הרב אבנר עוזרי | מסכת שבת סד ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו נתחיל את הגמרא אחר המשנה.

למדנו את המשנה בשיעור האחרון,

והיום נתחיל את הגמרא בעזר השם.

במשנה למדנו

שרשאית אישה לצאת בחוטי שיער

לרשות הרבים,

בין אם זה שלה ובין משל חברתה ובין משל בהמה.

פעמים שהיית לוקחת חוטי שיער,

תלושים

וקולעת בהם את שערה.

חוטי שיער אלו,

פעמים שהיו משלה, פעמים של חברתה, פעמים של בהמה.

כל אלה,

לא חלקי המשנה,

אין חילוק,

רשאית לצאת כך לרשות הרבים.

ולא חוששים שמא היא תתיר את אותם חוטי שיער ממנה

כדי להראותם לחברתה.

כשאתה נשאל את השאלה למה צריכים להגיד לי את כל הג' אופנים הללו,

בין משלה, בין משל חברתה, בין משל בהמה,

באה הגמרא כאן להסביר מדוע המשנה צריכה לכתוב את כל שלושת הדברים הללו.

הוא צריכה,

כן, תחילת הגמרא אחר המשנה,

סד עמוד ב',

הוא צריכה,

דעי אשמו אינן דידה

משום דלא מאיס,

אבל אשר חברתה דמאיס, אמה לא.

ויהי אשמו אינן דחברתה

דבת מנהו,

אבל דבהמה לבת מנהו, אמה לא,

צריכה.

כלומר, אם המשנה הייתה משמיעה לנו

שמותר לה לצאת בחוטי שיער משלה,

היינו יכולים לחשוב, רק אלה מותר שתצא בהם.

מאחר ושערה אינו מאוס,

הרי זה שיער שלה.

לא חוששים שילעגו לה

חברותיה ותסירה ממנה ובשוגג תעביר אותן ברשות הרבים.

אבל חוטה שיער משל חברתה שמאוס לצאת בזה.

היה מקום לחשוב ולומר שפה אולי נחשוש שילעגו לה.

ואז תסירה ממנה ובשוגג תעבירם ארבעה אמות ברשות הרבים.

לכן באה המשנה לומר לי, לא,

גם אם זה שיער של חברתה,

לא חוששים לזה.

למה צריכים לכתוב של בהמה?

משום שאם היה משמיע לנו רק של חברתה,

שלה וחברתה,

הייתי אומר,

שם

אין חשש שתסיר את זה ממנה.

כי זה בת מינה, זה שיער

של אדם כמוה,

חברתה.

מאחר וזה של אדם כמוה,

לא יבואו ללעוג לה.

אין חשש שיבואו ללעוג לה.

אבל באופן

שהשיער הזה של בהמה,

שזה לא מינה, כלומר, זה בהמה, לא אדם,

השיער אינו מאדם, אלא מבהמה.

פה אולי נחשוש שמאחר ויש בזה קצת שוני משיער של בן אדם,

זה ניכר יותר,

אז אולי ילעגו לה.

ואז

תסירה ממנה ותעבירה בשוגג 400 ברשות האבים.

ממילא לא נתיר לה לצאת כך.

צריכה, לכן צריכה המשנה להשמיע לנו,

שבכל הדברים הללו מותר לצאת.

והמשנה באה לחדש בדרך של לא זו, אף זו, פירושו.

לא רק שלה, אלא גם של חברתה.

ולא רק שלה ושל חברתה,

אלא אפילו של בהמה,

מותר לה לצאת עם זה.

תנא.

הם לא חוששים שתעבור ארבע אמות ברשות האבים. לא חוששים שתסיר את זה ממנה ואת עבירם ארבע אמות ברשות הרבים.

זה גוף ההסברנו מקודם, נכון?

באה הגמרא ומביאה ברייתא,

המסבירה מתי מותר לצאת

ומתי אסור,

איזה שיער מותר ואיזה שיער אסור.

תנא.

שנינו בברייתא.

ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה.

כלומר,

אישה צעירה

ששערותיה השחורות

לא תצא בחוטי שיער של אישה זקנה ששערותיה לבנות.

והוא עדין,

זקנה,

היינו,

אישה שכל שיערותיה לבנות

לא תצא בחוטי שיער

משל ילדה, כלומר, משל אישה צעירה, כי שיערותיה שחורות.

כלומר,

השוני שיש

בין חוטי השיער

לשיער האמיתי

הוא בצבע.

ממילא,

פעמים אולי

ירעגו לה חברותיה.

ואז תבוא לטלטלם 400 ברשות הרבים.

לכן, אומרת הברייתא אשור,

שואלת הגמרא,

לא, עצם עובדה שהעלאות שלה לא נקראתים לפה,

לא הבנתי.

עצם עובדה שזה יושב לה על העלאות, זה לא טיפול בזמן. לא, לא, מה פתאום.

זה חלק מהאבות. בדיוק, בדיוק.

אלמלא הגזירה, שמא תבוא לטלטלם 400 ברשות הרבים,

הרי זה נקרא חלק מהם בלבושיה.

לא נקרא חלק מהם. לא, ודאי שלא.

שואלת הגמרא שאלה,

בי ישלמה זקנה בשל ילדה שבחו לה,

אלא ילדה בשל זקנה, מה היא?

גנאי הוא לה.

כלומר,

מובן מה שהברייתא צריכה להשמיע לנו את הדין,

שזקנה אסור לה לצאת בחוטי שיער

משל ילדה.

כי שיער שחור של ילדה

זה שבח בשבילה.

זה מראה שהיא יותר צעירה

ממילא הדרך שלה לצאת כך גם בחול.

פה באה המשנה הברייתא להשמיע עליה,

שבסבת אסור לה לצאת.

כיוון שהדרך היא שאכן יוצאת זקנה בשל ילדה.

אז מובן מדוע צריכה הברייתא להשמיע לי, שבכל זאת בשבת לא תצא כך.

אבל ילדה בשל זקנה?

לומר לי, תדין, תשמע,

שאישה,

ילדה,

לא תצא בחוטי שיער בשביל זקנה?

בשביל מה צריך להשמיע לנו את זה?

הלוא זה גנאי בשבילה.

וכי היא צעירה, מוכנה שיראו שערותיה כלבנות?

אדרבא, זה גנאי בשביל האישה הזו,

שהיא צעירה ויש לה עדיין שערות שחורות.

אז מדוע המשנה צריכה להשמיע לנו את זה?

מסתמה במצב כזה,

גם ביום חול היא לא הולכת.

עונה הגמרא,

עאידה דתנא זקנה בשל ילדה,

תנא נמי ילדה בשל זקנה.

כלומר,

אתה צודק.

ברייתא לא הייתה צריכה להשמיע לנו את העניין

שלא תצא ילדה בשל זקנה.

כלומר, שלא תצא ילדה בחוטי שיער של זקנה,

כי זה גנאי לה.

רק אגב, שכבר היה צריך לכתוב לי את הדין שלא תצא,

זקנה בשל ילדה,

זקנה בשל ילדה זה שבח,

ויוצאתי בחול כך.

שם צריך להגיד לי שבשבת לא תצא.

אגב, שהזכיר את העניין הזה,

שנה לנו גם את העניין ההפוך,

שלא תצא ילדה בשל זקנה.

אבל למעשה האמת היא

שאין צורך כל כך להשמיע לנו את זה, משום שאין דרך אישה שהיא ילדה, היינו צעירה,

לצאת בחוטי שיער של זקנה.

אומר רשי,

כן?

דלא מאיס.

אתה מוצא רשי בתחילת הגמרא.

ולאכא לרמר דמישלפלה שבדמחו עלה אומם תלמידה.

