הרב אבנר עוזרי | מסכת שבת סד ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת תסד עמוד א',

שורה אחת קודם בשורות הרחבות.

למדנו בשיעור האחרון

על עניין של

דברים שעשויים מנוצות של עזים.

שק

או

קלקלקלק וחבק, שזה סוג של דבר

שגם כן עשוי מנוצה של עזים.

קלקלקלק וחבק זה קמיר רצועות

שקושרים בזה את העוקף של הבהמה.

הגמרא למסקנה הגיעה שדווקא דבר שהוא תבוי והריג מקבל טומאה.

בין בתומאת מת, בין בתומאת שרצים.

תבוי פירושו שהוא לוקח כמה חוטים דקים

מהנוצות של העזים,

ותובע אותם יחד. כלומר, לוקח כמה וכמה והופך אותם לחוט עווה אחד.

זה נקרא תביעה.

אז דווקא דבר שהוא תבוי והריג, בדומה לשק.

אבל אם זה דבר שאינו תבוי והריג,

אז באופן הזה הוא לא מקבל טומאה.

כך

הגענו במסקנה של השיעור האחרון.

מהיכן למדים אנו שאין הבדל בין טומאת שרצים לבין טומאת מת,

ובשניהם הדין הזה ששק מטמא,

או הדומה לשק,

שזה תבוי והריג,

זה נלמד מכוח גזירה שווה של בגד ועור.

מצאנו בפרשת שרצים,

שאמרה שם תורה בגד ועור,

כתוב בפרשת, בחומש ויקרא יא ל' ב',

בפרק יא פסוק ל' ב' נאמר, וכל אשר יפור עליו מהם במותם יטמא מכל כלייעץ או בגד או עור או שק.

זה טומאת שרצים.

וגם נאמר בגד ועור לגבי טומאת מת,

שהרי במלחמת מדיין במדבר ל' א', פסוק כ',

נאמר, וכל בגד וכל כלייעור וכל מעשה עזים וכל כלייעץ ידחתהו.

אז למדים בגד ועור האמור במת, מבגד ועור האמור בשרץ.

כמו שבגד ועור האמור בשרץ,

מה שיוצא ובא מן העזים,

זה רק בתבוי והריג,

אבל אם אינו תבוי והריג אז לא מקבל טומאה,

ועדיף לגבי טומאת מת,

לא יהיה טומאה אלא לתבוי והריג.

עכשיו נראית המשך הברייתא,

כן, בשורה הרחבה הראשונה בדף סד עמוד א',

ומה בגד ועור,

האמור במת,

טמא כל מעשה עזים,

אף בגד ועור האמור בשרץ,

טמא בהם כל מעשה עזים.

כמו שלמדנו,

טומאת מת מטומאת שרץ,

על ידי הגזרה השווה של בגד ועור,

ללמד שדווקא דבר שהוא תבוי והריג יקבל טומאה,

אבל אם אינו תבוי והרוג, אינו מקבל טומאה.

כך למדים אנו גם להפך.

למדים ממת לשרצים.

כמו שבבגד ועור האמור באמת,

טמא כל מעשה עזים,

כל דבר שהוא תבוי והרוג.

גם קלקלה וחבק, קלקלה וחבק, אמרנו שזה סוגי רצועות

שקושרים אותן בשני צידי העוקף.

הקלקלה, קושרים אותו בחלק של העוקף שיותר קרוב לצוואר הבהמה.

קושרים את העוקף לצוואר הבהמה כדי שבזמן שהיא עולה להרים,

העוקף לא ייפול, לא יגלוש מעל גופה וייפול למטה.

וגם בצידו השני של העוקף נמצא שם קרן חגורה רחבה,

שזה נקרא חבק, מלשון שזה חובק את גוף הבהמה.

אז באה הברייתא ואומרת, כמו שמצאנו במת,

שטמא כל מעשה עזים,

כי לשון התורה,

וכל בגד וכל כליאור וכל מעשה עזים.

זה לשון התורה בתומאת מת.

ללמד שכל דבר שנעשה מן העזים,

בתנאי שהוא תבוי וערי כמובן,

מקבל טומאה.

אף בגד ואור האמור בשרץ,

טמא כל מעשה עזים.

כלומר,

גם בשרצים,

טמא את הקלקלה והחבק שהזכרנו.

אגב שזה לא שק, אבל זה בדומה לשק טבוי ואריגל.

נראה הלאה.

אין לי אלא דבר הבא מן העזים.

מניין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה.

באה הברייתא לומר,

מה יהיה הדין

אם זה דברים כאלה שלא באים מן העזים אלא משאר בהמות.

אם התורה אומרת וכל מעשה עזים יכולתי לחשוב שדווקא הדבר היוצא מן העזים.

אומרת הברייתא אין לי,

כלומר אין לי ראיה ללמוד שיהיה טומאה

במה שיוצא מן הבהמה רק במה שהיא עזים, רק מן העזים.

דבר הבא מן העזים זה אמרה תורה מפורשות וכל מעשה עזים.

אבל מניין לבוא לומר שיהיה טומאה גם בדבר שבא

מזנב הסוש ומזנב הפרה.

כלומר, גם אם הוא לקח את זנב הסוש וזנב הפרה וטבע אותם את הסערות שבזנב,

ועשה מהם חוטים, ואחר כך הרג מהם

את הרצועות כדוגמת הקלקלב והחבק,

שגם אז זה יקבל תומה.

תלמוד לומר או שק.

בתומה שרצים נאמר או, מכל כלי עץ או בגד או עור או שק.

האו הזה בא לרבות

שלאו דווקא הביאות בנעשה מן העזים,

אלא גם דבר שנעשה מזנב הסוש ומזנב הפרה.

שואלת הגמרא,

ואה פיקטה

לקלקלב וחבק.

איך אתה אומר שלומדים מהאו ללמד שגם דבר שנעשה מזנב הסוש ומזנב הפרה?

הרי כבר לקחנו את האו ללמוד מזה על קלקלב וחבק,

שמקבלים מהם טומאה.

בשיעור האחרון, הזכרנו את העניין הזה,

שישנה ברייתא האומרת, מנין לרבות הקלקלב ואת החבק? תלמוד לומר או שק.

אם כן,

קשה מאוד,

אם את האו אתה לוקח ללמוד על קלקלב וחבק,

מנין אם כן תבוא ותלמד שגם דבר הבא מזנב הסוש ומזנב הפרה?

עונה הגמרא, הני מילא מקמד אלי תגזירה שווה?

האשתא דאתא גזירה שווה?

אי תורלה.

כל מה שסברתנא של הברייתא,

שצריכים ללמוד טומאה לקלקלב וחבק,

מכוח האו שק, האו שכתוב שם,

זה הכל לפני שידענו את הגזירה שווה.

לא ידענו עדיין גזירה שווה של בגד ואור, בגד ואור.

טומאת שרצים אמת עומת משרצים.

במצב הזה היינו צריכים ללמוד את זה מהאו שק.

אבל עכשיו שיש גזירה שווה,

ממילא אז את הדין הזה שקלקלב וחבק מקבל טומאה,

זה אני יודע מכוח הגזירה שווה.

שהרי באמת מה מצאנו?

כל מעשה נזין.

פירושו,

כל דבר שנעשה מן העיזים.

גם קלקלב וחבק.

אם כן,

נוכל ללמוד את טומאת שרצים מכוח הגזירה שווה של בגד ואור,

שכשם שבאמת

תמח קלקלב וחבק, שהרי התורה אמרה לשון כולל יותר,

כל מעשה נזין, זה כולל את הקלקלב והחבק,

אז גם בטומאת שרצים יהיה אותו דין.

ממילא אז לא צריך את האו, האו הופך להיות מיותר.

