הרב אבנר עוזרי | מסכת שבת סד ע"א, ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, ת' סמוך ד' עמוד א',

בנקודתיים השניות,

קודם סוף העמוד.

שורה תשיעית מסוף העמוד.

שורה תשיעית מסוף העמוד.

סמוך ד' עמוד א'.

נזכרנו כמה וכמה פסוקים שמדברים על השבי ששבו במלחמת מדיין.

ובמדבר ל״א,

פסוק נ״ מביא כמה וכמה דברים שהם סוגי תכשיטים,

תכשיטי נשים,

שגם אותם שלל במלחמת מדיין.

הפסוק אומר שם, ונקרב את קורבן השם,

איש אשר מצא כלי זהב

אצעדה וצמיד טבעת עגיל וחומאז.

כלומר,

אלה הדברים שכשחזרו ישראל במלחמת מדיין הביאו איתם

בתור שלל.

באה הגמרא לפרש מהם הדברים הללו.

אמר רבי אלעזר,

עגיל זה דפוס של דדין.

זה תכשיט

שעשוי כתבנית דדיה של אישה שהאישה לובשת אותו עליה.

קומה זה דפוס של בית הרחם.

זה תכשיט של זהב שמניחה היא בבית הרחם.

הכלים הקודמים שמוזכר בפסוק,

זה היה ידוע להם מה זה אצעדה,

מה זה צמיד,

מה זה טבעת.

אצעדה ידוע זה

כי אין צמיד

שעל הזרוע, כמו שראינו בעבר.

צמיד זה על הרגל, טבעת, כולנו יודעים מה זה.

על כל אלה נאמר ונקרב את קורבן השם.

אמר רבי יוסף,

אמר רבי יוסף,

היינו דמתרגמינן מחוך דבר המביא לידי גיחוך.

רבי יוסף אומר,

אם כן,

שקומה זה תפוס של בית הרחם, קומה זה סוג של עגיל או מה זה, לא? לא, לא, לא, לא.

זהו תכשיט של זהב,

ש...

נכון, נכון. מדובר פה על הפסוק, מדובר כאן על הפסוק בתורה.

לעשות עמידה שאתה... תכף אנחנו נראה למה זה נקרא בלשון קומאז.

בכל אופן,

אומר רבי יוסף,

אם,

כדברי רבי אלעזר,

מובן מהו הטעם שהאונקלוס מתרגם את המילה הזו, מחוך.

משום שקומאז זה תכשיט שעשוי כתבנית של בית הרחם,

וזה דבר המביא לידי ליצנות, גיחוך.

לכן זה נקרא מחוך בלשון התרגום.

אמר ל... רבה מגופי דקרא שמאמינה.

רבה אומר לרבי יוסף,

מלשון הפסוק עצמו אתה יכול ללמוד שזה כך.

קומאז,

כאן מקום זימה,

זה הנוטריקון של קומאז.

פסוק נוסף שאמרה שם התורה, ויקצוב משה על פיקודי החיל.

זה פסוק

שנאמר באותו פרק

כמה וכמה פסוקים קודם, הפסוק שהזכרנו מקודם.

למה משה קצף על פיקודי החיל במלחמה?

מדוע הוא קצף עליהם?

אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה,

אמר להם משה לישראל,

שמא חזרתם לקלקולכם הראשון?

זה גרם לנו לשכחה של צפוקים. דקה, דקה, שתהיה בריא. דקה.

אז רב נחמן אומר בשם רבה בר אבוה,

משה ראה שהם מביאים קורבן,

אז הוא אומר להם,

האם

חלילה חזרתם לקלקולכם הראשון?

הלוך ידוע שהם זנו, עם ישראל זנו, הם בנות מואב בשיטים.

זה מלחמה עם מדיין. אולי כך עשיתם גם בנות מדיין, לכן אתם צריכים קורבן.

אמרו לו, לא נפקד ממנו איש.

כלומר, לא נחסר אפילו אדם אחד מאיתנו.

כולנו שמענו את התורה והמצוות בשלמות,

קיימנו את דת יהודית בשלמות.

אמר להם, אם כן, כפרה, למה?

שואל אותם, אם ככה, אז מדוע אתם מביאים קורבן?

בשביל מה אתם צריכים להקריב? על מה ולמה?

אמרו לו,

אם מידי עבירה יצאנו,

מידי הרהור לא יצאנו.

כלומר,

ברור הדבר שעבירה בפועל במעשה לא נכשלנו,

אבל

הרהור הלב היה.

לכן, מאחר וחלילה נכשלו בהרהור הלב לערער על בנות מואב,

לכן הם הביאו קורבן מיד,

ונקרב את קורבן השם. לכן,

יש פסוק אחר כך שאומר, ונקרב את קורבן השם.

בעניין הזה,

כן, אבל זה לא תמיד

ניתן בשליטה.

זאת אומרת,

מעשה, הרבה יותר ניתן לשלוט עליו.

אבל הרהור, פעמים שנכנס הרהור, בלי ששמת לב מקודם לכן,

לא הלכת ואמרת לשם יחוד בשביל לעבור על איסור ההרהור.

פעמים שנכנס ההרהור, בלי משים לב.

זה באים הם לומר שמאחר וייתכן שהיו מצבים כאלה, מה זה מחשבת, מחשבת, דקה.

אתה עכשיו מחשבה של עבירה, או אפילו להסתכל בדמות של אישה, וגם כן דיבר הרי נדידה... כל אימת שבן אדם מסתכל

על מנת להתבונן, הוא עובר על איסור

ולא תתורו אחרי לבבכי.

וגם אם הוא לא מסתכל ומתבונן בדמות של אישה, אלא אם הוא מהרהר

באישה שעלול להביא אותו למצב של חלילה עבירה,

זה גם איסור ולא תתורו אחרי לבבכי.

רק אם בן אדם הולך לדרכו,

ובדרכו ראה, אבל לא התבונן תוספת של התבוננות,

תוך כדי הליכתו ראה, אבל לא התבונן,

לא רצה להסתכל, לא היה לו עניין להסתכל.

במצב כזה איניסור,

על זה לא נאמר לבעלות הטובה.

הוא יכול עדיין להתבונן, זה כן עשור.

זה ודאי. אם הוא ראה, ולא התבונן בשעה שראה, הוא הולך,

אבל עכשיו במחשבה שלו,

תפוסה בזה.

אבל בדרך כלל זה כך,

שאם תוך כדי שהוא הולך, כן,

וראה בלי התבוננות כלל,

אז בשביל שיגיע לערעור הוא צריך להפעיל את הרצון שלו.

