחר שהוא זוכר כמה ימים עברו מאז שהוא יצא,

אז לעולם, ביום השמיני, מאז היציאה,

הוא יוכל לעשות מלאכה.

כי פשוט שהוא לא יצא בשבת.

אז מה זה היום השמיני?

זה אחד משאר ימות החול.

שהרי ביישוב לא שכח את השבת.

כשהוא יצא, אז הוא ודאי ידע שזה שבת,

אלא מה אחר כך נשכח ממנו מהו יום השבת.

הוא לא זוכר

איזה יום זה היה, אם זה שני, שלישי, רביעי, אבל הוא כן זוכר

שעברו שלושה או ארבעה ימים.

אז אומרים לו,

תמנה עד שמונה ימים מאז היציאה, ותוכל לעשות מלאכה באותו יום

כמה שאתה צריך,

ככל הצורך.

אפילו יותר בכדי פרנסתך,

שהרי ברור הוא שיום השמיני זה לא שבת,

ומה לשבתא נמי לא נאפיק,

ואין דרך לצאת בפני כבוד השבת.

והייתי חושב,

ועל כן, כל יום שמיני ותשיעי ליציאתו ליש תרעו,

נתיר את זה.

זה לקה לספוקינו בשבת, משום שאין ספק שזה שבת,

השמיני והתשיעי.

לכן,

באבא אמר שלא,

כי יכול להיות שהוא כן יצא ביום השמיני, ביום שישי.

למה?

בגלל שהוא נאי, נזדמנה לו שיירה,

שבלעדיה לא היה יכול להגיע לחפצו, אז הוא נאלץ לנסוע עם אותה שיירה.

אז דחו את רבא כאילו?

לא דחו את רבא, אלא רבא, מסבירים מה רבא בר חדש.

רבא בר חדש,

מותר לו לעשות מלאכה רק ביום השמיני,

רק יום אחד.

ולא מעבר לזה.

מובן?

איש שאלה מגנית, אם הוא... לא, לא, רק רגע.

הבנת מה שאמרתי או לא?

שואל אותו?

כן. אה, כן.

יכול לעשות מלאכות

לצורך פרנסה של אותו יום, כן.

הוא מכסיר טלפון כזה.

הוא ב...

אם הוא... אם הוא מדליף אותו,

פיתוח לו על המחסיר, זה אומר.

נו. גם על המחסיר,

אתה יכול לראות את זה או מה המחסיר?

ברור לי.

מה? בטח.

אבל זה אולי זה שבת.

אבל...

מותר לך רק לפרנס בפיתוח נפש, זה לא פיתוח נפש.

אפשר להביא את המחסיר.

אבל פה, הוא בוודאי מנה שלא לעשות מלאכה בשבת,

לא לעשות מלאכה בשבת בכלל.

אבל מביאים מביא שבת,

אם בראם לך את המחסיר,

אז הוא עושה את זה בגלל סופג בכוח נפש.

זה גופה.

זה גופה שהוא מדליג, הוא עושה פה סופג בכוח נפש.

כדי לדעת מה הוא היום.

ואז

הוא ינצל שלא צריך לחלל שבת שלו לצורך.

הלוא על ידי זה שידליק את הפלאפון.

הוא יוכל לדעת שלא לחלל שבת שלו לצורך.

נכון.

נו, אז גמרנו.

כשעדיין יכול להגיע למצב שלא יהיה בכלל פיקוח נפש,

אז בוודאי שהוא מחויב לעשות זאת.

אפילו שזה יום שבת, הוא לא יכול לבוא ולומר, אני אשאר במצב שלי,

ואני תמיד אחלל שבתות מצוד ספק בכוח נפש.

הוא חייב לעשות כל מה שניטל בשביל להוציא את עצמו מהספק

של פיקוח נפש.

ואם הוא יקליט, הוא יקבל אותו שזה יום שבת אחרי שהוא יחליט?

זה כזה גם. אז לא תהיה לו בעיה בחיי גמלא, מסתם.

למה?

כי הוא עושה את זה בשביל להציל את עצמו מייסורים.

מובן.

פה אמרנו שנותר לו לעשות כל יום מלאכה רק לתת בונה טוב. כשהוא יודע, כשהוא ידע איזה יום זה,

אז הוא כבר מתכנן וילח, בוודאי לא יחלל שבת.

כי הוא יודע בכל יום. גם עכשיו הוא לא חלל שבת, כי הוא עשה פיקוח נפש. ספק בכוח נפש.

או ספק.

כשהוא לא יודע.

הלוא זה ברור שמדובר פה במצב כזה שעכשיו אין פיקוח נפש.

אלא התירו לו כדי שלא יבוא למצב של פיקוח נפש.

אבל אם הוא יכול לאצור מצב

שלא צריך להתיר לעצמו מצד שאולי יבוא לזה פיקוח נפש,

אז זה ברור.

אתה מבין?

זהו.

נראה את המשך הגמרא.

המשנה,

אנחנו עכשיו רואים ציטטה מן המשנה.

המשנה כותבת בס״ז עמוד ב׳, היודע עיקר שבת,

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה,

חייב על כל שבת ושבת.

כן, אתם איתי?

אדם שיודע עיקר שבת.

יודע עיקר שבת.

הוא יודע שאסור לעשות מלאכה בשבתות.

אלא מה?

הוא לא זוכר שהיום שבת.

אם הוא לא זוכר שהיום זה שבת,

אז הוא חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת.

בכל השבתות כתוצאה מאי ידיעתו את יום השבת עשה מלאכות.