אז לאחר שהגענו למסקנה שיש גזירה שווה והאו הופך להיות מיותר,

אז אם כן, נותר לנו האו ללמוד מזה שגם דבר הנעשה מזנב הסוס ומזנב הפרה יקבל טומאה.

הלאה. ואין לי אלא בשרץ

בטומאת מת, מניים.

איפה כתוב את האו שק

שמזה למדים שדבר שנעשה מזנב הסוס ומזנב הפרה מקבל טומאה?

זה נאמר בטומאת שרצים.

מניים נדע שגם בטומאת מת,

גם אז,

יהיה טומאת מת, גם לדבר היוצא מזנב הסוס ומזנב הפרה.

ודינו.

הברייתא מנסה לומר שלכאורה את הדין הזה אני יכול ללמוד מכוח בניין אב. בניין אב, כלומר, דימוי של טומאת שרצים לטומאת מת.

ודינו.

טומאת מת לטומאת שרצים. טימא באמת וטימא בשרץ. הרי מצאנו שהתורה טימאה באמת כל מעשה הזין.

וכן, לגבי שרץ, מצאנו שהתורה אמרה שהשק זה נעשה מנוצה של עזים.

מה כשטימא בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים?

כמו שלגבי טומאת שרצים אנו רואים

שאין הפרש בין דבר שנעשה מזנב הסוס ומזנב הפרה לבין דבר שנעשה מן העזים, מנוצות של העזים.

אף כשטימאה באמת, אז גם לגבי טומאת מת,

עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים.

אז גם לגבי טומאת מת נוכל להשוות

שיהיה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמו דבר הנעשה מן העזים.

ואז לכאורה,

אז לא צריך פסוק. ללמד שטומאת מת יש גם ביוצא מזנם הסוס ומזנם הפרה,

זה אני יכול לדעת מכוח דימוי שמדמי אנו את טומאת מת

לטומאת שרצים.

אומרת הגמרא, לא, אתה לא יכול ללמוד

לגבי העניין הזה טומאת מת מטומאת שרץ.

הן,

וכי כך הם הדברים ששווה טומאת מת לטומאת שרץ?

היא מרבה בטומאת ערב שהיא מרובה,

מרבה בטומאת שבעה שהיא מועטת.

מה יותר חמור, טומאת מת או טומאת שרץ?

במה?

שבוע ימים.

שבעה ימים.

וטומאת שרץ מה זה?

טומאת ערב.

ממילא זה יותר קל.

ממילא זה באים לומר,

מי אמר שהתורה תחמיר לומר שדבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה,

יהיה לו גם טומאה חמורה של טומאת מת?

אולי כל מה שהתורה החמירה לתת דין ליוצאים מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשי עזים,

זה הכל רק לגבי טומאת שרצים שהיא קלה יותר.

במה היא קלה? שטומאתה טומאת ערב.

אבל בטומאת מת,

שהיא חמורה יותר, אולי שם,

לא נשווה את היוצא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשי עזים.

מסכמת הברייתא, תלמוד לומר,

בגד ועור, בגד ועור לגזרה שווה.

בכל זאת,

אומנם לא נוכל ללמוד את זה מבניין עם, ראינו דימוי בעלמא,

אבל נוכל ללמוד

מכוח גזרה שווה,

שהם הזכרנו מקודם, שנאמר בטומאת שרצים בגד ועור,

ונאמר בטומאת מת, בגד ועור.

אז ממילא נוכל לומר, מה בגד ועור?

תראו בפנים,

נאמר בגד ועור בשרץ,

ונאמר בגד ועור ומת.

מה בגד ועור האמור בשרץ,

עשה הדבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשי עזים,

אף בגד ועור האמור במת,

עשה הדבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשי עזים.

אז גם בגד ואור שנזכר לגבי טומאז מת

לא יהיה הבדל,

אלא דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה שווה

לדבר הנעשה מן העיזים.

אין הבדל.

יקבל טומאה.

אם כן יוצא,

שהגזרה שאבו הצילה אותנו לדעת

כמה וכמה דינים.

גם הזכרנו את העניין הזה שהגזרה שמה מלמדת

שדווקא דבר שהוא תבוי ואריג,

אבל אם אינו תבוי ואריג אז לא מקבל טומאה.

וגם למדים אנו דבר נוסף, מת משרצים,

שכמו שבשרצים אין הבדל

בין הנעשה מן העיזים לבין הנעשה מזנב הסוס ומזנב הפרה,

ובדין לטומאת מת

לא יהיה הבדל ביניהם.

עכשיו צריך לדעת שהעניין הזה של גזרה שווה,

שלא שכל חכם יכול לדרוש מעצמו,

מצאנו פה מילה כזו,

מצאנו שם מילה כזו, נלמד אחד מהשני.

אם זה היה כך,

היו מתירים את האסור ואוסרים את המותר.

כל אחד,

יש לו את החופשיות להחליט לדרוש מה הוא רוצה.

הכלל הוא, אין אדם דן גזרה שווה מעצמו,

אלא אם כן קיבלה מרבו.

בנוסף למה שקיבלה מרבו,

צריך לדעת

שיש כללים בזה.

הכללים הם כך.

אם המילות שמהן מורכב גזירה שווה

הם מיותרים,

אז

לומדים את הלימוד זה מזה,

אפילו אם יש לנו איזושהי פרחה על הלימוד,

פרחה כבר קושייה בכל זאת.

אין בכוח הפרחה לבטל את הלימוד שנלמד מכוח הגזירה שווה.

עכשיו, למעשה כשאני מסתכל על בגד ועור,

מה שבנידון דיזנט,

תמיד גזירה שווה מורכב משני מקומות.

באחד כתוב

מילה כזו,

באחר כתוב אותה מילה,

למדים אחד מהשני, נכון?

יוצא שזה נקרא שני צדדים.

כל גזירה שווה היא מורכבת משני צדדים.

את הלמד

ואת המלמד.

נכון?

אה.

אז אם זה מורכב משני צדדים,

הכלל הוא כך, שאם זה מופנה משני צדדים,

כלומר,

הוא מיותר,

המילים הללו מיותרות

גם במת

וגם בשרץ.

פה אפילו אם יש פרחה,

לא מתחשבים בפרחה הזאת.

זה מה שנקרא בלשון הגמרא,

מופנה משני צדדים למדין ואין משיבין.

מופנה משני צדדים למדין ואין משיבין.

כלומר,

לומדים להשוותם זה לזה

ואין משיבין. לא מתייחסים אם יש תשובה, היינו פרחה על הגזירה שווה.

זה אם זה מופנה משני צדדים.

מאידך, אם זה דבר בכלל שהוא לא מופנה,

המילים האלה לא מיותרות,

לא מצד זה ולא מצד זה. כלומר, אין פה ייתור לשון בכלל.

בגד ואור האמור באמת, ובגד ואור האמור בשרץ

הוא נצרך כדי ללמד את עוסם הזין,

שבגד ואור מקבל טומאה בטומאת שרצים,

והוא הדין שבגד ואור מקבל טומאה בטומאת מת.

אם זה לא מיותר,

אז פה כולם מודים של לימדים ומשיבים. מה פירוש ללימדים ומשיבים?

אם יש תשובה,

כלומר פרחה,

אז ודאי שהפרחה מבטלת את הלימוד של הגזירה שווה.

מתי אם כן אני יכול להשתמש בגזירה שווה שאינה מופנית?

רק באופן שאין על זה תשובה, אין על זה קושייה,

אין על זה פרחה.

אבל אם יש לזה פרחה,

מתבטל כל הלימוד.

עכשיו השאלה נשאלת, מה יהיה הדין אם זה מופנה מצד אחד?

