מסכת שבת סח ע"א | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף ס״ח עמוד א',

שורה שלישית מראש העמוד,

תחילת דברי הגמרא.

למדנו במשנה האחרונה,

כלל גדול אמרו בשבת.

המשנה מביאה כמה וכמה דינים שקשורים

לעניין חיובי חטאות בחילולי שבת.

המשנה הביאה בזה ארבעה תנאים,

ארבעה מצבים יותר נכון.

אבל בתחילת דבריה של המשנה אמרה כלל גדול אמרו בשבת,

ואז התנא מביא לנו את אותם ארבעה מצבים,

ועל פי זה נותן לנו גם את הדינים לגבי חיובי החטאות.

באה הגמרא ושואלת מה איתה מה תנא כלל גדול?

מה ראה התנא שהוא כותב

כלל גדול אמרו בשבת?

למה לא אמר כלל אמרו בשבת?

מה זה כלל גדול?

אילי מה משום זה כבעל למיתנה?

עוד כלל אחר?

תנא כלל גדול.

אם בגלל

שהוא בהמשך כותב לנו כלל אחר,

בדף עייני עמוד ב', שמה נאמר כלל אחר,

ושם נזכרו רק שני פרטים.

לכן כאן אמר כלל גדול, שבכלל הזה כלולים ארבעה פרטים,

ולגבי שוויית נמי, ולגבי שוויית נמי,

שבדיקה באה אליהם, יתנה עוד כלל אחר,

תנא כלל גדול.

מצאנו בעוד מסכת

שהתחילה תנא את דבריו במה שאמר כלל גדול,

במסכת שביעית.

במשנה א',

שם במסכת שביעית אמרו, כלל גדול אמרו בשביעית,

כלשהו מאכל אדם ומאכל בהמה,

וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ,

יש לו שביעית ולדמיו שביעית.

לא נבער את המשנה שם, רק שם

גם כן התחילה תנא את דבריו

במה שאמר כלל גדול,

ואולי גם שם

שנה בתחילת הדברים כלל גדול,

כי יש בהמשך שם, במשנה השנייה,

כלל אחר. אמרו שם עוד כלל אחר.

אז תמיד במקום שמתכוונו לומר שני כללים,

שהאחד הוא נזכר בו פרטים פחות

מהכלל השני, ששם נזכרים יותר פרטים. הלוא מה זה לשון כלל?

בכל כלל מורכב מפרטים.

ממילא, אם ישנם מעט פרטים, אמר הלשון, כלל.

כלל בלבד.

זה בא ללמד שיש בו כמה וכמה פרטים.

אבל אם זה כולל פרטים רבים יותר,

אז נאמר כלל גדול.

אולי זה הבאורכה.

אומרת הגמרא, זה לא ייתכן.

והגבי מעשר,

דקתנא כלל אחר,

ולא תענה כלל גדול.

הלוא שם, במעשר, במסכת מעשרות,

פרק א', משנה א',

גם כן אמר שם כלל,

הגם שיש

כלל אחר.

כלומר, יש שם שני כללים,

ולא נזכר שם לומר כלל גדול.

אפילו שלמעשה,

הראשון הוא כולל יותר פרטים,

והאחר פחות פרטים.

אם כן, היה מן הראוי לכאורה לומר שאותו כלל שכולל בו יותר פרטים, צריך לכנותו בשבילם כלל גדול,

כמו פה.

אלא ודאי לא זו הסיבה.

לא הסיבה שבגלל שיש בכלל הזה יותר פרטים, שנה אותו לומר כלל גדול. לא זו הסיבה.

אז אם כן, חוזרת השאלה, מדוע אמר כאן כלל גדול?

אם זה לא בגלל ריבוי הפרטים שבו, אז למה שנה כלל גדול?

אמר רבי יוסי בר אבין,

שבת ושביעית דהיו אבות ותולדות,

תנא גדול.

מעשר דה לד בה אבות ותולדות,

לא תנא כלל גדול.

בשבת ושביעית,

שמה מוצאים אנו שיש אבות,

יש תולדות.

בשבת, זה דבר פשוט.

שהרי יש לנו 39 אבות מלאכה,

שאת זה נראה בעזרת השם

באחת המשניות הבאות בפרק הזה.

מהם 39 אבות מלאכה שנאסרו בשבת?

ולכל אב ישנן פעולות נוספות שמוגדרות כתולדות.

שהן גם כן נאסרות,

בגלל שהן שייכות

בדמיונן לאב מתוך כלל האבות ששנתה המשנה.

ישנן אדומים, ישנן פעולות הדומות למלאכת חרישה,

וישנן תולדות הדומות למלאכת צריכה,

וכדומה, על זה הדרך, וכל האבות.

לכן אמר כאן כלל גדול.

לומר שהכלל הזה,

הוא מלמד אותך לא רק את גוף הדברים, שזה האבות,

אלא גם תולדות ישנן בדבר.

וגם לגבי שביעית,

יש שם את המושג של אבות ותולדות.

את אותם דברים שהם בגדר אבות,

ויש פעולות נוספות

שהן מוגדרות כתולדות.

לגבי המלאכות המותרות

האסורות בשביעית,

ישנן אבות המוגדרות כאבות מלאכה,

שנאסרו בשביעית,

וישנן פעולות ומוגדרות כתולדות.

לכן שם כתב כלל גדול.

