מסכת שבת - הרב אבנר עוזרי דף סט

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו מפסק את שבת, דף סט עמוד ב',

בנקודתיים הראשונות שבעמוד,

שורה תשאית מראש העמוד.

ואמר אביי,

הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה חומש

עד שישגוג בלאו שבה.

בשיעורים האחרונים הזכרנו את דעת רבי יוחנן,

שסובר

שגם אם אדם שגג רק בכרת,

הרי זה נקרא שוגג וחייו חטאת.

כיוון ששגג בכרת, אומר רבי יוחנן,

אף על פי שהזיד בלאו, אפילו שלגבי האיסור הוא היה מזיד.

אבל אם אינו יודע שיש כרת על הדבר,

הרי הוא מוגדר כשוגג וחייו חטאת.

באה הגמרא כאן לומר שיש פעמים שרבי יוחנן מודה לרשלקיש

ואינו מוגדר כשוגג, אלא אם כן שגג גם בלאו.

אמתי?

אז אומר רבי,

אדם שהוא זר, היינו אינו כהן,

ואכל תרומה.

הרי אסור לאדם שאינו כהן,

אם הוא לא כהן טהור, אסור לו לאכול תרומה.

אדם שהוא בגדר זר, אינו כהן,

אם בא הוא ואכל תרומה,

אם זה בשוגג,

התורה אומרת שהוא חייב

גם להשיב את התרומה לכוהנים,

לשלם את דמיה, את דמי התרומה, וגם להוסיף חומש.

חומש זה 25 אחוז, זה לא 20 אחוז.

לאחר שתוסיף את החומש,

יוצא שזה נקרא חומש. למשל,

אם אכל בשווי 100 שקל, הוא צריך להוסיף

רבע.

כלומר, 25 אחוז,

בסך הכל זה יוצא שהוא צריך לשלם 125 שקלים.

אז כמה זה 25 מתוך ה-125?

זה חמישית.

מה שנקרא בלשון התלמוד חומשה מלבר.

זה חומש לאחר ההוספה,

ולא חומשה מלגב, שזה חומש קודם ההוספה, מגוף הקרן. לא.

על כל פנים,

אדם שהוא אוכל תרומה בשוגג,

חייב קרן וחומש.

מה הדין אם הוא אוכל במזיד?

קרן פלוס חומש. חייב מיטה בידי שמיים. קרן פלוס חומש? ודאי.

חייב להביא את הקרן לכהנים,

ובנוסף להוסיף חומש,

שזה 25 אחוז משווי הדבר שהוא אכל, משווי התרומה שהוא אכל.

מה?

לא, אבל בשביל זה הסברתי עכשיו.

אם למשל הוא אכל בשווי 100 שקל,

יוסיף 25 אחוז שזה 125 שקל בסך הכל,

נמצא שה-25 שקל מתוך ה-125 זה חומש.

זה לא...

אה, הבנתי. נמצא,

נמצא,

נמצא שזה חומשה מלבר.

כלומר, זה חומש לאחר ההוספה.

לאחר שתוסיף את החומש, יתגלה שאת תוסיף את החומש מתוך ההסך הכללי.

על כל פנים זה הדין.

למעשה, את הדין הזה קראנו

בפרשת השבוע האחרונה, בפרשת אמור.

נאמר בויקרא כב, פסוק יד,

ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש.

אבל אם הוא אכל את זה במזיד,

הוא חייב מתעבידי שמיים.

אף אחד מחללים על פרוטה.

לא מוסיף חומש,

אבל חייב מתעבידי שמיים, שנאמר,

ומתו בו כי יחללו.

מאחר שנאמר שם בסמוך וכל זר לא יאכל קודש,

למדים מזה שהפסוק בית ובוי כי יחללו, הוא מדבר גם על המצב

שאם אדם שהוא זר אכל תרומה,

חייב הוא מיתה, שזה מיתה בידי שמיים.

עכשיו,

בואו ונתבונן.

אותו אדם שאכל תרומה בשוגג,

כן?

האם בשביל להגדיר אותו כשוגג הוא צריך שלא ידע שאסור לאכול תרומה?

או שנאמר שיש אופן שהוא כן יודע שזה אסור.

בכל זאת הוא ייקרא,

בכל זאת הוא ייקרא שוגג.

למה?

יכול להיות שהוא לא ידע שיש מתעבידי שמיים.

אביי בא ואומר שפה רבי יוחנן מודה שבשביל להגדיר את אותו אדם זר שאכל תרומה, בשביל להגדיר אותו כשוגג,

ואז הוא יהיה חייב חומש,

זה רק

אם הוא שגג בלאו, היינו, לא ידע שיש איסור בדבר.

כגון שהוא סבר שזה חולין.

אז הוא לא ידע שזה תרומה.

ועל זה שואלת הגמרא, כל מודים מן.

כשאתה אומר הכל מודים, למי זה מתייחס במה שאומר הכל מודים? מי מודה למי?

רבי יוחנן. רבי יוחנן.

לכאורה הכוונה,

שאגב שמצאנו קודם לכן מחלוקת מרבי יוחנן לריש לקיש,

שלדעת רבי יוחנן שייך שיהיה שוגג

במה שהוא שגג בכרת אף על פי שיהיה זיד בלאו,

ולריש לקיש אינו שוגג אלא אם כן שגג גם בלאו.

אם כן, כאן רבי יוחנן יסבור ויודה לריש לקיש

שאינו שוגג אליו אם כן שגג בלאו.

שואלת גמראי, אם זו הכוונה, פשיטא.

מה הבעיה באל-חדש?

פשוט הדבר שיודק פה רבי יוחנן,

שאינו שוגג אליה אם כן ישגוג בעצם עליו.

למה?

כי אמר רבי יוחנן,

איך הדלקה כרת?

איך הדלקה כרת? לא.

כל מה שרבי יוחנן אומר שחייב קורבן,

גם אם הוא לא שגג בלב,

אלא הזיד בלב,

זה במקום שיש כרת.

אז שייך לבוא ולומר,

עצם זה שהוא לא ידע שיש כרת,

זה מספיק כדי להגדירו כשוגג.

אבל כאן הרי אין כרת.

אין כרת.

אז כל המציאות של השגגה,

זה רק באופן שהוא שוגג בעצם עליו.

אז מה הבעיה בא להגיד לי? זה פשוט.

עונה הגמרא, מה עוד תימה?

מיתה במקום כרת עומדת.

היה מקום לבוא ולומר שכאן, זר שאכל תרומה,

הרי במזיד שהוא חייב מיתה,

בידי שמיים,

זה במקום כרת.

ישנם איסורים

שעל השוגג חייב עונש מסוים,

ועל המזיד יש כרת.

כלומר, כשיש כרת

על המזיד, על השוגג חייב חטאת, ועל זה אמר רבי יוחנן, כיוון ששגג וכרת אף על פי שהזיד בלם,

פה, בזר שאכל תרומה,

על המזיד יש מיתה בידי שמיים,

ועל השוגג יש חומש.

אז היה מקום לבוא ולומר שיוכל להיות מצב של שגגה במה שהוא שגג.

לא, לא.

בדיוק, שהוא לא ידע שיש מיתה בידי שמיים.

הוא ידע אומנם שזו תרומה,

הוא ידע שזה אסור.

אלא מה?