האחד מופנה והאחר נצטרך להיכתב.

האם במקרה הזה כוח הפרחה יבטל את הלימוד,

או שנאמר לא?

כמו שמופנה משני צדדים, למדין ואין משיבין, כלומר לא מתייחסים לפרחה,

אז גם כשזה מופנה מצד אחד לא מתייחסים לפרחות, אלא נשארים עם הלימוד, אגב שיש פרחה.

הבנתם?

בעניין הזה יש מחלוקת על האם מופנה מצד אחד למדין ומשיבין,

או למדין ואין משיבין.

זה בקצרה, במה שתמצאו בכל השס

במשך ימי חייכם.

אתם תראו את זה בכמה וכמה סוגיות.

פה אנחנו נכנסים קצת לעניין הזה.

באה הגמרא ואומרת,

מופנה.

מה זה מופנה?

הבגד ואור שאמור בטומאת שרצים,

וכן מה שאמור בטומאת מת,

זה מופנה.

כלומר הוא מיותר, לא צריך לכתוב את זה.

מאזינים ערבי יחם זה מופנה שאפילו אם יש פרחה,

לא מתייחסים לפרחה, לא מבטאים את הלימוד מכוח הפרחה.

די לאו מופנה אם נגיד

שאין פה איתור לשון בבגד ואור,

אלא נצרכו להיכתב גם בטומאת שרצים,

ונצרכו להיכתב גם בטומאת מת,

אם ככה היכא למי יפרח.

לכאורה אפשר להפריך את הגזירה שווה.

מה לשרץ שכן מטמא בך עדשה?

איך אתה רוצה ללמוד טומאת מת מטומאת שרץ?

הלוא מה רצינו ללמוד?

שבגד ואור האמור באמת

בא ללמד

מטומאת שרצים. כמו שבטומאת שרצים

אין הבדל בין דבר היוצא מזנב הסוס ומזנב הפרה לבין מה שנעשה מן העזים,

הוא עדין לגבי טומאת מת.

שואלת הגמרא, רק רגע, יש הבדל.

יש איזה מקום,

יש מקום לומר פרחה בעניין.

משום שטומאת שרץ

היא חמורה שמטמא בך עדשה.

עדשה זוהי שיעור כלשהו

שהוא פחות בכזית.

שומעים?

אז אם יש שרץ מת,

ושיעורו של השרץ או חלקיק ממנו

זה כעדשה,

אז זה מטמא.

אבל באמת,

אינו מטמא אלא בכזית.

זאת אומרת, יש פה איזשהו דבר שאני רואה

שמת קל יותר בטומאת שרץ.

אז אני לא יכול לבוא ולומר, תמיד אני מוצא שהמת יותר חמור. לא נכון?

כאשר אתה בא להסתכל,

מצד השיעור המטמא,

הרי השרץ חמור יותר מאשר המת.

למה זה דין התורה? אנחנו לא מבינים

בעניינים הללו של טומאה וטהרה. זה בגדר חוקים.

אנחנו לא מבינים מה הסיבה שהתורה נותנת טומאה לדבר כזה ולדבר כזה ולדבר כזה.

למה דווקא שמונה שרוצים מטמאים?

למה?

התורה אומרת שמונה שרוצים ודווקא מטמאים.

מה עם השמונה שרוצים אתה יודע?

החולד, העטבה, הרצב,

הנקה, כוח לטאה, חומץ, תנשמת.

אלה הם השמונה שמטמאים במותם, כשהם כבר מתים כמובן.

לא כשהם חיים.

אבל שאר השרצים

לא מטמאים.

למה?

מה העניין של מת? למה באמת מת מטמא? אתה יודע למה?

אנחנו לא יודעים.

מה הבנתי?

זה הדין.

זה הדין. הדין אומר ששיעור של טומאה בשרצים זה כעדשה.

לעומת זאת, שיעור המטמא באמת זה דווקא כזית.

אם כעדשה זה לא מטמא.

כן.

אם יש בשר מן המת כזית מטמא.

אבל פחות מכזית, אפילו שיש בו כעדשה, הוא לא מטמא.

למה?

ככה.

אנחנו לא יודעים תאמין.

סעדי.

על כל פנים,

מאחר ואתה רואה שיש חומרה מסוימת, שיש בשרץ מה שאין באמת,

היה מקום לבוא ולומר איך אתה לומד

מת משרת לגבי שיהיה טומאה גם ליוצא מזנב הסוס

ומזנב הפרה.

שמא?

מאחר וטומאת מת היא קלה יותר לגבי השיעור,

שרק בקזית,

אולי גם לא יהיה טומאה, אלא יוצא מזנב הסוס ומזנב הפרה.

אלא ודאי חייבים לומר שזה מופנה.

מה זה מופנה?

שאכן

יש פה ייטור לשון,

הבגד והעור הוא מיותר.

אז כשזה מיותר באמת,

אז כבר אמרנו את הכלל. למדין

ואין משיבין. מה זה למדין ואין משיבין?

גם אם יש פרחה, לא מתייחסים לפרחה.

מובן.

ועל זה מבארת הגמרא,

לא יהיה אף נו יהיה מופנה.

לא יהיה פירושו באמת, אתה צודק,

בגד ועור שנמצא באמת ובשרצים

הם מיותרים.

הלשון מיותר.

למה באמת מיותר?

למה לא נבוא ונגיד שבלעדי הפסוק לא הייתי יודע

שבגד ועור יהיו מטמאים,

יקבלו טומאת שרצים או טומאת מת?

למה אתה אומר שזה מיותר?

אז בואו נראה את הגמרא בפנים.

מי יכדי שרץ יתקש

לשכבת זרע דכתיב

איש אשר תצא ממנו שכבת זרע,

וסמיך לאיש אשר יגע בכל שרץ.

מצאנו בויקרא כב פסוק ד',

שהפסוק שם דיבר על טומאת שכבת זרע.

ובסמוך לו, בפסוק אחריו נאמר, איש אשר יגע בכל שרץ.

כלומר, התורה הכישה את

טומאת שכבת זרע לטומאת שרץ.

וכתיב בשכבת זרע

וכל בגד וכל אור

אשר יעלה בשכבת זרע. כבר כתוב לגבי שכבת זרע שבגד ועור מקבל טומאה.

אם כן, לא היה צריך להיות כתוב לגבי טומאת שרצים בבגד ועור,

נוכל ללמוד זאת מכוח מה שהתורה,

הכישה את טומאת שרצים לטומאת שכבת זרע,

ששם הצענו שבגד ועור מטמא.

אז למה נקרא בכל זאת בגד ועור

בטומאת שרצים?

בגד ועור זה כתב רחמנא בשרץ, למה לי?

שמאמינה להפנויה.

מה אשמה מזה?

שזה מיותר.

אז אם זה מיותר,

בשביל ללמד אותנו את הדינים הללו שאמרנו,

שיוצא מזנן הסוס ומזנן הפרה,

מטמא באמת, כמו בשרצים.

זה גופה.

מובן?

הלאה?

שואלת הגמרא, ועקתי מופנה מצד אחד הוא.

למה אתה מסתפק במה שאתה אומר שבגד ועור האמור בשרצים הוא מיותר?

אבל זה עדיין לא מופנה משני צדדים. זה מופנה רק מצד אחד,

היינו רק בגד ועור האמור בשרצים הוא מיותר.

נכון?

ממילא במצב הזה אנחנו נכנסים למחלוקת. יש מי שאומר שאם זה מופנה רק מצד אחד,

אז במדיעין ומשבעין.

כלומר, אפשר לעשות פרחה ולבטל את הלימוד של הגזירה שווה.

אז בשביל לא לבטל את הלימוד חייבים שיהיה מופנה גם מהצד השני, גם באמת.

