הרב אבנר עוזרי מסכת שבת 24.3.15

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו אמורים להתחיל בעזרת השם

במסכת שבת ת'סב עמוד א',

אבל קודם, כשנתחיל את השיעור של היום, נחזור בקצרה על החלק האחרון של השיעור של אתמול.

למדנו בחלק האחרון של השיעור אתמול שהייתה שאלה,

האם קמעין יש בהם משום קדושה או אין בהם משום קדושה?

הגמרא למסקנה מבארת שהשאלה היא לגבי העניין, האם מותר להיכנס בהם לבית הכיסא או לא?

אם יש בהם משום קדושה אז ודאי שאסור להיכנס בהם לבית הכיסא,

אבל אם אין בהם קדושה אז מותר.

הרי

הקמעין הללו שמדברים עליהם זה קמעין שיש בהם פסוקים או שמות הקודש, כמובן שהם לא נכתבים לשם קדושה,

ועל כן כל מטרת הכמיע זה לרפואה בלבד.

אז לכן יש פה מקום לשאול האם אפשר יהיה להיכנס לבית הכיסא או לא.

אז הגמרא ניסתה להביא ראיות מכמה מקומות לעניין כדי לפשוט את הספק,

אבל דחתה את הראיות ועכשיו אנחנו עומדים לשמוע את המשך הדברים.

שואלת הגמרא והתניא,

הגמרא אמרה

שיש צד שיהיה מותר אפילו לקחת את הכמיע

בידו

ברשות הרבים. כיוון שזה מרפא אותו,

אז זה כאילו תכשיט בשבילו.

כך הגמרא באה לומר אתמול את הסברה הזו.

הגמרא שואלת והתניא. רבי יושעיה אומר, ובלבד שלא יחזנו בידו

ויעבירנו ארבע עמוד ברשות הרבים.

איך אתה אומר שמותר להעביר את זה בידו?

הרי ישנה בריתא מפורשת שרבי יושעיה אומר,

שגם אם אומנם מותר לצאת בשבת כשהכמיע תלוי בצווארו או באחד משאר איברי גופו.

המחקר המומחה.

אבל, כמובן, כל זה כמיע מן המומחה.

אבל הוא בלבד, אומר רבי יושעיה, צריך להיות שזה יהיה בתנאי שידע שזה אומנם בשאר איברי גופו מותר, אבל בידו, לא יחז את זה בידו, אסור.

ובלבד שלא יחזנו בידו ויעבירנו ארבע עמוד ברשות הרבים.

אם כן, פשוט הוא הדבר שאין היתר לקחת כמיע כשזה בידו וללכת כך ברשות הרבים.

ואם כך הם הדברים,

אז אם כן, מדוע שלא נפשוט ראייה מן המשנה שאכן אין בהם משום קדושה?

למה? מה הראייה?

שהרי המשנה אמרה שאסור לצאת בכמיע כשאינו מן המומחה.

אבל אומרת משמע מהמשנה שאם זה כמיע מן המומחה,

מותר לצאת כך לרשות הרבים.

והשאלה נשאלת,

אם אסור להיכנס בהם לבית הכיסא בגלל שיש בהם משום קדושה?

אם כן, איך יתירו לצאת בהם בכלל בשבת לרשות הרבים? שמא יצטרך באיזשהו שלב להיכנס לבית הכיסא,

ואז יצטרך להסיר את הכמיע ממנו,

וייתכן שבשוגג יבוא לעבירנו ארבע עמוד ברשות הרבים.

אלא מזה נוכל אולי להוכיח שהקמעין אין בהם משום קדושה.

מאשר על כן, גם אם ירצה להיכנס לבית הכיסא,

יוכל להיכנס בלא להסירה ממנו.

כך הגמרא ניסתה להביא ראייה.

אז הגמרא דוחה את הראייה הזו ואומרת אלא הכה במעסקינן במחופה אור.

כלומר ייתכן בהחלט

שכמיע סתם אסור להיכנס בו לבית הכיסא,

כי יש בו משום קדושה.

ואכן,

אם אסור להיכנס בהם לבית הכיסא, אז גם אסור לצאת בו בשבת,

בגלל החשש שמא כשיצטרך להיכנס לבית הכיסא יסירנו מידו, ובשוגג לאחר מכן ייטלטלנו ארבע עמוד ברשות הרבים.

אבל כאן מה שכתוב שמותר להיכנס, מה שדקדקנו שמותר להיכנס בכמיע.

מותר לצאת בכמיע בשבת לרשות הרבים אם זה מן המומחה,

ולא חי שינן שיצטרך להסיר אותם כשירצה להיכנס לבית הכיסא.