גם פה וגם שם.

שוב נחזור, שבת ושביעית,

דאית בהו אבות ותולדות,

שיש שם גם אבות וגם תולדות, תנא גדול.

מעשה ירדי לדבה אבות ותולדות,

אבל לגבי מעשה שאין שם אבות ותולדות,

לכן לא תנא כלל גדול.

לכן לא הזכיר שם

כלל גדול, אלא רק כלל אמרו במעשר.

ממשיכה הגמרא ושואלת, טוב,

הבנו אמנם את הדברים,

אבל יש קושייה.

ולברכה פרד תנא כלל גדול במעשר,

מאי אבות ומאי תולדות, איכא.

ישנה תוספתא,

תוספתא, הכוונה מלשון תוספת,

מה שנקרא בלשון

התלמוד ברייתא.

ברכה פרא, היה לו איזושהי ברייתא,

דברי תנאים

שדיברו על דיני מעשר.

והברייתא הזו שהייתה

לברכה פרא אמרה את המילים כלל גדול במעשר.

שואלת הגמרא, אם כך,

למה אמר במעשר כלל גדול? הרי אמרנו קודם

שאין אבות ותולדות במעשר.

אז למה אמר כלל גדול?

עונה הגמרא תשובה,

אלא

להוויינו טעמה גדול עונשו של שבת יותר משל שבעית.

דאילו שבת איתה בין בתלוש ובין במחובר.

ואילו שבעית בתלוש לתה ומחובר איתה.

מה שהוא אומר, כלל גדול,

זה לא בגלל הטעמים שאמרנו מקודם,

אלא מסיבה אחרת.

אז עכשיו הוא מתחיל לבאר אחת לאחת

מדוע שנה בכל אחת כלל גדול.

שבת,

שביעית,

מעשר שאמר ברכה פרא שם כלל גדול.

אז קודם כל נתחיל את השבת.

למה אמר כלל גדול בשבת?

בגלל שבא ללמד התנא שגדול עונשו של שבת יותר משל שביעית.

כלומר, איסור השבת חמור יותר מאיסור השביעית.

למה זה כך?

היכן מצאנו שהוא חמור יותר?

דאילו שבת איתה בין בתלוש ובין במחובר.

מוצאים אנו איסורים בשבת גם בדבר שכבר נתלש מן הקרקע,

כגון איסור טוחן,

איסור רש.

איסורים אלו

הרי הם בתלוש.

התבואה כבר תלושה,

והוא הולך וטוחן את החיטים,

את השעורים וכדומה.

כל דבר מאכל שהוא טוחן,

כן, זה בתלוש.

וכן לש.

מה זה לש?

לוקח קמח

ולש אותו,

שיהיה עיסה.

זה בתלוש.

ויש איסורים כאלה? כן.

אם כן, מוצאים אנו איסורים בתלוש. וכן במחובר.

במחובר זה פשוט.

דבר שהוא...

היה מחובר בכניסת השבת,

אז גם כן מצאנו איסורים רבים.

קוטר,

וכן זורע זה בקרקע,

שאיזה גדר מחובר,

חורש בקרקע.

יש המון מלאכות. אם כן יוצא,

שאיסור השבת הוא בין בתלוש,

בין מחובר.

לעומת זאת שביעית,

ואילו שביעית, בתלוש לטא,

במחובר איתה.

כל האיסורים של המלאכות בשביעית,

זה לא נמצא ולא קיים בדבר שהוא תלוש,

אלא רק במחובר.

כלומר,

קדושת שביעית חלה רק על פירות שהיו מחוברים לקרקע בכניסת השנה השביעית.

אבל דברים שהיו תלושים מקודם, כניסת שנת השמיטה,

אין בזה קדושה שביעית.

נכון?

וזה הכוונה כאן.

בשבת,

איסורי השבת קיימים, בין בדברים שהיו מחוברים בכניסת השבת,

ובין בדברים שהתלשו אותם מקודם לכניסת השבת.

אבל דין שביעית

קיים רק על דבר שהיה מחובר בכניסת שנת השביעית.

אבל דברים שהיו תלושים מקודם, כניסת שנת השביעית,

אין בזה קדושת שביעית.

אם כן, מובן מה שאמרה המשנה, כלל גדול אמרו בשבת.

כלומר, ביחסית לשביעית,

הרי השבת היא חמורה יותר, לכן אמרו גדול.

אבל נדע לנו

שגם בשביעית אמרו גדול, אבל זה יחסית לדבר אחר,

שהוא פחות חמור מן השביעית.

מה זה?

ממשיכה הגמרא.

וגדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר.

כלפי מעשר, שביעית הוא יותר חמור.

למה?

שנת השביעית.

שביעית זה שנת השמיטה.

אה, אסור לתלול?

לא.

אסור לעשות עבודה בדבר שהיה מחובר בכניסת השביעית.

ולא רק זה, אלא גם אם תלשת,

יש קדושת שביעית.

על אותם דברים.

אבל דבר שהיה תלוש מקודם כניסת שנת השביעית,

אין בזה דין השביעית.

מובן?

הלאה.

ובנוסף,

כלפי מעשר יש חומרה בשביעית יותר מן המעשר.

דיילו שביעית איתא בין במאכל אדם,

בין במאכל בהמה.

הדין השביעית, מוצאים אנו אותו שזה חל,

בין דבר שהוא מאכל אדם

ובין דבר שהוא מאכל בהמה.