זו הגמרא שואלת.

והכאתי מופנה מצד אחד, ועדיין הגזירה שווה זו היא רק מופנית, פנויה, מיותרת מצד אחד, היינו בשרץ ולא באמת.

הנחלמאן דאמר מופנה מצד אחד למדיעין ואין משבעין.

אז זה בסדר.

כלומר, לפי מי שאומר שאפילו אם זה רק מופנה,

מיותר מצד אחד,

כבר אז אני יכול ללמוד את הגזירה שווה, ואני לא מתייחס לפרחה, לא מתייחס לתשובה,

אז בסדר.

לא אכפת לי שאתה יכול לומר פרחה, מה לשרץ שמטמא בעדשה?

תאמר באמת שמטמא רק בקזית.

אני לא מתייחס לזה, משום שיש פה מופנה מצד אחד, דהיינו הבגד והעור האמור בשרץ,

הוא מיותר.

ודי בזה, כדי שלא נבטל את הגזירה שווה מכוח הפרחה.

אלא למדיעין אמר לימוד גזירה שווה, אבל יש מי שעוד צובר שאם זה לא מופנה משני צדדים,

אז כן יכולים לבטל את הלימוד גזירה שווה אם יש פרחה.

מה אי קלאם נאמר? לשיטתו,

מה נאמר? כלומר, אז איך אתה יכול ללמוד טומאת מת מת מטומאש שרץ לגבי זה שעשה דבר רבה מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים?

עונה הגמרא, דמת נעמי, אף נו יהיה מופנה.

גם הנאמר באמת, בגד ועור שנאמר באמת, גם שם זה מופנה, מיותר.

למה זה מיותר?

מי הקדמת יתכס לשכבת זרע.

מצאנו גם שהתורה הכישה את המת,

טומאת המת לשכבת זרע. וכתיב

והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו לשכבת זבע.

שם נאמר בפרק כב',

בחומש ויקרא, פרק כב', פסוק ד', נאמר הדין הזה,

שטמא נפש או איש אשר תצא ממנו, מה זה טמא נפש? טומאת מת.

תורה הכישה את טומאת מת לטומאת שכבת זרע.

וממילא, וכתיב שכבת זרע וכל בגד וכל אור. והרי גם בתאומאת

שכבת זרע המת, הוא כבר כתוב בתורה מפורש בכל בגד וכל אור.

אם כן, בגד ועור זה כתב רחמנה באמת, למה לי? אז למה התורה כתבה באמת?

שמאמינה לאפנו יהיה,

מזה נלמד?

שזה מיותר, גם בגד ועור האמור באמת,

גם בגד ועור האמור בשרץ.

זה, הם שניהם מיותרים.

ממילא במצב הזה,

גם אם היה לנו פרחה,

מעלה שרש כאל מטמא וכעדשה, כלומר באמת שאינו מטמא אלא בכזית,

לא מתייחסים לפרחה הזו ולא מבטלים מכוח פרחה זו את הלימוד של הגזירה שווה,

אלא לומדים

שכמו שבטומאת שרצים,

כמו שבטומאת שרצים

עשה דבר הבא מזנב ההיסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים,

אף בטומאת מת עשה דבר הבא מזנב ההיסוס ומזנב הפרה כמעשה מזין.

תדעו, שענייני הטומאה וטהרה הם דברים חדשים.

לכן,

הרבה לא מוצאים את ידיהם ורגליהם.

אבל אני יכול לקצר לכם את התהליך,

כן? בקצרה, ממש בקצרה, לסכם את כל הסוגיה מראשה ועד סופה.

בלי הרבה הרבה מאמץ.

השאלה אם אתם בנויים

להיות מרוכזים לשמוע את כל הסיכום של השיעור הזה.

אתם בנויים לזה או לא בנויים?

מה?

היה אישור אחד אחד.

לא הבנתי.

מה אתה רוצה? אפשר ב-2.

למה ב-2? אפשר לעשות את זה בחצי שיעור, לא רק ב-2.

ברוך אתה, נוי.

מה אחרון?

כאן כל הסוגיה עוסקת

בסוגי דברים שמקבלים טומאה,

אם בשרצים, אם באמת.

כן?

עכשיו, מה שהגמרא התמקדה כאן זה על העניין הזה של שק או דברים הדומים לשק.

מה זה שק?

ממה עשוי שק?

אז למדנו שהשק עשוי

זה שלוקחים

את הסערות של העזים.

ולוקחים, וטעובים אותה, טביעה פירושו, לוקחים את החוטים הדקים

ועל ידי הטביעה

עושים הם מכל קבוצת חוטים דקים, עושים חוט עבה,

וזה הטביעה.

ולאחר הטביעה,

הורגים אותם.

הורגים. מה זה הריגה?

שתי וערב.

כאשר, אתם יודעים איך מייצרים את הבגדים?

ראיתם פעם מכונה שמייצרת את הבגדים?

אה?

לא יודעת, אתם לא יודעים.

בכל אופן, יש איזשהו,

בהמשך אנחנו נראה את זה, בעזרת השם,

בפרק 13,

שהוא מצייר לנו את העניין הזה של הריגה.

זה אחת הרי מהמלאכות שאסורות בשבת, ההורג.

איך היו הורגים?

היה חוטים שהייתה, היו יורדים מהכובד העליון לכובד התחתון, זה נקרא.

קבוצת חוטים נמצאים יותר למעלה, קבוצה אחרת נמצאת יותר למטה,

והיו זורקים את חוט הערב בין שני המערכות הללו של החוטים.

זה היה עשוי ככה.

שורת חוטים כאן, שורת חוטים כאן,

וכך היה מכניס ביניהם את חוט הערב.

כשאוויר לפה,

שוב באה המכונה והעלתה את החוטים שהיו תחתונים, העלתה אותם להיות עליונים,

ואת העליונים הפכה אותם להיות תחתונים,

ושוב זרק את חוט הערב לצד שני,

וכך הרגו את הבגדים.

זו הייתה צורת ההריגה שבזמנם,

אינני יודע אם גם היום, ייתכן שזה אותו עיקרון.

לא בדקתי.

עכשיו,

אם אדם לוקח

נוצה של עיזים וטובט אותם לחוטים,

ולאחר מכן הורג מהם,

היו משתמשים מהאריגת החוטים הללו לצורך לבוש הרועים. הרועים,

לאחר והחוטים הללו, היו עבים,

והם היו כמובן מסתובבים בחוץ.

פעמים שזה אימות הגשמים,

מצטיחים מהם משהו להגן על עצמם.

אז היו לובשים את הלבוש הזה שנקרא שק.

כן?

אבל באה הגמרא לאוהל ואמרה שלאו דווקא דבר שהוא עשוי ללבוש של אדם,

אלא גם קלקלה וחבק,

שזה סוג של דבר שהרגו אותו,

וגם כן טבעו את החוטים מן העיזים מקודם לכן.

הקלקלה אמרנו שזה כעין רצועה,

שבהם קושרים את החלק האוכף שבסמוך לצוואר הבהמה,

וקושרים את האוכף

על ידי הרצועה הזו לצוואר הבהמה,

ובצד השני היו קושרים גם כן רצועה שבדומה לזה,

וקושרים אותה לבטן הבהמה.

כך שהאוכף לא יזוז,

אלא יהיה קבוע במקומו על גב הבהמה.

זה קלקלה וחבק.

השאלה היא, האם זה מקבל טומאה

או לא.

בתורה מצאנו שיש טומאת שרצים בשק.

שק זה עשוי

שהרועים לובשים את זה.

זה עשוי ללבושו של אדם,

גם אם לא כלל בני האדם, אבל הרועים לובשים את זה.

