הרב אבנר עוזרי | מסכת שבת סה ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נגיע, הכי מאוחר,

עוד שעה מעכשיו, אצלי זה 948,

תעשה טובה ב-1048 כי אני ב-11 אמור להתחיל שיעור עם מישהו אחר.

בכבוד.

אנחנו בדעה בשבת, דף סנכווה עמוד א',

בתחילת הגמרא,

זו שורה שישית מראש העמוד.

אמר לרבה לרב נחמן,

ה' ח' נאן,

כלומר, כוונת רבה לשאול את רב נחמן

איך שונים את מה שלמדנו במשנה.

במשנה אצלנו אומנם כתוב

שלגבי הקטע, האם יוצא בקו שלו או לא,

האם מותר לו לצאת בשבת עם הקו, עם הרגל המלאכותית הזו,

כמו שדיברנו אתמול בשיעור,

אז רבי מאיר מתיר ורבי יוסי אוסר,

אבל רבה,

שמע שיש כאלה ששונים להפך,

שרבי מאיר הוא שאוסר ורבי יוסי הוא שמתיר.

אז בא רבה לרב נחמן ושואל אותו,

איך שונים את המשנה?

האם רבי מאיר הוא שמתיר ורבי יוסי הוא האוסר,

כמו שאכן כתוב אצלנו במשנה,

או להפך?

אמר ליה, לא ידענה.

רבי נחמן משיב לו, לרבה,

אני לא יודע.

שואל אותו שוב, רבה את רבי נחמן, הלכתמי?

מה יהיה לך בעניין הזה?

האם מותר לקטע לצאת בקו שלו או לא?

אמר ליה, לא ידענה.

אז אומר לו, גם כאן, אינני יודע.

בשאלה הזו,

איך ראוי לשנות את דברי המשנה,

האם רבי מאיר מתיר רבי יוסי אוסר, או להפך?

מצאנו אמוראים נוספים שעוסקים בשאלה הזו.

איתמר, נאמר בבית המדרש, אמר שמואל, אין הקטע.

כלומר, שמואל לא טוען שהגרסה האמיתית היא

שרבי מאיר הוא שאוסר וסובר אין הקטע, יוצא בקו שלו,

ורבי יוסי הוא שמתיר.

וכן אמר רב הונא,

אין הקטע. גם רב הונא אוחז כשמואל,

אמר רבי יוסף, הואיל ואמר שמואל, אין הקטע.

ואמר רב הונא, אין הקטע.

ענא נמי נתנה, אין הקטע.

רבי יוסף בא ואומר,

מאחר ושמואל לימד אותנו שהגרסה הנכונה, אין הקטע, יוצא.

כלומר, רבי מאיר הוא שאוסר, ורבי יוסי הוא שמתיר.

וגם רב הונא, וגם רב הונא גרס כך,

אם כן, גם אנחנו נלמד את המשנה בצורה זו,

שלדעת רבי מאיר אסור לקטע לצאת בקו שלו,

ורבי יוסי הוא שמתיר.

מתקיף לה רב הבר שירה,

להושמיע להוא,

הדמתנא לרב חנן, ברב הלחייה ברב כמד רב,

בקיטונה דבריו,

אין הקטע יוצא בקו שלו, דברי רבי מאיר,

רבי יוסי מתיר,

ומחווה לרב, איפוך,

כלומר,

רב בר שירה מתקיף, כלומר, שואל ומקשה,

וכי האמוראים הללו, שמואל,

רב הונא, רב יוסף,

לא שמעו

את המעשה שהיה,

שרב חנן בר רבה לימד את חייה ברב

לפני רב.

בקיטונה דבריו, בחדר ובבית המדרש שהיה אצל רב,

הוא לימד אותו את המשנה הזו,

והוא גרס לו ואמר,

אין הקטע יוצא בקו שלו, דברי רבי מאיר, ורבי יוסי מתיר.

כלומר, רבי מאיר עושה, רבי יוסי מתיר.

ומחווה לרב, איפוך, ורב אמר לו,

רמז לו באצבעו, להפוך את השיטות.

כלומר, רואים שרב אוחז,

שהוא היה גדול

מאמוראים אלו,

שרבי מאיר הוא שמתיר, רבי יוסי הוא שעושה.

אמר רב נחמן בר יצחק, וסימנה ס' ס'.

כלומר, רב נחמן בר יצחק נותן סימן לדבר,

שתזכור מהי הגרסה הנכונה,

זה על ידי

שתזכור שיש סמיכות

של ס' לס'.

כלומר, רבי יוסי, שנזכר בס'

אוסר שוב בס'.

אז אם אני בא לדון מיהו התנא,

האוסר, תזכור שזה ס' ס'.

רבי יוסי,

שיש בו ס' בתוך השם,

הוא שאוסר,

שגם פה הס' נמצאת בתוך המילה.

ואף שמואל הדרבה,

אומרת הגמרא, גם שמואל חזר בו

וגרס כמו שרב סובר,

שרבי מאיר הוא שמתיר, רבי יוסי הוא שאוסר.

דתנן,

גמרא באה לבאר מאיפה ומניין לנו ששמואל חזר בו,

ניתנן.

במשנה, במסכת יבמות,

דף קא עמוד א',

מוצאים לנו משנה שמדברת בעניין חליצה.

הלוא כידוע,

אם חלילה

אישה נפטרה ללא בנים,

ללא בנים ובנות,

אז מצווה אחי, בעלה,

באמת,

לייבם אותה.

ואם אינו רוצה,

מצווים לעשות חליצה.

היא חולצת את נעלו מהרגלו, כמו שכתוב בתורה הקדושה.

אז אומרת המשנה, מה יהיה הדין אם חלצה בסנדל שאינו שלו?

זה היה סנדל, הוא נעל סנדל שאינו שלו,

והיא באה וחלצה את סנדלו.

שזה לא היה של היבן.

או שחלצה בסנדל של עץ.

על רגלו היה סנדל של עץ.

או של שמאל בימין.

או שהוא החליף מנהל את סנדל של שמאל בימין.

והיא הלכה וחלצה את הסנדל שבימין של מעשה ראוי ומתאים לרגל השמאלית שלו.

אומרת המשנה שם במסכת יבמות קא עמוד א', חליצה כשרה.

גם במצב הזה החליצה כשרה.

אין צורך לחלות שום.

ואמרינא אנמן תנא.

שאלנו שם

מיהו התנא שסובר שהחליצה כשרה,

גם אם זה סנדל שלו עץ,

אמר שמואל לרבי מאירי.

נתנן הקטע יוצא בקו שלו, דבר רבי מאיר,

רבי יוסי עוזר.

שמואל בא ומפרש

שהמשנה שם

היא סוברת כדעת רבי מאיר.

רבי מאיר גם כן סובר שסנדל

או מנעל, גם אם הוא מועץ, נחשב מנעל.

מה הראיה שרבי מאיר סובר כך? דתנן.

אומר שמואל,

הרי שנינו במשנה הקטע יוצא בקו שלו,

בגלל שזה נחשב כמנעלו, דבר רבי מאיר.

ורבי יוסי עוזר,

אם כן רואים שכך גרסתו של שמואל,

מאחר וכך העמיד ופירש את דברי המשנה בבמות כרבי מאיר,

רואים אם כן שהוא חזר בו

ממה שאמר בתחילה,

וסובר הוא היום כדעת רב,

שרבי מאיר הוא המתיר, רבי יוסי הוא האוסר.

מוסיפה הגמרא ואף רב הונא הדרבה.

ולא רק

שמואל חזר בו לגרוס כדעת רב,

אלא גם רב הונא גורס כדברי רב.

מאיפה לנו שרב הונא חזר בו?

דתניא.

שנינו בברייתא.

סנדל של סיידין

תמה מדרס,

ואישה חולצת בו,

ויוציל בו בשבת, דברי רבי עקיבא.

ולא הודו לו,

ברייתא כתוב,

שהיא סנדל של סיידין.

בוחרי הסיד

היו נועלים סנדל מעץ.

כדי

שלא יינזקו מהסיד,

כי הרי הסיד צורף את האור,

אז אותם אלה שמתעסקים בסיד

נועלים נעל מעץ ולא מעור.

