מסכת שבת | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף סט עמוד א',

בנקודתיים

שיש באמצע העמוד,

תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

הזכרנו בשיעורים הקודמים

מה נקרא שוגג

לדעת חכמים.

אותם חכמים שחוקרים על בומבז

וסוברים שאם אדם יודע שהדבר אסור

וגם יודע שיש על הדבר הזה שעושה,

יש על זה כרת במזיד,

אז זה לא בדרכה,

אין אפשרות שיהיה מחשב כשוגג,

אלא ודאי זה מזיד.

אז מה אם כן נקרא שוגג לדעת חכמים?

בזה הבאנו מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן. רבי יוחנן נוחז

גם אם אדם יודע שהמעשה אסור.

אם הוא שוגג בכרת,

זה נקרא שוגג,

חייב על זה חטאת.

לעומת זאת ריש לקיש סובר שמתי זה נקרא שוגג?

רק אם הוא לא ידע כלל שזה אסור.

למה הסברה שלו כזאת?

אבל הבאנו כבר אתמול פסוקים שמהם הוא לומד את שיטתו,

שמוכח ממשמעות הפסוק אשר לא תעשינה בשגגה והשם,

שצריך שישגוג בלאו וחרט, שלא ידע בגוף האיסור.

אבל אם ידע בגוף האיסור, גם אם לא ידע שיש כרת על המזיד,

עדיין

זה נקרא מזיד.

כן.

ועל זה מביאה הגמרא קושיה על ריש לקיש.

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

במשנה בהמשך בדף עין ג' עמוד א'

נאמר אבות מלאכות

ארבעים חסר אחת, פירושו.

שם המשנה באה ואומרת מהם אותן פעולות שמוגדרות כאבות מלאכה,

היינו שהן

נכתבו בתורה ונרמזו בתורה על ידי מה שהסמיכה פרשת השבת לעשיית המשכן.

אלה

הם שלושים ותשע אבות מלאכה. ארבעים חסר אחת.

ואבינן במניינה למה לי?

ואז האמוראים כשלמדו את המשנה הזו

שאלו שאלה פשוטה.

נשמע צריכים לומר לי בתחילת הדברים שלושים ותשע אבות מלאכה הם.

הרי מאחר שבאותה משנה כתוב גם כן מה הם אותם דברים

שמוגדרים כאבות מלאכה.

אם כן, כל ילד שלמד לספור עד ארבעים יודע שזה שלושים ותשע.

יתחיל לספור אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ויגיע ויראה שזה אכן שלושים ותשע.

אז לשם מה התנא צריך

להקדים ולומר שאבות מלאכות זה ארבעים חסר אחת.

הרי ידוע שהתנא לא כתב ולו מילה אחת שאינה לצורך.

הכול מדוקדק.

זה אומר שצריך להיות ארבעים וחסר אחת ימין?

אנחנו לא יודעים מה זה.

לא, לא זה הכוונה.

הכוונה באופן פשוט...

למה אתה לא אמר ארבעים ידיע? טוב, זה עוד עניין.

בשביל מה אנחנו לא צריכים? זה לא שייך לפה.

בכל אופן, כאן מה נאמר? כאן מה נאמר?

שאבות מלאכה ארבעים חסר אחת.

השאלה נשאלת לשם מה צריכים להגיד לנו את זה.

הלוא מאחר שבאותה משנה כתוב מה הם אותם דברים שאסורים,

יודע, אני לבד למנות את הדברים.

ואני אגע למסקנה הזו לבד, זה שלושים ותשע.

אז בא רבי יוחנן ואומר שהתנא בא ללמד אותנו עניין זה, שמה?

ואמר רבי יוחנן,

שאם עשאן כולן בעליהם אחד,

חייב על כל אחת ואחת.

כלומר,

מה יהיה הדין

אם הוא עשה את כולם בעליהם אחד?

מה זה, בעליהם אחד שהוא לא ירדה?

לא נודע לו באמצע שהוא חטא בחטא של חילול שבת.

זרע, חרש, קצר, טחן וכדומה. הלאה, והלאה, והלאה, והלאה.

