הרב אבנר עוזרי גמרא -מסכת שבת

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שיעור זה יהיה לרפואה ולהצלחה ליניר בן חנה,

לרעים שמעון בן חנה ולדוד בן חנה,

לישי בן חנה ולחנה בנדינה.

אנחנו במסכת שבת דף נוזי עמוד א',

למדנו יום חמישי את המשנה במה אישה יוצא ובמה אינה יוצאה.

אינה יוצאה,

לא תצא אישה,

לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה,

ולא תטבול בהן עד שתרפא.

כלומר, המשנה,

חוץ ממה שהזכירה את העניין שאין לה לצאת בחוטי צמר ופשתן ורצועות שבראשה,

הוסיפה וכתבה דין שקשור ללקות טבילה,

שכאשר צריכה היא לטבול,

והם עליה, חייבת להרפותם.

היינו, לגרום שהם יהיו רפואיים ולא מהודקים על צערה,

כדי שלא יהיה חציצה

בינה לבין,

בין הסר לבין המים.

שואלת הגמרא, טבילה מנדכר שמה.

תחילת הגמרא, זה כמה שורות אחר כך,

טבילה מנדכר שמה.

מי הזכיר כאן,

ומדוע התנא הכניס לנו כאן דיני טבילה?

מה שייך לכאן ענייני טבילה?

הלוא כאן עסוקי במסכת שבת,

בכל מה שקשור למלאכות האסורות בשבת.

אם כן,

למה הכניס לנו כאן את העניין שלא תטבול בהם עד שתרפם?

אמר רב נחמן בר יצחק, אמר רבא ברבוה,

מה הטעם, כאמר?

מה הטעם לא תצא אישה לא בחוטאי צמר,

ולא בחוטאי פשתן?

מפני שאמרו חכמים, בחול לא תטבול בהם עד שתרפם.

וכיוון ובכל לא תטבול בהם עד שתרפם,

בשבת לא תצא דילמה, מטרמלה, טבילה של מצווה,

ושאר יעלו,

ועד תלת, הואינו ארבע עמוד ברשות הרבים.

כלומר,

רב נחמן בר יצחק אומר בשם רבא ברבוה,

שמה שהוסיף כאן נתנה לכתוב,

ולא תטבול בהם עד שתרפם,

זהו הטעם

מדוע אסרו חכמים שתצא האישה בחוטאי צמר ופשתן

ורצועות שבראשה.

מה הטעם שאסרו חכמים לאישה

לצאת בחוטאי ורצועות אלו בשבת?

בגלל,

מפני שאמרו חכמים, בחול לא תטבול בהם.

הרי כאשר הזדמנה לה טבילה של מצווה,

אסור לה שיהיה עדיין מהודק על שערות ראשה,

אלא חייבת להרפותה מקודם לכן,

כדי שלא יהיה חציצה בשוחטת הטבילה.

ומאחר ויש עניין שהיא חייבת להרפותם קודם הטבילה,

כיוון זה, בחול לא תטבול בהם עד שתרפם בשבת לא תצא, אז באו חכמים וגזרו שלא תצא באל בשבת.

מדוע לא?

דילמה מטרמלה טבילה של מצווה,

אולי יזדמן לה שהיא צריכה לטבול טבילה של מצווה,

כדי להיטהר בטומאתה.

תודה רבה, חכמים.

ואז, תני לי לסיים, ואז תתיר את אותם חוטים שבראשה.

חכמים חששו שאולי תסיר אותם לגמרי ממנה.

ותשכח,

ואז תבוא לטלטלם ולהוליכם ארבע אמות

ברשות הרבים.

לכן אמרו,

לא תצא אישה,

לא בצמר ולא בפישר ולא ברשוחות שבראשה, בשבת.

למה? כי חששו שאם יתירו זאת,

אז כשהיא תצטרך לטבול טבילה של מצווה בליל שבת,

אז היא תצטרך להרפותם,

ואז אולי תסיר להם לגמרי ממנה.

ותשכח, ותבוא לטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים.

אמנם יש איסור להטביל כלי שהוא טמא, אסור להטבילו,

כי זה דומה למתקן כלי.

כמו שיש איסור תורה מקלת פטיש,

כן? אז גם פה אסרו להטביל כלי, כי זה נראה כאילו הופכו להיות ראוי לשימוש,

כי קודם לכן הוא היה טמא, ועל ידי הטבילה נהיה טהור.

אז אסרו ניתן להטבילו בשבת.

זה הכל לגבי טבילת כלים.

אבל אדם,

לא גזרו לו שלא לטבול,

כי אין פה עניין של מי חזק אם יתקן, ירק אם יתקן את עצמו,

כי אנשים סבורים שירד לשם על מנת

לקרר את עצמו מלבד, ולא להיטהר בטומאתו.

הלאה.

בא מנה רב כהנא מרב.

אולי נראה את רשי, שתי פעמיים דיבורי רשי פה.

טבילה מאן דחרשי. מה העניין? טבילה אצל הלקות שבת,

ושרה לו, ומטרת אותם לטבול בשבת.

שאלה טבילה, לא גזרו.

דברי על המסכת שם בביצה,

אדם נראה כמכר.

כלומר, זה כאילו נראה שהוא בא להתקרר,

ואין נראה כמתקן עצמו.

הלאה.

נחזור לגמרא. באה מנה

רב כהנא מרב.

שאל אותו רב כהנא את רב,

תכה חלילתא מאי.

שרשראות של חוטים,

חלולים והרוגים שקלועים בשער של האישה.

האם זה מהווה כחציצה בשעה שבאה לטבול בהם?