אומרים לו על כל שבת שחיללת,

גם אם זה בכמה וכמה מלאכות,

צריך אתה להביא קולמן חטאת אחת, וזה מספיק חטאת אחת, לא צריך יותר.

אבל חייב להביא על כל שבת בשבת.

זה שנינו במשנה.

וקודם לכן, מה כתבנו? מה ראינו במשנה?

תחילת המשנה אמרה, אם אדם שכח עיקר שבת

ועשה מלאכות הרבה ושבתות הרבה,

אז הוא חייב על כל השבתות חטאת אחת.

אם כן יוצא,

שכשהוא בכלל לא יודע את השבת,

שכח את העניין הזה של שבת, אז מה הדין?

הוא חייב חטאת אחת על כל השבתות.

אבל אם הוא יודע את השבת, רק ששכח שהיום שבת,

אז הוא חייב על כל שבת ושבת.

מנא הנמילא, מניין, ומה המקור לחילוקים הללו,

שאם הוא לא זוכר את השבת שהיום שבת,

אז הוא חייב על כל שבת ושבת.

ואם בכלל שכחת עיקר השבת, הוא חייב חטאת אחת על כל השבתות.

אמר רב נחמן, אמר רבא, אמר רבוה,

תראה קרא אקטיבי.

כתוב שני פסוקים.

בשמות ל״א, פסוק ט״ז נאמר, ושמרו בני ישראל את השבת.

נזכר כאן השבת בלשון יחיד.

אז משמע שהתורה מקפידה

על שבת אחת.

וכתיב.

מצד שני, בויקרא יט פסוק ג׳

ואת שבתותי תשמור, ונאמר שבתותי בלשון רבים.

משמע שהתורה מקפידה על כל השבתות,

שישמור אותן היטב.

אז אם כן,

האם

הקפדה היא

על כל שבת ושבת,

או ההקפדה היא

על כלל השבתות כשבת אחת?

הכיצד?

עונה הגמרא,

שמרו בני ישראל את השבת,

שמירה אחת לשבתות הרבה.

יש מושג שנקרא שמירה אחת

לשבתות הרבה,

שיש אופן שהוא מביא חטאת אחת על כמה שבתות,

שבתות הרבה.

אבל את שבתותיי תשמרו,

שמירה אחת לכל שבת ושבת.

יש פה חיוב שמירה על כל שבת ושבת,

וממילא בחילול של כל שבת,

מחויב להביא חטאת על כל שבת ושבת.

זה נתון מהחטאתה.

לא.

לא, זה לא כתוב כאן.

אנחנו מדברים באופן

שהשגגה לא הייתה במלאכות,

השגגה הייתה בשבת, אלא

יש מצב שהשגגה הייתה שבכלל נשכח ממנו את המושג של שבת.

והיא שגרמה לחילול שבתות הרבה.

יש מצב שהוא יודע את העניין של שבת, רק שהוא לא זוכר שהיה יום שבת.

אז מאחר שכל שבוע נשכח ממנו מחדש יום השבת,

אז אם כן,

יש פה שגגה לכל שבת ושבת.

ולכן צריך להביא על כל שבת חטאת אחת.

זה הפירוש של רב נחמן

בשם רבא ברבוע.

שואל את הגמרא, מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אדרבא,

איפכא מסתברא.

שואל רב נחמן בר יצחק, אדרבא.

מסתבר להפך.

שוושמרו בני ישראל את השבת,

שמירה אחת לכל שבת ושבת.

כשנזכר שבת בלשון יחיד, זה בא לומר שכל שבת יש לה חשיבות עצמית.

ואם כן, אתה מחויב שיהיה שמירה לכל שבת.

ויביא חטאת על כל שבת ושבת.

ואת שבתותיי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה.

שיהיה חטאת על כמה וכמה שבתות.

אין הבדל בדין

בין שניהם.

רק זה לומד את זה מהפסוק.

האחד לומד

שחטאת אחת נלמד מהפסוק ולשמרו בני ישראל את השבת,

חטאת אחת לכמה שבתות.

ואילו ושמרו בני ישראל את השב... ואילו ושבתותיי תשמורו בא ללמד שיביא חטאות לפי בניין השבתות שחילל.

ואילו לדעת הרב נחמן בר יצחק זה בדיוק הפוך.

ושמרו בני ישראל את השבת, שבא ללמד על כל שבת יביא חטאת אחת.

ואילו צמתו ישמור הוא בא ללמד שיביא חטאת אחת על כלל השבתות שחילל.

בתכלס אין הבדל ביניהם בדין.

כן.

אם הוא חילל שבת ושוגג, הוא רבי חטאת.

אם הוא חילל שבת ושוגג.

שוגג אבל מה הוא שגג? מה הוא שגג?

או שהוא לא ידע שם שבת או לא ידע שהבלכה הזו אסורה.

על זה אתה מדבר?

ישנה הוכחת נמצא של שוגג.

או שהוא לא ידע שם שבת או לא ידע שהבלכה הזו אסורה.

נו.

אז הוא אומר לו תשמע, אתה שוגג,

תביא קורבן, יתקבל אליך.

ואם הוא לא שוגג,

יתקרב.

אם הוא מזיד.

אם הוא מזיד.

למה בשוגג

נותנים אפשרות ואומרים לבן אדם

תעשה פעולה שמטרטרטרת לך

וזה מזין, אתה תולד לבלדי שמיים.

תולד לצוף כל סוף לבלדי שמיים.