כי הסיד צורף את האור.

צורף את ה... אם זה היה סנדל של אור, או מנעל של אור,

הסיד צורף אותו ויכול להזיק.

לכן היו נועלים אותם מוכרי סיד,

אותם אלה שמתעסקים בסיד,

היו נועלים מנעל של העץ,

או סנדל של העץ.

אומרת הברייתא, הסנדל הזה תמה מדרס.

אם

אדם שהוא זב

נעל סנדל שכזה,

אז הסנדל הזה תמה טומאת מדרס, כמו שביארנו אתמול,

זוהי טומאה חמורה,

טומאה של אב הטומאה,

ומטמא אפילו אדם או כלים.

מוסיפה אברייתא,

ואישה חולצת בו.

מה זה ואישה חולצת בו?

כלומר,

יכולה האישה,

אם היוון שהיא צריכה לקיים בו בצוות חליצה,

חולץ סנדל שכזה של העץ,

היא חולצת.

כלומר, זה כשר לחליצה גם כן.

ויוצאים בו בשבת דברי רבי עקיבא.

ויוצאים בו בשבת דברי רבי עקיבא, ולא הודו לו.

אפשר לצאת עם זה בשבת.

זה נחשב כאחד

ממלבושיו

נעלו

ולא הודו לו.

ולכבוד יום הביטחון ולכבוד יום הסתרון ולכבוד יום הסתרון.

ולא הודו לו.

לא הודו לו.

ולא הודו לו חכמים.

חכמים לא הסכימו

למה שרבי עקיבא אמר.

מה?

הנה, אנחנו עכשיו לומדים לו, עילוי נשמתם, נו.

והתנען

והרשנינו בברייתא

והרשנינו בברייתא

הודו לו.

שחכמים כן הודו לרבי עקיבא.

שחכמים הודו לרבי עקיבא. כמה אתה מוסיף כשאתה פה?

חבל על הזמן.

חבל על הזמן, איזה שמחה גדולה יש לי כשאני רואה אותך.

כן?

אז חכמים מה? הודו לו לרבי עקיבא. נו, אז זה סתירה.

הברייתא הזו סותרת את עצמה.

מצד אחד, לא סותרת את עצמה.

זאת אומרת, יש פה ברייתא שסותרות זו את זו.

בהגברה והעונה,

אנחנו בדף סמי חי, סמי ו עמוד א',

סמי ו עמוד א', אנחנו כבר הגענו למטה.

כמעט קודם הנקודתיים.

קצת קצת קודם. סנדל של ציידין,

לא, יש פעמיים סנדל של ציידין.

לא הראשון, אלא הקודם לו.

מה?

לפני כן.

בשביל זה אמרתי, לפני כן קצת.

עוד קצת.

אז הביאו, כן, בדיוק. הביאו שם ברייתא שסנדל של ציידין שהיה עשוי מעט,

תמם מדרס ויוצאים בו בשבת.

וככה סובר רבי עקיבא.

והם לא הודו לו.

הברייתא אומרת, חכמים חלקו הרבי עקיבא בזה.

שואלת הגמרא, אבל ברייתא אחרת כתוב שם שהם הודו לו.

שהם הסכימו איתו, לא חלקו.

אז איך זה מסתדר?

אמר רב הונא,

מהן הודו לו רבי מאיר,

ומהן לא הודו לו רבי יוסי.

כלומר, בשאלה הזו,

מתוך דברי רבי עקיבא שסובר,

שמנעל של עץ,

אישה חולצת בו,

ויוצאין בו בשבת, כי זה נקרא נעלו.

כן? בשאלה הזו,

אם מנעל של עץ נקרא נעלו או לא נקרא נעלו,

וזה חלוק עם רבי מאיר ורבי יוסי, כמו שאנחנו לומדים את המשנה בדף סמכי עמוד ב'.

ראינו במשנה האחרונה חלוקת רבי מאיר ורבי יוסי בזה. הקטע יוצא בקו שלו,

זה מתחיל מסמכי עמוד ב', רונן.

שם כתוב, הקטע יוצא בקו שלו בדברי אבי מאיר,

רבי יוסי אוסר. קו זה הכוונה, רגל מלאכותית.

אם חלילה מישהו נקטעה רגלו,

עושים לו רגל מלאכותית.

וזה מחובך, וזה מצפוך, ומה?

לא, לפעמים אפשר להסיר את זה ממנו.

מדברים במצב שאפשר שיסיר את זה ממנו.

והשאלה היא אם הרגל המלאכותית הזו,

אפשר לצאת איתה בשבת או לא.

האם זה נקרא כחלק ממלבושיו,

שזו הגדרה של נעלו,

וממילא כמו שבנעל מותר לצאת, אז גם זה,

או שנאמר לא.

אז מה זה חלוק עם רבי מאיר ורבי יוסי?

ממילא

בא רב הונא ומתרץ.

בא הוא אומר.

אותה ברייתא, ששם מה אשמה? שם כתוב שהודו לו חכמים.

הכוונה רבי מאיר.

רבי מאיר, שסובר שהרגל המלאכותית הזו

היא נקראת מנעל,

ממילא הוא סובר שגם אם זה עשוי מעץ,

זו לא סיבה שלא יקרה מנעל, זה נקרא מנעל.

אז זה כדעת רבי עקיבא.

אבל מעל לא הודו לו, מי זה שחלק על רבי עקיבא?

רבי יוסי.

כי רבי יוסי סובר

שזה לא נקרא מנעל.

ממילא,

ממילא זה חולק על רבי עקיבא.

למה, מה אתה אומר על זה?

מה מה?

מה הטעמים של איפה הוא עד ככה וככה?

טוב, השאלה היא אם דבר כזה שהוא,

למעשה אין לו פה את הרגל.

זה משהו הכול מלאכותי.

אז השאלה אם יש לזה הגדרה של מנעל במצב הזה.

זה עזרים לאותו קטע.

זה נחשב כאחד מהעזרים שלו.

אבל זה לא אומר שבגלל זה יחשב כמנעלו.

יש צד לומר להפך.

יש צד לכאן ויש צד לך. על כל פנים,

מה שחשוב לנו לענייננו,

אם רב הונא בעצמו מפרש רבי מאיר הוא שסובר שזה מנעל והקטע עוצר בכם שלא,

ורבי יוסי הוא שאוסר. אם כן רואים שרב הונא בעצמו,

כן.

ממילא רואים שרב הונא בעצמו גורס

של דעת רבי מאיר מותר ורבי יוסי הוא שאוסר.

כי אנחנו הבאנו שאלה שהגמרא הסתפקה איך הגרסה הנכונה.

האם גורסים,

אין הקטע היוצא בקו שלא דבריו ורבי יוסי מתיר,

או להפך,

הקטע היוצא בקו שלא דבריו ורבי יוסי אוסר.

כלומר, השאלה היא האם הגרסה היא שרבי מאיר מתיר ורבי יוסי הוא שאוסר,

כמו שהיה אכן כתוב בלשון המשנה כאן,

או להפך, רבי מאיר הוא שאוסר ורבי יוסי הוא שמתיר.

בשאלה הזו הבאנו שבתחילה היו אמוראים שאחזו

שרבי מאיר הוא שעושה רבי יוסי הוא שמטיע.

מי הם? שמואל ורב אונה.

מה?

איזה נפקא מינא מי עושה ואני מתיר?

נפקא מינא גם להלכה, בהחלט.

בהחלט. כי יש לנו כללים בהלכה,

כאשר יש מחלוקת של פוני אלמוני עם אחר,

במה תהיה ההלכה.

גמרא בעירובין מו, כמדומני, מביאה שם כמה וכמה כללים בעניין הזה של ההלכה,

במקום שחלוקים זה עם זה,

כדעת מי תהיה ההלכה.

על כל פנים,

על כל פנים,

בשאלה הזו,

אז בתחילה שמואל ורב אונה סברו שהגרסה היא

שרבי מאיר הוא שעושה רבי יוסי הוא שמטיע.

אבל הלכה הגמרא והוכיחה שהם חזרו בהם.

שמואל חזר בו,

וגם רב אונה חזר בו. מאחד אבינו ראה שרב אונה חזר בו.

