הרב אבנר עוזרי | מסכת שבת סו ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

אנחנו במסכת שבת, דף ס״ו עמוד ב',

11 שורות בתחילת השורות הרחבות.

אמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא סחופי קסה טיבורי בשבתא שפיר דמא.

אתמול הזכרנו בשיעור את המשנה המדברת על ענייני רפואה.

באה הגמרא והביאה מאמר של אבין בר הונא,

שמדבר גם כן כמה וכמה דינים בענייני רפואה,

רפואה בשבת.

אבין בר הונא אמר בשמו של רב חמא בר גוריא

שאם אדם רוצה לקחת כוס,

כוס שיש בו הבל,

בדרך כלל כאשר

מניחים מים חמים בכוס

ולאחר מכן שופכים את המים מן הכוס,

ישנו חום הבל מן המים החמים שהיו מקודם בתוך הכוס.

ופעמים כשאדם היה לוקח את הכוס, הופך אותו על גבי טבורו בשבת,

אם חלילה חש במעיו, יש לו איזושהי הרגשה לא נוחה במעיו, במעיים,

מניח איזשהו כוס חם

כדי שירפא קצת את הכאב שיש לו במעיו.

האם

יש בזה בעיה בשבת או לא?

הלוא כידוע,

כמה וכמה דברים אסרו חכמים לעשות בשבת,

אלה שעניינם צורכי רפואה בשבת,

משום גזירה שמא ישחוק סממנים.

אם היו מתירים לו,

חששו חכמים שמא יבוא לקחת מיני עשבים

או סוגי דברים שהם טובים לרפואה וישחוק אותם, כלומר יטחן אותם, על מנת לרפות בזה את עצמו, את אחרים.

אז לכן חזר חכמים זיכרונם לברכה אמרו

שאין לעשות רפואה בשבת משום הגזירה שאם נתיר לו,

שמא ישחוק סממנים בשבת,

ואז יעבור עליו איסור מלאכה מן התורה, טוחן, זו אחת מאהמות מלאכות.

האם

גם את זה עשו בכלל אותם דברים שאסורים לעשותם בשבת משום רפואה או לא?

בא אבין בר-הונא מה אומר בשמו של רוחמבה מרגוריה,

מותר לעשות זאת בשבת,

ולא גזרו על העניין הזה.

ומדוע?

מדוע באמת

מותר לעשות זאת?

מה זה שונה משאר צורכי רפואה שאסרו לעשותם גזירה שמש, חוק סממנים בשבת?

אז מבאר הרמב״ם שמאחר

שהרפואה הזו של כפיית הכוס על גדי מאהב

אינה נעשית לעולם על ידי סממנים,

אלא זו הדרך היחידה שכנראה עושים למי שחז במאהב,

ובנוסף,

בלא הרפואה הזו יש צער לחולה.

אם זה להציל מצער,

אז התירו את אותם דברים שאין בהם את החשש של שחיקת סממנים.

כך מביאים בשם הרמב״ם.

מוסיף אבין בר-גוריה,

אבין בר-הונה בשמו של רוחמבה בר-גוריה,

ואמר אבין

בר-הונה, אמר רבחמא בר-גוריה,

מותר לסוך שמן ומלח בשבת.

פעמים שאדם,

לאחר שמשתכר,

יש אפשרות להפיג את שכרותו,

כך מביאים המפרשים כאן,

על ידי שסחים את כפות ידיו ורגליו

בשמן ומלח.

נו, האם יהיה מותר לעשות זאת בשבת?

אומר אבין בר-הונה בשמו של רוחמבה בר-גוריה, מותר.

מותר לעשות זאת

למי שישתכר כדי להפיג את שכרותו.

כי הפגת השכרות לא נחשב כרפואה,

כך מביא אחד מן הפוסקים,

ויש מי שמפרש,

בגלל שכאן אין חשש שמא ישחוק סממנים.

כי אין

דרך לעשות

את העניין הזה על ידי סממנים.

רק אותם דברים שהדרך לעשותם על ידי סממנים,

הסרום

לקחת את אותה רפואה בשבת,

משום החשש שמא יצטרך,

ואז ישחוק סממנים.

אבל באותם דברים שאין דרך לשחוק סממנים לזה,

לא אסרו.

וכי אה, אני ממשיך בגמרא, וכי אה, כי אה דרב הונה מבי רב,

ורב מבי רבחיה,

ורבי חיה מבי רבי,

כי אהבוהו מבסמה מייטה מישחה ומלחה.

ושייפה להו לגבייתא דאידיו ולגבייתא דחראיו.

כמו

שהיה מעשה ברב הונה כשהיה בא מבית המדרש של רב,

רב היה רבו של רב הונה,

וכן רב בעצמו כשהיה חוזר

מבית רבחיה, מבית המדרש של רבחיה רבו,

וכן רבחיה כשהיה חוזר מבית רבי, שהוא היה רבו של רבחיה,

כאשר היו משתכרים,

כתוצאה משתיית

דברים המשכרים, יין בדרך כלל היו שותים,

אז מה היו עושים?

היו לוקחים שמן ומלח, מייטה מישחה ומלחה.

היו לוקחים שמן ומלח

ומשפשפים להם, ושייפלו, היו משפשפים להם,

לגביית דיאדיו את

החלק הפנימי, את תוכי הידיים,

וגבהת את דקריו, וגם את תוכי הרגליים.

כלומר, את כפות הידיים וכפות הרגליים,

כדי להפיג את השכרות.

ואמרי

כי היכד הציל העם משחה,

ליציל חמרי דפלניא בר פלניתא.

והיו אומרים,

כמו שהשמן הזה נעשה יותר ויותר צלול מחום הבשר,

על ידי זה שמשפשפים אותו בכפות הידיים והרגליים,

כך יהיה צלול יינו של פלוני בן פלונית.

