הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שבת, דף מ״א עמוד ב',

שורה חמישית

מסוף העמוד,

בגמרא כמובן,

לא בתוספות אלא בגמרא,

שורה חמישית מסוף העמוד,

בשורות הגמרא,

אמר רב לא שנו אלא להפשיר אבל לצרף אסור.

הגמרא כאן מביאה

על המשנה שהזכרנו אותה אתמול, האמורה בדף מ״א עמוד א',

יש מחלוקת רב שמואל בביאור המשנה הזו.

למדנו אתמול מחלוקת רב עדה ברמטנה ואבאייה,

איך מבארים כאן את המשנה, האם מדובר במחם

שפינה ממנו את המים

ועל זה הבדילה המשנה אם נותנו מים מועטים או נותן מים מרובים,

או באופן שפינה את גוף המחם מן האש

אבל המים החמים נשארו בתוכו,

ועל זה אמרה המשנה חילוק בין מים מועטים למים מרובים.

רב ושמואל חלוקים גם כן בביאור המשנה.

נראה את זה בפנים, אמר רב לא שנו אלא להפשיר,

אבל לצרף

אסור.

רב אומר,

הדין הזה במשנה שמותר לתת במחם מים מרובים,

כל זה דווקא אלא להפשיר, כלומר שנותרו מים חמים במחם

והוא שופך לתוכו מים צוננים כדי להפשיר את המים,

אבל לצרף אסור, כלומר אבל,

אם הוציאו את המים החמים מהמחם

ולאחר מכן נותנו מים צוננים בתוכו,

אז ודאי שכוונתו לצרף את הכלי.

כי אם כוונתו הייתה לחמם,

אז למה הוציא את כל המים מתוכו?

היה יכול להשאיר את המים החמים ולתוכו ישפוך מים צוננים,

אלא ודאי כוונתו לצרף.

לכן זה אסור.

כך

אומר רב,

שמואל אמר,

אפילו לצרף נמי מותר.

שמואל לעומת זאת חולק ערה ואומר,

שלדעתו גם אם פינו את המיחם לגמרי מן המים מן המיחם,

כן?

לא נשאר מים חמים כלל במיחם,

וממילא הוא נותן מים צוננים לתוכו כדי לצרף.

זה גם כן מותר.

זה גם כן מותר.

שואלת הגמרא,

לצרף לכתחילה משרף?

כל מה שאמרנו שמותר, זה רק אם הוא לא מתכוון.

אז רב שמעון מתיר,

כי דבר שאינו מתכוון מותר, אם אין פה ודאות שיהיה פה פעולה דאורייתא.

אבל כאן שהוא מתכוון לזה,

פה גם רב שמעון יודע שאסור.

אז איך ייתכן ששמואל אומר, אפילו אם לצרף, נמי מותר?

אז הגמרא חוזרת

ומבארת אחרת את מחלוקת רבו שמואל.

אלא היא איתמר, הכי איתמר.

אם כבר נאמר מחלוקת רבו שמואל בעניין,

היא נאמרה כך,

עם הרעב לא שנו אלא שיעור לאפשר.

אבל שיעור לצרף אסור.

פירושו.

כל מה שאמרה המשנה שמותר לתת במחם שפינה מים צוננים,

זה רק שהוא נותן מים צוננים בכמות כזו שהם יכולים להגיע להפשרה ולא יכולים לצרף את הכלי.

כאשר יכולים הם רק להפשיר, היינו, שהמים הצוננים

יהיו מים פושרים,

אבל זה לא כמות כזו שיכול לצרף את הכלי, את המחם.

כשהוא לא ממלא את כל המחם זה נקרא לאפשר.

אבל זה לא פושילי.

כן.

הוא לקח את המחם, פינה ממנו את המים החמים,

והוא ממלא מים צוננים בתוכו.

אז אם הוא לא ממלא מים צוננים עד שפתו של הכלי, עד אתכולו,

את כל הכלי,

זה לא מצרף את הכלי.

רשי, וכך תוספות לומד בדעת רשי,

שאי אפשר שיצטרף הכלי, אלא אם כן ממלא את כולו.

בגלל שהוא לא מצטרף.

בדיוק.

אז, לא.

דקה.

דקה.

אם הוא לא ממלא את כולו, אלא

חלק מן המחם,

פה זה לא עושה פעולת צירוף,

אשר על כן, מותר.

כוונתו גם להפשיר את המים,

כן?

כי זה שיעור כזה שהמים יהיו מהמקסימום

בגדר מים פושרים,

וגם זה לא מצרף את הכלי, כי בשביל לצרף שאיך שהוא ימלא את כל המחם, מים צוננים.

אבל שיעור לצרף, אסור.

אבל אם הוא ימלא את כל המחם,

שאז

יהיה פה צירוף של הכלי,

אסור. יש פה מצרף, אסור הוא מצרף.

כן.

שמואל אמר,

אפילו שיעור לצרף מותר.

שמואל, לעומת זאת, אומר

שגם אם הוא מלא את כל המחם במים צוננים,

ואז זה יכול לצרף את המחם,

וגם כן מותר.

למה?

כי הוא לא מתכוון לצרף את הכלי,

אלא מתכוון רק להפשיר את המים.

כשאין לו כוונה לצרף את הכלי, אלא כוונתו רק להפשיר את המים,

היינו שהמים הצוננים יקבלו קצת חמימות

מחומו של המחם, מהחום שיש בכלי,

ויהפכו להיות מים פושרים,

מאחר שזה דבר שאין מתכוון,

וגם אינו פסיק רשע שהוא מצרף בזה את הכלי מותר.

כבר תוספות, לימד אותנו,

בשיעור שעבר הזכרנו את התוספות הזה,

שמה שנאמר פה מצרף, אין פה ודאות שיהיה פה מצרף.

יש פה ספק מצרף.

ממילא,

אין פה פסיק רשע.

אבל שאלתי פעם שאמרת את התשובה הזאת,

אמרנו, ציג עטל אופציות לפי ה...

או, אז כבר כולם מפה רוצים להוכיח

שבעד הטס ונגד רפיב האיגר,

כן?

אבל זה לא הזמן.

אנחנו שוב פעם נחזור על הכל.

טוב, הלאה.

על כל פנים, מה אנחנו רואים? ששמואל סובר כמו,

כמו מי?

כמו רב שמעון,

שדובור, שאין מתכוון, מותר, מותר.

רב יהודה אומר אסור.

כן, אבל שמואל לא פוסק כמוהו.

שואלת הגמרא,

למירא דשמואל, כרב שמעון סבירלה?