בלי זה הוא לא יערער, למה שייערער?

ודברים זה איזה מפלג שמונה קלוצים, אתה נכנס לך עדימות. אז בשביל זה הוא צריך להתאמץ,

לא לחשוב, אבל בשביל זה נאמר.

יסיר מחשבת עריות על ידי שיתבונן מדברי חוכמה.

אין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החוכמה.

למי אתה מוצא מחשבת עריות מתגברת?

רק אחד כזה שהוא ריק.

אז מבינה, הראש שלו מלא בדברים אחרים.

מובן, אבל אדם שהוא מלא בחוכמה,

אז זה לא מדבר אליו.

ואם הוא רווק, אז זה יותר קשה. ודאי,

ברור הדבר.

אדם שהוא רווק, זה הרבה יותר קשה לו.

וכשהוא מציל את עצמו מזה, השכרו הרבה יותר גדול.

משום שאחד כזה שנמצא במצב של ניסיון יותר קשה ועומד בו,

אשר רבע של חלקו, זה שכרו הרבה הרבה יותר גדול.

אין ספק.

אבל זה לא אומר שמלכתחילה מותר לאדם להחליט את עצמו למצב של ניסיון.

זאת אומרת, אם בן אדם יכול לדאוג...

מראש למעלה לא להיכנס, לא להיכנס. להיכנס, או ללכת ולשא אישה,

בשביל שיגיע למצב של קדושה יתרה,

ודאי שהוא מחויב בזה.

הוא לא יכול לבוא ולומר, תשמע, אני אעמוד בניסיון, אין כל זה.

לא, לא.

אסור לאדם להגיע למצב הזה.

שייכנס למצב של ניסיון. הוא צריך להשתדל לברוח מזה.

אפילו מי שעבר גיל עשרים ולא נעשה אישה,

זה לא מרוויח לעבירה.

כן.

הפירושו של דבר שקשה.

זה הרבה יותר קשה, ברור.

אין ספק.

טענה דבר רבי ישמעאל,

מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה?

מפני שזנו עיניהם מן הערווה.

נהנו במראית עיניהם מן הערווה, מן העריות.

אמר רב ששת, מפני מה מנה כתוב תכשיטין שבחוץ

עם תכשיטין שבפנים.

תכשיטין שבחוץ כגון הטבעת שנמצאת על האצבע של אישה.

זה מקום גלוי.

תכשיטים שבפנים זה הקומאס שהזכרנו מקודם.

לומר לך,

כל המסתכל באצבע הקטנה של אישה,

כאילו מסתכל במקום התורפה.

אבל המסתכל על מנת ליהנות. בדיוק, בדיוק. פשוט חטפת לי את המילים.

אחת שמסתכל באצבע הקטנה של אישה וכוונתו להתבונן ביופייה,

אז כאילו מסתכל במקום התורפה,

במקום הערוואה.

עד כדי כך זה חמור, צריך לדעת שזה חמור מאוד ואין היתר.

זה לא משנה אם זה קרובים שלו או קרובות שלו,

אין לזה שום היתר.

מותר לך להסתכל על אשתך בלבד ולא מעבר.

כן.

רשי אומר,

כן, תסתכלו בבקשה, סמכת דרית, עמוד א',

כשמסתכלת על גבע, אין בעיה.

כן, אבל גם כלפיה,

גם כלפיה, כשהיא מהרהרת,

יש עניין שלו את התור.

אבל היא חייב בונה לה לאופי שלה, לא מהרה את זה.

אז אני אומר, אצלה זה יותר קל, כיוון שהיא לא בקלות תבוא לידי הרהור.

אז להסתכל, אין בעיה.

אבל כשכוונתה להרהר,

ולהתחיל לדמיין דמיונות, אז... אבל היום עם הטלוויזיה, גם בה יש.

נכון.

אז אותו איסור שלא תצורו, הוא קיים גם על נשים שמסתכלות על דברים כאלה,

שמביאות לידי, מביאים לידי חימום, השם מרחם.

ויכולים להביא לידי עבירה גם כן.

אישה לא יכולה לבוא ולומר, אני אישה. מה, אז מה אם את אישה?

וכאילו תצורו, לא נאמר לגבי אישה גם כן.

רק המציאות היא שבהסתכלות בעלמא, היא לא באה לידי זה.

אבל כאשר היא מפעילה מרצונה את המצב הזה של

לגרום ללחימום יתר, אז באמת גם היא אסורה בזה.

אומר רשי,

דפוס של דדים שמונחות בו,

גיחוך לצנות, לקלקולכם של מעשה שיטים,

לזנות את בנות מואב.

שמא כך עשיתם במדיין? לכך אתם צריכים קורבן?

לא נפקד, לא נחסר מדת יהודית,

שזנו לשלמזון שנהנו במראית העין.

תכשיטין שבחוץ טבעת,

תכשיטין שבפנים קומז.

לומר לך,

המסתכל באצבע שהוא מקום טבעת כמסתכל במקום קומז,

שהרי כפרה זו על שנסתכלו בה.

כל הכפרה שנאמר כאן

זה בגלל שנסתכלו בבנות מדיין.

לכן, היו צריכים להביא את הכפרה.

גם בהלכה

מובא כך.

המסתכל,

המקור לזה רמב״ם, שולחן ערוך, המסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה.

ונתכוון לענות

כמי שנסתכל במקום הטורף. כלומר,

כן,

כמו שאמרנו מקודם.

יש אומרים שמותר להסתכל בכלה בשעת ברכה.

בכלה.

ואף על פי שהיא אשת איש וערווה,

ואסור להסתכל בה אחרי כן, אלא אם כן לא נתכוון לדעת צורתה.

ויש אומרים שאסור.

ואישה פנויה,

מותר לי אלו שאינה ערווה להם להיענות בהסתכל מיופייה,

ואין בזה איסור, אלא על דרך צניעות והפרישות.

ובכל מקום,

ובכל מקום

שפוגש נשים,

צריך שיהיו עיניו מושפלות,

שלא יביט אפילו במקומות המגולים.

אך לא באופן משונה שיתחכך בקירות ויפצע בשל כך.

משקפיים כאלה.

כל מה שאתה רואה זה אנשים לראות, זה משהו. זה הדבר, חבל. אה, מותר, מותר.

לא היית מסוגל לחטוא לגמרי. אני עם משקפיים שאתה יכול להסתכל ואתה רואה כולם כספים ועם דריגות צמור, והכול כספים והכול תמיד. זה משהו, זה לא רק את ה... אה, מותר, אבל. אופה.