כלומר, אותו אחד שהשתכר,

היו מזכירים את שמו ואומרים, כך יהיה צלול

היין ששתה אותו אחד,

אמרו לו את שמו,

במילים אחרות, יפוג ממנו היין,

ואז יחזור להיות צלול בדעתו.

ואילו,

ואם לא היה שם את הדברים הללו,

או שעשו לו את העניינים הללו, ובכל זאת לא הועיל לאביג את השכרות שלו,

מייטה שיעדה דנה,

ייקח כיסוי של חבית,

ושר לב במאיה, ויאשרה אותה במים.

ואמר,

כי היכא דלייציל האישיעא,

לייציל חמרי דפלניא בר פלניתא.

כמו שהמגופה הזו, היינו הכיסוי הזה של החבית,

נעשית צלולה מחמת המים,

על ידי שהוא שורה אותה בתוכם,

אז כנראה שהיא הייתה מקבלת איזשהו ברק כלשהו,

כן, אז אותו דבר,

יצלול יינו של פלוני בן פלונית,

במילים אחרות,

יפוג השכרות ממנו.

העניין הזה של אמרו

משפט כזה וכזה, תוך כדי שפוסלים לו את הרפואה הזו,

זה עניין של לחשים.

מצאנו ונמצא בעזרת השם בהמשך,

מצאנו הרבה מקומות בתלמוד שמדבר על העניין הזה,

וגם בעזרת השם בהמשך נראה את זה.

שאותם לחשים שידוע שהם מועילים לרפואה,

מותר לאדם לעשותם.

אין בזה משום דרכי האמורי.

אומנם יש עניין

שלא תלכו בחוקות הגוי,

אבל באותם דברים שכבר

נודע שהם אכן מועילים לאדם,

וזה ידוע להמון שלחשים מסוימים מועילים,

אז אותם לחשים אין בזה איסור בשום דרכי האמורי.

רק אותם לחשים שההמון היה רגיל לעשותם, ואין בזה תועלת אמיתית.

זה אסור.

נוסף, ואמר אבין בר הונא,

אמר רב חמא בר גוריה,

מותר לחנג בשבת.

אם חלילה לאדם נתפרקה חוליה מפרקת שבתווארו,

וצריך

חזרה

להחזירה למקומה כדי שיוכל להחזיק את ראשו,

מותר לעשות זאת גם בשבת.

כדי שיתרפא.

על ידי, למה נאמר הלשון מותר לחנג בשבת?

היינו כוונה כדי להציל אותו מהמצב הזה שיכול הוא לחנג,

על ידי זה שצווארו נופל כתוצאה מהחוליה שנפלה ממנו, מהמפרקת שבצווארו.

ואמר אבין בר הונא, אמר רב חמא בר גוריה,

דין נוסף שמלמד אותנו,

אותו אמורה,

שמותר לכרוך בגדים בשבת סביב תינוק שנולד,

ולקושרו על ידי זה בחגורה רחבה,

כדי לסדר לו את האיברים שיהיו במקומם.

ידוע שאיברה התינוק מאוד רכים,

והרבה פעמים האיברים לא עומדים בצורה נכונה.

פעמים שהרגל

היא מדי מוטית לכיוון פנים, פעמים לכיוון חוץ,

וחשוב מאוד שבימים הראשונים

לתת לו איזשהו קיבוע,

שכך

ימשיך לגדול בצורה ישרה, ולא חלילה שינזק

לעתיד גם כן.

אז את הפעולה הזו שהיו רגילים לעשותה, או בזמנם,

אז מותר לעשותו בשבת.

העניין הזה שפעמים שאיבריו היו

לא מקובעים במקומם,

רשי אומר, זה מתוך חבלי הלידה, פעמים שהיו איבריו שהם רכים, נשמטים, מחמת חבלי הלידה.

לכן, היו עושים את הפעולות הללו כדי לחזקם שוב.

עכשיו, הגמרא, מכאן ואילך תביא מחלוקת

בעניין הזה של לכרוך בגדים סביב התינוק בשבת.

האם הדין הזה באמת, אמר אותו אביל מרהונה בשמו של רב חמא בר גוריא,

או לא.

והגמרא מביאה, רב פפא מתנה בנים,

רב זביד מתנה בן.

רב פפא,

היו בידו שתי שמועות

בעניין בנים קטנים בשמו של אביל מרהונה.

רב זביד מתנה בן, היה לו רק שמועה אחת

בעניין בן קטן,

שזה בשמו של אביל מרהונה.

נראה את הדברים בהמשך, וכך נבין את הדברים.

רב פפא מתנה בנים,

ותערבאיו מתנה לו באבין מרהונה.

רב פפא,

היו בידו שתי שמועות

ששניהן

שנה בשמו של אבין מרהונה, בשם חמא בר גוריא.

אותו אמורה שהזכרנו אותו מקודם בכמה וכמה דינים.

אומר רב פפא,

אני יודע שתי שמועות בעניין בנים קטנים שאמר אבין בר אונה בשמו של רב חמא בר גוריא.

מהם אותן שתי שמועות?

הגמרא מבארת

שמאחר וכבר למדנו כמה וכמה דברים,

אז המפרשים מסבירים כך.

הראשונה זה מה שאמרנו, שבן קטן שמתגעגע לאביו

קושר לו רצועה ממנהל ימין

של האב על רגל, על יד שמאלו של הבן.

שנייה, והדין השני, השמועה השנייה,

זה שמותר לכרוך בגדים סביב תינוק בשבת.

את שני הדינים הללו קיבל

רב פפא,

שאמר זאת רב אבין בר אונה בשמו של רב חמא בר גוריא.