וממילא יעשו לה לצאת בשבת מאותו טעם שאמרנו כמו בחוטאי צמר ופשתן ורצועות שבראשה.

או שנאמר שזה לא חוצץ.

למה זה לא יחצוץ?

כי היא לא מהדקת אותם כל כך בחוזקה על שערה.

אז מכיוון שכן, היא לא צריכה להסיר אותם בשעת טבילה.

ממילא במצב שכזה לא חששו שתבוא לטלטלה בשבת.

כי בין כך היא לא חייבת להתירם קודם הטבילה.

אמר לה, אז עונה לו רבן הרב כהנא,

אריקה אמרת,

כל שהוא אריג לא גזרו.

כלומר, האם אתה שואל אותי על חוטים שהם הרוגים?

יש כלל, הכלל אומר,

כל שהוא אריג לא גזרו.

דבר שהוא ארוג,

חכמים לא גזרו לצאת בו בשבת,

כי הוא לא חוצץ בטבילה.

ממילא אין חשש שהיא תסיר אותה ממנה ואז תבוא לטלטלה עמדה לטעמות ברשות הרבים.

אמנם

יש פעמים שעל פי דברי הראשונים יש בזה משום חציצה.

מתי?

רבנו ניסים, אחד מן הראשונים כותב,

הוא מביא שיטות כאלה, הסוברות

שרק אם זה גם חלול, אז זה לא חוצץ.

אבל אם זה לא חלול, אלא רק ארוג בלבד, אז זה חוצץ.

רבנו חננאל סובר ככה, ראבד סובר ככה.

אבל כנראה שיש החולקים

וסוברים שאין הבדל.

בית יוסף מביא שמהרבא משמע שאין הבדל בין חלול לבין לא חלול, אלא מאחר וזה ערוג,

לעולם מותר.

אית מרנמי

אמר רב הונא אברד רב יהושע, כל שהוא הריג לא גזרו.

נאמר בבית המדרש בעניין הזה דברי רב הונא אברד רב יהושע שאמר,

גם כן כמו שאמרנו קודם, שדבר שהוא ערוג

לא גזרו עליו בשביל לא לצאת בו בשבת,

משום שזה ממילא רפוי ואינה צריכה להסיר את זה בשבת ממנה

כשהיא באה לטבול. זה לא חוצץ,

איכא דאמרי,

אבל יש שאמרו באופן אחר את מה שאמר רב הונא אברד רבי יהושע.

אמר רב הונא אברד רבי יהושע,

חזינא לאחוותי דלא קפדן עליו.

הוא מעיד שהוא ראה את אחיותיו שהן לא מקפידות

להסיר את שרשראות החוטין משערותיהן

בשעה שהן נכנסות לרחוץ בבית.

מה הוא למד מזה? שזה לא חוצץ בפני המים.

לא צריך להסיר אותן בשעת בילה,

וממילא מותר לצאת בהן בשבת.

הוא יוצא שישנם כאן שני שמועות

מה אמר רב הונא אברד רבי יהושע. האם הוא אמר בלשון כללי,

שהוא הריג, לא גזרו.

אין איסור לצאת בדבר שהוא הרוג,

כן?

בשבת, כאשר זה בשערה.

או שהוא אמר רק שמכוח מה שראה באחיותיו,

הבין

שאין קפידה בעניין הזה,

אלא אכן כשאדם בא לרחוב עצמו,

זה אכן יכול להגיע לכל מקום בשערו, וזה לא מהווה חציצה.

שואלת הגמרא, מה היא איכה בין האחלישנא להאחלישנא?

מה ההבדל בין אם אתה אומר כלשהו הריג, לא גזרו,

או לבין הלשון הזה שהוא בא והעיד על אחיותיו שלא הקפידו להסירם מראשן קודם שהתרחצו?

עונה הגמרא, איכה בין...

נא יו דתניפה.

ההבדל בין שני הלשונות

באופן שהם נטנפו והתלכלכו.

אז מה יש? להגלי ישנא דאמר, כל שווארג לא גזרו,

הננה מי הרוג.

לפי הלשון הזה שאומר,

שדבר שווארג לא גזרו בו,

אז גם אלה סוף סוף הם הרוגים, השרשראות.

מה אכפת לי שהם מלוכלכות ביתית?

מאחר והם הרוגים,

אין בהם משום חציסה. כי הכלל הוא, אריג לא גזרו.

למה? זה לא חוצץ.

אז גם אם יש, לחלוך,

אין בעיה בזה, סוף סוף זה אריג וזה לא חוצץ.

ממילא מותר לצאת בשבת בהם.

אבל להגלישנא דאמרת משום קפידא,

כבן דתניבן מקפת קבדא להיו.

אבל לפי הלשון השני,

שכל ההיתר לצאת בהם זה בגלל שאין אנשים באופן רגיל,

ומקפידות לאסירה בשעה שרוחצות.

אם כן, כל זה דווקא באופן שאין בהם לכלוך.

אבל באופן שהשרשראות הללו מלוכלכות,

האישה אכן מקפידה לא לטבול בהם, לא לרחוץ איתם,

כדי שגופה לא יהיה מלוכלך מהטיט הנמוך מהן על בשרה,

אז היא מסירה אותה מקודם לכן.

אז גם אם זה לא מהווה חציצה,

אבל מאחר שמקפידות במצב שכזה להסירה ממנה,

מקפידות להסיר את זה מהם,

אז יש חשש שיבואו לטלטלן ארבע עמוד ברשות הרבים.

רשי,

תיכא חלילתא,

שרשרות של תחוטין חלולות ועגולות.