אבל הקלקלה והחבק,

שאינו מיועד אלא לצורך קשירת האוכף על גב הבהמה.

אלמלא התורה, לא הייתי נותן לזה טומאת.

באים חז'ל ולמדו שמכיוון שעשוי כשק,

היינו לוקחים את החוטים הטבעויים מהנוצות של העזים

והורגים את הרצועות הללו,

קלקלה וחבק,

מקבלים טומאה.

עכשיו,

למדים אנו שדווקא דבר שהוא טבוי ואריג,

אבל דבר שאינו טבוי ואריג לא מקבל טומאה.

לכן,

נזכר בשיעור שעבר העניין הזה של חבלים,

שהחבל היה מיועד למדידה.

חבלים שהיו עושים אותם לא בצורה כזו שזה טבוי. היה אריג אמנם, אבל לא טבוי.

לא היו לוקחים נוצות של עזים וטובים אותם מקודם לכן,

שיהיו חוטים עבים יותר.

אלא לוקחים נוצה של עזים וקולעים אותם עם נוצה אחרת,

וכך בדרך הזו עשו את החבלים.

באה הגמרא והיא אמרה שמאחר וזה לא טבוי,

גם אם זה אריג,

מאחר וזה לא טבוי, זה לא מקבל טומאה.

לאחר שסיכמה הגמרא שטומאת שרצים,

עברה הגמרא ללמד מזה גם על טומאת מת.

שגם טומאת מת, כנ״ל,

אלה שהזכרנו, שק

או קלקילי וחבק,

מקבלים טומאה.

למסקנה, מהיכן למדים

שבטומאת מת

יהיה טומאה

לכל היוצא מן העזים,

כקדום מפורש בתורה,

וכל מעשה עזים תתחתו.

במלחמת מדינה היו צריכים לטהר את מה ששבו בשלל.

אז נאמר שם, לשון הפסוק,

לכל בגד וכל כליאור וכל מעשה עזים וכל כליא עץ תתחתהו.

מה זה תתחתהו?

תטערו אותם בטומאה.

על כל פנים, זה נותן לנו את ההבנה

שדבר שהוא נעשה מן העזים, מקבל טומאה. אבל מה, אם לא היה את הפסוק

בשרצים, לא הייתי יודע למעט חבלים.

הייתי אומר, כתוב, כל מעשה עזים.

ומילא, גם חבלים, שהם לא נעשו בצורה של תבוי וארי.

לכן למדים אנו בגזרה שווה.

איזה גזרה שווה? בגד ועור,

שנאמר בטומאה שרצים, ובגד ועור האמור בתומאת מת,

ללמוד אחד מהשני.

את הטומאת מת, מטומאת שרצים אני לומד

ללמד את דווקא תבוי וארי.

טומאת שרצים מטומאת מת אני לומד, שגם קלקלקלק וחלק מקבל טומאה.

כן?

לאחר מכן, הוסיפה הגמרא גם ללמוד,

שדבר שנעשה מזנב, הסוס הוא מזנב, הפרה מקבל טומאה.

למה לא?

זה מקבל טומאה הן בשרץ והן במת.

למה לא נאמר פרחה, איך תוכל ללמוד מת משרץ?

הלא מת

הוא קל יותר מן השרץ במשי שיעורו כדי להעביר טומאה זה רק הזית.

בשונה מן השרץ שטומאתו בשיעור נמוך או פחות יותר,

בקה עד השער.

בכל זאת, אבל מאחר וזה מופנה משני צדדים

למדים ואין משיבים.

כלומר, מצאנו שגם התורה היא קישה, גם את הטומאת שרצים

וגם טומאת מת לשכבת זרע, וכבר נאמר בשכבת זרע, הבגד ואור.

אז הבגד ואור שאמרה תורה במת, והבגד ואור שאמרה תורה בשרצים,

מיותרים.

מכוח שהם יתרים למדים אנו את הגזרה השווה הזו,

גם אם יש פרחה, כי הכלל הוא,

ופני משני צדדים למדים ואין משיבים.

מובן?

השתדלנו בזמן הקצר שיש לנו לסכם את הדברים.

זה לא קשה.

זה פשוט צריך לשנן. ענייני טומאה וטהרה צריך לשנן,

כי אנחנו רחוקים מזה.

רוב הציבור

לא עוסק בענייני טומאה וטהרה.

זה דברים ש...

איך אומרים?

זר מהם.

דברים שגם...

זה לא עניינים של דיני ממונות, ששם יש סברות וטעמים.

זה דינים.

ככה דין וככה דין. זה הכל.

טעמים אין לנו, אנחנו לא יודעים. זה בגדר חוקים, אמר הרמב״ם.

בואו נראה ברש״י.

זה בדור אחרון? אנחנו לא יודעים שבדור אחרון הגבוהים ידעו.

מה?

בדור אחרון הגבוהים ידעו?

מיס טעמה?

לפני התנאים.

מה?

התנאים כן ידעו או בסופו של דבר?

התנאים ודאי ידעו.

התנאים עסקו בכל הש״ס כולו.

לא תפסו דווקא חלק אחד מהש״ס.

למדו את הכל. מה? מי זה מדבר? מי?

נכון מאוד.

נכון מאוד. גם למדנו את זה בברש.

מה? מה? לא הבנתי.

האור של הדהימה, זה דהימה טעומה, דהימה גסה, כן? כן.

ודאי שלא.

ודאי, צריך להיות דווקא דבר שהוא מותר באכילה.

נכון מאוד.

נראה את רש״י, כן?

תראו יחד איתי את רש״י.

רש״י, דיבור המתחיל, אין לי אל הש״ק.

אתם רוצים את רש״י?

כן.

אין לי אל הש״ק העשוי ללבוש רועים.

קלקלי מסריך של סוס.

כן. חלק של סרגא מאוקף.

כבר ביארנו מה זה, ועושינו...

מנוצה של עזים תבוי והריג

יכול שאני עם הרבה החבלים וההמשכות

שעשויים למדוד וקולעים מן הנוצה כמו שנתלישה ואינו תבוי

אלה החבלים וההמשכות מהחבל הזה לא תבוי, אין טומאה

ולא דבר מלך קולע שלוש נימין דלהל, דעתם תבוי הוא וזוהי הריגתו

רשי אומר שלעיל אמרנו שיש

דבר כזה שהעני קולע לביתו כי אין תכשיט

שעשוי מנוצה של עזים

לוקח שלוש נימין מן העזים

צובע אותם בכל מיני צבעים

וקולע אותם אחת באחת

כן, ידוע מה זה קליעה, כן? כמו הצמה, שעושים צמה זה קליעה

אז דעתם תבוי הוא וזוהי הריגתו, זה כן נקרא תבוי

וגם ככה הורגים אותו, יכול שאני מרבה, הואיל וכתיב קול

האם נרבה גם את החבלים והמשכות?

ודין הוא שלא נרבה ולא צריך קרע למיעוטם

מכוח הסברה נראה שלא

שלא נרבה את החבלים והמשכות, ממילא לא צריך פסוק כדי למעט חבלים והמשכות?

הן תמיההו, וכי דברים מכוונים הם?

כלומר, וכי

כך הוא הדבר שלא נוכל להרבות אותה?

אם יקלמת טומאת שרץ, שייקלע,

כלומר, אם יקלמת טומאה לחבלים ומשכות, יקל לך בשרץ.

איפה מצאנו שאין טומאה לחבלים ומשכות? בתאומת שרץ,

שטומאתו קלה, טומאת ערב.

נקל גם אנחנו במניין אף זה, באמת, שטומאתו חמורה, טומאת שבעה.