הנה מכאן שרב אונה בעצמו פירש

מהגרסה שהוא פירש, שהגרסה

היא שרבי יוסי הוא שאוסר,

רב מאיר הוא שאוסר ורבי יוסי הוא שמטיר.

הגרסה האמיתית היא בדיוק להפך.

רבי מאיר הוא שמטיר, רבי יוסי הוא שאוסר.

וההוכחה שרב אונה אכן כך סובר לבסוף,

זו מסקנת הדברים על איבא את רב אונה,

כי כך הוא טירץ את הסתירה באותן ברייתות,

שברייתא אחת מאשמה אשר חכמים חולקים על רבי עקיבא,

וברייתא אחת אמרת שחכמים לא הודו לו.

איך הוא טירץ את הדברים? אז הוא בא ואמר שיש תנא שמודה לרבי עקיבא,

וממילא כלפי אותו תנא נקרא שהודו לו חכמים לרבי עקיבא,

ואילו תנא אחר חולק וכלפי אותו תנא באמת לא הודה לרבי עקיבא.

מובן. אז מה שכתוב הודו לו, זה חוזר על רבי מאיר.

מה שכתוב לא הודו לו, זה חוזר על רבי יוסי.

רבי יוסי לא סובל כל רבי עקיבא, ורבי מאיר סובל כל רבי עקיבא.

מהיכן הביא ראייה רב הונא?

הודו לו הכוונה לרבי.

מה?

וכל הרב הודו לו הכוונה לרבי.

כן, הכוונה רבי מאיר ותלמידם.

הכוונה אלה שאוחזים בשיטת רבי מאיר.

זה ודאי, זו הכוונה.

כן.

נמשיך הלאה.

איך רואים שרבי מאיר הודה לו?

פשוט מאוד.

לא, לא אומרים איך שרבי מאיר הודה לו. ממילא יוצא, אם אתה מחשבן היטב את הדברים.

ורבי מאיר, ואומר רב הונא שרבי מאיר סובר כמו... רבי עקיבא. כן. זה בגלל שרב הונא גרס במשנה,

הקטע יוצא בקו שלו, דברי רבי מאיר.

למה? בגלל ש...

אז אם הקטע יוצא בקו שלו, דברי רבי מאיר, על כורחנו, למה הוא יוצא בקו שלו?

בגלל שזה נקרא כמנעלו.

אגב שהרגל המלאכותית הזו היא עשויה מעץ.

מובן? אז זה העניין.

נמשיך הלאה.

רבי יוסף אמר, אבל רבי יוסף מתרץ אחרת מרב עונה.

מה, לא הודו לו רבי יוחנן בן אורי.

מי הוא הטנא של המשנה שסובר שלא הודו לו?

זה טנא אחר.

מי הוא?

רבי יוחנן בן אורי.

נתנן.

איפה מוצאים את דעת רבי יוחנן בן אורי? במשנה.

בואו נראה היכן המשנה הזו.

במשנה.

מעניין.

המפרשים מביאים שהם בדקו בכל השס כולו, בכל המשניות,

ולא מצאו משנה כזו.

כן, לכן אין לי ציון היכן נמצאת משנה זו.

הם בדקו בכל השס משניות,

ואין משנה כזו כמו שמביא כאן הגמרא את דעת רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי.

יכול להיות שזו ברייתא באמת, לא משנה.

ואז צריך לגרוס דתניא.

מה כתוב באותה ברייתא?

כוורת של קש

ושפופרת של קנים.

רבי עקיבא מטמא

ורבי יוחנן בן נורי מטהר.

כלומר, מה יהיה הדין כוורת שעשויה מקש?

כוורת, כידוע, זה כלי גדול

בשביל שיבואו הדברים לתוכו,

ושם יהיה דבש מאותם דבורים.

ושפופרת של קנים

זה כלי,

כעין, סל, כלומר, יש בו בית קיבול,

ועושים אותו מקנים.

דעת רבי עקיבא שהכלים הללו טמאים, מקבלים טומאה.

רבי יוחנן בן נורי מטהר,

הוא סובר שאין זה מקבל טומאה.

מה הסברות של המחלוקת?

אז המפרשים אומרים,

רבי יוחנן בן נורי סובר,

מאחר ואין רגילות לעשות כוורת מקש,

אלא מקנים,

אז אין לזה הגדרה של כלי.

אז אם אינו כלי,

לא יקבל טומאה.

בשביל שיקבל טומאה צריך שיהיה לו הגדרה של כלי.

ממילא,

ואילו רבי עקיבא, מה אוחז?

שיש לזה הגדרה של כלי.

אם כן, מאחר ואתה רואה שרבי יוחנן בן נורי אוחז,

שדבר שאין רגילות לעשותו בצורה הזו, אין לזה הגדרה של כלי,

אז גם מנהל,

מאחר ואין רגילות לעשותו

אלא מאור ולא מעץ,

ממילא, אינו נקרא מנהל

ואינו מקבל טומאה.

ממילא,

זה מפרש לנו את אותה ברייתא האומרת,

ולא הודו לו, לרבי עקיבא.

רבי עקיבא אחז

שסנדל של סיידין

טמא מדרס, ואישה חולצת בו, ויוצאים בו בשבת בגלל שזה נקרא מנהל, אגב שזה עשוי מהעץ,

וכרואים, אומר רבי יוסף,

שרבי יוחנן בן נורי סובר שדבר שאין רגילות לעשותו אלא מאור ולא מעץ,

כגון המנהל,

אין לזה הגדרה של מנהל,

או ממילא, ואפילו אין לזה הגדרה של כלי,

ולא יקבל טומאה.

נראה את רשי אחת לאחת.

אז הוא לא מקשה עליו, הוא מקשה עליו. הוא לא מקשה.

רבי יוסף רק בא ומפרש,

שאם שאלת סתירה,

פעם, בברייתא אחת מובא שהודו לו חכמים לרבי עקיבא, על גבי סנדל של ציידין,

והאחרת אומרת, לא הודו לו, איך זה מסתדר?

אז הוא אומר, מה שכתוב לו, הודו לו, אני יודע מיהו הטנא שאוחז לו כדעת רבי עקיבא.

אבל שאר חכמי ישראל,

לא חלקו על רבי עקיבא בזה.

נראה את רשי.

היכתנן,

אתם איתי?

ברשי, בתחילת הגמרא,

היכתנן,

הקטע יוצא ורבי יוסי אוסר,

או אין הקטע יוצא ורבי יוסי מתיר.

ברשירא,

אני מקווה שמצאתם, כן?

קיטונה, חדר קטן של בית המדרש.

ס' ס',

רבי יוסי אוסר, כך הגרסה הנכונה.

ואז יש לנו סימן לזה.

מהו הסימן? שתי תיבות שיש בהן ס' ס',

זו אצל זו.

כלומר, גם בתנא, בשם התנא רבי יוסי נמצא עוד ס',

וגם בדעה, האם אוסר או מתיר, יש עוד ס'.

מתוך זה אני מבין שרבי יוסי מתיר, או רבי יוסי עוסר.

הלאה,

או של שמאל בימין.

למדנו משנה במסכת דבעמות האומרת

שאם היוון

נעל או סנדל,

שהיא

תואמת לרגל השמאלית שלו,

אבל הוא נעל אותה בימין.

האם חליצה במצב כזה כשרה או לא?

או של שמאל בימין, סנדל של שמאל נעל בימין וחלצה,

וחליצה בימינו.

הלא, החליצה צריכה להיות מרגל ימין.

דגמר, לומדים בגזרה שווה, רגל-רגל,

ממצורע.

שם כתוב מפורש,

הימנית, הימנית, כמה וכמה פעמים הימנית.

ממילא למדים אנו שגם במצוות חליצה צריכה היבמה לחלוץ

את הסנדל שעל רגל הימין.

מען תנא דה סנדל של עץ חשיב נעלו,

סנדל של סיידין מוכרי סיד,

וכשמתעסקין בו נועלין אותו.

שלועצו,

מפני שהסיד

שורף את האור.

לא היו עושים מנעל מעור כי

זה היה נאכל על ידי הסיד.

הסיד שורף את האור.

לכן שם,

אותם סיידים שעוסקים הרבה עם סיד

ומתבוססים בסיד,

צריכים היו לנעול

נעליים

או סנדלים של עץ.

