הרב אבנר עוזרי | מסכת שבת סה ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף ס״ד עמוד א',

שורה שנייה מתחילת העמוד,

ובמוך שבאוזנה.

זוהי ציטטה מן המשנה,

דף ס״ד עמוד ב',

ששם אמרה המשנה יוצאה אישה במוך שבאוזנה.

מוך, זה כל דבר רך נקרא מוך.

כשאישה רוצה לצאת עם מוך באוזנה,

היא יכולה לצאת בזה לרשות הרבים.

תא נערם מבר יחזקאל, והוא שקשור באוזנה.

הגמרא מביאה ברייתא,

שאומרת שהתנאי לזה זה דווקא באופן

שהמוך הזה קשור באוזנה.

אבל אם הוא לא קשור באוזנה,

חוששים אנו

שאולי זה ייפול לה תוך כדי שהולכת ברשות הרבים,

ותבוא להעביר את זה בידה ארבעה אמות,

ובמוך שבסנדלה.

שוב, זו ציטטה מן המשנה, שגם אם היא רוצה לצאת

עם מוך שבסנדלה, מותר.

תענה רמי בר יחזקאל, והוא שקשור לה בסנדלה. גם כאן,

הגמרא מביאה ברייתא,

שרמי בר יחזקאל כותב בעניין הזה,

שדווקא אם המוך קשור בסנדלה,

אבל אם אינו קשור,

יש לחשוש שאולי זה ייפול מהסנדל,

ותעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

ובמוך שהתקינה לה לנידתה.

שוב זוהי ציטטה מן המשנה,

שאם היא התקינה מוך

לנידתה, היא יכולה לצאת עם זה לרשות הרבים.

סבר רמי בר חמא למימר, והוא שקשורה לה בין ירחותיה.

כלומר, כאן לא מצאנו

את הברייתא שאומרת

שהמוך הזה צריך להיות קשור לגופה.

רמי בר חמא סבר שזה אותו עניין,

כמו שלגבי מוך שבאוזניו ומוך שבסנדלה.

כל היתר לצאת בהם לרשות הרבים זה דווקא באופן שקשור.

שאז אין חשש שייפול ממנה ותעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים,

אז הוא הדין במוך שהתקינה לנידתה צריך שיהיה קשור לגופה, בין ירקותיה,

שאז אין חשש שייפול ותעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

אמר רבא,

אף על פי שאינו קשור לה, כיבן דמאיס,

לא את יעלה אתויה.

רבא בא ואומר שלא בכדי לא נאמר שם את מה שהזכירה מבר החזקה לגבי מוך שבסנדלה ומוך שבאוזנה.

לגבי מוך שהתקינה לנידתה באמת,

אין צורך שיהיה קשור לה,

כיוון שבין כך אין חשש שתטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים, כי אם זה ייפול ממנה כבר מאוס הוא,

ולא תבוא לעבירו ארבע אמות ברשות הרבים.

בא מנה רבי ירמיה בר אבא,

רבי ירמיה אומר רבי אבא,

עשתה לה בית יד מהו?

שאל אותו רבי ירמיה את רב אבא,

מה הדין, מה האישה עשתה לאותו מוך שהתקינה לה נדתה? עשתה בית יד, כלומר,

כי אין דבר שאוחזת בו את אותו מוך.

האם תהיה מותר לצאת לרשות הרבים?

או שפה מאחר שיש בית יד,

אז חוששים אנו שאם ייפול ממנה אכן תאחז את זה דרך הבית יד,

וטלטלנו ארבעה אמות ברשות הרבים.

אמר להם, מותר. אז רבי אבא עונה לו,

גם באופן שיש בית יד מותר,

כי מאחר וזה מאוס,

והיא לא תבוא להשתמש בזה שוב,

ממילא היא לא תבוא לטלטל את זה כלל וכלל,

אלא תניחנו שם

היכן שזה נפל.

איתמר רמי, אמר רב נחמן בר הושעיה, אמר רבי יוחנן,

עשתה לה בית יד מותר.

וכך גם נאמר

בבית המדרש, רב נחמן בר הושעיה אומר בשם רבי יוחנן,

שגם אם היא עשתה למוך שהתקילה לנדתה בית יד,

שהיא יכולה לאחוז בזה את אותו מוך,

עדיין יהיה מותר לצאת ככה לרשות הרבים.

אם כן, יוצא שרק במוך שבאוזניו ושבסנדלה צריך שיהיה קשור,

כדי שלא יהיה, ייפול ממנה.

ייפול ממנו או ממנה, לא משנה, אבל

במוך שהתקילה לנדתה,

פה בכל מצב מותר.

רבי יוחנן נפיק בהולי במדרשה.

אומרת הגמרא, רבי יוחנן יצא במוך שבאוזנו,

כן?

לרשות הרבים.

וחלוקין עליו חבריו.

למה חבריו חלוקין עליו?

כי זה לא היה קשור בו.

לכן חלקו עליו שבדרך הזו, שזה לא קשור,

אין לצאת כך.

אבל רבי יוחנן בכל זאת יצא.

רבי ינאי נפיקו, לכרמלית.

לעומת זאת רבי ינאי גם היה יוצא אמנם,

אבל לא לרשות הרבים.

היה יוצא במוך שבאוזניו ושבסנדלו לכרמלית.

כרמלית זהו מקום

שאינו רשות הרבים,

וגם אינו מוגדר כרשות היחיד.

כי בשביל שיהיה רשות היחיד,

צריך שיהיה ג' מחיצות לכל הפחות,

או אפילו ארבע מחיצות לפי שיטות מסוימות.

אז לאותו מקום שמוגדר ככרמלית, הוא היה יוצא במוך שבאוזו ושם את סנדלו,

וזה לא היה קשור אליו.

מה?

סמי ח' עמוד א',

סמי ח' עמוד א',

כמה שורות לפני השורות הרחבות.

וחלוקין עליו כל דורו.

כלומר,

כלומר, לפני כן,

אמרתי כמה לפני השורות הרחבות.

חלוקין עליו, כלומר, כל החכמים שבאותו דור, שרבי ינאי, חלקו על מה שאחז שמותר לצאת כך,

כשאינו, כשזה לא קשור אליו.

שואלת הגמרא רבי יוחנן,

ועטנא רבי בר יחזקאל, הוא שקשור לה באוזנה.

איך רבי יוחנן יצא במוך שבאוזנו,

כשזה לא היה קשור אליו.

הרבי בר יחזקאל,

כן, זה ברייתא,

זה דברי התנאים.

ושם כתוב שדווקא באופן שזה קשור מותר לצאת ככה לרשות הרבים.

אז איך רבי יוחנן יצא ככה וזה לא היה קשור אליו?

עונה הגמרא לא קשיא,

עד מי דק ועד לא מי דק.

רבי יוחנן, כשיצא במשה באוזנו,

זה היה במצב שהיה מהודק.