אז אתה לא צריך לעשות שום דבר, כאילו, לא? אתה לא צריך לעשות איזה משהו

שיגרום לך לחפרה.

לא מחייבים אותך כשאתה מזיז, לא מחייבים אותך. לא.

יותר חמוד. יותר קשה. העונש יותר קשה.

אבל לא אתה צריך ליזום, בדיוק הפוך, כי יהיה לאדם איזשהו מעשה שיתפר לך. אתה צריך לחכות לשמיים עד שיחליטו,

לא יודע, אתה קראת, שייתנו לך את המיטה. יש לי שאלה אליך.

אתה מפליא אותי פשוט.

נתאר לך במשל מן החיים.

בן אדם, תפסו אותו שהוא עבר על איזשהו חוק

שחשוב מאוד לשמור אותו.

והשאלה היא, יש שתי אופציות.

או שישלם אלף שקל

וייפטר מעונש,

או שיקבל גזירת דין מוות.

מה יותר קל?

אבל אם זה גזירת דין מוות,

נגמר.

נכון?

אז כשהוא ישמע מהשופט שאומר,

אלף שקל.

אתה יודע מה? לא אלף, מאה אלף שקל.

אבל בזה אין גזירת דין מוות.

הוא יקפוץ בשמחה

ויעשה ככה?

תגיד לי אתה.

הרי אתה יודע,

היום, אפילו כאן, כאן, בארץ ישראל,

במדינה שלנו,

יש כמה וכמה אנשים שהם היו פעם חשובים,

והם עומדים למשפט.

נכון? והם מוכנים לשלם

שוחד

או לתת איזשהו כופר, כופר נפש,

בשביל שלא ייכנסו ויתביישו להיכנס לבית הסוהר.

זה בושה בשבילהם, זה ביזיון.

נו,

אם כל השאלה בסך הכול היא להיכנס לבית הסוהר או כסף, הם מוכנים לתת כסף לא להיכנס,

להיות מושפלים, להיות כמו אחד האסירים הפשוטים.

נו, אז אם אתה בא להציל אותו מעונש חמור יותר,

מה זה, מה זה, מה זה חטאת?

מה זה, זה, זה, זה, זה, פרוטות.

יחסית לעונש של כרת?

אני לא מבין את השאלה, אתה...

אלא מה? אני יכול לומר לך שאם אדם חייב כרת,

הוא יכול להתקפר על ידי תשובה. זה כן.

אבל למה אני שואל? למה אני שואל?

אבל אם אתה חושב שהתשובה היא יותר קלה מהווית החטאת,

אז אתה טועה.

ככל שהעבירה יותר חמורה,

כך צריך לעשות תשובה יותר מעומק הלב.

למה אני שואל?

כי כל מי שפוטא אומרים לו, אתה תעשה,

אתה תביא את החטאת, אתה תיזום, אתה, איך אומרים, אתה ושעכשיו תעשה מעשה, לא קיאה. זה תלוי בך. לא קיאה, כן.

תלוי בך.

זה מזין. ופה שללו ממנו את האפשרות הזאת. נו, אז זה אונס חמור יותר.

אז זה אונס חמור יותר.

אז ההפך, זה אונס חמור יותר.

ששללו ממנו את האפשרות הזו.

למה? עד למה? פה אתה צריך עוד מעשה יותר קשה.

פה אתה תעשה מעשה יותר קשה. עוד פעם, כשהוא מביא קורבן חטאת, הכל נגמר.

אבל פה לא נותנים לו אפשרות להתקפר על ידי זה. לא, אבל גם המיטה מכפרת.

מה המיטה מכפרת?

גם הקרן מכפר.

נכון מאוד, נו. אז בן אדם מעדיף שיכרת?

במזיד! לא משנה! מעדיף, אז אני שואל, מעדיף שיכרת? לא משנה מה מעדיף, אבל זה מעשה שלך.

דוגמה, כשאדם חוטא, יש בית דין, אני באמת מנה. רגע, הרב. על בית דין. אתה מבין מה שהוא רוצה.

יש בית דין, יש בית דין.

בית דין והתראה, יש בית דין. מוציאים אותו להורג. סוקלים אותו.

כן, אבל זה תלוי בידי אדם.

זאת אומרת, בן אדם בא,

והוא אומר,

אפילו לא יכול למצוא את זה, אפילו לא יכול להגיד, תשמע, עכשיו אני רוצה

למות,

אפילו שיתקבר לי.

אני מוכן שבבית דין, ללכת לבית דין, זאת אומרת, זה מעשה אדם.

מה העונש היותר חמור?

שקלה או כרת? מה אתה אומר?

שקלה.

שקלה. לא.

שקלה.

שקלה? כן.

אבל כרת... ולמה? אתה יודע למה?

כרת זה גם על המתפקה שלו.

הכל טוב ויפה, אבל אני יכול לעשות תשובה.

שקל על עומת זאת, אין אפשרות, זהו.

אין אפשרות לעשות תשובה.

אתה מבין?

אבל ברגע ש...

שאלה מה אני שואל.

כשאני מביא את הכפרה,

אז אני עושה איזושהי תשובה.

רגע, רגע, רגע.

לא אומרים בבית דין, לא אומרים לנידון,

לא אומרים לנידון לפני שהוא, שהוא, שהוא מוציאים אותו להורג, שיעשה תשובה.

אומרים לו, כתוב.

ודאי, ודאי.

שיש לי תשובה, מתוודים.

גם להתוודות שכל העולם המותן מתוודים, משניות מפורשות, נו.

אז מה אתה רוצה?

אבל לא עוזר, אתה לא משנה.

