מסכת שבת דף סט עמוד א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף סט עמוד א',

כן, סט עמוד א'.

אחרי הנקודותיים הראשונות,

כלומר קרוב לאמצע העמוד יש נקודותיים,

משם נספור עשר שורות למטה, לכיוון מטה.

כן, אתם איתי?

עשר שורות מהנקודותיים לכיוון מטה, עשר שורות לכיוון מטה.

מן תנא להד תלום רבנן.

מצאתם?

שגג בזה ובזה איזהו שוגג האמור בתורה,

הזיד בזה ובזה איזהו עם הזיד האמור בתורה.

הבאנו בשיעורים שעברו

מחלוקת

תנאים,

והוא הדין שחלקו בזה אמור רעים באותה מחלוקת.

האם תינוק שנשבע

ומכוח זה חילל שבתות הרבה על ידי מלאכות הרבה, שעשה בכל שבת ושבת,

האם יהיה חייב על כל פנים חטאת אחת או שפטור לגמרי?

חכמים סוברים

שיהיה חייב

חטאת אחת.

והוא הדין, רבו שמואל, אוחזים כך.

לעומת זאת, מולבז שהוא תנא,

וכן האמוראים רבי יוחנן ורשתקיש סוברים שתינוק שנשבע פטור.

כיוון שדינו של זה כאנוס ולא כשוגג.

רק השוגג מביא קורבן.

אבל אדם שהוא בגדר אנוס

אינו מביא קורבן.

אינו חייב להביא קורבן.

לאחר מכן

הבאנו שאלה נוספת.

מה נקרא שוגג לדעת חכמים?

מה נקרא שוגג לדעת חכמים?

הביאה הגמרא בזה מחלוקת רבי יוחנן ורשתקיש.

רבי יוחנן סובר,

גם אם הוא

יודע שאסור לעשות מעשה שכזה,

הוא יודע שיש בזה איסור תורה,

אבל אם אינו יודע שיש בזה כרת,

הרי זה בדרגת שוגג.

וכלשונו של רבי יוחנן, כיוון ששגג בכרת,

אף על פי שהזית בלאו,

הרי הוא נקרא שוגג.

לעומת זאת רשלקיס אומר שאין נקרא שוגג אלא אם כן שגג בלאו וכרת.

כלומר, לא די במה שלא ידע שיש כרת,

אלא בשביל שנגדירנו כשוגג, צריך שגם לא ידע שיש איסור בדבר.

כך לפי רשלקיש.

והגמרא הביאה משנה

לקמאן דף ע' ג',

המשנה אומרת, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת,

והיא מונה שם, מביאה שם את כל המלאכות.

מהם אותם אבות מלאכות שיש בשבת?

ונשאלה שאלה בבית המדרש,

שמה תנא צריך לומר לנו את מניין המלאכות?

הרי מאחר

שיכולים אנו לדעת זאת מעצמנו על ידי שנמנה

את אותם אבות מלאכות שהתנא אמר,

הרי הוא התחיל ואמר, מהם האבות מלאכות?

אם כן, כל ילד שיודע לספור עד ארבעים

ימנה אותם אחת לאחת ויגלה שיש כאן ארבעים חסר אחת.

שמה התנא צריך לומר לנו?

אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת, ואלו הן,

ואז הוא מתחיל למנות.

נוכל לדעת זאת לבד.

אומר רבי יוחנן, התנא שכתב זאת בא ללמדנו,

שהמקסימום שיכול אדם להתחייב חטאות

בעשיית

מלאכות בשבת זה שלושים ותשע אבות מלאכה, שלושים ותשע חטאות.

למה? יכול הוא שיכלל שבתות,

יחלל שבת על ידי עשייתה, על ידי עשייתו את כל המלאכות.

כשיעשה את כל המלאכות,

הוא יתחייב שלושים ותשע חטאות.

אבל כמובן צריך לדעת

שמדובר במצב כזה שהוא יודע שהיום שבת,

אלא ששוגג הוא במלאכות.

אתה יודע, עיקר השבת.

לא רק יודע שאת עיקר השבת,

הוא יודע גם שהיום שבת.

כי רק באופן כזה שהוא שוגג במלאכות,

הוא מזיד בשבת,

שייך לחייבו שלושים ותשע חטאות על כל שלושים ותשע אבות מלאכה שעשה.

אבל אם הוא היה שוגג בשבת,

במצב שכזה, הוא התחייב חטאת אחת,

כי סיבת עשייתו את אותן המלאכות

זה בגלל שהוא שגג ולא ידע שהיום שבת.

וכל שכן, אם הוא לא ידע בכלל שיש מושג של שבת,

זה ודאי וודאי.

הכיר ושכח.

אז אם כן, כל האופן הזה שעל זה רמזה המשנה שם,

שהתחייב שלושים ותשע חטאות

על עשייתו את אותם שלושים ותשע אבות מלאכה שבשבת,

מדבר רק באופן שהיה מזיד על השבת ושוגג במלאכות.

ואז נמצא שכל שגגה שלא ידע את אותה מלאכה שאסורה היא שגרמה לו לעשותה.

יוצא אם כן, שיש כאן שלושים ותשע שגגות

מחמת אי ידיעתו.

את האיסור שבת הזה עשה את המלאכה הזו,

וכן את המלאכה הבאה כתוצאה מידיעתו את האיסור בזה.

על כל פנים,

זה מה שכתוב שם במשנה.

על זה נשאלת השאלה,

איך שייך שנגדיר את האחד הזה שעשה את כל אבות מלאכה בשבת בשוגג?

נגדיר אותו עדיין כשוגג.

איך הוא שוגג?

במה הוא שוגג?

לפי רבי יוחנן אני יכול להבין.

רבי יוחנן סובר

שייתכן כי השאלה פשוטה,

אם הוא לא יודע בכלל שאבות מלאכה נעשרות בשבת,

שום אב מלאכה מהאבות מלאכות אינו יודע שהן אסורות,

אז בבי מתבטא אצלו השבת?

הרי בשביל שנגדיר אותו כמזיד בשבת,

פירושו של דבר שהוא יודע איזשהו איסור מהתורה שהתורה מגבילה אותו לעשותו בשבת.

אם כל אבות מלאכות מותרות,

ככה הוא סבור על כל פנים בדעתו,

אז במה מתבטא אצלו זדון שבת? במה הוא יודע את השבת?

אז הגמרא עונה לפי רבי יוחנן, זה מובן.

כי רבי יוחנן סובר שייתכן באמת שהוא ידע שהמלאכות הללו אסורות,

אבל הוא לא ידע שיש עליהן כרת.

זה גם מספיק כדי להגדירו כשוגג.

כן, רבי יוחנן.

אז לפי רבי יוחנן, אכן יכול אני להבין

איך ייתכן

שיידע את השבת,

ובכל זאת יתחייב 39 חטאות,

כי כולן מוגדרות כשוגג בזה שהוא לא ידע שיש כרת עליהן.

אבל לפי ראש לקיש סובר,

שבשביל להגדירו כשוגג את הצרך שלו ידעת האיסורים כלל,

אז אם כן, היכן מתבטא אצלו השבת?