פה מדובר בכמיע שהוא מכופה בעור, מכוסה בעור.

ואז אין גנאי להיכנס בדרך הזו יחד איתו לבית הכיסא,

אז הוא לא צריך להסיר אותו.

במצב שכזה, שזה מכופה בעור,

ואז אין צורך להסיר אותו ממנו,

גם כשירצה להיכנס לבית הכיסא,

על כמיע כזה אמרו במשנה שיוכל הוא ללכת כך, לצאת איתו לרשות,

אותה רבים, כשזה על צווארו,

שואלת גמרא בארץ תפילין דמחופי עור,

וטניא הנכנס לבית הכיסא, חולץ תפילין בריחוק ארבע אמות ונכנס.

איך אתה אומר שכשהכמיח

מכופה עור מותר להיכנס בו?

הגם שאם אולי היה מכופה עור, היה אסור להיכנס בו.

למה?

בגלל שיש בו משום קדושה.

בכל זאת, כשהוא מכופה בעור, אז כבר אפשר להיכנס.

ככה. אז למה בתפילין אסור להיכנס לבית הכיסא? גם ליער. גם התפילין מכופה בעור. הרי הפרשיות נמצאות בפנים.

מכפה אותם הבית של התפילין, שהוא מכסה את הפרשיות.

ובכל זאת כתוב בברית המפורש,

שאם יש לאדם תפילין ורוצה להיכנס לבית הכיסא,

חייב לחלוץ את התפילין מקודם,

וכך להיכנס, אבל לא להיכנס יחד איתם לבית הכיסא.

רואים שמכופה עור לא מועיל בשביל שיהיה רשאי להיכנס עם דברים שיש בהם משום קדושה.

עונה הגמרא לא, תפילין זה משהו אחר.

הטעם משום שין.

דאמר אבייה שין של תפילין הלכה למשה מסיני.

ואמר אבייה דלת של תפילין הלכה למשה מסיני.

ואמר אבייה יוד של תפילין הלכה למשה מסיני.

כלומר,

אם אכן

אדם מכניס דבר שיש בו משום קדושה,

אבל הוא חיפה אותו מקודם לכן בעור,

אז מותר להיכנס לבית הכיסא. אין גנאי בזה.

אבל בתפילין, מה שעשוי להיכנס בהם לבית הכיסא,

בגלל שיש שם את השין על הבית של התפילין.

וזה הלכה למשה מסיני,

לעשות שין בולטת בעור הבית של ראש.

וכן,

צריך לעשות ד' של תפילין,

שהוא עשוי בקשר של התפילין של הראש.

וגם יש את היוד,

שאיפה נמצא היוד?

בקשר של התפילין של יד.

אז כל אלה, הלכה למשה מסיני, השין, הד' והיוד.

שלושת אותיות אלו,

הרי הן קדושות, כיוון שהן מצטרפות בזה לשם קדוש.

שין, ד', י' זה שם קדוש.

אז בגלל האותיות הללו שהן מגולות, לכן אסור להיכנס עם התפילין לבית הכיסא.

אם כן, עדיין

נשארת השאלה במקומה,

האם כמעין יש בהן משום קדושה, או אין בהן משום קדושה.

מה שדקדקנו לומר,

שמותר לצאת בקמיע בזמן שהוא מן המומחה,

כן?

ואין חשש שיצטרך להסיר את זה, כשירצה להיכנס לבית הכיסא,

זה הכל רק במצב שזה מכופה עור.

וכאשר זה מכופה עור, אז מותר יהיה להיכנס.

עוד עניין.

אנחנו מסכמים כאן מה שלמדנו עתה.

מובן?

ומה שבתפילין אסור להיכנס, הגם שהפרשיות מחופות מאור,

זה לא בגלל הפרשיות, אלא בגלל השין,

ד',

יחד עם היו שבתפילין של יד,

שזה אחד משמות הקודש, שין, ד', י'.

זו הסיבה.

לא.

אם זה גלוי, כמו תפילין.

כאן הקמעין ודאי נכתבות על גבי קלף, נאמר,

וקושרים את זה עם איזשהו כיסוי.

אז אם זה חיפה את זה בעור,

אז יהיה מותר להיכנס.

גם אם קמעין יש בהם משום קדושה ואסור להיכנס בהם,

כשהם בפני עצמם לא מכופים.

ואז גם בפילין, אם הוא יחפה אותם, אז גם בזה הוא לא יחפה.