הוא לא ידע שיש מיתה בידי שמיים.

וכי שגג במיתה, נמי לך, הייתי אומר, שעצם זה שהוא שוגג במה שהוא לא ידע שיש מיתה בידי שמיים,

יהיה שייך לחייבו חומש, כיוון שזה מוגדר כשוגג, עפעל פי שהזיד בליו.

כמשמע לן.

ולכן,

באבא אל להשמיע לנו, לא, זה לא כך.

אלא,

מתי?

מתי הוא נקרא שוגג לגבי זר שאכל תרומה?

רק באופן שהוא שגג גם בליו.

אבל אם הוא שגג,

אבל אם הוא שגג במיתה בידי שמיים ולא בליו,

הוא נקרא מייזיד,

ואינו מביא חומש,

ואינו מביא חומש.

היינו אומרים שמיתה בידי שמיים זה כמו כרש. בדיוק.

כלומר, מבחינת השגגה, לא שזה כמו כרש.

הייתי אומר,

שעצם זה שהוא לא ידע שיש מיתה בידי שמיים,

זה יהיה,

ויחשיב אותו כשוגג,

כמו שהאדם שלא ידע שעל המזיד יש כרת,

שאז הוא נקרא שוגג.

אברהם אמר?

כן.

בנוסח אתה תראה שמוסיפים גם את העניין הזה של החומש.

מוסיפים בתיגור, אבל מה אמרת?

החילון.

במה זה מתבטא שאתה אומר לי להוסיף חומש?

במה זה מתבטא?

אם אתה אומר, הרי אני צריך לחלל את החומש.

מה שאני אמרתי, חומש?

אני אגיד חצי, תגיד חצי, יאללה, חצי או חצי.

בימייה תגיד מילה. מן התורה אפשר לחלל גם על פירוטה.

אז איפה מתבטא החומש? איפה מתבדא הקרב? איפה מתבטא החומש?

מה אתה שם? אתה זוכר את הנוסח?

זה אתה נוסח.

נו?

הוא מחולל הוא וחומשו על מצביעה שהיא חטייה לפרוטה על פירוט מצר שני.

זה המצב.

איך אני יכול לחלל, אתה יודע, את ההוא וחומשו

על מצביעה שהיא חטייה בכרוטה שבה על מעמצר שני?

אני מחלל חומש על פירוטה?

אז איפה החומש?

אני לא מתבטא החומש.

הוא וחומשו הכוונה שאני מתכוון לחלל גם בשביל לפתור את חיוב החומש בחילול

במה שאני מניח על פרוטה.

אמרתי להתבטא שאני לא יכול, רק שהחומש הוא חומש, הכוונה היא בפועל חומש.

איפה שהם חומש? איפה החומש?

איך עשינו חומש? זה אתה שואל, הבנתי.

טוב,

אנחנו נבער את זה בעזרת השם

לאחר השיעור.

אתה פתח את הפעם ביורי דעה,

את העניינים האלה, יש עוד ערכות תרומות?

לא.

המשניות. אתה מדבר עליה בהלכה.

טוב,

נמשיך הלאה. רבא אמר, מיטה במקום כרת עומדת

וחומש במקום קורבן כרת. רבא חולק?

רבא חולק, בדיוק.

רבא חולק על הבין וסובר,

שמיטה בידי שמים, כאן לגבי זר שאכל תרומה,

זה כמו

עבירה אחרת שיש על זה כרת במזיד.

וכמו ששגגת כרת שמע שגגה לדעת רבי יוחנן,

באותם מקומות שיש כרת על המזיד

וחטאת על השוגג,

אומר שם רבי יוחנן, כיוון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלב,

הוא עדין כאן לגבי זר שאכל תרומה, שהמזיד זה מתאבדי שמים,

והחומש זה במקום קורבן.

כלומר,

כמו במקום אחר שיש חטאת על השוגג,

אז פה יש חומש על השוגג.

זה אותו דבר. ממילא יוצא כך.

אומר רבא, לפי רבי יוחנן, יהיה עדין,

שאם הוא יהיה מזיד בלב,

כלומר, ידע שזה תרומה,

והוא יודע שאסור לאכול תרומה,

כיוון ששגג במיטה בידי שמים,

יהיה חייב את החומש.

למה?

כי יש לזה דרגה של שוגג, הגם שבעצם עליו הוא היה מזיד,

כי הוא שגג במיטה בידי שמים. הוא לא ידע שיש על זה חיוב במיטה בידי שמים.

אז זה החידוש, שהוא יהיה חייב חומש?

נכון.

ולפי הביי הוא אפילו חומש לא יהיה חומש? לפי אביי, אם הוא יהיה מזיד בלב, הוא לא יהיה חייב חומש. זה גוף הכתוב פה.

אז רגע, היו היו נותנים להביא קורבן?

אין קורבן.

אני לא יכול להביא קורבן. אין פה קורבן, אין פה קורבן. אמרנו מה שקראת, לא, לא, לא. השוגג שלו זה קורבן.

צריך לדעת

שישנם,

ברור, אם כשאותם דברים שעל המזיד יש קראת,

אז בשוגג חייב חטאת.

אבל פה זה לא כך.

פה על המזיד יש מיטה בידי שמיים.

אז הכלל הזה של חיוב חטאת אין פה.

פה התורה נתנה אפשרות לכפר על השוגג, לא בחטאת,

אלא על ידי החומש.

מה שנקרא... רגע, מיטה בידי שמיים זה קראת?

לא, מה פתאום? זו דרגה אחרת בקראת.

אמרנו כבר פעם... מיטה בידי שמיים... לא, מיטה בידי שמיים זה לא קראת, זה שני דברים שונים.

קראת

זה שהוא מת בקיצור ימים של או קודם חמישים או קודם שישים.

אבל בטוח לא כתוב על זה היא קראת. וגם זרעו נחרט, לא.

וגם זרעו נחרט.

לעומת זאת, במיטה בידי שמיים, דבר ראשון אין, זרעו נחרט.

וגם שייתכן שהוא ימות אפילו לאחר שישים, לאחר שבעים, לאחר שמונים.

אבל הוא מת

לפני הזמן שהיה ראוי לו אלמלא אותו חטא.

זה מיטה בידי שמיים.

זה עונש אחר, פחות מכרת.

עונש מיטה בידי שמיים זה עונש

פחות חמור מאשר כרת.

על כל פנים,

רב אל אוחז שהמצב בזרשע יאכל תרומה מקביל למה שמצאנו באיסורים אחרים שעל המזיד יש כרת.

מה מקביל?

בשאר איסורים,

ישנם איסורים בתורה שעל המזיד יש כרת,

והכפרה בשוגג זה החטאת.

כאן בזרשע יאכל תרומה על המזיד יש מיטה בידי שמיים,

ועל השוגג מביא כפרה על ידי שמוסיף חומש.

מובן?

אכן אומר רבא,

ההקברה הזו אומרת שעדיין יסבור רבי יוחנן,

כיוון ששגג במיטה בידי שמיים,

אף על פי שהזיד בלב,

דינו כשוגג שמוסיף חומש ובזה מתכפר לו.

מה זה שייך?

מה, מה, מה? תרומה על תלמיד השמיים, כתוב מי שהלך ארבע אמות בימים לפי הגליים,

בלי בית, בחוץ. הלך ארבע אמות, תרומה על תלמיד השמיים.