כלומר, היה שייך

שיהיה מהודק היטב בתוך אוזנו,

ואז אין צורך שיקשור,

אלא לא חושבים שיפול, גם אם זה לא קשור.

אבל מה שמצריכים שיהיה קשור,

זה דווקא באופן שזה לא מהודק.

אז באופן שהוא יודע,

או יודעת, לא משנה אם זה איש או אישה,

שזה לא מהודק,

שאז יש חשש שזה ייפול,

אז כל היתר לצאת ככה לרשות הרבים, זה רק באופן שזה קשור.

אבל אם לא קשור, לא.

אבל בכל זאת, חבריו, אם אנחנו שמים לב, חלקו על רבי יוחנן.

רבי יוחנן, כשלעצמו, החס שיש הבדל בין מהודק ללא מהודק.

לכן הוא אמר שכל מה שהיא צריכה בריתה, שיהיה קשור דווקא בלא מהודק.

אבל במהודק

אין צורך שיהיה קשור.

חבריו שחלקו עליו סברו

שאין חילוק בין מהודק לשאינו מהודק,

ולעולם צריך שיהיה קשור,

ואלמלא כן אין לצאת כך לרשות הרבים.

כך מבאר אריתוה את מחלוקת רבי יוחנן עם חבריו שחלקו עליו.

לעומת זאת, בדעת רבי ינאי, שגם מצאנו שיצא,

שם מפרש אריתוה למה באמת הוא יצא במוך,

ושם זה היה לא קשור ואפילו לא מהודק.

למה?

כי שם זה כרמלית.

מאחר וכל יציאתו של רבי ינאי במוך שבאוזנו כשאינו קשור ומהודק,

זה לכרמלית,

לכן

אין סיבה לבוא ולומר נחשוש שייפול, משום שגם אם זה ייפול ויעבירנו ארבע אמות,

אינו אלא ארבע אמות בכרמלית, שאין זה איסור תורה,

אלא דרבנן בלבד.

פה אומר הרבי ינאי, בני דורו שחלקו עליו סברו

שאין מקום לחלק בין כרמלית

לרשות הרבים.

אמנם כן,

הטלטול בכרמלית אינו אלא מדרבנן,

אבל

כדי שלא יבוא לצאת ככה לרשות הרבים,

אין מקום לבוא ולהתיר כך,

לצאת ואפילו לכרמלית,

אלא אם כן

זה קשור

או מהודק על כל פנים לדעת רבי יוחנן.

רגע, רגע, מה אנחנו מדברים על מוך?

אם בן אדם לוקח צמר גפן

ומניח באוזנו,

זה מה שדיברנו להיות שיש לו ליכוד יותר מן האזינה. צואת אוזן מרובה, כן.

האם יוכל לצאת ככה לרשות הרבים או לא?

אז מה כתוב במשנה?

והיא יוצאה אישה במוך שבאוזנה,

במוך שבסנדלה.

יוצא, נכון?

לרשות הרבים.

למה באמת לא נחשוש

שאולי זה ייפול ממנה,

ובשוגג, תוך כדי שהיא הולכת שם,

תטלטל את אותו מאוח ארבע עמוד ברשות הרבים?

זאת אומרת הברייתא, רבי בר יחזקאל

מסביר שהכוונה דווקא אם זה קשור.

אם זה קשור לגוף אב, אז אין חשש שייפול ממנה.

פשוט מאוד.

היא כורכת על זה איזשהו חוט, כלשהו,

ומהדקת אותו סביב האוזן, מהדקת אותו סביב האוזן.

ואז כשזה במצב כזה שזה מהודק היטב, על הידה קשירה,

היא רשאית ככה לצאת, כי אז אין לחשוש שזה ייפול ממנה.

גם אם במסגרת זו,

כן, אני לא אמור לתת ייעוץ

איך לקשור,

כן?

בכל זאת,

ייעוץ בחינם אני יכול לתת.

נראה את רשי.

רשי,

שורה שלישית,

עשתה לו בית יד

למוך שבאותו מקום.

מהו למסרה?

האם

יש מקום לאסור במצב הזה? דילמה שקלה ומאמת לה בידיי?

אולי היא תיקח את זה.

אולי.

תוך כדי שזה ייפול ממנה, היא תיקח את זה ותורך את זה בידיה.

למה שם יש יותר חשש שתעשה כך?

דילה מאיס לא חזה בבית יד שלה.

במצב שיש בית יד,

הרי זה לא מאוס.

בכל זאת,

להלכה נפסק, עשתה לו בית יד מותר,

אפילו אכן מותר.

בכל זאת מותר. למה?

דילה אמרינא לא מאיס,

אלא אפילו בבית יד מאיס.

למה?

גם אם עשתה לו בית יד מותר,

בגלל שזה מאוס, גם במצב הזה שזה בית יד,

היא לא תבוא להשתמש בזה שוב,

ואז בוודאי שהיא

לא תולך את זה איתה.

רבי יוחנן אפיק לבי מדרשה,

בבוך שבאוזנו,

שהיה זקן והייתה לו תשואת האוזן מרובה.

כן?

וחלוקין עליו חבריו, מפני שלא היה קשור באוזנו,

והוא יוצא בו לרשות הרבים.

הדה מידק, רבי יוחנן היה תוחף באוזנו יפה,

או מידק ולא בעי קשירה,

וזרעני בר יחזקאל

בדלא מידק.

אבל מה שרמי בר יחזקאל מדבר, שצריך לקשור,

מדובר באופן שאינו יכול להדקו באוזנו.

לישנא אחרינא,

מתלמידי רבנו הלוי,

ישנו פירוש אחר,

שרשי מביאו

בשם תלמידי רבנו הלוי.

ורבי יוחנן קשור אבל.

רבי יוחנן באמת

הניח את המוח באוזנו כאשר זה היה קשור אליו.

ובית מדרשו סמוך לביתו אבל,

ולא הייתה רשות הרבים מפסקת.

כלומר,

הוא יצא מביתו לרשות, לבית המדרש.

הוא לא היה חובר בכלל דרך רשות הרבים.

כי לא היה הפסק של רשות הרבים בין ביתו לבין בית המדרש.

נו, אז מה הבעיה? אז מה הקושי?

רגע, אתה יודע לך בית המדרש זה לא רשות הרבים.

בית המדרש?

יש שם מחיצות.

לא, יש מחיצות.

אם יש מחיצות, אפילו שיש שם שישים ריבו ורחב ושלוש מאות אמה.

כשיש מחיצות זה מוגדר כרשות היחיד.

מדאורייתא ודאי וודאי.

אז איך יכול להיות שהאוהל של משה היה רשות הרבים?

מה?

האוהל של משה היה רשות הרבים?

איפה כתוב כזה? היה רשות הרבים.

עד האוהל, לא האוהל עצמו.

עד האוהל. ודאי.