מה אם הוא יחפה? לפי זה יוצא,

שאם אכן יהיה חיפוי עור גם על הבית,

לגמרי.

יהיה אפשר להיכנס. כך יוצא לפי הסוגיה כאן. נכון מאוד.

נראה ברשי.

אנחנו ברשי, בדף סב עמוד א', שלו יחזנו.

כן?

אתם איתי?

דלא הווה תכשיט שלו. כלומר,

אסור לאדם לאחוז את הקמע בידו, כי זה לא תכשיט שלו, אלא דרך מלבוש.

וממילא, אם זה דרך מלבוש,

אז רק שהוא לובש אותו.

אבל אם הוא לוקח את זה בידו,

זה ודאי לא דרך של מלבוש. גם באופן הזה,

ובזה יש איסור גמור, לקחת את זה כך, ד' אמות, ברשות הרבים.

הגמרא עונה מה שכתוב, שמותר יהיה ללכת בכמיה, לצאת בכמיה,

אם זה מן המומחה,

ולא חושבים שצריך להיכנס לבית הכיסא,

במחופי עור.

כן? אומר רשי, במחופי עור.

אמנם ברשי אצלנו כתוב במחוסה.

אתם רואים? במחוסה.

אבל לשון הגמרא במחופה עור.

דלכה גנותה. כאשר זה מחופה עור, אומר רשי,

אין בזה גנאי, כשנכנס בהם ממעי לבית הכיסא,

ולא בא אלה משקלה. הוא לא צריך

להסיר את הכמיה ממנו כשזה מחופה בעור.

חולה את תפילין. אמרנו, אבל תפילין הוא חייב.

לחלוץ אותם קודם שייכנס לבית הכיסא

ואף עוד גבדים חוסי עור

אפילו שלמעשה גם הם הפרשיות מחופים בעור

שארבע איגרות שהפרשיות כתובות בהן

תחומות בדפוסים של עור

התא משום שין

שעשויה מאור החיסון עצמו

קומד בו ג' כמתאים

קומד בו ג' כמתאים כעין שין

מי שדי והד' והי' עשויים בקשר

שקושר הרצועה

אז היא אומרת איך הוא עושה את הקשר

אחת לצפון ואחת למזרח כמין ד'.

כך זה הקשר שנמצא מאחורי ראשו

ורצועה קטנה מאוד תלויה ואין בה אלא כפיפה כמין י'

וחופפה בעוד העור לך והיא כפופה לעולה

כלומר כשהוא לוקח את העור והוא עדיין לך

והוא עושה בו איזושהי כפיפה קטנה שייראה כמין י'

אז כשהעור מתייבש נשאר הצורה שלו לאורך זמן

על כל פנים מה שהגמרא רוצה לומר כאן

שהסיבה שאין לו להיכנס בתפילין

זה בגלל השין והד' שהן גלויות בתפילין של ראש

נחזור לגמרא

ולא בשריון

ולא בקסדה ולא במגפיים

זו ציטטה מן המשנה האחרונה שלמדנו בדף סעמך עמוד א'

שאסור לאדם לצאת בשבת בשריון או קסדה או מגפיים מבארת הגמרא

מה זה הכלים הללו? שריון זרדה

בזמנם היו קוראים לזה, כן?

זרדה, כנראה בארמית

שריון זה זרדה, מה זה זרדה? זה מלבוש עשוי ממתכת

שהיוצא למלחמה לובש על גופו כדי שלא ישלוט בו החרב

קסדה

אמר רב סנוורטה

זה כובע של אור שנמצא מתחת כובע המתכת, זה הקסדה

לפי איך שרש״י מבאר

כובע אור תחת כובע המתכת

מגפיים

אמר רב פוזמקה

כאין

גרביים של ברזל

סביב הרגליים

לא היה נעלי אור רגילות,

אלא הנעליים היו עשויות במתכת גם כן

כל אלה אסור לאדם לצאת בהם בשבת

רש״י אומר

סנוורטה כובע האור תחת כובע המתכת פזמקה

אנפלייאות של ברזל במלחמה

כלומר זה כהן גרביים שעשויות במתכת

בשעת מלחמה היה לוקח אותה

משנה

לא תצא אישה

כבר שאלת את השאלה הזו בעבר

מה האמת?

זה או זה?