וכי אתה רוצה לומר לי,

האם שייך בכלל לומר ששמואל סובר כמו רב שמעון,

שדבר שאינו מתכוון מותר?

בא אומר שמואל,

מכבים גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו ברבים,

אבל לא גחלת של העץ.

מה יהיה הדין אם מושלך ברשות הרבים?

מתכת שהיא לוהטת, גחלת של מתכת.

עומר שמואל מותר.

זה לא מעט.

כשהמטרה שלו בכיבוי,

כדי שהרבים ההולכים שם לא יזוקו,

מותר.

למה?

ושוב אני אומר את זה לפי כמה מן המפרשים,

כי לא שייך בגחלת של מתכת איסור כיבוי מדאורייתא.

וככה גם רש״י מפרש.

אז מאחר שזה כיבוי גחלת של מתכת, וזה אסור רק מדרבנן,

לכן התירו, אם המטרה שלו היא לא בכיבוי,

על מנת שלא יזוקו בה רבים.

אבל לא גחלת שלו עץ.

אבל לא גחלת שלו עץ.

כי גחלת שלו עץ,

שבזה איסור כיבוי מדאורייתא.

ולכן איסור דאורייתא אין יותר לכבות,

גם אם מטרתו בשביל שלא יזוקו בה רבים.

ככה אמר שמואל.

לוקח מים צוננים

ושופך על הגחלת הזו. אז אם זה של מתכת,

מותר.

כשהמטרה שלו,

בשביל שלא יזוקו בה רבים, זה נמצא ברשות הרבים, עלולים להיכשל שם אנשים,

וחלילה שיינזקו מזה,

ייקבעו מזה, יהיו להם כוויות.

אבל גחלת שלו עץ,

אבל גחלת של עץ אסור לכבות.

נוסי.

אז עשו, אז מה עושים?

אולי המקסימום הוא שיעביר את זה לצד,

ולא מעבר לזה.

בדרך של שינוי.

או שיבודד אותה. בדרך של שינוי.

כמובן?

על ידי איזשהו,

על ידי הרגל אולי,

יולך את זה לצד הדרך.

מה?

אף אחד לא תופסים כחלת זה, אז לא תופסים ביד. לא תופסים ביד, אבל מרימים ביד על ידי דבר אחר.

אפשר שירימו על ידי איזשהו כלי את אותה גחלת.

אתה מבין?

ממילא הרגל זה לא, זה נקרא שינוי.

על כל פנים, זה כזה אומר שמואל. עכשיו, בואו ונתבונן.

כל איסורי רבנן מותאמין בשביל שלא יזוכו ברבים?

שאלה טובה, אתה שואל. האם התירו כל איסורי רבנן בשביל שלא יזוכו ברבים?

יכול להיות שלפי שמואל אכן כך.

שהתירו איסורי רבנן בשביל שלא יזוכו ברבים?

כן.

עכשיו צריך לדעת למה באמת בגחלת של מתכת

אין איסור כיבוי מדהורייתא.

למה?

מה אמרנו?

אני לא מדבר על מצרף, אני מדבר על איסור מכבה.

מכבה את הגחלת של מתכת.

למה לא?

זה לא שייך בכיבוי.

למה לא שייך בכיבוי?

לתת את זה. זה לא...

מה יש?

מה, מחבל דאורייתא או? אז תדעו לכם שהרש״י בהמשך,

דף קלד אומר,

בגלל שכל פעולת כיבוי

צריך שיהיה, בשביל שיהיה דאורייתא צריך שיהיה מלאכה צריכה לגופה.

אז רק אם הוא מחבל, לעשות ממנה פחם.

זה שייך מתי?

בעצם, שייך

לעשות ממנה פחם על ידי הכיבוי.

אבל מכחלת של מתכת

לעולם

לא שייך שתעשה פחם.

אז לעולם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ולכן לא שייך איסור כיבוי מכחלת של מתכת.

אין איסור כיבוי מדאורייתא.

כבר אמרנו בעבר מה ההגדרה.

אני אקריא לך פה את הלשון המדויק

מה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

מלאכה שנעשית

לא כדי ליצור מציאות

שהעושה רוצה בה ליהנות ממנה,

אלא כדי לשנות מציאות קיימת שנכפתה עליו.

והיה רוצה שהיא בכלל לא תהיה ולא יצטרך לעשות מלאכה זו

לצורך שינויה,

כגון

הצד נחש,

לא כדי לחלוב את ארסו, את הארס,

אלא כדי שלא יזיק.

אז את אותה מציאות שהנחש ליצוד

הוא יצר לא בשביל ליהנות ממנו,

מגוף הדבר שהוא הנחש.

אם המטרה בצדה,

בגלל שהוא רוצה ליהנות מגוף הדבר

או חלק מן הדבר,

זה מלאכה צריכה לגופה.

אבל אם יש לו מטרה צדדית,

כגון הוא רוצה שהוא לא יזיק,

מצידו הוא היה מעדיף שבכלל לא יהיה פה נחש,

הוא ממילא לא יהיה צורך לצודו,

אבל נכפתה עליו המציאות הזו שהוא צריך לצודו כי הוא נמצא פה.

באופן הזה,

באופן הזה זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

כאשר אדם

עושה מלאכה

ואינו צריך את גוף הדבר שבו עושה הוא את המלאכה,

אלא מטרתו רק לסלק מציאות שנכפתה עליו,

במצב הזה זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

הוא לא מוחק.

מה מוחק?

מי ינח אינמי?

אבל אם הוא מוחק על מנת לכתוב,

זה אסור.

וכן סותר על מנת לבנות, זה אסור.

אבל אם זה לא על מנת לבנות, אין אכילה,

אין איסור דאורייתא.

למה היא אינה צריכה לגופה?

השאלה,

מלאכה שאינה צריכה לגופה,

לפי רבי יהודה חייב ולפי רבי שמעון,

אין חיוב מדאורייתא, זה רק מדרבנן.

ככה בגידה?

ככה זה הכלל.

מלאכה שאינה צריכה לגופה,

לדעת רבי שמעון אין אסור דאורייתא, רק מדרבנן.

על דעת רבי יהודה יש איסור בדאורייתא.

לא אכפת לי

להלכה רוב הראשונים

פוסקים שזה, כמו רבי שמעון, שזה מותר,

שזה מותר בדאורייתא,

והאיסור רק מדרבנן.

אילו הרבב פוסק כמו רבי יהודה, שמנחה שאינה צריכה לגופה, חייב.