ואין לבוא ולומר שאולי היא תסיר את זה ממנה,

תשלוף את זה ממנה בגלל שיצחקו עליה, ילעגו עליה,

ואז היא תיקח את זה בידיים.

כן? לא חוששים לזה.

והוסיף המשנה לומר לי

שלא רק בשל חברתה מותר,

שזה דבת מנה הוא,

ולא מינקה,

ולא מחייקה לה.

מאחר שזה חוטי שיער של חברתה,

הרי זה אדם כמוה ממילא לא יבוא לצחוק עליה.

אבל של בהמה היה מקום לבוא ולחשוש שאולי פה נחשוש שירעגו עליה ותסיר אותה ממנה ותטלטל את זה בידיים ארבעה עמות ברשות הרבים.

וכן נשמעה לנו המשנה שבכל המצבים האלה, גם בשל בהמה מותר לה לצאת.

ובלבד שלא תצא זקנה, ממשיך רשי.

ובלבד שלא תצא זקנה בחוטי שיער של ילדה.

וילדה בשלילה.

של זקנה.

דלבנות על שחורות או שחורות על לבנות,

מאיס,

זה מאוס,

ועטלם ישלף.

יש לחשוש שאולי היא תבוא לשלוף את זה ממנה, כלומר להסיר את זה ממנה,

וממילא בשוגג תעבירם ארבע אמות

ברשות הרבים.

כן, נחזור לגמרא בנקודותיים.

בקבול ובפאה נוכרית לחצר.

זוהי ציטטה מן המשנה

האומרת

שרשאית אישה לצאת בקבול,

הרבה אנו את זה בעבר, כיפה של צמר,

וכן בפאה נוכרית.

אבל בשני אלה,

לאן מותר לה לצאת?

לחצר.

אבל לא לרשות הרבים.

כלומר, יש פה הבדל

בין חצר לבין רשות הרבים.

לרשות הרבים אסור לה לצאת.

אבל לחצר מותר לה.

אמר הרב,

רב

מחדש

חידוש

כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים,

אסור לצאת בו לחצר.

חוץ מכבול ופאה נוכרית.

רב אומר,

אל תבוא ותלמד מכאן

דין כללי

לבוא ולומר שיהיה מותר בהרבה מקומות

בחצר וכל האיסור הוא דווקא רשות הרבים. לא.

בכל אותם מקומות שחכמים אסרו לצאת לרשות הרבים,

גם לחצר אסור.

למה?

משום שחוששים שמא תשכח

ותצא כך לרשות הרבים.

אבל כבול ופאה נוכרית זה שונה.

פה רואים אנו במשנה שהתירו לצאת לחצר ולא לרשות הרבים.

מדוע זה שונה?

זה הגמרא בהמשך תסביר מדוע בכל זאת התירו כבול ופאה נוכרית שתהיה עם זה בחצר. הגם שברשות הרבים אסור.

זה דעת רב, שרק בכבול ופאה נוכרית התירו,

כל האחרים אסרו.

אבל רבי ענני בר ששון,

בשמא את רבי ישמעאל אמר,

הכל כחבול.

כלומר, דעתו של רבי ענני בר ששון,

והוא אומר את זה בשמו של רבי ישמעאל,

הכל,

כלומר, כל מה שאתה מוצא במשנה שאסור לצאת מהם לרשות הרבים,

דע לך,

זה רק לרשות הרבים ולא לחצר,

כמו בכבול.

כמו שבכבול מצאנו שהאיסור הוא דווקא לרשות הרבים,

אבל בחצר מותר, כבול הוא פאה נוכרית, כך כתוב במשנה כאן, נכון?

ממילא כל אותם דברים שהזכרנו במשניות קודם,

שאסור לצאת מזה לרשות הרבים,

זה דווקא רשות הרבים, אבל בחצר,

מותר.

יוצא אם כן,

שלגבי כמול ובעה נוכרית,

זה דין מפורש במשנה,

שיש הבדל בין חצר לרשות הרבים, שבחצר מותר לרשות הרבים אסור.

שאר הדברים האמורים במשנה,

שאסור לצאת מהם לרשות הרבים,

פה חלוקים רב

ורבי ישמעאל.

רב סובר,

שאין הבדל,

אלא לא תצא בזה גם לחצר,

שמא תשכח ותצא לרשות הרבים.

אבל לדעת רבי ישמעאל,

כך אמר רבי ענני בר ששון בשמו של רבי ישמעאל,

שכל הדברים שהזכרנו לאהל, גם כן דין המשווק, כמו כבול

ופאה נוכרית,

שאסורים רק לרשות הרבים לצאת בהם.

אבל לחצר מותר.

שואלת הגמרא שלה, תנען

בכבול ובפאה נוכרית לחצר.

במשנה ראינו

שהמשנה אומרת, יוצא אישה בכבול ובפאה נוכרית לחצר.

נכון?

משמע, מזה שהמשנה הדגישה לחצר,

דווקא לחצר מותר, אבל לא לרשות הרבים.

שואלת הגמרא, בי ישמעאל לרב ניחא,

אלא

לרבי ענני בר ששון, קשיא.

כלומר,

לדעת רב האומר,

שרק בכבול ובפאה נוכרית התירו לצאת לחצר, ולא שאר הדברים,

מיושב, מדוע המשנה הזכירה את העניין הזה שלחצר מותר דווקא לגבי כבול ובפאה נוכרית.

למה לגבי הדברים הקודמים לא נזכר מפורשות שמותר לצאת לחצר,

אלא ראתה המשנה צורך לומר אסור לצאת בהם לרשות הרבים?

לא הזכירה את הדין, מה יהיה הדין לגבי לצאת מהם בחצר?

מזה שהמשנה לא ראתה צורך להדגיש בשאר הדברים שמותר לחצר,

רק לגבי כבול ובפאה נוכרית הזכירה זאת המשנה,

למד דימנו כדעת רב,

שכל שאר הדברים חוץ מכבול ובפאה נוכרית,

אסור לצאת בהם גם לחצר,

שמה תשכח ותצא כך לרשות הרבים?

אבל לדעת רבי ענני בר ששון,

שאמר בשמו של רבי ישמעאל,

שבכולם מותרת לצאת לחצר, וכל האיסור הוא דווקא לרשות הרבים,

קשיא. אז אם כן קשה,

מדוע המשנה אמרה את הדין הזה שמותר לצאת לחצר רק בכבול ובפאה נוכרית?

הרי לשיטת רבי ענני בר ששון,

היה צריך להזכיר את ההיתר לצאת לחצר,

גם בשאר הדברים,

ולאו דווקא בחבול ובפאה נוכרית.

עונה גמרא תירוץ,

רבי ענני בר ששון משמד מנקה אמר לה,

משמד רבי ישמעאל בר יוסי,

רבי ישמעאל בר יוסי,

תנאו ופאליהו.

כלומר,

רבי ענני בר ששון,

זו לא הייתה דעתו האישית,

אלא הוא אמר את זה בשמו של

תנא אחר.

מי זה התנא שאחז

שאין הבדל בין כבול ופאה נוכרית לשאר דברים?

רבי ישמעאל, רבי ישמעאל בר יוסי, שהוא היה תנא.

נו, אם כן, אם כן, אז מה קשה?

נכון, אמנם שמן המשנה מוכח כדעת רב,

שרק בכבול ופאה הנוכרית התירו לצאת לחצר ולא לרשות הרבים,

אבל שאר הדברים אסורים לצאת בהם גם לחצר וגם לרשות הרבים,

אבל רבי ישמעאל בר יוסי הוא תנא שיכול לחלוק על הטענה של המשנה.

הוא סובר באמת

שאין הבדל בין הדברים,

אלא

בכל אלה

שאסורים לצאת לרשות הרבים, זה דווקא לרשות הרבים,

אבל לחצר יהיה מותר.