ואמר רב הונא גרסינא,

מען הודו לו, אומר רב הונא, רבי מאיר.

רבי מאיר רוחץ כדעת רבי עקיבא.

היכל מצאנו שרבי מאיר סובר כדעת רבי עקיבא. דע מאהר הקטע יוצא בקו שלו.

כלומר, אגם שזה עשוי מהעץ,

זה נקרא מנעל.

אבל רבי יוחנן בן נורי מטהר,

כך מביא רבי יוסף ברייתא,

שרבי יוחנן בן נורי מטהר את הכוורת של קש,

כי צריך לדעת

שדבר שאין רגיל לעשותו כך, אין לו הגדרה של כלי.

ממילא, דלאו אורך לעשות מיקש, אלא מכנים.

את הכוורת

אין דרכה לעשות המיקש, אלא מכנים, וממילא אין בזה טומאה.

ממילא ומנעל נמי אליו אורכם, העץ על המאור, אז על אותו עניין נאמר גם במנעל.

שהמנעל אין דרכו לעשותו מהעץ,

אלא מאור זה לשור, רבותיי.

ולי נראה,

סנדל של סיידין של קש הוא,

ורבי יוחנן בן נורי מטהר בכלי קש,

שליו עץ נינו.

לא.

מה שסנדל של סיידין זה לא עושים מעץ, אומר רשי,

אלא מקש.

מוזר.

איך עושים סנדל מקש?

איזה כוח יש לקש.

כנראה שהיו לוקחים

כמויות גדולות של קש,

ומדבקים אותן זה לזה, כמו שעושים היום את הסיבי,

העץ הסיבית.

אז מה זה העץ הסיבית? זה כל מיני נסורת,

שמדביקים כמויות גדולות של נסורת זו לזו,

ומזה עושים את העץ הזה.

כן,

רבי יוחנן בן נורי מטהר בכלי קש,

ממילא זה תואם

למה שאני מוצא ברבי יוחנן בן נורי,

שהוא סובר שכלי קש טהורים,

זה לאו עץ נינו.

ורבי עקיבא, כעץ חשים לו,

אבל רבי עקיבא סובר

שאין כמו עץ,

דקשין, כן, גם אם זה עשוי מקש,

אבל בכל זאת נחשב כעץ,

כי סוף סוף

הופכים את זה להיות ראוי על ידי שגורמים לו להתקשות כנראה,

כנראה זו הכוונה.

קש זנבות השיבולים,

ואין טמא מדרס.

לא, זה שייך כבר לסוגיה הבאה.

לסוגיה הבאה זה שייך.

נחזור לגמרא.

אמר מר,

סנדל של סיידין טמא מדרס.

כך ראינו

מקודם לכן, בדעת רבי עקיבא,

שסנדל של סיידין,

כמו שהבאנו,

שזה עשוי מעץ או מקש, לפי פירוש שני ברש״י,

אז הוא מקבל טומאת מדרס.

מה זה טומאת מדרס? זו טומאה חמורה, אמרנו,

כן?

טומאה של יקראת אב הטומאה.

מטמא אפילו עד עמו כלים.

שואלת הגמרא, הלאו להילוך העבדה?

מדוע מקבלו טומאת מדרס?

הרי הסנדל הזה לא עשוי להילוך.

זה רק לשמור את מנהליו שלא ייסרבו בסיד.

כנראה,

כנראה,

שאת הסנדל הזה היו מלבישים על

הסנדל הרגיל שלו.

והיו עושים זאת כדי שלא יזיק לסנדל שלו.

לכן הגמרא שואלת,

הלוא עשוי הוא רק לשמור את המנהלים שלא יישרפו,

אבל לא הולכים בו.

אז למה אם כן,

תמה מדרס?

עונה הגמרא,

הכלל,

אנחנו חייבים להוסיף,

אז מה יש אם זה לא עשוי להילוך?

אז התוספות מביאים בשמרי,

שאין דבר מקבל תמה מדרס,

אלא אם כן נעשה לכך.

כן?

אם זה היה נעשה כדרכו של כל סנדל או מנען להילוך,

אז אכן היה שייך לבוא ולומר שיקבל תמה.

אבל במקום שזה לא נעשה לשם כך,

אז לא.

ממילא,

אם לא עשוי להילוך ואין הולכים בו,

אין סיבה לתת לו טומאת מדרס.

הגמרא מתרצת, אמר רב אחא בר רב עולא,

שכן הסייד מטייל בו

עד שמגיע לעבודתו.

כלומר,

גם אחר שנגמרה העבודה,

פעמים שהסייד הולך איתו,

מגיע עד הבית עם הסנדל הזה.

לכן זה נקרא שנעשה להילוך.

כן,

אין לנו רשי כאן, נכון?

אין לנו רשי.

נמשיך הלאה.

ואם יש לו בית קיבול, קטיטין, תמה.

ואם יש לו בית קיבול, קטיטין, תמה.

זוהי ציטטה מן המשנה האומרת שעם הרגל המלאכותית הזו שדיברנו עליה מקודם,

יש איזושהי גומה, כלומר בית קיבול,

ששם דרכם היה להניח בגדים רכים או מוחים,

כדי שלא יכאב,

יכאב לו כשהוא מניח את

רגלו הקטועה באותה רגל מלאכותית.

אז היה דרכם

הרבה פעמים לעשות קרן גומה שם

ולהניח בתוכו בגדים רכים או מוחים.

אז זה נקרא בית קיבול,

ולכן מקבל תומעה.

כי הכלל הוא שכלי עץ

שאין בו בית קיבול,

אינו מקבל תומעה.

מה שנקרא פשוטי כלי עץ,

אינם מקבלים תומעה.

אבל אם יש לו בית קיבול,

מקבל תומעה. זה הדין

בעץ.

במתכת זה שונה, אבל בעץ זה הדין.

ממילא זה מה שהוא אומר. אם הרגל המלאכותית הזו אין לה בית קיבול,

לא מקבל תומעה.

כן, תומעת מדרס.

פשוט מאוד.

מאחר ויש שם איזשהו מקום,

ששם היה דרכם להניח בגדים רכים ומוחים,

ממילא יוצא שגם אפשר היה לטלטל את אותם בגדים מהרגל המלאכותית.

אם למשל היה רוצה היהודי הזה ללכת לישון,

ולא נעח לו לישון עם הרגל המלאכותית.

אז מה עושים?

לוקחים את הרגל הזו, מנתקים אותה ממנו,

ומובילים אותה למקומם,

באיזה מקום בבית.

יחד עם זה, את אותם בגדים שנמצאים שם,

בגדים הרכים והמוחים.

כלומר,

זה היה גם...

ים נעל, נעל, נמץ, יפל יהיה בגבי בית.

ודאי, זה הרבה יותר פשוט.

משום שזה יהיה שם בית קיבול.

רק רגל מלאכותית,

אם זה לא נעשה לשם בית קיבול קטיטין,

אלא רק להניח את רגלו,

אז...

אם יש בית קיבול,

אבל זה לא נעשה על מנת בית קיבול, זה נסתם חום.

מה זה חום?

לא נקרא בית קיבול, זה סתם כאילו מקום כזה... לא חום.

זה לא משמש לשום דבר, זה לא בשביל בית קיבול. זה רגל מלאכות, זה נשם את הרגל, אבל הוא חלול שם,

הבית קיבול. עשו אותו מלכתחילה בשביל שיהיה בית קיבול, אז כן.

יכול להיות שיש בו בית קיבול, אבל זה לא נעשה על מנה בית קיבול. זה נעשה על מנהל בית קיבול. זה נעשה על מנהל רגל. זה לא נעשה על מנהל להניח פה דברים.

אני רוצה שיש שם איזשהו כיס בתוך הרגל שאפשר לפתוח איזשהו כיס ככה. אני לא יודע. זאת אומרת, זה לא נראה לי שום דבר, זה רק רגל.

זה לא נועד לבית כיבול. אני לא חושב שזה משנה אם זה נעשה לצורך בית כיבול או לא.

אם בתכלס,

במציאות יש שם בית כיבול,

אז זהו, אז יש פה בית כיבול. יש פה מציאות שיכול להשתמש בזה בדרך הזו,

שיכניסו שם דברים.