על כל אלה הוא יהיה חייב חטאת

כמניין אהבות מלאכות שעשה.

בקיצור, כמה הוא יהיה חייב אם כן?

שלושים ותשע חטאות.

לא נאמר,

מאחר ובאמת כך זה הכול בעליהם אחד,

אז זה נחשב כאילו, לא ידע שהיום שבת.

יהיה חייב רק חטאת אחת אולי.

התשובה היא לא.

אלא, מאחר וזה פעולות שונות, אבות מלאכה שונים,

זה נותן גם את החילוק לגבי חיובי החטאות.

מה זאת אומרת על אהליך, תן נגוע על אהליך אחד. מה?

לא נודע לו באמצע

שיש איסור בדבר.

הוא לא ידע, לא שמותר לזרוע,

לא ידע שמותר לחרוש,

שאסור לזרוע, שאסור לחרוש וכדומה.

לא, חשבתי עליהם אחד זה פעולה, לא?

לא, מה פתאום.

למחת פרשו של דבר שזה, שזה... זה נוסף פעולה אחת, זרק משהו על... לא, לא, לא, לא, לא. פעולה אחת יוצאת כל המלאכות. לא, לא.

למחת פרשו של דבר שהייתה לו אי ידיעה

אחת מתמשכת שמכוחה עשה את כל אותם אבות מלאכה.

שואלת הגמרא, היכה משכחת לה?

באיזה אופן אתה יכול למצוא שחייב חטאת על כל אחת ואחת

בזדון שבת

בשגת מלאכות?

באופן כזה שהוא יודע שהיום שבת.

אלא מה? הוא לא יודע שהמלאכות הללו אסורות בשבת.

עכשיו, בואו נתבונן.

כשאתה אומר שהוא הזית בשבת ושגג במלאכות,

מה פירוש הזית בשבת?

שהוא ידע שהיום שבת, נכון?

אבל אם הוא לא יודע על כל השלושים ותשע המלאכות שהן אסורות,

אז במה מתבטא השבת אצלו?

למה אתה קורא לזה זדון שבת?

אם אין שום אב מלאכה שאסור, אז מותר הכל.

אם הוא חושב שמותר הכל,

אז איזה ביטוי יש לשבת אצלו? למה אתה מגדיר את זה כזדון שבת?

אז הגמרא מנסה לענות על שאלה זו.

ביש למה לרבי יוחנן ואמר,

כיוון ששגג בחרט אף על פי שהזית בלאב,

מה שכחת לה כגון די ידע לה לשבת בלאב?

לפי רבי יוחנן שסובר,

שיכול להיות מצב שהוא יחשב שוגג אף על פי שהזית בלאב.

כיוון ששגג בחרט זה מספיק להגדירו כשוגג.

אז יכול להיות שבאמת הוא ידע על כל המלאכות הללו שהן אסורות.

וכל אב מלאכה זה איסור בתורה הקדושה.

אבל מה הוא לא ידע?

מה הוא לא ידע?

שיש כרת על המזיד.

הוא ידע שזה אסור.

לפי רבי יוחנן שאומר שגם אם העזיד בלאב אבל אם הוא שגג בכרת זה נקרא שוגג

לכן שייך לחייבו באמת חטאת על כל מלאכה,

אז אפשר להבין.

במה מתבטא אצלו הזדון שבת?

כי הוא יודע שיש איסורי שבת, אז הוא לא ידע לעשות מלאכות.

אז למה בכל זאת זה נקרא שוגג?

כי הוא לא ידע שיש כרת.

זה מספיק כדי להגדיר לו כשוגג.

לפי רבי יוחנן,

לכן אני יכול למצוא את האופן שהוא יהיה חייב שלושים ותשע חטאות.

שידע על כל המלאכות שעשה אותן שהן אסורות,

רק לא ידע שיש עליהן כרת.

אלא

אלא לריש לקיל רב שמעון בן לקיש

דאמר עד שישגוג בלהב ומחרת דאדר לשבת במאי.

אבל לפי רבי יש לקיש שסובר,

שמתי הם הוגדרו כשוגג לחייב או חטאת?

רק אם הוא לא יודע בכלל שזה אסור.