ועתה לרמי. אז נשאלת השאלה, אם אכן כמו כשתלמידי רבינו הערבים מפרשים

כשרבי יוחנן

הניח את המוח באוזנו כאשר זה קשור אליו,

נו אז מה קשה? מה יקשו עליו רבי בר יחזקאל?

אומר רשי, ועתן לרמי והוא שקשור.

וכי קשור מיה אפילו לרשות הרבים מותר.

כלומר רבי בר יחזקאל מלמד אותנו שכשקשור

מותר לצאת אפילו לרשות הרבים.

ועמאי כאמר לבית מדרשו ולא כאמר לרשות הרבים.

אז למה הקפידו

לספר את הסיפור של רבי יוחנן יצא לבית מדרשו כך?

הרי אם זה היה קשור,

יהיה מותר לצאת ככה אפילו לרשות הרבים.

זה היה ממש מחובר הבית שלו לתת מזה לא?

גם אם לא ממש, אבל רשות הרבים לא הפסיקה. כלומר הוא לא עבר את רשות הרבים.

אולי איזשהו מבוי כלשהו היה, אבל לא מעבר.

לא רשות הרבים.

ומשענה, ועל זה מתרצת הגמרא, לפי הפירוש הזה, רבי יוחנן קשור, ולא מהידק הקשר,

אומנם זה היה קשור,

אבל הקשר לא היה מהודק.

לכן הקפידו לומר שזה דווקא לבית מדרשו ולא לרשות הרבים.

כל מה שרמי בר יחזקאל אומר, שכשקשור מותר אפילו לרשות הרבים, זה הכוונה באופן שהקשר מהודק.

ולשון ראשון מיושם מזה.

לאחר שרשי הביא לנו את שני הפירושים,

מה היה הסיפור על רבי יוחנן,

ומה הקושייה והתירוש היה על רבי יוחנן,

רשי

העדיף

בגאונותו ובקדושתו לומר שלדעתו הפירוש הראשון, מי יושם מזה.

נראה יותר נכון מאשר הפירוש

שהוא הביא בשם תלמידיו של רבנו הלוי.

מובן.

ואשר על כן, לאחר שאנו לומדים זאת,

שיש כאן שאלה,

רואים לנו שאפילו לכרמלית,

חלוקים עליו כל דורו, היו חלוקים על רביאנה שיצא ככה לכרמלית.

ואם זה לא מהודק, אם זה לא קשור, אסור.

נשאלת השאלה, כשאדם יוצא עם משקפיים,

והמשקפיים האלו, הללו, יכולות ליפול ממנו.

ויש לחשוש

שמא מתוך כך יבוא מטלטלם.

זה בעיה, אם אין אירוע, זה בעיה.

יש שאומרים, לצאת עם משקפיים ממש זה בעיה.

אני מדבר באופן שאין ערוב,

או באופן שיש ערוב ולא סומכים על הערוב. זה שלא סומך על הערוב.

אז אפשר פשוט לקשור את המשקפיים.

או!

אכן כן.

אז ישנם כאלה,

יראי השם שמדקדקים על מעשיהם,

שלצערי לא זכיתי להימנות ביניהם,

והם אכן קושרים את משקפיהם לאחורי ראשם.

הם לא יוצאים כאלה.

יש כאלה עוד יותר, שבכלל לא יוצאים עם משכפיים החוצה.

צריך את זה בבית הכנסת. כן.

לא חושב שצריך לשנות.

מה זה משנה?

מה רע?

יש פה איזשהו דין ודברים בעניין של לצאת במשקפי שמש לרשות הרבים בשבת.

כן? לא סתם משקפיים, דבר על משקפי שמש.

זה גם ביום חול, לאו דווקא בשבת.

שבת זה פס, זה גם

ביום חול. כן.

או במקום שאתה לוקח דבר עליך, אבל אין דרך,

אין עוד דרך מלבוש.

כלומר, אין דרך בין אדם ללבוש כך.

זה גם אסור.

מדאורייתא זה באופן שאתה נוצא ביד, כן.

בכל אופן,

יש כאן שאלה

בעניין הזה של משקפי שמש, אני רואה,

וכנראה הם פוזלים גם לענייני משקפיים רגילות.

בסוגייתנו הובאה מחלוקת תנאים.

אם אתם זוכרים, למדנו בסוגיה,

אחת הסוגיות שעברו.

בדין יציאת אישה לרשות הרבים בשבת בתכשיט ששמו עיר של זהב.

האם מותר לאישה לצאת

בתכשיט

שהיה נקרא עיר של זהב?

כידוע, כמו שהגמרא מביאה של רבי עקיבא,

כשנתעשר,

כן, קנה זאת לאשתו.

הזכרנו את זה אתמול גם כן.

לדעת רבי מאיר,

אסור לצאת בו מן התורה,

והיא מצאה חייבת חתן, לגבי התכשיט הזה אני מדבר.

מדוריית. כן.

שאינו נידון כתכשיט אלא כמסורי.

ובערו בתוספות הראש טעמו,

לפי שיש בה כובד מסוי גדול של זהב, ואינו עשוי כי אם להראות עושר.

זאת אומרת, למעשה זה מסע, דבר כבד,

וכך הוא מביא בשם תוספות הראש.

כל המטרה שלוקחים מזה עם כל זה, שזה כבד ולא נוח כל כך,

זה בשביל

להראות את עושרו שהוא.

רק אנשים עשירים,

רק נשים עשירות היו לוקחות.

אבל רבי מאיר סובר שבשביל שיהיה תכשיט,

צריך שלא יהיה לו

כבד עליו.

כך מביאים כאן בשם תוספות הראש, ולא אני מפרש כך.

לא, בסדר, אבל תכשיט זה לא יכול להיות הגדולה של חברה.

אז בשביל זה אני אומר...

אישה יכולה ללבוש ענק ששוקל לך כאילו, אבל זה תשמע, תכשיט.

אז אתה חולק על תוספות הראש כאילו.

אתה חי פה בהשפעה של זה שרשאים לדבר גם על אנשים אחרים.

אז בבקשה, אז מה כתוב בתוספות הראש?

תוספות הראש זה אחד מהראשונים.

הוא אומר שההסבר למה באמת אני בן מאיר יש בעיה,

משום שזה כובד גדול של מסוי.

זה כדבר כבד.

אני לא הייתי אומר את זה. אני בסברה הייתי אומר שאתה צודק.

מה זה משנה אם זה כבד או לא כבד?

בתכלס.

אנשים לוקחים את זה,

כן?

מסיבה כזו או אחרת.

היא רוצה להתקשט, נכון?

היא מוכנה גם לשאת מסע.

נסים שהולכות עם נעלי עקב,

ושהן פוסעות בקושי עם נעלי עקב.

למה הן מוכנות להתאמץ גם אם זה תמורת שבירת רגליים,

או שרגליה יתעכמו באמצע הדרך?