זה שהוא מתוודה,

זה בשביל שלפחות תהיה לו כפרה בעולם הבא.

אבל לא יעזור לוותר לו על עונש כלה.

בכרת, אם הוא כל חיובו הוא רק כרת, זה היה מזיז בלעידים והתראה,

אז זהו, פה יועיל תשובה להתקפל לו על הכרת בכלל. לא יהיה לו עונש כזה יותר.

אתה מבין? רק מה, אם אתה חושב שתשובה לבד,

ככה שיגיד, חטאתי, עבדתי, מסעתי, ידפוק על הלב שלו,

אבל הלב שלו יישאר אותו דבר, והוא ילך בשבירות ליבו,

זה לא תשובה.

זה בסך הכול גורם בלאגן לשכן שעומד

לידו בתפילה שמפריע לו באמצע התפילה על זה שדופק על הלב שלו.

יש כאלה חושבים שהתשובה מתבטאה בזה שהוא

מכה על הלב.

מכה על הלב, אתה יודע, מכהות חזקות, זו התשובה.

אני שואל שאלה אחרת.

אתה אומר שמי שחטא במזיד, הוא עושה תשובה, מתכפר לו הכרת?

כן. מתכפר לו הכרת? הם עושים תשובה כמו שצריך. כן, כמו שצריך.

מתכפר לו הכרת. לא צריך לעשות שום דבר, מתכפר לו הכרת.

אז בוא, אין לו הפסד, על אין לו הפסד ממון.

בזה שאתה בשוגג,

יש לו הפסד ממון. אין בעיה, זה הגמון בו. נו, מעדיף. בזה שאתה בשוגג, כאילו זה יותר חמור.

כי זהו, בזה שאתה בשוגג, יש לו הפסד ממון.

אז יש לו הפסד ממון.

אומרים לו, אתה תעשה תשובה, תגיד לך, אתה תעמיד,

ותעשה,

ומתכפר לך, ואין לו הפסד ממון. אוי, כמה שאתה פשוט, אתה לא מבין, כן.

אתה פשוט לא מבין.

כשבן אדם מביא קורבן חטאת,

בזה נגמר הסיפור.

יכול ללכת הביתה, להתחיל לרקוד מחדש,

הכל נגמר.

אבל כשהוא עם כרת, הוא צריך לעשות תשובה כל השנים,

כל חייו,

כי אולי התשובה שהוא עשה, היא לא הספיקה.

הוא יכול לדעת, בן אדם שעבר עבירות,

ועבירות כאלה, שאין אפשרות לקפר פה בעולם הזה,

אלא רק התשובה היא הגומרת הכפרה.

הוא יכול להיות בטוח שהתשובה שלו היא ודאית,

כפרה הלכת האב.

אתה יודע שכשאתה אומר,

בהלכה כתוב שיש ראשונים האומרים,

וככה גם נפסק,

שאתה צריך להתוודות גם על עבירות כאלה, שברור הדבר שלא עשית אותן בגלגול הזה.

למה?

כי אתה צריך להתוודות על מעשים כאלה שאולי עברת עליהם בגלגול הקודם.

אז עדיין עובד עליך.

הנשמה, הנפש שלך,

היא סוחבת את הפגם הזה גם לאורך כמה גלגולים.

ואתה צריך להתוודות, ושוב להתוודות, ושוב להתוודות. שמה עדיין לא תתכפר.

אתה מבין איזה פקל אתה סוחב עליך?

איזה מסע?

תשאירים כאן, תפנים, ותכשירים כאן. כן, אתה לא יכול לדעת.

אני אולי בין איזה ארבע מאות, אני לא יודע?

אולי אפילו יותר.

מאיפה אתה יודע?

נכון, מאיפה אתה יודע?

טוב.

הכנסת מעורכת תולעת, אבל... טוב.

אני מרשה לעצמי לומר שיש קצת שינויים.

זה אומרים להמון העם, שזה רק עד שלושה גלגולים.

על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו.

אתה מבין?

אבל השאלה היא איזה חלק בנפש.

אם זה חלק, למשל, של ה...

הלוא באדם יש נפש, רוח, נשמה. אם למשל בנפש

הוא חטא, חטאים ששייכים לנפש,

אז הנפש הזאת תבוא עד שלוש פעמים.

חיה יחידה.

אה? חיה יחידה גם. זה עוד עניין.

זה עור מקיף, זה נקרא. לא משנה.

אז העניין הזה של הנפש, הוא יבוא שלוש פעמים.

אבל הרוח, החלק של הרוח,

זה נפרד. זה יש לו צ'אנס עוד שלוש פעמים.

לא, אבל גם על החיילים.

ולנשמה, גם עוזר לשפעמים.

טוב, אני לא...

אתה פשוט גורר אותי להיכנס לדברים שאני לא הייתי רוצה.

במובן, אז זה מה שכתוב.

בכל אופן,

אתה צריך להתוודות על מעשים שעשית

בגולגולים קודמים.

לעומת זאת, אם אתה מביא חטאת,

ואז אתה עושה תשובה,

בזה נגמר הסיפור.

מתקפר לך.

אתה לא התכוונת לעבור פה על רצון השם.

כשאדם הוא במזיד,

אז יש פה עניין של מרידה במלכו של עולם.

הוא יודע שזה אסור,

והוא הולך ועושה.

זה חמור ביותר.

בשוגג הוא לא התכוון למרוד בקדוש ברוך הוא חלילה.

לא התכוון לעבור איסור. מיד כשהוא יודע, הוא באמת כועם לו נורא שזה שהוא עשה.