טוב,

אז אם כן תרצו שלא קשה מן המשנה,

על דעת רבי ענני בר ששון, יוצא שיש כאן, אם כן,

מה שהבאנו מקודם,

דעת רב רבי ענני בר ששון בעניין,

התברר לנו עכשיו במסקנת הדברים,

שזה מחלוקת תנאים.

מהטענה של המשנה מוכח כדעת רב,

ואילו רבי ישמעאל בר יוסי

הוא שאומר שאין הבדל בין כבור ופעה נוכחית לשאר דברים,

ומותר בכולם לצאת לחצר,

הגם שאסור לצאת בהם לרשות הרבים.

כן?

עכשיו באה המשנה, באה הגמרא לברר

מה הטעם של רב באמת.

למה באמת רב סובר שבשאר דברים אסור לצאת בין החצר ולרשות הרבים?

לכאורה, מה הבעיה?

ברשות הרבים, אני מבין את הבעיה.

החשש הוא שמא תטלטל את זה בידיים,

תעביר את זה 400 ברשות הרבים.

מהחצר לא. מכל מיני סיבות, לא משנה הסיבות לזה.

אבל היה חשש סביר שמא תטלטל את זה בידיה,

ואז היא תעבור איסור דאורייתא של איסור הוצאה ברשות,

איסור העברת 400 ברשות הרבים.

איסור דאורייתא.

אז ברשות הרבים מובן,

אבל למה בחצר אסור? בחצר זה רשות היחיד.

מדוע שיהיה אסור לטלטל שם?

אלא מה אתה אומר? בגלל שזו גזירה.

שמא תשכח

ותצא כך גם לרשות הרבים.

כן?

אם זה אתה,

שמה שאסור לא הוסיף לאסור גם בחצר, זה משום שחי שינם, חוששים,

שמא תשכח ותצא כך לרשות הרבים, לכן אסור גם בחצר,

הכל לעולם הטעם הזה לגבי כבול ופאה נוכרית?

למה בכל זאת בכבול ופאה נוכרית

התירו לחצר?

לכאורה גם שם הרי אתה אומר שהכבול,

אין הבדל. הכבול ופאה הנוכרית אמרנו שמותר לצאת מזה לרשות הרבים,

כן.

אסור לצאת מזה לרשות הרבים, כן, אסור.

ובכל זאת החצר התירו,

למה פה לא נבוא ונאמר שמא תחשוש שמא תשכח ותצא כך לרשות...

רשות הרבים זה שאלת הגמרא, ורעב,

מה היא שנענה?

כלומר רעב, דעתו לא מובנת.

במי שונים קבעו לו פאה נוכחית שלא חודשים שמא תשכח ותצא כך מן החצר לרשות הרבים.

למה בהם התירו לצאת בחצר?

אמרו לה כדי שלא תתגנה על בעלה.

לא רצו לאסור לה לגמרי תכשיטים,

התירו לה מעט קישוטים.

כדי שלא תתגנה על בעלה, שלום בית.

כדי שלא תתגנה על בעלה,

שתיראה קצת נאה בעיניו.

לכן התירו לה מקצת קישוטים. מה התירו?

את הכבול והפאה הנוכחית.

בעצם אין בחירה לאדם. בעצם החכמים כזו, יש כל כך הרבה דברים.

אסור וזה, אסור וזה, אסור וזה, אסור וזה, אסור וזה וזה. בעצם אין בחירה לאדם. הוא בעצם מקבל כמה דברים שהקדוש ברוך הוא נתן בעצם בחירה לאדם. מה פירוש זה בחירה לאדם? אתה בוחר בין ללכת דרך הישרה ובדלת אחת. נכון. החכמים צמצמו נורא את זה ועוזרים לך, כמובן, לזמור בדרך הטובה.

אבל זה,

זה לא מאפשר לך ל... אבל עדיין זה לא שולל... זה לא מאפשר לך לקבל שכר על זה שבחרת בדף... אבל עדיין זה לא שולל את כוח הבחירה ממך.

הבחירה עדיין קיימת.

אם ללכת בדרך התורה, או חלילה ללכת נגד.

אף אחד לא אומר לך דווקא ללכת בדרך תורה.

אבל מה, אבל מה?

מאחר והם רוצים שחלילה לא תיכשל ותגרום רע לעצמך,

אז עושים לך קשרים. תאר לך שאתה הולך בדרך

צרה ובשני צידי הדרך יש תהום,

נכון?

כמה אתה תודה אם ישימו גדרות משני צידי הדרך

כדי שימנע את המצב של נפילה לתהום?

תבוא ותגיד, אבל צמצמו לך את הבחירה.

תודה רבה שעשו את הגדרות הללו.

משום שבזה אתה מונע את הנפילה לתהום.

מה זה מצמצם את הבחירה? זאת אומרת, זה לא מאפשר לך... לא,

לא, לא, לא, לא, זה לא מצמצם את הבחירה.

שכרך נשאר באותה מידה מאחר ועדיין יש לך את האפשרות.

יש לך את האפשרות או ללכת עם דעת תורה או לא ללכת.

גם אחרי שהחכמים באו ונתנו גדרות.

אבל מסייעים

בידי האדם הזה,

שאכן מטרתו ללכת בדרך תורה,

מסייעים לו מאחר והם יודעים את דרכו של אדם

שלא תמיד נזהר כדבעי שלא להגיע לאיסור תורה.

חושב הוא שיכול הוא למנע את עצמו,

אבל לא תמיד זה כך באמת.

ממילא ציעו בידו לתת כל מיני גדרות, ואז גם אם חלילה בטעות

יעבור איזושהי עבירה, זה רק לפגוע בגדר של חכמים.

אבל לא שיפגע באיסור תורה.

אבל השכר שלך יהיה שווה בלי שאתה מחסר כלום משכרך עבור זה.

אדרבה,

אדרבה, גם אדם לכשלעצמו,

אם הוא רואה איזה שהם דברים שהוא עלול להיכשל בהם.

הוא יכול לעשות סייג בעצמו. בדיוק.

ושם חז'לו באו ואמרו לו איסורים או סייגים כאלה ואחרים,

אבל הוא מכיר בעצמו שיש לו איזושהי בעיה.

אז פה הוא מצווה

לשים

ולעשות גדרות לעצמו.

נאמר שהוא אדם תאוותן,

הוא תאב איזשהו אוכל מסוים, מאכל מסוים,

והוא יודע שכשהוא אוכל הולך באיזשהו מקום

שסמוך לאיזו חנות שמוכרת את הדבר הזה בלי ההכשר.

אז יש לו מתחילות ניסיון קשה אם להיכנס או לא להיכנס.

אדם כזה מצווה לעשות גדרות לעצמו ולא לעבור דרך שם.

אדם מצווה לא להיכנס לניסיון.

מובן.

העניין הוא להקטין הניסיון ולהגדיל השכר.

בעצם הדבר שאתה מקטין מעצמך את הניסיון,

בזה אתה לא מפחית משכרך אלא מגדיל את שכרך.

כי עצם זה שאתה עשית פעולות על מנת להקטין את הניסיון, אתה מרוויח

גם ששכרך יגדל בעבור זה, וגם ששמרת את דעת תורה, את רצון השם.

מובן.

אין חוכמה ללכת ושבן אדם יאמר ויגיד, לא, אני רוצה לראות שאני מצליח.

כבר אמר מי שאמר,

כן?

הרגל רביעי שבמרכבה אמר,

בכונני השם ונשאנם,

צורפה כליותי ולבי,

ומה בסוף?

הוא רצה שייתן לו ניסיון.

הלוא הוא רצה שיזכירו גם את שמו,

נכון?