איזה טבילין היום על יחל? לא לא לא לא. השאלה על עצמכם

נגמר רש״י הרי היה מסורת

בוא נגיד עכשיו את הרצפה שהרש״י בא עם סוף הכל סבבה רה נכלי, היה מסורת

אם עד עכשיו היה מסורת בזמן רש״י כמו ראש״י

אז מה תורת הערבינו טוב לומדת בזה ואתה הופך למסורת

הרי המסורת הייתה מדור דור ככה, אפילו שהם דור כאן, איזה... עכשיו אם המסורת הייתה כמו... שאלת את השאלה הזו בעבר

תחזור חזרה לשיעורים ההם ותגלה את התשובה.

כבר אמרתי לך את התשובה.

שכנראה היו כאלה והיו כאלה, והרבנו תמכה שמי שעושה כך הוא הנכון,

ומי שעושה אחרת זה לא הנכון. זה מסתכל מסורת? לא מסורת, זאת אומרת, היה מנהגים כאלה וכאלה.

וראשי אחז שהמנהג הזה הוא הנכון ולא האחר.

ואילו רבנו תמכה שהנכון הוא זה ולא כמוהו ולא כדיבר רשי.

זה הכל.

ומה האמת? כבר נשאל בשו״ת מן השמיים.

מה האמת בעניין מחלוקת תפילית של רשי ורבנו תם?

מה השיבו לו לאותו שואל?

שמור תם וראה ישר, כי החריד לאיש אלו.

שמור תם,

זאת אומרת גם רבנו תם, נכון?

וגם מוראה ישר, אותיות רשי, ישר זה רשי.

שניהם נכונים. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. כל אחד זה בחינה אחרת.

אה? יש מעשה שכשהמנהג של רבנו ירד מהשמיים אמר רבנו תם תרענו לנו. לא בשמיימי.

לא ידוע לי על דבר כזה.

לא תצא אישה, לא ידוע לי.

נראה את המשנה. לא תצא אישה במחט הנקובה.

ולא

אתם איתי?

ולא בטבעת שיש עליה חותם.

ולא בחוליאר.

ולא בכובלת.

ולא בצלוחית של פליאתון.

ואם יצתה, חייבת חטאת.

דברי רבי מאיר.

החכמים פותרים בכובלת ובצלוחית של פליאתון.

בואו נראה. לאט לאט, עם סבלנות,

נבער את הדברים.

יש הבדל בין המשניות הקודמות

לבין המשנה הזו.

במשניות הקודמות למדנו כל מיני סוגי תכשיטים או מלבושים,

שגם אם מן התורה מותר לצאת בהם לרשות הרבים,

אבל באו חכמים וגזרו שלא יצאו בהם.

מדאורייתא זה לא חכם.

בדיוק.

אבל כאן אנחנו נראה, במשנה הזו שנלמד תכף,

נראה שישנם דברים שהאיסור בהם הוא מדאורייתא, בדיוק.

האיסור בהם זה מדאורייתא.

יש מחלוקת בכמה מן הדברים. האם זה בכל הדברים שמנתה המשנה או בחלק מן הדברים.

אבל על כל פנים זה המבדיל בין המשניות הקודמות לבין משנה זו.

מהם הדברים שאסור לצאת בהם?

ויש אומרים שזה מדאורייתא, כולם, כל אלה.

לא תצא אישה במחט הנקובה.

אסור אישה לצאת

ברשות היחיד לרשות הרבים במחט שיש בה נקב.

שהיא למעשה, כשיש בה נקב, היא משמשת

לצבירת בגדים.

אז אם היא לקחה מחט שכזו ותחווה אותה בבגדה,

זה איסור.

זה לא תכשיט.

זה מסוי.

ולא בטבעת שיש עליה חותם.

גם אין לאישה לצאת עם טבעת כזו,

שיש חותם, היינו שחותמים בה,

היא עשויה גם לשם חתימת מכתבים,

איגרות וכדומה.

ולא בחוליאר.

ולא בחוליאר.

מה זה בחוליאר? זוהי סיכה שהיא קושרת בה את שני צדי החלוק.

ולא בחובלת.

וכן אסור לה לצאת בחובלת.

חובלת זה קשר שקשור שם בושם ורחו ערב.

ולא בצלוחית של פרייתון.

זוהי צלוחית שתלויה בצוואר האישה,

ויש בה שמן אפרסמון

שרחו ערב.

ואם יצתה,

חייבת חטאת.

מאחר

ואין דרך לשאת וללבוש את זה,

אז זה לא דרך מלבוש.

אלא, וגם לא תכשיט.

וממילא זה נקרא מסוי.

לכן באופן הזה היא עברה על איסור דאורייתא.

ולדעת רבי מאיר, בכל אלה שהזכרה המשנה,

חייבת חטאת בשוגג,

ואם במזיץ, כאילו כמו כל מלאכה,

מלאכת הוצאה אחרת.