תראה, האמת שזה יכול להיות תלוי

מי זה הבן אדם.

היום ברור שמבחינת ההלכה, מאחר והוא טרוד במלאכתו,

אין כל כך בעיה עם זה,

מבחינת ההלכה.

אבל מאחר

ודורנו היום דור פרוץ,

אז צריך לבדוק

שבע בדיקות קודם לכן,

למי ניגשים להיבדק?

אישה אצל רופא, או בעל אצל, או גבר אצל אישה.

אצל גבר אצל אישה זה הרבה פחות בעייתי.

אבל אם ידוע ואפשר לבדוק שהכול בסדר.

כי כשהבן אדם חולה ובא להיבדק אצל אישה, זה פחות בעייתי.

תלוי אם הוא חולה, חולה, או מצור אספקט ה...

אני מדבר על החולה, שהוא...

כן.

תודה רבה.

טוב, זהו, אז נמשיך הלאה.

משנה.

יוצאה אישה בחוטי שיער,

בין משלה ובין...

בין משל חברתה.

בין משל בהמה,

ובתוטפת ובסרביטין, בזמן שהם תפורים.

בכבול ובפאה נוכרית לחצר,

במוח שבאוזנה, ובמוח שבסנדלה,

ובמוח שהתקינה לנידתה,

ובפלפל,

ובגלגל מלח,

וכל דבר שניתן לתוך פיה,

ובלבד שלא תיתן

לכתחילה בשבת. ואם נפל, לא תחזיר.

שן תוטבת, שן של זהב, רבי מתיר,

וחכמים עושרי.

עד כאן זו המשנה.

נסביר אחת לאחת את הדברים.

הבאנו במשניות הקודמות

מהם הדברים שאסור לאישה לצאת בהם לרשות ערבים.

עכשיו באה המשנה לומר במה אישה מותרת לצאת.

יוצאה אישה, אומרת המשנה, מותר לאישה לצאת לרשות ערבים בחוטי שיער.

כלומר,

אישה שקולעת את שערה בחוטי שיער

ונועדויהם לקישוט,

פעמים שהייתה עושה את זה משערה שלה.

כמובן, כל זה מדובר חוטי שיער תלושות,

לא מחוברות, לא של עצמה.

אלא לוקחת

חוטי שיער תלושות

וקולעת בהם את שערה.

מותרת לצאת באותם חוטי שיער?

כן.

בין אם זה חוטי שיער שלה,

ובין אם זה שיער של חברתה,

ובין אם זה של בהמה.

מותר לה.

זה לא אישור

לצאת עם זה בשבת.

ובנוסף,

מותר לאישה לצאת לרשות הרבים, לרשות הרבים, בתוטפת.

תוטפת

זה תכשיט

של זהב שמונח על מצחה של האישה מאוזן לאוזן.

כן?

על התפילין נאמר, והיו לתוטפות בין עיניך.

מאחר וזה נמצא נאה על המצח.

אז כינו כאן גם את התכשיט

הזה שמונח על מצחה של האישה,

גם אם הוא עשוי מאוזן לאוזן, כינו אותו תוטפת.

זה כמו כתר עליו, זה כמו כתר עליו, זה כתר עליו?

לא,

לא.

אנחנו הסברנו תכשיט של זהב,

שזה התוטפת.

על מצחה, זה ככה, כמו הציץ, כאילו.

ובסרביטין,

סרביטין זה תכשיט שכרוך על הראש שלה,

ושני חלקי הסרביטין

תלויים על חייה מכאן ומכאן,

בזמן שהן תפורין.

למה הן תפורין?

לכיפה שמכסה את הסערות שבראשה.

זה נקרא סבכה.

כאשר התוטפת והסרביטין

תפורין לו את הכיפה. אין חשש שהיא תוציא את זה.

בדיוק. אז אין חשש שהיא תוציא את זה ברשות הרבים.

משום למה? למה זה באמת?

כי אז היא מגלה את סערות ראשה,

ואת זה בוודאי לא תעשה.

לכן אין חשש.

זה נועד לקישוט.

אבל בזמן שתכשיטים אחרים חששו חכמים,

שהיא תסיר אותה ממנה להראותה לחברתה, ומתוך כך תבוא לטלטלן ברשות הרבים,

באלה לא חששו. למה?

כי בשביל להסיר את אלה, תצטרך גם להסיר את הסבכה שעל ראשה, שמכסה את סערות ראשה.

ואת זה היא ודאי לא תעשה.

הלאה, בכבול.

והוא הדין שמותר לצאת בכבול, אבל לא לרשות הרבים.

אלא רק לחצר, וכן בפאה הנוכרית, רק לחצר.

מה זה כבול?

זה כובע של צמר שנמצא מתחת הסבכה.

כנראה שזה גם כן סוג של קישוט

שמתקשטת בו.

אז כתוב,

אז זה כתוב פה,

שמה שמותר זה רק לחצר,

ולא לרשות הרבים.

רש״י,

רש״י כאן,

תקשיב טוב.

לא, לא, אתה תראה אחר כך למה.

יש מקום לבוא ולומר שמאחר ואסרו

ברשות הרבים, אולי יאסרו גם בחצר. בגמרא אתה תראה את זה, נו. אנחנו נגיע לזה לגמרא.

אנחנו עברנו, היה משהו סקופה.

בכל אופן,

כן, הזכרנו את זה בעבר.

בכל אופן,

רש״י כאן אומר,

רש״י כאן אומר, שמדוע הייתה שמה את הכבול?

כי פעמים שהיה לאישה שיער מועט בראשה,

וזה גורם לאין עימות.

אז הייתה מניחה היא את הכבול הזה, את הכובע הזה של צמר,

כדי שתראה כבעלת שיער.

תאר לך, היא מלבישה את הסבכה מיד על ראשה,

וזה מולבש ככה על תבנית הגולגולת,

כשאין לה הרבה שיער.

זה בולט החוצה שאין לה שיער בכלל.

לא נעים לה.

אז מה היא שמה מתחת?

משהו שמגביה קצת את הסבכה. על ידי שהיא מניחה את הכבול הזה,

הרי זה גורם לטשטש את העניין הזה שאין לה שיער בראשה.

וכך היא הייתה מניחה את הסבכה,

רק לאחר שמניחה את הכבול.

כך רשי מבאר כאן, וכן במסכת ערכין מבאר כך.

וגם דבר נוסף שכתוב כאן, שרק לחצר ולא לרשות הרבים, פאה נוכרית.

פאה נוכרית, כולנו יודעים מה זה.