אבל הרב זוויד, מתנה בן.

הרב זוויד טוען, לא, רק שמועה אחת

הייתה בשמו של אבין בר אונה בשמו של רבה חמא בר גוריא.

מה היא?

כמה איתה מתנה באבין בר אונה.

את הדין הזה,

שהיא בן שיש לו געגועים על אביו,

מותר לקחת רצועה ממנהל ימין ולכרוך על

יד שמאל של הבן, זה נאמר בשם אבין ברהונה.

אבל, והי,

אבל את הדין האחרון

שמותר לכרוך בגדים בשבת סביב תינוק שנולד

כדי לקבע את איבריו ולחזקו,

זה מתנה לה ברבא ברבחנה.

את זה הוא שונה בשמו של רבא ברבחנה.

לא בשמו של אבין ברהונה,

אלא רבא ברבחנה אמר את הדינים הללו.

דאמר רבא ברבחנה,

ליפופי אנוקה בשבתא שפיר דאמה.

מי אמר לנו את הדין הזה, אומר רב זביד?

רבא ברבחנה.

שמותר לעשות כך בשבת,

לכרוך בגדים סביב התינוק

ולקשור רצועה רחבה מסביבו

כדי לקבע ולחזק את איבריו.

מדוע הגמרא כאן מעריכה להסביר

מי אמר את הממרה הזו ומי אמר את הממרה הזו?

יש שאומר כך ויש שאומר כך.

צריך לדעת

שאנחנו כל כך

בונים על כל מה שכתוב בתלמוד,

שלא היו פולטים סתם שמועות אלמלא שידוע מי אמר את הדברים הללו.

כדי שיקבל תוקף

ויהיה לזה אסמכתה שאכן זה יתקבל מאנשים גדולים,

היו צריכים לציין בשם מי זה נאמר.

חוץ

מהעניין הזה,

שיש בזה חשיבות גדולה,

שהרי כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

על ידי שהוא אומר דבר בשם מי שאמר אותו,

כמובן לא מדובר בדברים רעים, רק בדברים טובים,

אז הוא מביא גאולה לעולם.

כי על ידי זה יש ריבוי אהבה ואחווה

בין האומר לבין זה שאמר.

וגם אנשים אחרים שנהנו מאותו עניין,

מגלים איזושהי קרבה,

לזה שלימד אותם את אותו עניין.

ממילא, עצם זה שיש אהבה ואחווה בציבור,

זה מביא את הגאולה.

המרחיק ביותר את הגאולה זה המחלוקת,

והמקרב ביותר את הגאולה זה האחדות.

כשיש אהבה ואחווה זה מקרב את הגאולה. אם חלילה להפך,

אז יש את ההפך.

לכן,

השתדלו כאן בתלמוד

לומר את כל המימרות האלו ודקדקו לומר מי אמר את זה. עד כדי שהמחלוקת בין שני אמוראים,

מי אמר את המימרה הזו שמותר לכלוך בגדים סביב התינוק על מנת לחזקו ולקבע את איבריו.

האם זה אמר או זה אמר?

למה? כי חשוב לנו מאוד לדעת.

וכך אנחנו מוצאים הרבה פעמים בתלמוד

שיש מימרות

שנאמרות כך.

אמר ראובן שאמר שמעון

ושאמר רבי

שאמר יהודה.

מה העניין שכל ה...

כדי שיהיה מדויק

מכוח מה אנחנו יודעים את זה.

דקדקו עד כדי לחזור לזה שאמר בראשונה את אותה ממרה,

ואיך הגיעה אותה ממרה אלינו? על ידי השלשלת הזו שהזכרנו.

זה חשוב מאוד גם,

כמו שאמרנו, בשביל, בזה מקרב את הגאולה,

מביא גאולה לעולם.

וגם,

בגלל העניין הזה שאז הדברים מבוססים,

שנוכל באמת לדעת שהדברים לא נפלטו.

ידוע

שכשהיו הגדולים מדברים ביניהם,

הם לא היו מקבלים ומאמינים לסיפורים שהולכים,

אם לא שזה היה מבוסס.

והיו מקפידים לשמוע, ממי שמעת את זה? בא בישורים, ספר להם סיפור.

ממי שמעת את זה?

כך, כן. וממי הוא שמע את זה?

עד שמגיעים למעלה מעשה עצמו.

אבל סתם דברים, כי הרבה פעמים אומרים דברים,

והם לא מדויקים,

מכוח זה יש לפעמים,

בונים בניינים מכוח סיפורים שלא היו ולא נבראו.

וואו. נכון.

לכן ראוי לדקדק בזה.

אמר אביי, נחזור לגמרא.

אולי קודם שנמשיך נראה את רשי.

עוד קטע, לא, סליחה. אני אגמור את הקטע הנוסף, ואז נראה את רשי.

סמ״ך ו׳ עמוד ב׳.

אמר אביי,

אמרה לי אם,

כל בנייאני בשמה דאמא.

לכל קטרה בשמה לה.

אביי, אמרנו אתמול, היה יתום, מאם,

גידלה אותו אומנת,

שלה הוא היה קורא אימא.

אומר אביי,

שאותה אומנת

שגידלה אותו כמו אימא, אמרה לו שכל מנייאני, כל אותם לחשים שעושים לרפואה,

יש לו, לעומרם בשם האם.

פירושו,

כשבאים לומר איזשהו לחש בעבור איזה חולה,

אז צריך להזכיר בתוך הלחש

את שמו של החולה, אבל עם השם של האימא.

נאמר ראובן,

יאמר את שמה של האימא. ראובן בן,

האימא.

ולא ראובן בן, שם של האבא.

לא.

ככה זה המועיל.

למה הוא קורא לזה מנייאני?