אז למה בכל זאת צריך להביא כפרה?

בגלל שיש עליו תביעה. למה לא למדת?

למה לא דקדקת? לשים לב מה אתה עושה.

זה התביעה.

כי כשזו תביעה ברמה כזו,

מסתפקים בקורבן.

הבנת?

אז אני רוצה לחזור את כל הימים גם בנקודנקודים קודמים,

עם כל העברות גם שהוא לא עשה שום דבר.

הוא לא עשה שום דבר מתי.

אם אדם הלך בתל,

כן. הוא לא עבר עבירה.

נו. זה גם עבירה. ביטול תורה.

ביטול תורה. נכון. אז גם על הימים האלה צריך לחזור ביטול תורה.

והערכת האם שהחייבים עליהם עשה. מה זה כשאתה אומר בווידוי?

והערכת רואים שהחייבים עליהם עשה. מה זה?

מה זה עשה?

ודיברת בם ולא בדברים בתלילים?

לא דיבר כלום, גם בדברים בתלילים לא דיבר. אתה יודע, זה נכון לא במדת תורה.

אה, לא דיבר, לא דברים ביטליים ולא זה.

אבל ביטל, עשה שלו, ודיברת בה.

יש מצווה של, והגית בו יום ובלילה.

אמנם זה בנביאה, יש פה בנביאה, אבל יש מצווה שלו, ודיברת בה,

אתה מחויב לדבר בדברי תורה.

זה החמצן שלך.

אז מה, אם הגבול הוא קודם לעולמות של ראשים שלי?

מנחם עמי.

הוא צריך באמת לעשות תשובה.

רק הכלל הוא, שעבר על עשה ושב,

אין עוזר משמעת שמוכנים לו. כלומר,

כשבן אדם עושה תשובה על ביטול עשה,

אז מיד התשובה מכפרת לו.

אפילו הרבה עשים?

אפילו עבר הרבה שנים על אותו עושה?

כן.

כן.

אבל שוב, זו שאלה של

כמה עומק בתשובה צריך להיות.

אי אפשר שבן אדם יבוא ויגיד,

אני עושה תשובה ובתוך תוכו הוא לא מתכוון לשוב.

צריך גם כל התנאים של תשובה.

לא, הוא מתכוון מאה אחוז, זו שאלה. חרטה, וידוי, קבלה לאבא.

רבי רבות, אומר משה מאה יום עכשיו אני לומד תורה.

אז עכשיו נגיד, 400 שנה הוא חי בגלגולים הקודמים,

אז 400 שנה נמחק לו ביום אחד.

אז אני אומר,

כשזה באמת מעומק הלב,

תשובה עם כל התנאים שצריך. ביום אחד. אז נכון, זה מחפש לו על הכל, אם זה עשה.

אם זה לא תעשה, אז יש גם...

יום הכיפורים ממרק.

ואם זה יותר מזה, אז גם ייסורים צריך בשביל זה.

מובן?

ולפעמים צריך גם את המיטה בשביל למרק.

מובן?

זהו.

נראה ברשי.

רשי אומר,

מנען אמילא,

שיש מחלל בשבתו על התרבה וחייב על אחת על כולן.

ויש מחללן וחייב על כל שבת.

הכי גרסינן אומר רשיעה, כיצד ושמרו בני ישראל את השבת?

שמירה אחת לשבתות הרבה,

ואת שבתותיי תשמורו, שמירה אחת לכל שבת ושבת.

אומר רשי,

נקרא כמה הפסוק ושמרו בני ישראל את השבת,

חד השבת הוא דחשי.

הוא הזכיר שבת בלשון יחיד,

מה שאינו מקפיד אלא על האחת.

אבל והחקתי, בפסוק השני מה כתוב,

את שבתותיי,

הכול הוא הקפיד, הוא הקפיד על כל השבתות שהוא חלל.

כלומר, פעמים שהקדוש ברוך הוא מקפיד על כל שבת ושבת שחלל.

פעמים שהקדוש ברוך הוא אומר, אני מקפיד על מה שחיללת את השבת.

כלל השבתות נחשבות כאילו שבת אחת.

ולא מסרן אלא לחכמים לדעת לדקדק מהיכן ללמוד,

לחייב חטאת על כל שבת ושבת,

ומהיכן ללמוד לחייב חטאת על כל השבתות,

את זה הוא מסר לחכמים,

שהם ילמדו, ילמדו

בכוח הבנתם,

מהיכן ללמדים את היסודות האלה. מאיזה פסוק בדיוק?

להודיען מצווארה,

היי בשכח עיקר שבת, אחת לשגגי.

האחת מלמד על המצב שהוא שכח את עיקר השבת,

שאז חייב חטאת על כל השבתות, כי זה שגגה אחת.

תוצאת עשייתו את כל חילולי השבתות,

זה מזה ששכח את השבת בכלל.

אבל והי, אבל לעומת זאת האחר, שכן, ידע עיקר שבת, רק ששכח שהיום שבת,

ושוכח שהיום שבת, אבל יודע עיקר שבת.

פה אני מחייב אותו חטאת על כל שבת ושבת. למה?

דעיקה לממר, ימים שבנתיים

הביא הנדיעה לחלק.

מה פירוש?

הימים שיש בין השבת לשבת,

זה נחשב כמו ידיעה שמחייב אותו בחילוקי כפרה,

כפרה לשבת הראשונה, ושוב לשנייה.