כאשר עושים

כעין כיסוי לראש

משיער

של נשים אחרות, שיער תלוש.

ואז גם היה זה.

זה גוף הכתוב פה.

אז מותר לה לצאת לחצר, אבל לא לרשות הרבים.

ולמה באמת,

למה באמת

אסור לצאת בפאה נוכרית לרשות הרבים?

אז מובא בראשונים,

בגלל שחוששים שאם ילעגו עליה,

שאין לה שיער, אז היא תסיר את זה ממנה.

כי כנראה הם מבחינים בפאה הנוכרית,

שהיא פאה, שהיא חיצונית, זה לא שלה.

אז לכן אסור לה לצאת לרשות הרבים.

אבל בכל זאת מותר לצאת לחצר. לא נאמר שהנחשוש, אם תתירה לחצר,

אז מתוך כך תבוא גם לצאת עם זה לרשות הרבים.

זה לא אומרים.

את העניין הזה שאסור לצאת בפאה נוכרית,

או בקבול לרשות הרבים,

זה כבר למדנו בעבר, אגב.

פה באה המשנה להשמיע לי שלחצר מותר.

את האיסור לצאת לרשות הרבים זה למדנו בעבר.

רק מהשלמת שתי המשניות הללו אנחנו יודעים את העניין

שרק לרשות הרבים אסרו ולא לחצר.

שלא כמו תכשיטים אחרים,

ששם לא נזכר החילוקים הללו.

הלאה.

המשנה ממשיכה לבאר דברים נוספים,

שמותר לאישה לצאת אף לרשות הרבים.

מותר לאישה לצאת לרשות הרבים במוח שנותנת באוזנה.

פעמים שצואת האוזן מרובה,

וכדי לספוג את אותה הלכה של צואת האוזן,

היא מניחה חתיכת צמר רך, זה נקרא מוח.

לא הבנתי, למה צריך להניח? ולהקים את זה פעם אחת, וגמרנו.

ייתכן שיש כאלה שסובלים מריבוי,

בשביל זה אמרתי, צואת האוזן מרובה.

השעבה של האוזן, כן.

כן.

ואז במצב הזה צריכים להניח את המוח

בשביל לספוג את הלכה הזו.

וכן, במוח שבסנדלה.

פעמים שהיא לוקחת חתיכת צמר רך ונותנת בסנדל.

למה צריכה להניח בסנדל?

יש פעמים שנותנים את זה לשם

הרגשה נוחה יותר כשהיא הולכת ונועלת את הסנדל.

או בגלל שפעמים אתם יודעים שכשהנעל או הסנדל עדיין חדש,

חדשים,

עדיין זה לא בנוי לפי תבנית הרגל באופן מדויק, ואז זה לוחץ פה ושם על

אחת מפינות הרגליים.

ואז מניחה באותו מקום שכואב חתיכת צמר רך כדי לעכל את הכאב.

ובמוח שהתקינה לנידתה,

והוא הדין אם היא לקחה מוח

והניחה באותו מקום בזמן שהיא נידה,

אז גם מותר לה לצאת עם זה.

וכן, מפלפל.

זה סוג של פלפל שהייתה נותנת בפיה.

למה היא הייתה מניחה בפיה את אותו פלפל?

בשביל שלא יצא הריח רע החוצה.

פעמים שהיה מצב כזה שריח רע יוצא מפיה.

וכמובן זה גורם אין עימות לאלה שנמצאים בקרבתה או בסביבתה.

אז להסיר ממנה את הריח רע,

אם אני מניחה פלפל בפיה.

כן, זה סוג של דבר שכנראה,

איך אומרים?

מנטרל,

מנטרל את הריח הרע.

כמו שיש היום כל מיני סוגי,

איך זה נקרא, דאודורנטים בשביל לנטרל את הריחות רעים.

אז זה היה בזמנם הדבר שמנטרל את הריח הרע.

אני הכרתי כאלה שהיו מניחים בפיהם,

אם זה שן של שום או כל מיני דברים כאלה,

בשביל לנטרל את הריח הרע שיוצא מהפה.

בתור נטרל בתור נטרל. כן, כן, מגלגלים את זה תמיד בפה. זה לא נבלע עם האוכל? לא, לא, לא, מגלגלים את זה בפה. לא, לא מדובר באנשי אוכלים.

היה שן של איכלוב,

הוא יהיה עוד יותר מסריח.

כן, אבל יש כנראה שה...

ההבדל בין השן של שום לבין הריח הרע שיוצא מפיה הוא הרבה יותר גדול.

שום זה מה זה מסריח?

תפיל בפיה שום אופקת.

אני מתנגד פה לבית כשמאפקת.

בכל אופן, זה מה שאני יודע שאני זוכר שהיה בן אדם כש... אני רואה שאתה עילה להגיד שזה מהשום.

כשהכרתי אותו כשאני הייתי ילד,

ראיתי שהוא תמיד הולך עם הדברים הללו.

בשביל, כנראה,

לנטרל את הריח הרעש שיוצא מפיו.

זה... אני לא יודע למה לא מטפלים בזה. כנראה שיש איזושהי בעיה ואפשר לעלות על זה.

פעמים זה נובע מאיזושהי

דלקת חמורה בחניכיים או בשיניים.

פעמים, אבל יכול להיות שזה משהו פנימי גם כן. זה גם יכול להיות. או משהו מקלב היה.

כן, גם יכול להיות.

כן.

או בגלגל מלח.

גלגל מלח זהו גרגיר מלח שהייתה נותנת בפיה בשביל ריפוי חולי השיניים.

מה זה היה בדיוק? כנראה שהכאב,

הכאב שבשן היה קצת הקלע על ידי ששמים,

כמו שהיום, אתם יודעים, כשבן אדם מרגיש כאב שיניים חזק,

אז הוא מגרגר ממלח.

לוקח כפית מלח, שם בתוך

חצי כוס מים,

ומגרגר את זה בפיו, וככה זה מרגיע את הכאב שבשיניים.

ידוע לכם מזו או לא ידוע?

אה, לא ידוע לכם.

אז זה אחד מהדברים שבן אדם, בן אדם שנקרע למצב כזה שהוא...

הוא יודע שמלח מלקט בשיניים, הוא לא מוציא את הכאב.

לא מוציא.

הוא מקל על הכאב.

זה כמו שבן אדם לוקח, אתה לוקח וודקה, אתה לוקח ערק,

כן?

ואתה מניח, ואתה מגרגר את זה היכן שכואב, בשן הכואבת.

אז זה מקל קצת, נכון?

אתה מכיר את המושג הזה או שזה דבר חדש בשבילך?