פוסק כמו...

לא כמו הרמב״ם, כן, לא כמו הרמב״ם, כמה שאני זוכר.

יש עניין להחמיר את הרמב״ם ולא כמו שאתם עושים את הרמב״ם.

לנחו על זמן ההופעה, אבל אתה רוצה להחמיר, למה לא?

זה לא כל התימנים, זה הרמב״ם.

כן,

לא כל התימנים,

חלקם.

אין בעיה להחמיר גם נגד מרנדה.

כן. אם זה להחמיר,

והמחמיר תבוא עליו ברכה.

רק במקום שאין, אם זה עניין של יוהרה,

שהוא עושה את זה בפני רבים, שנראה כאילו הוא מתחסד

כנגד גדולים ממנו, שם זה כבר בעיה. אבל באופן שהוא עושה את זה במסתרים,

והוא חושש לכל מיני איסורים.

אבל גם הרמב״ם הוא פוסק להלכה.

הרמב״ם הוא גם פוסק להלכה.

הוא כתב את ספרו כדי שמתוכו ילמדו את ההלכה.

אבל בעת הדעת זה מרן.

בסדר.

אז אתה יכול,

ואתה יכול להקל כדעת מרן, אבל מעידה גם אתה ברק מחמיר.

לא חושבים שיש בזה בעיה.

אסור לבן אדם להחמיר כדעת הרבה? זה לא שמעתי.

אני לא יכול להחמיר כמו רב יהודה, אני לא יכול להחמיר בזמן.

לא, זה לא.

אני לא רוצה להחמיר.

והמחמיר בזה אינו אלא מן המטמיהין.

אני מדבר, כשהוא מחמיר, בגלל שישנם פוסקים שמחמירים בזה,

אז פה הוא יכול ורשאי להחמיר.

נחזור לענייננו.

אז כך

מסביר רשי בהמשך בדף קלד,

שלמה גחלת של מתכת אין בה איסור כיבוי מדאורייתא?

בגלל שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

כי מתי כיבוי זה הופך להיות מלאכה צריכה לגופה? דווקא היא,

דווקא היא לשם עשיית פחם.

זה שייך רק בעץ, ולא במאה?

במטכת. ולא במתכת.

אשר על כן לעולם גחלת של מתכת אין איסור כיבוי בה אלא מדרבנן.

וממילא כאן, שהוא עושה זאת בשביל שלא יזוכו ברבים,

התירו, אם הוא מכבה את זה בשביל זה.

אז זה הכל טוב לפי אותם אלה שסוברים,

שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור,

כמו רב שמעו.

אבל הרמב״ם שפוסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייו,

הוא אכן פוסק שמי שמכבה גחלת לוהטת של מתכת,

אז הוא עובר על איסור מכבה. זה טולדס מכבה, ככה הוא כותב.

הרמב״ם, בהלכות שבת, כותב שזה טולדס של מכבה.

שאלה,

איך הוא יפרש כאן את העניין, למה בכל זאת מותר לכבות גחלת של מתכת?

זה לא איסור הרמב״ם.

לדעת הרמב״ם זה איסור כיבוי מדאורייתא.

אבל מתכת אמרנו גם על גבונן.

למה? בגלל

שלעולם לא שייך בגחלת של מתכת

עשיית פחם.

ולמה? מה? למה צריך שיהיה עשיית...

למה צריך שיהיה הכוונה לעשיית פחם?

כי בלעדי זה זה הופך להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה.

זה הכל טוב לפי מי שפוסק שמלאכה שאינה צריכה לגופה אין איסור דאורייתא.

אז בשביל חייו צריך שיהיה דווקא עשיית פחם. וממילא בגחלת של מתכת של עולם אין עשיית פחם בכיבוי,

אז זה מותר מדאורייתא.

אבל לדעת הרמב״ם שאומר של מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב כדעת רבי יהודה ממילא יוצא שגם בדבר גם בכיבוש שאינו נעשה לשם עשיית פחם זה גם אסור מדאורייתא גם כחלת של מתכת אבל רמב״ם הרמב״ם אומר תולדוס מחבא אוי כבר שאלת את השאלה הזו אתמול ועלינו זה לא שהתירו

אלא שזה לכתחילה ומצווה לעשות את העבודות של הקרוב אסקורבורס בזמיקדוש כל אותן פעולות

כל אותן פעולות שהן חלק מהווידה של הכהנים בזמיקדוש וזה דבר שהוא בגדר קורבנות ציבור

עבודה ששייך לציבור אז זה מצווה שהכהנים יעשו זאת בשבת

ובכל יום אחר,

בגלל שזה גובה המצווה.

על מה?

על מה אתה מדבר?

על השום שהוא שמים את הכסף לתאר את המים הקרוב, שתי הששיות, שתי הששיות תמיד,

בתוך המקווה של המים האחרים ומחמם אותם?

חזרנו שזה רבנן, אז תגיד כמו שאתה אומר עכשיו עבדתי הרב, זה לא ראית?

שהוא מכבה.

שהוא מכבה את הששיות האלה שהוא מכיר את זה.

אבל לא, זה כבר עניין.

אני לא רוצה להתמודד כל היום עליך. אוי, רויינן, רויינן. הרב רויינן, כבר שאלנו את השאלה הזאת אתמול, ומה ענינו שגם הרמב״ם יודע בעששיות של ברזל.

למה? כי בשביל שייטול את עצמך בלפי הרמב״ם צריך שתהיה גחלת לוהטת.

ושם המסתומם מאז שחיממו את העששיות הללו,

עד הזמן שהגיע להכניס אותם למקווה.

זה כבר לא גחלת.

יש אומנם חום שעצור פנימה, אבל גחלת זה כבר לא.

ומילא, גם הרמב״ם יודע שזה לא מכה ב...

פשטייש.

נורבוז, רק מה נשאר? מצרף.

נו, אז על זה כבר תרסנו.

הסברנו.

טוב, הלאה.

אז השאלה היא איך יפרש הרמב״ם מדברי שמואל,

כן? את דברי שמואל. מה צריך להגיד?

ששמואל יכול להיות לשיטתו

שהוא סובר כמו רב שמעון.

שמלאכה שאינה צריכה לגופה,

אה?

מלאכה שאינה צריכה לגופה,

פטור.

שואלת הגמרא,

היא סלגי דייתוך.

אבל אם ככה, אז חוזרת הקושייה.

עם כל היתר של מתכת.

זה בגלל שסוברים כמו רב שמעון.

הרמב״ם אומר שחייה, נכון?