ואילו, זה הכל לפי שיטת רבי מאיר. וחכמים פותרים בכובלת ובצלוחית של פרייתון.

חכמים אומרים,

לא בכל מה שהמשנה הזכירה זה איסור דאורייתא.

אומנם נכון שאסור לצאת בהם,

אבל אם היא יצתה בכובלת

או בצלוחית של פרייתון,

היא לא חייבת חטאת, כי שם אין איסור דאורייתא,

אלא רק איסור דאורייתא, שלא תצא בהם מלכתחילה לרשות הרבי.

כי לדעת חכמים זה נקרא תקשיית.

ואשר על כן,

אין איסור דאורייתא,

אז היא לא חייבת חטאת

אם יצתה כך.

ממשיכה הגמרא, אמר עולה,

וחילופיהן באיש.

אתם שומעים?

וחילופיהן באיש?

אם אנחנו מתבוננים ומצרפים את מה שלמדנו בדף נ״ז במשנה,

אם מה שאנו לומדים כאן במשנה, יוצא לנו כך.

שם למדנו בדף נ״ז שאם האישה יוצאת בטבעת ש...

שאין עליה חותם,

אז היא לא עוברת על איסור דאורייתא.

אבל אם היא יוצאת בטבעת שיש עליה חותם,

רק על המשנה חייבת חטאת.

כלומר,

אם זה טבעת שאין עליה חותם,

אז זה לא מוגדר כמסוי.

לכן זה רק איסור רבנן.

אבל אם זה טבעת שיש עליה חותם, ואישה נושאת זה,

אז זה מסוי.

היא עוברת על איסור דאורייתא.

בא עולה ואומר, וחילופי אין באיש.

באיש זה בדיוק הפוך.

שטבעת שיש עליה חותם,

הוא לא עובר על איסור דאורייתא.

אבל אם אין עליה חותם,

אין דרכו של איש לצאת

בטבעת שאין עליה חותם.

וממילא לגביו, מה זה נקרא? מסוי.

אשר על כן יהיה חייב חטאת.

כך אומר עולה,

עלמא כסוור,

אומרת הגמרא, מסבירה הגמרא את דברי עולה.

עלמא כסוור עולה, רואים שעולה סובר,

כל מידי דחזה לאיש, לא חזה לאישה.

ומידי דחזה לאישה, לא חזה לאיש.

דבר שראוי לאיש, לא ראוי לאישה.

כמו למשל, מה ראוי לאיש?

טבעת שיש עליה חותם.

זה ראוי לאיש, אבל לא לאישה.

עומידי דחזה לאישה, לא חזה לאיש.

לעומת הטבעת שאין עליה חותם,

שזה ראוי לאישה,

אבל לאיש זה לא ראוי.

זה לא נחשב לגביו כמלבוש או תכשיט, אלא מה זה?

מסוי.

כי אין דרך האיש לצאת כך.

מה?

כן, כן.

זה מה שסובר עולה.

עולה סובר, שלא היו יוצאים האנשים בטבעת.

אם יש עליה חותם, אדרבה. זה דרכו של איש לצאת בטבעת שיש עליה חותם.

אבל לצאת בטבעת שאין עליה חותם,

זה לא גברי.

האיש,

החשיבות שלו בזה שיוצא עם טבעת שיש עליה חותם.

ולא אם אין עליה חותם.

מה היטיב רב יוסף? בואו נראה קושיה שרב יוסף שואל לתעולה.

הוא שואל אותו מברייתא. מה כתוב בברייתא? הרועים יוצאים בסכין.

כלומר,

מותר לרועים לצאת בשבת לרשות הרבים במלבוש שעשוי משק.

הדרך היה שהרועים לוקחים את המלבוש הזה שעשוי משק ומתכסים בו מפני הגשמים.

ומוסיפה הברייתא, ולא הרועים בלבד אמרו.

לא רק הם מותר להם,

אלא כל אדם.

אלא, שדרכם של הרועים לצאת בשקים.

כלומר, ההיתר הזה של לצאת במלבוש עשוי משק,

הגם שדרך הרועים היה לצאת כך, ולא שאר כל אדם,

אבל גם שאר כל אדם אם יצאו בזה,

אינם חייבים חטאת.

אז מה אתה רואה אם כן?

שגם אם ישנו דבר שמשמש רק אנשים מסוימים,

בכל זאת,

זה לא נחשב כמסוי לגבי אותם אנשים שאין דרכם לצאת כך.

הנה השקים,

זאת אומרת, המלבוש עשוי משק,

דרך כלל מי יוצא בו? רועים.