כן, אני הייתי ככה היה. נכון. הייתי קטן, היה לי תקווה.

נכון, נו, אז גם זה, זה...

בדיוק.

אז זה בזמנם, ככה היו עושים גם כן.

היו...

אישה שמניחה גרגיר מלח בפיה בשביל חולי השיניים.

זה אדגס מלחקן.

מה?

זה אדגס מלחקן. לא, זה כבר לא משנה.

כן, ובכל דבר שניתן לתוך פיה,

לאו דווקא אלה, אלא כל דבר שהיא נותנת בפיה בשביל להסיר את הריח רע,

כמובן שהיא מניחה את זה מבעוד יום לפני שבת,

זה מותר.

כמו שכתוב בהמשך, הוא בלבד שלא תיתן לך תחילה בשבת.

כל מה שהיתרנו זה רק,

זה רק באופן שהיא נתנה את זה מבעוד יום ולא בשבת.

ואם נפל, לא תחזיר.

אבל אם נפל ממנה בשבת,

אסור לה להחזיר אותו למקום שהיה.

מוסיפה המשנה מחלוקת לגבי

שן תותבת,

היינו, הוא שן של זהב שהיא תותבת.

שן תותבת,

שן של זהב.

זה דבר אחד.

זה לא שני דברים.

אם יש שן שהיא תותבת, מה זה תותבת?

היא לא שלה.

לא טבעית. לא טבעית, בדיוק.

והיא עשויה מזהב.

אז רבי מתיר.

רבי מתיר לצאת, אומרים זה לרשות הרבים.

למה באמת לא נחשוש שאולי

היא תוציא את זה ממנה, ותראה את זה לחברתה.

זה שן זעם?

מה?

אל תשכח שזה שן תותבת, לא מושתלת.

בוא תראה את התותבת.

זה לא נעים.

אז יפה. אז רבי אומר, זה לא נעים.

פה היא מראה את המום שבה,

אם היא תוציא את זה ממנה.

אתה צודק במאה אחוז.

זה אכן דעת רבי.

אומר, לא חיישינה, לא חוששים שהיא תוציא את זה ממנה על מנת להערותה לחברתה.

אבל חכמים אומרים,

חוששים. אבל מה? שימו לב, למה הם חוששים?

מאחר וזה שונה משאר השיניים,

אז חוששים שאולי תוך כדי שהיא מדברת,

יראו את זה.

ילעגו עליה,

ואז

היא תבוא להסיר את זה ממנה, להוציא את זה מהפה.

וכך תעביר את זה ברשות הרבים.

לכן, אוסרים.

אז אם כל השיניים כאן אתה תעבוד?

אין הכי נאמי.

יוצא שאם כל השיניים תותבות,

אז צריך להתיר,

כיוון שפה...

איך היא תוכל? איך זה? מה היה עם הסיגו?

פה מסתמא אין חשש שמא ילעגו לה.

ודבר נוסף, מסתמא כשהיא תגיע למצב שהיא צריכה

שיניים תותבות,

היינו כל שיני התותבות,

כנראה שזה בגיל כזה... לא חייב להיות, תודה. אה?

אמרתי כן, אבל יותר מסתבר.

כי למצוא נשים צעירות, שכל הנשים שלהן נאכלו ולא נשאר להן כלום,

וצריכות כל השיניים תותבות,

אני חושב שזה אחת ל...

האחוזים הם מאוד קטנים.

אמנם אתה מבין בזה יותר טוב ממני. יש לך אנשים אחרני כך. יש כאלה שמוצאים להם בכוח, הרופא מוציא להם את כל השיניים,

אתה אומר שזה מסוכן,

אני לא מכיר דבר כזה.

אני לא מכיר דבר כזה. אתה לא מוציא שיניים, אתה לא מוציא שיניים, אבל תותבות יכול להיות.

יש נשים אחרי לידה, יש להם פרחום בגוף של הורמונים, וכל השיניים מכפיזים. כל השיניים? כל השיניים. מה אתה אומר?

זה אל תהיה שיניים לזה תותבות. וסיוט.

מה? זה לא השם שלו, אבל זה לא השם שלו. לא, אבל מושתלות פרושו, הוא לא יכול להוציא את זה.

תותבות,

זה הרכבה כזו.

יכול להוציא את זה החוצה, יכול להלביש את זה עליו.

מושתלות פרשו של דבר שזה מורכב בתוכו.

אבל זה לא שלא. זה מחובר לחניכיים, אה?

אבל זה לא של רשי, כל מלאכותי.

ודאי, שניהם לא שלא, ברור.

כל מלאכותי.

נראה ברשי.

בחוטי שיער,

כן, אתם רואים איתי את רשי.

בחוטי שיער שכל עד בהן שערה.

בין משלה תלושין,

בין משל בהמה כגול של סוס.

שהן תפורין לסבכה

דתו לו שלפה להוא לאחוויה.

כלומר, אם זה תפור לסבכה,

אז אין חשש שהיא תשלוף,

כלומר תסיר את זה ממנה על מנת להערותם לחברתה.

לחצר,

אומר רשי, מה שכתוב שמותר לחצר

ואסור לרשות הרבים,

הכבול הוא פאה נוכרית כאילו.

זה חוזר רק על כבול ופאה נוכרית.

דאסרו למפקבל לרשות הרבים. לא אמרנו במשנה קודם לכן

שאסור לצאת בזה לרשות הרבים.

בדף נז עמוד א' אמרנו את הדין הזה, שאין לצאת בכבול ופאה נוכרית לרשות הרבים.

וצריך להשמוע אינן, ופה באה המשנה להשמיע לי.

דלחצר, מותר.

וכבול דסיבא דמדניטין לא יפליגו בהם אמורייהם, דלכו לעלמא הכיפה של צמר.

כלומר,

למעלה למדנו בכבול

שיש מי שאומר שזה חותם של עבד, אם אתם זוכרים,

ויש אומרים כיפה של צמר.

זה לגבי המשנה בדף נז עמוד א'.

כאן, אומר רשי,

זה הכבול דסיבא, הכוונה הכבול שמוזכר כאן.

כולם מודיעים שזה כיפה של צמר.

כמו שאמרנו שמטרת הכבול

זה לאותה אישה שיש לה מעט שערות בראשה,

וכדי שלא יהיה מגונה,

שלא תתגנה בעיני הבריות בזה,

אז היא מניחה את הכיפה של צמר על מנת שלא יהיה כל כך ניכר זה שאין בה ריבוי שערות כדרכה של אישה רגילה.