לפי אברהם, כן, מגן דוד.

זהו שם מה שאמר דוד.

ומה כתוב שם? אומר הקדוש ברוך הוא, אבל הם אותם ניסיתי, אותך לא.

הוא אומר לו, גם אני מוכן לכאילו זה ניסיון.

בתכלס,

ידוע שקשה היה לו לעמוד בניסיון.

כן, ולבטל בבית. כן?

ממילא,

אבל מה זה, הרבה ניסיונות, כל הכי טוב בצער. נכון מאוד. זה לא מספיק. נכון מאוד.

הקדוש ברוך הוא נתן לו ניסיון שלפי שורות.

ניסיון שלו ניסה לפגוע בו. לא, לא, הניסיון הזה שאמרת מקודם,

עם בת שבע זה היה ניסיון קשה.

זה אחרי שהוא ביקש.

כן.

ולכן

הקדוש ברוך הוא אומר לו, נו,

הנה אתה רואה?

צריך לדעת שלהלכה אסור לאדם להכניס אתמול למצב של ניסיון.

לברוח מהמצב הזה.

אנחנו גם מתפללים על זה.

איפה זה כתוב בפרק?

לא זוכר, נדמה לי מה זה בסנהדרין,

בסכם פרק חלק, פרק אחרון.

אבל אדם צריך להשתדל לעשות הכל על מנת שלא להגיע למצב של ניסיון.

אדם, הוא לא תמיד חזק בשביל לעמוד נגד קשיים.

אפילו אם

בפעמים מסוימות הוא אכן עמד.

זה לא מבטיח שבפעמים הבאות הוא יהיה באותה סיטואציה שהוא יוכל לעמוד.

והניסיון זה אחד מהדברים שבונים את האדם.

אז אם כבר הביאו לך ניסיון,

נו, אז תעמוד בו.

אבל לרדוף אחריו,

זה ודאי שלא.

לעמוד על קדושים לא היה ניסיון של נשים,

לא ידוע לנו.

אז איך קדוש ברוך הוא ניסה אותו בנושא?

מה פירוש?

הוא ביקש ניסיון, הוא יכול לעשות אותו בצד.

קדוש ברוך הוא ניסה אותו בדבר שהוא ידע ששם הוא יכול להיכשל.

זה הנקודה שלנו. כן.

רצה להוכיח לו שאני יודע...

יותר טוב ממך. כן, מכיר אותך יותר טוב.

מאחר ואני מכיר אותך יותר טוב, אז מה שעשיתי, עשיתי. אני יודע טוב.

בכל אופן,

אמרנו שאולה מפרש שמה שהתירו כאבול ופאה נוכרית בחצר, הגם שאסור לצאת מזה לרשות הרבים,

זה כדי שלא תתגנה על בעלה.

וכדי תניא,

כדי תניא והדבה בנידתה,

הזקנים הראשונים אמרו,

שלא תכחול

ולא תפקוס

ולא תתקשט בבגדי צבעונין,

עד שבא רבי עקיבא ולימת.

אם כן,

אתה מגנך על בעלה,

נמצא,

ונמצא בעלה מגרשה.

אלא מה תלמוד לומר, והדבה בנידתה,

בנידתה תהא עד שתבוא במים.

כלומר,

למדים אנו את העניין הזה שיש חשיבות לאישה שבכל זאת

תעסוק לקשט את עצמה במקצת,

כדי שלא תתגנה על בעלה.

הברייתא מביאה ללמוד את העניין הזה,

מפסוק.

בויקרא ט״ו, פסוק ל״ג, נאמר, והדבה בנידתה.

פשטות הפסוק בא ואומר,

והדבה בנידתה, היינו, מי שנדע,

היא תישאר בנידתה.

באו הזקנים הראשונים,

החכמים הראשונים, ואמרו

שפירוש הפסוק כמשמעו.

דבה, או נדע, זה מלשון זרות וריחוק.

אז היא צריכה לדאוג לזה שתהיה מנודה ומרוחקת מבעלה.

על ידי מה?

על ידי שלא תכחול,

כלומר,

לא תשים מכחול סביב עיניה כדי לייפותן,

וכן לא תפקוס, לא תעביר צבע אדום על פניה,

ולא תתקשט בבגדי צמאונים.

זה כוונת התורה במה שאמרה, והדבה בנידתה.

כך פירשו זקנים הראשונים.

אבל רבי עקיבא בא ולימד.

אם זו כוונת הפסוק, אז אתה מגנה אותה על בעלה,

ובסוף נמצא שבעלה היא גרשה.

מאיזה סיבה?

כלומר, היה פשוט לו, לרבי עקיבא,

שזה לא רצון השם,

שאישה תתנהג כך.

אפילו במצב כזה שהיא אסורה על בעלה,

כי היא נידה,

עם כל זה ראוי

שלא תרחיק את עצמה עוד יותר על ידי שלא תעשה את הקישוטים הללו שהזכרנו.

אלא מה תלמוד לומר,

והדבה בנידתה?

לדעת רבי עקיבא,

מה בכל זאת הפסוק בא להגיד לי במה שאמר, והדבה בנידתה?

כוונת הפסוק,

שגם אם עברו כבר שבעה ימים, הרי הדבה, הנידה צריכה לספור שבעה ימים

לאחר שפסקה מליראות.

ומילא,

באה התורה לומר שכל זמן שהיא לא באה במים, היינו טבלה עצמה במים, במקווה של ארבעים, שהיא נשארת בטומאתה גם שכבר עברו שבעה ימים

מזמן שפסקה מליראות.

על כל פנים,

מה שקשור לענייננו,

רואים אנו שחששו חכמים

לעניין שאישה

תעשה דברים על מנת שלא תתגנה על בעלה.

לכן התקילו לה להתקשט אפילו בזמן שהיא נדעה.

ממילא,

אומר עולה,

ממילא אומר עולה,

שגם בחבול ופאה נוכרית התירו לה לצאת בחצר,

מאותה סיבה כדי שעל כל פנים מעט קישוטים יהיו לה ולא חלילה שתהיה כלל וכלל בלא ואז

יש מקום לחשוש שתתגנה על בעלה ומתוך כך יבוא לגרשה.

מעניין,

הלשון בברייתא

לשון קצת מוזר.

אם אנו שמים לב, בברייתא כתוב, זקנים הראשונים אמרו,

ולבסוף, עד שבא הרבי עקיבא ולימד.

מדוע נאמר כאן לשון שונה ממה שנאמר בשאר ברייתא או במשניות?

בשאר מקומות

נאמר כך, דעה ראשונה,

ולאחר מכן רבי עקיבא אומר, לא כך וכך.

למה נזכר כאן לשון עד שבא הרבי עקיבא ולימד?

למה לא נאמר, רבי עקיבא אומר?

בעל הבן יהוידע,

רוצה לבאר זאת

על פי מה שמצאנו בגמרא בקידושי.

כתוב שם

על הפסוק, את השם אלוקיך תירא,

ונחמיה המסוני

היה דורש כל עתים שבתורה.

כל עת

בא לרבות.

כשהוא הגיע לעת השם אלוקיך תירא,

הוא הבין

שהעת הזה בא לרבות.

וכי שייך לרבות,

חוץ מיראת השם, גם ליראו מעוד דבר?

אז נחמיה המסוני פירש.

שאלו אותו, כל עתים שדרשת, מה תהיה עליהם?

אמר להם, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה,

כך אקבל שכר על הפרישה. כלומר,

הוא אחש שכנראה שהוא למד בטעות,

שהעת בא לרבות.

ולכן פרש מכל אותן דרשות שהוא למד מכוח העתים

שנאמרו בכל מיני מקומות בתורה.