אני לא יודע אם זה...

תקראו לך על תלמיד השמיים.

כן.

אתה צריך להבין ששם כנראה מדובר במצב שהוא מזלזל באיסור.

הוא מזלזל מזיל. לא פה, מזלזל הכוונה באופן תמידי.

פה אפילו על פעם אחת הוא כבר חייב.

מי אמר שהוא לא חייב על פעם אחת אם הוא מתכוון עליו?

לא, זה לא מסתבר.

לבוא ולומר שבגלל שהוא הלך פעם אחת,

לא מצאנו בתורה הקדושה דברים כאלה. אתה תראה את זה, זה מזלזל. כן, ברור לי, אני מסביר.

זה כתוב,

זה מובא בחזל, העניין הזה, למיטה בידי שמיים. זה לא מובא בתורה.

בתורה הקדושה כתוב באמת ובואו כחללו. בעצם הדבר שהוא עשה עוון

כזה וכזה, חייב לתלמידי שמיים.

ובאמת כתוב בתורה מי שאכלו. תרומה.

כן.

ומתו בו כי יחללו.

אמרתי כבר קודם.

יש פסוק מפורש.

בגלל שזה מפורש בתורה.

מה שאין כן שם, שזה הכל מדרבנן.

מצאנו הרבה פעמים שבן אדם שעובר על דברי סופרים, חייב לתלמידי שמיים.

מה פשוט הוא חייב לתלמידי שמיים? שהוא מזלזל.

מה זה מזלזל?

כשהוא עושה את זה באופן תמידי.

אבל על פעם אחת?

לא יתנו מזה שמיים.

אתה מבין?

אתה יכול לבדוק את זה.

אני אשמח מאוד.

רוני, לא עכשיו.

אבל תזכור אחרי השיעור לבדוק את זה.

כן?

ואם אני טועה, אז תגיד לי.

לי 99.9 שככה הם הדברים.

זה רק באופן שהוא מזלזל.

בעניין הזה.

זה לא רק פה. בהרבה מקומות שמצאנו, זה לא דין תורה.

אלא זה דין תקנה של חכמים,

או מנהג של חכמים, אמרו.

זה הכל רק בשביל, באופן שהוא מזלזל באופן תמידי.

לא באופן שהוא עושה את זה חד פעמי.

מה שאלת, ארן?

מה?

חד פעמי גם יכול להיות מזלזל.

לא.

לא מספיק.

אם לאחר מכן, מיד אתה רואה אותו שהוא

מתקן את זה, לא תהיה בעיה.

אז יבוטלנו בגזירה, אבל הגזירה תחול על הפערות. לא, לא.

לא.

זלזול פרשו של דבר שהוא עושה כמה פעמים.

אז זה בבתי זלזול.

רשי אומר,

בסדר? הנה, אני נותן לך את הכיוון.

שאם אני טועה,

תבוא ותגיד לי.

לא, אבל אל תגיד ואחר כך תשכח. תבדוק את זה. לא, אני לא זוכר שהוא חילק שם.

אז בסדר, זה תשכח בשבילי.

מאיפה אני לוקח את זה?

אבל תבדוק את זה.

הלאה.

אנחנו נראה את רשי קודם, כן? אנחנו צמודים להכוונה שנתן לנו רונן פעם, שלא ללמוד הרבה בלי רשי.

אז הנה, עכשיו נראה את רשי.

הכל מודים בתרומה.

זר שאכל תרומה בשוגג משלם.

משלם

קרן וחומש

על שגגתו.

דכתיב איש כי יאכל קודש בשגגה.

ובהמשך, ויסף חמישיתו עליו, כך כתוב.

אבל מזיד אין מוסיף חומש,

וחייב מיטה בידי שמים. דכתיב,

אתם רואים, רונן,

ומתו בו כי הח...

וסמי חלה וכל זר לא יאכל קודש

בלאו שבא, אומר רשי, מה זה עד שישגוג בלאו שבא? לדעת הבא יהיה.

בזר שעה אחת תרומה, מתי הוא שוגג דווקא אם הוא שוגג בלאו?

מה פשוט בלאו?

כסבור,

כסבור,

חולינו,

ואין כלאו.

רשי עדיף לפרש

מה זה סוגג,

שהוא לא ידע שזה תרומה בכלל.

למה רשי לא פירש,

הוא יודע שזה תרומה,

אבל הוא לא ידע שיש איסור. כי הוא מודה גם בלאו וגם בקרן.

הוא לא ידע שיש איסור.

מה? כי הוא מודה גם בלאו וגם בקרן.

אני לא מבין מה שאתה אומר.

כי הוא מודה גם בלאו וגם במיטב ידשם.

כן, אבל אני שואל, למה צריך להגיד לי

שמתי זה נקרא שוגג,

מה זה שגגת לאו?

שהוא לא ידע שזה תרומה.

זה גוף אבל שהוא מודה.

בסדר.

אבל יש עוד אופן,

הוא נקרא שוגג בלאו, אבל הוא היה בסית בלאו, אבל שוגג במיטה בידי שווה. לא, מה הקשר?

יכול להיות שהוא יודע שזה תרומה,

אבל לא יודע שאסור לעזור לאכול תרומה.

אולי זה השוגג?

זה גם אפשרות.

למה רשי עדיף לפרש

שמה זה השגגת לאו כאן?

שהוא לא ידע שזה תרומה.

למה לא פירש

שיש אפשרות נוספת?

הוא ידע שזה תרומה, אבל לא ידע שיש איסור.

למשל בשבת.

אולי זה לא שכיח. מה שוגג בשבת?

דקה.

שני האופנים של שוגג בשבת, מה הם?

או, או,

או שלא ידע שהפעולה הזו אסורה,

או לא ידע שהיום שבת.

מה יותר? יכול להיות שכיח.

הרב, אמרנו שאני לא יודע שגם לאומיה שיש איזה רגע.

לא, זה מה שאמרנו כאן.

שרבייס אומר עד שישגוג בלאו שבה.

שאם ההשגגה שלו זה רק בעונש, אבל הוא מזיד בלאו, הוא יודע שזה אסור,

אז רבייס אומר זה לא נקרא שוגג פה.

בזמן שאת בית המקדש... אתה שומע?

זה גוף האומר רבייה.

מה שאתה אמרת עכשיו זה רבא.

רבא אומר שהוא שוגג במיטה ביתי שמיים,

זה מספיק סיבה כדי להגדירו כשוגג.

אבל רבייה חולק.

רבייה אומר, מה פתאום?

מתי הוא שוגג דווקא אם הוא שגג בלב?

רשי אומר, מה זה שגג בלב?

הוא לא ידע על שמה שהוא אוכל את התרומה.

אז מיד... הדוגמה.

הדוגמה.

אז אתה אומר, מה יהיה הדין?

אז אני שואל.

ירשי יכל לפרש אבל עוד דוגמה,

ששוגג פירושו,

הוא ידע שזה תרומה, אבל לא ידע שיש איסור.

אז בואו תראו מה שמביאים הראשונים על רשי.

אומר הרן,

למה רשי לא פירש שהוא יודע שזה תרומה, רק הוא לא יודע שיש איסור?

בגלל שהלשון של הבא היא עד שישגוג בלב שבה,

מה שמה שאם הוא שגג בלב חייו חומש אפילו אם ידע שיש שם מיטה?