מה זאת אומרת, נדבר ומתן?

מה?

נדבר ומתן?

לא, אפילו, אפילו... למה? כי סיור הזה לא צריך,

אתה לא צריך לדבר על פני ראש הלב. מה הקשר? אבל הסברתי

שאם אתה לוקח ומלביש את הסבכה

על גבי הראש ואין בו שערות,

אז ניכר שאין לה.

כאשר היא מטשטשת, אה? זה גם בשביל נשואה.

כן, כן, זה גם בשביל נשואה, בשביל זה אמרתי.

או שהיא לוקחת איתך פאה. לא נראה אין הבדל, לא נראה.

נכון, זה גופה, זה ככה כתוב פה.

או פאה, זה גם אפשרי, או אפשרות.

פאה נוכרית

כליעת שיער תלושה,

וצוברתה על שערה עם כליעתה שתראה בעלת שיער, אומר רשי.

אישה שיש לה גם שיער מעט,

והיא מוסיפה

שערות של מישהי אחרת,

כמובן השיער הזה תלוש,

היא מחברת את זה עם השערות שבראשה, כדי שתראה בעלת שיער.

במוח שבאוזנה, שנותנת לבלוע לחה של צואת האוזן,

שבסנדלה לתענוג,

לבידתה באותו מקום, שיבלע בו אדם ולא יטנף בגדיה.

פלפל, פלפל ארוך, נותנת אישה בפיה,

בפיה,

אישה שרחרה,

גלגל מלח כמו גרגיר מלח לרפואת חולי שיניים,

שנתנה לתוך פיה מבעוד יום,

שן תוטבת נוטלת בלחייה ממקום אחר,

ואישל זהב.

רבי מתיר לצאת בה,

חכמים מוסרין,

וכיוון דמשונה משאר השיניים,

דילמה מחייכה עלה,

ושקללה מעתה, ומאמתלה בידה.

כלומר,

למה לפי חכמים אסור לצאת עם שן של זהב, שן תוטבת?

מאחר וזה משונה,

אולי ילעגו עליה ואז היא תיקח את זה ממנה, מהפה, ותיטול את זה בידיה?

בגמרא אמרינא, דשל זהב נקה דווקא.

גמרא מפרשת שמה שכתב כאן זה דווקא של זהב,

ולא שיניים אחרות.

לישנא אחרינא,

שן תוטבת,

שן של אדם,

שן של אדם.

אדם אחר הייתה, ואהתרא דלעיל כאה,

ולאו הפלוגתא דרבי ורבנן,

ואה כאמר בפלפל ובגלגל מלח ושן תותבת,

שן של זהב, רבי מתיר וחכמים מוסרי. שימו לב,

הלשון השני בא ואומר שמה שאמרה המשנה, שן של תותבת, שן של זהב,

זה שני דברים שונים, זה לא דבר אחד.

שימו לב, אני רוצה שתשימו לב במשנה, כך תבינו את מה שאני אומר.

איך כתוב בלשון המשנה?

מותר לה לצאת במוך, בפלפל, גלגל מלח, נכון?

ובהמשך, מה ההמשך במשנה? שן של תותבת,

שן של זהב, רבי מתיר וחכמים מוסרים, נכון?

אז לפי הפירוש הראשון שברש״י,

כתוב פה כאילו דבר אחד,

שן תותבת, שהיא שן של זהב,

על זה רבי מתיר וחכמים מוסרי.

לפי הפירוש השני, שן תותבת זה חוזר על למעלה.

חוץ ממה שאמרנו, שאם מותר לה לצאת לרשות הרבים,

מותר לה לצאת גם בשן תותבת, נקודה.

שן של זהב, רבי מתיר וחכמים מוסרי.

השן תותבת מתייחס,

מצטרף לכל האמורים לעיל,

קודם לכן,

שמותר לצאת בהם לרשות הרבים.

אז מה זה שן תותבת לפי זה, לפי ההסבר הזה, אומר רש״י?

שן של אדם אחר, סתם.

זאת אומרת, שן שהיא בצבע של זהב.

שן שבשל זהב. חכמים לא מתירים.

חכמים אוסרים,

זה פשוט.

כפי שני הפירושים. אם זו שאלה עם השן האחורי, זה לא מתיר. השאלה, כשאמרה המשנה שן תותבת,

כשאמרה המשנה שן תותבת,

על מה, האם היא באה לומר שמותר לצאת את זה לרשות הרבים,

או שבזה יהיה מחלוקת רבי וחכמים.

אבל השן הזהב, הייתה אז נקופה,

או משהו שזה כמו, תקשיב, יכלת להוציא ולהחזיר. אם זה משהו מקובה, אתה לא יכול... לא, לא, לא, לא, מדובר בוודאי באופן

שזה היה רק מולבש על חניכיים שבתוך שיעורת השיניים,

אבל היא יכולה להוציא את זה ממנה.

אז זה לא היה מישהו שחוצה, יכול להיות שיש כאלה, אנשים סתם בשביל היופי.

מה, מה? אנשים בשביל היופי.

שן של זהב?

לא שילבישו, תתבונן, לא שילבישו רק זהב על שן שלה.

מדובר שילקחו, עשו שן שכולה של זהב,

ומילאו מקום שלא היה שם שם. יפה. אז היא חייבת את השן הזאת. היא חייבת את השן הזאת.

היא חייבת. היא חייבת. לא, אבל השאלה אם יהיה מותר לצאת עם זה לרשות הרבים.

מה הקשר? בבית, כשהיא באה לאכול,

היא תניח את זה.

היא אוכלת, מה? היא לא יכולה בחוץ לאכול? לשתות משהו?

אז תשתה, היא תצחק הזמן. אז יהיה לה בעיה, אבל לצאת עם זה לרשות הרבים יהיה לה בעיה.

אתה מבין?

אז אני אומר, אז אני אומר, אז אני אומר. אם זה שן אחורית מילא, שן קדמי זה בעיה. אני מסכים איתך במאה אחוז,

אבל חכמים שבאו ואסרו, כנראה חזשו,

ש... לא על תכנן שיניים. מהסיבה הזו,

שאולי מתוך הליצנות, מתוך זה שהתלוצצו ממנה,

היא תסיר את זה ממנה,

אז לכן אמרו שאסור לה לצאת.

אפשר עליו. תבוא ותאמר לי,

אבל מה, אז יראו את המום שבפיה,

לפי החכמים, חוששים שאולי את זה היא תוכל להסתיר.

אולי בעניין הזה היא תוכל,

אתה מבין?