אז

רשי מביא

שמאחר ודרכם היה כשאומרים לחש,

שאומרים אותו כמה פעמים,

יש כל מיני סוגי לחשים,

וצריך לחזור על זה.

יש כאלה שזה שלושה פעמים, יש כאלה פעמיים.

ולכן נזכר בלשון כל מנייאני, כל אותם

מנייניים. פירושו לחשים שהדרך לאומרם

כמה וכמה פעמים

על מנת לרפאות

חולים,

כמובן, כמו שאמרנו מקודם, דווקא אותם לחשים שנודע כבר סגולתם לרפואה.

אבל אלה שלא נודע שהם מרפאים,

זה מדרכם מורידה. להם לא מתייחסים.

גם אסור לומרם.

וכל קיטרה, משמעלה.

כל אותם קשרים שעושים לרפואה,

צריך לקשור את זה ביד שמאל, שמאלית.

כמו שראינו מקודם, בן שיש לו געגועין על אביו,

איפה היו קושרים את הרצועה?

על יד שמאלו של הבן.

ואיפה האימא שלו ידעה? מה?

ואיפה האימא ידעה? כנראה שהאימא ידעה, בגלל שהיא כך קיבלה מאימה.

זה עבר כנראה במסורת.

זה הדרך.

לא מצוין.

לא מצוין.

כן.

צריך לשמוע מאמא, מאישה בקצת יותר,

אולי אתה שואל מהאבא שהוא מעביר פה בקצת יותר אימא.

כן.

אמר אביי,

אמרי לי הם כל מנייני דמפרשה, כי דמפרשה.

ודלא מפרשה, ארבעין ואחת זימנה.

כל אותם לחשים שעושים לצורך רפואה,

אלה שמפורש בהם כמה פעמים צריכים לחזור עליהם,

אז יעשו כמו שידוע.

אבל אותם אלה שלא ידוע כמה לאומרם,

שצריך לאומרם לכל הפחות ארבעים ואחת פעם,

ארבעים ואחת זימנה.

זה דברים שאנחנו לא מבינים

איך זה פועל.

אבל,

דברים שהיו ידועים,

שאכן מועילים.

ישנו,

ישנם כאן במפרשים שמסבירים את העניין

מדוע בלחשים צריכים להזכיר דווקא את שם האם.

אז הרשב״א,

שהוא היה מגדולי הראשונים, הרשב״א,

הוא כותב

אף שלפי עיון השכל

אין הבדל בין להזכיר שם האב או שם האם.

זאת אומרת, אם אתה מסתכל בהיגיון,

מה זה משנה אם זה שם האב או שם האם.

מכל מקום,

אמר כן אבייה,

משום שהניסיון מראה

שרק באופן זה מועיל הלחש.

כלומר, כנראה שזה היה מכוח הניסיון.

אתה שאלת מאיפה היא ידעה.

כנראה שהיא התנסתה בזה.

כך אומר הרשב״א.

אם לא רשום מי אמר ומי אמר,

אתה יודע שיש לה איזשהו ניסיון?

ניסיון.

ניסיון חיים.

המהרשל כותב טעם אחר,

בגלל שבני אדם מכירים את האישה שאימו של אבלד

יותר מאביו.

מה זה מועיל הלחש? גם זה אני לא מבין.

מה הקשר?

מה עוד פעם הוא אומר? אמר שם?

משום שבני אדם מכירים את האישה

שהיא אימו של אבלד יותר מאביו.

למה? בגלל שהיא, למה? אולי זה הכוונה של הבן,

האבא לא בטוח שזה אבות, אבל האמא זה בטוח.

אולי יש לזה השפעה יותר.

יכול להיות שזה אינטרנטי במלאכה שכוונה תעניין.

כן, אבל מה זה שייך לעניין האבא או האמא?

בגלל שהאימא מכירה יותר טבלד?

לא, זה הוא לא אומר, לא בגלל שהאימא מכירה טבלד.

בגלל שהאנשים מכירים

את האמא יותר מאשר האבא.

מה אתה טוען? שמכירים את האבא יותר מהאימא?

לא מדבר על החכמים, אני מדבר פה על... על העם חמור. על העם, על ההמון.

מה זה בדיוק? אינני יודע, זה באמת מפליא לדעת מה הקשר.

מה זה עונה על מה ש...

טוב, בכל אופן, יש

ביאור שהחתם סופר מביא אותו,

משום שהקליפה היא מסיתרא דנוקבה.

והיינו, מצד הנקבה.

ומשום כך, כשרוצים לבטל קשבים מעל האדם,

או לבטל כישובים של מחשב שלא יצליח במעשיו,

צריך לדע שם עמו.

אבל לעניין קדושה הולכים אחריו,

כמו שנאמר, למשפחותם, לבית אבותם.

מאחר וכל העניין...

זה הזכרנו אתמול, כן.

זה מה שהוא בא לומר, זה מה שהוא בא לומר, שמאחר ולמעשה

כל העניין הזה של הכשפים

זה בא כתוצאה מן ה...

מן הקליפות,

מה שנקרא.

הקליפות, פירושו של דבר, אותה הנהגה שמסתרת,

מסתרת לנו את בורא העולם.

כשפות, כבוד הרב, שהיו אבות,

אם היו קובלות במקווה, כשהיה נידר, זה לא בטוח שזה היה עוד במקווה.

מכיוון שאולי הם לא היו עושות את זה, התומה הייתה גוברת בהם, והיא יכולה לעשות כשפים ברמה... מסתבר, מסתבר.

למה? כי אם אתה לא מטמא,

גם בלי זה תמיה מתי, ובלי זה לאישה שיש את התומה שלה, אז בכלל,

היא לא מטמאה ולא מתארת את עצמה, שזה המינימום,

אז בכלל,

אז יש לה כוח, תומה מאוד מאוד גדולה.

