הרב אבנר עוזרי מסכת שבת 1.4.15

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת, דף סג לעמוד ב',

בנקודתיים הראשונות

שבעמוד

בירי טהורה.

זוהי ציטטה מן המשנה,

דף סג לעמוד א', המשנה אומרת

בירי טהורה ויוצאים בה בשבת כבנים דמאים ואין יוצאים בהם בשבת.

כלומר זה סוג חפץ שהאישה לובשת עליה,

ויש כאן שאלה האם מותר לה לצאת בזה בשבת או לא.

אז הסוג הזה שנקרא בירית מותר לה לצאת,

ואילו הכבלים אסור לה לצאת בזה בשבת.

וגם יש חילוק בין הבירית לכבלים לגבי טומאה וטהרה, שהבירית טהורה ואינה מקבלת טומאה,

והכבלים טמאים.

אמר רבי יהודה, בירית זו התעדה.

רבי יהודה מפרש

שמה שהמשנה אמרה, בירית,

הכוונה לה לצעדה.

נראה שהכוונה היה לומר

שזה תמיד שהאישה עונדת על זרועה.

שואלת הגמרא, מיטיב רבי יוסף,

ברית טהורה ויוצא בה בשבת,

ואילו הצעדה הטמאה היא?

ואילו הצעדה הטמאה היא?

כלומר, הרי המשנה בעצמה אומרת

שאבירית טהורה,

היא יוצא בה בשבת.

כלומר, הבירית

אינה מקבלת טומאה.

אם זו ההצעדה, כמו שאומר רבי יהודה,

הרי ההצעדה ודאי מקבלת טומאה.

איך ייתכן לומר שאבירית זו הצעדה?

ומהיכן פשוט לרבי יוסף שההצעדה מקבלת טומאה?

משום שהרבי מלחמת מדיין,

בחומש במדבר, פרק ל״א, נאמר שם

שאנשי הצבא הביאו למשה את כל השלל ששבו במלחמת מדיין.

ובין הדברים שהקריבו אליו

מונים שם גם הצעדה וצמיד.

והתכשיטים הללו מוכיח שם בתורה הקדושה

שהם מחויבים לטבול אותם כדי לתאר אותם מהטומאה.

אם כן רואים שההצעדה היא טמאה.

אם כן ייתכן לומר שאבירית זו הצעדה ושעל זה המשנה אומרת טהורה.

עונה הגמרא הכי כאמר

בירית

תחת הצעדה עומדת.

הכוונה היא

שאבירית

זה כמו ההצעדה.

פירושו,

ההצעדה זה על הזרוע.

אבל הבירית היא מניחה ברגלה,

היא שמה את הבירית, היינו את הצמיד הזה,

מעל בתי שוקע, היינו הגרביים, כדי להחזיקם שלא יפלו ממנה.

וחלילה עלולים לראות שוקע.

כמו הצמיד שעונדת אותו

על זרועה,

והיה מנהגם שאפילו על שרווליה,

כדי שלא יתגלו על זרועותיה,

כך

הבירית

הייתה משמשת

שלא יפלו בתי שוקע, היינו הגרביים שלה.

למה באמת הבירית הזו אינה מקבלת טומאה?

אז רש״י מבאר,

בגלל שהבירית הזו לא משמשת כתכשיד לאדם,

שהרי

אין בזה עניין של קישוט,

וגם לא,

אי אפשר לטמות אותה מצד כלי תשמיש.

כלי תשמיש פירושו כלי שמשמש את האדם.

הרי הכלי הזה, הבירית, אינו משמש את האדם, זה משמש את הבתי שוקיים,

אם כן זה כלי שמשמש כלי.

לכן, אומר רש״י,

אין קבלת טומאה באותה בירית.

שוב, נסכם, מדוע אין קבלת טומאה באותה בירית?

היינו, בצמיד הזה שמניחה על בתי שוקיה,

כדי שלא יפלו ממנה,

משום שאין זה תכשיט,

כי זה באמת לא אסי לקישוט, זה תכשיט.

וגם,

אין זה משמש את האדם, אלא זה כלי המשמש כלי.

זה מיועד

לשמש את הבתי שוקיים.

לכן, אין בזה טומאה.

עכשיו הגמרא הולכת לפרש בהמשך מה זה הכבלים שהמשנה אומרת.

יתיב רבין ורב הונה ברבי ירמיה,

ויטיב רבי ירמיה וקו אינם נא.

כלומר,

רבין ורב הונה היו תלמידים של רבי ירמיה.

באותו זמן שישבו לפניו,

רבי ירמיה נמנם.

ויטיב רבין וקאמר,

בירית

באחת

וכבלים בשתיים.

רבין

בא לבאר

מה ההבדל בין הבירית לכבלים.

הבירית והכבלים, למעשה,

שניהם זה אותו דבר.