שער בני האדם לא יוצאים כך.

בכל זאת, אתה אומר, מאחר ולגבי הרועים

זה נחשב כמלבוש,

אז גם שער כל אדם שאין דרכו לצאת, כך גם לגביו זה נחשב כמלבוש.

אם כן, אז גם פה.

למה אתה בא ואומר שטבעת שיש עליה חותם?

טבעת שאין עליה חותם,

אז זה נחשב כמסוי לאיש,

למה? כי אין דרכו לצאת כך,

אבל אישה כן דרכה לצאת עם טבעת שאין עליה חותם.

מאחר ודרכה לצאת עם טבעת שאין עליה חותם,

הרי זה צריך להועיל שיחשב כתכשיט גם לאיש,

והוא הדין להפך.

טבעת שיש עליה חותם,

שהיא משמשת כמו כתכשיט לאיש.

מדוע זה נחשב, אם כן, כמסוי לגבי האישה?

היה צריך להיות שמה שהאיש דרכו לענוד על אצבעו יועיל גם לאישה,

או מה שדרכה של האישה לענוד על אצבעה יועיל לפתור גם את האיש.

כמו שמצאנו במלבוש הסכין,

שההיתר הזה לצאת כך לאו דווקא לרועים, הגם שאין דרך שער בני האדם ללבוש את זה.

בכל זאת, מאחר שכלפי הרועים זה מלבוש,

אז זה נחשב כמלבוש גם לגבי שער העולם, שער בני האדם.

אם כן, מדוע כאן אתה בא ואומר שבדיוק יהיה הדין הפוך בין איש לאישה, שהאיש,

איסור דאורייתא בתבת של עליה חותם,

ואילו את הבת שיש עליה חותם זה רק איסור דרבנה,

ואילו באישה זה בדיוק הפוך,

את הבת שיש עליה חותם זה איסור דאורייתא ושאין עליה חותם זה איסור דרבנה?

אלא אמר רבי יוסף,

אלא אמר רבי יוסף,

כסב הרעולה, נשים עם בפני עצמן.

נשים,

עם בפני עצמן, אתם שומעים?

אומרת הגמרא,

רבי יוסף אומר, אתה לא יכול להוכיח,

כן, מרועים, על הנידון שעולה מדבר עליו.

זה ודאי, עולה מסכים ליסוד,

שאם קבוצת אנשים מסוימת לובשים מלבוש שכזה,

אז זה מועיל להיחשב כמלבוש גם לשאר בני אדם,

הגם שאין דרכם לצאת בדרך כלל במלבוש הזה.

אז למה בכל זאת לגבי טבעת אתה אומר שלא משפיע מה שנחשב כמלבוש לאיש, לא ישפיע על להתיר לאישה מדאורייתא, והוא עדין להפך,

מה שנחשב כמלבוש לאישה או תכשיט לא יועיל גם לאיש?

כי נשים,

עם בפני עצמן.

כאילו זה שני עמים שונים.

אין הכרח לבוא ולומר שמה שראוי לנשים ייחשב כראוי גם לאנשים או להפך.

רואים בשאר האנשים לגבי המלבוש של עסקים,

כולם נחשבים עם אחד.

אבל, ומילא זה נחשב כמלבוש ראוי לכולם,

אבל במצב שיש דרכם של אנשים להיות עם זה ולא האנשים או להפך,

אין האחד משפיע לגבי האחר.

לא האנשים על אנשים ולא האנשים על האנשים.

מבאר אחד מן האחרונים את הנקודה בתירוץ הזה.

הוא אומר כך, תתאר לך שיש איזשהו סוג מלבוש שלובשים את זה במדינה רחוקה.

האם זה שירצה ללבוש את זה במדינה הזו,

זה ייחשב כמלבוש לגביו או לא?

נאמר, לדוגמה,

אם בן אדם בהודו, כן,

הולך עם איזשהו כובע מאוד מאוד משונה ומוזר,

אבל

כך דרכו שם,

כך דרכם שם באותה מדינה.

פה אף אחד לא הולך.

האם יועיל לבוא ולומר שבאחר ומאודו הולכים ככה, אז גם פה ייחשב כמלבוש?

זה ודאי שלא.

משום שלגבי אנשי מדינתו,

שאין דרך בני אדם לצאת כך, ללבוש את זה, אז לגבי אלה שלכם לכאן,

זה לא מלבוש.

זה לא מלבוש ולא תכשיט ולא כלום.