כתוב מפורש בתורה.

ולהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.

למה התורה באה להדגיש את זה?

באה לומר שישנם דברים שמותר לבהמה כמו החיה לאכול.

אבל יש דברים שאסור להאכיל לבהמה.

בגלל שיש בזה עניין של שביעית.

אם כן יוצא שאת שביעית זה קיים, בין במאכל אדם ובין במאכל בהמה.

אבל מעשר,

אבל מעשר,

ואילו מעשר במאכל אדם איתה,

במאכל בהמה,

לטא.

אבל מעשר,

אבל מעשר,

אינו אלא במאכל אדם,

ולא במאכל בהמה.

יותר להאכיל את הבהמה מעשר? למאכלים מהאירועים של ארכות הפירות?

הכוונה להצריך מעשר.

במה אני צריך להפריש מעשר?

רק דברים שהם

אך מאכל לאדם,

אבל דברים שהם מאכל לבהמה,

לא צריך.

למעשה,

צריך לדעת

שמן התורה,

לשיטת רש״י, מן התורה רק דתי חייב לעשר.

מה זה רק דתי?

ראשי תיבות דתי זה דגן, תירוש, יצהר.

רק דגן, תירוש ויצהר חייבים לעשר.

מה זה דגן, אתם יודעים?

תבואה.

חמשת מיני דגן.

חיטה,

צערה,

כוסמין, שיבולת, שועל ושעיפון.

תירוש, מה זה?

יין.

ענבים, שעושים מהם יין, היין נקרא תירוש.

ויצהר, מה זה יצהר?

שמן של זיתים.

אלה חייבים במעשר.

שאר הפירות,

מן התורה לא חייב.

מי כן חייב אותם במעשר?

באו רבנן וחייבו גם שאר פירות האילן,

וגם שאר ירקות.

אותם אלה שהם מאכל לאדם,

צריך

לעשר מהם.

זה איפה למדו את זה?

שמה?

לכלול את הכול, לא רק את ה... לא למדו את זה, תקרות חכמים.

למה?

מה זה למה?

למה לא להסתפק בדתי?

למה כנראה שראו צורך כדי שלא יבוא ויקל גם

בדגן תירוש ויצהר,

לכן הוסיפו לכלול כל דבר שהוא ראוי לאדם,

והוא מאכל לאדם, חייב להפריש ממנו מעשרות.

כן, כמובן שיש טעמים נוספים, אבל

זה טעם מה שאנחנו יודעים.

יש כנראה בשורש הדברים ובסוד הדברים יותר עמוק, טעמים יותר עמוקים להסביר למה ראו צורך

לכלול חובת מעשר גם משאר דברים.

אבל לנו מספיק מה שאמרנו, הטעם הזה,

כדי שלא יבוא להיכשל באכילת דגן תירוש ויצהר ללא מעשר, הוסיפו ואמרו, כל דבר שהוא מאכל, האדם

חייב לעשרו.

זה הכל לשיטת רשי, אבל שנדע שהרמב״ם אוחז

שלא רק דגן תירוש ויצהר חייב מן התורה,

אלא

גם שאר פירות האילן.

כל אותם פירות שגדלים באילנות,

חייבים מן התורה.

רק ירק זה מדרבנה.

אבל לא פירות האילן.

זה לשיטת רשי.

לשיטת רשי מן התורה רק דתי, דגן תירוש ויצהר חייב במעשר.

שאר פירות האילן וירק, רק מדרבנה.

לדעת הרמב״ם,

לא רק דגן תירוש ויצהר, אלא כל פירות האילן חייבים מדאורייתא.

כן?

ורק ירק חי מרבנן.

אז יוצא שדתי לכולם זה דאורייתא.

ירק לכולם זה מרבנן.

שאר פירות האילת זה מחלוקת רשי ורמב״ם.

לרשי זה מרבנן ולרמב״ם זה מרבנן, מן התורה.

אמנם בתורה הקדושה כתוב

ראשית דגנך תירושך ויצריך וראשית גז צאנך תיתן לו.

אז בתורה במפורש כתוב ראשית דגנך תירושך ויצריך.

אבל כנראה למד

הרמב״ם

שהתורה הדגישה את הדברים שהם חשובים לאדם.

ככלל. דגן תירוש ויצר,

אבל זה ככלל ללמד על כל שאר פירות האילן גם כן.

מובן?

הלאה.

אז מאחר ולמעשה מוצאים אנו חומרה בשביעית יותר מן המעשר,

שהמעשר אינו אלא במאכל אדם ולא במאכל בהמה, מה שאין כן בשביעית,

שזה קיים גם במאכל בהמה.

אם כן, מובן מדוע כתבו בלשון המשנה בשביעית כלל גדול כלפי המעשר.

הרי חמור יותר עונשו של שביעית מאשר המעשר.

הלאה, אולבר, כפרה דתנא כלל גדול

במעשר.

ואיך נפרש את הדברים לשיטת בר כפרה,

אומר לשון כלל גדול גם במעשר?

התשובה היא, גדול עונשו של מעשר יותר משל פאה. יחסית

למצוות פאה, המעשר זה יותר חמור.

במה?

דאילו מעשר היא איתה בתאנה וירק.

חובת מעשר, יש גם בתאנים וירקות,

שזה אומנם מדרבנן לשיטת רש״י,

כן?