היינו, זה צמיד שהאישה מנחת על בתי שוקיה שלא ייפלו.

אז מה ההבדל ביניהם?

ההבדל ביניהם הוא שבירית,

היא מניחה את זה רק ברגל אחת.

וכבלים, היא מניחה את זה בשתי רגליה.

ובאמת, לפי דברי רבין,

יש כמה וכמה קושיות

שלא ניתן להבין מה ההבדל בין הבירית לבין הכבלים לגבי טומאה וטהרה.

ואכן, רבין בעצמו חזר בו אחר כך,

כי רב הונה הוכיח לו שאינו צודק.

אמר לרב הונה,

אלו ואלו בשתיים.

ומטילין שלשלת ביניהן,

ונעשו כבלים.

כלומר, רב הונה אומר לרבין,

זה לא נכון לבוא ולומר שהבירית באחת וכבלים בשתיים,

אלא בין הבירית

ובין הכבלים מונחים בשתי הרגליים.

אלא מה?

אם מטילים שלשלת ביניהם,

כי אין שרשרת קצרה בין שתי הביריות,

אז זה הופך להיות כבלים.

מה הסיבה שהיו עושים את השלשלת?

זה נראה בעזרת השם בהמשך.

אבל

אין הבדל

בצורת הדבר,

אלא כל ההבדל הוא כאשר זה לא השלשלת שמחברת ביניהם.

זה נקרא בירית,

וכשיש גם את השלשלת,

לזה קראה משני הכבלים.

שואלת הגמרא, ושלשלת שבו

משוויה להימנה.

הרי אם אתה אומר שהבירית תורה,

פירושו, כמו שאמרנו מקודם,

שהצמיד הזה שמונח על בתי שוקיה,

אין בזה קבלת אומה, לא מצד תכשיט,

ולא מצד שזה נקרא כלי המשמש את האדם, אלא זה כלי המשמש כלי.

אז אם כן, מדוע הכבלים

כן יהיו טמאים, הרי כל ההבדל בין הכבלים לבירית,

שיש תוספת של שלשלת שמחברת בין שניהם.

וכי בגלל השלשלת יהיה לזה דין של כלי,

ושאשר על כן זה יהיה לדין קבלת אומה בזה?

הרי סוף סוף

זה לא משמש את האדם,

זה כלי המשמש כלי.

ממשיכה הגמרא, וכי טעימה,

קרא בשמו על בר נחמני,

ואם תבוא ותגיד לי

שמאחר והשלשלת הזו משמעת כל,

כאשר האישה הולכת,

לכן זה מקבל טומאה,

וכמו שמצאנו

במה שחידש לנו רבי שמואל בר נחמני,

דאמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יוחנן,

מיני למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא.

אומר רבי שמואל בר נחמני,

מניין אנו למדים שקלי מתכות שעשויים להשמיע קול,

כמו למשל פעמון שתלוי בצוואר של הבהמה,

שכבר למדנו זאת בעבר,

שהוא מקבל טומאה מצד שהוא משמיע קול,

שנאמר כל דבר אשר יבוא באש.

כלומר, לגבי

מלחמת מדיין שדיברנו מקודם,

בחומש במדבר פרק ל״א נאמר שם,

לגבי כל הכלים שמשה רבנו אומר להם, כל דבר אשר יבוא באש.

בהמשך הפסוק, תעבירו באש ותהר,

אך במנידה התחתה.

כלומר, כל כלי שדרך השימוש שלו זה באש,

כמו למשל מבשלים בו או צולעים בו,

צריך להגעיל אותו גם כן באש, כדי להפליט ממנו את המאכלים האסורים שנתבשלו באותם כלים שנבלעו על ידי הבישול או הצלייה.

אם כן, ובנוסף,

חוץ

ממה שיעשו את ההגעלה הראויה,

כדי להוציא את האיסורים המלואים בתוך הכלים,

מחויבים גם לטהר אותם מטומאה.

אך במנידה התחתה פירושו, צריך להדבין את זה במקווה,

לאחר מכן,

מים שנידה תובלת בהם, היינו ממיקווה,

ובזה התחתה, היינו יהיה טהור.

דורשים חז״ל,

אין, אין, זה כמו חרס.

חרס אין לו, אין לו.

למדים מהתורה.

לא, לא קשור, יש לימוד על זה,

שלא, שזה לא, לא, לא מועיל.

בכל אופן,

אז כתוב, כתוב כאן, כל דבר אשר יבוא באש,

צריך לטהר אותו מטומאה.

אומר רבי שמואל בר-החמאלי, אם כתוב כל דבר,

אז זה בא ללמד אפילו דיבור במאשמה.

אפילו כלי שעשוי להשמיע הקול בלבד,

בכל זאת צריך לטהרו מטומאתו, כיוון שהוא מקבל טומאה.