אין השפעה ממה שיש אחד במדינה הרחוקה הולך כך,

או אפילו לא אחד, אלא דרכם של בני אדם במדינה רחוקה,

שיועיל גם לגבי כאן.

אז ממילא באו ואומר, אותו דבר,

כאשר זה אנשים ונשים,

זה כאילו שני מנהגים שונים,

שני מדינות שונות.

אין האנשים מכירים במלבושי הנשים לומר שזה ייחשב כמלבוש לגביהם,

וכן להפך.

לכן לא מועיל משהו מלבוש לאחד, שיחשב מלבוש גם למין השני.

איתי ואבייה.

בא אבייה ושואל, כושה הרב יוסף,

אתה אומר שנשים זוכה בפני עצמן, אה?

בואו נראה אם אכן זה מתאים לברייתא שתכף נראה.

בברייתא כתוב, המוצא תפילין,

מכניסן זוג-זוג,

אחד האיש ואחד האישה.

כלומר, אם אדם מצא תפילין בשבת,

בשוק או בדרך,

תפילין שם לא משתמרים.

כלומר, זה מקום שאינו משתמר.

נו, בשביל להציל את התפילין,

מותר לו לקחת את התפילין משם, מאותו מקום,

מפני החשש שמה ייקחו את זה, שמא ייקחו את זה הגנבים,

או כאלה שלא יודעים להתנהג בצורה מכובדת וקדושה לתפילין.

אז יכול הוא לקחת את התפילין הללו, אבל איך הוא יכניס אותם למקום המשתמר?

אז מובב הברייתא, מכניסן זוג-זוג.

כלומר,

ייקח זוג תפילין אחד, ישים עליו,

אחד בראשו, אחד בזרועו,

וילך הביתה ויחלוץ אותם.

ויחזור שוב לאותו מקום אם יש עדיין עוד תפילין,

ושוב בדרך הזו ילך ויניח, ושוב ושוב עד שיכניס את כל הזוגות תפילין שמצא באיזשהו מקום, אם זה מקום שאינו משתמר.

אבל כתוב פה עוד דבר, אחד האיש

ואחד האישה.

לא רק האיש מותר לו כך,

אלא גם אם האישה מצאה זוגות תפילין בחוץ,

במקום שאינו משתמר,

יכולה היא להניח אותם עליה באותה צורה שהאיש הולך בהם,

קושר את של יד על זרועה ואת של ראש מניחה על ראשה,

וכך נכנסת למקום המשתמר ולחלוט את זה לשם.

שאלת השאלה, אבי, אמרת,

נשים עם בפני עצמן הן,

אם כדבריך הרב יוסף,

שנשים הן עם בפני עצמן, כלומר,

שמה שנחשב כמלבוש לאנשים,

זה לא נחשב מלבוש ראוי לנשים.

אם כן, אז קשה מאוד.

והמצוות עשה שהזמן גרמה הוא.

וכל מצוות עשה שהזמן גרמה, נשים פתורות. הרי התפילין זה מצוות עשה שהזמן גרמה.

למה? מה פירושי הזמן גרמה?

שזה תלוי בזמן.

הרי אין מצוות תפילין, לא בשבת ולא בלילה, לפי מדע המערכת.

כן? לא בשבת ולא בלילה.

אם כן, נשים פתורות ממצווה זו.

אז התפילין לא נחשבות כמלבוש לאישה.

אז למה בכל זאת רשאית להניח אותם עליה בשביל להניח את התפילין עליה בשביל להצילם?

אבל יש פה שאלה של איסור. דאור הייתא,

שהרי זה נחשב כמסוי, אם זה לא נחשב כמלבוש,

זה נחשב כמסוי.

איך התירו לה להיכנס כך?

עונה הגמרא, הטעם,

כשווה רבי מאיר, לילה זמן תפילין הוא,

ושבת זמן תפילין הוא.

אבל אה, מצווה עשה שלא הזמן גרמה.

בכל מצווה עשה שלא הזמן גרמה, נשים חייבות.

שמה ברייתא אוחזת

שנשים חייבות במצוות תפילין.

מדאור רייתא.

למה?

כי רב מאיר סובר שזה מצוות עשה שלא הזמן גרמה.

כלומר,

חייבים במצוות התפילין כל הזמן.

לילה זה זמן תפילין, צריך להניח גם בלילה תפילין. שבת זה זמן תפילין, יוצא אם כן.

שזה מצוות עשה שלא הזמן גרמה.

כלומר, אין זמן שהיא פתורה מלהניח תפילין.

מאחר וכן, אז נשים חייבות.