נכון.

הרמב״ם,

הרמב״ם פוסק כמו רב יהודה.

אבל אנחנו שואלים, אז למה שמואל אומר,

ברבים גחל אצל מתכת.

התשובה היא כי הוא סובר כמו רב שמעון.

שואלת הגמרא,

אבל אם הוא סובר כמו רב שמעון,

שבדבר שאינו מתכוון מותר, ועכשיו הוכחנו שגם בגחל אצל מתכת,

סיבת ההיתר הוא בגלל שבגחל אצל גופה מותר כמו רב שמעון.

אם ככה,

אז גחל אצלו אתנמי, ואי סל כדאי תוך.

סובר לא כרב שמעון,

אפילו שלא אתנמי.

אז מה אכפת לי?

שאם זה גחל אצל העץ,

אבל באלה מאייסא הוא צריך את הכיבוי הזה בשביל

שלעסוק מזה פחם,

או בשביל שלא יזדוקו ברבים?

זה גם רבנה.

אה? זה גם רבנה.

זה גם רבנה.

זה גם גחל אצל עץ. בדיוק.

זו קושיית הגמרא.

אם תאמר

שהעתר הוא בגחל אצל מתכת,

בגלל שמאחר ותמיד האיסור דראבונו, אז התירו את זה בשביל שלא יזדוקו ברבים,

אז גם גחל אצל עץ תגיד את זה.

זה גם איסור דראבונו.

למה?

כי הוא לא מכבה בשביל לעשות פחם מאותה גחלת.

זה רק על מנת שלא יזדוקו ברבים.

גם מה הסיבה שאמרנו בגחל אצל עצל?

הסברנו.

לגבי שזה כל האיסור כיבוי,

כל האיסור כיבוי בגחל אצל מתכת אינו אלף רבנן,

וממילא כאן, שזה לצורך שלא יזדוקו ברבים, התירו.

זה גם לפי הרבנן,

בדעת שמואל כך מוכרחים לומר.

כך מוכרחים לומר.

אתה יכול להבין שהחילות שמה של אין פני רבנן.

איפה זה אתה רואה, בואנון?

אחד, שגחל אצל מתכת לא אינו אלף רבנן.

עדיין, שזה אמר שלא הופכה לגופה.

גם פה, גם גחל אצל מתכוון זה אותו דבר.

לא, אף אחד תראה.

כן, גם כן, מלאכה שנצרה לגופה.

אבל זו הייתה. לא.

הלו פור מחבא בשביל שלא יזדוקו ברבים. לא, זה רבנן אחד.

מה זה רבנן אחד?

זה מלאכה שנצרה לגופה. אז זה רבנן, איסור רבנן. אז זה איסור רבנן, והטירו בשביל שלא יזדוקו ברבים.

לא, במתי הכספים יש רבנן.

איזה תורת רבנן?

איזה תורת רבנן? איזה תורת?

אחת שזה לא מלאכה שאין אצלך לגופה, נכון, ושתיים שעצם זה שהוא מכבד את הגחלת זה איסור רבנן, עוד פעם,

למה אבל מכבד את הגחלת זה איסור רבנן?

בגלל שזו מלאכה שנצחה לגופה.

לא, כי בגחלת שלא, זה בגחלת שפתחת,

אפילו היא מצטריכה לגופה הרבה של רבנן,

בגחלת שפתחת אמרנו בכל מקרה, אין אצור דור העליון שלו במתכת, זה פשט אין אצלך לגופה, אתה לא שומע,

מה זה משנה, מכמה צדדים אתה בא להתיר,

אם העניין הוא אינה צריכה לגופה,

לא אכפת לי כמה שתכניס בכלל,

זו סיבת היתר אחת.

סיבת ההיתר, מדאורייתא אני מדבר,

בגלל שהיא אינה צריכה לגופה.

אשר על כן,

התירו זאת בשביל שלא יזרקו ברבים.

כמובן, אז מה אכפת לי אם זה כחלת של העץ או כחלת של מתכת?

לעולם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

היה ראוי להתיר גם מגחלת של העץ.

מובן.

והראשונים כאן

שואלים שאלה.

אתה יודע מה, בוא נסיים את התירוץ ואז נשאל את השאלה.

אומר העונה כך, בדבר שאין מתכוון,

סבל כאן בצבא לכרב שמעון.

אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה, סבל כרבי יהודה.

לגבי העניין של דובר שאין מתכוון, פה הוא סובל כמו רבי שמעון.

שדבר שאינו מתכוון,

מותר. מותר.

אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא סובל כמו רבי יהודה.

שחייב.

לכן,

בגחלת של העץ

הוא יהיה חייב אפילו שאין כוונתו לעשות פלחה.

כי תמיד ה...

גם בגחלת של מתכת הוא עושה חלופה, והוא חוזר חייב.

או, אז זה הכול לפי הרבה.

אתה חוזר ושואל לפי הרבה.

לא, עכשיו זה דבר שהוא סובל פה לפי רבי יהודה. אה, לפי איך שביארנו, איך שרשי לומד.

אז השאלה היא, אז למה גחלת של מתכת?

גחלת של מתכת. אתה אומר שמותר כי כל האיסור הוא רע בעוד מאוד.

אם הוא סובל כמו רבי יהודה,

צריך להיות שיהיה חייב גם בגחלת של מתכת, יהיה פה איסור דאורה איתה.

כן?

שאלה טובה, אתה שואל.

אז עוד פעם, שוב, מה השאלה?

תיקח את הגמרא.

אתה לא עומד בעל פה?

אז שוב, מה אתה שואל? אז אתה שואל,

אם רבי שמעים, אם שמואל סובר

במלאכה שאינה צריכה לגופה,

כמו רבי יהודה של חייו,

אז למה באמת

יחלת של מתכת מותר לכבות?

אז צריך לומר,

שסיבת ההיתר בגחלת של מתכת

נצחה לגופה, לא?

מה?

נצחה לגופה.

ומה?

במתכת.

אז מה יש? אבל אתה אומר שהוא סובר כמו רבי יהודה.

למסקנה, אנחנו כבר בתירוץ.

תירוץ הגמרא היה שרשמואל סובר כמו רבי יהודה לגבי הנידון של מחאה של נצחה לגופה.

שחייב.

אז שואל רונן, שואל שאלה מצוינת.

קודם הסברנו למה גחלת של מתכת זה רק איסור מדרבנן,

ולכן התירו זאת בשביל שלא יזוכו בה רבים,

בגלל שאין איסור מדאורייתא שזה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אבל אם אתה אומר שהוא סובר כמו רבי יהודה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייו,

כן?