אם כן, נוכל אולי לומר שזו הסיבה שקבלים מקבלים טומאה.

לכאורה, אתה צריך לטהר עד אם אתה משתמש,

שאם אתה לא משתמש, אתה לא צריך לטהר אותו.

כן.

כי הכלים הללו,

כי הכלים הללו, הכבלים,

מאחר שיש בין הביריות שמשנה הרגליים שלשלת,

וזה משמיע קול,

אולי זו הסיבה שמקבלים הכבלים טומאה, בגלל שהשלשלת היא הגורמת להשמעת קול.

אם תבוא ותגיד לי שזה הטעם, מדוע הכבלים טמאים?

אין זה נכון, מדוע?

בישלם הטעם

כבאללה לכאללה וכאביד מעשה.

הכה, מה אם מעשה קאבי?

פירושו.

בישלמה שם בפעמון, זה טוב בפעמון.

שם המובן מדוע מקבל טומאה.

כי האדם,

כמו שאתה אמרת, כל אשר יאמרו באש ותארו באש וניהם,

טומא ותעלה או לא ניהם וניהם בגלל הגעלה?

גם לגבי זה וגם לגבי זה.

כתוב בפסוק את שניהם.

תעבירו באש ותאר, אך במנידה התחתה.

כלומר, בנוסף למה שהם

משעלים את הכלים הללו שמבשלים בהם

על מנת להוציא את האיסורים המלואים

באותם כלים, גם צריך לטהר אותם מטומאה.

היום לא שייך גם היום. על כל פנים...

מה?

למה מטומאות המטומאות?

פעמים שנגעו בטומאה של מתים וכדומה.

אבל זה לא שייך, זה אדם. היום זה לא שייך.

חוץ מהזברה וכוונת טומאות.

כן, אבל למעשה,

האמת היא כזו,

שאם כתוב שם שזה ניטל במקווה,

אז כנראה שהחשש הוא מטומאה אחרת,

כי טומאת מת באמת לא מועיל לטהר,

אלא רק על ידי עפר פרה אדומה.

וזה שייך גם בימינו. רק היום

זה לא עוזר, כיוון שאנחנו בין כך לא שייך שנהיה טהורים לגמרי.

כיוון שכולנו טמאים מתים.

על כל פנים... אבל למה כולנו טמאים מתים?

כי אם יהודי שנגע באמת נוגע בך,

אז זה כבר לא מספיק שבא כדי שאתה תקבל תומאת מת.

למה אני אקבל את זה?

הוא אהב הטובה, אז זה ראשון הטומאות האלה, לא? מה זה משנה? אבל זה קבלת טומאה. מה אני חושב?

מה זה משנה? אני לא הלכתי לימת קברות, מי שנולד, כל התורה. מה זה משנה?

מה זה משנה?

ראשון הטומה. זאת אומרת, ראשון הטומה גם זה על פרה אדומה.

כן, כן, כן.

שואל את כל מי שנטמא, כל אחד בדרגתו,

על כל פנים,

אומרת הגמרא, בפעמון מובן מדוע מקמל הוא טומאה?

כי האדם צריך את כל הפעמון כדי לדעת איפה הבעמה שלו עומדת.

זה נקרא שהקריא עושה מעשה, זה משמש את האדם,

לכן מקמל טומאה.

אבל כאן בשלשלת,

מה עם מעשה כהווי?

איזה דבר של שימוש לצורך האדם זה עושה?

הרי זה משמש רק את הבירית ולא את האדם.

עונה הגמרא, חנמי כאבין מעשה.

גם כאן השלשלת עושה מעשה שמשמש את האדם.

דאמר רבא ברברה חנה, אמר רבי יוחנן,

משפחה אחת הייתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות.

גדולות ורחבות.

והיו פסיעותיהן נושרות,

ומחמת כן היו פסיעותיהן נושרות.

עשו להן כבלים, כלומר את הביריות הללו,

והטילו שלשלת ביניהן,

כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות,

ולא היו פסיעותיהן נושרות.

אם כן,

הכבלים משמשים את האישה,

כי עושים זאת

לאותם אלה ששייכים לאותה משפחה,

זה לא נקרא כמשמש את הכלי, אלא משמש את האדם,

ולכן מקבלים מהם טומאה.

המאירי אומר בפירוש אחד שהשלשלת הזו

מונעת מהם להרחיב את פסיעותיהן יותר מדי.

עוד פירוש מפרש הוא,

שבנות המשפחה הזו היו הולכות במהירות רבה,

ומרוב מהירותן היו חובטות ברגליהן על גבי הקרקע

ומשאירות בתוליהן,

ועשו להן שלשלת זו,

שאם ילכו ויחבטו רגליהן בקרקע,

יישמע קול השלשלת בהליכתן,

ותתביישנה,

וכך תתרגלנה ללכת בנחת,

כדי שלא יישמע קולן בהליכתן.