והוא הדין לרמב״ם, על כל פנים בירק.

אבל חובת מעשרות יש,

על כל פנים. מה זה משנה אם זה מדוריית או מדרבנן?

אבל יש בתאנים וירקות.

ואילו פאה, לטה בתאנה וירק.

חובת פאה, אין בתאנים

ואין בירק.

ולמה?

למה באמת

אין פאה בטעינה וירק?

אדם שקוצר למשל שדה שיש בה תבואה,

אסור לו לקצור את כל השדה,

אלא מניח מעט כמה, כלומר תבואה

שעדיין גדלה בקצה השדה, בפאת השדה, זה מה שנקרא,

ואמור להיות לעניים, העניים יבואו וייקחו.

מובן?

אני חושב שאני יכול להגיד על התאנה למה, אתה יכול לנסות? דתנן,

אה?

על התאנה למה? הגמרא מסבירה למה.

אתה יכול לנסות, אין לי בעיה, אבל...

דתנן,

כלל אמרו בפאה.

בפאה, פרק ראשון משנה ד', נאמר שם במשנה,

כלל יש בפאה. הכול שהוא אוכל ונשמר,

דבר שהוא אוכל,

כלומר ראוי לאכילה,

וגם נשמר.

אין האדם מפקירו אלא שומרים אותו הבעלים,

וכן גידולו מן הארץ.

זה מין כזה שהוא גם גודל בארץ,

וגם מול כיתתו כאחת,

שמלקטים

את כל הפירות שבשדה בזמן אחד,

ומכניסו לקיום,

ודבר כזה שיכול להחזיק הרבה זמן.

אז חייב בפאה.

רק דברים כאלה חייבים בפאה. יוצא שבפאה יש כמה וכמה תנאים,

שנזכר כאן אוכל,

נשמר,

גידולו מן הארץ,

וכיתתו כאחת,

מכניסו לקיום.

שוב אני חוזר,

אוכל, כולנו יודעים מה זה. מה זה נשמר?

שזה מין כזה שהוא...

שהוא לא הפקר, שומרים אותו.

גידולו מן הארץ בראשו,

זה לא בדבר תלוש,

אלא בדבר שגדל בארץ.

לכיתתו כאחת, זה גם מובן, מה זה לכיתתו כאחת?

שנלכד כולו בפעם אחת, ולא בהפרש של זמנים. כלומר, כמה וכמה שלבים.

מכניסו לקיום, זה מין כזה שאפשר שיחזיק הרבה זמן.

רק

סוגי דברים אלו חייב לקיים במצוות פאה.

עכשיו הגמרא מסבירה אחת לאחת

מה זה בא למעט.

מה בא למעט? המילה אוכל.

כלשהו אוכל,

זה בא למעט מה?

אוכל למעוטה,

ספיחי סטיס וקוצה.

כלומר,

סטיס וקוצה זה דברים כאלה שצובעים מהם בגדים.

אז אותם מיני גידולים

שהם עומדים וראויים לצביעת בגדים,

מהם אין חוב הדפאה, כי זה לא אוכל,

זה לא ראוי לאכילה.

הלאה, ונשמר, למעוטי הפקר.

מה שהוסיף המשנה במסכת פאה, הצורך שיהיה נשמר,

זה בא לומר דווקא דבר כזה שהוא עדיין לא הפקר,

אלא בעליו שומרים אותו, אבל אם כבר הפקירו אותו, חייב פאה?

האם למשל זה כבר הפקיר את כל השדה?

חייב להפריש מזה פאה?

לא, כי הוא הפקיר.

ואפילו אם למשל, כן, זה אתם צריכים לדעת.

אם הבעלים הפקירו ובא אחר וזכה בכל השדה,

האם הוא חייב בפאה? התשובה היא לא.

לא.

כי מאחר והוא זוכה בזה מן ההפקר,

ממילא הוא לא חייב בפאה.

הוא הפקיר,

הבעלים הפקירו,

ובא אחר והחליט להשתלט על זה, לקחת זה לעצמו.

הביא מגל,

כן, או מכונה שקוצרת,

והתחיל לקצור.

כשהגיע לסוף השדה,

הוא אמר, לא, יש פה מצוות פאה.

צריך או לא צריך?

צלצל לרב,

הרב אומר לו, מאיפה יש לך את השדה?

אני?

זכיתי מן ההפקר. אה, כן?

אתה לא, אתה יכול לקחת גם את מה שנשאר, לא חייב מצוות פאה.

רגע, אין פה עניין של יזע?

יזע למי?

עניים.

גזל עניים זה רק אם חיה ופאה.

אבל אם לא חיה ופאה, אין גזל עניים.

רק מי שחיה ופאה, אז אם הוא לוקח אוברפל גזל.

יש איזה מקרה שהם יעלו בהם ככה. אתה מבין?

הלאה?

וגידולו מן הארץ למעוטי קימהין ופטריות.

קימהין ופטריות

זה סוגי מאכלים שאינם גדלים בקרקע,

אינם יונקים, אלא מהלחלוחית

שבאוויר.

כולם יודעים מה זה פטריות, כן?

האם יש לזה שורשים בקרקע?

לא.

הלחלוחית היא היוצרת את גידול הפטריות,

אז אלה לא חייבים בפאה.

ולכיתתו כאחת זה בא למעט למעוטי תאנה.