במה הוא יודע שהיום שבת? במה זה מתבטא?

הוא לא שונה מכל אדם שהוא כגוי,

שאצלו זה יום שביעי.

ביטוי לשבת לא קיים אצלו,

אלא חוץ מזה שקוראים לזה את השם שבת,

אבל את המשמעות של שבת, שזו שביתה ממלאכה, היינו שאסור לו לעשות מלאכות מסוימות,

זה לא אומר לו כלום, כי הוא לא יודע.

כי הרי כל מלאכות, לדעתו, הן

לא אסורות.

הרי הוא שוגג בדבר, הוא לא יודע,

אז אם כן, במה הוא יודע את השבת?

עונה הגמרא, מדובר

שהוא יודע את איסור השבת לגבי דין תחומין.

זה הביטוי של שבת אצלו,

שיהיה אסור לו לצאת

מעבר לאלפיים אמה מקצה העיר.

ולמעשה,

חייבים לומר שזה תואם רק לדעת רבי עקיבא, כי לדעת חכמים,

אין איסור יציאה מחוץ לאלפיים אמה,

אין איסור דאורייתא.

רק לדעת רבי עקיבא שסובר שהאיסור לצאת מעבר לאלפיים אמה זה איסור דאורייתא,

שייך לפרש את המשנה שידעה את השבת לגבי איסור תחומים.

ועכשיו נראה את המשך ה...

הגמרא,

מאן תנא להדתנו רבננה.

שגג בזה ובזה,

זהו שוגג האמור בתורה.

הזיד בזה ובזה,

זוהי מזיד האמור בתורה.

ישנה ברייתא,

ושואלת הגמרא, מיהו התנא ששנה

את הברייתא הזו.

מה כתוב באותה ברייתא?

שגג בזה ובזה,

זהו שוגג האמור בתורה. כלומר, אם אתה עושה מלאכה

גם בשגגת שבת, הוא לא ידע שהיום שבת,

וגם שגגת מלאכות, הוא לא ידע שהמלאכות הללו אסורות.

זה שוגג האמור בתורה. זה ודאי נקרא שוגג.

פה ודאי הוא יהיה חייב חטאת.

הוא לא ידע שהיום שבת,

הוא לא ידע שהמלאכה הזו אסורה.

הזיד בזה ובזה. מה יהיה הדין אבל אם הוא עושה מלאכה בזדון שבת

וזדון מלאכות?

פירושו היה ידע שהיום שבת,

וגם ידע שהפעולה הזו שהוא מתכוון לעשות היא אסורה מדאורייתא, מן התורה.

זה נקרא מזיד, זה מזיד האמור בתורה.

אז אחת כזה לא יביא חטאת, אלא הוא חייב מה?

קרא את השם מרחם.

אם אין עדין והתראה, אם יש עדין והתראה אז הוא חייב אפילו סקלה.

מוסיפה הברייתא שגג בשבת והזיד במלאכות.

מה יהיה הדין אם כלפי השבת הוא שגג, הוא לא ידע שהיום שבת.

אבל במלאכות הוא היה מזיד, הוא ידע שהמלאכות הללו אסורות בשבת.

או להפך, או ששגג במלאכות והזיד בשבת.

הוא לא ידע שהמלאכות הללו אסורות בשבת.

אבל הוא כן יודע שהיום שבת.

או שאמר, יודע אני שמלאכה זו אסורה,

אבל איני יודע שחייבים עליה קורבן או לא.

יותר מזה,

מה יהיה הדין אם הוא ידע שהמלאכה הזו אסורה?

ידע.

אבל לא ידע שחייבים להביא על זה קורבן.

כשאני אומר, יודע אני שמלאכה זו אסורה,

בפשטות הכוונה הוא ידע שאפילו כרת יש על המלאכה במזין.

והוא גם ידע שהפעולה הזו אסורה,

ידע שהיום שבת, אבל מה, חסר לו את הידיעה

שעל השוגג מביאים קורבן.

גם אז הוא יהיה חייב חטאת.

יוצא שיש לנו שלושה מצבים בברייתא שחייב חטאת.

או,

שגג בשבת והזיז במלאכות,

או שגג במלאכות והזיז בשבת,

או אפילו יותר מזה,

מזיז במלאכה, מזיז בשבת, רק פרט אחד היה חסר לו,

שחייב על זה קורבן בשוגג.

במצב הזה הוא עדיין חייב חטאת, במצבים הללו חייב חטאת.

כמען,

צריך להבין,

לכאורה, הברייתא הזו לא יכולה להתאים לדעת חכמים שהזכרנו מקודם.

הרי אנחנו למדנו שאם אדם יודע שיש כרת על הדבר,

הוא יודע שיש כרת,

וגם

יודע שהפעולה הזו אסורה,

במצב הזה זה נקרא מזיד, לדעת חכמים.

אז אם כן הברייתא הזו שאומרת שהוא עדיין חייב חטאת כי הוא שוגג, מי זה?

דעת מי זו?

עונה הגמרא כמונבז.

זה למעשה תואם את דעת מונבז,

שמונבז לימד אותנו

שאדם ששגגתו היא שגגת קורבן, כלומר כל אי ידיעתו את האיסור,

זה לא מתבטא בעצם האיסור, הוא יודע שזה אסור,

הוא יודע שיש כרת,

אבל אינו יודע שיש קורבן על השוגג.

גם זה מספיק כדי להגדירו כשוגג וחייב חטאת.

אתה יודע, אתם אומרים את הפרינציפות האלה.

אומרים לך שזה אסור לך.

אתה עושה את זה בכוונה,

למה? אומרים לך אסור, שבת.

אתה צריך לדעת, שבת יש לזה עוצמה, אתה לא הרי... כן, טוב.

כמו שאומרים לך איזה משטא יהודי, צריך לדעת שזה משהו. אבל בכל זאת מונבז סובר,

שאפילו שהוא יודע שהפעולה הזו אסורה,

והוא יודע שחייב על זה כרת במזיד,

או עם כל זה, אם הוא לא יודע שיש על זה קורבן בשוגג,

הוא נקרא שוגג.

בשביל להגדירו כמזיד לשיטת מונבז סובר, כשהיא יודעת את כל הפרטים, גם שהפעולה הזו אסורה,

גם

שחייב על זה קורבן בשוגג, וגם שחייב על זה כרת במזיד.

רק אז הוא יהיה חסם כמזיד.

אם כן,

בעניין הזה שהזכרנו מקודם,

אני חושב שסיימנו, האם שגיגת קורבן

נשמע שגגה או לא, זה מחלוקת מונבז וחכמים.

לדעת חכמים

זה לא נקרא שוגג, לדעת מונבז זה נקרא שוגג, וחייב חטאת.

זו ההלכה לפי חכמים טובה, זאת אומרת, זאת אומרת, כן.

אמר אביי,

הכל מודים בשבועת ביטוי

שאין חייבין עליה קורבן

עד שישגוג,

בלאו שבה.