כמו למשל, אם אדם קוצר בשבת,

אז אם הוא קצר במשך כל השבת מכוח שגגה אחת,

לא נודע לו שהפעולה הזו אסורה,

אז כמה הוא חייב על הקצירה הזו?

גם אם היא נמשכה כמה שעות.

אבל מה יהיה הדין אם נודע לו בינתיים

שזה אסור,

ושוב שכח והמשיך הלאה לקצור,

אז הידיעה הזו מחלקת את המעשים, את המעשה הקצירה שלו לשניים.

חלק הקצירה שקודם הידיעה זה חטאת אחת,

חלק הקצירה שאחר הידיעה זה חטאת אחרת.

גם פה הימים שבינתיים גורמים לחלק

בין חילול השבת הראשונה לחילול השבת הבאה,

ויחייב מכוח זה על כל שבת ושבת.

אז שמענו שמותר לחכמים, אם חכמים יבואו בין אדם לשניהם,

אז הם יגידו לו, תשמע, אתה ככה, אתה ככה, אתה ככה, אתה ככה, אתה ככה, כבר ראינו את המשנה.

המשנה כבר אמרה לנו כבר את החילוקים הללו.

רק רשי אומר, רשי בא ואומר,

הלוא לא כתוב בתורה הקדושה מתי חייב על כל שבת, מתי חייב

חטאת אחת על שבתות הרבה. לא כתוב.

רק בתורה נרמז

שיש פעמים שחייב חטאת אחת על כל השבתות,

ופעמים שחייב חטאת על כל שבת ושבת.

מהיכן לקחו זאת חכמים לומר שדבר כזה חייב על כל שבת, ודבר אחר חייב חטאת על כל השבתות?

זה ניתן על ידי חכמים שיבינו לבד מה מה עליהם.

טוב, אני מדבר על בן אדם אחד, אם רוצים לדעת לאיזה קטגוריה לסווג אותו

אז אני שואל אותו

רגע, מי שמסווג אותו עכשיו, אם הוא בא לפני חכמים,

תשאיר לו בית דין לפני חכמים, אז החכמים סיפקו אותו בארץ,

אז הוא מסתפק בארץ.

אבל אם חכמים בארץ, נגיד, לא סיפקו אותו, לא בא לפני בית דין של הארץ,

אז זה כבר בשמיים,

עושים לו את הדין שמיים,

מה פירוש? בן אדם בכלל לא יעדרו שהוא חייב חטאת?

לא, הכוונה היא יש בית דין של הארץ,

ויש בית דין בשמיים.

בסדר, אז הוא לא הביא חטאות, אתה שואל, מה ידעים אם הוא לא הביא חטאות?

אבל באופן פרטי, הוא לא בא בדרך כלל לפני בית דין,

שיגידו לו, תעשה ככה, תעשה ככה.

הוא לא בא לפני בית דין. הוא מעצמו מחפש... אם הוא לא בא לפני בית דין,

אז הבית דין של השמיים, הם כבר יצטרכו. כן, אבל אתה חייב להבין שאדם נורמלי מחפש שיתכפר לו.

לא מדובר פה באנשים שהם מומרים לשבת ולא אכפת להם,

עם חלולי השבת.

מדובר פה באנשים שהם ירעים וחרדים שלא לחלל שבתות.

אז נדמה לי מיד כשהוא עשה איזושהי מלאכה של איסור,

הרי חייב להיות שנודע לו אחר כך שהוא עבר איסור.

אלא מה? בשעה שעשה לא ידע.

אז כשהוא נודע לו הוא מיד בא לרב או לבית דין ואומר לו,

מורי ורבי,

עשיתי כך וכך, מה אני עושה?

הוא אומר לו, ידעת או לא ידעת?

הוא אומר לו, לא ידעתי. מה לא ידעתי?

לא ידעתי שהיום שבת,

לא ידעתי שהפעולה הזו אסורה.

אבל אומר לו הרב, אז אתה יודע מה? אתה יכול להביא קורבן חטאת וזהו זה.

אתה יכול להירגע.

מיד קפץ משמחה.

מדובר פה באדם שמעוניין לכפר על עצמו.

אבל אם הוא לא חש להביא חטאות ומעדיף שיתחשבנו אותו בשמיים,

בבקשה, אומרים לו, תפטר, כמו שאומרים לו, בבקשה, בכבוד.

אין בעיה, אתה בוחר בדרך הזו?

אתה מדמיין לעצמך ששם יהיה יותר קל?

בבקשה.

אחר כך נראה.

אתה יודע שיש ירושלים יותר קל בזה? בוודאי.

עונש של שמים זה הרבה יותר חמור.

על אותו חטא?

על אותו חטא, בטח.

כשבן אדם מקפל את עונשו כאן בעולם הזה,

אז הוא מתכפר

אם באופן מלא או באופן חלקי.

אבל אם בן אדם לא מקבל בכלל עונש,

מתחילת חשבון העונש זה שמה, אוי ואוי, כמה הוא מקבל.

כמה הוא מקבל.

לא, לא, לא, לא, לא אמרתי שם עונש,

פסקתי משם, פסקתי שם. למה צריך לגעת לפסק שמה? בגלל שהוא מדובר פה ביחד שלא יתכפר פה.

לא יכולים לפסוק שמה כשהוא עדיין פה?

ומה פוסקים?

שמה?

לתת לו איסורים?

בשביל זה הוא מביא חטאת, להימנע מהאיסורים.

הלא הקורבנות

מונעים את האיסורים.

תגיד מה, אדם שמציע אצלך לאוסיף.

נכון.

הוא לא עושה מלחמתים לבן דין.