לגבר זה לא חוק, הוא לא מדאורי. בעל הבן איש חי מבאר שטעם הדבר, משום שעל פי הרוב

יש קטרוגים על האיש יותר ממה שיש על האישה,

משום שהאישה פטורה ממצוות חסיד שהזמן גרמה,

זה בראש ובראשונה,

ויותר מכך, היא פטורה גם ממצוות תלמוד תורה.

האיש מצווה בתלמוד תורה, לא האישה,

ולא יימלט שלא יעבור על עוון ביטול תורה.

כמעט ואין בן אדם שיכול לבוא ולומר שהוא מאה אחוז אף פעם לא ביטל תורה.

וגם משום שהאישה אין לה עוון קרי,

הוא דבר המצוי בזכרים הרבה,

ועוד משום שאין המקטרגים מתקנאים בנקבות,

כפי שמתקנאים בזכרים.

וכיוון שהקטרוגים על האישה בדרך כלל הם פחות מעל האיש,

יותר טוב

להזכיר את שמם ולא את שמם, כך אומר בעל הבן איש חי.

אבל הוא בא ואומר שכשאתה בא לעורר

איזושהי

בקשה,

כן, זוהי בקשה כשאומרים לחש,

שיהיה איזושהי השפעה טובה לחולה,

אז ראוי שבתוכו תזכיר גם אחד כזה שלא יעורר קטרוג, אלא פחות קטרוג.

אם תזכיר את האבא,

זה מעורר יותר קטרוג, שהרי אדרמה, פעמים שתהיה תביעה יותר גדולה.

שהאבא הזה ראוי לקבל עונש, ואולי זו סיבה שבגלל זה לא יתקבל תפילתו.

הלחשים הללו שאנחנו יודעים,

זה לחשים שאין לנו הבנה.

אבל יש עניין,

אני אומר, תקשיב. יש עניין שהלחשים הללו יהיו על ידי פחות מקטרגים,

בשביל שהלחש הזה יועיל.

ומתי אתה יכול יותר להועיל בלחש?

כשאתה מזכיר לשם האבא, אבל לא את שם האבא.

כי שם האבא, אם אתה מזכיר, אז אדרבה, פעמים שאתה מזכיר

יותר ויותר סיבות לקטרוגה על הבן אדם.

זה להצלה.

מה להצלה?

ריפוי של החולה.

ודאי,

מדובר להצלה. זה לא קישוף. אבל זה סוג של לחש.

זה לחש.

כן.

קישוף עצמו זה לחש, שזה מגיע מהטומעה.

הוא אומר שזו הסיבה שמזכירים גם בתפילות

את שם האב, את שם האם ולא את שם האב.

בתפילה כשבאים להתפלל על חולה,

אומרים פלוני בן פלונית.

רפא את החולה, פלוני בן פלונית.

למה מזכירים את שם האם ולא את שם האב?

בגלל הטעם הזה, כך הוא מבאר.

וכשעושים קישוף, קישוף, מזכירים את שם האם יותר או שם האב יותר?

מה פירוש עושים קישוף?

לחשים, אתה מתכוון. לא לחשים, זה ללמי ריפוי.

הפוך.

מי עושה את זה?

מי המחשבים עושים את זה? לא אנחנו.

אתה שואל אותי? אני לא יודע.

זה תשאל את אלה שעוסקים בזה. אני ברוך השם לא מכיר את זה.

אמרתי כבר אתמול, לא עשיתי על זה דוקטורט.

לא חיפשתי לדעת בדיוק מה הם עושים.

אתה מבין?

זה שישנם דברים כאלה, זה כבר נמצא בתלמוד שיש דברים כאלה של כשפים.

איך זה פועל?

אינני יודע.

הקדוש ברוך הוא ברא מערכה כזו שנקראת מערכת של כשפים.

שבן אדם שרוצה להידבק בדרך של הטומאה, כמובן, בכשפים,

ניתן לו האפשרות.

עונש הוא ייקבע על זה, זה לא ש... זה הפקרות.

כי כשאדם הולך ומטמא את עצמו על מנת להשיג כל מיני דברים,

בסוף ישלמו לו על זה.

ידוע שישנם הרבה כאלה

שבשביל להתעסק בקישוב,

היו הולכים לבתי קברות הרבה וישנים שם בבית הקברות והכול,

על מנת לקבל טומאה.

והיו כאלה גם שמים עליהם שעטנז.

חוגרים על עצמם בגדי שעטנז, כי זה מרבה יותר את הטומאה.

בזוהר הקדוש שאלו

על מה שאמר דוד המלך

והושיע לבן אמתיך.

נאמר שם בטילים פ״ו,

פסוק ט״ז,

שדוד המלך מתפלל והושיע לבן אמתיך.

כלומר, על מי הוא התכוון להתפלל?

על עצמו.

ושואל הזוהר, וכי לא היה בנו של ישי?

מדוע אם כן הזכיר את שם אמו,

את אמו ולא את אביו?

אלא, אומר הזוהר הקדוש מכאן,

שהאדם צריך להזכיר בדבר שהוא ודאי,

והיינו בשם אמו ולא בשם אביו.

נו,

ופה ודאי קשה מאוד.

אז מה העניין שצריך להזכיר שם אמו?

כי אמו ודאי היא אמו, אבל אביו, מי אמר שהוא אביו?

כן?

מי אמר? אולי חלילה זה איש אחר?

זה לא האבא שנדמה שזה האבא שלו.

ועל זה שואל

אחד המפרשים.

מה הפירוש? איך ייתכן שיש ספק חס ושלום על דוד המלך?