זה מה שבפועל יומש זה לא קורה אחרי דברים. אני לא חושב שזה צריך לשירות משנה.

אמנם יש לי תזכורת מכמה וכמה מקומות

שמדברים על העניין הזה, אבל בסיטואציה הזו אני לא אוכל לחפש באותם מקומות.

אם אני אספר בעזרת השם אחרי השיעור,

אז אני אבדוק את העניין.

בפשטות לא נראה שיהיה מקום להבדיל,

אלא כל אימת

כל אימת שיש שם אפשרות שיהיה בית כיבול,

לא אפשר שיהיה. כשיש בית כיבול,

גם אם לא נעשה, צריך להיות שכן יקבל את המען. זה היה פשטות.

יכול להיות שאני טועה, אבל בשביל זה אני צריך לבדוק.

מובן?

כן.

על כל פנים,

אחר שראינו את החלק הזה שבמשנה,

באה הגמרא ומפרשת

את הדברים הללו.

אמר אבייה,

טמא טומאת מת,

ואין טמא מדרס.

רבא אמר,

אף טמא מדרס.

אבייה בא ואומר,

הקו הזה, כלומר הרגל המלאכותית הזו,

יש בה טומאת מת,

אבל לא טומאת מדרס.

כך הוא פירש את

המשנה.

כך הוא פירש את המשנה.

אני טעיתי.

מה שכתוב טמא פה זה לא טומאת מדרס, אלא

מקבל טומאה.

מקבל טומאה, לא יותר מזה.

אבל איזה טומאה?

ובא אמר,

טומאת מת, טומאת מדרס לא יהיה לזה.

למה באמת,

למה באמת לא יקבל טומאת מדרס?

הרי רואים בהמשך, אם אנחנו מתבוננים בלשון המשנה,

במשנה מובאה מהיה הדין מישקיתיה שנקטעו שתי רגליו.

אז במצב שזה שתי רגליו,

אז כן מקבל טומאת מדרס.

למה?

אז ההסבר הוא,

במקום שכל גופו נסמך על זה,

אז אכן מקבל טומאת מדרס.

אבל באופן שרגלו אחת קטועה,

כן?

וגם הוא לא נעשה בשביל שהקטע יסמוך

את גופו על אותה רגל.

זה רק נעשה לצורך חילוך בלבד.

לכן לא יקבל טומאת מדרס.

אבל טומאת מת,

אין שום בעיה,

כי לטומאת מת אין צריך שיהיה ראוי שיסמוך עליו.

עצם הדבר שיש לו הגדרה של כלי,

די בזה כדי שיקבל טומאת.

ממילא,

אם ייגע בו

מי שנטמא באמת, או המת עצמו,

אז יקבל טומאת.

רק מה, אם נגע בו מת עצמו,

אז הוא יעשה אב הטומאה.

כי המת מה הוא?

אבי אבות הטומאה.

אבל אם זה אדם שנגע באמת,

אז מה?

יהיה דינו של כבלת הטומאה.

לא יותר.

כי זה שנגע באמת, דינו אב הטומאה. ממילא הקו

יהיה דינו פחות, וטומאתו תהיה רק בגדר ולת הטומאה.

גם מה לטומאה?

בראשון לטומאה, בדיוק.

רב אמר,

אב טמא מדרס.

רבא חולק.

רבא אומר לו, מה פתאום?

גם טומאת מדרס יהיה לו.

לאותה רגל מלאכותית שיש שם בית קיבול קטיטין.

כל דבר שראוי

לאדם

לדרוס עליו,

אם הוא זב,

אז הוא נותן לו טומאה חמורה של אב הטומאה לאותו דבר.

נעל של זב,

כן?

נעל של זב זה מאד טומאת מדרס.

למה?

כי האדם...

אב הטומאה, בשביל זה הסברתי.

אב הטומאה. זה מקבל דרגת טומאה של אב הטומאה.

הגם שעזב עצמו הוא אב הטומאה ולא נקרא ריאבות,

אבל זה התחדש בפרשת זר.

שדבר כזה שהוא...

למה אתה לא קורא לטומאה אב הטומאה?

מה?

למה אתה קורא לטומאה? כן, אבל מאיזה סיבה הוא מקבל טומאה של אב הטומאה?

זה אנחנו צריכים לדעת.

מאיזה סיבה? יש מושג שנקרא טומאת מדרס, שזה מורה, שזה בדרגת...

בטומאה, בגלל שהוא מדרס.

זאת אומרת, לטומאת דמרס הקמנה היא לא בא להורות על סוג הטומאן אלא על האופס שלה, בא להורות,

זאת אומרת יכול להיות שזה תמונת ראשון לטומאן

כי אם הוא ראשון לטומאן

אז תומאת מנוע שהיא ראשון לטומאת. זה נקרא מגר,

מגה מדרס,

אבל זה לא טומאת מדרס.

אה, אתה אומר שאחת באב הטומאה. כן.

אחרת זה מגע. כמו שיש מגע תממת

ויש מגע שרץ, כך יש מגע המדרס.

אם זה נגע בדבר אחר...

אבל אנחנו מדברים על זב.

אבל הזב עצמו עושה את אותו דבר שהוא ראוי להסתמך עליו כאב הטומאה, וזה נקרא טומאת מדרס.

זאת אומרת, אם זב נגע בבן אדם?

אז הוא אובלד הטומאה, ודאי.

אז אז אין מגע המדרס?

שוב,

מגע המדרס פירושו שהדבר שקיבל טומאת מדרס, כגון הנעל הזו,

אז מי שנגע בזה הוא מקבל טומאה,

אפילו שזה אדם או כלים.

דבר שהוא בדרגת אב הטומאה מטמא גם אדם או כלים.

אז הוא נהיה ראשון לטומאה.

זה שקיבל את הטומאה הוא ראשון לטומאה,

אבל אם למשל לנעל הזו לא הייתה דרגה של אב הטומאה,

לא היה בכוחו לטמאות אדם או כלים.

כי דבר שאינו...

אבל אני שאלתי שאלה אחרת. מה אתה שואל? אני שאלתי אם יש מצוי כמו שיש אב הטומאה, או שיש אב הטומאה.

אין אב הטומאה עושה אב הטומאה, מה פתאום?

מה הבעת? עוד פעם, פה בפרשת זהב התחדש.

זה אב הטומאה גם שהזב עצמו הוא רק אב הטומאה.

אתה לא יכול לבוא וללמוד הלכות מעצמך, להחליט כללים בזה.

מה שהתורה אמרה, אמרה.

ממילא כל אימת שלא התחדש בתורה שעה וטומאה יכול לעשות עם הטומאה,

אז זה הופך להיות כמו הידוע לנו,

שהמקבל טומאה דרך מגע,

הוא מקבל רק דרגה של ולד הטומאה.

מבין?

אם אדם נגע בזהב, דינו כוולד הטומאה.

אדם נגע במדרס, באותה נעל, גם דרכו בלד הטומאה.

אבל יש פה חידוש.

משום שהנעל הזו, אלמלא התורה, מה אני הייתי אומר?

הייתי אומר, בסדר, זה קיבל טומאה מהזהב.

אז הזהב הוא אב הטומאה, ממילא הנעל הזו, אמרתי, יהיה רק

ולד הטומאה.

למה? אני שואל שאלה, מי דוגמה של הדגלים, לא נעל? אני אומר, אלמלא התורה.

זה שאלה של הדגלים, לא נעל.

אני נטמאתי בתורת מת, לא זר.

אני נטמאתי בתורת מת, האם רק אני נטמאתי בתורת מת, או גם שהבגדים שלהם נגדו בתורת מת? זה עוד עניין, בגלל שהם מחוברים אליך.

אבל מחוברים אליך, אבל אתה צריך לדעת,

לא, אתה צריך לדעת.

יש מושג שנקרא טומאה בחיבורים.

טומאה בחיבורים, כשהם עליך, אז יש לזה גדר של אהב הטומאה, הם כאילו צינור

להעביר טומאה, גם אם מישהו נגע בבגדים לבד.

לא, זה לא אותו דבר, הנעל היא גם, היא גם, לא, מדובר אפילו, זה כבר התנתק ממנו.