והוא לא עושה...

מעל השם ומעל המקום בשבעים, תנים אותו,

אתם ניתן לו כל יום,

תנים אותו, תציע לו את חברה שלך א' בן ג' ככה ותכה וככה וככה וככה וככה וככה. נכון, אז בשביל זה,

ככל שהוא ממהר לעשות תשובה,

אז יהיה יותר קל לו.

וכשהוא מאחר לעשות את התשובה, זה יותר חמור.

בגלל שהקדוש ברוך הוא אומנם מאריך הפה, מאריך אפו,

כן?

ובסוף אבל הוא גבה דינוי, הוא

גובה את מה שמגיע.

מידת הדין טובעת.

את העונש המלא.

לכן יזדרז האדם לעשות תשובה.

אם פגע בחברו, יבקש ממנו מחילה.

האדם שאומר, האדם שאומר,

אני כשאני אגיע למה אני סומך על החמור של החזון ברוך הוא.

זה על אחת כזה נאמר

יוותרו, יוותרו את מיער. זה אותו חשבון, אותו חשבון. אדם שבא ואומר,

אדם שבא ואומר, אני לא צריך לעשות כלום, הקדוש ברוך הוא ירחם עליי,

אז זה לא תשובה,

זה לא מספיק.

תשובה פירושו לדבר שהיא חרטה,

וידוי, כלומר שיכיר בעוצם חטאו וקבלה לאבא.

אבל אם הוא הולך בשוררות לב לומר, אה,

הוא אבא שלנו, אז הוא ירחם עלינו.

אז גם הנהגה ש...

הוא מרחם עלינו. הוא בוודאי מרחם, ולכן מכוח הרחמים הוא נותן לך את האפשרות לעשות תשובה.

אבל אם אתה במו ידיך לא עושה תשובה,

אז אתה בעצמך הפלת את עצמך לבור, ואתה מתאבד.

הרב עושה תשובה.

אדם, אבא,

האבא אומר לבן,

האבא אומר לבן, אל תפיל את עצמך לבור,

נכון?

כי הוא מרחם עליו.

והבן הולך ומפיל עצמו לבור, אז הוא לא יעמוד בגלל שהאבא מרחם עליו?

אז בואו נקשב שאלה אחרת. הוא הפיל את עצמו לבור.

אז בואו נקשב שאלה אחרת.

אדם עושה את כל מה שהוא יכול, מה שהוא עושה תשובה,

אבל הוא לא יודע, יכול להיות שעדיין יש לו ארגורות,

יש לו חומרים שם על השאלה.

אני אומר, תשמע, אני עושה מה שאני יכול.

מי שעושה, אני עושה מה שאני יכול לתת תשובה.

אני לא מבין מה אני יכול לדעת, ואני אגיע לשם מה, מה פתאום ימצא לי, ככה השפעה יוציאו לי מה, תנוח הכרובה.

אבל הוא עושה את כל מה שניתן מבחינתו.

אני אומר, אני תמוך על הקדוש ברוך הוא שירחם עליי.

אני לא יודע, אני עושה מה שאני רוצה. אם הוא עושה את כל מה שניתן מבחינתו,

ואני אומר, אצלי זה משפט קצר,

כן, אבל העשייה שבזה היא קשה ביותר.

אני מדבר, אבל באמת,

הוא עשה תשובה במשך שנים,

ותשובה מעומק הלב, ורואים עליו את השינוי הגדול.

כשאדם באמת עושה את כל הניטול מבחינתו,

לפי האומדן שבשמיים, אני לא יודע. הוא עדיין לא יקפר לו הכל, יש לו עדיין... בסדר, אבל הוא עושה את כל מה ששייך שיעשה,

אז הקדוש ברוך הוא.

אין כוח יותר גדול מהתשובה.

כן, אבל אם עכשיו הוא עלה לשלבים, ועדיין יש לו קצת איזה להשיב, אז עוד פעם,

אם יש לו,

אם יש לו, אם יש לו,

אם יש לו, אז פירושו של דבר שעדיין לא התכפר לו לגמרי,

כי,

כן, אז חייב להיות שהיא תשובה מלאה לא הייתה, כי אם הייתה תשובה מלאה, לא היה נשאר לו כלום.

הכל היה מתכפר.

תבין.

אבל אין צדיק ושעשה טוב ולא יחטא?

בשביל זה אומרים לך, תעשה תשובה.

לכן אני אומר.

אבל אם הוא עשה את התשובה, אז יתכפל.

אומר רשי, בואו נגמור...

איסורים ממרקים פירושו האיסורים גומרים את הניקוי.

הוא עושה תשובה, אבל הניקוי לא נגמר.

הוא עלה לשמיים והניקוי לא נגמר. אז המיטה ממרקת.

אם הוא נפטר, אז המיטה ממרקת.

גם אחרי המיטה, פה מדברים על מצב כזה, מה שנאמר, יסורין ומרקין, פרושו של דבר,

שיש מצב שהתמרק לו החטא קודם המיטה,

על ידי האיסורין.

אבל אם הגיע זמנו,

והוא עשה תשובה, אני מדבר באופן שהוא עשה תשובה גמורה,

אלא מה? לפי חומרת העבירות הוא היה צריך לקבל גם איסורים.

מי אמר שמיטה יותר קל?

מי אמר שמיטה יותר קל, שמיטה זה יותר קל? מיטה ממרקת, כמפורש כתוב.

מיטה ממרקת, אפילו חילול השם זה הדבר הכי חמור, מיטה ממרקת.