מהו לקלוע בהן שערה ולצאת בשבת,

שאינה יכולה למותחן

ולדוחקן על השער בחוזקה,

והמים נכנסים בה.

כלומר, אין חציצה במצב הזה,

אלא המים אכן מגיעים לכל שערותיה.

ומי בא ילך?

על זה השאלה, מי הווה חציצה?

האם זה באמת מהווה חציצה?

וממילא גם לא תצא בהן בשבת בשום גזירת תפילת מצווה,

או לא אהבה חציצה?

כל שער ריג לא גזרו.

כך

לשון ראשון לדעת רבי יהושע, נבוא לדבר את רבי יהושע.

לא גזרו לצאת בו בשבת,

אלא עניין חציצה לא חיץ.

אין בזה חציצה.

זה לא מעצה אל האדוק האש אפיר,

משום שהוא לא יכול להדק את זה היטב אליו.

לאחווה תדלו קפדן עליו,

לטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין.

על מה?

אומר רב אונן בן רבי יהושע, מתוך זה שאני רואה את אחיותיי

שלא מקפידות ליטול את זה מהן קודם שהן רוחצות,

וממילאי להם הוא מאומיה שפיר.

מזה אני מבין שאכן המים מגיעים לכל שערותיה, ואפילו להנאת רחיצה.

אפילו בזמן שהיא רוחצת על מנת לנקות את גופה,

לא בשביל להיטהר.

מכיוון שכן, לעניין טבילה נמי לא צריכים להתירן ומותר לצאת בהן בשבת.

דהיים, מתרמת טבילה.

למה מותר לצאת בשבת? משום שגם אם תזדמן הטבילה של מצווה בליל שבת,

לא שרנו לא משום חציצה ולא משום קפידה.

הם לא יבואו להתיר את

השרשרות הללו שהן ערוגות,

לא בגלל שזה חוצץ, כי זה לא חוצץ,

וגם לא בגלל קפידה, כי הן לא מקפידות

להסיר את זה מראשן.

אבל אם זה מטנפה, דה מטנפה שנטפו אנחתיך היבטית.

אז פה זה יהיה תלוי אם לפי לשון ראשון, אם לפי לשון שני,

אומר רשי הנם יערוגו,

והקה אמר לא גזרו כלל לצאת.

כלומר, לפי הלשון האומר שכל שהוא הריג לא גזרו,

לא אכפת לי שנטנפו בטית

מאחר וזה הרוג, לא גזרו לצאת בו.

אולי לישנא דלא קפדה,

אבל לפי הלשון הזה האומר,

שסתם נשים לא מקפידות לטלן מראשן קודם,

שרוחצות בחמילה הנאתן.

אם ככה,

באופן שכן ראוי שיקפידו,

אז יש חשש שיבואו לטלן בראשות הרבי.

משמע דאי קפדה לנוטלן מראשן כשהן רוחצות,

משמע אם הן היו מקפידות

ליטול את זה מראשן קודם, שרוחצות אסור לצאת בהן בשבת.

אז פה ודאי אסור לצאת בשבת.

ואף אחד לא עניין, העדו כלא חייצה ומותרות לטבול בהן.

אפילו שזה לא מודק על ראשן, על שערן,

וממילא זה לא חוצץ, ומותרות לטבול בזה.

אבל כאן נלקח, הנה, אלה השרשראות הללו

כימן דמיטנפה, מאחר ויש בזה טינוף, לכלוך,

מקפד קפדן שלא להיות בראשן בשעת טבילתן.

אז פה הם אכן הקפידו

שבשעת טבילה זה לא יהיה בראשן,

מפני שהמים הם אחי נתתית ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה.

אף אגב, דא חציצה לא הווה,

אפילו שאין פה בעיה של חציצה דאיילה ואו מעיה, שהרי אכן נכנסים מים לכל מקום

בשערותיה.

אבל מיהו כמנדשא קלילה משום טינוף,

מאחר ובין כך הם יבואו להסירן מראשן,

כדי שלא,

הלכלוך שבהם לא ייפול על בשרה בשעה שעולה מן הטבילה.

אטולאטוינו, אז ממילא תשכח ותבוא לטלטלן ולהוליכן ברשות הרבים.

ולכן,

אסור לצאת בהן.

וללישנה כמה לא גזרו אלא במידה דחי ציטבילה.

אבל לפי הלשון הראשון,

לא גזרו בזה אלא אימת שזה חוצץ, אבל אם זה לא חוצץ,

כגון בדברים הללו, שעשורות שהן ערוגות,

מאחר וזה ערוג, אין בעיה של חציצה ואין סיבה לאוסרה לצאת בהן בשבת,

גם אם זה מלוכלך.

כך יוצא

וכך פירש רשי

את הגמרא.

אמנם

יש פירוש נוסף שהוא מביא כאן בשם רבותיי מפרשים,

כלומר מביא פירוש נוסף שרבותיו פרשו,

אבל לא נראה לו הפירוש הזה.

אנחנו נסתפק בזה ונמשיך

בגמרא.

תנא נתם.

ואלו חוצצין באדם,

חוטי צמר,

חוטי פישתן והרצועות

שבראשי הבנות.

רבי יהודה אומר,

של צמר ושל שיער אין חוצצין,

מפני שהמים בעיל בהן.

מאחר והזכרנו

כמה וכמה מדיני חציצה,

וכתוצאה מזה נפסק במשנה שכל אותם דברים החוצצים

אסור לצאת בשבת, עם אותם דברים,

מפני החשש שהיא תזמן לתפילה של מצווה, ואז

תבוא לאסירה מראשם שלא יהיה חציצה, ותשכח ותבוא לטלטלה וארבעה אמות ברשות הרבים.