אבל נתק ממנו לא דרך, אז הוא לא דורך עליו. לא,

המדע.

הוא דרך,

ובאותו זמן שהוא היה זהב, הוא נהל את אות הנער.

אז זה באמת ככה הוא. זה קיבל טומאה. לא, בשאר טומאות זה לא ככה.

אם למשל,

בטומאת מת,

כן, האדם הזה יפשוט את בגדיו ויבוא מישהו ויגע בזה כשהבגדים הם מונחים בצד,

הוא לא יקבל טומאה.

אין עליהם דין של עד הטומאה?

על האדם, אבל לא על הבגדים.

אבל גם הבגדים נגעו באמת.

הבגדים לא נגעו באמת. בן אדם שנוגע באמת זה לא נקרא שבגדיו נגעו באמת.

דיון בגדים גם נגעו?

משהו אחר.

לא, לא צריך, אפילו לא זמן שהם עלה. הם נגעו באמת גם בלי שהם עלה.

כמו כל כלי,

כמו כל כלי שמקבל טומאה

על ידי מת, על ידי מגע מת,

הוא הופך להיות על הטומאה, גם זה.

לא צריך להגיע. רק אני באתי לומר שיש מושג בתאומת מת, טומאה בחיבורין.

מה זה טומאה בחיבורין?

אם יש בגד על אדם שנוגע באמת,

באותו זמן שהם עליו,

ובא אדם ונוגע בו, אז הוא מקבל טומאה.

ואם, השאלה, האם המת נגע בבגד בזמן שהבגד עלה? זאת אומרת, המת נגע פה, פה נגע.

נו. אתה חולקה, אפילו כשהוא יוריד אותה, תהיה תמיה. כן, כן, כן.

כי כל כלי שנגע באמת, היא נוגעה בטומאה, כן. גם הוא יעצמו את זה אמת? כי האמת הוא אבי אבות.

כן, אבל גם הוא יעצמו את זה?

גם שזה לא נגע בו ישירות. כן. זה ייגע בחולצתו.

כן. לא, האדם עצמו מסתם כן, זה לא צריך שיגע באופן ישיר.

מסתם גם אם הוא ייגע בדבר שהוא טפל אליו,

למשל כפפה.

אני לא יכול, לא יודע אם כפפה לבד תעווה חציצה שלו יקבל טומאה.

טוב.

נראה לי זה נקרא שהאדם נגע, כי זה טפל לאדם.

אתה מבין?

אבל כלפי הבגדים,

לבוא ולומר שאם אדם נגע,

אז ממילא זה נקרא שגם הבגדים נגעו עד כדי כך שכשייפשטו ממנו

אז יהוו אב הטומאה, זה לא.

זה לא נאמר.

זאת אומרת, תראו את תגובת מדרש, הכוונה היא תמיד...

דרגה של אב הטומאה גם לאחר שכבר אינם מחוברים לזה.

גם לאחר שהוא פשט את נעליו, מה כל כך קשה להבין?

יש דבר שנקרא משכב הזר.

משכב ומושב הזר, מרכב הזר.

כל אלו, כל אלו הם מקבלים דרגה של אב הטומאה.

הם מקבלים דרגה של אב הטומאה?

לא, אבל זה דין משכב הזר.

עכשיו, זה מקבל דרגה של אב הטומאה.

אם יבוא אדם או כלים,

יקבלו טומאה.

אתה מבין?

זאת אומרת, יש מצב שאב הטומאה עושה אב הטומאה.

זה לא שעושה אב הטומאה.

זה לא בגלל שהוא נגע באב הטומאה,

אלא זה הדין שהתורה אמרה. כאשר יש דבר כזה שהוא נמצא על גבי הזהב,

זה לא בדרך של העברה של טומאה. לא, אבל זה לא בדרך של העברה של טומאה.

אם זה דרך העברה, אז באמת הדבר הנורמלי הוא

שמה שמקבל טומאה מדבר חמור יותר,

אז הוא קל יותר.

זאת אומרת,

יש דבר חמור שמעביר טומאה בדרך של עברה לדבר אחר,

הדבר האחר יהיה דינו פחות.

דרגת טומאות תהיה פחותה מזה שנתנו פה את הטומאה.

אתה מבין?

זה הנורמלי.

אלא מה?

התורה חיצה שיש פעמים שהתורה נותנת את זה לדרגה של על הטומאה.

דבר שהוא מדרש של הזר, דבר שהוא משכב הזר,

אז הוא מקבל טומאה, כי מי נתן את הטומאה הזו? התורה אומרת, במצב הזה יש פה טומאה. למה? ככה. זה הדין.

זה בגלל שהוא נגע.

לא בגלל שהוא נגע. כי הראיה שאם הזר הזה היה נוגע,

למשל הזר הזה

היה נוגע במנהל,

לא היה דרגת המנהל הזה קו הטומאה.

אבל זה לא היה בגלל שהוא דרש.

בדיוק. אז מי נתן?

זה לא בגלל המגע,

אלא בגלל המציאותי.

לא, זה לא בגלל, אבל זה לא דרך העברה של טומאה,

אלא התורה אומרת שדבר שהוא,

דבר שהוא,

דבר.. לא... לא, אני רוצה שאתה תבין.

כאשר זה עניין של העברת הטומאה מאחד לאחד,

אז ממילא אני אומר שדרגת המקבל פחותה מהנותן.

אבל בסדר, ניקרא איזה שם אחר. אב הטומאה, עשה אב הטומאה.

אב הטומאה גרם לו, כי הוא קודם לא היה? גרם לו.

אתה יכול לבוא ולומר גרם לו, בסדר. אבל הטומאה הזו מהיכן?

הטומאה הזו, התורה אומרת,

שדבר שהוא, כמו שאמרה, שזב מקבל טומאה,

זב מטמא,

כך אמרה, המדרש של זב מטמא,

אותה הלכה.

למה זב מטמא? מאיפה הוא קיבל טומאה?

זב מטמא, נאמר מי נתון... שהוא מה?

מי הזב? מי אמר שבגלל שהוא זב ומטמא?

תורה.

אוה, אז אותה תורה שאמרה שהזב מטמא,

אותה תורה אמרה שהמדרש מטמא.

‫התורה אמרה שכשבן אדם בגדר ז... ‫-לא, לא, לא, לא המשכה. ‫-אבל זה לא בדרך של המשכה, לא העברה. ‫אבל מה גרם? מה הסיבה? סיבה. ‫יש סיבה כשסובב. ‫מה הסיבה שגרם לזב להתאמות ‫זה שהוא ראה זיבה? ‫הרש הוא עזיבה, גרם לאדם להיות תמא. ‫הזיבה גרמה לאדם להיות תמא, נכון? ‫-אבל לא הזיבה היא שגרמה. ‫-הזיבה הוא ראה עזיבה,

‫והזיבה הוא ראה עזיבה, ‫הוא נהיה תמא. ‫-לא הזיבה היא נתנה לו את התומאה. ‫הזיבה זה סיבה שהתורה אמרה ‫שיש בו תומאה. זה הכול.

‫-בגלל שהוא ראה עזיבה, ‫הוא נהיה תומא. ‫מה זאת אומרת? ‫-אז אני אומר, ‫לא מציאות הזיבה היא שטימאה את האדם,

‫אלא עצם הדבר שהוא מוגדר כזב, ‫התורה נותנה לו תומאה.

‫התורה אמרה שאתם עזיבה אני ‫כמה זמן, זה לא קורה.

‫לא, לא בגלל שיש פה עניין של ‫נגיעה של הזב עם עזיבה,

‫לא, אלא עצם מציאותו, ‫עצם מציאותו. ‫-לא נגיעה, יצא ממנו זיווה? ‫באמת, אז עצם מציאותו... ‫מה יצא ממנו זיווה? ‫-אבל אני אתה מת! ‫מי תימה אותו?

‫שייתם ממנו זיווה! לא, ‫התורה נתנה לו תומאה.

‫זה שיצא זה סיבה... ‫ברור שזו התורה קרה,

אבל...

התורה אמרה שאם יוצא זיבה אני אטמא. נכון מאוד. זאת אומרת שהזיבה מטמאה, לפי התורה, זיבה מטמאה. זה עוד עניין. זה שזובו מטמאה זה נכון.