אם כן, אם אתה רוצה לחייבו שלושים ותשע חטאות,

על כורחנו שהוא לא ידע,

על שום אב מלאכה, שזה אסור. כי רק באופן כזה אתה חייבות או חטאת. מה הבעיה עם זה?

מה השאלה? אני שואל, אם ככה, אז מה זה זדון שבת?

אם כל אהבות מלאכות אין איסור,

הוא לא ידע בכלל שזה אסור. כי רק באופן כזה אתה מגדיר אותו כשוגג.

אז איך שייך לתת לו הגדרה של זדון שבת,

שהוא יודע את השבת, במה מתבטא אצלו השבת?

אם הוא חושב שכל המלאכות מותרות?

עונה הגמרא,

דאדה בתחומי,

ועלי בה דרבי עקיבא.

פריש לקיש יפרש

שמה שאמרה המשנה,

ארבעים חסר אחת, כדי ללמדנו,

ששייך לחייבו עם עסק כל השלושים ותשע אבות מלאכה, ביניהם אחד חייו שלושים ותשע חטאות,

זה מדבר בציור שהיה פה זדון שבת. כלומר, הוא ידע שהיה יום שבת. אז מה זה אומר אצלו?

שיום שבת,

איסור ללכת מחוץ לתחום

אסור לצאת בשבת מחוץ לתחום

זה איסור כזה שהוא לא

נמנע בכלל הארבעים לחייבו חטאות, אין על זה חטאת

לא חייבים על זה קורבן

מי סובר את זה באמת

שאין על זה קורבן?

זה איסור מדאורייתא

ואין על זה קורבן

מי סובר את זה?

רבי עקיבא

רגע, זה לא נמנע בכלל השלושים מדאורייתאות?

מה?

זה לא נמנע בכלל השלושים מדאורייתאות?

לא.

אם הוא עשה את זה בשוגג, יצא מה...

לא חייב חטאת, אני מדבר.

לא חייב חטאת. אמנם זה איסור דאורייתא,

אבל לא חייב חטאת.

בואו נראה את המשנה יחד אתכם,

נראה אם אני צודק.

בואו נראה.

דף ע' ג' עמוד א',

כן?

לא כתוב שם את העניין הזה של יוצא מחוצת חום.

שלושים ותשע,

כשאני רואה אחת לאחת, אין שם

את האופן של יוצא מחוצת חום.

כלומר, כאן מדברים,

אני חייב שאתם תבינו.

לצאת

מחוץ לאלפיים אמה.

עד כמה זה נקרא תחום שבת?

עד אלפיים אמה מחוץ לעיר.

כשאדם יוצא מחוץ לאלפיים אמה, מעבר לאלפיים אמה,

לפי רבי עקיבא הוא עובר בזה איסור תורה.

אבל, מודה רבי עקיבא, שחטאת אין על זה.

ממילא...

למה אין חטאת אמין זה מדאורייתא?

מה, מה?

למה אין על זה חטאת?

זה מדאורייתא?

איך יכולת זה מדאורייתא? אני אמרתי. לא, זה לא קשור. בגלל שכנראה שעל המזיד לא חייב כרת, אז ממילא גם על השוגג לא יחם חטאת.

אבל למה לא ספרו את דמך לעמוד מלאכה?

הרי גם המקור המבעיר, ספרו את זה בכלל לעמוד מלאכה, ואז על כך, אם אין לך סקילה,

מי שמבעיר בשבת, נכון?

יש מחלוקת. זה מחלוקת, והגמרא תדבר על זה בהמשך.

אבל בכל פנים ספרו את זה, ספרו את זה בכלל לעמוד.

אז אני מסביר לך שבגמרא עצמה תפרש את הדברים.

בהמשך.

כן, כמדומני, כן.

לא במזיד.

כמדומני שכך.

זה איסור, אמנם תורה,

אבל לא חייב על זה,

לא כרת על המזיד

ולא קורבן על השוגג.

ממילא

שייך לפרש מה שאמרה כאן המשנה, סדון שבת ושגגת מלאכות,

פירושו,

הוא לא ידע משום מלאכה שהיא אסורה,

ומה בכל זאת אסור כן בשבת,

שבגלל זה אתה אומר שזה דון שבת.