הזכירו כאן משנה נוספת

שמדברת על ענייני חציצה.

במסכת מקווהות פרק ט', משנה א',

מובא ואין לו חוצצין באדם.

ישנם דברים החוצצים כאשר אדם בא לטבול מטומאתו

חוטי צמר. אם למשל, אישה,

יש חוטי צמר על שערותיה,

או חוטי פשתן,

או רצועות,

שבראשי הבנות,

כל אלה חוצצים.

רבי יהודה אומר,

של צמר ושל שיער אין חוצצין,

פני שהמים באים בהם.

יהודה סובר שאם זה עשוי מצמר,

החוטים הללו עשויים מצמר,

או משיער זה לא חוצץ,

כי המים אכן באים בהם.

מה זה עשוי מצמר?

כמו שאתה יודע,

כשזה עשוי מצמר,

אז אתה מבין שיש חוטי צמר.

אז גם בשערות שייך לעשות, שערות ארוכות,

שמקבצים את השערות זו לזו, ויוצרים כעין רצועה,

וכך היא קושרת את זה.

מהשער הטבעי שלה.

לא, לא שער טבעי.

שער אחר.

או שער שלה, אבל שכבר קצוץ, זה לא משנה.

הלאה.

אז אומר רבי יהודה, זה לא חוצץ.

אמר רב הונא, וכולן בראשי הבנות שנינו.

מה שנאמר בלשונו של תהתנא הראשון שם במשנה,

שבראשי הבנות,

זה חוזר על כל הדברים שמקודם. לא רק על הרצועות,

אלא גם צמר ופשתן.

גם צמר ופשתן,

מתי הם חוצצים?

רק כשהם בראשי הבנות,

ולא במקום.

אחר בגופם, עכשיו זה משנה הרב, אמר לנו שכל המינים האלה, זאת אומרת, אם זה חוצץ,

זאת אומרת שזה אסור לצאת מזה.

נכון. אם זה לא חוצץ, אפשר לצאת מזה. נכון.

לפי לשון אחד,

אפילו כשזה מלוכלך. לפי לשון שני,

אם זה מלוכלך, אז אכן זה מהווה בעיה שיהיה אסור לשים את זה בשבת. כי כשהיא יוצאת מהעמל, מה מלוכלך?

חוצץ או לא חוצץ?

אני לא חוצץ.

אני לא חוצץ.

למה?

מכיוון שסוף סוף הם יקפידו להסיר את זה מראשם לפני הטבילה.

ואז חשש שאתה בא לתת את זה דלת אמות ברשות הרבים.

כל הדינים האלה,

כל הדינים האלה זה לאישה נשואה.

זאת אומרת, אם היא לא נשואה,

אז מותר להוצא.

מעיקר הדין,

כך צריך לצאת, נכון מאוד.

כך צריך לצאת.

השאלה אם אומרים לו פלוג.

אז הנה הם מביאים כאן שרש״י בהמשך בדף סה״ה עמוד א',

מביא דעה סוברת שלא גזרו אלא על נשים גדולות

שהן טובלות בנידתם.

גדולות הכוונה שמצוי שהן כבר נשואות ואז צריכות לטבול.

אבל קטנות

לא צריכות אתמול.

אז לא צריכות, אז גם לא גזרו עליהן שלא לצאת מהרצועות והחוטאי עצמר ופשתן.

אבל רש״י בעצמו, אחר שהוא הביא את הדעה הזו, דוחה.

דוחה ואומר, מה פתאום? מכי רק גדולות טובלות.

הרי גם קטנות טובלות כדי לאכול בטהרות.

ובזמנה.

נכון מאוד. ולהלכה נקטו הפוסקים

שאף בתולות וזקנות שאינן טובלות,

אסורות לצאת בתכשיטים אלו, מפני שלא חלקו חכמים בין אנשים.

אבל כל זה דווקא נשים.

אבל באנשים שאינו מצוי שיטבלו טבילת מצווה,

אז פה אין את האיסור.

כך אומר הפרי נגדים.

יש דעה אחרת, שסוברת שלא להבדיל.

בכל אופן, מה שאמרתי לכם...

אבל זה התקבל כבר עם טבילה.

ממש. כן, אבל לא מצוי.

ולכן הוא אומר, לא מצוי שיטבלו טבילת מצווה.

עניין של תוספת קדושה, אבל לא יותר. לא, יש טבילת מצווה שהיה טבילת מצווה.

מצווה.

טוב, הלאה.

הפרי נגדים לא אומר כמוך, נו.

אם הוא יטבל עם מצווה או מצווה... על זה מדבר, כי מאחר ולא מצוי שיטבלו טבילת מצווה, אז לא מקפידים כל כך על חצי צער.

זה הכל. ההקפדה הוא בעיקר

במקום שזה טבילת מצווה.

נמשיך הלאה.

נו, אנחנו נמשיך

את דברי רבי יוסף. מה תקיף לרבי יוסף?

מה התקיף לרבי יוסף?

למה הוא צריך להתקיף? הוא לא יכול לשאול בעדינות?

הוא חייב להתקיף?

יש קוסייה חזקה, אז הוא פתאום. כי הם הרגישו שזה החיים שלהם.

ואז כשבן אדם מרגיש שזה החיים שלו, הוא נלחם מה זה.

הוא לא יכול לסבול.

כן.

אם יפסיד פה, יפסיד שם כל מיני ממונות בצד. זה לא יפריע לו, אבל לא.

זה יפריע לו שהוא שומע פה דברים שהוא לא חשן ממונות.