למה? כי התאנה אין לוקטים אותה כאחת,

אלא בחלק מסוים הוא רואה שהתבשלו התאנים,

אז הוא תולש.

כעבור זמן הוא רואה שגם החלק הזה בתאנה נתבשל, אז שוב תולש.

יוצא שהוא לא לוקט את כל התאנים בפעם אחת,

כי המציאות היא שאינם מתבשלים בזמן אחד אלא בכמה וכמה זמנים.

לכן,

מאחר ואין לכיתת התאנים בבת אחת של כל התאנים שגודלים בארץ התאנה,

אין חיוב הנחת פאה על העניים.

וכן, הכלל האחרון הוא מכניסו לקיום,

למה הוא תה ירק.

ירק לא יכול להחזיק הרבה זמן.

מובן?

אומרים הראשונים,

כאן מה שבאו למעט ירקות,

זה רוב הירקות אכן לא חייבים בפאה, כי הם לא מתקיימים הרבה זמן.

אבל יש ירקות שכן חייבים בפאה,

כגון שומים, בצלים.

אלה יכולים להחזיק גם שבועיים,

שלושה, ארבעה שבועות.

מובן?

אבל ירקות אחרים,

אה? לאחר שבועיים אתה כבר רואה

תחילת רקבון.

אני מדבר לא מה שהיום. היום ישנם

אמצעים חדשים שיכולים לאחסן ירקות למשך זמן גדול יותר.

אבל באופן סתמי שאתה מניח בחוץ,

לא במקררים, לא בכל מיני דברים כאלה שעוזרים לך לשמר את הטריות של הירקות,

אז באופן טבעי, אם אתה משאיר את זה שבוע-שבועיים,

זה לא נקרא הרבה זמן.

לכן אין חיוב פאה.

זה הכל לגבי

חיוב פאה. ואילו לגבי מעשר תנען,

כלל אמרו במעשר.

כלשהו אוכל ונשמר,

וגידולו מן הארץ,

חיה במעשר.

במעשרות

יש הבדל.

במעשרות רואים כלל שאמרו צריך שיהיה אוכל,

ונשמר, וגידולו מן הארץ.

ואילו לכיתתו כאחת ומכניסו לקיום, לא תנא.

לא שענינו שם במשנה לגבי מעשר שצריך שיהיה לכיתתו כאחת בשביל שיהיה חובת מעשרות.

וכן לא נאמר שצריך שיהיה תנאי של מכניסו לקיום.

אז עצם זה שלא נאמרו כללים אלו,

הלוא מה אמרנו?

מה בא למעט

הלשון לכיתתו כאחת ומכניסו לקיום?

זה בא למעט תאנה וירק,

נכון?

ממילא על גבי מעשר שלא כתוב את הכללים הללו,

אז לא נתמעט תאנה וירק מחובת מעשרות.

כמובן, מאחר וכל התנאים הללו שמהם לומדים למעט תאנה וירק,

נאמרו רק לגבי פאה,

ולא בלגבי מעשר, יוצא אם כן שתאנה וירק

חייבים במעשר.

אם כן מובן מדוע שנה ברקה פרא, כלל גדול אמרו במעשר.

כלפה, פאה, שייך לומר על מעשר, כלל גדול.

מאחר ובמעשר מוצא אתה שחייב גם בתאנה וירק,

ואילו פאה אין את זה בתאנה וירק.

כך הם הדברים,

ובזה מסיימים לנו את הסוגיה הזו המדברת על דקדוק ראשון המשנה,

מדוע אמרה כלל גדול אמרו בשבת.

ונראה את רשי.

רשי,

עוד כלל אחר.

הראל, אתה יכול לקרוא את רשי?

מה?

כן, הראל.

להצניע בכל שאינו קשר להצניע.

נאמר, כאן במשנה בדף ע' עמוד ב',

נאמר כלל אחר בשבת לגבי העניין של איסור הוצאה בשבת.

אז אמרו לגבי ענייני השיעורים,

שיש דבר שמצניעים אותו, וראוי להצניע אותו,

שאז השיעור של הוצאה כלפיו הוא בשיעור קטן יותר.

ודבר שאינו קשה להצניע,

הוא לא כזה חשוב, שאז איסור הוצאה בו זה רק שיעור גדול יותר.

הלאה,

וכאן

כלל יותר.

תמשיך.

כי הרי הוא גדול.

אז אולי כאן בגלל שהוא כלל יותר פרטים,

לכן קרה לזה גדול, כלל גדול, עברו בשבת.

שאנשים,

מהחמת חשיבותם של אותם דברים,

הרי הם שומרים אותו, מצניעים אותו,

שלא יהיה אפשרות שאחרים ייקחו אותו.

דבר שהוא חשוב, אדם מצניע אותו.

זהו, אז זה בא ללמד

שיש עניינים של

שיעורים בהוצאה.

הלוא יש איסור להוציא דברים בשבת.

מהו השיעור להוצאה?

אז בזה עשו חילוקים. דבר שהוא קשה להצניע,

שיעורו כך, דבר שאינו קשה להצניע,

שיעור אחרת.

אז שמה נאמר, כלל אמרו בשבת,

כלשהו כשר להצניע, כך. כלשהו כשר להצניע, כך.

אז נאמר שם, בכלל, שני פרטים.

ואילו כאן, בכלל גדול, נזכר ארבעה פרטים.

כן?