כך

מבאר המאירי את עניין השלשלת.

זה ארצות כל הזמן, ודמעי כן שרצו.

כנראה זה היה טבעה, אינני יודע.

התערבו רבי ירמיה,

כאשר,

כמו שאמרנו הלוא, התלמידים הללו, רבונה ורבין,

ישבו לפני רבי ירמיה, כשבאותו זמן הוא היה מנמנים.

לפתע התעורר רבי ירמיה, אמר לו, יישאר,

וכן אמר רבי יוחנן.

רבי ירמיה התעורר ואומר לרבינו רבונה,

יישר, כלומר הפירוש של רב הונה הוא הישר והנכון,

וכך גם שמעתי מרבי יוחנן.

כי עתה רבי דימי, אמר רבי יוחנן.

אז לפני שנמשיך נראה את רשי.

רשי, בדיבור המתחיל, אצעדה.

כן, אצעדה של זרוע.

ואילו אצעדה הטמאה היא, דכתיב במעשה מדיין.

אצעדה וצמיד, וכתיב

תדחתו ותרמו שביכם.

כלומר, מהתורה מוכח

שצריך גם אלה שנלחמו במלחמת מדיין

להיטהר, וגם השבי שהביאו,

השלל שלקחו,

גם זה צריך להיטהר.

בתוכם האצעדה, שזה היה בכלל השלל,

תחת אצעדה או שמזרועה עומדת בשוק להחזיק בתי שוקיה.

שלא ייפלו וייראו שוקיה. כלומר, זה צמיד.

רק

שמה שעל הזרוע, הצמיד שעל הזרוע נקרא אצעדה,

ומה שעל בתי שוקיה, ברגליה,

זה נקרא בירית כאן.

הלקח טהורה.

רשי מבאר מדוע באמת הבירית טהורה.

אומר רשי, דלאו לנויו.

הרי זה לא עשוי לנוי,

לכן אי אפשר לתמות מצד תכשיט.

מוסיף רשי, וכלה תשביש נמי לא אמה,

וגם אי אפשר לבוא לתת טומאה

מצד שזה כלי שמשמש את האדם,

אלא כלי המשמש כלי.

זהו כלי שמשמש כלי אחר.

דומיא בדומת דתבעות הכלים דאמרינן בפרקין דלעי לטהורין,

ויוצאין בהן. זה צורך לבישה היא.

הרי אפשר לצאת בזה,

כי זה צורך לבישה.

ומי יש לך ואחוי אינם יילקה למכס,

ותבוא ותגיד לי אבל לחשוש

שאולי תסיר את זה ממנה על מנת להעלותם לחברתה?

גם זה אין לחשוש.

זה לא מגליה לשוקה, הרי לא תבוא תעשה מעשה שעל ידי זה יוכל לשוקה חלילה להתגלות.

מירית באחד משוקיה,

משלשלת משווה לאומנה, בתמיהה,

וקטניה כבלים דמאים.

וכי תאם, אגיד רב שמואל, משמע הכל בכלי מתכות בראש פרקין,

ועשו להן שלשלת.

אילקח

שלשלת תשמיש אדם הוא,

ולאו תשמיש כלי.

זה לא מקבל, לא תקבל טומאה. זה לא נקרא שמשמש את הכלי,

שבגלל זה נאמר שזה לא מקבל טומאה.

לא, אלא זה משמש את האדם.

ואין יוצאין בהן.

למה אסור לצאת בזה בשבת?

דילמה שלפה לשלשלת שהיא של זהב ומחפיאה.

אולי תנתק את השלשלת

שזה עשוי מזהב ותראה זו לחברתה.

לא את הבירית. על הבירית אין חשש שתסיר את זה ממנה. אבל השלשלת

שמחבר בין שני הביריות,

דחישה כנראה לשלשלת.

לגבי השלשלת אין חשש

שייפלו בתי שוקיה, לא מגב ישראל.

שהברית במקומה עומדת,

משום שאם רק היא מנתקת את השלשלת,

ועדיין הביריות במקומן, כל אחת על רגל אחת,

עדיין

בתי שוקי עליה ולא ייפלו ממנה.

היא שר וכן אמר רבי יוחנן, יפה אמרת,

וכן שמעתי מרבי יוחנן.

כי עתה רבי דימי אמר רבי יוחנן מנין להאריג, אני חוזר לגמרא, כי עתה רבי דימי אמר רבי יוחנן

מנין להאריג כלשהו שהוא טמא.

מציץ

אמר לאביה וציץ הריגו ועתניא ציץ

כמנתה של זהב

ורוחב שתי אצבעות

ומוקף מאוזן לאוזן,

וחתום עליו בשתי שיטים,

י״ה למעלה וקודש ל״ל למטה.

ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי,

אני ראיתי בעיר רומי,

וחתום קודש להשם בשיטה אחת.

נבאר.

דקה.

רבי דימי,

כשהגיע מארץ ישראל,

אמר בשמו של רבי יוחנן, כי ידוע רבי יוחנן היה בארץ ישראל,

ורבי דימי, כשירד מארץ ישראל לבבל,

אמר בשם רבי יוחנן,

ביניי למדים אנו שהאריג

טמא אפילו כלשהו. כלומר,

אין דין שצריך דווקא שיעור מסוים כדי לקבל טומאה.

דבר שהוא הרוג מקבל טומאה בכלשהו.

מה?

דקה, דקה, דקה.

ועל זה אומר רבי דימי,

שמעיכה לומדים את הרגשות המא, אפילו כלשהו מציץ.

הציץ, המונח על המצח של הכהן גדול,

הוא דבר מאוד קטן.

בכל זאת מונים אותו בין בגדי הכהן הגדול.

אם כן, למדים אנו שזה חסוק כמו בגד למקבל טומאה.

טומאה אמר לאבייה שואל אותו אבייה את רב דימי,

וציץ, הריגו.

כלומר,

איך אתה לומד מהציץ

על כל בגד שהוא הרוג, שהוא טמא אפילו בכלשהו?

הרי הציץ בעצמו הוא לא הרוג, הוא לא בגד,

אלא מה זה היה?

והתניא רבייטון פורשת

ציץ כמינתה של זהב.

זו הייתה חתיכת זהב דקה,

טס של זהב,

ורוחב הטס היה שתי אצבעות בלבד,

ממש

קצר ביותר.

קצר ביותר. הרוחב שלו היה שתי אצבעות,

אלא שהוא מוקף מאוזן לאוזן.

אבל זה היה מונח על גבי המצח של הכהן הגדול,

שמצדו האחד אוזן ימנית,

מצדו האחר צמוד לאוזן השמאלית,

וכתוב עליו, היה כתוב על עציץ

קודש להשם, זה היה כתוב.

איך היה כתוב את המילים הללו? בשתי שיטים.

את היו' כו' כתבו בשתי שיטים, בשתי שורות.

היהודי היה נכתב למעלה,

בשורה העליונה,

וקודש ל' למטה.

ואילו קודש ל',

סליחה, יו' כו' היה נכתב בשורה העליונה,

ואילו הקודש ל', היה כתוב בשורה התחתונה.

למה עשו את זה?

כדי שהשם השם

יהיה למעלה,

ואילו האותיות קודש, ואילו המילים קודש,

קודש ל',

זה היה כתוב בשורה התחתונה.

אבל זה נכון לפי הסדר, אמרנו. נכון מאוד.

כך זה היה.

בצד ימין היה כתוב קודש ל',

בשורה התחתונה,

ובהמשך השורה, בשורה העליונה,

כתבו את שם השם, יו' כו'.

כן.

זה לא כסדרה, נראה. זה לא כסדרה.

בכל אופן, כך

מבאר רשי.

האמת היא כזו.

יש ברשי שתי פירושים בעניין הזה.

יש מן הראשונים

שרצו ללמוד בדעת רשי

ששתי השורות היו כתובות

ממש זה על גב זה.

למעלה יו' כו', ולמטה קודש ל'.

יש כאלה שרצו ללמוד כך.

אבל התוספות,

לא נוח לו לומר כך,

כי אם כן,

זה לא נקרא בצורה נכונה.

אי אפשר לקרוא את זה כך.

אלא,

אומרים התוספות, כמו שאמרנו,

שהשם היה כתוב בסוף השורה העליונה,

והקודש ל' כתוב בתחילת השורה התחתונה.

וכך

היה אפשר כן לקרוא קודש להשם.

יש חולקים וסוברים,

שגם זה לא נראה

שיכתבו כך.

אלא,

קודש ל' נכתב למעלה בשורה העליונה,

ונכתב בסוף השורה,

ואילו יו' כ'

בתחילת השורה.

תחילת השורה הבאה.

בכל אופן, יש פה כמה וכמה שיטות איך היה כתוב המילים קודש להשם על גבי עציץ.

קודש.

מובא כאן ארבע שיטות.

יש שמפרשים יו״ כו״ למעלה וממש מתחת קודש לה.

יש שמפרשים

ל' יו״ כו״ למעלה, קודש מתחת השם השם.

יש שמבערים

יו״ כו״ בסוף השורה העליונה וקודש, למה תחילת השורה התחתונה?

ויש שאומר

יו״ כו״ כו״ בתחילת השורה התחתונה,

קודש ל״ בסוף השורה העליונה.

בכל אופן,

כדי לא רצו להקדים

וגם לא לכתוב למעלה.

להקדים את הקודש,

את הקודש ל״ לפני השם השם.

למה?