הם נכונים.

יש פה מתקיף.

עומד על זה. כי הם חיינו ואורך ימינו.

מה שהוא רוצה להגיד במילים אחרות,

מי אמר שאם לא חייבים, הוא אומר זה נכון.

נכון מאוד.

בוא נראה. יפה.

מי אמר זה משמעות? נכון, מאה אחוז. מתקיף לרבי יוסף.

אז לאחר...

רב, שמעתי שהרב שחרצן שאל את הבריסקי רוב. כן, חמישים שאלת.

למה אין היום בחורים כאלה בדרך אחרים כמו שהיה בבריסקי?

אז אמרנו, כאילו זורקים סטנדל אחד על השני.

אה, כן? כבר היום זורקים, זה בסדר.

היום זורקים גם, מעניין, זה גם סטנדל.

טוב. זאת אומרת, זה בכלל חכם,

מלכתחילה הביאו את הנער. איי, איי, איי, איי.

מה התקיף לרבי יוסף?

מה התקיף לרבי יוסף?

שואל רב יוסף למהות אמה היא.

כלומר, אתה רב הונא שאתה מפרש,

שמה שנאמר צמר ופשתן, זה הכל שבראשי הבנות.

מה אתה בא למעט?

אי, למה למיעוט הדה צוואר.

אם אתה בא למעט באופן שהם מונחים בצוואר ולא בראשי הבנות.

מה זה אתה בא ואומר שבמצב הזה הם לא חוצצים?

או דמאי, אבל עדיין צריך לשאול על אלה חוטים.

מדובר ששם יהיה הבדל בין שבראשה לבין זה בצווארה.

אי, למה למיעוטי איזה צמר, אם הכוונה לומר לי שחוטים של צמר יהיה הבדל בין שבראשה שאז זה מה וחציצה לבין אם זה בצווארה ואז זה לא יהיה וחציצה.

וכי שייך לומר את זה?

השתא רך על גבי קשה חוצץ.

רך על גבי רך, אין בעיה.

אם צמר שהוא רך,

כשהוא כרוך על השיער הראש שהוא קשה,

בכל זאת, אתה אומר, זה חוצץ.

באופן טבעי, כאשר זה רק ואחד, אחד ואחד קשה,

זה לא כל כך מתחבר להיות כאחד.

יש איזשהו

מרווח כלשהו.

בכל זאת, אתה אומר, לא, לא. שייך שפעמים זה יידק בחוזקה וזה יהיה וחציצה.

אם כך,

רך על גבי רך, מביאז, כשהוא לוקח את הצמר.

כשהיא לוקחת את הצמר ומניחה, מניחה את החוט על גבי צווארה,

שזה על הבשר, שזה רך יותר.

וכי צריך להגיד שזה חוצץ?

ברור הדבר שזה חוצץ.

לא ייתכן לבוא ולומר שבראש חוצץ ושבצוואר לא חוצץ,

כי זה כל שכן שצריך להיות חציצה.

אלא, אלא מה נאמר אולי?

למה הוא תדחותי פשתן?

אולי כוונת רב הונא במה שהבדיל בין אם זה בראשה לבין אם זה בצווארה? רק לגבי חוטי פשתן.

חוטי פשתן הם קשים יותר מאשר חוטי צמר.

שואלת הגמרא, אז מה החידוש?

אשתה קשה על גבי קשה חוצץ.

קשה על גבי רך, מבעיה.

סליחה, הפוך, לא מה החידוש.

אלא השאלה,

למה אתה אומר שאם זה בצווארה זה לא חוצץ,

אם כאשר הפשתן נמצא על גבי סערה שהוא קשה.

בכל זאת זה קשה על קשה, ובכל זאת זה חוצץ.

אז כאשר זה נמצא על הבשר, על צווארה, שזה הבשר,

ברור הדבר שזה מתהדק יותר וראוי לחצוץ.

אז לא ייתכן אם כן שרב הונא בא למעט חוט פשתן,

שאם זה בצווארה זה לא יחצוץ.

אלא אמר רב יוסף,

היינו תמא זה רב הונא,

לפי שנישה חונקת את עצמה.

מה שרב יוסף אמר,

מה שרב יוסף אמר,

אתם שומעים?

מה שרב יוסף אומר, מה שרב הונא אמר,

שדווקא אם זה בראשי הבנות,

ולא אם זה בצווארה,

כוונתו לומר,

שכל החוטים, בין צמר ובין פשתן, אם זה יהיה בצווארה,

זה לא יהווה חציצה.

מדוע?

כי אין אישה חונקת את עצמה.

אם היא תהדק אותם בחוזקה,

בזה היא

חונקת את עצמה, זה לא נוח לה.

אז ברור הדבר שכשהיא מניחה

חוטי צמר או פשתן בצווארה,

היא לא קושרת אותם בחוזק,

אלא ברווח,

הוא אומר, מילא, זה לא חוצץ.

איתי ואביי, איתי ואביי, אז אביי שואל,

ומקשה עליו יוסף,

הבנות יוצאות בחוטין שבאוזניהן,

אבל לא בחבקין שבצוואריהן.

זוהי ברייתא, שכתוב שם,

שהבנות יוצאות בשבת בחוטין שבאוזניהן.

לא חוששים שהיא תסיר את החוטים הללו ממנה,

תעביר אותם ארבעה עמות ברשות הרבים.

מה תגיד לי, אבל אולי היא תצטרך לטבול?

פה מדובר.

פה מדובר הלא בחוטין שבאוזניהם, הם לא מהודקים לאוזניה.