זה מתבטא במה שהוא ידע איסור תחומין.

ולפי זה, אומר השלקי, צריך לומר שהמשנה כאן

באה לרמז כדעת רבי עקיבא,

שסובר שאיסור תחומין זה איסור דאורייתא.

באופן הזה שייך לומר שהוא יודע את השבת, אלא שלא יודע בשום מלאכה אחרת שהיא אסורה,

ולכן שייך לחייבו 39 חטאות.

שואלת הגמרא,

מנתן, אולי נראה לפני כן את רשי, כן? זה עדיף.

רשי, מניינה למה לי.

אתם רואים? דיבור המתחיל, מניינה למה לי.

אני יכול להתחיל?

מצאתם?

ליתנא אבות מלאכות, השורע והחורש וכולי. כלומר,

מדוע אתה מקדים ואומר, אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת.

יגיד מיד, אבות מלאכות הן כך וכך, ואז אני אדע לבד שהן ארבעים חסר אחת. למה לילי מיתנא ארבעים חסר אחת? למה הוא צריך לכתוב במפורש?

ליתנינו, שיכתוב רק את האבות מלאכות מהם,

וענן נדעי לנו, ממילא אנחנו לבד נדע דארבעים חסר אחת איכה.

אומר רבי יוחנן, אתה יודע למה?

התנא בא לרמז לנו, שאם עשאן כולן בעליהם אחד,

בסימן הבעל מה שמואלנו. בא לתת לנו סימן שכמה מקסימום חטאות יכול להיות על חילול שבת מוחלט של כל האבות מלאכות?

כמה הוא?

כמה אם כאן חטאות יהיה?

39. זה המקסימום. לדע כמה חטאות חייב על חילול שבת אחת. איך זה יוצאים מאמינים?

בשביל זה הוא כתב את הארבעה עם חסר אחת. ללמד אותך בעצם יתור הלשון,

שתדע... איך זה יוצא מיתור הלשון? אמרתי, עצם הדבר שהתנא כותב לשון יתר.

אתה שומע?

אז הוא בא לרמז.

תדע לך שהמקסימום כאן זה 39.

הוא לא אמור ללמוד מתוך הלשון יתר, הוא לא מכניס... לא, אם לא הייתי כותב בתחילת הדברים על מערכת חסר אחת, אלא מונה רק

את ה-39 אבות מלאכה,

עדיין לא הייתי יודע ששייך שיתחייב 39 אבות מלאכה, וזה המקסימום, או זה המינימום במקרה כזה.

יכולתי לומר שהתנא כתב

לרמז מהם אבות מלאכה,

אבל מה יהיה הדין באופן שהוא חשב על כל האיסורים שהם מותרים?

אז אולי באמת במקרה הזה,

זה יחשב שהוא לא ידע בכלל את השבת?

הוא אולי יתחייב רק חטאת אחת?

אתה מבין?

בא תנא לרמז, שתדע לך ששייך שיתחייב יותר,

והמקסימום זה 39. איך הם השכחת דה דמיחייל?

אומרת הגמרא, ואני קורא ברשי,

איך ייתכן מציאות שהוא יתחייב 39 חטאות?

על כל כך לא משכחת, אלא בזדון שבת.

חייב להיות שזה יהיה באופן שהוא מזיד בעניין השבת. כלומר, דה יודע שהוא שבת.

אז למה בכל זאת חייב חטאות?

בשגגת מלאכות, בגלל שבמלאכות הוא שוגג.

דה אינו יודע שהמלאכות הללו אסורות.

דה בזדון מלאכות ובשגגת שבת, משום שאם נבוא ונאמר

שמדובר שהמלאכות, במלאכות הוא ידע שהן אסורות.

רק שהוא לא ידע שהיום שבת,

דה יודע שאלה אסורות בשבת.

אבל שכח שהיום שבת,

התנען, דה אינו חייב אלא אחת לכל שבת.

במקרה שהוא שוגג בשבת ולא ידע שהיום שבת,

ודאי וודאי שיחשב

כשגגה אחת ויתחייב על כל מה שעשה באותה שבת, חטאת אחת בלבד.