נו, ואם הוא יודע שיש שם מיטה,

על כל כך שיודע שיש בו לב.

אתם שומעים?

כשאתה אומר עד שישגוג בלב שבה,

משמע שאם הוא שגג בלב

יהיה חומש אפילו אם הוא יודע שיש מיטה.

אני שואל את השאלה.

מה נפקא ביניה אם הוא יודע שיש מיטה?

לא, נפקא מיניה גדולה.

אם הוא יודע שיש מיטה,

אז הוא מבין לבד שיש, אז הוא יודע שיש איסור?

אוקיי. אז איך ייתכן שהוא שוגג?

אבל כי הוא לא יודע שאסור לו לאכול. למה? במה זה מתבטא? למה? מהיכן נובע השגגה?

למה הוא לא יודע שאסור לו לאכול?

הוא לא יודע שאסור לו לאכול בתרומה. אה, הוא לא יודע שאסור לו לאכול בתרומה, אבל הנה לפני רגע הבאתי לך שהלשון עד שישגוג בלב שבה, אומר הרן,

הכוונה שהוא שגג בלב, אפילו שהוא יודע שיש מיטה על זה.

ואני שואל את השאלה, איך שייך מציאות כזו?

אם הוא יודע שיש מיטה,

על כורחנו שהוא יודע שיש איסור.

אז מה שייך להגדיר אותו כשוגג בלב?

לכן רשי... זה תרומה. או, לכן רשי פירש

שהוא לא ידע שזה תרומה.

שוב אני חוזר.

אומר רן,

אז שישגוג בלב שבפירושו שהוא יהיה שוגג בלב,

הוא יהיה חייב חומש אפילו אם הוא יודע שיש מיטה מידי שמיים.

אז אם הוא יודע שיש מיטה מידי שמיים על כורחנו שהוא ידע שזה אסור.

אז אם כן, איך אתה יכול להגדיר אותו שוגג בלב?

על כורחנו ששוגג בלב פירושו שהוא לא ידע שזה תרומה.

בסדר, אבל אפילו האחים, אפילו האחים. מה אפילו האחים?

שגם

הוא יודע שמיטה מידי שמיים הוא לא ידע. כן, כן. לכן לא דחיתי אותך מקודם.

מי עצה אמרת? אמרתי עכשיו נראית מה?

שבדין אתה צודק

שאם הוא יהיה שוגג ולא ידע שיש איסור זה גם שגיגת לאב אין בעיה אבל אפשר להגיד את זה גם תבין?

רק הוא נתפס ללשון הרש״י נתפס ללשון עד שישגוג בלב

והבין רש״י כך מפרש הר״ב לדבר רש״י שעד שישגוג בלב זה פירושו

שיודע שיש לך יום מיתה אז אם הוא יודע שיש חיים מיתה על כל חיינו שהוא ידע שיש איסור אז מה שייך להגדיר אותו כשוגג בלב

אלא ודאי הכוונה שהוא שגג במי שלא ידע זו תרומה.

אסור לו לאכול בתרומה, אסור, גם אותה שהוא אסור לו לאכול בתרומה, ודמי אינזיט חייב מיטה בידי שער. כן, אז איך הוא שוגג?

אז איך יכול להיות שוגג במצב הזה?

רק על ידי שהוא לא ידע זו תרומה.

למה? גם אם הוא ידע שאסור לו לאכול את זה. נכון.

אם הוא ידע שאסור לו לאכול... הוא ידע שאסור לו לאכול תרומה, אז למה בכל זאת הוא שוגג בלהב? מה מתבטא השגגה בלהב?

שהוא לא ידע שזה תרומה,

הוא יודע את הדין בתורה הקדושה. סליחה, אם הוא לא ידע שאסור לאכול בתמונה.

אז בשביל זה אני אומר, בדין אתה צודק.

הוא יודע שהוא לא חייב לדבר בשמיים. לא, אז איך ייתכן?

אם הוא יודע שיש מיתה,

אז חייב להיות שהוא גם ידע שאסור.

כי אם לא אסור, אז למה יש מיתה?

אם הוא יודע שיש מיתה על כורחנו, שהוא יודע שזה אסור.

אתה מבין?

נכון, אבל הוא לא יודע שזה אסור לו.

למה זה לא אסור לו? מה יש?

מה הפרוטקציה שלו?

למה שלו זה יהיה מותר?

אתה מבין?

אתה ודאי חייב לומר שהוא יודע שיש איסור לאדם זר לאכול תרומה.

ואשר על כן... הוא לא ידע שזה תרומה.

בדיוק, זה מה של עשי פרס.

לכן עשי פרס את מה שפרס, שלא ידע שזה תרומה.

זה סוג של שוגג.

כן.

הוא דלבל, הוא, הודיעו לו בטעות,

הוא שוק קטן,

אמרו לו שהוא כהן,

הוא לא חשב שהוא כהן,

בסוף כל דבר הוא עשו לו פה, אחרי הרבה שנים שחזרו לו,

הוא שוגג.

הוא חשב שהוא כהן. זה אסור, הוא ידע שהוא מאכל תרומה. כן, אבל זה הוקים, זה הוקים תרחוקה.

זה הוקים תרחוקה.

יכול להיות שהוא בגדר אנוס במצב הזה.

יכול להיות.

אפילו לא שוגג, זה אנוס.

אדם, אדם, אדם שהוא גדל בבית של כהנים

והוא חשב שהוא הבן שלהם, בסוף מתגלה שהוא בן מאומץ.

הוא צריך להעלות בדעתו שהוא שונה, שהוא לא כהן?

יש לו אבא, יש לו אימא, הוא קורא להם אבא ואימא.

אז מה, אבא כהן?

גם הוא כהן.

אבל בסוף מתברר שזה לא כך.

אתה מבין?

איזה עוד אופקים את הראשי יכול להגיד חוץ מזה, מה הרב אמר?

חוץ מכסבו כחולין ואין כאן לאו? יכול להיות מצב גם כן. אתה יודע מה, יכול להיות מצב כזה.

שהאימא שלו היא גרושה

ואבא שלו כהן

והוולד, הילד חלל.

הלוא כל איש עושה גרושה, מה הוולד? מה הילד? איזה שם יש לו?

הוא לא כהן.

הוא מתחלל בקדושת הכהונה.

לאחד כזה אסור לו לאכול תרומה.

אבל אולי אין לו שאימא שלו גרושה.

הוא נולד אחרי שההורים שלו התחתנו.

אז כל אדם ואדם שגדל בבית של כהנים, הוא צריך לבדוק מי זה אימא שלו.

האם אמא שלו הייתה גרושה או לא גרושה?

לא יודעת שאולי טוב עשית ראשי יכול לתת חוץ למה שהוא נטל. מה הרב אומר?

לא, לא.

אני אומר כך,

שבעצם רשי פירש שמה זה השגגה במה שהוא לא ידע שזה תרומה.

עכשיו הוספנו שבאמת הוא הדין יהיה, מבחינת הדין,

הוא הדין יהיה שאם הוא יודע שזה תרומה רק לא ידע שאסור לו לאכול תרומה,

זה גם שוגג.

רגע, אני שואל שאלה. המציאה הייתה המציאות, הוא לא ידע.