קדושית ברא אלוהים.

נדבר על עציץ.

על עציץ.

הלו המטרה הייתה

שיזדקר העניין הזה של יו״ כו״ כהן.

לכן רצו שזה יהיה בולט יותר על ידי ההדגשות הללו שהבאנו.

בכל אופן, יש פה ד״ שיטות.

בפשטות

נראה כמו שתוספות באר,

שיו״ כנכתב מלא בסוף השורה העליונה, בחצי האחרון של השורה העליונה,

וקודש ל״ נכתב בחצי הראשון שבשורה התחתונה,

וכך זה היה כתוב.

טוב, על כל פנים ואמר רב אליעזר ברבי יוסי. זה לא מעקר, נכון? רב אליעזר ברבי יוסי אומר,

לא ידוע,

לא ידוע לי.

כך היה כתוב, אינני יודע.

בכל אופן, אומר רב אליעזר ברבי יוסי, אני ראיתי בעיר הומי.

ואליעזר ברבי יוסי הגיע

לאיזה צורך, לעיר רומי,

ושם הוא נכנס

לאוצרות שלהם.

אוצר המלך.

הקיסר נתן לו רשות

ליטול מה שירצה מתוך

אוצר המלך.

והוא ראה שם

את כלי בית המקדש

שלקחו אותם רומיים כשחרב הבית.

שם ראה גם את הציץ,

והיה כתוב על הציץ הזה, קודש להשם בשיטה אחת, כלומר,

שורה אחת.

כמו שאתה רצית לטעון,

שאין בזה שום בעיה.

בכל אופן,

כך אומר רב אליעזר ברבי יוסי,

זה לא היה כתוב בשתי שורות, אלא

באותה שורה.

בכל זאת, יכול להגיד שלו, בשני הרי ארבע מאות שנה בית המפגשי הקיום הוא ראשון, ועוד אמרות, היה הרבה, היה הרבה מאוד שנים בית המפגשי הקיום, וכל זאת, או בכוהנים,

הרי הוא סוכר בסיסורים,

וככה,

כל הדרצים זה אותו דבר,

זה לא רק עושה את בציפורים. לא מסתבר שהיה שינויים.

כל כהן החליט לעשות מה בא לו.

צריך לדעת שהבגדים הללו

היה באיזה כוונות,

ויש דרכים

בכל

בגד ובגד היה את הצורה הראויה לו,

ובוודאי ובוודאי שבציץ

לא נראה שהיה שינוי

בין מה שלקח הכהן הגדול הראשון שהיה בזמן... אז היה צריך להוריד את כל זה לכאורה מהדבר. האם יש עדות שאתה ראית שזה היה ככה?

הוא אמר שזה היה ככה?

אז למה צריך אותי להתווכח איך זה היה?

אם הוא ראה בעיניים איך זה היה,

אז למה הוא מתנצל בזמן זה היה?

שאלה טובה אתה שואל.

בכל אופן, זה מה שכתוב כאן.

מה זה שייך אבל לענייננו אנו?

לנו שייך העניין שהרואים שהעציץ, מה הוא היה עשוי?

לא הרוג, לא בגד, אלא מה זה?

טס של זהב.

אז איך רב דימי אומר,

שמאחד עמדו שארי כלשהו טמא מהעציץ?

הלא העציץ היה עשוי מזהב, לא מבגד.

כי סליג רב דימי לנרדעה

שלח לו

דברים שאמרתי לכם,

טעותם בידי.

אשר רב דימי

עלה לנרדעה,

חזר בו ממה שאמר,

שאפשר היה ללמוד דין עריג מציץ.

לא.

שלח חזרה לומר להם

מה שאמרתי לכם,

שלומדים עריג לטמאותו מציץ,

זה טעות.

לא התבייש.

כשידע שהוא טעה,

שלח להם שליח לומר להם

שרב דימי אמר שמה שלימד אותם זה טעות.

זה אנשי האמת, מוכנים להודות.

ברעם,

כך אמרו משום רבי יוחנן.

יהודים זה רבנן.

מנין לתקשיד כלשהו שהוא טמא מציץ.

כלומר, רבי יוחנן אומר כך,

מאיפה לומדים שתכשיט, גם אם הוא אין בו שיעור, אלא כלשהו טמא,

כלומר אם הוא עשוי ממתכת,

זה ללמדים מציץ.

ציץ הרי היה שיעור ממש מינימלי,

שיעור של שתי אצבעות,

ובכל זאת מקבל וטומאה.

תגיד שהוא של שתי צבעות, זה לא דבר שלו כלשהו. תגיד שהוא של שתי צבעות ולא דבר כלשהו, אבל הוא פחד משתי צבעות.

שאלה שלך מצוינת.

כן.

יש פה שאלה

שתוספות שואלים אותה,

למה היו צריכים ללמוד

שתכשיט כלשהו טמא.