האשתא דעתיה גזירה שווה, וכי היכד יעליף מת משרץ

למהות החבלים ומשכות,

יעליף נמי שרץ ממת לכל מעש העזים, לרבות קלקלי וחבק.

כמו שהמת לומד מהשרץ, שדווקא דבוי ואריג, ולא כוונים ומשכות,

הוא הדין שלומדים גם להפך, שרץ ממת,

שדבר שהוא כן דבוי ואריג, מתקבל טומאה.

אין לי אלא בשרת דאו, שא, קטם, כתיב.

המילה או כתובה שם.

איב רבה לטמא דבר הבא מזנם הסוס בטומאת ערב, ודא רבה.

שהיא מרובה, שכל המגעות טומאת ערב הן.

בדשרץ, צפוי לבלה,

שכבת זרע,

מגע עזב, ומגע תממת.

כלומר,

יש הרבה הרבה טומאות שכל טומאתן זה רק טומאת ערב, היינו עד הלילה.

תרבה אנו בטומאת שבעה, שכן מועטתי.

הרי טומאת שבעה היא לא כל כך מצויה כשאר הטומאות,

שאינה בכל המגעות, אלא במגע המת בלבד.

רק אדם שנגע באמת הוא

נטמא שבעה ימים.

אבל אדם שנוגע במי שנגע באמת,

אז טומאתו טומאת ערב בלבד.

מופנה, צריך שתהיה גזירה שווה זו.

שני תיבות.

זה בגד ועור מופנים למדרש שלא היו צריכים לגופן.

ומאחר שמופנים ללמוד גזירה שווה,

הווה לי כמדכתיב דרשה בקרא בהדיא ואין משיבין עליה.

ואילם נפנה אמרינא לגופן באו

ולא ילפינא להמיל תמיניו. ממנו לא נוכל ללמוד

את הדבר הזה מהם,

ללמוד

מת משרץ.

דעיקה למיפרח.

בגלל שיש פרחה ששרץ הוא חמור יותר, שטומאתו בעדשה, ולא, ואילו באמת, זה רק בקזית.

ואוה דין דמצל ממרחקא יגזירה שווה קמאיתא. רשי אומר, הפרחה הזו,

יכולנו כבר לומר אותה, כבר לא היית, כבר בהתחלה.

ומי הוא אסקל לחולה ברייתא ברשע.

הוא עדיף קודם לסיים את כל הברייתא,

ופריחא דסולק בבנה.

ורק בסוף הוא הקשה על הסיומת של הברייתא ועל המעשה הקושייה הזו,

שלא נוכל ללמוד

מת משרץ,

בגלל הפרחה הזו שאמרנו שמת,

רק בקזית,

בשונה משרץ הוא חמור יותר, אפילו בעדשה.

זו פרחה שיכולנו להפריך אותה כבר בתחילת הברייתא.

ובשינויה דמשנן הנבאה מתרצנם היא קמאיתא.

בתירוש שמתרסים

את הסיומת של הברייתא,

אז גם נוכל לפרש על פי זה גם את הקמאיתא, גם את החלק הראשון שבברייתא.

ליה אף נויה,

ליה באמת,

וכתיב במשקמת זרע דבגד ואור טמאים הם בו.

מצד אחד הכתובין בשרץ מופנים מידה מרן,

אבל הכתובין באמת אין מופנים.

האניחא למאן דאמר פלוג כזה רבי ישמע על עבריו רבנני במסכת נידה בעמפנת.

אלא למאן דאמר

אלא למאן דאמר למדין

אם אין תשובה ומשיבין אם יש להשיב

מה היכא למימר הרי יש להשיב שכן מתעמד בך עדשה.

הנוגע בכל תמי נפש או איש אשר תצא ממנו של גוון זרע עד כאן.

עכשיו, יש לנו גמרא קצת יותר קלה,

פה ודאי כולם יכולו להתחבר לגמרא.

נראה את זה בנקודותיי, כן?

יחד איתי ונקרב את קורבן השם.

מצאנו במלחמת מדיין

שלקחו גם תכשיטי נשים בשלל.

דבר רב תבהר, מה זה אותם תכשיטי נשים?

אתה יודע רק שאלה?

כן. כל הגמרא פה מתייחסת

לפי התורה? ודאי. יש פסוק ויש הסבר, יש פסוק, אין מצב שיש פסוק בתורה שהגמרא לא מתייחסה אליו? אכן לא חייב להיות, יכול להיות.

הוא כבר קרא רק את התורה? לא, לא, לא, זה בסוף ימיו.

בסוף ימיו. כן. הוא פסוק, הוא יראה את זה. אני מבין לפי זה שכל דבר רב. כשהוא קרא, כשהוא למד את המקרא,

אז הוא כבר על כל פסוק ופסוק

למד את כל מה ששייך לאותו פסוק.

אבל לא כל דבר רשוייה.

לא כל דבר הגמרא מתייחסת. לא לכל דבר. לא, ישנם דברים שלא צריך את הגמרא, זה דבר פשוט.

אבל יש דברים שזה במדרשים.

תבין, יש דברים שזה על פי הסוד.

לא חסר אפשרויות שבלימוד הנגנה זה לא כתוב, ואילו בלימוד הנסתר כתוב

כל מיני דקדוקי לשון

שמובא בזוהר על הפסוקים.

אז הוא למד את הכל, כל מה שקשור לאותו פסוק למד.

בכל אופן...

אין לי שאלה.

כשהאנה הקדוש אמר, פסוק אמר,

הוא שאלה פלוס התמוצים.

לא?

הוא שאלה פלוס התמוצים.

הוא שאלה פסוק פלוס התמוצים.

הרי אדוני,

לאיפה התמוצים האלה?

הרי האדם מבין מאז וחרם אמר, תשאיר לכם איזה 200 ומתי חירושים על פסוק אחד.

לא, אז מה אתה שואל?

לאיפה הוא להכניס את כל העף חירושים?

לאיפה כל ה-200?

אתה יודע לך שאדם שהוא עמל לרבות בתורת השם,

אז הקדוש ברוך הוא נותן לו לראות בתורה מה שאנשים אחרים לא רואים.

אתה מבין?

מאחר והקדוש ברוך הוא מחבב את האדם הזה,

אז הוא מגלה לו את סודות התורה.

כמו שהגמרא במסכת סנדלין אומרת, נפש עמל עמלה לו,

כי אכף עליו פיהו.

אומרים חז״ל, הוא עמל במקום זה,

ותיארתו עמלת לו במקום אחר.

גמרא בסנדלין דף קוף אומרת את העניין הזה,

שבן אדם יושב ולומד ועמל בתורה הקדושה,

גם אם על פי עמלו הוא לא יוכל להגיע לדעת סודות גבוהים עמוקים יותר,

אבל התורה עושה את העבודה בשבילו.

זאת אומרת, מאחר שהוא מטריח את עצמו

עם המקסימום שיש בידו להבין את דברי התורה הקדושה,

אז התורה הקדושה מבקשת מאת קונה למסור לו את סודות התורה הקדושה.

מבין?

כבוד הוא שומע על התורה הקדושה,

ואכן,

גדולה, גדולי הדור,

אלה העמלים בכל כוחם בתורה,

מגלים כל מיני דברים שאחרים לא מגלים אותם.

למה? זה הבחינה של סוד השם נראה,

מאחר והם יראים,

הם מנצלים את הזמן כמה שניתן,

כמובן בכל כוחם,

הקדוש ברוך הוא נותן להם, מזכה אותם,

לראות דברים שאחרים לא רואים.

כמובן,

גם בחלום מקבלים השגות, אתה צריך לדעת.

אותן השגות שאתה לא יכול לקבל אותן בתור,

כשאתה ער, אתה תקבל אותן כשאתה ישן.