זה נכון.

אבל זה שוב אחת מלקות הטומאה,

שאני לומד זה מכוח התורה הקדושה.

בלעדי התורה לא הייתי נותן לזה טומאה.

הבנת? ברור שזה מכוח התורה.

לא.

אוי, שתהיה בריא.

העניין הזה של למשל מגע טומאה,

כן? לא צריך בכל מקום ומקום שהתורה תגיד לי את העניין הזה שדבר שנגע בטומאה מקבל טומאה.

למה?

כי זה כבר כלל.

הכלל הוא שאם דבר מסוים

שראוי לקבל טומאה נגע בדבר אחר שהוא דרגת טומאה חמורה,

הרי הוא מקבל טומאה והיא טומאתו קלה יותר.

זה כלל.

אבל במקומות כאלה שזה הופך להיות עם הטומאה,

אז זו טומאה שהתורה נתנה.

כמו שאמרה שהזם מטמא, כך אמרה שהמדרס הזם מטמא.

משכב הזם מטמא.

מובן?

זה הכל.

נמשיך הלאה.

רבא אמר רב תמי מדרס,

כי סובר הוא

שלפעמים הקיטע על נשמך

על הקו הזה,

ואשר על כן שייך שיהיה בו טומאת מדרס גם כן.

אמר רבא מנא אמן עלה.

רבא בא ואומר,

ראיה לדבריו, מאיפה אני לומד את הדין הזה שהקו

שיש בו בתקיבול קטיטין

יהיה טמא טומאת מדרס?

דתנן.

ישנה משנה,

המשנה הזו נמצאת במסכת ביתה,

דף כג עמוד בית.

נאמר במשנה

עגלה של קטן דמאה מדרס

במשנה כתוב

שאם יש עגלה שעושים לתינוק

או לקטן כדי

שישחק איתה,

וגם

או כדי לטלטלו עליה.

אז היא מקבלת טומאת מדרס.

כך רשי אומר, עגלה של קטן לצחק בה ולטלטלו עליה.

אז אם הקטן זב

וישב בה,

העגלה הזו נעשית אב הטומאה,

כי זה עשוי גם לצורך שהקטן יישב עליה לפעמים.

אם כן, מה אנחנו רואים?

שגם אם זה דבר שמשמש לפעמים למדרס,

מקבל טומאת מדרס.

ומילא אומר רבא,

מאחר ופעמים הקטע נסמך על הקו הזה,

שכל שמיכת גופו על הרגל המלאכותית הזו,

כן?

ויש שם בית קיבול, כי מה שצריך להיות בכל כלי עץ, שצריך שיהיה בית קיבול,

אז יקבל טומאה וגם טומאת מדרס.

זה דעת רבא.

אבל ואביה אמר,

הטעם סמיך ללווה.

האכא לא סמיך ללווה.

אביה אומר, לא.

אביה אומר,

אנחנו דוחים את הראיה הזו.

זה לא ראיה.

למה?

הטעם, כלומר, בעגלה שהזכרנו של הקטן,

מדוע יטמה המדרס? כי סמיך ללווה.

היא עשויה באמת

כדי שהקטן יישען עליה.

אבל כאן, בקו של הקטע,

זה לא עשוי שישען עליו הקטע.

אז גם אם אומנם

פעמים שנסמכו על זה, אבל זה לא עשוי לשם זה,

ממילא זו לא סיבה שיקבל טומאת מדרס.

כך סובר הבית.

יוצא שמחלוקתם היא

בדבר כזה שאין נעשה על מנת שהאדם,

כן, האדם יישמח עליו.

אבל פעמים שנסמך עליו,

בצורה ארעית ובמקרה.

האם זו סיבה מספקת כדי שיקבל טומאת מדרס עם זה שהולך עם זה?

הוא זר.

האם די בזה כדי שיקבל טומאה חמורה של טומאת מדרס או לא?

בזה חלוקים אביי ורבא.

לדעת אביי לא יקבל טומאת מדרס,

ולדעת רבא יקבל טומאת מדרס.

אמר אביי, מנע המנהלה,

בא אביי ומביא ראיה לדעתו,

שיטתו, שאין טומאת מדרס בקו הקטע,

מברייתא,

מדתניא, שנינו בברייתא.

מקל של זקנים

טהור מכלום.

מה זה מקל של זקנים? כולנו יודעים.

אותו מקל שהזקנים נעזרים בו בהליכתם,

הוא לא מקבל טומאת מדרס.

לא מקבל טומאת מדרס,

כי הוא לא עשוי לשמיכה,

שהרי

הוא מהלך על רגליו,

אף על פי שלפעמים הוא סומך עליו,

בכל זאת זה לא סיבה.

גם לא שער טומאה.

למה לא שער טומאה?

כי הוא פשוטק לא עץ,

ופשוטק לא עץ אינם מקבלים טומאה. כמו שאמרנו,

שדבר שאין בו בית קיבול, דבר שהוא עשוי מעץ ואין בו בית קיבול,

אינו מקבל טומאה.

אז מכאן למד אביי,

שדבר שבעיקרו אינו עשוי למדרס,

גם אם לפעמים סומכים עליו,

אין זה סיבה שיקבל טומאת מדרס.

כן.

ורבא,

ורבא הטעם לתרוצי סוגיה אבידה.

הכה,

אסמוך אליו אהודא אבידה וסמיך עליהם.

כלומר, איך רבא יתרץ

שלא יהיה קשה ממה שמצאנו בבקל של זקנים?

כלומר,

אבל הרבא סובר שהקו של הקטע,

הוא יקבל טומאת מדרס גם כן, נכון?

נו, מה זה שונה ממקל של זקנים?

ששם אמרנו שהוא לא מקבל טומאה.

אומר רבא,

אז גמרא עונה, רבא יפרש כך.

במקל של זקנים, למה הוא לא טומא מדרס?

בגלל שכל מטרת המקל זה רק בשביל

שיוכל לפסוע טוב יותר,

לזקוף את קומתו של אותו אחד,

שלא ייפול חלילה,

אבל לא בשביל שישען עליו כל גופו.

שם מובן מדוע יהיה טהור.

אבל בקו הקטע הוא עשוי כדי שיסמוך עליו הקטע לפעמים את כל גופו.

והוא אכן פעמים שנסמך עליו.

לכן מקבל הוא טומאת מדרס.

יוצא שזה שפעמים נעשה כך,

זה שזה פעמים נעשה כך,

זאת אומרת רבא, מאחר וידוע לנו מראש

שיש פעמים שהוא נסמך על זה, אז זה נקרא שזה נעשה גם לשם זה,

לשם שיסמך עליו.

הבעיה אוחז לו.

זה שהוא נסמך עליו זה לא אומר שמתחילת יצירתו נעשה לשם זה.

ממילא מאחר שלא נעשה לשם שיסמוך עליו את גופו,

אין זה מקבל טומאת מדרס. נראה את רשי,

אנחנו חייבים להזדרז. רשי אומר,

ואין טומאת מדרס,

אתם רואים ברשי?

לשיטת אביה,

הקו הזה שהזכרנו, אותה רגל מלאכותית,

לא יהיה טומאת מדרס עליה. דלא מסתמיך עליה, בגלל שהוא לא נסמך עליו.

ה' דנקה טומאת מת. כלומר, אביה אומר רק טומאת מת יש בזה, ולא טומאת מדרס.

מה זה שהוא אומר טומאת מת? היה קשה לרשי.

רק טומאת מדרס הוא לא מקבל, כל שאר טומאת מקבל, אז למה נקת דווקא טומאת מת?

ה' דנקה טומאת מת הוא עדין לכל טומאת מגה.

כל טומאה שהיא כתוצאה ממגה,

כלולה בכלל זה שזה כמו טומאת מת.

אלא משום דע אמר אין טמא מדרס שהוא אהב הטומאה,

נקת נמי טומאת מת.

למה הוא נקה טומאת מת? בגלל שהוא

הלך ואמר שאין טמא מדרס, שמדרס זה אהב הטומאה.

בא ואמר שגם טומאת מת, ששייך שיהיה אהב הטומאה,

שכן יהיה בו טומאת מת.