לא, זה לא נעליים מסע, זה היא מסע על הנעלה.

היא המסורית.

אבל היא מוכנה לסבול את זה.

היא מוכנה לסבול את זה, ואכפת לה.

טוב, אנחנו בתור גברים לא מבינים את זה. מה, איך הן מסוגלות ללכת כך?

אתם רואים איזה עקב כזה ש...

כאילו הולכים על, אתה מבין, על מסמירים.

זה קשה, כי בן אדם בופק,

זה קשה, אין תחמותה. נכון.

עוד אישה זה נמוך שלה. כן. כנראה שהיא לומדת לוליינות קודם כשהיא הולכת עם זה.

אין דרך אחרת.

אישה המהות שלה זה יופי.

היא תעשה הכל בשביל להיות שלך. בכל אופן, זה מה שאומרת תוספות הראש, אתה צודק. תוספות הראש ככה מפרשת את רב מאיר.

אבל חכמים סוברים שמן התורה אין איסור בהוצאתו,

כפי שתחשיתו,

ולא מסוי.

רק חכמים אסרו לצאת בו,

גזירה שמא תשלפנו לערותו לחברותיה. בקיצור, המחלוקת ביניהם,

האם זה איסור תורה לצאת באר של זהב?

או מזרבנן בלבד.

הייתה גם גזירה,

אני קראתי, שהגזירה הייתה של החורבן.

בסיימנו.

כן.

בהתחלה לא התירו את זה לחתנים,

אחרי זה לא התירו את זה לכלות, אחרי החורבן.

רק לכלות, כן.

לא, רק לכלות.

רק דקה. אנחנו למדנו את זה בעבר, כבר הזכרנו את זה. אני עברתי על הרחוב. כן.

רב אליעזר מתיר לצאת בעיר של זהב,

כיוון שאין דרך, מי יוצאת בזה?

רק אישה חשובה?

אישה חשובה, אין דרכה לשולפו ולהראותו לחברותיה.

ההפך, כמה שאישה יותר חשובה, היא לא מרגישה, לא...

לא, זה זול בעיניה לבוא ולהתגאות,

אתה מבין, בתכשיט הזה על ידי שהיא מראה.

אישה רגילה. ההפך היא מראה. לא יכולה לקרוא דבר כזה. נכון.

שואל הפני יהושע,

מה הסברה של המאיר שמחייב חטאת על ההוצאה של תכשיט של זהב?

עיר של זהב. הרי המוציא שלא כדרך המוציאין,

אף על פי שדרך הוצאתו של זה בכך,

אינו חייב מן התורה.

וכל שכן כאן שאין דרך הוצאת מסוי בכך להוציאו על מצחו או על ראשו.

הדרך להוציא מסוי, איך?

בידיים.

רק נכון.

ולא בדרך אחרת. אז מילא יש לנו כלל,

שבשביל להתחייב איסור תורה, צריך שיוציאו כדרך המוציאין, כדרכם של בני אדם.

עשוי אינו, אלא בדרך שמטלטל בידיים,

לא על גופו.

וצידד,

כלומר הפני יהושע, שאפשר

שכשם שמותרת אישה מן התורה לצאת מתכשיטים משבת,

משום שחשובים כמו מלבושיה,

אם כן אף המוציאה בדרך תכשיט,

חשובה המוציאה בדרך הוצאה.

זה נקרא כן דרך הוצאה.

וכיוון

שעיר של זהב אינו תכשיט והוציאה אותו כדרך תכשיטים,

כדרכם של תכשיטים אחרים,

חייבת חטאת.

כלומר, מאחר ותכשיטים אכן זה דרך הוצאת עם,

אז גם העיר של זהב,

שזה אומנם כבד,

אבל היא הוציאה את זה כדרכם של תכשיטים אחרים,

שעונדים את זה עליהם,

היא עונדת את זה עליה,

חייבת חטאת.

טוב,

על כל פנים,

כך מפרש הפני יהושע.

על אותה שאלה שהפני יהושע שואל,

בעל השואל ומשיב מתארץ באופן אחר.

אומר בעל השואל ומשיב, וגם המגן אברהם מביא את זה,

אה, הוא מביא את זה על פי דברי התזו, המגן אברהם,

שכל דבר

שגם בחול מוציאים אותו כך,

הרי זו דרך הוצאתו.

כלומר, כדי לדעת להגדיר אם זה נקרא דרך הוצאה או לא נקרא דרך הוצאה,

בוא תסתכל איך בימות החול הוא עושה.

התכשיט הזה, בימות החול,

האם לוקחים אותו בידיים,

או שהאישה עונדת אותו עליה?

אם היא אוהבת עליה, זה לא מסודת.

אז זה נקרא דרך, לא, זה עוד עניין, זה נקרא דרך הוצאה.

ולפי זה מיושב בפשיטות, שכיוון שגם בחול

הדרך לצאת בעיר של זהב על המצח,

הרי זו דרך הוצאה.

ולכן, לדעת רבי מאיר, שאינו חשוב תכשיט,

חייבת על הוצאתו, כי זה דרך.

כך, דרך היציאה ביום חול.

על פי דברים אלו,

דן בשואל ומשיב,

לעניין הבריילן הירוקים, הבריילן הכוונה היא המשקפיים הירוקות,

שנושאינה כואבי עיניים לעגן בפני החמה. כלומר, משקפי שמש.

יש כאלה שסובלים מאוד כשהם יוצאים החוצה והשמש

מכה עליהם,

כדי להינצל מהמצב הזה, שלא יכאב להם עיניהם בזמן כזה, אז הם

מניחים על עיניהם משקפי שמש.

אם מותר לשאת אותם בשבת במקום שאין עירום.

והשואל צידד, כלומר, זה שישאל את הבעל השואל ומשיב,

שכיוון שהם מוציאים אותו כדרך הוצאה, אין בו איסור דאוריתא.

כלומר, רוח אז

שזה לא נקרא דרך הוצאה.

למלא אין בזה איסור תורה.

וכדברי הפני יהושע,

כמו שהפני יהושע אמר שכל החיוב באש וזהב הוא מפני שהוציאה אותו כדרך הוצאת התכשיטים.

זה שהיה רק בהוצאה לשם תכשיט,

אבל בשקפיים שהם מוציאים אותם לשם תכשיט,

רק כדי להגן מן הצער,

אז אי אפשר לחייב על ההוצאה שלהם.

אם זה לא דרך הוצאה,

לבישל העיניים זה לא דרך הוצאה.

ככה שואל סבר להתיר לצאת על משקפי שמש,

מכיוון שזה נקרא שלא דרך הוצאה.

דרך הוצאה זה דווקא כשנושא בידיים.