אחד שמעולם לא ידע שבת מה היא,

אחד שידע מהי שבת אבל לא יודע שהיום שבת,

אחד שיודע שהיום היא שבת אבל לא יודע את איסור המלאכות.

וכן, בסוף, עושה מלאכות הרבה מאשר מלאכה אחת.

מאחר וזה כולל יותר פרטים,

לכן אמר כלל גדול, ככה הגמרא חשבה.

לגבי שביעית, מצאנו לשון כלל גדול גם לגבי שביעית.

תכף, תכף.

בפרק, תכף אני בודק, שביעי.

בפרק שביעי.

שם, בפרק ז' בשביעית, נאמר כלל גדול. הלאה.

בפרקה כמה?

מעשרות. כלומר, בפרק הראשון של מסכן מעשרות,

שם לא נאמר לשון כלל גדול. נאמר כלל, אמרו במעשר.

הלאה, היית באבות

למשכן.

כלומר, בשבת יש גם אבות וגם תולדות.

כמה אבות יש בשבת?

אותן פעולות, מלאכות,

שהם מוגדרים כאבות מלאכות בשבת,

הרי הם כמה? 39. מהיכן למדו את האיסור של 39 אבות מלאכות?

מה שהתורה הסמיכה,

את פרשת השבת לפרשת המשכן,

כדי ללמד

שאותן מלאכות שהיו חשובות בעשיית

המשכן הם שנאסרו לעשותם בשבת.

הלאה, ותולדות.

אביה תולדות דידי.

תולדות פירושו לדבר אותן פעולות

שהן דומות

לכל אחת ואחת מן האבות,

כן, שישנן פה פעולות שהן דומות לאב הזה.

יש פעולות שהן דומות לאב הזה.

הן מוגדרות כתולדות של אותו אב שדומות לו.

הלאה, אבות בשביעית.

דכתיבה, כלומר צריך לדעת שיש גם אבות מתולדות בשביעית, כמו שהגמרא אמרה.

מה עם האבות של שביעית?

התורה אמרה.

מה התורה אמרה?

זריעה,

לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה,

נכון?

בארבע יש ארבע אבות תולדה? ארבע אבות.

זריעה,

קצירה,

זמירה ובצירה.

ארבע אבות זה ארבע תולדות?

ותולדות, יש תולדות, לא, לאו דווקא, יש הרבה תולדות.

התולדות הללו זה אותן פעולות שדומות לאבות.

אבל למה הם נקראים תולדות? כי הם לא כתובים בתורה במפורש.

אלא למה הם נאסרו?

כי הם דומים לאבות.

מובן?

ישנן פעולות שדומות לזריעה,

אז נאסרו בגלל שהן תולדות של זריעה.

ישנן פעולות שהן דומות לקצירה,

אז נעצרו בגלל שדומות לקצירה וכדומה.

הלאה.

בפרקי כמה?

כלומר, את התולדות

זה שאר עבודות שיש בשדה וחרם,

ומי שרוצה ללמוד את כל התולדות הללו,

יכול לפתוח מועד קטן ולראות את העניינים הללו, מהיכן לומדים,

את הדינים הללו, מה זה אבות ומה זה תולדות, גם זה כתוב שם.

הלאה, אולברקא פרא דתנא.

מהי אבות ומהי תולדות היכא? שאלה הגמרא,

אם ככה, אז למה בר קפרא כותב בתוספתא שלו לגבי דיני מעשר?

כלל גדול אמרו במעשר.

לכאורה אין אבות ותולדות במעשר,

אלא ודאי חייבים לומר שהטעם שאמרו כאן כלל גדול זה לא בגלל אבות ותולדות,

אלא עליו היינו טעמה משום אבות ותולדות, לא בגלל זה נאמר כלל גדול,

אלא

כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל,

כלל גדול. כלומר, אם זה דבר כזה

ששייך לומר שם כלל,

והוא חמור יותר מדבר אחר שגם בו נאמר,

כלל,

כאשר אתה מסתכל יחסית לדבר האחר,

כלל אחד כלפי הכלל האחר,

אם מה שחמור יותר נזכר בו לשון כלל גדול.

מובן,

לכן אמרו כלל גדול בשבת, כי לגבי שביעית,

השבת חמורה יותר.

למה זה חמור? שבת היא את ה...

מבעוד יום, כגון

מי שקדש היום. כלומר, שבת,

האיסור קיים,

בין מדבר שהיה כבר תלוש קודם השבת,

ובין מדבר שהיה מחובר בכניסת השבת.

אבל שביעית,

מי שקדשה שביעית, איתא,

רק בדבר כזה שהיה מחובר בכניסת שנת השביעית,

אז יש עליו דיני שביעית,

אישור מלאכות.

אבל בדבר,

לטען איסור בדבר שתלשו אותו מקודם שנת השביעית.

הלאה, וגם שביעית זה נקרא, יש כלל גדול כלפי מעשר.

אומנם הוא נמוך יותר מבחינת החומרה משבת,

אבל הוא גדול יותר במעשר, לכן כלפי מעשר אמר קריאה גדול בשביעית. למה? שביעית נמי.

ולבהמתך ולחיה אשר בארצך.

אבל מעשר,

אין את זה במאכל ואימה.

דמידו.

בשביעית אפשר לגדל אפילו מאכל ואימה? לזרוע, ברור שלא.