מובן?

וזדון שבת לא עמל.

ואם אתה אומר שמדובר פה בזדון שבת ולא בזדון מלאכות,

אלא זדון שבת,

על כורחנו שמה זה זדון שבת, אלא אם כן יודע אחת מהלכותיה,

שהוא יודע לפחות שפעולה מסוימת היא אסורה מכוח שהיום שבת.

דה לא ידע באחת המיניים, אבל אם כלום הוא לא יודע,

הוא לא יודע שישנה פעולה שאסורה בשבת.

אין שבת חלוק לא בשאר הימים.

אם ככה, השבת ושאר הימים שווים בעיניו.

במה מתבטא השבת יותר משאר הימים?

יש בזה משהו, עצם העובדה, לא, לא, אתה חייב לדעת

שבשביל שיחשב כמזיד בשבת,

שידע שזה מגביל אותו באיזושהי פעולה מסוימת.

שירצה לעשותה ויהיה אסור לו.

אבל אם לפי הבנתו אין שום בעיה, מותר לו כל מלאכה,

אז אם כן זה לא נקרא,

זה לא נקרא זדון שבת.

במה מתבטא אצלו השבת? זה לא אוסר אותו בכלום?

זו השאלה.

וזה ששגג בחולן,

אין כאן זדון שבת?

האדם הזה שחושב שכל המלאכות הללו מותרות,

אז היכן זדון השבת אצלו?

במה מתבטא מזיד בשבת?

אז ממשיכה הגמרא. בישנמה, אני קורא את הרשי, כן?

בישנמה לרבי יוחנן דאמר שגגת כרת,

שמה שגגה,

כלומר שגם אם הוא רק שגג בכרת,

זה נקרא שוגג אף על פי שהזיד בלעב,

מה שכחת לה זדון שבת בלעבים.

אז אפשר לפרש ולומר כך,

מה שנקרא זדון שבת הכוונה שהוא ידע שזה אסור,

שיש איסור להב בכל אחת ואחת,

ושגגת מלאכות בכריתות.

ולמה זה בכל זאת נקרא שוגג? כי הוא לא ידע שיש עליהם כרת,

דראותי עליו לשבת, שהוא זר על הלעבים,

או של כולן או של אחת מהן.

כלומר, אצלו השבת מובנת,

והוא מזיד בעניין הזה בגלל שהוא ידע שיש אזהרת לאו על כל האבות מלאכה הללו.

לא חייב בכל הלב, אבל לפחות במקצתן.

אבל לעומת זאת,

לפי רשלקי שאומר שבשביל להתחייב חטאת חייב להיות שוגג גם בלעב.

פה מוצא ציור שהוא יהיה חייב 39 חטאות על כורחנו שהוא שוגג בכל הל״ט אבות מלאכה שהוא לא ידע שהן אסורות

אז במה מתבטא אצלו השבת?

דיא דעלה לשבת במאי

הלא בכולן שגג

כסבור שכל ל״ט מלאכות מותרות הוא חושב שכלן מותרות

כי הרי רק באופן הזה אתה מוצא 39 חטאות אז מה זה הזדון שבת?

התשובה בתחומים דהנן בקורבן

ועל איבד רבי עקיבא

ועל איבד רבי השגגה זה חייב להיות רק ולא זוכר?

ועל איבד...

אני מדבר אל וירוש לקיש

רוש לקיש

אז זה שגגה אחת

השגגה אחת הזו לא חייב 39 חטאות, היא חייבת חטאת אחת, כבר המשתע אמרה

אנחנו צריכים למצוא קימתא שיהיה 39 חטאות

אז על כורחנו שאת השבת הוא יודע

הוא יודע שהיום שבת

אלא מה? לא יודע שהפעולות הללו אסורות

אז יוצא שיש פה

מה סיבת עשייתו את הפעולות?

זה שהוא לא ידע שהפעולה הזו אסורה וגם זו, וגם זו, וגם זו, וגם זו, עד 39

נוחה, אפשר תוקמה מהבהלה, הוא עוד נגד הרבה.

במשנה... מהבהלה, אל תודה, פתאום מישהו הבהיל אותו אז...