למה זה אונס וזה לא אונס? פה הוא לא ידע ופה הוא לא ידע.

שמה?

למה לזה אתה קוראים את זה ולזה אתה קורא את שגגה?

פה הוא לא ידע ופה הוא לא ידע.

ההבדל הוא פשוט, עד כמה הוא היה מחויב לבדוק את העניין.

כשאדם בא לעשות איזושהי מצווה או איזשהו דבר,

אז הוא מוגדר כשוגג רם.

כי אומרים לו, אדוני, אם היית לומד, היית יודע.

אתה אומר, אני לא יודע,

כן?

זה לא סיבה לפטור מעונש.

אי ידיעת החוק היא הפוטרת מעונש.

אתה מבין?

אז עכשיו,

נכון, אמנם שהוא לא יקבל עונש כזה גדול, כמו אחד שכן יודע,

אבל עצם הדבר שיכולת לדעת,

יכולת לפתוח את ספר החוקים ולדעת מה מותר, מה אסור.

יכלת ללמוד את ההלכה ולדעת מה מותר, מה אסור. לא למדת.

העצם זה שאתה הלכת ועשית את זה,

זה סיבה כדי לבוא אליך בתביעה שתצטרך על זה כפרה כלשהי.

מה שאם כן במקום שלא היה מחויב לבדוק,

בגלל שזה דבר שהוא לא שכיח, לא מצוי,

אולי את זה הוא לא חייב לעשות.

כמו בתינוק שנשבע מצאנו, שיש דעות הסוברות,

שלגבי כל התורה כולה הוא מגדר כאנוס,

כי הוא בכלל לא יודע את המושגים הללו של מצוות התורה.

הוא גדל בין האפריקנים.

הוא גדל בין הקליבאלים. נו, מי יבוא ללמד אותו שיש יהודים ויש תורה ויש מצוות?

הרב, אם הוא לא ידע שזה תרומה,

אם הוא לא ידע שזה תרומה,

הוא ידע שחייבים על מיטה, על תרומה, משוך התרומה, נכון, על זה דיברנו.

נו, אז מה הבעיה? אז גם הוא לא ידע? זה נקרא שוגג,

נכון.

ככה רשי פרשנו, מה אמרנו?

רשי פרשנו חשב שזה הולדה, הולדה שזה תרומה. בדיוק. אני אומר אם הולדה שאסור לו לאכול תרומה.

אז בדין אתה צודק, שגם זה נקרא שוגג.

רק שאלנו למה רשי אם כן לא פרש גם את הצד הזה.

מי אמרנו?

לכן אמרנו.

שאומר הרבי, בגלל שהלשון עד שישגוג בלאו שבה,

הבין רשי שהכוונה ששייך שהוא יודע שיש על זה מיטה,

ובכל זאת הוא שוגג.

אז ממילא הוא עשה חשבון רשי,

אם הוא יודע שיש מיטה,

על כורחנו שהוא יודע שיש איסור,

כי אין מיטה ללא איסור, יש איסור.

אז אם יש איסור, אז למה הוא בכל זאת מוגדר כשוגג?

על כורחנו שהוא לא ידע שזה תרומה.

זה האופן שנותן לנו להגדירו כשוגג,

אף על פי שהוא יודע שזה אסור ויודע שיש על המזיד.

אה, מוכר שהוא, אם הוא ידע שיש את המיטה בידי שמיים, מוכר שהוא ידע שאסור לו לעזור? בוודאי, כי אם לא יכול היה לבוא גם על מיטה,

סתם מחליטים לבד בעל מה לתת לו מיטה בידי שמיים.

הלאה.

ממשיך רשי.

מיתה דכתיב בתרומה,

במקום כרת לשער עבירות,

וחומש לשגגת תרומה,

במקום קורבן לשגגת שאר עבירות.

החומש כאן אומר אהבה,

זה כמו קורבן בשוגג בשער עבירות,

כמו שלגבי שאר עבירות, שעל המזיד יש כרת,

ועל השוגג חטאתה תומר, כיוון ששגג בכרת הפועל,

כיוון ששגג בכרת הפועל,

שגג בלב,

אז גם פה אותו דבר.

כיוון ששגג במיתה בידי שמיים, אף על פי שהזיד בלב, יהיה כרי שוגג.

ולרבי יוחנן, אומר רבה,

מי חייב חומש השגגת מיתה,

גם אם הוא רק שגג במיתה בידי שמיים,

והזיד בלב, אומר רבה,

יסבור רבי יוחנן שיהיה חייב חומש כמו כל שוגג אחר.

ועכשיו בסיעתא דשמיא,

נמשיך

את הקטע הבא,

סוגיה ידועה,

אדם שהסתבך

ולא יודע האם היום

שבו הוא קיים זה שבת או לא.

נתבלבל בלוח.

היו מצבים כאלה, לא עלינו, בשואה,

שיש כאלה שנשכח מהם

איזה יום היום.

היו מעטים שזכרו,

והיו להם איזה שהם סימנים לזה,

אבל חלק גדול לא ידע

אם היום זה יום שבת,

אם היום זה ראש השנה, אם היום זה יום הכיפורים.

מה?

אני לא יודע, כל אחד עשה את הסימנים שלו.

אתה מבין?

זהו.

אז בואו נראה.

אמר רב הונא,

הנה נתחיל את הסוגיה הזו של אדם שאיבד

את הזמן, הוא לא יודע באיזה יום, איזה יום היום.

היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת,

מונה שישה ימים ומשמר יום אחד.

חזרתי לגמרא בנקודתיים

השניות שבעמוד,

אמר רב הונא,

היה מהלך בדרך.

אתם מתי?

היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת.

נשכח ממנו,

הוא לא זוכר מתי זה יום השבת.

מה הוא יעשה?

מאותו יום

שבו הוא שם אל ליבו

שהוא שכח,

הוא לא זוכר איזה יום היום, אם זה יום שלישי

או יום רביעי

או יום שבת, מה הוא יעשה?

מונה שישה ימים ומשמר יום אחד.

מאותו יום

שהוא שם אל ליבו את המצב הזה שהוא שכח,

הוא צריך למנות שישה ימים,

וביום השביעי זה יום השבת אצלו.

ויום השופטים היה יום חמישי או שישי.

על זה מדובר, על זה מדובר.

אבל הוא בוודאי מחלל שבת.

נכון מאוד.

סובר רב הונא,

סובר רב הונא,

מדוע הוא עושה זאת?

הרי במצב הזה ייתכן שהוא מחלל שבת.

לא ייתכן, ודאי אם הוא מחלל שבת.

לא בטוח.

אולי באמת היום אחד הזה שהוא משמר זה יום השבת.

לא, אבל יש שאלה שאני לא אוכל לשבת.

אמרתי.

אם למשל הוא נזכר ביום הראשון,

נזכר ביום ראשון,

והוא מתחיל למנות ראשון, שני, שלישי,

אז השביעית הזאת זה שבת, לא?

כן, אבל זה לא בטח כזה מציאותי.

למה לא מציאותי?

כי הוא זוכר שתמונה היה שבת, רק ברכה של יום ראשון. הוא זוכר מה?

למה רק אמר שבת? כבר ביום ראשון אתה נזכר את השבת החוק.