אבל כמובן זה תלוי באדם כזה שעמל כל הזמן בתורה.

אבל אם יש לו זמן לקרוא עיתון,

או אם יש לו זמן ללכת לקיוסק ולבזבז את הזמן שם עם פטפוטים של דו והאחד כזה,

יהיה לו בעיה לזכות בזה.

עוד שאלה אחת. כמובן? אומרים שהמלאך מלאב... ככל שבן אדם קרוב יותר לקדוש בו,

הוא מרגיש אין, חייו מבלי הקדוש ברוך הוא אינם חיים.

וזה כל החיים שלו, מזה הוא שומם את החמצן שלו.

והקדוש ברוך הוא נותן לו את אותה השפעה, אני לדודי ודודי לי.

זה לא תיאוריה.

אני מדבר מתוך ידיעה שהכרתי

אנשים כאלה.

למה זאת אומרת שאתה רואה תבת הידיעה טובה ותראי תמימה אחרת?

פה, דף ל״א, שבת.

אוקיי. אתה מבין?

מה? מה?

תראי להם, אני מתנדלת, שהיה חושב שאתם מתנדלים.

מה אתה אומר?

מה זה כל מה?

את כל הקונדנות, הוא יבין?

ומכל הסודות הכל...

כנראה כל מה שהוא זקוק לצורך

תיקון נשמתו.

הוא שקיבל מסיני יודע הכל. פרפוננטו.

כל מה שזקוק הוא לצורך תיקון נשמתו.

ותן חלקנו בתורתך.

את אותו חלק המיועד לו.

ואדם שאין עיתונתם בידו, מה היה עושה, קבע בעתידים שלו? אתה מבין?

איפה הוא איבד את העתים שלו לתורה?

אין עיתונתם בידו.

תראה, מה שאני יודע מתוך המציאות בשטח של עשרות שנים,

אדם שבאמת באמת רוצה את הקודש ברוך הוא,

וקדוש ברוך הוא נותן לו את עשיית השמאי גם למצוא את הזמן לזה.

עיתונתיו בידו, לא עיתונתיו בידו, זה הכל

בגלל שאין את זה באמת בכל הלב.

פסירות נפש גמורה. משום שיש לו עוד דברים בראש,

חוץ מלימוד.

כשיש דברים נוספים חוץ מלימוד,

אני צריך גם את זה, ואני צריך גם את זה, ואני צריך גם את זה, ואני צריך גם את זה.

אבל הוא צריך לדעת שהעולם הזה זה דבר שהוא יעשה אותו כמי שקפה אושן.

מיד כשהוא יעשה אפילו במצוות, הרמב״ם אומר, יעשה את המצווה המותרת עליו, וחוזר ללימודו.

מיד אחרי שהוא מסיים את המצווה, יחזור ללימודו, אומר הרמב״ם.

כלומר, אין מציאות כזו שבן אדם מתנתק מהלימוד.

הניתוק מהלימוד הוא רק לצורך קיום מצוות.

זה בעצם, אבל אם זה לא מצווה... זה בעצם ניתוק, הרמב״ם אומר שזה המשך, הספר לא סגור. בדיוק. זה איזשהו המשך, אבל מתי ללמוד לימוד? אשריך, אשריך, נכון?

נכון מאוד.

אז בן אדם, אבל צריך לעבוד על זה.

מדובר פה על עמל של עשרות שנים.

אבל עם הזמן מקבלים כזה גשמק, כזה הנאה,

שאי אפשר, אי אפשר בלי התורה הקדושה.

אי אפשר.

אי אפשר. בן אדם שהוא באמת באמת

מצא את הטעם בתורה הקדושה, הוא לא יכול בלי זה.

הוא לא יכול בלי זה. לא מדבר אליו כל אברי העולם הזה, לא מדברים אליו בכלל.

שומע אנשים מדברים פוליטיקה.

זה לא מעניין אותו בכלל.

הוא מסתכל עליהם כמו קוף בפני אדם.

או כאדם בפני קוף, יותר נכון.

מה שתופס אותו זה דברי תורה. ואני ראיתי את זה לא אחת ולא שתיים אצל

תלמידי חכמים.

שאתה רק מגיע לדברי תורה פתאום כמו עריות.

מה השתנה?

איפה קודם הם היו עייפים?

אין להם כוח, אין להם חשק.

פתאום כשמגיעים לדברי תורה, מקבלים כאלה כוחות.

מהיכן זה בא?

כי הם מרגישים שהם מחוברים, מחוברים למקור, מחוברים לקדוש ברוך הוא.

זה לא שאנחנו לא רק לומדים ידיעות בעלמא,

זה הרבה מעבר. כשאנחנו עכשיו עוסקים בתורה הקדושה,

פירושו שאנחנו צמודים לקדוש ברוך הוא.

כל מילה ומילה שאנחנו לומדים צמוד לקדוש ברוך הוא. זה מתנה עצומה.

אם בן אדם יתאר לעצמו את גודל המתנה, הוא לא יפסיק לשמוח.

בעצם זה שהקדוש ברוך הוא נתן לו את האפשרות להידבק בו על ידי לימוד התורה הקדושה.

הלא הקדוש ברוך הוא מתלבש בתורה הקדושה.

כשאתה מוציא בהבל פיך את דברי התורה הקדושה,

באותו זמן גם הקדוש ברוך הוא אומר את מה שאתה אומר.

למה? כי זה יהיה הבל פה אחד. הרוחניות של הבל הפה שלך זה אותה רוחניות שבא מהקדוש ברוך הוא.

זה משנה מה לומדים?

זה משנה מה לומדים?

זה לא משנה מה לומדים, אבל זה משנה איך לומדים.

אם אתה לומד מתוך עמל,

לא מתוך, סתם להעביר את הזמן.

אחד לומד תחומש, אחד לומד בשטילות, אחד לומד גמרא.

כל אחד לפי כוחותיו, תבין.

אבל ברור הדבר שאם בן אדם לומד בעצלות,

זה בעיה.

ההפרש בין אדם שלומד בזריזות לבין אדם שלומד בעצלות

הוא עשרות מונים.

בן אדם יכול להספיק במשך יום אחד עשר דפים של גמרא.

עשר דפים של גמרא ללמוד את זה טוב,

אבל אם זה בעצלות,

וימשוך את הזמן על חצי עמוד בקושי.

האדם שלא לומד כל הזמן. אבל האדם שמנצל את הזמן והוא מתקדם.

מה אתם רואים את רב חיים קניאבסקי, איך הוא מספיק לגמור כל יום שבע דפים,

ובנוסף גם לימודים נוספים,

שולחן ערוך ואני יודע מה עוד דברים,

חוץ מזה גם לחבר ספרים, חוץ מזה גם לקבל קהל,

איך זה יכול להיות?

איך?

לא הכוונה שלי, אלא אני שואל קודם תורה, אבל מה הוא עומד ופומש, מפרשים, מפרשים על חומן,

על הפסוקים?

אמרתי את זה.

צריך לדעת

שבתחילת לימודו של אדם יעסוק גם במקרא, גם במשנה,

אבל לאחר שגדל קצת, לא יעשה את עיקר עסקו, אלא בתלמוד,

משום שהתלמוד הבבלי בלול מכל הפסוקים כולם,

ממשנה, ממקרא, מנביא,

והאמת היא שאם אתה תבחין ואתה תראה שאלה שגדלו,

אלה שגדלו,

הם גדלו בגלל שהם לא עסקו בתלמוד.

התלמוד הבבלי זה תלמוד שמפתח את הבן אדם בצורה לא רגילה.

אתה מבין? אמנם הוא קשה,

על זה נאמר, הגמרא מביאה במסכת סנדרין ומחזקים או שיבני כמתי עולם,

אמר יש לקיס את תלמודו של בבית.