אז אם כן,

ראוי להיות שגם גחלת של מתכת יהיה איסור נאורייתא.

מובן.

אני אומר, בתירוץ הגמרא כתוב ששמואל סובר כמו רבי יהודה,

שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייו.

ולכן

אסור לכבות גחלת של עץ.

אמנם גחלת של עץ

זה מלאכה שאינה צריכה לגופה כשאין כוונתו לעשות, כשאין כלא כוונה לעשות פחם,

אבל זה לא מעניין אותי,

כי רבי יהודה סובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייו.

כמובן.

בכל מקרה זה חייב העץ.

העץ חייב ממה? מדאורייתא.

נכון?

למה?

כי גם אם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה,

אבל רבי יהודה סובר שמלאכה שלא צריכה לגופה חייב, ושמואל סובר כמוהו.

לכן אמר רבי שמואל, אסור לכבות גחלת של שוער רונן, אז למה גחלת של מתכת מותר?

גם גחלת של מתכת

צריכה להיות אסור מדאורייתא לכבות אותה.

למה?

היא גם אינה צריכה לגופה.

גם היא אינה צריכה לגופה, אבל זה שהיא לא צריכה לגופה זה סיבה לעכל? לא. רבי יהודה סובר שאין הבדל בין צריכה לגופה לאין צריכה לגופה. תמיד חייב.

אז למה נוטה לכבות כחלת של מתכת?

על איזה צד זה?

על מה הוא מסתמך?

על מה הוא מסתמך?

זו הייתה השאלה.

אז אומר פה רבנו חננאל,

תסתכלו יחד איתי ברבנו חננאל בצד שמאל של העמוד,

מב' עמוד א', אתם רואים?

איפה? רוננה, אתה רואה? ואסיכנה, לעולם.

לעולם קרא בידה?

בדיוק, תקרא.

לעולם, קרא ביהודה סביר על ידי אמר.

ואמר מלאכה שאינה צריכה לתוכח, היה רגע. יפה. מיהו?

מיהו הכוונה? אבל, דבר שיש בו...

תקרא, תקרא שתהיה בריא.

והיא שחורה.

שהיא צוננת.

אם חצייה הזו נמצא, נכפה. נכפה כבר, נכפה כבר, ואינה מטיחה. רק, אינה מטיחה.

ואם היא יצאה באה,

אם היא יצאה באה, כל הרואה אותה מתרפק מבינה. ומכל פנים, אין אדם לבדוק שהשחורה... השחורה כבר כפתה, והאדומה.

ושכרח המקווה אותה חייב.

ושכרח היה שכרע יותר וכן זה.

שמעתם?

כלומר, רבנו חננאל בא ואומר שההבדל הוא

שההבדל הוא

בגלל שבגחלת של עץ אין בה חשש של עזק.

למה אין חשש של עזק?

כי אם היא שחורה,

היא כבר לא לוהטת,

אז כבר היא במצב של להתקבות.

ואם היא אדומה, אז מבחינים בחום.

אז נזהרים, לא.

אין חשש שיזוקו ברבים.

אבל בגחלת של מתכת,

גם אם היא לא לוהטת, היא יכולה להזיק.

כי לא ניכר כל כך חום המתכת,

עד שנוגעים בה.

על פי ראיית העין אתה לא יכול לדעת אם הברזל הזה רותח או לא.

היא לא מותחת.

גם אם היא לא לוהטת,

ולא רואים את האדמומית

במתכת,

אבל זה עדיין יכול להיות רוצח מאוד, שיכול לגרום לבן אדם להיכבות בזה.

שיהיו לו כוויות.

מאשר יש פה סכנה גדולה שיזוקו ברבים,

והם לא יכולים להינצל מזה אלמלא שיכבו את הגחלת.

לכן מותר לכבות.

אז הוא הגיע איסור דאורייתא.

או, שואל אתה, שאלה מצוינת. בסדר, גם אם נגיד כך.

אבל זה איסור דאורייתא.

נו, איסור דאורייתא מותר.

וכוח נפש.

התשובה היא,

כנראה שלמסקנת הגמרא יהיה מותר בגלל, לפי איך שרבי יוחנן מפרש.

התירו גם איסור דאורייתא.

ולמה?

בגלל שיש פה עניין של ספק פיקוח נפש.

אז אם אתה אומר שאיסור דאורייתא... ספק פיקוח נפש.

איפה אתה אומר שספק פיקוח נפש,

וזה התירה הגמרא?

אז מה תרצה הגמרא שאומרת לי?

ובזה במלאכה שלך, סליחה, לגופה הוא סובר כמו כמו... רבי יהודה. ובדבר שאינו מתכוון הוא סובר כמו כמו... רבי יהודה. ובדבר שאינו מתכוון הוא סובר כמו כמו רבי שמעון. רבי שמעון, כן. מה התירוץ פה? מה התירוץ לשאלה? שאלנו שאלה פשוטה.

אם הוא סובר כמו רבי שמעון

בדבר שאינו מתכוון, כמו שהוכחנו קודם,

שהוא אומר שמותר אפילו אם הוא נותן במיחם מים בשיעור לצרף את המחם,

ומה סיבת ההיתר?

כי זה דבר שאינו מתכוון,

אז למה במלאכה שאינה צריכה לגופה הוא סובר אחרת?

לכאורה צריך להיות שאם הוא סובר כמו רב שמעון,

אז שיסבול כמו רב שמעון גם במלאכה שאינה צריכה לגופה לפתור.

זה הסבר המקשה.

ועטנטנטר עץ,

לא, אין הכרח.

דבר שאינו מתכוון, זאת אומרת, כמו רב שמעון.

מלאכה שאינה צריכה לגופה סובר שחייב, כמו רבי יהודה.

אבל לפני שנמשיך,

יש פה כמה וכמה שאלות קשות

ששייך להתפלפל בסוגיה הזו.

אבל לפני שנתחיל את העיון בדברים,

נאמר לכם שיש כמה וכמה פשטים בראשונים למה שמואל מתיר לכבות גחלת של מתכת

מאשר אין כגחלת של עץ.

רש״י, באר מה שבאר, כמו שאמרנו,

שגחלת של מתכת, איסור כיבוי שם זה מדרבנן,

וגחלת שרואה זה איסור כיבוי מדאורייתא.

אז התירו רק איסור דרבנו.

ודאי, ודאי, למסקנה, אני מדבר למסקנה.