אפשר היה להסיר את השם? זה לא משהו על זה. אמרתי לך, בשביל זה אמרתי, שמדובר פה בשם כזו שהיא לא מחוברת לחניכיים שלה,

אלא מולבש, הלבשה בעלמא.

לא הלבשה.

לא, זה לא על שם, זה היה ממש חוסר שם. זה התכוונתי.

כשאני אומר אלבשה, אני מתכוון שזה פשוט היה, חסר היה שם,

והניחו שם שם במקום אותה שם חסרה.

והיא כבר באיזשהו תקופה של זמן, כמה ימים, שבוע, אז זה קשה להוציא את זה. זה לא כזה פשוט להוציא שם. אתה לא צריך לשלם את זה ככה, עם חולץ, זה לא תוציא באמצע האנשים, הוא חולץ. נו, אז מה?

בעייתי קצת להוציא. בעייתי קצת להוציא, אבל שייך להוציא.

אני חי אם תופסים את השם, טוב, אז אני... גם אחיזה מלמטה וגם אחיזה של השיניים מהצדדים. תראה, תראה, אם לך ברור הדבר שהיא לא יכולה להוציא את זה בכוחות עצמה,

אז על שם כזו לא דיברו.

אני מדבר על שם כזו ששייך שהיא תוציא את זה.

אתה בא ואומר לי, אבל זה קצת בעיה. בסדר, קצת בעיה, אבל יכול להיות שהפחד מזה שיתלוצו עליה, הוא יהיה יותר גדול.

מה החשש הזה?

הלוא בן אדם לפעמים עושה דברים שהוא לא היה רוצה לעשות אותם, אבל בגלל הבושה הוא עושה אותם.

נכון?

תאר לך, עומדות קבוצה של בנות

או של נשים ולועגות ממנה, תסתכלי את הזקנה הזו,

תראי מה קרה לה.

יש לה שיניים כמו שהיא זקנה.

נו, תאר לך, היא שומעת לעג כזה, היא יכולה לסבול את זה?

ויש נשים שרגישות מאוד מאוד לכל מילים כאלה, אתה מבין?

שבאים ללעוג ממנה.

אז מה היא תעשה במקרה הזה?

היא תחפש לברוח מזה. איך בורחים?

על ידי זה שמוצאים את זה.

אתה לא נתקלת במצב כזה שלאישה נפעמים לא נעים בכל מיני דברים, היא עושה...

תודה רבה. בעידה שלנו יש עוד פעם מילים דווקא שמים שיניים של זהב בשביל היום. זה היה ככה אומנם.

עד היום, עשרות שנים כבר, אנחנו עומדים כאלה וולכים לרוחבי שיניים ומוכרים את השיניים של זהב וקמים שם. ואת השן הזאת הם מטיחים אותה ומוכרים אותה. ושם זהב יוצמר בקרה. ומה שם שם של זהב?

זה בשביל היום. אני יודע.

אני יודע.

כן, אז כנראה שהתלמוד הבבלי לא דיבר על הגרוזינים.

התלמוד הבבלי, המשנה... אתה מבין?

המשנה כאן דיברה על כאלה שהם לא מתגאים בזה,

ובשבילם זה תכשיט.

העניין הזה של פאה נוכרית,

אתם שומעים?

יש

בגמרא במסכת כתובות,

חז'ל שמביאים מהפסוק, ופרע את ראש האישה שבסוטה.

לומדים חז'ל, עזרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועות ראש.

בא שלטי גיבורים,

וכותב שמהמשנה פה מוכח

שמותר לאישה נשואה לצאת עם כיסוי ראש.

העשוי משיער חברותיהן.

שהרי פרשו המפרשים שפאה נוכרית

שהתירו לצאת עימה עם מקבעת שמדביקים עליה שיער נאה,

והנשים מניחות אותה על ראשן כדי להתקשט בשיער.

והרי במשנה מדובר באישה נשואה,

שבגמרא אמרו, אף על פי שפאה נוכרית היא בכלל התכשיטים,

שאסור לצאת עימה עם לרשות הרבים,

אבל התירו לצאת עימה לחצר כדי שלא תתגנח על בעלה.

אז מה אתה רואה?

שמדובר פה בפאה נוכרית

של אישה נשואה,

ובכל זאת התירו לצאת בה.

אבל הייתה בעיה של לצאת בה לרשות הרבים.

זה אסרו.

אבל בלי, שלא לרשות הרבים, אומר הבעל, השלטי גיבורים,

מותר.

שאלת השאלה,

אבל יש דין של שיער באישה ערווה.

מה עם זה?

אומר השלטי גיבורים,

הדין של שיער באישה ערווה לא נאמר אלא בשיער הדבוק לבשרה ממש,

ונראה גם בשרה עם השיער.

גם האיסור של פריעת ראש אינו אלא באופן זה שעל ידי השיער שבה,

הרי

רואים את בשרה.

אבל באופן שזה כיסוי גמור,

שאין דבוק לבשרה,

אלא תלוש ממנה,

באופן שכזה מותר.

כך סובר בעל השלטי גיבורים.

גמרא במסכת ערכית דף זין עמוד ב' אומרת

שאישה שהייתה לה פאה נוכרית

ואמרה לפני מיתתה שייתנו אותה לביתה.

מותרת הפאה בהנאה.

אבל אם לא אמרה כן,

הרי הפאה נחשבת כגופה ואסורה בהנאה.

זאת אומרת, ידוע שדבר שהוא מתייחד למת,

אסור בהנאה.

אם אמרה מראש שייתנו את זה לביתה,

אז באופן שכזה,

הפאה הזו מותרת.

זאת אומרת, אחרי שהיא מתה, אפשר להוציא ממנה. כן.

וכתב על ככה שלטי גיבורים,

שאין ללמוד משם שהפאה נחשבת כגופה ואסור לאישה לצאת להתקשט בה.

שהרי בסוגיה שם מוזכר שהיו נשים צדקניות שהייתה להן פאה נוכרית.

ומדובר בנשים נשואות.

הוא מוכח שאין איסור לנשואה להתקשט בפאה נוכרית.

ולכן הוא הולך ומסביר את זה בדרך אחרת.

ופה הייתה הסברה של החזונית של החזונית,

שגם הרב שפירא ערך להגדיל,

שהוא התיר, אני הבנתי, החזונית שהתיר פאום,

שזה בסדר.

אבל הבאר שבע

זה שו״ת,

שו״ת באר שבע זה נקרא,

שהוא מביא כמה וכמה טעמים לדחות את הראיות של בעל השלטי גיבורים.

ויש רבים אחרים שדוחים את הראיות שהביאה באר שבע.