אבל רבי עקיבא

פירש את הפסוק, את השם אלוקיך תירא. עד כשבא רבי עקיבא ולימד, גם שם כתוב את הלשון הזה,

את השם אלוקיך תירא,

לרבות תלמידי חכמים.

מה זה עד כשבא רבי עקיבא ולימד?

בארו, ככה הוא מביא שם, בארו רבני אשכנז,

שהכוונה שרבי עקיבא בא מן השמיים,

לאחר שנכנס לפרדס,

ויצא בשלום. כידוע, ארבעה נכנסו לפרדס,

והיחיד שנכנס

ויצא בשלום זה היה הרבי עקיבא.

אז כשהוא הגיע,

לאחר שהיה בפרדס, היינו, לאחר שחזר מאותה

הערה עצומה שהיה לו בזמן שהוא נכנס לפרדס,

היינו להתבונן בסודות התורה, בעומק.

ושם היה שעה לחמישים?

אז כתוב שם,

שם הוא ראה שהענישו את המלאכים, את אחד המלאכים

על שלוקם מפני אלישע.

ונוכח עד היכן חומרת מורה תלמידי החכמים.

רגע, אז מה, מה היתומון? המלאכים. לא ידוע לי כל המעשה.

כלומר, אלישע איזה מלאכים? אני מבין, אני מבין.

מה, מה, לא, גם זה... אלישע בן אבויה? לא יודע, אני צריך לבדוק את זה שם.

יותר מתאים לומר אלישע כהן גדול.

אז היה כנראה מעשה שכשהגיע ואחד המלאכים לא קם,

לכבודו של אלישע,

אז הענישו אותו.

מכאן נוכח רבי עקיבא עד היכן מורה התלמידי החכמים.

ומכוח זה הוא התעורר לדרוש את הפסוק, את ה' אלוקיך עתירה,

לרבות תלמידי החכמים.

ואז אומר רבי יהוידע,

גם לימד את העניין המדובר כאן,

פה,

מה שנאמר כאן,

שאם כן נמצא את המגנה על בעלה, אם תפרש את הפסוק באדמה בנידתה,

פירושו שלא תחול ולא תפקוס,

לא תתקשט בבגדי צבעונים,

אז נמצא את המגנה על בעלה, ולבסוף נמצא בעלה מגרשה.

שכשם שמצאנו היתר להשוות כבוד תלמידי חכמים לכבוד המקום,

כדי שלא יתגנה בעיני ההמון ויהיו דבריו נשמעים,

עד כדי כך.

העניין הוא,

כדי לכבד את תלמידי החכמים שדבריהם יהיו נשמעים,

ולא יתגנו חלילה בעיני ההמון,

אז יש היתר להשוות את כבודם לכבוד המקום.

כך מותר לאישה להתקשט מבני נידתה,

כדי שלא תתגנה על בעלה.

שכאילו כשהם מתאחדים,

כאילו בתקופה שהיא לא בלידיה, אני כאילו איך שקוראים לזה, זה מאפשר, באו לומר שאפילו במצב כזה שהיא אסורה על בעלה,

אבל היא לא צריכה ליצור מצב שתהיה מאוסה בעיניו או מגונה בעיניו,

אלא אדרבה,

היא מחויבת להשתדל ולעשות את אותם דברים,

שהמעטים הללו, כדי שלא תתגלה על בעלה.

כל אותם דברים שיכולים לבטל את המצב הזה,

שתתגנה בעיניו,

אז ממילא היא מחויבת בזה.

לכן נאמר כאן הלשון עד שבא רבי עקיבא ולימד,

והיא ביאר באור נוסף, אבן יהוידם מבאר באור נוסף בזה,

שבתחילה היה רבי עקיבא עני.

כשהתעשר,

הוא קנה לאשתו תכשיט יקר,

עיר של זהב.

למדנו את זה בעבר,

כך עשה רבי עקיבא לאשתו.

זה תכשיט

שבו תכשיט שכולו מזהב,

ויש שם, חקוק שם,

כעין עיר, ירושלים.

והגיע המצב שאשתו של רבן גמליאל,

כן, שרבן גמליאל היה נשיא, גם הוא היה עשיר,

שואלת אותו אשתו של רבן גמליאל,

למה הוא לא מכבד אותה בתכשיטים,

כמו שרבי עקיבא מכבד את אשתו.

מאחר ורואים אנו

שהוא כיבדה כל כך,

זה גרם לו לדרוש שיהיו נשים מותרות להתקשט, אף ממני דתן,

כדי שבעליהן יכבדו אותה.

כלומר,

העניין הזה של להתעסק ולדאוג לכבד את האישה,

גרם לו להבין את המעלה החשובה שבזה.

כלומר, כמה אישה מרגישה בעניין הזה.

לכן...

עכשיו, המעניין הוא שיש מי מן המפרשים שאומר

שאין פה מחלוקת

בין רבי עקיבא לבין הזקנים הראשונים.

רבי עקיבא לא חלק על הזקנים הראשונים,

אלא הם הורו כך לבני דורם,

כיוון שידעו שאינם מקפידים על כך

ואינם מסתכלים על נשותיהם אף בימי טהרתן.

כמו שאמרו בה אברהם אבינו, שנאמר בו,

והנה היננה ידעתי כי אישה איפת מרחיאת.

כלומר, רק כשהוא ירד למצרים...

ידע שהיא שייפה.

מה עד שהוא ירד למצרים?

הוא לא ידע.

למה? כי הוא לא הסתכל בה.

כן?

אז ממילא,

בדורות הראשונים,

בזמנם של אותם זקנים ראשונים,

אז אכן כך

לא היה עניין שתתקשט בזמן זה,

משום שלא היו מסתכלים בין ככה על נשותיהם.

אבל רבי עקיבא ידע והכיר בבני דורו,

שהם כן מקפידים בנשותיהם שהתקשטו,

לכן התיר להם.

אם כן, אין פה הלכה,

ולפי זה זה גם מתרץ את הלשון

עד שבא רבי עקיבא ולימד.

אז זה לא הלכה, זה אין שום מידה. הלשון הזה, עד שבא רבי עקיבא ולימד, דהיינו,

אין פה מחלוקת בין זקנים הראשונים לרבי עקיבא.

מי זה הזקנים הראשונים?

לא מובא כאן, מי הם?

כנראה שזה היה חכמי דור של כל הדורות שעברו,

שהיו מקודם אליו,

והם כך פירשו וכך הנהיגו

בהנהגה לכל בני דורם.

ממילא,

אז אין פה מחלוקת,

לכן נאמר, עד שבא רבי עקיבא, כלומר,

כשהגיע דורו של רבי עקיבא,

אז רבי עקיבא לימד שפה זה כבר שונה,

שגם במצב הזה היא צריכה להתקשט.

נראה את רשי.

רשי אומר,

אסור לצאת, כל שאסרו חכמים

בריש פרקי.

בתחילת הפרק למדנו כמה וכמה דברים שאסרו חכמים לצאת בהם לרשות הרבים.

חוטי צמר ופשתן,

טוטפת ושאר השנויים במשנה שאסור ללכת בהם לרשות הרבים.

אסור לצאת לחצר, אומר רב, אז גם לחצר אסור.

ואף אגב, שרי לטלטולינו,

אפילו שלמייסם מותר לטלטל אותם,

דתורת קריאה עליהם, שהרי אינם מוקצה, יש לזה גדר של כלי.

כי דאמרן הרי הם ככל הכלים הניתנים בחצר.

מיהו?

אבל כל מה שאסרו דרך מלבוש, אסור.

למה?

זה מרגללה,

משום שהיא

כבר

השלימה עם המצב הזה שזה נמצא עליה,

והיא לא תשים לב, ותצא כך, ונפקא בה לרשות הרבים.