מאחר והזכרנו

את מחלוקת רבי יוחנן ברש לקיש,

מה נקרא שוגג לדעת חכמים?

האם

מספיק שהוא לא יודע שיש כרת,

גם אם הוא יודע שהפעולה הזו אסורה, זה נקרא שוגג?

או שאינו נקרא שוגג, אלא אם כן גם לא ידע שזה אסור.

לדעת רבי יוחנן,

אף על פי שהזיד בלאו, כיוון ששגג בכרת,

חה ושוגג.

לדעת רש לקיש, אינו שוגג, אלא אם כן שוגג גם בלאו,

שלא ידע שהפעולה הזו אסורה.

באה הגמרא ומבארת שיש מקרה שרבי יוחנן מודה לרש לקיש,

שמתי יהיה שוגג, רק אם הוא ישגוג, גם באיסור.

גם בלאו.

מתי זה?

שבועה. בא ואומר שבועת ביטוי.

מה זה שבועת ביטוי?

צריך לדעת

שבתורה הקדושה מצאנו

שאם אדם

נשבר שבועה,

כן?

ביטא בשפתיו לשון שבועה, ואמר,

אני נשבע שאני לא אוכל את זה.

או נשבע שהוא כן יאכל.

או שיש גם מקרה שהוא נשבע לא על להבא, אלא נשבע על לשעבר.

יש דעות הסוברות של שבועת ביטוי, זה לא רק נשבע על להבא,

אלא נשבע גם על לשעבר, כגון

אכלתי

או לא אכלתי, עשיתי או לא עשיתי. יפה מאוד.

מה יהיה הדין

אדם שנשבע שבועת ביטוי

ועבר על שבועתו?

עבר, אבל בשוגג.

מה יהיה הדין אז?

הדין אומר שאם אדם נשבע שבועת ביטוי ועבר על שבועתו בשוגג,

או ששגג ולא ידע

שלא היה כדבריו, חייב קרבן.

כלומר,

הוא לא שם לב,

הוא נזכר. צריך לדעת שפעמים

בן אדם שכח

שהוא בכלל נשבע. זו אפשרות אחת.

יש אופציה נוספת. הוא זוכר שהוא נשבע,

אבל הוא לא זוכר את אותו פרט

בדיוק על מה נשבע.

אז מובן שהוא חייב קרבן,

חייב חטאת.

זה מה שכתוב.

רש״י

מביא את המצבים הללו,

שכל מה שאני

אומר לחייב קרבן בשביעות ביטוי

זה על האופן הזה שהוא שוגג בדבר.

מה יהיה הדין

אומר רש״י,

מה יהיה הדין

אדם שנשבע שלא אוכל

ואכל

הוא יהיה חייב

קרבן

אבל רק בתנאי

שהוא שכח בכלל את שבועתו כשאכל.

שכח את השבועה.

אבל מה יהיה הדין אם הוא לא

ידע,

אם הוא כן ידע את השבועה,

אבל לא ידע שיש על זה עונש.

מה יהיה הדין?

זה נקרא שוגג או נקרא מזיד?

זה נקרא מזיד, זה לא נקרא שוגג.

השאלה נשאלת מדוע.

למה באמת לגבי שבת אני אומר, אומר רבי יוחנן,

שגם אם הוא הזיד בלב, העצם זה שהוא שגג בעונש, לא ידע שיש עונש שכזה,

העצם זה שהוא לא ידע שיש עונש,

זה מספיק כדי להגדירו כשוגג.

גם אם הוא יודע שמה שהוא עושה זה פעולת איסור.

לעומת זאת לגבי שבועה,

אומר רבי, פה גם רבי יוחנן מודה לראש לקיש,

שמתי הוא ייקרא שוגג? רק אם הוא בכלל לא ידע שהוא עושה איסור.

כגון שלא ידע בכלל שנשבע.

אבל אם הוא כן ידע שנשבע, ומה שהוא עושה זה אסור,

רק לא ידע את העונש,

פה זה לא נקרא שוגג, למה זה? מה זה שונה?

אז בואו נראה את הגמרא.

אמר רבי, הכל מודים בשבועת ביטוי,

שאין חייבין עליה קורבן עד שישגוג בלאו שבה.

רק באופן

שידם נשבע לא יוכל לומר, למשל, כיכר מסוימת,

כיכר לחם.

ובשעה שנשבע,

שכח שנשבע, ומכוח זה אכל, רק אז יהיה חייב קורבן,

רק אז יהיה שייך להגדירו כשוגג.

אבל אם ידעו את האיסור,

לא יהיה חייב קורבן.

אפילו ששוגג הוא בעונש.

והגמרא מסבירה, הכל מודים מן,

רבי יוחנן,

כשאתה אומר הכל מודים, למי התכוון אביי כשהוא אומר הכל מודים?

כשאתה אומר הכל מודים פירושו שאלה מודים לאלה.

זה מודל הזה.

במקרה הזה,

כולם בדיחה אחת כשאתה אומר הכל מודים.

מי אם כן את מתכוון אביי לומר שדווקא אם הוא גם שגג בלהב,

זה נקרא שוגג. מה שמדובר פה באחד כזה שסובר,

שיש פעמים שלא צריך שגגת לאו.

נכון?

לא צריך שגגה בלאו. מי זה שסובר שפעמים שלא צריך בשביל להגדירו כשוגג, שלא ידע בכלל שזה אסור?

רבי יוחנן.

והוא אומר שאם כל זה פה בשבועה הוא מודה שרק אם הוא גם שגג בלאו נקרא שוגג.

שואלת הגמרא, פשיטא, פשיטא.

פשוט הוא שכך יהיה עדין לפי רבי יוחנן,

שבשבועת ביטוי הוא יודע שמתי הוא יקרא שוגג,

רק אם הוא בכלל לא ידע שהפעולה הזו אסורה,

או בגלל שלא נזכר שהוא נשבע בכלל,

או בגלל שהוא לא ידע שהוא נשבע על הפרט הזה,

על הכיכר לחם הזה.

אבל זה פשוט.

למה זה פשוט?

שבשבועת ביטוי יודע רבי יוחנן.

כי כאמר רבי יוחנן אחד איכא כרת.

מתי רבי יוחנן אומר שמספיק שהוא יהיה שוגג בכרת, אף על פי שעזית בלב נקרא שוגג?

זה הכל באיסורים כאלה ששייך בהם כרת.

באותם איסורים שיש בהם כרת, אז אני פה יכול לומר,

כיוון ששגג בכרת, אף על פי שעזית בלב,

נקרא שוגג.

אבל לגבי שבועת ביטוי, אבל אחא דלכה כרת.

אם אדם הולך ואוכל כיכר לחם שנשבע עליו,

הוא לא יהיה חייב כרת.

אלא מה יהיה חייב אם זה במזיד? מה יהיה חייב?

מלקות.

אם כך,

אז זה פשוט שהוא יהיה,

השוגג זה רק באופן שהוא בכלל לא ידע שהפעולה הזו שהוא עושה,

אז זה אסור.

ברור שהוא צריך שיהיה שוגג בלב

בגוף המעשים, הוא אסור או מותר,

כי אין אפשרות אחרת.