שוגג פירושו של דבר שהוא לא התכוון לעשות את המלאכה,

רק לא ידע שהיא אסורה או בגלל שהוא לא ידע שהיום שבת או בגלל שהוא לא ידע שאסור לעשות את הפעולה הזו בשבת

אבל אם אדם לא התכוון בכלל לעשות את המלאכה

אז באופן כזה הוא לא נקרא שוגג, זה נקרא מתעסק

שוגג פירושו הוא התכוון למלאכה

רק לא ידע שהיא אסורה

או אי ידיעתו את השבת, או אי ידיעתו את האיסור.

הבנת?

זה השוגג. זה מתעסק במה חייב, קורבן. לא חייב קורבן, לא.

ועל איבד רבי עקיבא דאמר במסכת סוטה.

וזה מסתדר כאן רק לשיטת רבי עקיבא שדעתו מובאת במסכת סוטה במשנה שתחומין דאורייתא נינו.

סובר רבי עקיבא שאיסור תחומין

היינו לצאת מחוץ לאלפיים אמה שמחוץ לעיר,

זה איסור תורה.

דתנן בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותן מחוץ לעיר וכולי. מי שיפתוח שם את המשנה יראה

מהיכן לומד רבי עקיבא שתחומין דאורייתא.

צריך לדעת שלהלכה לא פוסקים כמו רבי עקיבא.

תזכרו טוב.

להלכה פוסקים

שאיסור,

האיסור לצאת מחוץ לאלפיים אמה הוא רק דרבנן.

יש מחלוקת ראשונית מה הדין לצאת מחוץ לי״ב מיל,

שזה ג' פרסאות.

כלומר, כל מיל זה אלפיים אמה אז כפול 12. אם הוא יצא,

נאמר שאלפיים אמה זה קילומטר, אז רק אם הוא עבר את ה-12 קילומטר,

יש שיטות הצוברות זה דאורייתא. מחלוקת ראשונית.

אז עקיבא עומדת רק לפי רבי עקיבא?

אבל לצאת מחוץ לאלפיים אמה להלכה,

אין זה אלא מדרבנן. אז האוקימתא עומדת רק לפי דעת רבי יוחנן,

ושהוא חייב 39 מלאכות?

לא זה, לא, לא, לא.

האוקימתא הזו של רבי יוחנן מוסכמת על דעת כל האמוראים.

שמה שהמשנה כתבה מניין זה כדי להשמיענו ששייך שהתחייב

על שבת אחת 39 אבות מלאכה, אה, חטאות.

אחד, במקום שזה ישדון שבת ושגיגת מלאכות.

רק שאם אתה בא ושואל אותי, במה מתבטא אצלו השבת?

אם הוא חושב שכל המלאכות מותרות, אז במה מתבטא אצלו השבת?

לפי דעת רבי עקיבא ו... אז התשובה היא,

אפשר לפרש את זה, שהמשנה מדברת לשיטות רבי עקיבא,

והוא ידע את השבת במה שהוא אסור לצאת מחוץ לתחום.

מובן? אז אולי צריך להעמיק רובן

על המלאכות האחרות.

מתי, באיזה מצב

בוא, בוא. לפי ריש לקיש מדובר שהוא לא ידע שהן אסורות כלל וכלל בשבת.

ולפי רבי יוחנן, אם הוא לא יודע... לא אכפת לי שהוא יודע, אבל אם הוא לא יודע שיש כרת זה גם נקרא שוגק.

ולהלכה נפסק כמו רבי יוחנן, נכון? מה מה?

ולהלכה... להלכה נפסק כמו רבי יוחנן, כן, ככה אני רואה פה.

אבל השאלה היא איך יפרש... אתה צודק,

נכון.

אבל אני אומר,

אני אומר, יש לה קיש איך יפרש את המשנה.

זה השאלה.

נכון?

בסדר?

אני חושב שלא נוכל להמשיך,

כי...

אני מבין, אבל בשביל זה אני צריך לא רק עשר דקות, אלא הרבה יותר.

אני ממש מצטער.

לפחות הרווחנו את ה...

כן.

תודה רבה.