ואחר כך אמר, נעשה אב הטומאה על ידי מת.

דכלי עץ שיש לו בית קיבול, הוא מקבל, דכלי עץ שיש לו בית קיבול,

הוא מקבל כל טומאת מגע ואוהל.

ועל ידי כל הטומאות, אבל שאר הטומאות, שזה לא מת,

הוא נעשה ראשון.

אבל על ידי מת, שהוא אבי אבות הטומאה, נעשה אב הטומאה.

ונעשה אב הטומאה על ידי מדרס,

אבל לבוא ולומר שיהיה אב הטומאה על ידי שהזב נעל

את אותה על ידי שהקטע היה זהב ויהיה טמא

כמו כל מנהל של זהב?

התשובה היא לא.

למה?

דקסבר לב לסמיכה עבידי.

זה לא עשוי שיסמך עליו אלא על התכשיט.

כלומר, תכשיט הכוונה בתור עזר בלבד ולא יותר.

ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו.

אם יבוא וירצה אדם להסתמך על זה,

אז יגידו לו שלא להשתמש, ולא להשתמש בזה לצורך זה.

זה עשוי רק

לסיוע של העגלה של קטן,

עגלה של קטן,

לצחק בה ולטלטלור עליה.

עגלה של קטן, לצחק בה ולטלטלו עליה, טמאה מדרס, הואיל ופעמים שיושב עליה, ועינם יזמנין דמסתמיך עליה.

טהור מכלום,

לא מדרס ולא שער טומאה, לא מטמא מדרס בשום דליו לשמיכה עביד.

שער הגלו מהלך.

כלומר,

הרי מדובר פה באדם

אמנם זקן, אבל יש לו שני רגליים,

הוא הולך ברגליו.

המקל, הוא עוזר לו בלבד, ואף אחד אגדמיסטים מעלה לפרקים.

אפילו שלפעמים משעין את גופו על אותו מקל,

זה לא סיבה לתת לו טומאת מדרס.

הוא שאר טומאה, נעמי לו, וגם טומאה אחרת לא יהיה לו.

זה פשוטק לעץ הוא.

עלמא, אז מה רואים?

אף על גב דזמנין דמסתמיך עליה, אפילו שלפעמים נסמך, וואלה.

הואיל בדקר עשייתה אלא לכך דמאה מדרס.

ואין לומר משום דפשוט הוא יהיה טהור במדרס.

שואל רשי,

אז מהיכן אתה לומד אביי שדבר שאינו עשוי לצורך שמיכה,

אז זו הסיבה שהוא לא מקבל מדרס. אולי הסיבה כאן,

בגלל שהוא פשוטק לעץ,

וזו הסיבה שהוא טהור במדרס.

על זה אומר רשי, זה לא הושכורה הטהרת פשוטק לעץ, אלא טומאת מגע האוהל.

כל מה שצריך, שדבר שאין בו בית קיבול בעץ,

אין בו טומאה, זה הכל רק כלפי טומאת מגע האוהל.

לטעמה משום די יתקש לשק הוא. כל הסיבה שצריך שיהיה בית קיבול,

בגלל שהתורה הקישה את זה לשק,

וגם באמת ושרוצים עם אבי היקשה.

כל ההיקשה הוא רק לגבי

דבר שכל טומאתו היא בדרך של מגע האוהל.

אבל טומאת מדרס, לא אכפת לי אם זה פשוטק לעץ.

אז אם כן נשאלת השאלה למה בכל זאת המקל הזה של הזקן טהור מטומאת מדרס,

על כורחנו, בגלל שזה לא עשוי לשם שיסמך עליו,

הגם שלפעמים נשמחו עליו.

אבל זה אפילו לא בגבי טומאת מת.

אמרנו.

לגבי טומאת מת, שם צריך שיהיה תנאי,

שיהיה בית קיבול, ומאחר וזה פשוטק לעץ, אין בו טומאת.

אבל כלפי טומאת מדרס,

הרי הכלל בטומאת מדרס, לא צריך שיהיה בו בית קיבול.

רק מגע.

בשביל טומאת מדרס לא צריך שיהיה בית קיבול, אלא אפילו פשוטק לעץ.

אם למשל היה דבר שעשוי לצורך שעזב,

לצורך האדם שישב על זה, או ידרוך על זה,

וזה היה בצורה פשוטה, היינו משטח,

ללא בית קיבול,

כן?

וזה עשוי לשם כך, היה צריך לקבל טומאה, אומר רשי.

אם זה היה משוטח לא מקל, אז זה היה טומאת נס.

רק מה?

אם הוא היה משותק למקל כביכול, לפי הבים היה מקבל טומאת מת. משותק?

כאילו,

כמו מדרס,

היה מחויב למקל.

כי הוא עובד טהור מכלום, ואפילו טומאת מת לא מקבל. אז הסברנו למה, עוד פעם. אז אני חוזר שוב.

לגבי טומאת מת, מאחר וטומאת מת זה דרך של מגע,

היינו המת נגע בדבר אחר,

או זה שנגע באמת נגע בדבר אחר.

באלה יש את הכלל שצריך, שאם זה עשוי מאת, רק שיהיה בו בית קיבול.

אז למה המקל של המקל לא מקבל טומאת מת?

הסברתי.

בגלל שמקל הוא לא בית קיבול.

אין שם בית קיבול, זה מקל רגיל.

בית קיבול פירושו שיש שם מקום שיוכלו לשים דברים מסוימים.

אבל המדרס הוא ישר, לא?

לגבי טומאת מדרס לא אכפת לי שזה ישר.

אם למשל... למה, מה יש לי במקל?

מה החילוק?

אז הוא אומר ככה.

בגלל שמצאנו בתורה הקדושה שהעניין שצריך שיהיה בית קיבול נאמר בפרשת שרצים.

ושם זה עניין של טומאת מגע.

בדבר כזה שכל דרך טומאתו זה על ידי מגע אחד מהשני,

פה צריך שיהיה בית קיבול.

אבל הוא נוגע במקל.

אז לא מדברים שום, מדברים באמת נגע במקל.

אם מת נגע במקל, או מי שנגע באמת נגע במקל. מה יעדים?

המקל הזה יקבל טומאה?

תשובה היא לא.

לפי הבעיה לא. לא לפי הבעיה, זה משנה, לא, זה כולם מודים.

טומאת מת לא יהיה לה מקל, זה פשוט.

זה כולם מודים.

טומאת מת, או טומאת שרצים, כלומר כל הטומאות שדרך מציאותן היא על ידי קבלה מדבר אחר,

שם צריך שהעץ יהיה לא בית קיבול,

ולמלך את זה את האור.

אבל טומאת מדרס, פה אין את העניין הזה שיהיה בית קיבול.

למה אין את העניין? כי לא התחדש העניין הזה שצריך שיהיה בית קיבול,

אלא בדבר שהוא בדומה לטומאת שרצים,

שדרך טומאת עוזר על ידי מגע.

טומאת מדרס זה לא על ידי מגע,

אלא עצם מציאותו שהזב דורס על זה,

ועשוי לשם כך,

זה סיבה מספקת. אז גם אם למשל היו לוקחים משטח...

זה לא נגד מגע?

לא.

זה מה שאנחנו דיברנו קודם.

זה לא בגלל המגע,

אלא בגלל מציאותו שהוא עשוי למדרס הזב.

אם למשל היו לוקחים משטח,

כן?

ומייעדים אותו לצורך הזב.

עם רצועות היה מחבר איזשהו משטח של עץ, מלמטה.

זה משטח, זה לא בית קיבול.

אז מה יהיה הדין?

יקבל טומאת מדרס.

כי כלפי טומאת מדרס לא צריך שיהיה בו בית קיבול.

הבנת?

אני הבנתי על מדרס. זהו.

זה מה שאנחנו אומרים.

הלאה, לתרוץ העבידה אני חייב לסיים.

לתרוץ הסוגיה, לתקן פסיעותיו ולזקוף קומה,

פני שרגליו ושוקיו רוטטות,

ולא לשמיכת כל גופו.

זה רק נועד להיות עזר במקצת, אבל לא מעבר לזה.

בסדר. מה זה סיימנו?

כי הוא אמר שהוא טהום לכלום.