השאלה מובנת. שוב נחזור.

כל מה שרבי יוחנן אמר,

שגם אם הוא מזיד בלב,

הוא נקרא שוגג כי הוא סוף סוף שוגג בה כרת,

זה הכל שייך באותם איסורים ששייך עליהם כרת.

אז שם אני יכול לומר, מאחר וחסר לו את הפרט הזה,

שעל המעשה הזה חייב כרת במזיד,

אז הוא נחשב כשוגג אפילו שהזיד בלב.

למשל, למשל, אדם זורע בשבת,

הוא ידע שהיום שבת,

הוא ידע שאסור לזרוע בשבת.

מה הוא לא ידע, אומר רבי יוחנן?

שעל המזיד חייב כרת.

בפעולה כזו ששייך אופן של חיוב כרת,

פה אני יכול לומר ששגיגת כרת שמע שגגה.

עצם זה שהוא שגג בכרת,

זה מועיל להחשיב כשוגג אפילו שהוא מזיד בלב.

כי שייך על זה כרת במזיד.

אבל בשבועת ביטוי לא שייך מציאות של כרת.

בשבועת ביטוי שייך או מלקות במזיד או חטן בשוגג.

אם כך, למה? אין עונש אחר.

אז האפשרות היחידה היא,

או שהוא יודע שזה אסור ואז הוא נקרא מזיד וחייב מלקות,

או שהוא לא יודע שזה אסור ואז הוא חייב קורבן.

אז זה פשוט שרבי יוחנן יודה בזה.

מובן?

אז לשמה אם כן צריכים להגיד לנו הכל מודים? גם רבי יוחנן מודה בשבועת ביטוי,

שצריך שיהיה שוגג בלב כדי להגדירו כשוגג.

פשוט שהוא יודע.

כל מה שהוא אמר שלא,

כל מה שהוא חולק על השלכי זה רק באופן שיש כרת.

בדבר שיש כרת, יכול לומר, עצם זה שהוא שוגג בכרת, הוא נקרא שוגג.

אף על פי שזית בלב.

אבל לא במקרה כזה שאין בכלל כרת.

מתרצת הגמרא, סלקדעתך אמנה,

הואיל וחייב קורבן חידושו.

דבכל התורה כולה לא אשכחן לעבד ומאי תעלה קורבן.

ואחא מי תא כי שגג בקורבן עמי לחייב כמה אשמא לעבד.

תראה שזה גמרא תירוץ גאוני.

שימו לב.

יכולנו לעלות בדעתנו ולומר,

עצם המושג שאדם חייב קורבן על שבועת ביטוי

זה חידוש.

זה נגד מה שידוע לנו בתורה הקדושה.

בתורה הקדושה מצאנו היכן חייב קורבן חטאת.

אם על המזיד יש כרת, על השוגג חייב חטאת.

אבל כאן זה חידוש.

הרי על המזיד אין בכלל כרת.

מה יש כאן?

לא.

על המזיד יש... מלכות.

על המזיד יש מלכות.

גרגל מובן. ממילא על אופן שכזה לא ראינו שהתחייב חטאת.

הלוא כמו שלמדנו, אם אתם זוכרים,

שהתורה היא קישה,

יש רמז בתורה להקיש את כל חייבי החטאות בדומה לעבודה זרה.

והגמרא אומרת, מה עבודה זרה זה דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת.

אז כל דבר שחייבין על זדונו כרת, שגגתו חטאת.

לומדים בדומה לעבודה זרה.

שכמו שבעבודה זרה, מתי חייב חטאת? דווקא על מה ש... על פעולה כזו,

שבה המזיד בה חייב כרת, אז על השוגג חייב חטאת.

אז הוא הדין, כל שאר איסורים שיש עליהם כרת במזיד,

יש עליהם חטאת בשוגג.

אז,

מובן,

היסוד הזה, זה כלל.

פה זה חורג מן הכלל.

כאן בשבועות ביתר אין כרת.

ובכל זאת, על השוגג צריך חטאת. צריך להביא קורבן על השוגג.

היה מקום לבוא ולומר,

שמאחר וזה חידוש,

אז אפילו אם הוא רק שוגג בקורבן, הוא יהיה חייל.

כלומר, שימו לב,

הוא יודע שאסור לו לאכול,

אבל הוא לא יודע שיש חיוב קורבן.

כך יכולתי לחשוב

ששגגת קורבן כאן, שמה שגגה גם לדעת רבי יוחנן.

אתם שומעים?

אם אתה כבר אומר חידוש, התורה באה לחיים חטאת,

אף על פי שזה נגד הכלל,

שרק במקום שעל המזיד כרת יש חטאת,

ופה מחייבים אפילו שעל המזיד אין כרת,

אז אם זה חידוש תחמיר עד כדי כך,

לבוא ולחייב חטאת אפילו אם הוא שוגג בקורבן.

כלומר, גם אם הוא יודע שהפעולה הזו אסורה.

בכל זאת, יחשב כי שוגג כי הוא לא ידע שיש קורבן.

כך יכולתי לחשוב.

כמה אשמע לן.

לכן באה לגלותי לו, שרבי יוחנן מודה לרש לקיש,

שבמקרה של שבועות ביטוי,

מתי הוא נקרא שוגג, רק אם הוא בכלל לא ידע שזה אסור.

אבל אם הוא ידע שזה אסור, רק ששגג בקורבן,

זה לא נקרא שוגג.

אלא מה זה נקרא?

מזיד.

וחייב על זה מלקות.

מובן?

הייתי חושב שרבי יוחנן מודה לאיניברסיטי.

הייתי חושב שפה רבי יוחנן יודה יסבור של דעת חכמים, זה כמו מול בז במקרה הזה. כן.

ניתחת את זה נכון.

ששיש גת קורבן, שמע שגגה.

וזה נקרא שוגג.

העצם זה שהוא לא ידע שיש קורבן,

יכולתי לחשוב שזה נקרא שוגג.

ממילא, גם אם הוא יודע.

ידע שזה אסור, אבל לא ידע שיש קורבן,

זה שוגג ויחייב עדיין חטאת.

זה לא, הוא מודה למשלג.

או, יפה, ועל זה בא יפה מאוד, ועל זה בא הבעל לומר לא, הכל מודים.

רבי יוחנן חולק מכל וכל על מולבז.

דעת מולבז, שיגעת קורבן שמה שגגה, נכון.

אבל מדברים לשיטת רבנן.

חכמים סוברים ששיגעת קורבן לא שמה שגגה בכל התורה כולה.

כך צריך לצאת לפי זה לכאורה.

לכאורה.

אלא מה?

אלא מה?

פעמים שף על פי שהזיד בלאו שייך למצוא קמטה של שוגג,

כגון ששגג וכרת.

אבל בשבועת ביטוי,

כשאין מציאות של כרת,

אז האפשרות היחידה להגדירו כשוגג זה רק אם הוא ישגוג בעצם האיסור שהוא לא ידע שזה אסור.

כך אומר רבי יוחנן.