שלא היה בנו של ישי?

ואדרבה, הרי יש כלל שבכל מקום הולכים אחר הרוב.

באופן סתמי שיש זוג,

כן?

של אב ואם. האם צריך לחשוש שישנם ילדים, או אחד הילדים,

הוא לא הבן של האבא שלו?

אה?

גם אם פעמים יכול להיות מצב שהיא סוטה מדרכה

והולכת עם אנשים אחרים,

אבל רוב הפעמים היא עם בעלה.

נו, אז מה, צריך לחשוש?

אז איך זה שדוד המלך

אומר לזוהר, למה הוא אמר והושיע לבן אמתיך?

כי היא צריכה להזכיר את אמו, כי היא ודאי.

ולא את אביו, כי מי יודע.

מאוד קשה.

זה אומר שמה שאמרו על דוד המלך,

אף על פי שאין חשד חס ושלום על אמו,

היינו משום שדוד המלך ייסד ספר תהילים לכל העולם

ולדורות הבאים עד זמן הקץ.

שיהיה בעזרת השם במהרה בימינו ממש.

ולכן, ייסד לשון זה משום חשש מיעוטה דמיעוטה.

שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב.

כלומר,

אומר אותו מפרש,

דוד המלך רצה ללמד, זה לא עליו,

אלא רצה ללמד את הדורות הבאים במה שאומר והושיע לבן אמתיך,

שכך ראוי שיתפלל.

משום שאם בדורות הבאים יבוא אדם ויתפלל בשם אביו,

יכול להיות שזה יפגום,

כי באמת זה לא אביו, מישהו יכול לדעת.

לכן, אמר מה שאמר כדי ללמד

את הדורות הבאים, כי הוא ידע שאת התהילים

יהיה לאורך זמן, עד את הקץ, כמו שהוא אומר פה.

מי אמר את זה? מי אמר את זה?

המפרש זה בעל שו״ת אפרקסה דעניה.

לא מכיר את השו״ת הזה.

הוא אחרון.

אה, לא, לא, בעצם זה בעל הדברי תורה.

יש איזשהו...

הוא אחרון, הוא פתאום.

לא, לא, לא, מה פתאום?

כנראה מישהו מהאחרונים.

והביא לפרש דבר נוסף.

באר עוד, על פי היסוד הזה, את הטעם שקורה על הנפטר, מתפללים בשם אביו.

כשבאים ואומרים על נפטר, אז מזכירים את שם אביו.

אומרים עילוי נשמה, כן?

משום שכשהנשמה בעולם העליון,

אין בתפילה עליה משום פיקוח נפש.

ואפשר לסמוך בתפילות שמתפללים עליה אחר הרוב.

כלומר,

כל העניין שכאן, אם חלילה מישהו חולה,

לא מזכירים את שם אביו, אלא את שם אמו,

הגם שלמעשה יש רוב,

הרוב אומר שהוא מסתם אביו.

אבל בכל זאת, מאחר שיש פה עניין של פיקוח נפש,

אז לא הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב.

צריך לתפוס את הדבר הוודאי טוב,

שזה שם אביו, ולא שם אמו, ולא שם אביו.

אבל האדם שנפטר,

שאין עניין של פיקוח נפש,

אז פה ודאי אפשר לסמוך על הרוב שהוא אביו,

ואפשר כן להזכיר,

צריך להזכיר אולי אפילו,

את שם אביו

של הנפטר ולא את שם אמו.

והוא מביא שם אחד המפרשים שבמדינת אשכנז

ובגליל העליון של אוהונגריה,

היו נוהגים להפך, היו מזכירים את הנפטר בשם אמו,

ועל החולה היו מתפללים בשם האב.

והוא הולך למעריך לבאר את המנהג הזה שהוא בהפך

ממה שאנו רואים כאן.

כן,

נחזור לענייננו.

רשי

בדיבור המתחיל.

אנחנו ברשי באיזה דיבור המתחיל?

יפה.

סחופי קסה.

מצאתם?

שמואל ויהודה,

מצאת סחופי קסה?

תראה לו בבקשה, סליחה, אראל או שמואל.

תראו לו איזה חסד גמור שמתאמצים בעניין.

כוס שיש בו הבל,

כגון שערו ממנו מים חמין וכופהו על הטבור למי שחש במעיו.

בערנו מקודם, שמואל,

שאם חלילה מישהו מרגיש

במעיו איזושהי הרגשה לא נוחה,

אז היו לוקחים כוס שעדיין חם,

היה בו מים חמים, שפכו את המים החמים, עדיין ההבל של החום קיים בכוס.

היו מניחים את זה,

את הכוס בצורה הפוכה על גבי אותו מקום שכואב לו.

זה היה מרגיע לו קצת את הכאב.

מותר לעשות ככה בשבת או לא?

ואוחז הכוס את הבשר ומושך אליו את המעיים

ומושיבן במקומן.

לסוך בכפות ידיו ורגליו,

מותר לסוך את מי שמשתכר, אמרנו,

עם שמן ומלח, את כפות ידיו ורגליו, כי זה מועיל

להפיג לו את שכרותו.

ורב הונא מבי רב, כשהיה בא מבי רב שהוא רבו,

וכן רב מבי רב חייא, ורב חייא מבי רבי,

מבסמי שיכורים, שהיו משקים את התלמידים.

ואלו, מפני שחשוביניהם,

היו עושים להם דבר להפג את ינן.

כלומר,

היה מצוי יותר בזמנם,

שהיו מגישים משקה לפני התלמידים.

והתלמידים החשובים,

לא היה ראוי כל כך שיראו אותם שיכורים,

אז היו משתדלים להפיג מהם את השכרות

יותר מהר מאשר שאר התלמידים. איך היו עושים זאת?