בטח שאית של עיר של זעם,

שם מאחר ודרכם של תכשיטים אחרים שיוצאים כשהיא עונדת אותה עליהם,

אז גם עיר של זהבה, גם שזה מסוי כבד,

והדרך לצאת, להוציא זאת בידיים,

אבל מאחר ושאר תכשיטים זה דרך הוצאה, אז גם לגבי ארץ הוצאה זה נקרא דרך הוצאה.

מה שאין כאן במשקפיים של עולם,

אם זה המסוי אז אין דרך,

זה לא מוציאים את זה לשם תכשיט,

אז בוודאי שלא יתחייב, אלא אם כן הוציאם דרך הוצאה.

כאן שהוא שם את זה על עיניו, זו לא סיבה לאסור.

אך ששואל ומשיב

דחה זאת וכתב שמאחר ומוציאו כדרך שמוציא בחול,

זה נקרא דרך הוצאה וחייב עליה.

מכיוון שדרך כואבי העיניים

לצאת במשקפי שמש על עיניהם אף בחול,

כדי להגן מפני החמה,

הרי הוצאה זו דרך המוציאים,

ושוב יש בזה חיוב דור הייתא.

וסיבא שואל ומשיב,

שגם אם לא היה איסור דור הייתא,

יש לאסור כאן

גם בגלל החשש שהם יפילו ויבוא לאביה.

שאף שיש להם מוטות,

היינו,

איך זה נקרא, נו?

איך נקרא, נו? איך זה נקרא?

לא, לא, זה, זה.

ידיות, או,

תודה לך, אני פשוט לפעמים מתוך

לימוד שוכח את המילים המתאימות.

אף שיש להם מוטות, היינו ידיות,

והם נסבכים בשערות הראש,

והן יכולות להיתפס, להיצמד על עיניו,

כאשר הידיות נתפסות היטב בשערות ראשו, מכל מקום.

לפעמים ניתקים מעל עיניו ונופלים,

ויש לאסור.

מובן?

זה לא משהו כזה, רק צריכים ללכת לחזק.

אך מסיק השואל ומשיב,

שכיוון שאין לנו בזמן הזה רשות הרבים גמור,

יש להקל בצירוף משהו צורך רפואה.

כלומר, הוא מצרף את הסברה שיש עניין של להקל מהצער,

אז במשקפי שמש,

הוא יוכל לצאת, כמובן, מאחר ולא מצוי

רשות הרבים בעיירותינו.

זה כאילו אמר שזה לא נקרא לבוש כאילו?

מה? הפוך.

הוא אמר שזה נקרא, כן.

אה, המשקפי שמש.

האמת, אני אגיד לך, כל מה שהוא דן כאן, זה הכל על פי סברתו של רבי מאיר.

השאלה אם פסקו כאן להלכה כמו רבי מאיר.

ואז אתה בא, תסתכל אם זה כמו קמיע.

לא יתנו בזה לקמיע.

קמיע זה גם לא ממש לאומי, אבל זה קמיע.

זה מועילה.

זה מועילה.

בכל אופן, גם,

כן, אתה שומע, רונן, גם אם נבוא ונאמר,

כדעת רבנן, חכמים שסוברים שעיר של זהב,

אין איסור תורה, אלא איסור מתרבנן.

פה אנחנו באים לדבר מצד עניין אחר.

מצד שמא ייפול ממנו

ויבוא לטלטלו כך,

במקום שאסור בטלטול.

למה הקמת את המועצה שמא ייפול ממנו? שמה?

שמא ייפול ממנו? שם זה קשור, מה אתה רוצה?

קמיע הוא קשור אליו.

אנחנו כאן מדברים באופן שהוא מניח משקפיים,

ואם הוא...

כן, ודאי, קושרים את זה על הצבא.

משקפיים, אם אתה שומע, משקפיים, אם הוא יתכופף,

פעמים שהמשקפיים נופלות.

ואז תאר לך שיהיה מצב כזה,

וחלילה ייטלטל ככה, ברשות הרבים, יעבור לאריסור תורה.

נו, אז יש מקום לחשוש שמא זה יהיה.

ובמנחת שבת

האריך בזה,

והביא מדברי גדולי הפוסקים.

אבל במשקפי יד, שכתבו אותו דבר, אותו דבר.

אותו דבר. אבל למדתם שיש חינוך למשקפי יד. עוד פעם, עוד פעם. שם הוא בא לצרף

את הכולה שהוא צריך את זה מחמת הצער.

להקל עליו מחמת צער.

אבל משקפי קריאה, הוא יכול ללכת בלי משקפי קריאה. זה עוד יותר חמור.

ראייה זה חמור. מבחינה זו.

בכל אופן, הוא מביא מדברי גדולי הפוסקים, שכתבו שדין המשקפיים כדין תכשיט,

ואין איסור דאורייתא בהוצאתם לרשות הרבים, אפילו במקום שהם בוערו.

כיוון שבזמננו נהגו הכול ללובשם,

ואפילו המצוינים בלבושיהם,

וכל שכן למי שנושא אותם בכל ימות השבוע,

ואפילו, כמובן,

אז ודאי שאין פה בעיה של... זה שנהגו הרבה ללבות,

זה מה זה גורם להם?

זה שהעמור מלכים זה לא מה שצריך לתת. זה נקרא מלבוש. זה נקרא מלבוש. הרבה אנשים אומרים לשון הרע, צריך להתיר. זה נקרא מלבוש.

תגיד לי, בדורות עברו היה מושג כזה של עניבה?

עד שהגיעה התרבות האירופאית, היה מושג כזה של עניבה? והתירו את זה. תענה לי.

תענה לי.

היה מושג כזה של עניבה?

אני מאמין שהחידוש הזה של עניבה זה חידוש של המאות שנה האחרונות, אבל...

זה בכלל הוא של האירופאים, לא רק... בוא נכתוב, לא ראינו מה אנחנו עוברים, שהכל יום דבר.

אמן. הרי עם ישראל במדבר היו עם סמלות, כמו שערבאמו, כמו שעצמו, לא הולכים עם בגד... מה?

מה אמרת? עם ישראל במדבר... מה, יש לך תמונות ממה שהיה במדבר?

נאמר, סמלתך לא בלטה מעליך סמלות. אה, אז כמו שערבאמו, זאת אומרת. לא, אני אומר בכלל,

היה לך ניגוד...

מאיפה אתה יודע איך זה היה? איך היינו רואים?

נאמר שהניגוד האירופאי זה נכנס במאה של... זה כמו שהפאה.

רוב-רוב הפאה זה נכנס במאה משהו אחרות, בגלל בעיה שאז הייתה במערב אירופה, מזרח אירופה, שהגמיתו בגלל שפחדו שנשים לא יידרדרו בגלל האזן של הסביבה של הגויים. אז התירו להם, אבל זה היה זה, ופה זה יידרדר עכשיו. אבל זה לא היה מה שתכוננו.

הם תכנו אז ממש כמו קש כזה היה העלבות.

ידעו שזה כיסוי רוז.