רש״י, מה שבאר,

אם שמואל סובל כמו רב שמעון, אז אפשר להבין.

אבל אם הוא סובל כמו רבי יהודה, אז זה לא מסתדר.

כי הם לא הסתמכו על אותם דברים, בגלל זה הם ככה.

הוא הסתמך על זה שהמתכת היא,

כאילו, היא מתירה.

פה הוא מביא,

אותו רבנו חננאל,

שבאר מה שבאר,

למעשה כבר מן הגאונים כתבו את מה שהוא כותב.

רב חי גאון טוען שזה ההבדל.

גחלת של מתכת, לא כל כך ניכר שזה רותח,

אנחנו מלא יכולים להנזק ברבים,

מאשר כגחלת של עץ, אין חשש שיזדוקו ברבים.

היא לא מוטפת לך. זה הפשט אבל לא גחלת של העץ. לא הפשט הוא אבל לא גחלת של העץ,

אפילו שיש לך מטרה שלא יזדוקו ברבים. לא.

אבל לא גחלת של העץ, בגלל שאין חשש שיזדוקו ברבים.

מובן?

כך ההסבר לפי הגאונים,

ורבינו חנן גם כן שיטתו כאותם גאונים.

יפה.

אומר הרב,

כל החילוק הזה בין גחלת של עץ לגחלת של מתכת,

זה הכל אם אנו סוברים כמו רבי יהודה. ככה יוצא באמת מתוך המסקנה כך.

זה הכל אם אני סובר כמו רבי יהודה.

אם אני סובר כמו רבי יהודה שמלכה שניצחה על גוף החייו,

אז על כורחנו צריך לשאול מה ההבדל.

אם גחלת של עץ אסור,

כי יש פה איסור כיבוי מדאורייתא,

אז גם גחלת של מתכת צריכה להיות אסור מדאורייתא, כי מלכה שניצחה על גוף החייו.

אלא על כורחנו,

שצריך להסביר ולבהר שבגחלת של מתכת התירו איסור דאורייתא בשביל שלא יזדוקו ברבים,

כי יש חשש בגחלת של מתכת שינעסקו ברבים,

מאשר כי עם גחלת של עץ אין חשש שיזדוקו ברבים.

כן, סופק פיקוח נפש.

מה שאין כגחלת שלו עץ,

מה שאין כגחלת שלו עץ,

מה שאין כגחלת שלו עץ, אין חשש של פיקוח נפש. למה? כי ממון השחק.

אם היא כבר ירדה מלהיות גחלת, כלומר היא כבר שחורה,

אז היא הולכת ונכמת.

אלא מה, היא עדיין לוהטת, אז אנשים רואים ולא ינזקו.

כך מבאר הרבי חננאל, וזה הכול.

למעשה, קדמו לו הגאוינים, הרי גאוין כותב כך.

עד רבנו חננאל, כאילו, עד שהוא

קראת את הסימן של ה... נו.

אתה יודע, אז הם לא ידעו על זה?

לא ידעו מי ידע.

רבי יהודה לא ידע שזה מסכן,

הוא לא ידע שהמתכת היא לא מסרנת?

רבי יהודה ידע, מה אתה אמרת שעכשיו רבי יהודה? הוא ידע את זה, למה הוא לא...

למה לא מה?

למה הוא לא התחשב בפיקוח נפש.

מי אמר שרבי יהודה לא התחשב?

עוד פעם.

לא השר.

אנחנו לא יודעים מה רבי יהודה אוחז לגבי העניין הזה של כיבוי, כחלת או מתכת.

שמואל בא ואומר את הדין הזה.

עכשיו אנחנו מסתפקים. למה שמואל הבדיל ביניהם?

האם בגלל שהוא סובר כמו רבי שמעון, ואז סיבת ההיתר הוא בגלל שאיסור כיבוי וכחלת של מתכת הוא לא מדאורייתא עם רבונו, וזו סיבת ההיתר?

או ששמואל סובר כמו רבי יהודה והתיר מגחלת של מתכת,

אגב זה איסור דאורייתא, כי יש פה ספק בכוח נפש.

אבל זה גם אם היה כמו רבי שמעון, זה גם לא איסור דאורייתא.

זה לא משנה, איפה הוא שכיחי, לא איסורייתא. למה? למה?

כי גם כחלת של ארץ, מה זה?

איסור דאורייתא. איסור דאורייה.

זה איסור דאורייה בונו.

כן, זו גובה שאין עד הגמרא כאן.

שמואל לא יכול להסתדר כמו רבי שמעון.

למה? כי לפי רבי שמעון מה?

כי לפי רב שמעון מה?

גם גחלת של עץ

זה מלאכה שנצחה על גופה.

מובן?

אתם שומעים?

לו לידי מסטפיני, אם לא הייתי מפחד, הייתי אומר

דרך חדשה בלבהר את דברי שמואל, גם על עיבת רב שמעון.

ואני אומר כך,

גחלת של מתכת

של עולם זה דראבונון,

כי לא שייך בכחלת על מנת לעשות פחם בגחלת של מתכת.

לכן שם התירו, כשמטרתו לא יזדקו ברבים.

לכן התירו לכבות את הגחלת בשביל שלא יזדקו ברבים.

כי תמיד דראבונון לא שייך בציוד של כיבוי במתכת

על מנת לעשות פחמים.

מה שאם כן בגחלת של עץ,

שיש מצבים של כיבוי שזה איסור דאורייתא,

כגון אם הוא יעשה את זה על מנת לעשות ממנה פחמים.

לכן פה רבונון החמירו יותר לאסור את הכיבוי של הגחלת של העץ.

כדי שלא יבואו להקל בכיבוי של הגחלת של העץ על מנת לעשות פחמים, אז אסרו גם באופן שהוא לא עושה את זה על מנת לעשות מזה פחמים.

מובן, אתם מבינים מה שאני אומר.

אבל למה לגמרא, עכשיו אני מוסיף,

למה הגמרא לא אמרה בכל זאת מה שאני אומר?

למה היא הייתה צריכה לומר,

שמוכרחים לומר, ששמואל לא סובל כמו רב שמעון לגבי המלאכה של הרצחה על גופה?

בגלל שהיא סברה שאם יש פה עניין של סובל פיקוח נפש,

אז זה לא סיבה לבוא ולגזור, לאסור לכבות גחלת של העץ.

כשיש חשש של סובל פיקוח נפש, היה ראוי

שיתירו גם גחלת של העץ, כי סוף סוף בעצם פעולת הכיבוי עכשיו,

באותה גחלת,

הן יצור דאורייתא,

כי הוא עושה את הגיבוי לצורך שלו יזוגו ברבים,

ולא על מנת לעשות ממנה פחם.