חוץ מכבול ופאה,

שמותר לחצר כנתנן במדניתין,

וטעמה מפרש לקמה את הטעם,

נבאר בהמשך, וכמו שכבר למדנו,

כי העניין הוא כדי שלא תתגלה על בעלה.

הכל ככבול.

כך סובר רבי ענני בר ששון בשמו של רבי ישמעאל.

כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרשות הרבים,

אבל לחצר מותרים ככבול.

בישמע לרב ניחא מדנקה תנא,

ושבקין ולעידה לאינך

דמיתנא בעדיו לאיסורה ברשע דמתניתין,

לפי רב,

מובן

שדברי המשנה, מה שאמרה, כבול ופאה נוכרית, יתירו לחצר.

למה דווקא נקעת את אלה, כבול ופאה נוכרית, שיתירו לחצר?

ואילו האחרים שכתובים במשניות הקודמות,

ששם נאמר שהאסור לרשות הרבים, לא הזכירו שמותר לחצר,

וכלל דכולו אף לחצר, באיסורה לא לקיימת.

מאשמה שכל האחרים, באמת,

האיסור קיים לא רק לרשות הרבים, אלא גם לחצר.

משום שחוששים אנו שמא תשכח ותצא כך גם לרשות הרבים.

כדי שלא תתגנה,

התירו לה קצת קישוטים הנאים, כך לדעת רב.

כדי תניא דחשו רבנן לאח, כמו שלמדנו בברייתא,

שחכמים,

באמת,

את אחד מדאגתם למצב שיש לו בית,

ולא יהיה חלילה מצב שאישה תתגנה על מעלה.

למה פה זה אמר,

אם תראו קצת,

אז בשביל זה אמרנו,

שכל העניין הוא שלבטל את המושג שלא תתגנה.

מן הראוי היה לאסור את הכול.

משום שהחשש שמא תבואו לצאת כך לרשות הרבים הוא חשש די גדול.

אבל יותר התירו, מה זה משנה?

אבל לכן, לכן אמרנו, אז כל מה שהתירו זה את אותו חלק מינימלי,

ששם ידעו שנסתפק בזה בשביל לבטל את החשש שתתגנה על בעלה.

אם היא תיקח ארבעה תכשיטים ותצא, ארבעה ארבעה. אתה לא שומע.

עוד פעם, מעיקר הדין היה ראוי לאסור בכל התכשיטים,

רק כדי שלא תתגנה על בעלה.

אם זה כל העניין,

אז לכן צמצמו את זה,

שאם יש את התכשיטים הללו,

פה היא כבר לא תתגלה על בעלה.

ממילא יותר מזה, כבר אסור באמת.

בנידתה אומר רשי, היו דורשין הראשונים כמשמעו,

כדבר המנודה,

ומורחקת מבעלה,

שלא תכחול עיניה ולא תפקוש שרק על פניה,

והוא אדום.

תהא בנידתה בטומאתה,

עד שתבוא במים לטבול,

אף על פי שעברו שבעה שלה ופסק מעיינה.

יש לנו פורקט תוספות יסודי שמסכם את העניין הזה של כל ההוצאות שהתירו או אסרו לאישה לצאת

לחצר לרשות הרבים.

תוספות בדיבור המתחיל רבי ענני בר ששון,

כן, בצד ימין, התוספות האחרון בעמוד.

אמרנו. אמרנו שיש מחלוקת רבי ענני בר ששון עם רב,

שרב אומר

שכל התכשיטים אסרו לצאת בין לחצר ובין לרשות הרבים,

ורק בכבול ופה הנוכרית התירו בחצר.

ואילו לדעת רבי ענני בר ששון,

הכול מותר לצאת לחצר.

כלומר, גם שאר התכשיטים התירו לצאת לחצר,

והאיסור הוא רק לרשות הרבים.

אומר התוספות, ונראה את ההלכה כרבי ענני.

נראה לומר,

כך פוסקים בעלי התוספות,

שההלכה כדעת רבי ענני בר ששון,

שכל התכשיטים האחרים מותרת לצאת בזה, מה?

לחצר.

כלומר, רק לרשות הרבים אסור, אבל לחצר מותר.

מדאמר מלטה בשמי רבי ישמעאל ורבי יוסי.

רבי ישמעאל,

טענה הוא פאלי.

כלומר, מאחר שהוא הביא את דבריו בשמו של רבי ישמעאל

ברבי יוסי, שהוא היה תנא.

אז ודאי שכוחו של התנא גדול יותר לחלוק,

ויכול לחלוק על המשנה ועליו.

טוב, אבל השאלה היא בסדר, הוא יכול לחלוק,

אבל עדיין, מדוע לפסוק הלכה בדווקא כמוהו?

הלוא יש לנו את התעלה של המשנה,

שחולק על רבי ישמעאל ורבי יוסי עצמו. כלומר, זו מחלוקת תנאים.

לכן, מוסיף התוספות ואומר, ועוד בשל סופרים,

הלך אחר המקל.

מאחר ויש שתי דעות,

האם מותר לצאת בשאר התכשיטים לחצר או לא,

ולדעת

דעת המקל, שזה משמעאל רבי יוסי,

מותר לצאת בכל התכשיטים לחצר, והאיסור הוא רק לרשות הרבים,

ומילא מאחר והאיסור הוא רק מדברי סופרים, כלומר, זה לא איסור דעות של תורה,

גם ללכת ככה ברשות הרבים זה לא איסור תורה.

כל העניין הוא שהיא חשינה על שמה תלך ככה בידיה, תטלטל את זה בידיים.

ברשות הרבים.

אבל כשהיא יוצאת דרך מלבוש, ודאי שאין בעיה. אלא מה?

זו חומרה בדרבנן, שמא תבוא לטלטל ברשות הרבים.

מאחר וזה אירע רק בשל סופרים, היינו, איסור דרבנן בלבד,

לכן הלך אחר המקל. לכן ראוי ללכת

כדעת מי שמקל,

בדיוק שלא לאסור, לצאת עם זה לחצר.

לאחר הקדמה זו,

שלהלכה נראה לפסוק כדעת רבי ענני בר ששון,

מוסיף התוספות, ורבי ענני, זה מתיר בחצר,

היינו, אפילו בחצר שאינה מעורבת.

כלומר, זה לא רק בחצר שעשו שם עירום חצרות,

אלא אפילו חצר שאין היתר טלטול של שאר דברים.

כן, הלוא הדיל ידוע שאם לא עשו עירום חצרות,

אסור להוציא כלים מן הבית לחצר.

כלים שהיו בבית,

כן, אסורים לצאת לחצר,

כי החצר הזה, כמובן, מדובר שחצר משותפת

לכמה וכמה דיירים, אסור.

אז ממילא הוא אומר

שמה שנאמר כאן, להתיר בחצר, זה אפילו חצר שאינה מעורבת.

כי מה מדובר כאן? לא מדובר שהיא יוצאת עם זה בידיה,

אלא,

בדיוק, היא לובשת את זה.

זה בחצר מעורבת, לקשור חידוש.

אם נבוא ונגיד שכל ההיתר של בעלני בר ששון זה באופן שהחצר מעורבת,

אז פה בוודאי אין חידוש לבוא ולומר שיהיה מותר.

למה?

משום שגם אם תבוא,

משום שיש היתר לטלטל אפילו שאר כלים.

נו, בשאר כלים אתה לא חושש שמה תבוא ותוציא את זה החוצה לרשות הרבים.

נכון?

אם חצר מעורבת מותר לטלטל שם כלים?

אפילו כלי הבית,

נכון? אז ודאי וודאי שיהיה מותר לצאת עם התכשיטים הללו.