היום זה נהיה לא כיסוי רוז, זה נהיה קטסטרופה.

זאת אומרת, זו לא הייתה כוונה, התירו את הביגוד, כי הם לא התחילו ללבוש וזה משהו ש... מאחר וכך נוצר מצב

שאנשים לובשים את זה, לובשים את זה ולוקחים זאת בדרך מלבוש, זה חלק מהמלבוש שלהם,

אז זה מקבל הגדרה של מלבוש לכל דבר ועניין ויהיה מותר לצאת כך לרשות הרבים.

אלא מה? יש פה בעיה צדדית,

כן, לא בעניבה, אבל למשל במשקפיים,

שאולי נבוא ונחשוש, שאולי זה ייפול ממנו ויעבור לטלטל.

אתה מבין?

פה צריך לבדוק

עד היכן באמת יש מקום לחשוש.

האם נבוא ונאמר שמשקפיים רגילות,

שהן מודקות היטב על הראש,

על ידי הידיות,

למשל, אתם יודעים מה? בואו נשאל ככה.

לא, יש לבן אדם משקפיים ונוצר מצב שאין לו ידית אחת, יש לו רק,

הוא מחזיק אותו רק על ידי ידית אחת בלבד, אין לו שתי ידיות.

פה החשש גדול יותר שייפול ממנו, נכון?

נו, האם יהיה מותר לצאת ככה בשבת?

אם לבן אדם יש בגן עם ימים שבוע אחד,

מותר לצאת ככה בשבת?

מה הקשר למה שדיברנו?

לא, זה כבר.

אנחנו מדברים על...

לא, לא הבנת. אתה לא הבנת את הנקודה, מה שאני התכוונתי.

אני לא התכוונתי שאז זה מבטל את ההגדרה של מלבוש.

במשקפיים, כאשר אין שתי ידיות,

אלא ידית אחת,

אז החשש גדול יותר שזה ייפול ממנו. אז באירופה אלה כזה מיישים, שומע?

אז במצב הזה, לכאורה, יש צורך לחשוש יותר,

שאולי יטלטל את זה.

פשוט הרבים.

אז היה פה דבר, לא עם שתיים, היה עם משקפ אחד עם ידים ובעינית אחת, ומסתכלים על משהו. זה בעייתי מאוד מאוד, זה באמת... לא, לא מדברים על זה, מדברים על משקפיים, כמו שאנחנו מרכיבים.

אז אני אומר, באופן שיש חשש גדול שמא יבוא ויפול ממנו,

צריך לחשוש לזה.

כן, אני מדבר על אלה שאינם סומכים על העירוב,

ולא מטלטלים.

ראינו כאן שאפילו מקום שמוגדר ככרמלית,

לדעת חבריו של רבי ינאי,

אסור לצאת כך.

מחתכות ללמוד את הבית זה יותר חשוש?

אותו דבר.

אם אין עירוב, ודאי שאסור.

אם יש עירוב, אז מוכח?

אם אתה, יש עירוב ואתה סומך על העירוב, כן.

מותר.

הגבאים של בן הכנסת יש נמצאים שרורצ' מביאים, לא יסתובבו על העיר.

אפילו להסתיר פעם וגנבו את הכנסת הזאת. אין עבירה. תשמע, תקשיב, תקשיב. מי שבאמת

מעוניין לקיים את התורה הקדושה

על הצד היותר טוב,

אז כבר בתוך הדברים גם ימצא את הטכניקה בשביל

שיסתדר עם העניין הזה.

אתה מבין?

אז מותר? לא הבעיה.

אם יש עירוב, אם יש עירוב.

יש אפשרות שיעשה מנעול מכני, מה הבעיה?

לא אצלח ל...

אתה מבין?

תבוא ו...

לפעמים משבת הקמב״ן בנס.

אפשר, איזה יושן.

אי אפשר להעיר אותה כדינוק כדי...

לא משנה, נו, בקיצר. אז אם אני עכשיו עיר אותה, אז אני לא מעיר אותה, אני לוקח אותה.

אבל אתה הולך עם זה, אבל מה?

יש עירוב שם.

יש עירוב, אתה סומך על העירוב, אז מה אתה רוצה ממני? אני לא מדבר.

אבל אמרת, אם זה יהיה לך, יש לך יראה ויש לך את זה, תנסה. אדם שבאמת

חושש ורוצה לקיים את המצוות על הצד היותר טוב,

כמו שהזכיר פה רונן, שהכול יהיה גלאט ולא כשר,

חלק ולא כשר, כמו באוכל,

חלק ולא כשר.

אתה יודע מה? אז הוא לא סומך על שמעתי ושמעתי ושמעתי, חלק ולא כשר.

אם אתה לא יודע, אתה לא יכול.

אתה מבין?

אפילו לנסוע באוטו הוא לא ייסע, אם הוא לא ידע שהדלק שם כשר.

שזה לא בא מהתוצרת של אלה שמתו בזמן המבול.

אתה מבין?

לאט לאט תעבור על חמורים, לא, קיצר.

אם אתה רוצה כבר להיות,

אתה רוצה להחזיר עטרה ליושנה,

אז תכין לך חמורים וזה.

כמו שפעם, תחיה כמו פעם, בקיצר.

אז מתקפש שמותר לקלקל פרסיט ערבים?

זה מה שהוא אומר כאן, שמותר.

זו המסקנה.

מותר כמובן כשזה מהודק אליו.

שאין לך שזה ייפול.

לא, ראוי מאוד מאוד שלא לצאת כך, אלא אם כן זה קשור אליו.

מה, שמה, למה, מה אתם מפתחות?

מפתחות אסור ודאי.

לא, אני אומר ברשות היחיד, סליחה, יש... ברשות היחיד אין שום בעיה, עוד פעם, יש פה... אתה צריך להבדיל.

יש רשות היחיד, אין בזה בעיה. זה מוגדר כרשות היחיד, אין בזה בעיה.

אנחנו מדברים על מקום שמוגדר ככרמלית.

כרמלית זה רשות כזו, שהיא לא כרשות היחיד,

ומאידך זה לא רשות הרבים.

כי בשביל שיהיה רשות הרבים צריך אחד משני התנאים, או שזה טז המה, הרחב טז המה,

או ששישים ריבום בוקרים שם, עוברים שם מדי יום ביומו.

בבקשה.

אז אותן מבואות שיש לנו, בדרך כלל,

זה לא מוגדר כרשות הרבים.

כן?

אז מותר לטלטל, ועושים על סמך שיתופי מבואות, עושים תיקונים, חצרות, שיתופי מבואות, רנ״ל.

אז אם אתה סומך על זה ומטלטל בחוץ,

דבר שמותר בטלטול,

אז אתה יכול גם ללקט את המשקפיים, אין בעיה.

אבל באופן שאתה לא מטלטל שאר דברים,

אז במשקפיים אתה נכנס לבעיה.