על ידי שהיו לוקחים שמן ומלח

ומעצים את כפות ידיהם ורגליהם עם השמן והמלח.

ככה היו מפיגים להם את השכרות.

ככה הוא מביא פה, כן.

זה לא חשוב.

וגם אומרים את הלחש הזה, כן.

לגבייתא דידאיו תוכי ידיהם דהיינו כף.

כלומר, כפות ידיהם ורגליהם.

דצייל, שהולך ונעשה צלול כל שעה מחום הבשר,

שיעא דדנה מגופת החבית,

דצילא היא שיעא מחמת המים.

לחנק,

אמרנו שאם חלילה

יש איזה מישהו שנפרקה, חוליה של מפרקת מצווארו,

אז מותר לעשות לו רפואה בשבת. איך?

מישהו שנפרקה, חוליה של מפרקת צווארו,

כן?

ונופלת בגרונו,

תולין אותו בראשו, שיהיה צווארו נפשט

ודומה לחניקה.

כדי להחזיר את אותה חוליה למקומה,

לפופל לכורחו בבגדים

וכושרו בחגורה רחבה,

ומתיישבין פרקי אבריו שעירקין ונשמתין בחבלי הלידה.

אני אומר לכם את האמת, אני חושב שראיתי את זה. ישנם כאלה

שאתה רואה שהראש שלהם נופל, הם לא יכולים להרים אותו.

ראיתם פעם דבר כזה?

לא ראיתם.

אני ראיתי, לא אחת ולא שתיים,

כאלה שהראש נופל והוא לא יכול להרים אותו. לא יכול להרים את הראש.

ייתכן שזה גם כן מאיזושהי חוליה במפרקת

שנפלה.

לא, המפרקת, אם החוליות כולן במקומן,

אז זה יכול להחזיק לו את הראש,

שיהיה במקומו.

אבל אם חוליה אחת נפלה,

אז זה גורם לנפילת הראש.

נפילת הראש.

לפופה,

לכולכו בבגדים וכושרו בחגורה רחבה,

ומתיישבין פרקי אבריו שהם נקין ונשמתין בחבלי הלידה.

מתנה בנים,

שתי שמועות דאיירה בקטנים, מה אשונה בשם

רביעבין בר הונא משמיד רבחם בברגוריה.

ואילו רב זביד היה לו רק שמועה אחת משמו,

בן, חד אשמאת דאיירה בקטן,

מתנה בשמה,

תרוויהו געגועין ולפופה,

כל מנייני, כל לחישות.

מפני שכופלין אותן, יש ג' פעמים ויש יותר,

קרלו מנייני.

כלומר, מאחר והלחישות הללו,

צריכים היו כמה וכמה פעמים לחזור על זה?

אז אומר רשי,

מאחר והיה צריך להיות כמה פעמים,

לכן קורא ללחישות הללו מנייני.

בלשון מניין,

לומר שחוזרים עליהם כמה פעמים.

כי דמי פרשה כל לחשים,

סליחה, בשמה דאמה, פלוני בן פלונית, דמי פרשה,

כופלין אותו כפי מניינו,

כל לחשים שמפורש מניין כמה פעמים, שיאמרו ויכפלו אותו,

כדמי פרשה, כופלין אותנו כפי מניינו,

ודמי פרשה בהם,

סתם כפל הטען,

ארבעיל ואחת זמני.

כלומר, אותם לחשים שידוע כמה פעמים צריכים לחזור על זה,

אז יעשו כפי הידוע.

אבל הלחשים שלא ידוע כמה,

אז שיחזור עליהם ארבעים ואחת פעם.

כן,

נחזור לגמרא,

ועכשיו

נראה דברים נוספים בברייתא,

שזה כבר דברי תנאים,

שגם זה דברים שמועילים לרפואה.

תענו רבנן.

אתם איתי בגברה.

תענו רבנן.

יוצאין

באבן

תקומה בשבת.

כן, שמואל.

אנחנו

לא נשאר הרבה זמן, אז ככה כדי לנצל את הזמן הנותר.

יוצאין באבן תקומה בשבת.

משום רבי מאיר אמרו,

אף במשקל אבן תקומה.

ולא שהפילה,

אלא שמא תפיל.

ולא שעברה,

אלא שמא תתעבר ותפיל.

בברייתא מובא

שמותר לאישה לצאת לרשות הרבים

עם אבן

שהיא לא נשברת.

האבן הזו נקראת אבן תקומה.

זהו סוג אבן שגם אם ייקחו גרזן

או פטיש וינסו לשבור את האבן,

היא לא תישבר.

מה הייתה הסגולה של אותה אבן?

שנשים מעוברות היו נושאות אותה על צווארן,

וזה סגולה שלא יפילו את העובר.

לכן זה נקרא בלשון אבן תקומה,

על שם שמקיימת את הולד.

מותר לצאת עם זה בשבת או אסור.

אומרת אבא רייתא, יוצאין באבן תקומה בשבת.

מותר לצאת

עם אותה אבן

שמועילה לאותה מעוברת שלא תפיל עוברה.

ולמה זה באמת מותר?

כי מאחר שהניסיון הוכיח

שוודאי מועיל לאישה מעוברת שלא תפיל עוברה,

זה כבר הוכח מתוך הניסיון

שישנן נשים שהיו מפילות,

וכשלקחו את האבן תקומה באחד מההריונות, מאז

הפסיקו להפיל.

אז כבר נודע,

נודע כבר הרפואה שאכן מועילה,

הסגולה הזו התבררה כאמיתית ונכונה,

ומועילה היא לאדם.

ממילא,

יכולה לצאת עם זה בשבת לרשות הרבים,

כי זה הופך להיות כאמו מלבוש שלה.