אלא מה על כורחנו שמדובר אפילו בחצר שאינה מעורבת.

ששאר כלים,

ששאר כלי הבית ודאי אסורים לטלטלם בחצר.

אבל כאשר התכשיטים הללו עליה,

מותר אותי לצאת עמם לחצר.

אם כן, נשים מותרות, זה המסקנה, אם כן,

נשים מותרות, כדאי להסתכל בפנים,

להתקשט בבית ובחצר,

בטבעות ובתכשיטין.

אז לאחר כל ההקדמה הזו,

שרבי ענני בר ששון הלכה כמוהו,

ובדבריו נאמרו אפילו בחצר שאינה מעורבת,

ממילא מותר על אישה להתקשט

בכל תכשיטין של הוצאה,

בבית וגם בחצר.

ואנו, שהעלנו רשות הרבים גמור,

וכל רשות הרבים שלנו כרמלית,

שהרי הן מבואות שלנו רחבות את זין המה, ולא שישים ריבוא בוקרים בו,

הרי הוא כחצר שאינה מעורבת.

ומילא,

מאחר,

ואנו, כלומר, בעלי התוספות ידעו,

שכל אותן מבואות שגרים הן שם,

זה אלה שאין להן הגדרה של רשות הרבים.

משום שבשביל שיהיה רשות הרבים,

צריך שיהיה או שישים ריבוא בוקרים בו,

או רחבים טז עמה.

ואלה שגרו שם, אותם מבואות שהיו גרים שם,

לא היה שם לא אחד מהם,

לא שישים ריבוא בקרו שם,

ולא רחבים טז עמה.

אז זה בוודאי רק כרמלית.

אז מילא זה לא גרוע, מחצר שאינה מעורבת,

ומותר לצאת באותם תכשיטים. ומותרות נשים שלנו להתקשט בטבעות ובתכשיטים.

פירוש רבנו טאהא.

כן.

אבל יש דעה אחרת מבעלי התוספות

שסוברת לו,

גם אם רשות הרבים שלנו זה נלקח כמו כרמלית,

אבל לא ייתכן לבוא ולהתיר אותם כמו בחצר.

משום שרואים לגבי עלילים מסוימים שיש הבדל בין כרמלית לחצר שאינה מעורבת.

ממילא אין מקום לבוא,

יש לכרמלית דין של רשות ערבים יותר,

זה מחמירים יותר, ויש לגבי עלילים יותרים שהכרמלית אפשר להקל בה. זה לא משהו כאן מתאים.

זאת אומרת, גם אם תבוא ותגיע למסקנה שמותר

לאישה לצאת מתכשיטים לחצר שאינה מעורבת,

אבל עדיין אתה לא יכול לבוא ולהתיר גם לצאת עם זה לכרמלית.

כך דעת אחר מבעלי התוספות

שנקרא ארי.

אז רבנו תם התיר

לצאת בתכשיטים

גם באותן מבואות שיש להם דין של כרמלית,

ולדעת ארי התירו רק לחצר שאינה מעורבת, אבל לא לכרמלית.

טוב, ואומר רבנו ברוך,

לשיטת הראשונים שהיה להם רשות,

שיטת אותם אלה שהיה להם רשות הרבים במורה.

אז באמת,

יותר משייכים את הכרמלית לרשות הרבים לאסור.

אבל אנו שאין לנו רשות הרבים כלל,

אין להחמיר בכרמלית כל כך.

כלומר,

הוא נוטה לעשות כביכול פשרה בין דעתו של רבנו תם לבין דעת ארי

באותם מקומות שיש רשות הרבים,

כן?

באותם דורות שיש שם רשות,

שנמצאים עם ישראל במקומות שיש שם רשות הרבים,

אז ראוי לאסור בכרמלית.

אבל אנחנו, שאין לנו בכלל רשות הרבים בכלל,

אין להחמיר בכרמלית, ורשאים לטלטל שם, לצאת עם זה עם התכשיטים לשם.

והרב רב שמשון מצא כתוב בשם רבנו שר שלום,

דבר שהוא רגילות להראות זו לזו, אסור.

וכשאינן רגילות, מותרות.

כלומר,

בודקים

מה הנורמה.

אם המצב הוא שזה סוגי תכשיטים כאלה,

שרגילות אנשים להראות זו לזו,

אז באמת ראוי לאסור.

אבל אם לא רגילות, מותרות.

ונשד עידן ומשעותינו אנו,

אומרים בעלי התוספות, כלומר, מדברים פה על

הדור של בעלי התוספות,

אינן מראות תכשיטיהן

וטבעותיהן, ומשום הכן מותרות לצאת בהן.

וסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרות לצאת בהן.

כלומר, מה זה סוף דבר? כלומר, בין כך ובין כך

מותר להם לצאת.

למה? דמותר יהיו שוגגות

ועל יהיו מזידות.

תבוא ותגיד להם, אל תצאו,

ובכל זאת הם יצאו כך.

אז זה כבר הופך להיות בגדר מזיד.

לכן,

אם יוצאות,

עדיף לה נלחם כך

לא למחות בהן.

וזה כמובן, מדובר בדבר שהוא לא איסור תורה ולא סרך איסור תורה.

לא חשש לבוא לאיסור תורה.

זה רק באותם מקומות

שאין לזה גדר בכלל של איסור תורה. אין מקום לחשוש לאיסור תורה.

מובן, כגון אותן חצרות שאינן מעורבות,

ואפילו כרמלית במקומות שאין שם רשות ערבים.

כן, זה סיכום הדברים לדעת בעלי התוספות.

בואו נראה בהלכה מה נפסק בעניין הזה.

בבקשה.

בבקשה.

ואינני מוציא עכשיו את ההלכה שמסכמת את הדברים.

טוב,

נמשיך הלאה.

אמר רבי יהודה, אמר רב,

כן, אני חוזר לגמרא, כל מקום שאסרו חכמים,

מפני מריץ העין, אפילו בחדרי חדרים אסור.

בא רבי יהודה ואומר בשמו של רב,

שכשיש איזשהו איסור,

בגלל שחכמים אוסרים אותו כמובן,

והוא מסיבת מרעית עין,

כלומר, בגלל שחוששים שיחשדו בו שעושה את הדבר האסור,

צריך לדעת שזה לא רק כשהוא עושה זאת

בגלוי לו אין קול, אלא אפילו בחדרי חדרים,

שאף אדם לא רואה אותו, גם כן אסור לו.

כשאסרו דברים מפני מרעית העין,

זה לאו דווקא בפרהסיה,

אלא גם

במקום נסתר,

כי לא חילקו.

לא רצו לחלק ולומר שבמקום שלא רואים אותו בני אדם, שם יהיה מותר לו.

תנען.

ולא בזוג,

אף על פי שפקוק.

ותענה הלאה,

פוקק לה הזוג בצווארה ומטייל עימה בחצר.

באה הגמרא ושוארת גושה על דעת רב.

אתה רב אומר שדבר שחכמים עשו מפני החשד שכשרואים אותו,

יבואו לחשוד אותו שהוא עושה דבר אסור.

זה אסור לעשותו אפילו בחדרי חדרים.

איך הוא ראה?

רואים שהדברים לא קרוב,

לא כמו שאתה אומר.

איך היה רואים זאת?

במשנה בדף דף עמוד ב ראינו

שאסור לאדם להוציא את חמורו, את בהמתו,

עם זוג, כלומר פעמון לרשות הרבים.

אף על פי שהפעמון פקוק, כלומר הוא הניח שם מוחים.

כלומר, כל מיני דברים שמונעים מן הפעמון להשמיע קול.

למה באמת

אסור לו לצאת עם זוג?

מראה אומרת, בשביל דמיך זה כמנדאזיל לחינגה.