אבל יש איסורים שהם קשים עם מיטה.

אוי. יש איסורים שתגיד לבן אדם,

אני מוכן, אתה רוצה מיטה או אתה רוצה את האיסורים האלה? הוא יגיד לך, אני מעדיף מיטה. אתה שואל שאלות טובות, אבל כך כתוב,

שהמיטה היא הממרקת לכל אותם דברים שהאדם עשה עליהם תשומה? זה בסדר שאלה. אז למה בן אדם חולק כשהוא שופף שנה עם חמצן, אתה בוקח אותו, תיקח אותו על המקום, והמיטה ממרקת, למה מיטה ממרקת?

המיטה ממרקת, תיקח אותו על המקום,

הוא שופף שנה עם חמצן. כיוון שהייסורים הם גם מביאים אותו למצב שהתשובה תהיה יותר עמוקה.

אתה חייב להבין

שייסורים זה נותן גם ביטוי בתשובה שלו,

בהרגשת הצורך שלו בקדוש ברוך הוא.

הלוא חלק גדול ממה שבן אדם חוטא בגלל שהוא לא מרגיש עד כמה הוא מחויב לקדוש ברוך הוא.

וישמן ישורון ויברץ.

בן אדם, יש לו את הכול.

לא.

כשיש לו את הכול הוא שוכח מהקדוש ברוך הוא. מתי הוא מתחיל להיזכר?

כשחסר לו משהו.

אז הוא מתחיל להיזכר.

אז כשהוא עושה תשובה,

אם הוא עדיין במצב כזה שלא חסר לו כלום, הכל טוב,

עדיין לא מרגיש צורך מעומק הלב לחזור.

מובן.

אם באמת הוא היה עושה תשובה מעומק הלב,

תדמוננטו, היה עושה תשובה מעומק הלב, אבל באמת מעומק הלב,

היה מתקפר לו.

רק זה, בדרך כלל,

בני אדם רגילים

לא יכולים להגיע לזה אם לא הרבה שנים של תשובה,

אם לא איסורים שמתווים לזה.

מובן.

אבל אם באמת הוא עושה תשובה מעומק הלב,

עד שנהפך להיות כאדם אחר,

כמו שאומר רמב״ם, מה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה אחת לעולם,

אחד כזה נגמר.

כל העבירות שהוא עשה זה לא הוא, זה מישהו אחר, הוא כבר פנים אחרות באו לך.

רק פעמים שאדם מרשה לעצמו לומר,

איך טעה ועשו?

איך טעה ועשו?

אחד כזה לא יספיקו בידו לעשות תשובה, פירושו אפילו אם ידמה לעצמו,

שכשהוא אומר חתן הוא עבין, אני אגיד, וידוי הרי, לפני שהוא ימות, הוא יגיד וידוי.

משמיים ילכו ויענישו אותו,

שזה לא יהיה מעומק הלב, כדי שיענישו אותו גם למעלה.

אבל אם למשל הוא ישב בתשובה גמורה באמת,

אין דבר

שגדול יותר מהתשובה, שיהיה מה יהיה.

אפילו הייתה יוצאת בתקול.

בחז״ל מובן שבתקול יצאה ואמרה, שובו בנים שאוהבים חוץ מהאחר.

שההוא כפר בעיקר, אחר, אלישע בן אבויה,

כפר בעיקר.

בכל זאת, אם הוא היה שם בתשובה, היו מקבלים אותו.

זה רק היה בשביל להטעות אותו.

זה חלק מהעונש שלו, שיטעו אותו.

אה, עץ, ששתנו אותו באדמה.

הוא גדל,

אני חייב לסיים.

האנצל שיטלו אותו באדמה, והוא גדל עפום.

ההוא גדל עפום.

תינוק ששינק

ושינק עליו, הוא ינק דברים אחורים.

אחר כך כל הגבילה שלו... אימכא בסתברא. בוא נגמור את זה.

כן, כן. אדם שחטא בילדות שלו, דוגמה חטאים,

ואתה אומר לו שעכשיו הוא יהפוך לאדם אחר, כאילו לא היה מעולם,

כאילו, כאילו,

לא היה דברים כאלה מעולם.

הילדות שלו הייתה אחרת,

האימיקות שלו היו אחרות, היסודות שלו היו פגומים.

איך אתה יכול להשוות את זה לבן אדם כאילו בעולם,

כאילו, בן אדם אחר, זה לא מישהו אחר?

הרי הילדות, השנים האלה, חסרים לו.

איפכא מסתברא,

ושמרו בני ישראל את השבת, משמע שמירה אחת לשבת אחת.

ועת שבתותי תשמורו שתי שבתות, ואינו מזהיר אלא על שמירה אחת.

ובין רב נחמן, ובין רב נחמן בר יצחק,

לא פליגה אלא במשמעותה. אין מחלוקת ביניהם בדין, רק במשמעות מהיכן לומדים כל דבר.

מהי דאליף מור מאקרוע, יאליף מור מאידך. מה שלומד האחד מהפסוק הזה,

האחר לומד את זה מפסוק אחר.

כלומר יש פה חילופי משמעויות בפסוקים, אבל במסקנה,

שניהם מגיעים לאותה מסקנה, שאם הוא לא ידע בכלל מהשבת,

אז הוא חייב חטאת על כל השבתות,

ואם הוא לא ידע שהיום שבת,

זה כל השוגג. אבל הוא ידע שזה את המושג של שבת,

אז רק לא ידעו שהיום שבת,

אז הוא חייב על כל שבת ושבת.

עד כאן.