ואם הוא, ואם הוא, ואם בכלל הוא איבד את הקשר, ופתאום לפתע הוא נזכר שהוא צריך לתמול שבת ושכח,

וזה יצא ביום ראשון. לא, אבל אני שאלתי שאלה אחרת.

זה דבר ראשון. דבר שני, דבר שני,

דבר שני, מה יקרה אם הוא עבר איזושהי טראומה שזה שיקח ממנו את מה שהיה אתמול?

אולי אתמול באמת היה שבת,

ובמוצאי שבת הוא עבר איזושהי טראומה שהוא שיקח ממנו.

אבל אני שאלתי שאלה אחרת, הרב.

אני שאלתי אם הוא זוכר שהוא סבר את הימים, הוא זוכר את שבת,

הקמנו שבת, הייתי שבת בדיוק, הייתי עם חברים שלי,

עכשיו אנחנו נעזוב את חברים שלי, והיום אנחנו יום חמישי ושישי.

הוא לא זוכר אם היום חמישי ושישי,

הוא זוכר גם שזה כבר עבר שבוע,

רק הוא התבלבל,

זה חמישי או שישי.

אז אם הוא עכשיו יספור יום ראשון,

אז הוא עוד דרך חנין שבת.

אז אני אספור, או שתבחר חמישי או שישי, לא משנה מה, תבחר משהו,

אבל לפחות יהיה לך סיכוי שתשמור על זה למרות. בקיצור, במילים אחרות אתה אומר שאם הוא יודע שזה בערך

ימים אלה או אלה, זה או זה,

אז פה הוא ימנה יומיים.

נאמר שהוא ביום החמישי,

לא יודע אם זה היום החמישי או היום השישי.

אז מיד למחרת הוא ימנה שבת,

ושוב יום אחר כך עוד פעם שבת.

כי אז בכל מצב הוא יודע שאחד מהם זה שבת.

אתה מבין?

ועכשיו הוא צריך ללכת על הדרך הזו כל הזמן.

שהוא צריך לעשות שבת ביום השביעי מהשבת הראשונה,

ושוב שבת יום אחר כך בגלל שאולי זה היום השביעי מהשבת השנייה.

צודק.

אבל באופן שהוא איבד לגמרי את השבת, הוא לא זוכר בכלל.

מה יעשה?

אומר רב הונא, מונה שישה ימים ומשמר יום אחד.

עכשיו,

אומר הריטווה,

שלמה באמת חייבו אותו לעשות כך?

למה?

אומר הריטווה,

כדי שלא תשתכח ממנו תורת שבת.

לא בגלל שפה אני מציל אותו מאיסור שבת,

כי ייתכן בהחלט

שיש פה את מירב האחוזים שהוא מחלל שבת.

לבוא ולומר שאולי היום זה יום ראשון,

וממילא אכן יוצא שהוא שמר את השבת,

זה דבר שהוא...

המציאות הזו היא מציאות לא שכיחה כל כך.

כי בוא תתבונן, חכה, בוא תתבונן. זו עוד שאלה.

מה, מה, פה מדברים לגבי איסורי מלאכות.

עכשיו,

בוא תתבונן.

כמה אחוזים מתוך זה שיכול להיות יום ראשון? מתוך

כמה וכמה אפשרויות, המצב הזה,

המצב הזה,

שהיום זה יום ראשון, זה מצב מאוד מאוד לא זכיח.

מובן?

מותר לשמור את הפנילת השבת ביום שני,

זה מה שנתנו לנו כאן.

בשביל זה אמרו, שיזכור את המושג של תורת שבת, ששמים ימי מלאכה ביום השביעי זה שבת,

זה אסור רק בשביל...

האדם שאומר שבת וזוכר מה שבת, הכל בסדר סופי,

הוא רוצה גם יום שלישי כמו יום שבת. אין דבר כזה.

מותר לו?

לא עם ילדנו, מותר לו? מותר לו לא לעשות מלאכה, זה כן.

אבל מותר לו, הוא יכול לא לעשות מלאכה.

הוא יכול להיות אחת כזה ש... לא, זה לא איסור להגיד שאתה חייב לעשות איזושהי מלאכה,

כל יום שזה לא יהיה כמו שבת,

נגיד.

לא ידוע, אני אדוני. נחקור יום שבת עם מלאכה, שלא יהיה כמו שבת.

לא, לא מכיר את זה. לא מכיר.

יש דבר כזה שגוי ששבת, שהוא חייב מיטה, כתוב,

אז אומרים לכל אותם גויים שרוצים להתגייר,

שצריך שישתדלו לעשות איזשהו חילול שבת באותו שבת,

כדי שלא יהיה מבחינת גוי ששבת ויהיה חייב מיטה.

מובן?

הלאה.

אז אם כן, זה העניין

של מונה שישה ימים ביום השביעי, שבת.

הלאה.

אבל חייב הרב אומר,

נשמר יום אחד ומונה שישה.

חייב הרב אומר, בדיוק הפוך.

את היום הזה שהוא עומד בו,

ישמר לשם שבת,

ולאחריו יבנה שישה ימים,

ושוב באותו סדר ישמור את השבת, ושוב שישה ימים ימי מלאכה.

חילף תמלין, הרי גם ככה זה לקצי מים.

במאי כמפלגה,

נכון?

במאי כמפלגה.

עכשיו, שימו לב,

אני רואה

שרש״י מפרש

שמה שאמר חייב הרב משמר יום אחד ומונה שישה,

לא הכוונה באותו יום שהוא נזכר.

כי אולי באותו יום שהוא נזכר הוא עשה מלאכה כבר.

אלא מה הכוונה משמר יום אחד?

היום של מחרתו.

ביום של מחרת זה אותו יום שהוא הניח אל ליבו, שהוא שם אל ליבו

לזכור את העניין הזה,

כן, באותו יום לא ימנה.

אבל יום למחרת ימנה, ומשם ימנה שישה ימים, ימות חול.

ועל זה השאלת גמרא במאי כמפלגה.

מה בדיוק המחלוקת ברב הונא על אחרי הבה רב?

עונה הגמרא מור סבר.

כבריאתו של עולם,

רשי, רשי.

לא, לא, הופיע ברב, מי אומר ש...

משמר יום אחד ומונה שישה זכוי הברב.

ורשי פירש משמר יום אחד, הכוונה לא באותו יום שהוא יסמן ליבו, שהוא נזכר.

אלא ביום של מחרתו, זו הכוונה משמר יום אחד. ומי אומר הפוך?

אף אחד לא אומר הפוך.

מי יכול להתחיל עם הרב? אה, זה רב הונא,

שמונה שישה ימים ומשמר יום אחד.

ומר רב הונא שמונה שישה ימים,

הוא יתכבד מאותו יום שהוא נוזר?

כן, זה גם אפשרי, כן, אין שום.

שואלת הגמרא במאי קם יפלגה, במאי קם יפלגה, במה הם חולקים?

עונה הגמרא, מר סבר כבריאתו של עולם,

ומר סבר כאדם הראשון.

מר סבר, הכוונה, רב הונה סובר,

שהוא צריך לבנות כבריאתו של עולם.

בריאתו של עולם, מה היה הימים הראשונים?

שבת ואחר כך ימות החול,

או ימות החול ואחר כך יום השביעי.

מה היה בבריאת העולם?

ימות החול.

קודם ימות החול, ואחר כך יום השביעי לשבת.