מי שהבין, הבין,

ואם היא לא, מי שלא הבין, אז עוד ארבעים שנה. רבנו חננאל החמיא יותר, כי הוא אמר, לא צריך גחלת של עץ, אתם כבר תראו כבר מה יהיה. רבנו חננאל בא ואמר שגם אם נאמר כמסקנת הגמרא שזה איסור דאורייתא,

אז בכל זאת יש הבדל בין גחלת של המתכן וגחלת של העץ.

בגלל שבגחלת של העץ התירו גם איסור דאורייתא,

משום סופג ויכוח נפש,

ואילו בגחלת של מתכת אין פה אפילו סופג ויכוח נפש.

למה? אומרים הגאונים רבנו חננאל,

בגלל שממון נפשך, אם זה שחור אז זה הולך ונכבה,

ואם זה אדום אז רואים.

בכל אופן, מה שאמרנו עכשיו, זה רבנו ניסים אומר.

שגחלת של מתכת

לדעת רבי יהודה, שמר חדש ינצחה לגוף החייו, פה יש מקום להבדיל מה שאמרו הגאונים בין גחלת של מתכת

לגחלת של העץ.

בין, סליחה,

כן, בין גחלת לבטלת לגחלת של העץ. אבל לדעת רבי שמעון,

שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור,

אז אין אוכן עמי.

יהיה מותר גם לגחלת של העץ,

כי להלוכי פוסקים כמו רבי שמעון,

שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור.

מובן?

מה שנשאר לנו לשאול,

האם בהלוכי באמת

יש את היתר הזה.

מה? אתה רמב״ם לא ראו כאן.

לא, אני לא מדבר מהלוכי, לשולחן הארוך התכוונתי.

והרמב״ם, הרמב״ם לשיטתו,

שסובר כמו רבי יהודה, אז באמת הוא צריך לחלק בין גחלת של מתכת לגחלת של העץ.

אבל לשאר הראשונים,

השולחן הארוך שפוסק כמו רבי שמעון,

שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור,

אז לפי השיטה הזאת צריך להיות שיהיה מותר אפילו בגחלת של העץ.

מובן.

ממילא אז יש מקום לדון האם באמת להלוכי נפסק

שלא מכבים גחלת של העץ או לא.

לי נראה שככה נפסק להלוכי גם כן.

ואז באמת יש מקום לשאול, למה באמת יש את ההבדל בין גחלת של מתכת לגחלת של העץ?

הבנתם מה שאני שואל?

אני מוכן לדלג על זה, אם זה קשה לכם, אין לי בעיה.

בוא נראה.

בוא נראה.

גחלת המונחת במקום שרבים נזרקים שם,

ברוך השם. מה שאמרנו,

הכל מסוכם כך בהלוכי גם כן.

זה נקרא הסוכה שמעתה ליבא דהילכתה.

לא שלומדים שמועה, אחר כך לומדים הלכה.

יש כאלה, בפרט מן הספר הדין, שמבינים,

לומדים שמועה ואחר כך הלכה, זה שמעתה ליבא דהילכתה.

לא, המעלה ששמעתה ליבא דהילכתה, שמתוך השמועה אתה מגיע להלוכי.

בכחול עצמך, זה המעלה.

אבל הערבי יכול לדורם את זה. הסוכה שמעתה ליבא דהילכתה.

אתה גומר את השמועה ומתוך זה אתה מוציא הלוכי,

זה מעין לגדולה, זה מעלה גדולה.

תסתכלו בסייטי, כא', עמוד א', מה כותבים שם.

אתה לא מוציא על החוזה הזה, יש לך את השולחן ערוך בשטח. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים לשאוף לזה.

טוב, אז אומר בהלוכה כתוב כך, גחל את המונחת,

במקום אתה שומע, הצדיק, מה השם שלך?

שי.

גחל את המונחת במקום שרבים נזעקים בה,

יכול לקבותה.

בין אם היא של מתכת,

בין אם היא של עץ.

והרמב״ם אוסר בשביל העץ.

בואו נראה מה קוטבים פה למטה.

רגע, הרמב״ם לקח כאילו מרבנו חניהם?

כן, כל מה שדיברנו כתוב גם פה באגף.

רגעות למטה,

שזה סיבת האיסור לפי הרמב״ם,

וזה סיבת ההטלוויה שלכם ערוך,

שזה בסופו של רבי שמעון וזה בסופו של רבי יהודה. בסדר,

ברוך השם.

כן,

הזכרת לי את הגמרא, הגמרא בסופו של כא עמוד א' אומרת

שיש מצב שתלמיד חכם הגיע כבר לפרשת דרכים.

כלומר,

אדם

שהגיע למצב שהוא

עשוקי שמיתא ליבא דהילכתא,

אז כבר ניצול מכולם. אין לו עניין של יצר הרע, ניסיונות והכול.

כך כתוב בגמרא שם.

תוספות שם במקום שואל,

איך אתה אומר דבר כזה?

הלוא מפורש קטע, כמה שורות קודם כתוב,

שתורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא.

היא גם מגינה מן האיסורים וגם מצלת מן החטא.

אבל בעידנא דלא עשיק בה,

עגוני מאגנץ וללא מצלה.

היא מגינה מן האיסורים,

אבל לא מצילה מן החטא.

נו, אז איך אתה אומר שהאדם שעסוק את שמיתא ליבא דהילכתא,

אז פה הוא ניצול גם מהיתר, מהחטא.

הלא למעשה זה עידנא דלא עשיק בה.

אומר התוספות, סתם

תלמיד חכם כזה, אם כבר הגיע להיות תלמיד חכם כזה,

אינו הלך דר לדם, הוא הסביר את תוירו.

אז הוא ניקח למצב שאין דבר כזה שיהיה לי תראה, כל המחשבה שלו זה תראה.

ויהי כת ציינקין משנות, זה כתוב. מה זה משנות? אומרים חז'ל,

אל תקרא משנתו אלא משנתו.

מאיפה חז'ל לקחו זאת?

שאלתי בשבת,

כן, נתנו לי לדבר באיזשהו מקום.

שאלתי, ואיפה זה כתוב?

חז'ל היה להם כל כך פשוט.

אם זה כל מה שהוא עושה במשך היום, אז על מה הוא חולם בלילה?

אין אדם חולם אלא מערעורי ליבו.

ינקב היה כל כך עסוק בתיירה כל היום,

ותנסו את זה ותראו.