מאיפה לומדים? מציץ.

הרי אפשר ללמוד את זה ממה שמצאנו במלחמת מדיין,

שהטבעת הזו,

חייבים היו לתאר אותה מטומאה.

טבעת

היא גם כן תכשיט.

אם כן, תלמד מזה שתכשיט כלשהו טמא.

ועל זה מתרצים בעלה התוספות,

שייתכן שמדובר בטבעת כזו שהיא עבה וגדולה מאוד.

ייתכן שזה היה אפילו יותר גדול מהציץ.

לכן

לא יכלו ללמוד מזה את הדין של תכשיט כלשהו טמא.

אלא רק מציץ, ששם ידוע היה שיעורו,

שהוא דק ביותר, טס, זה דק ביותר,

קצת עוביות זה ממש דק,

וגם,

וגם שהרוחב שבו היה בסך הכל

שתי אצבעות.

אבל זה עדיין לא מתרץ את השאלה שלך,

משום שמאיפה אנחנו נדע שאם זה פחות משיעור של שתי אצבעות זה יהיה טמא.

לפי הרשב״א,

כשבא לתרץ את קושיית התוספות,

אז אולי תהיה תשובה למעלה שאלה שלך.

מה התוספות שאלו?

מדוע לא נלמד שתכשיט כלשהו טמא מטבעת?

למה צריכים ללמוד מציץ?

אומר רשב״א,

מה שהגמרא כאן אומרת תכשיט כלשהו,

והכוונה בין

אם אין לו שיעור בגודלו,

בין אם זה מבחינת הקישוט שבו,

גם אם לא, אין עיקרו מיועד לתכשיט.

זה לא כמו כל תכשיט. כל תכשיט שעיקרו מיועד לתכשיט,

אז פה ודאי יקבל טומאה,

כמו בטבעת.

אבל דבר כזה שאין עיקרו מיועד לתכשיט,

אלא

ששייך להתקשט בו גם אם אין עיקרו,

זה מה אם באו ללמוד מציץ.

הרי המטרה בציץ זה לא היה לקישוט.

עיקרו לא היה על מנת להתקשט בו,

אבל זה גם משמש בתור תכשיט.

לפי זה אפשר להבין שבאמת בדבר שעיקרו לתכשיט,

אז אין

פה שיעור,

אלא

כמו שמצאנו שטבעת מקבלת טומאה,

ובדרך כלל טבעות

הן לא כאלה עבות וגדולות,

ממילא זה מספיק כדי לתת טומאה לכל תכשיט,

בלי מגבלה של שיעור כלשהו,

שיעור מסוים,

אלא כמה שהוא, עצם זה שהוא מתכשיט לאדם,

זה מספיק כדי לתמאות אותו.

מוסיף רב דימי,

ונאי לארי כלשהו שהוא טמא מאו בגד.

אומר רב דימי,

והדין הזה שערי כלשהו טמא, לא כמו שאמרתי בתחילה ללמוד מציץ,

כי הציץ היה עשוי לא מהארי, אלא ממיטה של זהב.

אז מאיפה לומדים שיעריג טמא?

זה לומדים ממה שנאמר בטומאת שרצים

או בגד.

בפסוק כתוב,

בכל אשר ייפול עליו מהם במותי מטמא

מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם.

פרשת שמיני,

כן? לקראת סוף הפרשה אנחנו נראה את הפסוק הזה בשבוע הבא.

כן?

אז כתוב

או בגד.

בתוך הפסוק כתוב שהשרצים,

שרצים מטמאים את הדברים הללו, בתוכם בגד.

מה זה האו בגד שכתבה תורה?

מהמילה או אנחנו באים להרבות,

לרבות שאפילו ארי כלשהו מקבל טומאה.

אם כן יוצא,

לפי המסקנה הזו יוצא שרב דימי

אומר שרבי יוחנן אמר שני דברים.

האחד,

תכשיט כלשהו, ואת זה לימדים מציצלה את המותו.

והשני, בגד,

היינו אריג,

שזה ללמודים מהאו שנאמר בצמוד למילת או בגד

בטומאה הצורצים.

רשי אומר,

כן? מציץ.

שהוא דבר מועט ומנאור עם תכשיטי כהן.

י' מלמעלה,

קודש ל' מלמטה.

כלומר,

השם שלם בשיטה עליונה,

אומר רשי,

וקודש ל' בשיטה התחתונה.

כלומר,

י' ו' זה בשיטה העליונה, אומר רשי,

ואילו קודש ל'

בשיטה מתחתיה.

שלא להקדים שאר אותיות

למעלה מן ה'

מאחר ששני שיטים היו.

כלומר, למה עשו זאת?

כדי שלא יקדימו

את האותיות האחרות

שיהיו למעלה מן ה'

לא למעלה, ולא שיקדימו אותם לכותבם

לפני י' ו'

ורבנו הלוי שונה קודש לה' מלמטה.