לא משום שהוא לא ידע כשוגג בגלל זה.

אם הוא ידע שהפעולה אסורה, רק לא ידע שיש עונש של קורבן,

או, כן, תשימו לב, לא ידע שיש קורבן,

זה לא נקרא שוגג, זה נקרא מזיד.

פה זה יותר חמור.

מובן?

חרב איזושהי שאלה,

יש מסיג שזה לא קרה חוץ משמעות תקצון?

אנחנו הבאנו תחומים לפי רבי עקיבא.

יש הרבה דברים שאין עליהם קראת.

אני לא זוכר את כולם.

וחייב קורבן?

מה? ולא חייב קורבן?

מה, על מה?

שקומים למשל.

אז זה כבר אמרנו, אין על זה קורבן.

וכל שם הדברים זה הדבר היחיד כאילו?

רק שמועות ביטוי? שמועות ביטוי חייב קורבן,

כי זה כתוב מפורש בתורה.

הכלל הוא פשוט.

כשלא כתוב מפורש, אז הכלל הוא הפוך.

אם אתה יודע שאתה חייב על זה קראת,

אז אתה יודע לחייב על זה חטאת.

אם לא כתוב שיש קראת, אז לבד לא תוכל לחייב את כל מה לחטאת.

פה בתורה מפורש כתוב שצריך להביא קורבן.

זה העניקאי היחיד. אני לא זוכר, אני לא אגיד לך.

אתה רוצה לדעת מה כן יש, קראתות? אז אתה הולך למסכת קירטות.

מעל כרטות.

אני שומע.

אז אני אומר, אם אתה...

תראה, יש משהו שאומרים.

בדיוק.

יש מושג ש... יש מסכת כרטות.

שם מובא 36 כרטות בתורה, והוא מונה אותן אחת לאחר.

מסכת כרטות.

שם אתה תמנה, תראה, את כל אלה שחייב עליהם כרט.

אתה מבין?

ירושלמי הוא בבבלי.

בבבלי, ודאי.

מי טבעה.

בואו ונמשיך את השאלה הבאה,

אבל חוששני שאם

נמשיך בסוף נשכח את רשי, לכן

כדאי שנראה קודם את רשי.

שבועת ביטוי.

אתם מוצאים?

נכון, נכון, טעיתי.

הטעות היא שלי, ואני מודה לך שעמדת על טעותי.

זוהו שוגג האמור בתורה.

אתם מוצאים?

כלומר,

היכה תשגג בשבת ובמלאכות,

אם כאן לא דין ולא דיין, נקנטר.

ואין לך שוגג כזה.

כלומר, אף אחד לא יכול לחשוב אחרת.

תהיה בטוח שאם הוא שוגג גם כך, גם במלאכות, גם בשבת,

פשוט שיהיה שוגג וחייב חטאת.

הזיד בזה ובזה, אין לך מזיד כזה.

שגג באחת מהן.

שגג באחת מהן.

אתם איתי?

בואו נראה.

שגג באחת מהן,

אף זה שוגג וחייבים עליה קורבן.

גם אם יש דבר כזה שהוא,

כך כתוב באותה ברייתא,

יודע המלאכה הזו אסורה, רק לא יודע שחייב על זה קורבן,

יהיה חייב חטאת, כי הברייתא הזו סוברת כמולבז.

שבועת ביטוי,

שאוכל ולא אוכל,

שאכלתי ולא אכלתי, חייב עליה קורבן.

הוכתיב ונעלם.

דהיינו, שוגג.

בלשון התורה נראה מפורשות שמתי חייב קורבן דווקא באופן שנעלם ממנו.

כלומר, הוא היה שוגג.

על זה אומר הבעיה, הכל מודיע בשוגג שלה,

ואם נשבע שלא אכל ואכל,

אינו חייב, אלא אם כן שכח שבועתו כשאכל.

מראה שרק אם הוא בכלל שכח שהוא נשבע.

דהשת שגג בלאו שבה.

שעה זה נקרא שוגג בלאו.

הכל מודיעים מאן רבי יוחנן.

כלומר, אומר רש״י על כורחין,

אביי לאו אפלוגתא דמונבז ורבנן קאה דלשמועינא דמודמונבז בהא

דשגגת קורבן לא אהבי השגגה.

כלומר, חייבים אנו לומר שאביי

לא חוזר לפרש את מחלוקת מונבז ורבנן,

לומר שמונבז

מודה במצבים מסוימים

ששגגת קורבן לא שומע שגגה.

הגם שבשבת ובשאר איסורים

סובר מונבז שגגת קורבן שומע שגגה,

פה הוא יודע שזה לא כך.

זה ודאי אי אפשר לומר שזה כוונת אביי,

שהוא בא לפרש את מונבז מתי שגגת קורבן שומע שגגה, מתי לא.

דמי חטטת.

לבוא ולומר דבר כזה שנחשוב שמשמעות ביטוי

יסבור ששגגת קורבן לא שמע שגגה?

זה ודאי לא שייך לבוא ולומר.

והקל וחומר היא,

הרי זה קל וחומר.

הָשְתָה בכל התורה כולה דלקה חידוש בקורבן דידו.

אמר מונבז דחים מחייב בשגגת קורבן,

הרי בכל התורה כולה ששם אין חידוש בחיוב הקורבן.

שהרי זה כמו הכלל שכל שעה למזד חייב כרת על השוגה קורבן חטאת.

בכל זאת אמר מונבז דמי חייב בשגגת קורבן.

בכל זאת מונבז אומר ששגגת קורבן חייב על זה שחטאת.

האחד החידוש הוא דהיין בה כרת ומביא קורבן עליה. לא כל שכן, כלומר הסברה נותנת

שיהיה עוד יותר הדין ששגגת קורבן תהיה שגגה.

אז ודאי לא שייך לבוא ולומר שאביי, שאמר הכל מודיעים,

זה בא להתייחס למחלוקת מונבז וחכמים, לומר שמונבז מודה בשבועת ביטוי

ששם שגגת קורבן לא תהיה שגגה.

הסברה נותנת שאדרבה,

שגגת קורבן ודאי תהיה שגגה לשיטתו של מונבז.

אלא לרבנן כאמה,

אלא ודאי כל מה שמדבר הבית זה שיטת חכמים שחולקים על מונבז וסוברים שמה.

ששגגת קורבן לא שמה שגגה.

נו, אז מה זה הכל מודיעים? הוא מדבר לדעת חכמים.

ואפלו קצת רבי יוחנן וריש לקיש כאלה.

זה מתייחס למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש.

כלומר, ומן הכל מודיעים, מי הוא

שמודה לחברו?

על מי ידעביה התכוון שהוא מודה לחברו? רבי יוחנן.

שמה דאב אגב דבעלמא כאמר, אף על פי שהזיד מלאב,

אפילו שבשאר התורה כולה שיש כרת.

אמר ששגת כרת שמה שגגה, אף על פי שהזיד מלאב,

אבל הכא לגבי שבועת ביטוי בעינן שישגוג מלאב.

מתי ייחשב כשוגג מושגה מלאב, כמו שפרש רשי,

שהוא לא זכר את שבועתו?