מילא, היא לא צריכה להסיר אותם בשעת טבילה,

אבל לא בחבקין שמצוואריהן, אבל אסור להן לצאת

ברצועות הללו שנמצאות בצוואריהן.

למה אסור לצאת בזה?

בגלל שהן חוצצות.

ממילא יש חשש שתצטרך בשעת טבילה להסירן ממנה,

ומתוך זה תשכח ותבוא לטלטלן על התאמות ברשות הרבים.

ויהי אמרת, אין אישה חונק את עצמה,

חבקין שבצוואריהן אמר לא?

אם תומך.

אמר, כדבריו יוסף,

שאישה לא חונקת את עצמה.

אז מה אכפת לך? מה הבעיה בזה?

איזה בעיה יש לצאת עם החבקים של מצוואריהן, עם הרצועות הללו של מצוואריהן? הרי אישה לא חונקת את עצמה, אתה אומר.

אמר רבינה,

אז רבינה מתרץ.

הכה, בקת להעסקינא.

אישה חונקת את עצמה וניחה לה שתיראה כבעלת משא.

הברייתא הזו שאומרת שאין לאישה, אין לבנות, לצאת בחבקים,

זה סוג בגד כזה שהייתה קושרת לצוואר,

כאשר יש משני צידי הבגד רצועות רחבות וחלקות,

שהן לא מזיקות אותה, גם אם היא מהדקת את זה עליה בחוזקה.

רצועה שהיא דקה,

אז באמת זה יכול להזיק.

אבל דבר שהוא רחב,

זה לא מזיק.

למה הייתה הולכת עם זה או אותה אישה? מה העניין בזה?

העניין כדי שהבשר, אדרבה, יהיה בולט.

ואז

תיראה כבעלת בשר.

אנשים רוצים לראות דקות לרעות.

כן, אבל מדברים,

מדברים כנראה במצב

שאז היה עניין שלא יראו רזות מדי, אז היו רוצים לראות קצת בעלות בשר.

היום כל אחד אומר את מה לפני רגע.

היום כל אחד רוצה להיות חורים רזה. כי היום הנטייה הטבעית הפוך, להיות שמנים יותר.

מה?

היום הנטייה טבעית להיות שמנים.

גם, תהיו רבותי רזים? בוודאי.

היום כל המאכלים,

כל החומרים, כל הכמויות, זה גורם להשמנה.

אז ממילא,

רוצים לראות רזים?

פעם כנראה זה לא היה. כל אותם דברים שגורמים להשמנה

גם היו יותר עובדים, יותר מזעים יותר.

לא היה לאישה לא מכונת כביסה,

וגם לא מים בבית,

וגם לא תנור.

ולא גז.

הייתה צריכה להתייגע, להביא עצים הביתה בשביל לבשל תבשילים.

הייתה צריכה למלוח את הבשר לבד, אם כבר יש.

הייתה צריכה להביא מים הביתה בשביל שיהיה לה מה לעשות עם המים, כל השימושים שיש בזה.

הייתה צריכה גם לכבס בידיה את הדברים הצריכים בכיבוש.

היה לה עבודה מהבוקר עד הערב. היום, אישה, אתה לא צריך.

היום הגענו כבר למצב שהיא לא צריכה רק פלאפון,

עם כל מיני הוראות,

וזהו זה,

מתפעלת את הכל במרחק. היא יכולה לשבת במיטה,

ולהעביר את יומה, כל יומה בבטלה, ורק נותן לה את הרעות.

אתה מבין?

מה תגיד שהיא צריכה להוציא מהמכונה למייבש?

בסדר, עוד מעט יעשו גם מכונת כביסה וייבוש, הכל מכונה אחת.

מכונת כביסה הופכת להיות מכונת ייבוש,

ונגמר הסיפור.

אז מה היא צריכה?

היא צריכה?

אה, אתה רוצה שימציאו?

אז בכלל תהיה, בטלה לגמרי, מה הבטלה מביאה לידי כידוע?

ואיש למה הגברים, יש להם מה לעשות, ברוך השם.

יש להם לימוד תורה,

אבל נשים, לא יהיה להם כלום, שום דבר, אז מה?

אתה עוד רוצה שיהיה, לא?

לא מספיק כל הפינוקה, אתה רוצה גם את זה?

אני פשוט, אני... זה נקפש בבית, הרב.

נכונה, אחת תגמר, מה אתה חושב שאתה חושב פה? אני לא יודע, כן?

אני אומר לך מה שאימי, זכרונת ברכה, סיפרה לי,

שכשהיא הייתה כבר, בתור ילדה קטנה,

הייתה צריכה ללכת לבאר ולשאוב מים,

והעצים בבית, הייתם צריכים פשוט

לחתוך

אומנם לא להביא מהיער,

אבל היה כבר יצאים בבית והיו צריכים

לחתוך את זה לחתיכות קטנות בשביל שתוכלו לבשל,

היו צריכים לדאוג להכין תבשילים,

לא,

לא היו להם חיים כאלה.

לא היינו יכולים לקנות לחם במכולת, זה לא כלום, היו צריכים ללכות בבית.

לא היה לחם במבית? ודאי שלא, איזה מכולת, זה לא אתה מדבר.

אז בזמנם לא היה.

כל אחד היה עופר בביתו.

בסדר, אבל היה אנו אלות, היה מצחר, היה זה.

אני לא יודע, זה מה שהיא סיפרה לי.

שאלות אתה יכול לשאול, אבל לא אותי.

לא היה בית מאפה. מי שמבין מה היה.

בית מאפה.

בית מאפה, מדובר פה על תימן ששם היה,

איך אומרים?

שפח של תפלוקים.

במרכאות. אני צוחק.