אז אם נשים חייבות,

ודאי שגם לגביהן זה נחשב כראוי להן,

ועל כן מותר להן להניחן כדי להצילן ולהכניס אותן ממקום שאינו משתמר למקום המשתמר.

עד כאן מה שקשור למה שעולה אמר.

נראה עכשיו את רשי.

בחוליאר מפרש בגמרא

וכן כובלת.

הגמרא תפרש מה זה החוליאר,

מה זה הכובלת, כבר ביארנו את זה. פלייתון

משחד האפרסמה, שמן אפרסמון.

חייבת חטאת כסבר לאו תכשיט נינו.

כלומר, המאיר סובר זה לא מוגדר כתכשיט.

אמר עולה וחילופיהן ואיש.

הטבעת כאלה.

רשי מבאר שדברי עולה חוזר על הטבעת.

זו טבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור.

באיש יהיה דין שאם יש עליה חותם,

אז לגביו זה נחשב כתכשיט,

ולכן אין איסור דואר הייתה רק עם רבנן.

לכן אם יצא פטור.

אבל אם אין עליה חותם,

אבל אם טבעת כזו שאין עליה חותם,

ויצא האיש בזה,

חייו חטאת.

כי לגביו זה מסוי, ככה אמרו לה,

בסכין.

הרועים, אמרנו, יוצאים בסכין,

שמתכסים בהן מפני הגשמים.

מה זה סכין?

אומר האשים מלבושק.

ולאו דווקא הרועים, אלא כל אדם.

עלמא הזרועים אם כן מתוך הבריתא הזו.

אף על גבדל לא רגיל לביה. אפילו ששאר אדם לא רגילים ללבוש מלבוש כזה שהוא מסכין.

אבל מגוד לגביה היא תכשיט,

לגביה אינם היא תכשיט. ומאחר ולגבי זה היינו לגביה, רועים זה נקרא תכשיט או מלבוש.

ממילא זה לא מועיל להחשיב את זה כתכשיט ומלבוש גם לגבי שאר בני האדם.

המוצאי תפילין בשבת בשוק או בדרך,

מכניסה לעיר דרך מלבוש,

זוג-זוג,

כדרך שהוא לובש בחול,

אחת בראש ואחת בזרוע וחולצן,

וחוזר ומניח זוג אחר ומכניסן, וכן כולן.

ואחד האישה.

ואף על גבדל לאו תכשיט דאישננו.

אפילו שזה לא תכשיט של אישה.

מגוד אבו תכשיט לאיש, שרי אב לאישה.

מאחר וזה נחשב כתכשיט לאיש,

אז

מועיל גם לאישה. ככה חשבה הגמרא בהתחלה.

הגמרא עונה לא, לא בגלל זה.

אלא לילה זמן תפילינו. כך רב מאירס אומר.

וחיל שבת. הילקח לעולם זמנם הוא. אז אם כן יוצא שאין זמן שיהיה פטורים מן התפילין,

ואין להם זמן קבוע.

אין פה זמן מסוים שתבוא ותאמר שזמן כזה חייבים, זמן כזה פטורים.

אם היה זמן קבוע, אז היה נחשק משפחת תשע זמן גרמה.

אומר רשי, אין להם זמן קבוע שתהיה מצוותן,

מצוות תשע זמן גרמה להיפטר נשים.

הילקח,

נקעת לילה ושבת.

למה נקטו כאן?

את העניין הזה שלילה זמן תפילין וכן שבת.

משום דפלוגתא בתרווה, משום שגם בלילה יש מחלוקת אם זה זמן תפילין או לא.

וכן בשבת יש מחלוקת אם זה זמן תפילין או לא.

ויהא וסבירא ליל רבי מאיר באחד מנא הודליו זמן תפילין הוא.

ואם רב מאיר היה סובר

על אחד מהם, או לילה או שבת, שזה לא זמן תפילין,

אז עדיין היה קשה,

נמצא זמן קבוע לתפילין.

זה אם ככה יוצא שעדיין אין פה

חיוב תמידי לגבי מצוות התפילין.

אם כן, זה עדיין בסופו של הזמן גרמא, ואהבו להו נשים פטורות.

מאחר המאיר סובר שגם לילה זמן תפילין וגם שבת זה זמן תפילין,

לכן זה בסופו של הזמן גרמא, ונשים חייבות.

אז אם נשים חייבות,

אז היא יכולה להציל אותן אם היא רואה אותן במקום שאינו משתמר,

על מנת להכניסן למקום המשתמר.

למה?

וילקח תכשיטין אלה, זה נקרא כתכשיטין בעבורה.

עד כאן.