שואלת הגמרא, פשיטא?

אומר רשי, מה זה פשיטא?

כיוון דאב אד רבנן יפליג,

מאחר ודעת רבי יוחנן הייתה לשיטת חכמים.

שחולקים על מול באז דאם רשיגת קורבן,

לא שגגה, שזה שהוא שגג עם קורבן.

זה לא נקרא שוגג,

ממילא זה חייב להיות,

שהוא לא היה, כל מה שהוא ניתן להגדירו כשוגג, זה רק באופן שהוא לא ידע את הלב.

כי אם הלב שלה הזיד, אם נגיד שבלב הוא כן הזיד,

במה היא שגג? אז במה זה נקרא שוגג?

הרי כרת אין במציאות,

ושגגת קורבן הרי לא שמע שגגה.

אז על כרחנו, מה נשאר לא להגדירו כשוגג? רק אם הוא שגג, בעצם האיסור.

מובן, אבל אם הוא היה מזיד באיסור,

אי אפשר להגדיר אותו כשוגג. דעת כאן לא כאמר רבי יוחנן בעלמא,

אלא במקום כרת, דשגג בכרת.

מתי רבי יוחנן סובר

ששגגת כרת שמע שגגה אף על פי שהזיד בלב, זה רק באותם מקומות שיש עליהם.

אבל כאן, שאין כרת,

פשוט שלא ניתן להגדיר כשוגג, אלא אם כן שגג בלב.

צדקה דעתך אמנה.

יעלה, היה עולה על דעתנו לומר בשבועת ביטוי נמי,

קאי רבי יוחנן במילתא.

כלומר, יכולנו לחשוב שגם בשבועת ביטוי רבי יוחנן עומד בדברם דף על פי שהזיד בלב.

וזיקה שלך, במאי שגג?

שגג בקורבן.

מה שהיה קשה לך, במה הוא שגג?

שגג בקורבן.

דואיל,

דואיל וחידוש הוא בודו ברבנן.

היה מקום לבוא ולחשוב שמאחר שבועת ביטוי זה חידוש בתורה,

זה נגד הכלל הידוע בתורה שאם אתה חייב על סוגי קורבן,

רק אם במזיד יש כרת,

וכנראה אין על המזיד כרת,

אז היה מקום לומר, אם זה כבר חידוש,

אז אולי נוסיף לומר חידוש עוד יותר,

ששגגת קורבן שמאז שגגף, על פי שעזיד בלהב.

זה הביתה, הביתה הביתה הביתה, לא, זה,

איזה שאלה?

לא, לא, לא, זה, זה לא, לא כתוב שזה הביתה, זה לא קשור לאבייה.

מי הביא את הבריתה?

למה הביאו את הבריתה?

הביאו את הבריתה לומר שישנה בריתה שהיא כתובה באופן סתמי,

אבל דע לך,

שאל תוציא מזה הלכה, כי זה תואם לדעת מולבז בלבד, ולא תואם לדעת חכמים.

זה הכול.

כמה אשמאלן, נראה את ההמשך, כמה אשמאלן, אביי.

לכן בא אביי להשמיע לנו, ומודה רבי יוחנן,

ובעיין אנשי גגת להב,

שבשבועת ביתו רבי יוחנן מודה,

שמתי נקרא, הוא שוגג, רק אם הוא שגה גם בלהב.

די הזיד בלהב, אבל אם הוא היה מזיד בלהב,

הוא היה יודע שאסור לו לאכול.

בגלל שהוא נשבע על הדבר,

תולי כשגגה.

אז אם כן זה לא נקרא שוגג?

זה בנה מפליגי רבננה מורבז. גם פה,

רבנה חולקם על מורבז ועמרד אין שגגת קורבן שגגה.

לא מספיק שגגת קורבן כדי להגדירו כשוגג.

גם פה הם סוברים את זה.

אלא מה?

כל הנקודה היחידה היא,

שאם בשאר מקומות אתה מוצא ששגגת כרת שמע שגגה הפעל בי שזה בלאו,

פה זה לא כך.

פה הוא יהיה שוגג רק אם הוא יהיה שוגג בלאו עצמו.

זה לא הבעיה, יש את הבריתא כדי להגיד ש... לא, לא.

הסברתי.

אחר שהבאנו קודם את מחלוקת מורבז וחכמים,

אז הוא בא ואומר שישנה בריתא,

שאל תטעה להוציא מזה הלכה.

אמנם לא כתוב שם מי אמר את הבריתא,

אבל זה טועים רק לדעת מורבז.

לכן, אל תפסוק את זה כעל ההלכה.

הלאה.

מי תיבא.

איזו שגגת שבועת ביטוי לשעבר.

אתם שומעים? באו בני הישיבה והקשו כושה על דברי הבעיה.

בני ישיבה של מי?

תמיד כל התלמוד הוא בנוי

מכל מיני משא ומתן שהיו בין תלמידי החכמים, בין האמוראים.

היו ישיבת צורא, הייתה ישיבת נרדעה, פרובדיתא, היה כמה וכמה מקומות בבבל.

מי ראש הישיבות?

אביי, רב ראשון. היה הרב, היה שמואל.

היה כל מיני תקופות.

זה מתפרס על

כמה מאות שנה, התקופה הזו של האמוראים.

והתלמוד

התקבץ אחר שסיימו ל...

את כל המשא ומתן שהיה על המשניות,

אז כתבו רבינה ורב אשי את הדברים,

וזה התלמוד הבבלי.

אז בתוך הדברים...

רב אשי היה תלמוד בבולין? מה?

רב אשי היה תלמוד בבולין? לא.

רב אשי ורבינה, שניהם לקחו את העול הזה לכתוב את התלמוד,

תלמוד הבבלי.

אז מביאה הגמרא כאן קושיה שהקשו על דברי הבעיה.

בברייתא.

כתוב בברייתא

איזו שגרת שבועת ביטוי לשעבר.

כלומר,

מה שייך בכלל שאדם יהיה חייב חטאת

על שבועת ביטוי לשעבר?

הזכרנו מקודם מה נקרא לשעבר ומה נקרא להבא.

קודם כל,

נפרט את השבועה של להבא.

זה משהו שנעזור. אם הוא נשבע על להבא, כגון שאמר שבועה שלא אוכל,

כי הוא עוד לא עשה את זה. שים לב, אז מובן שיש מקרה שאני יכול לומר שהוא נקרא שוגג.

כגון

שבשעה שעבר על שבועתו, שכח שנשבע.

אבל מה יהיה הדין אם הוא נשבע על שעבר?

הוא נשבע על שבועה שאכלתי,

והוא לא אכל.

איך שייך שיהיה שוגג.

אם נאמר שבשעה שנשבע שאכל,

חשב שאכל,

הבעיה של זיכרון הוא הפוך.

לא שהוא נקבע בבתוק תא ואכל, אלא הוא אמר שהוא אכל. בשעה שנשבע,

הוא נשבע, בדיוק.

זיכרון הפוך.

השאלה היא האם שייך שוגג.