התלמוד הבבלי מאוד קשה,

אבל לאחר מכן, הוא אומר, התנחומה, ראו אור גדול,

ההולכים בחושך, ראו אור גדול.

בתחילת לימודם זה חושך,

אבל אחר כך הם רואים את האור הגדול. זה הניסיון. האור העצום.

אבל אם בן אדם יבוא לפה ויגיד, אני לא מבין, יאללה, אני אלך לישון,

זה לא ילך.

צריך להתאמץ.

לא לוותר.

להגיד לרב, לא הבנתי, אני רוצה להבין, לא הבנתי.

בשביל מה באים לפה? בשביל ללמוד.

אם יוצאים מפה בלי ללמוד, אז מה עשינו?

אנחנו צריכים ללמוד, להבין את הדברים.

אני גם כן אותו דבר, אני גם טיפוס כזה.

ככל שאני מוסיף ללמוד, אני מבין יותר טוב.

מסכת שבת, כן?

כמה פעמים למדתי אותה?

למה זה יותר חלק אצלי? בגלל שלמדתי אותה הרבה פעמים.

אז מה בן אדם צריך לעשות? לא להפסיק ללמוד, ועוד פעם ללמוד, ועוד פעם ללמוד, ועוד פעם ללמוד.

ככה גדלים, ככה למדים.

העובדה שהקדוש ברוך הוא מוב�יע בזה שאתה משנן את זה,

בלי שהוא יצטרך לעשות איזושהי פעולה.

לעצם הודו שהוא מוב�יע בזה. זה גם מוכיח את אהבתך לקדוש ברוך הוא.

עצם זה שאתה מתאמץ להבין,

ואתה בשביל זה גם חוזר ושוב חוזר ושוב חוזר,

חוץ מהעניין הטבעי, שכשבן אדם משנן הוא יודע טוב יותר,

זה גם עניין סגולי.

כלומר, כשאתה הולך ומוכיח לקדוש ברוך הוא עד כמה אתה אוהב אותו,

ושווה לך להבין את דבריו,

אז באופן כזה אתה מקבל השפעה משמיים.

אם יש את ההתערות הזה לטאטא, יש את ההתערות הזה לאלה.

מובן.

אבל לא להיתפס לדברים שהם הבל.

עיקר העבודה של בן אדם זה יהיה צמוד לקדוש ברוך הוא.

לא אלה, לא אלה, לא אלה. עזבו את כל השטויות מסביב.

זה לא צריך לדבר עליכם.

מה שצריך לדבר זה כמה שיותר תורה קדושה.

ולכבד את לומדי התורה, מי שיהיה.

גם אם דעתך שונה ממנו,

ויש לו דעה אחרת,

אבל זה צריך לדעת.

לכבד כל אדם ואדם בדעותיו, חוץ מאם הוא אומר מפורש נגד דעתו. זה משהו אחר.

אבל אם זה לא נגד דעת תורה,

ויש דעות כאלה שאוחזים כך,

בסדר, אז אני מכבד את דעתו.

אבל כל הוויכוחים, כל המלחמות באו בגלל שאדם לא מוכן לשמוע את הצד השני.

אין, אין.

אין צד שני.

יש רק אני.

להשתלט ו...

צריך לדעת.

אין. כל אדם ואדם יש לו את הדעה שלו, אני מכבד את כולם.

זה לא משנה אם הוא כמוני או לא כמוני.

אני מכבד ואני אוהב.

אני מכבד ואוהב את כולם. אני אמרתי לו אחת, אני אוהב את בני העדתיים,

ולא פחות את הספרדים, ולא פחות את האשכנזים.

לא משנה ליטאים, לא משנה חסידים.

אני אוהב יותר, אני אוהב יותר את אלה שהם לא בני העדתיים, והם יראי ה' יותר מאשר אני אוהב את אחי, אם הוא לא יראה ה'.

זה ממש ככה.

אז איך הרב מסביר? כי אני, כי זה היסוד, היסוד של אהבת הזולת נובע מסוד אהבת ה' שהם בנים לה קדוש ברוך הוא.

זה הכול.

אז איך הרב מסביר ש...

הספרדים אומרים,

מותר יותר מכירה.

או, הרבה חסדים.

אשכנזים ממש מלחמת חומרה, לא סומכים בערב הראשי,

ומצטטים יותר מכירה. מלחמת חומרה כאילו עשו את זה, ומה אתה רואה את זה, כאילו אני יודע את מה עשו את זה.

לא מתאים לזה שזה גילו רוח, כאילו ממש אתה מורד כאילו, ממש כאילו...

זה ש...

תשמע, את מחוץ?

מחוץ מפחד. חוץ מהעניין הזה של ההלכה, מה אומרת?

יש פה את העניין של הכיוון מההנהגה.

אם היה מצב שכל אחד שמקל בעניין מסוים, נבוא ונאמר,

תשמע, זו דעתו,

לא נורא,

נקבל אותה.

אז היה יכול להיות פה חורבן. הם בונים את הגישה מזה שאנחנו מעוניינים שארץ ישראל תהיה מושתתת על תורה ומצוות.

שזה כל מה שמסייע לחדד ולחזק את הצורה ומצוות שבארץ ישראל,

הרי אנחנו הולכים אחרי זה.

זה החזון איש נלחם.

וברוך השם, הוא הצליח בגדול.

בחלק הזה, גם כן.

הוא יצא נגד זה בגלל הרצון הזה לומר,

חוץ מהעניין ההלכתי,

יש פועלים גם של השקפה.

ואם זה פועל הלכתי, והלהלכתי השקפי,

לפי העניין חלקי דתם מותר לפי ההלכה, אז מה הבעיה הזאת? אז הסברתי, בשביל זה אני אומר.

אם אתה תבוא ותגיד לבן שלך, תשמע, אתה יודע מה? בסדר, זה מותר.

יש דעות בזה ומותר.

ועוד דבר, זה מותר.

תשמע, זה לא נורא, זה רק עובדים דחון.

לא כזה חמור.

אז בזה אתה תהפוך את השבת שלך להיות כחולין כמעט.

אתה מבין?

צריך לדעת מהי הסיטואציה שבה אתה תגיד את הקולות הללו.

זה לא, חוץ מהוויכוח ההלכתי, אם אכן צודק או לא צודק,

יש פה ויכוח של הנהגה.

מה ראוי לעשות, להחמיר או להקל?

לא ייכשל בעמת גויים זרים, לא?

לא ייכשל בעמת גויים זרים. למה שייכשל בעמת גויים זרים?

כל העניין הוא...

אין מה לחשוש. כשאתה עומד אצל מעביד, זה לא סיבה שאתה תאהב אותו.

טוב, עד כאן, דברים כאלה אני לא יכול לומר בשידור.

מצאתי את הגמרא, כן, בשבת, שבת עמ' ד'.

כן.

נכון, זה רשי אומר.

מה שיכול להיות בתלמוד תורה, זה כן טוב?

גם בזה צריך להיות קבוע דתיים.

זה צריך לדעת.

באים רק לומר שגם בן אדם שעוסק בדרך ארץ, היינו בפרנסה,

בגלל שהוא לא זכה להתפרנס,

כן?

אלא בדרך הזו.

עם כל זה הם חויבו לגזור דתיים מסוימים, שיהיה קבוע ללימוד תורה.

אתה מבין?

אבל זה ברור שהבן אדם שיכול לעסוק רק בתורת השם,

זה הדבר הכי טוב.

זה גן עדן פה בעולם הזה.

מצאנו ברוך השם שיש רבים ש...

נו.

נסתכל מה שעה.

לא נורא, מחר נמשיך בעזרת השם.