אם יש לך שזה ייפול ממך.

אם יש לך שזה ייפול ממנו,

ואז

יבוא לטלטלו שם ככה, אז הוא יהיה.

נמצא שהוא עובר איסור.

כי הרי אסור לטלטל בכרמלית.

אתה מבין?

אמרנו.

אותן מבואות

שנמצאים מחוץ ל... אין שם ד' מחיצות,

זה נקרא כרמלית.

ואין הגדרה, אין לזה הגדרה של רשות הרבים.

בשביל שיהיה מוגדר כרשות הרבים, צריך שיהיה או

שטז' אמה,

רוחב שלה,

רוחב שלה טז' אמה,

או ששישים ריבו עוברים שם.

כן, אבל אם הוא מחזיק ביד ולא הולך עם זה, אין לזה בעיה.

כן, זה גם זה, זה גוף, אנחנו אומרים.

אני אומר, אני אומר,

השאלה הייתה,

האם כשהוא מרכיב אותם עליו,

האם הוא יכול לצאת כך.

בגלל החשש שמא זה ייפול,

ואז יבוא עבירנו 400,

לכן ראוי שלא יצא כך.

אם אני מבין, אם אני מבין את המשלחי כנס בעיה כמו מוכתבות. זה ברור ש... ואתה סומך על העירוב או לא סומך?

אין בזה בעיה, נו.

כן.

את רש״י למדנו, נכון?

נמשיך הלאה את הקטע הבא.

כן, שורה שלישית, קודם השורות הרחבות.

בפלפל?

כן, בפלפל ובגלגל מלח.

גם זו ציטטה מן המשנה,

שרשאית אישה לצאת כך.

הגמרא מבארת לשמה הייתה יוצאת כך,

למה זה מועיל?

פלפל לריח הפה.

כדי להסיר את ריח הפה היו מניחים פלפל.

וגלגל מלח, כלומר גרגיר מלח, לדורשיני.

כלומר, אם היה חולי בשיניה,

הייתה לוקחת גרגיר מלח כדי להמעיט מכאב השיניים.

היא יכולה לצאת כך לרשות הרבים.

כן.

וכל דבר שנותנת לתוך פיה.

שוב, זה חלק מן המשנה,

האומרת שהיא יכולה לצאת מכל דבר שהיא נותנת לתוך פיה.

מה הכוונה בזה?

ועיירת הגמרא, הכוונה שפעמים שהיו יוצאות

עם דברים אחרים,

שכוונתם להסיר על ידיהם את ריח הרעץ ומהפה,

כגון זנגווילה,

כן? זנגווילה. אתם יודעים מה זה זנגווילה?

זנגויל, כן. זנגוויל, זנגוויל.

אתם עונים זנג'מיל.

זה, אתם עונים אומרים, זנג'מיל.

ואי נמי דרצונא.

דרצונא זה קינמון.

כן.

נמשיך הלאה. שן תוטבת, שן של זהב, רבים עתיר וחכמים אוסרים.

סוף המשנה למדנו את העניין הזה של

שן תוטבת,

שן של זהב.

אם אתם זוכרים,

רש״י

מפרש במשנה שני פירושים בזה.

פירוש אחד, רש״י, אומר ששן תוטבת, שהיא מזהב,

האם מותר לצאת כך או לא, אז רבי מתיר, חכמים אוסרים.

למה רבי מתיר?

לא ידוע לנו.

אנחנו נראה אולי בהמשך.

אבל חכמים אוסרים, מדוע?

אז רש״י במקום שם, במשנה, אומר, למה חכמים אוסרים?

כי מאחר וזה משונה משאר שיניה,

אולי ילעגו לה,

ואז מתוך זה תבוא להסיר את השן ממנה,

ותטלטלנה ארבע אמות ברשות הרבים.

במובן?

כך,

כך בפירוש ראשון,

מה שכתבה המשנה, שן תוטבת של זהב.

שן תוטבת, שן של זהב, זה דבר אחד.

שן תוטבת, שהיא מזהב.

זה לפי הפירוש הראשון.

פירוש שני,

זה שני דברים שונים. שן תוטבת, נקודה.

דבר נוסף, שן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרים.

כלומר,

מה שהבאנו מקודם כמה וכמה סוגי דברים שהאישה רשאית לצאת בהם כך,

חוץ מאותם דברים שהזכרה המשנה, הוסיפה המשנה גם שן תוטבת.

אם היא מניחה בפיה השן

שהיא תוטבת, מולבשת על שיניה,

כן, לא נאמר פה זל זהב דווקא, שן תוטבת.

זה לא השן שלה.

במצב הזה מותר להצאת כך,

אבל שן של זהב, רבי מתיר וחכמים אוסרים.

כך מפרש רשי שם במשנה את הדברים.

בואו נראה

איך רב זרע מפרש את מחלוקת רבי וחכמים.

אמר רב זרע, לא שנו

אלא

של זהב,

אבל בשל כסף,

דברי הכל מותר.

כל מה שחכמים אוסרים לצאת בשן כזו,

זה דווקא שן שהיא מזהב.

אבל שן של כסף מותר.

למה?

ההבנה היא,

רב זרע הבין שמה שחכמים אוסרים זה לא בגלל שהם ילעגו לה, כי זה משונה משאר שיניה,

אלא החשש הוא לפי החכמים בגלל שאולי תשלוף את זה ממנה להראותו לחברותיה. זו ההסברה.

שהיא תתגאה כביכול בזה, כמו שאמרת מקודם, שזה היה המנהג

בגרוזיה,

כן?

שהיו הולכים, אדרבה, זה היה כבוד להם ללכת עם שיני זר.

זה תכשיט בשבילהם. אבל אי אפשר לשלוף.

כן, אבל בכל אופן,

כאן מדברים במצב שאפשר שתשלוף את זה ממנה.

אז אומר רב זרע,

זו ההסברה למה חכמים אוסרים.

כשמא תשלפנו ותרענו לחברותיה.

אז זה דווקא אבל בשביל של זהב.

זה לא מבחינה של מסורת,

זה מבחינה שהיא אמורה להראות את זה, ואז היא לכה ומעמוד בשביל שר. אבל בשביל כסף, אבל אם זה עשויה מכסף,

פה גם חכמים עתירים,

כי זה לא חשוב כל כך,

עד כדי שנאמר שמא תסירנו ממנה להראותו לחברותיה.

תעני אנא מיהכה,

וכך גם למדנו בברייתא.

בשל כסף, דברי הכל מותר,

שלזהב,

רבי מתיר וחכמים אוסרים. יוצא ברייתא מפורשת

כדעת רב זרע.

אמר רבייה,

רבי

ורבי אליעזר,

רבי שמעון בן אלעזר,

כולו סבירה להוא,

דכולמידיה דמיגניה באלוהתיה לאחוויה.