כי אם נגיד שבשעה שנשבע הוא חשב היה שאכל,

זה לא נקרא שוגג, זה נקרא אנוס.

על זה הוא לא חייב קורבן.

אם הוא שכח שהוא אכל, לא הבנתי. אם הוא שכח שהוא אכל,

זה נקרא שוגג,

ואז הוא נזכר שהוא אכל.

אז זה מה שאני אומר.

אם הוא,

בשעה שנשבע,

שכח בכלל שאכל,

או שלא אכל,

זה לא נקרא שוגג, זה נקרא אנוס.

הגמרא מביאה על הפסוק,

בויקרא ה' פסוק ד', נאמר לכל אשר יבטא האדם בשבועה.

דורשים חז״ל

מה זה האדם בשבועה, עד שיהיה האדם בשעת שבועה.

מה פירוש אדם?

שהוא יעשה כך מדעת.

השבועה תהיה בדעת.

אם דעת צלולה במה שהוא נשבע.

אבל באופן שהוא בכלל שכח שהוא אכל, או שלא אכל,

זה לא נקרא בדעת, זה לא נקרא האדם בשבועה.

אז על אופן שכזה, הוא בכלל לא יהיה חייב.

אז אם כן,

מתי שייך שהגעת שבועת ביטוי לשעבר?

כלומר, להגדירו כשוגג.

אם אשר אם אמר, יודע אני ששבועה זו אסורה,

אבל איני יודע אם חייבין עליה קורבן או לא,

חייב.

שימו לב.

רש״י מביא ונאמן מינינו.

מה מה?

רש״י אומר, שבועת ביטוי שהאכלתי ולא אכלתי,

אבל הקורבן כאילו זה ונעלם,

אני מסביר.

מה שכתוב ונעלם, על מה זה מתייחס?

אז אם זה מתייחס לומר שנעלה ממנו בכלל שהוא אכל?

כן?

לא.

אם זה נעלה ממנו שאכל,

במצב הזה הוא נקרא אנוס.

אם בשעת שבועה נעלה ממנו שאכל, זה נקרא אנוס.

אז מה בכל זאת שייך להגדיר שוגג במצב הזה? אומרת הגמרא,

אומרת הברייתא,

אם הוא יודע ואומר ככה, אני יודע ששבועה זו אסורה.

אני יודע

ש...כלומר, הוא ידע שהוא אכל,

הוא ידע שאכל,

או שהוא ידע שלא אכל, ובכל זאת נשבע שהוא כן אכל.

נאמר, באים לארח אותו באיזשהו מקום

ומכריחים אותו לאכול.

הוא אומר, אכלתי,

כי הוא לא רוצה לאכול.

אכלתי.

למעשה הוא לא אכל.

עכשיו אומרים לו, ככה תשבע לנו.

אני נשבע!

ככה הוא אומר.

אני נשבע שאכלתי.

הוא ידע שהוא לא אכל.

לפי הבנת זה בנזין. אז דקה,

דקה.

ממילא, שאלת השאלה איך שייך להגדיר אותו כשוגג.

הלו פה מדובר בציור כזה שהוא זוכר שהוא לא אכל,

ובכל זאת הוא נשבע שהוא כן אכל.

אומר דברייתא, אתה יודע מתי?

שהוא אומר, אני יודע שזה אסור.

אסור להישבע ולומר שבועה שעה אכלתי בזמן שהוא לא אכלתי.

אבל הוא לא ידע אם חייבים על זה קורבן או לא.

זה האופן של שוגג לגבי שבועות ביטוי לשעבר,

וחייב על זה קורבן חטאת.

אז מה אתה רואה?

ששגיגת קורבן שמע שגגה או לא שמע שגגה?

שמע שגגה.

נו,

אז לכאורה זה נגד הבעיה. מה הבעיה אמרנו לפני רגע?

אם אין מזיד, אז... שאין דבר כזה בשבועות ביטוי, אלא שגגה בלב.

אבל אם הוא מזיד בלב, הוא נקרא מזיד.

אפילו שהוא שוגג בקורבן,

הוא קול שכן כרת שאין שם, אז בוודאי שלא.

כן, אין כרת בכלל, יש רק מלכות.

אז מה צריך להגדיר אותו כשוגג?

רק אם הוא שוגג בלב. אבל אם הוא שוגג בקורבן, מה אומר הבעיה?

לא יחשביש גגה.

שגיגת קורבן לא שמע שגגה. ופה רואים לא כך.

עונה הגמרא האמני,

מונבזי. מה אתה מקשם הברייתא?

הברייתא הזו היא כדעת מונבז.

ששגיגת קורבן שמע שגגה בכל התורה כולה.

הוא קול שקול בשבועות ביטוי.

אבל למעשה,

לדעת חכמים,

שסוברים ששגגת קורבן לא שמה שגגה,

אז באמת אין מציאות כזו.

שלומר שבשבועות ביטוי יחשב כי שוגג במה שהוא שגג בקורבן.

מתי זה שוגג?

רק אם בכלל לא ידע שיש איסור בדבר.

ממילא השאלה נשאלת בסדר, אבל עדיין ניתן לשאול,

אבל איך שייך לומר שקיקה שבועות ביטויה לשעבר?

ממה נפשך?

אם הוא יודע שהפעולה הזו אסורה,

אז הוא לא שוגק.

אם הוא יודע והוא זוכר בזמן שהוא נשבע שהוא לא אכל, והוא נשבע שאכל,

זה נקרא מזיד, זה לא נקרא שוגק.

מובן?

ואם נבוא ונגיד, לא,

מדובר בציור כזה שהוא לא זכר,

שהוא לא אכל,

אז זה לא נקרא בכלל שבועה, כי בשביל שיחשב כשבועה זה רק באופן שהוא היה בדעתו בשבועת שבועה.

אז התשובה היא

שלדעת חכמים באמת לא יהיה חייב קורבן חטאת, אלא רק

בשבועת ביטוי להבא.

אם עבר על שבועתו, בשבועת ביטוי של להבא.

על העתיד.

אבל בשבועת ביטוי לשעבר,

בכלל לא חייב.

זה הכיבוד כאילו?

כן, כך צריך לצאת.

וכך רשי מפרש.

נראה את רשי.

אומר רשי.

לא רוצים לקרוא את השאלה של רשי?

מה קשור לכל רשי?

לא.

לא.

נראה את רשי.

אתם איתי?

איזה הושבעת ביטוי לשעבר.

בישלמה להבאה.

כגון שלא אוכל,

משכחת לה כגון שנתעלמה השבועה ואכל.

כלומר, למה הברייתא שואלת רק על שבועות ביטוי לשעבר?

למה היא לא שואלת על להבא?

כי על אבא שייך למצוא אופן שהוא שוגג.

כגון שנתעלמה ממנו השבועה, שכח שנשבע.

הוא נשבע על לא אוכל,

כשהוא בא לאכול, שכח שנשבע.

אז זה שוגג.

אלא, לשעבר, כגון שאכלתי, והוא לא אכל.

אבל נשבע עוד ביטוי לשעבר, מה שייך לשם שוגג.