כמו שמצאנו שמותר לחולה לצאת עם כמיע המומחה.

כמיע המומחה, שהוא גם שם,

זה סוג

של לחץ שכותבים באותו כמיע.

מותר לאדם שהוא צריך את אותו כמיע

לצאת עימו לרשות הרבים, כי זה נחשב כמלבוש.

משום רבי מאיר אמרו, אף במשקל אבן תקומה

ישנה גם סגולה נוספת,

שיכולים לקחת משקל, דבר אחר שהוא לא האבן הזו,

אבל דבר אחר שהוא באותו משקל של אבן תקומה,

וגם זה מועיל בתור סגולה שלא תפיל האישה את עוברה.

ולא שהיא הפילה,

ההיתר הזה הוא לא רק באופן שכבר הפילה והיא עלולה להפיל שוב,

אלא אפילו אם עדיין לא הפילה, אבל היא חוששת שמא תפיל,

גם זה מותר לקחת את זה בשבת.

ולא שעברה, אלא שמא תתעבר ותפיל.

ולא רק

באופן שידוע שהיא כבר מעוברת,

אלא אפילו אם היא לא ידועה לה שהיא כבר מעוברת, אבל היא חוששת,

אולי היא מעוברת.

וחוששת שמא היא מעוברת, ואז...

למה תפיל? גם זה חשש, זה חשש על גבי חשש.

אולי היא כבר התעברה,

ואולי היא תפיל את העובר.

גם על החששות הללו

יכולה היא לשאת את אותה אבן תקומה,

או במשקל אותה אבן תקומה.

גם זה מועיל בתור סגולה לרפות

ולהציל מהמצב הזה של הפלת העובר.

‫אמר, אביהם, אמר, שלמה,

משמי דאבייה

הוא

והוא די כוון ואית קהל.

מה שמצאנו בשם רבי מאיר,

שגם דבר שהוא במשקל שווה לאותה אבן תקומה,

מועיל בתור שגולה לאישה מעוברת שלא תפיל,

זה דווקא באופן שמצא דבר ששווה למשקל האבן.

כלומר,

הוא לא יצר את המשקל שיהיה שווה,

אלא כך מצא,

שזה דבר בדיוק תואם למשקל האבן.

אבל אם זו עשייה של אדם ליצור דבר כזה שהוא תואם למשקל של האבן,

זה לא מועיל.

במובן, מה כן מועיל בתור שגולה?

רק אם נמצא מאליו דבר מסוים ששווה במשקלו במדויק לאבן,

ולא שהאדם יצר

להתאים את הדבר במשקלו שיהיה שווה למשקל האבן.

זה לא מועיל.

מובן?

באי אביה.

אביה מסתפק בעניין הזה של משקל אבן תקומה.

משקל דמשקל מהי?

תיקום.

כלומר, כשאמרנו משקל אבן תקומה,

איך אני יודע באמת שזה שווה במשקלו לאבן תקומה?

על ידי שאני מניח את האבן תקומה עצמה בכף אחת של המאזניים,

ואת הדבר האחר

בכף האחרת, ורואה אם זה שווה או לא שווה.

נכון?

כך אני יכול לדעת שאכן זה אותו משקל.

מה יהיה הדין אבל אם זו אבן שלישית,

אבן שלישית זה דבר שלישי,

שאני רוצה לאמוד את זה לא על פי האבן תקומה,

אלא על פי המשקל של האבן תקומה.

נאמר שבתחילה

היה לו אבן תקומה.

לאחר מכן מצא משקף

שהוא בתואם למשקל אבן תקומה.

איך הוא ידע שזה תואם למשקל?

על ידי זה ששם את האבן תקומה על כף המאזניים האחת,

ואת המשקפיים על משקל על כף שני.

פה הוא ידע שזה אכן זה שווה.

עכשיו,

מה יהיה הדין אם הוא רוצה לקחת את המשקף

ודבר אחר,

לבדוק אם אכן זה תואם למשקפיים,

כדי להשתמש באותו דבר שלישי. זה נקרא משקל די משקל.

כלומר, שהתברר שהמשקל שווה לאבן תקומה לא על ידי שהניחו את האבן תקומה

בכף המאזניים,

אלא על ידי שהניחו על כף המאזניים את מה ששקלו אותו מקודם כנגד האבן תקומה.

האם גם זה מועיל או לא מועיל?

והגמרא, אין לה תשובה בזה, ונשארת בתיקו.

תיקו פירושו.

אין לנו דרך לפשוט את הספק.

תישאר השאלה הזו בספק,

כי אין לנו אפשרות

לתת תשובה בעניין.

אומר רשי,

נראה את רשי.

אני משתדל,

תמיד כשאני מסיים קטע מסוים בגמרא, לראות את רשי.

אבן תקומה.

שמואל, אתה רואה את ה...

גילאת את האבן תקומה, שמואל?

אבן, אתה מוצא את זה, יהודה.

אבן תקומה. אבן שנושאות אותה נשים עוברות שלא יפילו.

וקוראים לה,

הוא מביא את השם בלועזית, איך קוראים לאבן הזו?

במשקל שום דבר ששקלו כנגדה.

כלומר, אם יש איזשהו דבר שהתברר שהוא שווה במשקלו לאבן תקומה,

זה גמוה.

ולא שהיא הפילה. ולא תאמר שלא התירו לצאת בה, אלא לאישה שעלולה להפיל עוברה,

שהיא הפילה כבר עובר אחר. לא.

ולא שהיא עברה.

לא צריך שידוע לה שהיא מעוברת.

והוא דעיכה ונותקל,

שנמצא החפץ,

שווה מאליו למשקל האבן.

ולא שחסרו ממנו או הוסיפו עליו לכוונו.