אנחנו פה, במעש שיש בידינו,

לא נוכל להאריך בזה, משום שכל ראיה וראיה זה זמן נפרד שצריך להקצות לזה.

אבל מתוך הדברים אנו רואים שהדברים אינם פשוטים

כלל ועיקר לבוא ולומר בוודאי מותר,

אינם פשוטים לבוא ולומר בוודאי אסור.

לכן,

כל אדם ינהג כהוראת רבותיו.

אם ידוע

בעדה מסוימת שככה היה דרך האימהות ללכת,

יש עניין בזה של אל תיטוש תורת אמך.

אבל השאלה היא אם עובדים בדיוק.

אבל,

כשאבות אבותיו הלכו ולא מדרדרים את זה לכאילו של דעים. כמובן שאני מתכוון לומר

שאישה שרוצה להחמיר יותר מאימה

וללכת עם כיסוי ראש רגיל,

כן,

לא יהיה בזה עניין של אל תיטוש.

אדרבה, היא רוצה להחמיר ללכת בכיסוי ראש שמקובל לכל הדעות ככיסוי ראש.

אבל אני מדבר במקרה הפוך.

שאישה שאימה נהגה ללכת בכיסוי ראש מלא והיא רוצה להקל ללכת

בפאה נוכרית.

זה בעייתי.

פה יש לה בעיה.

לכן,

בשאלות כאלה צריך לדעת

שלקחת

רבה, כל אחד שיהיה לו את הרב שלו,

כמובן לא רב רפורמי

ולא אחד כזה שמחפש להקל,

אלא באמת ללכת לאדם פוסק, פוסק אמיתי,

להביא לפניו את כל הצדדים שבשאלה,

ומה שיפסוק, כך יעשה.

אבל זה קצת מוזר בשביל הרב חניצקי,

אני הבנתי שהוא מתנגד לזה.

הרב שטרן, הרב בוזנר, הוא גם מתנגד להם, אתה יודע, זה נכון?

אני לא שמעתי על דברים כאלו.

הם התינו?

בעצמם. אני לא יודע. או שהם נקודתי בכל נושא בנפרד.

אני אומר לך שכשאני באתי לשאול פעם את רב חיים קרניאבסקי

שאלה שכזו,

אמרתי לו,

הרעש הגדול שעושים מסביבות הפאה הנוכרית,

מה האמת בכל העניין הזה?

אז הוא אמר לי,

יש הרבה פוסקים שמתירים את זה.

זאת אומרת, זה לא כמו שיוצרים כאילו שיש אחד שהתיר,

שניים שהתירו והאחרים כולם מוסרים.

לא.

אבל שאלה מה הם התירו? יש הרבה פוסקים שמתירים את זה. יש הרבה פוסקים שמתירים את זה.

אבל כעבור זמן, זאת אומרת,

לא עובר זמן, ואז הוא אומר, אבל אם יש,

אם האמא הלכה בצורה של כיסוי ראש מלא,

כן, לא בפאה הנוכרית,

אז יש עניין שאלת איתו שתורת אמך.

הרב קרניאסקי דיבר על פוסקים קטונים?

לא שאלתי אותו מי.

הוא בא לומר לי שבסך הכל העניין הזה מוטל במחלוקת גדולה,

אם מותר או אסור,

או מאחר ומחלוקת גדולה,

אז ממילא הוא לא רצה לבוא ולומר אסור, לא רצה לבוא ולומר מותר.

כל אחד יעשה כהנהגה של בני משפחתו,

בני ביתו.

אם האמא הלכה כך, אז מסתם אז צריך שגם הוא ינה כך.

גם הבט ינה כך.

למרות שיכול להיות שזה בדוק.

אבל, אבל, מסתמה,

אני אומר מסתמה, אני לא בדקתי, מסתמה,

שפאות כאלה שהן שונות,

שונות ממה שהיו הולכים פעם,

פה צריך כבר שאלה חדשה.

אי אפשר להסתמך מכוח מה שהלכו פעם,

גם על הסגנון שהולכים היום.

הרי שהחזון נשמע, הוא לא התכוון לקסטה, הוא התכוון לפאה עניפה כזה.

יודעים שזה פעם, ברור. נכון, זה לא רק כזה שיהיה הפתעה של דור. זה לא הגיוני שהוא הסכים לדוק. זה דעתך ודעת אחרים,

אבל אני לא יודע לומר לך פסק הלכה בעניין. לדעתי כדאי

ללכת לשאול מורה הלכה,

שיבוא ויגיד האם על שיער, על פעות שכאלה, כמו של היום,

האם גם על זה יש מי שמתיר, או שבזה כולם אוסרים.

אני נזהר בלשוני, משום שזו שאלה באמת שיכולה לגרום

או לשלום בית, או חלילה לבטל שלום בית.

לכן מן הראוי שזוג שבא לעשות דברים בבית,

קודם יבוא וישאל,

יקבעו לעצמם שניהם

רב שיפסוק להם בכל העניין, בין לטוב ובין למותר.

רק כשיש דבר כזה, אז זה הרבה יותר קל, כי אז

גם הבעל וגם האישה מקבלים עליהם, ככל אשר יורה,

אותו רב יעשה.

מובן?

אבל אם אין רב, אז זה בעיה. אז כל אחד מחפש לו את מה שנוח לו.

בגלל שאין.

השאלה היא, אנשים לא מחפש רבים שמתירים.

תמיד,

מישהו יש לו משהו ומחפש איזה רב שמתיר,

הוא שומע מישהו, שמע, הרב הזה, ואז הוא הולך אליו ומקים. העניין הזה, העניין הזה הוא לא נכון לא רק לגבי פאה,

אלא לגבי כלל השאלות בהלכה.

לדעת שאתה הולך לשאול בשביל לדעת מה רצון השם בדבר,

ולא בגלל שאתה מחפש עילה בשביל להקל עליך את העניין.

אתה מבין?

אם אתה מחפש באמת לדעת מה דעת תורה בעניין, אז טוב, מאה אחוז.

אבל אם אתה מחפש רב שיתיר,

אז אתה פותח ספר דפי זהב,

ומתוך הספר דפי זהב אתה בודק מי המקלים ומי זה,

ואז אתה מצלצל לשמוע ישירות שהוא אמר מותר, ובזה גמרת את הסיפור.

כך לא בונים תורה, תורה צריך לדעת מה האמת,

לא לפי מה שנוח לי.

בסדר?

טוב,

אנחנו נסיים בזה היום.

תסדרז, רונין.

לא, אנחנו נסיים בזה.