מה זה לשעבר?

דוגמה,

שהוא לא אכל, אבל הוא נשבע שאכל.

אז יכולה לשאול אותך שהוא נשבע שהוא אכל. הוא זכר שהוא לא אכל?

או שהוא לא זכר?

אומר רשי, אין כאן שוגג.

למה אין כאן שוגג?

די כסבור שאכל, בשעה שנשבע,

אין הוא חייב קרבה.

אם נגיד שבשעת שנשבע שאכלתי הוא סבור היה שהוא באמת אכל,

אז הוא לא חייב קולבן.

נתן להם בשבועות, האדם בשבועה פרט לאנוס.

כלומר, האדם בשבועה שיהיה אדם בשעת שבועה,

שתדעתו עליו בשעת שבועה.

כלומר, שידע ברור

כשהוא נשבע מה הוא עושה.

לא שיהיה מבולבל

ולא ידע בכלל את מה שהיה מקודם.

פרשינא להטב, הגמרא שמה במסגת צבועות מפרשת,

לאפוק הגיעה אגמנא.

כלומר, מה הכוונה הפרט לאנוס?

היא באה לשלול את המצב הזה שכשהוא נשבע שאכלתי ולמעשה הוא לא אכל,

והוא לא זכר בכלל שהוא לא אכל,

אחד כזה זה לא נקרא, לא חייב קולבן בכלל.

ומהעשתה לא משכחת שגגה, אלא בקורבן.

אז אם כן, מתי אתה יכול לומר שיש משפחות ביטוי

לשעבר שגגה?

רק באופן שהוא ידע במפורשות שהוא באמת

נשבע לשקר.

הוא ידע,

אבל לא ידע שעל זה חטאת.

אמר, יודע אני שאני נשבע לשקר, ונזהרתי על כך.

כלומר, הוא יודע שהקב' ברוך הוא הזהיר אותו שלא לשבע לשקר.

אבל איני יודע, אבל את החלק הזה לחייב קורבן, זה הוא לא יודע.

דהי, בנתעלמה ממנו עזר הצבועה, אבל אם נגיד שבכלל לא זכר שיש איסור בתורה להישבע לשקר,

אין לך אונס בשעת צבועה כזה,

אז הוא ודאי נקרא כאנוס.

ובשבועה לא צריך... זה בעצם האיסור עצמו לא ידע שקר.

אם נגיד שהוא לא ידע שיש איסור להישבע לשקר, זה נקרא אנוס,

ולגבי שבועה יש פטור מיוחד,

שאם הוא נשבע והוא היה אנוס בדבר,

לא ידע שיש איסור בכלל,

אז ודאי שהוא יהיה פטור מחטאת.

חייב, אז ממילא מדובר פה במצב שהוא כן יהיה...

אז חייב להיות שמה? שמתי חייב חטאת בשבועות ביטוי לשעבר, אומרת הברייתא?

רק באופן שאני יודע שאני נשבע לשקר.

הוא זכר שהוא לא אכל.

אה?

בדיוק, אבל לא ידעתי לגבי קורבן, אז על זה חייב.

על מה? אז מה רואים?

מודו ברבנן דמי חייבה שגיגת קורבן.

רואים שחכמים מודים שיהיה חייב על שגיגת קורבן.

האמני מונבזי

דאמר נמי בעלמה שמה שגגה. הברייתא הזאת זה כדעת מונבז,

שגם בשאר התורה סובר ששגיגת קורבן שמה שגגה.

אבל רבנן דפליגה, אבל לדעת חכמים,

שחולקים על מונבז,

לשיטתם,

לשיטתם,

לדלו שבועת ביטוי לשעבר. אז הם בכלל לא סוברים שיש מושג של שבועת ביטוי לשעבר.

כי לא שייך לשיטת חכמים למצוא אופן שיהיה חייב קורבן

על שבועות ביטוי לשעבר. דסברי אקרא בישמעאל,

דאמר בשבועות,

אינו חייב

אלא על העתיד לבוא.

מובן?

רש״י במקום בעצמו מביא יש גורסין.

הא, מה נאם מונבזי?

והגמרא ממשיכה ושואלת פשיטא,

מה החידוש? וכאילו מביאים קושי על אביי.

רש״י שולל את הגרסה.

כמו שאנו רואים כאן בסוגריים,

רש״י

היה בתלמוד,

בחלק מן התלמודים שהיה בזמנו של רש״י,

היה את התוספת הזו שכאן נמצא בסוגריים אצלנו.

אז למה עשו את זה בסוגריים?

שומעים?

כי רש״י אחז שהגרסה הזו אינה נכונה.

זה לא נכון.

יוצא.

אם כן, אז אנחנו נסכם.

לדעת מונבז,

לדעת מונבז,

עכשיו אנחנו מדברים על שיטת רש״י.

כשנגיע לדרגה של ללמוד גם תוספותים,

אז נלמד גם תוספותים, להסתפק ברש״י.

בואו נסכם מה למדנו.

זה דבר ראשון.

לדעת מונבז, שגגת קורבן שמה שגגה בכל התורה כולה.

בכל התורה כולה.

גם בשבועות ביטוי.

כלומר, גם אם אדם יודע שפעולה הזו שהוא עושה היא אסורה,

רק לא יודע שחייבים על זה קורבן בשוגג, זה גם מוגדר רק שוגג.

לדעת חכמים,

אם הוא רק שוגג בקורבן, זה לא נקרא שוגג.

מתי זה נקרא שוגג לדעת חכמים?

אז באותם שבועות, באותם,

שימו לב,

באותם דברים שיש עליהם כרת במזיד,

בזה יש מחלוקת רבי יוחנן וראש לקיש, של דעת רבי יוחנן,

כיוון ששגג בכרת, אף על פי שהזיד בלב,

נקרא שוגג.

לדעת ראש לקיש, אינו שוגג, אלא אם כן עד שישגוג בלב וכרת.

אבל בשבועת ביטוי,

בשבועת ביטוי, יודע רבי יוחנן לראש לקיש,

שאינו חייב, אלא אם כן שגג, לא רק.

רק בלב. רק בלב, בדיוק.

אבל שגת קורבן לא שומע שגגה.

אז לא יועיל שהוא ידע את האיסור, אבל הוא שוגג בקורבן, לא.

אם הוא יודע שיש איסור, גם אם הוא שוגג בקורבן,

זה לא שגגה, זה נקרא מזיק.

מתי אם כן נקרא שוגג?

דווקא באיזה אופן?

שהוא גם שגג בלב,

לא ידע שזה אסור.

כך יודה, לדעת אלפי אביה, אבל ככה אביה מפרש,

כך יודע רבי יוחנן לראש לקיש.

מובן.

מה?

הוא התעלם ממנו ומה שהוא נשבע עליו.

פירשנו כמה וכמה אופנים.

רשי נקט את הדוגמה שהוא לא זכר שנשבע.

לא זכר את השבועה.

יש על זה בתוספות,

דיון האם אפשר להגדיר את זה כשוגג, אבל ככה דעת רשי,

ונסתפק בזה.

עד כאן.