כלומר,

נראה כאילו הוא מוליך אותו בסוג על מנת למכור אותו.

אז אף על פי שהוא פקוק, בכל זאת אסור.

ותניא עלה.

ויש ברייתא,

שמדברת על המשנה הזו ואומרת,

פוקק לזוג בצווארה.

מותר לסתום את הפעמון שמצוואר הבהמה,

הוא מטייל עימה בחצר.

מותר לו לטייל כך איתה בחצר.

נו,

למה באמת יש הבדל

בין רשות הרבים לבין חצר?

הלוא מה הסיבה שאתה אומר שברשות הרבים עשו?

מפני מראית העין.

כלומר,

שיחייבו לחשוד אותו שהוא הולך

על מנת למכור את הבהמה בשוק.

ובכל זאת בחצר התירו. אז מה אתה רואה?

שדבר שאסור בשום מראית העין לא אסרו בחדרי חדרים.

הזכר רב אומר שדבר שאסור בפני מראית העין זה לאו דווקא במקום שזה בפרסיה, בגלוי, אלא גם בסתר.

גם בחדרי חדרים.

הלא פורעים שהתירו לטייל עם הבהמה, עם הזוג הפקוק, שזה בחצר.

עונה הגמרא תנאי.

הדבר הזה, עצם היסוד הזה של רב,

שטוען שזה אסור אפילו בחדרי חדרים,

זה שנוי במחלוקת תנאי.

זה תניא.

זה תניא.

ישנה ברייתא.

שטחן בחמה,

אבל לא כנגד העם.

רבי אליעזר ורבי שמעון, אוסרים.

כלומר,

אם אדם

הלך

ברשות הערבים,

ולפתע יורד עליו גשם,

וכמובן הוא נרטב כמו שצריך, כל בגדיו

מלאים מים מן הקשמים.

אז בא התנא תנא קמא, התנא הראשון, ואומר

שטחן בחמה, מותר לו

לקחת אותם, להניח אותם על דבר מסוים כנגד השמש,

כדי לייבש את בגדיו.

אבל לא כנגד העם.

להניח את זה במקום גלוי,

שכולם יראו את זה,

זה אסור.

למה? כדי שלא יבואו אותם אלה שרואים זאת,

יכולים להגיד שהוא חלילה קימץ אותם בשבת?

יבואו לחשוד בו שהוא עובר על איסור תורה?

כן?

לכן אסור כנגד העם.

אבל בכל זאת,

במקום שזה לא כנגד העם, במקום נסתר, התירו לו.

כלומר, לפי דעת התנא הראשון, אפילו שאסור משום מרית עין,

אבל במקום שאין חשש ל...

לא עניין זה של מרית עין, מותר.

ואילו רבי אלעזר, רבי שמעון עוסרי,

מאוס עוברים,

שאין הבדל, אסור לו לשטוח את בגדיו, לא במקום נסתר,

כן? כמו שלא במקום גלוי.

למה?

כלומר, הוא מניח את בגדיו

כנגד המקום ששם מכה השמש.

ואז הבגדים מתייבשים.

כשאדם מניח את בגדיו על גבי חבלי הכביסה,

כן? מה אנשים עלולים לטעות?

שהוא קימס את זה בשבת.

האם מותר לו להניח בגדים רטובים

במקום כזה שכל העם יכולים לבוא לחשוד בו שהוא קימס את זה עוד בשבת?

ודאי שלא.

השאלה, האם מותר לו להניח את הבגדים הרטובים הללו בביתו פנימה?

במקום נסתר, שאף אחד לא רואה אותו.

לכאורה, במקום נסתר,

אין לחשוד שיבואו ויגידו שהוא קימס בשבת,

כי הרי אף אחד לא רואה.

נו,

בזה מצאנו מחלוקת תנאים.

דעת הטלה הראשון,

שאם זה מקום נסתר, אז אין שום בעיה, מותר.

ואילו לדעת רבי אלעזר רבי שמעון, אסור אפילו במקום נסתר.

למה זה באמת?

רבי אלעזר רבי שמעון סוברים,

שגם אם זה דבר שאסור בשום מרית עין, אבל זה אסור אפילו בחדרי,

חדרים כדעת רב.

אמנם הטלה הראשון לא סובר כדעת רב,

אלא מתיר במקום נסתר, ורק במקום גלוי אסור.

למה הציבור צריך לחשוד את זה בחדרה הזאת?

זה המחלוקת, מחלוקת האם חז'ל

חששו למצב הזה גם במקום שזה נסתר.

אז יכול להיות שזה סבר אחר, זה לא כתוב למראית מעניין, איך עושים את זה,

לחדף על זה, זה לא מספיק, זה נסתר, זה לא למראית מעניין.

עוד פעם.

ברור, עוד פעם. ראשיתו של האיסור הוא

במקום שרואים את זה, רואים את זה אנשים.

ממילא, שם

יכול להיות חלילה שיבואו ויגידו שהוא קיבל זאת בשבת.

נכון?

יופי.

עכשיו, האם הרחיבו את האיסור גם למקום שזה חדרי חדרים, למקום נסתר או לא?

אז יש מי שאומר,

אם הסיבה היא מרקת העין,

אז אין סיבה לאסור במקום נסתר.

נכון?

אבל,

דעת רבי אלעזר רב שמעון,

שאם תתיר במקום נסתר,

אז יכול להיות מצב שאדם גם

יבוא להתיר, לשים גם במקום גלוי.

כי עצם ההבחנה לדעת מה נקרא נסתר, מה נקרא גלוי,

אולי זה יהיה נתון לכל מיני הבנות של כל מיני סוגי בני אדם.

ממילא,

באו ועשו כלל.

דבר שאסור, אסור גם בחדרי חדרים.

אמרנו. רק אתה מסוגל לראות את זה. אין פה איזה שיעין. נכון.

אז נכון ש... אתה צריך להבין, נכון שבמקום, בזמן,

ובמקום הספציפי הזה שאתה מדבר,

אין בעיה שיבואו ויגידו שקימש זאת בשבת.

אבל חוששים אנו שאם נתיר

לכל אדם,

יבואו

באיזשהו שלב לאבד את ההבדל הזה,

ויבואו להתיר גם במקום גלוי.

לכן, כדי לקבוע מסמרות, היינו כדי לחזק את האיסור,

אמרו גם בחדרי חדרים, אסור.

זו שאלה של מבט,

עד כמה אנחנו גורמים לעם

לפחוד מלעבור על האיסור הזה. מובן?

על כל פנים, זה מחלוקת תנאים,

ואשר על כן יוצא שרב,

רב מה שאמר,

רב שאמר מה שאמר,

הוא יכול לומר, אני סובל כדעת רבי אליעזר רב שמעון,

וממילא אין מקום לשאול עליו.

נראה ברש״י.

נראה ברש״י.

אנחנו רואים רש״י, כן?

כל שאסרו חכמים משמרית העין,

שלא יחשדו באיסור,

כגון שריון וקסדה ומגפיים,

או לא יקשור גמלים זה בזה, דמיך זה כעזי לחינגה,

ולא בזוג אף על פי שהוא פקוק,

ולא בזוג אף על פי שהוא בקוק, ואינו מוליד קול.

לא תצא בהמה בו, ותמה פריש תא בפרק במה מהמה,

שם דמיך זה כעזי לחינגה.

וטניא בברייתא דבחצר דלקה מראית העין, מותר.

שטחן בחמה משנשלו כליו בדרך

במה גשמים,

אבל לא כנגד העם, שלא יאמרו כמסן בשבת.

הייתנא סבר, הטנא הזה סובר,

דמידי דמישור מראית העין, מותר בחדרים.

אבל רבי אליעזר ורבי שמעון, אוסרים קרן.

עד כאן.