שבת ואנפש, נכון, ביום השביעי.

אז גם פה, כבריאתו של עולם,

יבנה שישה וישמר יום אחד.

אבל אמור סבר,

אבל חיה ברב סובר כמו אדם הראשון.

אדם הראשון,

בריאתו הייתה מתי?

מהו היום הראשון שנכנס בו

באופן מלא?

זה יום השבת, נכון?

אז מתי הוא התחיל למנות את הימים?

הוא מנה את הימים,

תחיל השבת, ואחר כך ימות החול.

לכן,

כך תיקנו שאותו אחד שאיבד את

לוח השנה שלו, זאת אומרת, הוא לא זוכר איזה יום הוא,

ילך בדרך של האדם הראשון, שהיום הראשון אצלו היה שבת,

ורק אחר כך, ששת הימים,

מיטיבי

באו ויקשו בני הישיבה על חיי הברהב קושייה מברייתא.

הברייתא אומרת, היה מהלך בדרך,

ואינו יודע אם מתי שבת

משמר יום אחד לשישה.

היה מהלך בדרך, ואינו יודע אם מתי שבת,

ככה מה שמה,

משמר יום אחד לשישה.

מה זה יום אחד לשישה, מה הכוונה?

הוא לוקח יום אחד מתוך השבעה, ואותו הוא משמר

יחסית לששת הימים.

נכון? יום אחד לשישה ימים. אז מה הכוונה?

שקודם הוא מונה את השישה ואחר כך את היום?

או להפך?

הפשטות הכוונה,

לכל שישה מונה יום אחד. אז את מה הוא מונה קודם?

מאי, לאו מונה שישה ומשמר יום אחד?

מה הכוונה בברייתא? האם לא הכוונה שהוא מונה שישה ימים,

או לאחר כך שהוא משמר יום אחד?

ואז יוצא זה נגד אחי הברב.

עונה הגמרא לא.

משמר יום אחד ומונה שישה.

אחי הברב יפרש מה הכוונה משמר אחד לשישה?

הכוונה אחד לפני השישה.

משמר אחד לתוך שישה שיבואו אחר כך

שואלת הגמרא, יחי, משמר יום אחד לשישה?

משמר יום אחד ומונה שישה מבעליהם

אז למה התנא אומר משמר יום אחד לשישה? שואלת הגמרא

היה ראוי שיאמר משמר יום אחד ומונה שישה?

ועוד, עוד קושייה, תניא ימה הלך בדרך או במדבר

ואינו יודע מתי שבת

מונה שישה ומשמר יום אחד.

אז מפורש כתוב

שהוא מונה קודם את

ימות החול.

כדעת מאיריו הוא נע, ולא כדעת חיה בריו.

טיובתא עד חיה בריו.

אז יש פה, אם כן, תשובה. כלומר, פרחה

את דברי חיה בריו.

עונה הגמרא טיובתא.

כלומר, אין פה תשובה.

אין פה תשובה, אין פה מה ש... לתרץ את הדברים, אלא אכן

זוהי פרחה חזקה מאוד על דברי חיה בריו,

ודבריו ניצחו.

ולפעול אותו מדברי התורה.

אלא

רק כדעת רב הונא מונה שישה ומשמר יום אחד.

אז כותבים את זה שעולייתו של עולם, אדם הראשון.

אבל לגבי חיוך שבת,

כתוב בפירוש, לגבי החיוך של שבת,

ששת ימים תעשה מלאכה.

ולא פוסק מי שאימן. התורה מדברת על מי שיודע את הזמנים, אז אומרים לו,

בששת ימות החול תעשה מלאכה,

וביום השביעי, שבת. אז מה הסדר?

אבל מי... היא לא אומרת את התורה ביום השביעי שבוע בששת ימים תעשה מלאכה. רונן,

התורה רק באה לומר מהם הימים שמותרים במלאכה,

ומהו היום שאסור במלאכה.

אבל לבוא ולומר שכך הוא הסדר ולא בדרג אחרת, לא.

אז התורה הייתה אומרת הפוך.

הייתה אומרת התורה, יום השביעי, שבת וששת ימים תעשה מלאכה.

היא לא אמרה ככה. אני לא חושב, אינני חושב שזו ראייה.

התורה באה לומר,

בסך הכל את היסוד הזה,

שיש לך שישה ימים

שבהם אתה רשאי לעשות מלאכה,

ביום השביעי, שבת.

זה אחד שיודע.

אחד שיודע, אומרים לו, תשמע,

בששת ימי החול,

שאתה יודע שימים עוד חול, אז תעשה מלאכה,

אבל ביום השבת אסור.

אבל אחד שאינו יודע,

בכל מצב הוא עלול עד פה להסתבך.

הוא לא יודע מה הימים עוד החול,

מהו יום השבת,

מה הוא יעשה.

מה עדיף? הלוא אתה מודה ומסכים

שייתכן באמת שהוא מחלל שבת בדרך הזו, לא?

עוד מעט נראה אם זה אכן כך.

תודה, אני אתן לך ראייה אחרת. דקה.

אתה יכול לומר בצורה ודאית שיום השביעי, לא,

זה יום השבת?

לא.

אז כל התקנה הייתה,

זו תקנה מדעת חכמים.

תקנת חכמים הייתה שאחד כזה, כדי שלא ישכח את המושג שנקרא שבת,

שכך יעשה.

אם זה הכל תקנה מדעת חכמים,

ממילא יש מקום להתווכח, האם תיקנו כך או כך?

על זה נסעו ונתנו בגמרא עד שהגיעו למסקנה ברורה שכך תיקנו.

לשמור שישי ימים, אין לבנות שישי ימים

ורק היום השביעי הוא השבת

אם היית אומרת לך, או ביום השבת לא תעשה מלאכה? למה אתה צריך להאריך?

וביום השבעי תשבות, זה מצוין. לא, לא, לא. אם היית אומר, כמו, כמו שאתה אמרת,

וביום השבת תעשה מלאכה, היית חושב שזה יכול להיות כמו, זה פירושו של דבר. כמו חייה ברעב, זה שביעי בשבת, זה, ביום השביעי, זאת אומרת שאני צריך לספורט עד שתמצאו את השבע. זה פירושו של דבר, זה פירושו של דבר, וביום השבעי תשבות.

שאותו יום שאתה יודע שהוא שבעי, לא בא לומר לך איך תמנה,

אלא אותו יום שהוא יום השבעי,

תשבוט, אתה חייב לשבוט במלאכה. אבל זה מניין, מה זה איך תמנה? זה מניין. לא למנות.

התורה לא באה לומר שתתחיל עכשיו למנות.

היום יום ראשון, היום יום שני, היום יום שלישי.

לא זאת הכוונה,

אלא הכוונה בתורה שאותם שישה ימים שאתה יודע שהם ממות חול,

רשאית לעשות מלאכה.

אבל באותו יום השביעי שאתה יודע שהוא שבת,

אסור לך לעשות מלאכה, זה הכל.

בואו נראה,

אחר כל מה שלמדנו,

כן?

האם הוא רשאי לעשות כל המלאכות?

באותם ימים שהוא מונה אותם כיימות החול,

או שיש לו איזושהי הגבלה?

במה מתבטא אצלו ימות החול? זו גם שאלה.

האם לעשות כל המלאכות שרוצה הוא,

או לא?