אני מדבר עוד יותר,

דבר כזה שהוא ראוי למאכל ואימה,

גם זה אסור לא לעשות בו מלאכות,

וגם יש חובת ביעור.

יש על זה קדושת שביעית.

כתוב בלשום בחזל,

אם אתה אתה יכול להשאיר אצלך ואין לך חובה לביעור,

כל זמן שיש לחיה בשדה,

האחל לבהמתך מן הבית.

אבל אם כלל החיה מן השדה,

כלומר זה מצב כזה שכבר בשדה לא גדל לאותם

בעלי חיים שבחוץ, שהם בבחינת

חיות או בהמות בר,

כן?

אז כלל לבהמתך מן הבית,

תוציא את זה מן הבית, אסור לך לשלוט על זה, אתה חייב להפקיר את זה.

כי זה נקרא חובת ביעור.

על מה? על דבר שהוא מאכל בהמה?

בכל זאת.

אבל ביעור זה לתת להם לאכול.

ביעור זה להפקיר את זה.

אבל לא קשור לבהמות עכשיו, אז לא קשור לבהמות. לא, אתה חייב להפקיר.

מה יהיה מכאן ואילך אם יבואו לאכול הבהמות? אין בעיה.

הבהמה אין עליה לא איסור שוועית ולא איסור שבה.

מדברים שאתה לא תיקח את זה להאכיל לבהמה, אלא תפקיר את זה.

זה בתנאי, בגלל שאין להם, לא נשאר להם פחד עם עצמא לאכול. התורה נותנת סימנים.

מתי חל חובת ביעור

במה שעצרת בביתך להאכיל את הבהמה,

אז סימן הוא, אם כלה בשדה, אז גם כלה בבית.

במובן, אם למשל יש סוג גידול, מאכל מסוים, שאתה מאכיל את הבהמות,

והגיע הזמן שכבר בשדה אין את הגידולים הללו,

אתה מחויב להוציא את זה מן הבית גם כן.

כדי לתת להם לאכול.

לא לתת.

כשאסור לך שזה יהיה חושב כשלך, אתה חייב להפקיר.

למה?

למה? כי זה התורה רצתה שלא תיכשל באיסורי שביעית, דבר שהוא כתוב.

בקדושות שביעית, מחויבת גם לבערו

שלא תיהנה ממנו. אבל ממילא לא שמר את זה בבית, כי היה על פי שביעי, לא? אסור לו לשמור את זה בבית, כי הוא היה שביעי.

מה?

כאילו הוא קצר את הרעיון.

צריך לדעת, צריך לדעת שמה שבן אדם נצרך מותר לו לקחת.

בשביעי? כן, אסור לו מעבר לזה,

מעבר למה שהוא נצרך. אה, באמת? בוודאי. עכשיו זה אסור לקחת בכלל.

לא, מה פתאום? איך היום אתה למשל לוקח ואוכל דברים שהם קדושים בקדושת שביעית?

גידול אחרי.

יש גם לא גידול אחרי.

יותר מכירה?

לא, בלי קשר ליותר מכירה.

דבר כזה שהוא בגדר ספיחין, נאמר,

שזה גדל מאליו.

לא עשו עבודה, אלא זה גדל ככה.

האם יש לך איסור לבוא ולאכול מזה?

מותר לך לזכות מזה?

למה שאתה צריך.

ג' שעודות.

כתוב שמה שאתה צריך לג' שעודות מותר לך.

מובן?

אבל אסור לעבוד את הספר.

אה? אבל אסור לעבוד את הספר. לעבוד זה פשוט שאסור.

הלאה,

רק אותן עבודות שהן בגדר שימור ולא בגדר להפרות את הדבר.

אם זה בשביל שלא ייפסדו הנטיעות או האילנות,

זה פעולות שמותרות.

אבל לא בשביל...

באותו יומן?

מותר, יש פה שני עניינים. כששאלת קודם על המלאכות, אז אמרתי.

מלאכות שמטרתן לשמר את הדבר שלא ייפסד.

זה מותר, הפוך. לשמור שלא ייפסדו הדברים, זה מותר.

זה עניין המלאכות.

כשאתה מדבר לזכות בדברים שהם קדושים בקדושה צבאית,

למשל, יש אדם הפקיר את הפרדס.

וצמח, והפר סקיון.

כן, אז מדובר על מצו שצמח.

אז מותר לך לזכות את מה שאתה צריך.

ג' סעודות.

לא מדובר על מה שאתה צריך. ג' סעודות כאילו הוא שיעור שלוש שעודות. שיעור מסוים שבו אתה רשאי לזכות. ביום אחד?

כן, ג' סעודות זה ליום אחד, ודאי.

אז כאילו, זה כמות קטנה, זה לא כמות קטנה. נכון.

עכשיו, בשביל זה אני אומר. אם בן אדם יש לו עדיין בשדה,

בבית,

כמות כזה שהוא צריך להאכיל את בהמתו,

ויכול להאכיל את בהמתו,

פתאום הגיע זמן הביעור,

שבו אסור,

כבר אין את זה בחוץ.

אומרים לו, אתה מחויב להוציא את זה מן הבית. הלאה, הלאה.

בואו נמשיך.

ורבנן.

מדאורייתא דגנתי ראש ויצרתי.

זה לגבי מעשרות.

ורבנן.

תכון פירות אילן וירק.