לא היה שם כלום.

אמרת, שמה לא היה כלום. נו, בקיצור, היו צריכים לעבוד קשה.

זה מה שסיפרו לי, וזה מה שאני יודע.

הבנת?

אבל לאן בזמן המשנה,

אתה מוצא בסדר, אז אני מסביר מה היה שם.

מה היה שם זה מה שהיה.

היו צריכים לאפות, היו צריכים לבשל.

היו צריכים לדאוג לכל מיני דברים שבבית.

לא היה להם הרבה זמן.

אתה מבין?

מפונקים מאוד.

לא סתם מפונקים, מפונקים מאוד.

לפחות הם מוציאים את זה להשיג את ה...

איך אומרים?

הנאה רוחנית.

קידום רוחני. מילא.

אבל לא את זה ולא את זה, אתה מבין?

מצד אחד מקיימים את התפלוגים של העולם הזה, ומצד

שני לא עושים את עבודת השם כמו שצריך.

ואתה חושב שלא משלמים על זה?

על הכל משלמים.

אז בואו בסוף בא בחשבון, הוא אמר, לא, לא.

הקלתי עליך את המלאכה.

דורות שעברו היו צריכים לעמוד על זה, ועל זה, ועל זה, ועל זה, ועל זה, ועל זה, ועל זה, ועל זה, ועל זה, ובכל זאת,

ישבו ולמדו.

אפילו אם כמוך, אבל אחרי כל העמל.

אתה לומד כמותם בלי שהיה לך עמל מקודם, אז מה?

מי ייתר לך?

כאשר אתה בודק בחשבון כמה זמן אתה לומד בתוך היממה, כמה?

אם אתה מגיע לשבע שעות, אתה גיבור,

מה אני אגיד לך?

אנשים שבאמת מתמידים יכולים להגיע גם לעשר ושתים עשרה שעות.

אבל באמת, מנצלים את היום כמו שצריך.

אבל אם מבטלים את הזמן, באים לפה, באים לשם, מטיילים פה, מטיילים שם,

יש זמן, אתה מבין?

יש זמן, אז בתכל'ס בן אדם יוצא והוא ריק.

אם בן אדם לומד שש שנים לעוד בצורה אשכזה, הוא יכול לגמור שעס.

זה פשוט לי.

אבל למה יוצאים עם שלוש מסכתות או עם ארבע מסכתות? למה?

יש זמן, מי לוחץ אותך?

לא זה מי לוחץ.

הרב, עד עכשיו יש סימן למדווה של הסתם. נכון. עד עכשיו אני לא עומד את זה,

וגם את יום סלומו ואת כל המסתערתי,

עד עכשיו אני עושה חזהרות ועד עכשיו אני לא עוד לא זמן.

בסדר, שלום, היית מגיד, יש לי זה קצת זמן.

זה לא קצת, זה לא קצת, זה לא קצת. בסדר, זה נכון.

אבל אני אומר לך שבן אדם שמנצל את זמנו יכול להספיק המון.

המון.

השינון נותן לך את הזיכרון.

ככל שאתה לומד וחוזר, שוב לומד ושוב חוזר, זה אחרת.

נכון, ברור.

אבל אתה צריך לעשות את חובתך אתה.

אם אתה לא יושב, איך כתוב?

הבן אדם חייב רק אם הוא יושב ומסיר אותם מליבו.

אבל אם הוא יושב ולומד, אלא מה לעשות, הוא לא נכון בזיכרון.

את הכל יזכירו לו אחר כך.

תלמד, ושוב פעם תלמד, ושוב טענו אותם, ושוב פעם תלמד,

וזהו זה. אל תדאג, הכל ייזכר לך.

אבל אם אתה מבזבז את הזמן,

יש לך זמן לקרוא כל מיני דברים ולפטפט על כל מיני שטויות,

ובתכלס הניצול שלך של הזמן מתוך ה-24 שעות של הממה אתה מנצל

שעתיים-שלוש שעות. זה רצונות, מה יש לדבר?

זה רצונות.

אבל יש כאלה שעוסקים למלאכתם, ובכל זאת מספיקים ללמוד שעתיים ושלוש.

אז איך אתה שאתה כל עיתותיך בידך, ואתה לא מספיק?

איך?

אני לא מדבר עליך, אני מדבר על אלה שמבזבזים את הזמן.

כן, ככה זה.

בן אדם שרוצה להתקדם, אני אומר לך מתוך ניסיון,

בן אדם שרוצה להתקדם, חייב לקחת על עצמו עול של הספק.

רק ככה הוא יכול להתקדם.

ויש עניין כשלומדים את ה-OECD בדברים מערוכים יותר,

ה-OECD, ה-OECD יותר,

ובדברים יותר כשנוגעים במעשה יומו. אז אני אומר לך,

מה שקיבלתם, רבותיי,

שגם אם אתה מתקשר באיזה שהן סוגיות מסוימות,

תמשיך הלאה.

בפעם הבאה, תבין את זה יותר טוב.

ואם לא בפעם השנייה, בפעם השלישית. אבל אני אומר לך עכשיו,

הם אמרו לי, ואני רואה את זה בחוש,

שהיו סוגיות שלמדתי אותן אולי שמונה פעמים.

בפעם התשואית הבנתי את זה טוב יותר.

וכל פעם שאתה לומד את זה, אתה מבין את זה עוד יותר טוב.

כי ככה זה.

עדיף שאלה, יש, יש אה...

אני שומע גם להתמודד בדברים שהם יותר נחכמיים על המעשה. זה עוד עניין, נכון.

נכון.