והיא-היא.

רבנו הלוי

באר

שכתוב קודש לה' מלמטה.

אומר רשי והיא, כלומר, זו כוונתו הייתה.

כוונתו שהקודש ל'

בשורה התחתונה.

אה,

יש כאלה שמבארים,

הקודש היה כתוב מלמטה,

ואילו ל', עם שם השם, היה כתוב מלמעלה.

מביאים שגם הרמב״ם כותב כך,

גם הגרסה בירושלמי כך.

כן,

אני ראיתי ברומי,

שנכנס לאוצר המלך ליטול מה שירצה,

במסכת מעילה, במעשה בן תלמיון.

היה שם המעשה,

הגמרא במסכת מעילה מביאה

שפעם אחת

גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל,

מלכות רומי,

שלא ישמרו את השבת ושלא יבולו ביניהם, זה לא כתוב אצלכם.

אני קורא לכם

ממה שמביאים כאן

ממסכת מעילה.

ושיבלו נשותיהם כשהם נידות,

ערך רבי ראובן בן אצטרובולי

וסיפר קומוי, כלומר

הוא עשה תספורת כמו שהגויים היו רגילים להסתפר.

הלך וישב עמהם

אז הוא הלך לאנשי המלכות שם,

אמר להם, מי שיש לו אויב ורוצה שיעשיר או שיעני.

כלומר, אחד שיש לו אויב, מה הוא מעדיף? שיעשיר או יעני?

אמרו לו שיעני.

אמר להם, אם כן, לא יעשו מלאכה בשבת, כדי שיענו. אז למה אתם אומרים שיעשו מלאכה בשבת? אדרבה.

אל תגזרו עליהם שיעשו מלאכה בשבת, שלא יעשו, כדי שיהיו עניים.

אמרו לו, תבות.

תבות אמרת.

כלומר, אתה צודק, וביטלוהה, ביטלו את הגזרה הזאת.

טוב, חזר ואמר להם,

מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא?

אמרו, לא יכחיש.

אמר, אם כן יאמרו לו בניהם לשמונה,

לשמונה ימים כדי שיכחישו.

אמרו, תבות אמרת, וביטלוהה.

וכן הלאה והלאה,

לאט-לאט ביטל את כל הגזרות,

לאחר מכן הכירו בו שהוא יהודי,

שהוא בסך הכל,

זה היה תחפושת, אבל הוא יהודי.

החזירו,

החזירו את כל הגזרות.

אמרו, מי ילך ויבטל את הגזרה?

ילך רבי שמעון בן יוחאי, שהוא מלומד בניסים,

וילך אמור באלעזר ברבי יוסי.

אז זה מה שכתוב, שנכנס שד,

שנקרא בן תלמיון,

בתוך ביתו של הקיסר,

ורבי שמעון בן יוחאי אמר, אני יכול לרפא אותה,

ונכנס ורפא אותה,

ואז אמר לו הקיסר,

בתור מתנה אתה רשאי להיכנס לאוצר המלך

ולקחת מה שאתה רוצה.

אז נכנס שם,

גם רבי אלעזר ורבי יוסי,

על בגזה,

נכנסו לאוצר המלך,

מצאו איזושהי איגרת,

שעל הגזרות הללו,

שלחו וקרעו אותה,

ולאחר מכן

רבי אלעזר מעיד גם את העניין הזה,

שהוא ראה את הפרוכת ברומי,

היו עליה כבר כמה טיפי דמים,

וגם את העניין הזה ששאר רבי מטיה בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי,

מנין לדם שלושים שהוא טמא,

אמר להם,

וזה לכם הטמא,

ואת זה למד מפיו של רבי יוחאי עזר ורבי יוסי.

טוב.

על כל פנים,

אומר רשי,

כי סליג רב דיבי לנהרדעה,

חזר בו ממה שאמר ציצה ריגו.

מאו בגד

דכתיב גבי שורצים,

או בגד או אור,

או ריבויו.

האו הזה בא בתור ריבוי,

לרבות שכל שהוא טמא.

לא חייב להיות שיעור

כדי לטמאות,

אלא בגד בשיעור כלשהו יקבל טומאה.

אז אמנם לומדים את זה מטומאה שרצים,

אבל זה לאו דווקא,

אלא כל הטומאות

זה יהיו אותו דין,

שיוכל ארי כלשהו לקבל טומאה.

וצריך כמובן,

במצב שכזה,

לטהר אותו.

כל טומאה יש לה את הדרך של טהרתה היא.

עד כאן.

מה קורה שפור זה גם מרווה.

אנחנו יודעים שגם

וגם זה מרווה. אקין וגם מיהם ריבועים.

אקין ורקין

אקין ורקין ורקין.