אתה לא צריך לחשוש,

יש פה ספק דאורייתא.

אולי יום הזה שהוא מונה אותו כיום ראשון מתוך השישה ימים נגיד,

או השני או השלישי, זה השבת לפי האמת?

אולי זה יום השבת היום?

לא. מאיפה אתה יודע? זה ספק, ספק, ספק, ספק שבע פעמים דאורייתא.

מה?

יש ספק כזה, או הייתה לו חול?

יש פה ספק אחד.

היום הזה,

היום הזה, היום הזה... זה יום שני!

אולי זה יום שלישי! אולי זה יום רביעי! אולי זה יום שבת!

יש שבע ספקות!

היום, כשאתה עכשיו נמצא ביום הזה,

מה הספק שלך? האם זה יום רחול, או שבת?

אבל מי שאומר שאני אשאיר להביא לך מי שאושה שישה שישה שישה שישה. מה זה אכפת לך?

אבל יש לך פה ספק אחד.

אבל זה מתוך שבע. יש לך ספק אחד. אבל זה מתוך שבע, יחס זה אחד לשבע. אז אני מסביר, אבל השאלה היא אחת,

זה חול או שבת?

כמו במקום שיש לך בשר,

ואתה מסופק, האם זה אסור או מותר?

עכשיו אתה צריך להגיד, לא, תשמע,

אולי זה טרפה, אבל אולי זה מותר, וזה מותר בגלל זה, וזה גם מותר בגלל זה, וזה גם מותר בגלל זה.

השאלה היא אחת, אסור או מותר?

השאלה היא האם זה אסור או מותר?

זה לא נספק ספק. עכשיו בואו נשאל אותך.

בואו נשאל אותך איך זה בנוי ספק ספק. הספק ספק הזה בנוי

גם אם נבוא ונגיד שזה אסור,

אבל זה לא אסור בדין ודאי, אלא יש פה ספק.

פה הספק הוא כך, האם זה יום חול או שבת?

נו, עכשיו תמשיך.

וגם אם זה יום שבת, אולי זה לא יום שבת.

זה ספק.

אתה חלוקה על הצד של הספק, אתה כאילו חלוקה זה שבת.

אתה מבין?

אני מסופק אם זה חול

או שבת.

וגם אם זה שבת,

אולי זה מותר בגלל. אם זה שבת זה אסור, זה לא, אין שום צד להתיר.

הספק הזה בנוי,

שגם הצד שאתה אוסר, זה לא אסור בוודאי, אלא יש שם גם כן מקום להתיר.

זה נקרא ספק ספקה, אתה שומע?

אבל יש תירוץ,

אני לא יודע למה צריך להגיע לזה, אבל ככה מביאים כאן

שאלה ששאלו באמת

בדרך שאתה הלכת בה.

האחרונים שואלים,

למה באמת, אנחנו נראה בהמשך,

שהוא לא יכול לעשות כל מלאכה בשאר הימים.

לא יכול.

ואז שואלים האחרונים,

רוב הימים הם ימות החול.

אז שיוכל לעשות מלאכה כל הימים.

כל יום, כל הימים יוכל לעשות מלאכה,

כי צריך ללכת אחר הרוב.

שמהו הרוב?

מתוך שבעה, כמה יש פה ימים של היתר?

שישה מתוך שבעה.

אז כל יום יום יגיד, לא,

זה היום, היום זה יום החול.

ימרו למחרת, לא, זה גם ימרו ימות החול.

כשהוא יגיע ליום, מה שעימו יעשה,

גם שם הוא יגיד, לא, אולי אחת מהימים שבזה היה קודם,

עכשיו זה ימות החול.

כמו שכשבן אדם

התערב לו חתיכה של היתר בשתי חתיכות של איסור.

כזית נבלה בשתי כזיתות של שחוטה.

יכול לאכול אחת,

יש פה דין ביטול ברוב, אחת בתרבטי,

אחת בשתיים בטל.

יש שם דעות.

יש דעות שמתירות, ואני אסביר לך למה. אומרים ככה,

כשהוא לוקח חתיכה אחת,

אז הוא צריך לתלות שזה מהרוב.

כשהחתיכה הזו שהוא אוכל עכשיו זהה מהרוב.

כשהוא בא לאכול את החתיכה השנייה,

הוא יכול לסמוך שמשהו אחר זה היה איסור,

ומה שנשאר זה עדיין הרוב.

ולמה לא היו רובים?

יותר.

לכן מותר.

אה, זה עוד עניין, זה לא קשור.

זה קשור ללכוד ביטול ברוב.

הדין אומר שבדבר ששייך לנתינת טעם,

אז אמרו בשישים.

אתה מבין?

ודבר שהוא יבש ביבש, חד בתרבטים.

כי התורה אמרה, חד בתרבטים, אה?

מה עם שיש תוספים שאומרים שחתיכה שלמה

מדבר שלם אין, אז לא, אין בו ביטול?

אה, זה רק אם זו חתיכה ראויה להתכבד,

או שזה דבר שבמניין.

יש דינים, יש דינים. אני מדבר, אני מדבר, אני מדבר באופן של לא שייך,

אז הסברתי, חתיכה אחת, סליחה. או, תשמע,

אני מדבר בציור שזה מותר.

אי אפשר לבוא ולאסור מצד דבר שבמניין,

ואי אפשר לבוא ולאסור מצד חתיכה ראויה להתכבד.

אחרי שיש דין ביטול ברוב.

אז מותר? מותר.

ואני אומר, איך מותר?

אבל כשהוא אוכל את הראשונה, אני מבין, הוא צריך לתלות שאולי זה מהרוב.

אבל כשהוא בא לאכול את השנייה, זה כבר לא רוב, כי יש לו פה רק אחד ואחד.

אתה שומע?

שוב,

בדיוק.

מאחר שהוא יכול לתלות.

אתה מדבר על הצומת חלדים של הרעד?

מה, של קודם?

מה שדיברנו קודם?

אנחנו ממשיכים אותך בגמרא? אנחנו ממשיכים בגמרא. אז אתה יכול לאכול את כל השלוש?

מה שם?

וואי וואי וואי. אתה יכול לאכול את כל השלוש?

אמרתי לך שיש דעות שכן.

אנחנו נראה... זה בוועדה איסור.

הסברתי.

כשהוא אוכל את הראשונה, אין פה ועדה איסור.

כשהוא אוכל את השנייה, אין פה ועדה איסור.

טוב, בשביל זה השאלה.

האם רצה אדם

ליצור מצב שבסוף יתגלה שהוא וודאי אחד איסור? השאלה אם יהיה בו קיצור. השאלה, כשהוא בא ואוכל,

כשהוא בא ואוכל, הוא ודאי עושה מעשה איסור?

לא, כי בכל אחת שהוא אוכל, אולי לא.

אתה מבין?

כן?

איי, איי, איי, איי, איי, איי,

איי, איי, איי.

פה ישבת,

שבעה ימים אתה אומר,

אין פה על זה,

זה שזה ייף שזה מותר או שזה אסור.

אז על השלוש היה לי גם כן, נגיד, או שזה מותר או שזה אסור, לא אכפת לי גם אם יש פה שלוש או שתיים או אחד, אז גם פה צריכים לדורג את הרחובה.

יאי, יאי, יאי, יאי, יאי.