אבל זה צריך לדעת שכל אחד, לפי מה שהוא מרגיש בעצמו,

בישיבות לקחו את הכיוון הזה,

בגלל שהם מבינים שזה ידרבן את הלומדים להתקרב יותר,

למצוא טעם בלימוד יותר.

תראה, מה שקיבלתי מרבותיי,

מה שקיבלתי מרבותיי ללמוד בסדרי הישיבה,

מסכתות שקשורות לסדרי נשים נזיקין,

ובבין הזמנים להשלים את החסר בסדר מועד.

כאשר אתה מסיים ללמוד בישיבה,

אז כבר יש לך חצי שעה ביד.

סדר מועד, נשים נזיקין.

הבנת?

אבל כשאני בא לדבר עם

כאלה שלמדו,

אני שואל שאלה, אומרים לי, לזה עוד לא הגענו.

וזה עוד שאלה? לא, זה למדנו מזמן.

אחר כך שואל אותם עוד שאלה על הסוגיה של נזיקין.

כן, כן, מדברים על זה.

זה מה שהם יודעים להגיד.

מדברים על זה.

מה מדברים? אבל מה מדברים? מה אומרים?

מה אומרים הראשונים על הסוגיה? מה אומרים האחרונים על הסוגיה?

אוי, נרפים אתם, נרפים.

כל מה שמקדם אותך

להבנה האמיתית בתורה זה די, זה מספיק.

זה לא עניין עכשיו של הלכה או לא הלכה.

כאשר אתה מבין טוב יותר על פי זה את הגמרא,

זה בסדר.

נראה בראשי.

נו, אני מבקש, תראו יחד איתי את ראשי. יש מושג הרעשי אצל כאלה שאומרים קלפולס רעש.

ואלו חוצצין באדם. לא על זה דיברו.

מה שאני דיברתי זה על אופן כזה שאתה מועיל,

לא מועיל לך להבנת דברי הגמרא.

אבל דברים שאין להם שורש בתלמוד,

אלא סתם אתה מתחיל לדמיין דמיונות.

ולסבור כל מיני סברות שלא קשורות, ואין לזה אסמכתה ולא שורש בתלמוד.

אז זה סתם בזבוז זמן.

הבנת?

רשי.

ואלו חוצצין באדם, משום דתנא עתם אני קורא בדף נוזן עמוד א'.

אתם איתי?

ואלו חוצצין באדם,

בשורות הרחבות, באמצע.

משום דתנא עתם אין לו חוצצין בכלים.

יש המשנה באותו פרק, במסכת מקוואות,

שמדברת מה החוצץ לגבי טבילת כלים.

תענא לעניין טבילת אדם, לכן בהמשך לגבי המשנה שעוסקת בטבילת אדם,

ואין לו חוצצין באדם. כתב לנו התנא שם מהם החוצצין באדם כשבא לטבול.

של צמר ושל שיער אין חוצצין,

זה לא מידק על גבי שיער,

זה לא חוצץ כי זה לא מתהדק.

אי אפשר לעשות את זה בחוזקה על השיער שבראש.

הבנות קטנות

ואורחה דמילתא נקת. מה שכתוב הבנות זה לאו דווקא.

לכולן בראשי הבנות שנינו.

לא תימא שבראשי הבנות

הרצועות לחודא איכאי.

אל תבוא ותפרש שמה שנאמר בראשי הבנות זה הולך רק על הרצועות, אלא החוטין נמי כזה הולך גם על החוטין.

למהות אימה ישמעיין רעבונא דחוטין נמי בראשי הבנות שנינו.

אי למעלה מיעוט החוטין הקשורים לצווארן, לא חייצה, אם זה בא למעט

חוטין שקשורים לצווארן, שזה לא חוצץ.

ודמאי

ה' חוטין אתה למיעוט עד לא חייצה בצווארן, על איזה חוטין אתה בא ואומר שזה לא חוצץ כשזה על הצוואר?

צמר קרוי רך לגבי פשתן ולגבי שיער.

על גבי קשי שיער, על גבי רך בשר, מבעיה, בתמיהה.

עבדה על גבי רך תפה מאידק.

כלומר אם זה מהודק על גבי הסיער, וזה חוצץ, כל שכן על גבי הצוואר,

שזה שם בשר.

לפי שאין אישה חונקת עצמה עליה, זה חוטין שבצווארה.

וכושרתן ברווח, שיהיו רפים, כלומר רפואיים,

בחוטין שבאוזניהם,

שנותנים שם שלא ייסטה בנקם.

חבקין ענקי רצועות שאינן מוזהבות רחבות.

זה לאו לתכשיט עבידן דו מיד בחוטין שבאוזניהם. כלומר, למה זה שונה בחוטין שבאוזניהם?

כי אלה לא עשויים לתכשיט.

חבקין לשון קלקלקלב החבק.

כן,

רצועה רחבה לאסור בו סוס.

בקטלה עסקינן, בגד חשוב לדלות בצווארה כנגד ליבה,

שלא ייפול מה שהיא אוכלת על בגדיה,

ויש לו מקום שנצים, כהן שעושים להם מכנסיים.

כלומר, יש שם כהן לולאות

שדרך שם ותוחף בו רצועה רחבה ומללתו סביב הרצועה.

שהבגד רחב הרבה, וקושר את הרצועה סביב צווארה,

וחונק את עצמה בחוזק,

כדי שתהא בשרה בולטת,

ותראה בעלת בשר, ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה.

מאחר שזה חלק ורחב,

אז זה לא גורם לה להזיק לה את בשרה,

וממילא במצב הזה שייך

שיתהדק את זה על גבי בשרה.

כן.