כלומר, הם הוסיפו לתקן שגם יצטרך לה עשר מפירות אילן והירקות.

אבל איזה פירות אילן וירק? זה מאכל אדם. רק אם אין מאכל אדם.

כי זה קטנה כלשהו אוכל. כמו שכתוב בלשון המשנה,

דבר שהוא ראוי לאכילת אדם ונשמר, אז חייב במעשרות.

הלאה?

אית בטעינה וירק מדרבנן. כלומר, מעשרות,

יש גם בטעינים וירקות מדרבנן.

אבל בפאה אין. למה? כתוב כלשהו אוכל וכו'.

ימי פאה קציר קטי.

ימי פאה קציר קטי. כתוב בתורה, לא תכלה פאת שדך בקוצריך.

כלומר, חובת הפאה זה בקציר, נכון?

לומדים מזה מה קציר מיוחד שיש בו כל אלו.

כמו שיש לך טבועה בשדה.

אז יש בו את כל התנאים הללו. זה אוכל,

זה נשמר,

זה גידולו מן הארץ,

זה לכיתתו כאחת,

זה מכניסה לקיום, מכניסו לקיום.

אז דווקא בדומה לקציר,

נתחייב בפאה.

אבל דבר שהוא לא בדומה לקציר, לא. התנאים הם מה שאמרה המשנה.

אוכל, נשמר וכדומה. אז עכשיו המשנה מסבירה שהיא

שבכל דבר שלה לא מעטנו משהו.

מהמילים אוכל בנו למעט, למעוטה, אומר רש״י, תקרא ספיחי

לקוצה, שעומדים לצבע של מעשיהם. ראוי מה?

לצביעה, זה לא ראוי לאכילה.

לאכן נקת ספיחים.

אומא שביחין.

אז עוד פעם, דקה, דקה, דקה, דקה, דקה. תרץ.

נסביר.

אמר ספיחסטיס וקוצה.

למה אמר ספיחין?

למה לא אמר? למעט גידולי ספיחסטיס וקוצה. מה זה ספיחין?

אומר רש״י,

כי בדרך כלל סטיס וקוצה זה סוגי גידולים כאלה

שאי אפשר ללקוט את זה באותה שנה שזורעים אותה.

אלא רק לסוף ד' ו-ה' שנים.

זורעים את זה

זריעה בקרקע. ולאחר ארבע וחמש שנים שהשורשים מתפשטים בארץ ומשביחים,

אז זה ראוי,

ראוי לצביעה.

ממה עושים את הצבע?

שורש שלהן עיקר מהשורשים.

לכן, אמר ספיחים.

כי לא שייך שיזרע אצל בשביעית,

אלא זה ספיחין, זו תוצאה מגידולים

שזרעו אותם קודם השביעית.

ואז דנקת ענש, ממשיך רש״י.

משהו נקט את אלה דווקא סטיס וקוצה,

ולא נקט שאר מינים שאינם ראויים לאכילה.

כלומר,

כוונת רש״י לשאול,

הרי אם הוא רצה למעט דבר שהוא לא ראוי לאכילה,

יכל לומר עוד דברים שלא ראויים לאכילה.

למה נקט דווקא סטיס וקוצה?

כן?

משום דאיידא דגבי שביעית, תא נלאו, דייש להם שביעית.

מאחר ולגבי

שביעית,

כתב מקודם שכן יש בהם דינה שביעית,

נקט עכה,

ובפאה הוא מעשר להתנאו.

לכן בבא אמר,

שגם אם לגבי שביעית יש הסדר בסטיס וקוצה,

אבל בפאה ומעשר אין את הדינים הלאה, אין דין בפאה ומעשר בסטיס וקוצה.

לשון רבנו הלוי,

תמשיך ומכניסו לקיום.

בשביכי גם אין קיום?

בשביכי סטיס וקוצה, הוא אומר יש להם שביעית,

אבל לא באה ומעשר.

הלאה, הוא מכניסו לקיום.

כגון נפץ וכפלוטות.

כגון נפץ וכפלוטות.

סוג ירקות כאלה

שלא יכול להחזיק הרבה זמן.

אלה,

אין בהם

חובת פאה.

מובן?

ואילו מכניסיו לגבי מעשר,

מכניסו לקיום ולכיתתו כאחד.

לא תנן, שם לא כתוב את הדין הזה.

לא כתוב שלגבי מעשר צריך את התנאי של מכניסו לקיום ולכיתתו כאחד.

נגמור את רש״י, דחיתקו רבנן.

עדידו, כאשר רבנן תיקנו

את הדין של מעשרות,

לא פלוג בפירות האילן ובירג בין מין למין,

לא חילקו בפירות האילן ובירק שיש כאלה שחייבים מעשרות או לא.

אלא אמרו, כמו שכל פירות האילן חייבים במעשר, גם הטעינה.

כמו שכל שאר ירקות חייבים במעשר,

אז גם אותם ירקות שלא ראויות להחזיק אותם ימים רבים,

גם כן חייבים במעשר. לא הבדילו בין שומים ובצלים לשאר ירקות.

אבל בפאה לא.

בפאה צריך תנאי שיהיה, לכן צריך תנאי שיהיה ראוי לקיום, ראוי להחזיק אותו,

שיהיה אפשר שיחזיק אותו ימים רבים וגם לקיתתו כאחד בדווקא, ולא תאנה.

עד כאן.