מצאנו כאן במשנה וכן בברייתא מחלוקת רבי וחכמים, שלדעת רבי מותר לצאת בשן של זהב.

לא חושש רבי שאולי תסיר את השן הזו להראותה לחברותיה.

והשאלה נשאלת, למה באמת לפי רבי

אין לחשוש

את מה שאומרים חכמים, שמא תשלוף את זה ממנה

להראותו לחברותיה.

אז ראינו את הסברה הזו כבר בעבר,

בגלל שאם היא, הלו פה מדובר,

שהיא לוקחת את השן הזו של זהב

ומניחה את זה במקום שחסר לה שן.

אומר רבי, לא חושבים שהיא תסיר את זה ממנה,

כי אז יראו שהיא בעל התמום, אין לה אחת מהשיניים.

במצב כזה אין חשש.

זו סברתו של רבי.

באה, באה ואומר,

היסוד הזה, שדבר שאישה מתגנה בו,

אז היא לא תבוא גם להראותו לחברותיה,

כן, כי אם היא תראה אז תתגלה הגנותה,

זה סברה שמצאנו בכמה וכמה תנאים.

רבי

ורבי אליעזר,

רבי שמעון בן עזה,

בואו נראה איפה דעת כל אחד ואחד אנו מוצאים את הסברה הזו.

רבי, אהדה אמרה.

את מה, את הסברה הזו מצאנו אצל רבי?

במה שאמרנו, של של זהב, רבי מתיר.

למה באמת מתיר? הוא לא חושש שמא תסירנו,

תסיר את זה מפיה כדי להראותו לחברותיה, כי אז יתגלה המום שלה,

שאין לה שן שם באותו מקום.

רבי אליעזר, דתניא, רבי אליעזר פוטר בכובלת

ובצלוחית של פרייתון.

זוכרים שלמדנו את העניין הזה של אם אישה יוצאת בכובלת?

כובלת זה קשר,

כן, של חוטי זהב או כסף, ונתון שם,

שם בעל ריח טוב.

למה היא עושה את זה?

כדי לבטל את הריח הרע שיוצא ממנה.

לא כל כך נעים לחברותיה להיות בקרבתה במצב שכזה.

אז מה היא עושה? היא יוצאת עם הכובלת.

או צלוחית של פרייתון,

זה שוב, כי אין איזשהו כלי קטן,

איזו כוסית קטנה ששם נמצא בושם שעשוי משמן אפרסמון.

רב אליעזר מתיר לצאת עם זה.

למה לא נחשוש

שאולי תרצה להסיר זאת ממנה על מנת להראותם לחברותיה?

את זה היא לא תעשה, אומר רב אליעזר,

כי אז

יתגלה גנותה שיוצא ממנה ריח רע.

אז לכן, במקום שהיא עלולה להתגנות בזה,

לא תבוא להראותם לחברותיה.

רב שמעון בן אליעזר, היכן אני מוצא את הסברה הזו גם בדברי רב שמעון בן אליעזר?

זה טניא, כלל אמר רב שמעון בן אליעזר,

כל שהוא למטה מן השבחה היא יוצאה בו,

למעלה מן השבחה אינה יוצאה בו.

תכשיט כזה,

אומר רב שמעון בן אליעזר,

תכשיט כזה שהאישה מנחת על ראשה,

אבל למטה מן השבחה,

כלומר ממש מעל הסערות.

הסבחה זה היה כעין כיסוי לסערותיה,

אז היא מניחה את זה ממש על הסערות ולמטה מן הסבחה, כמו למשל כיפה של צמר.

היא מוטלה לצאת.

למה באמת מוטל לה לצאת עם זה?

למה לא נחשוש שאולי תסיר את זה ממנה,

את אותה כיפה של צמר להרותה לחברותיה?

כי מאחר

ומונח על סערה,

וסתמה זה בשביל

שלא ייראה כאילו שאינה בעלת סער מרובה.

אישה, מי היה דרכה לשים דבר כזה? אחת כזו שסערה מועט.

מאחר ויש חשש,

מאחר שאם תסיר אותה, תיקח את הכיפה של צמר, ייראה שיש לה שיער מועט, וזה גנאי בעיני האנשים,

אז אין חשש שהיא תבוא ולהסיר את זה ממנה.

אבל דבר שהוא למעלה מן הצבחה, אינה יוצאה בו. למה?

כי פה היא לא תתגנה,

ואז יש חשש שתבוא להרעותם לחברותיה.

יוצא, אם כן, שהעניין הזה, היסוד הזה,

שדבר שאישה מתגנה בו,

אין חשש שתבוא להרעותו לחברותיה.

זה נמצא גם בדעת רבי, וגם ברבי אליעזר, וגם ברבי שמעון בן אלעזר.

נראה את רשי.

נראה את רשי

לדורשיני, אתם רואים את רשי?

לדורשיני לחולי השיניים.

זן גווילה דרצונה כי נמון.

לא שענוד החכמים מוסרים אלה של זהב,

שמשונה במראה משאר שיני.

ודילמה מבזו לה, אולי יבזו אותה,

שקר לבידה וממתיה.

אבא של כסף שדומה לשאר השיניים,

דברי הכל מותר. כלומר, לא ניכר כל כך הבדל בין צבע השיניים לבין שם של כסף.

לשור רבותיי,

ולנראה תמה,

זה לפי איך שרשי פירש בה פירוש ראשון.

כן, זה ראשון רבותיו, אבל רשי לך עצמו מפרש אחרת.

תמה זה של זהב, משל דוחה שיבה,

ואתה לאחבויה. לחקר חסור.

למה בזהב חוששים יותר?

לפי חכמים, כי זה חשוב.

ואז יש חושה שתבוא להערותם לחברותיה. אבל של כסף, לא חשיבה,

ולא את אלח ויהיה.

ולשור רבותיי, קשיא לי, טוב,

אנחנו נדלג את הרשי, כי רשי פה עושה חשבון

מדוע ומה פתאום החליט, שהפירוש לפרש אחרת מדברי רבותיו.

נדלג לדיבור הבא של רשי.

רבי אהדא המרן, דלא חי איש דלמה שלפא.

פוטר בכבלת, ואוקיבנה דאי פוטר מותר לכתחילה. ומשל מלאזר פוטר, הכוונה,

מותר לכתחילה לאיש של לצאת מהכבלת הזוכה של פריאתון.

ואמרת מה, ואתה אמרו,

בן דרכה למיפק בכבלת, אישה שחרה.

ולא שלפא ומחווה גנותה,

אין לחשוש שהיא תשלוף את זה ממנה ויראה גנותה.

למטה מן הסבכה, כגון כיפה של צמר,

יוצאה בה, דלא חיישינא דלמה שלפא ומחווה דלמגן לסערה ומגניה בה,

שהסבכה נויהו לסיער.

ולידי זה שהתגלה

את הסבכה, אז התגלה גנותה, ופה ודאי אין חשש.