אם אתם תהיו תפוסים כל היום בתיירה, אז בלילה אתם תגלו שאתם חושבים על גמרות, ראשונים, אחרונים, וכן הלאה, על זה הדרך.

המחשבה כל כך תפוסה שלא שייכה אחרת.

ראיתו המשנה אותי להיות נשמה.

אתם שומעים?

כי זו המציאות של הבן אדם, זה העולם שלו.

אדם שהוא ביזנסמן, אתה יודע, עושה כספים,

אז זה הראש שלו תפוס, הראש שלו תפוס בזה, אז הוא חולם גם על זה.

ואדם שהוא בתיירה, אז הוא גם חולם על תיירה.

אבל אדם שהוא כל כולו תירה,

אז הוא חושב על תירה.

וכתוב עוד יותר, הרמחל אומר שאדם

שהכשיר את עצמו ותיאר את עצמו כראוי,

אז בלילה הוא נדבק במרכבה הקדושה,

והוא זוכה לקבל חידושי תורה בזמן שהוא, בזמן שנה.

לא, הרמחל כותב את זה בספר דרך השם.

אבל איך אתה לא יכול להיות בעולם, הוא לא יכול להיות שנייה.

מה?

לא שייך שנה ותלם כמו שצריך אם הוא לא יכול. שייך אם הוא במצב שהוא פרוש מכל אבני, אוי לו, מה זה?

כי דוגמא בן עזאי.

בן עזאי היה אחת כזה שלא נשא אישה.

יש אומרים, יש אומרים, נשא וגירש, זה...

אבל לא משנה, הוא היה הרבה זמן בלי תיירה.

וזה יכול היה להגיע לפרוש לגמרי.

שכל כולו היה תיירה, כל הראש שלו היה בתורה.

לא מעניין אותו מה קורה מסביב.

לא מעניין אותו.

רב חיים קליצקי, אם היית שואל אותו לפני כמה שנים,

מי הראש ממשלה, מי זה הנשיא, מי זה פלוני, מי זה אלמוני, איפה הרחוב פלוני, איפה רחוב אלמוני,

הוא היה אגיד לך,

לא יודע.

הוא לא יודע.

מה, הוא כזה סתום?

הוא יודע, הרישיונים, האחרונים,

כל התלמוד כולו, ירושלמי, מה שאתה לא רוצה.

אבל את זה הוא לא יודע.

למה?

כי זה לא תופס איתו מקום בכלל.

זאת אומרת, מה מעניין אותו?

הנה רבי שמואל.

כן?

הגיע אבל בבקשה.

צדיק בלער,

צדיק בלער, עושה רושם.

טוב,

יש פה כמה וכמה שאלות, אבל...

כבר הראשונים,

שואלים שאלה,

שאלה מאוד מעניינת.

למסקנת הגמרא אמרנו ששמואל יכול להיות שבעניין, לא יכול להיות, אלא בהחלט

בדבר שאינו מתכוון הוא יסבול כמו רבי שמעון,

ואילו במלאכה שאינה יצליחה לגופה הוא יסבול כמו רבי יהודה.

כן?

אבל השאלה היא,

מה היה הסקה דעתך של הגמרא בזה שהיא שאלה?

מה השאלה שלה הייתה?

אם שמואל סובר כמו רבי שמעון בדבר שאינו מתכוון,

אז לכאורה הוא צריך לסבול כמוהו גם במלאכה שאינה יצליחה לגופה.

ואם ככה, אז מה ההבדל בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ?

שואלים הראשונים,

מה הכרח לומר שבגלל שהוא סובר כמוהו בדבר שאינו מתכוון,

כמו רבי שמעון, אז הוא סובר גם לכאן יצליחה לגופה?

מה הכרח?

הלוא בהחלט ייתכן לומר כמו שבאמת הגמרא אמרה במסקנה,

שבדבר שאינו מתכוון, אמנם סובר הוא כמו רב שמעון, אבל המלאכה של יצחק לגופה סובר הוא כמו רבי יהודה.

שמעתם?

זו שאלה של כמה וכמה מן הראשונים,

ופה התוספות

כבר מדברים על זה.

תוספות כאן במקום,

שואלים את השאלה הזו.

אתם רוצים לראות איתי את התוספות?

כן, כלומר, תירוץ, צריך לומר,

בדבר שלא עלה על דעתנו לומר,

כן, בדבר שיש פה כל כך חושה חזקה, אז באים אנחנו לומר, תשמע,

יש אפשרות לתרץ בו, קימתא כזו וכזו,

כן, או לתת פנים חדשות בעניין ואז.

אבל כאן התשובה היא כל כך פשוטה וגלויה, ברורה כל כך,

שלכאורה לא מובן מה היה, שלא כתבתא של הגמרא.

מה הכריעו בכלל? מה הקשר?

אז תוספות שואלים את השאלה הזו. בואו לראה אחת אתכם את התוספות.

אפילו שלא אצנמי, שואלים התוספות, ואם תאמר,

ומאי זו כדאיתך דמקשה?

מה היה האהבה המנהה?

מה עלה בכלל בדעת המקשה לשאול?

וכי משום דה סובר שמואל קרב שמעון בן מתכוון,

יסבור כמותו במלוכת שאינו צדק לגופה?

וכי בגלל שהוא סובר בעניין של דבר שאינו מתכוון

כמו רב שמעון,

אז יסבור גם כן מלאכה שאינה צריכה לגופה?

כן, שימון.

לא בטק.

שומעים?

אה, השאלה אם הם יראו בעיר,

אני חושב שאני יכול לתרץ תירוץ, אבל אני מחכה לכם שאתם תנסו לתרץ.

הגמרא מביאה

ששמואל סובר כמו רב שמעון

שדבר שאינו מתכוון מותר.

הגמרא שואלת,

אז למה מצאנו במקום אחר שהוא סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חיה?

הלוא רב שמעון סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור.

שאלה מובנת?

עכשיו, שואלים אנו, אללה שואל,

מה הקשר?

ייתכן בהחלט שבדבר שאינו מתכוון סובר הוא כמו רב שמעון,

אבל מנחה שאינה צריכה לגופה הוא סובר כמו רבי יהודה.

אני חושב שאני יכול לומר תירוץ.

צריך לדעת מה סיבת ההיתר,

לפי רב שמעון,

באינו מתכוון,

אחרי שאינו צריכה לגופה,

מה סיבת ההיתר?

נו, תגידו לי אתם, אתם זוכרים מה ההיתר בדבר שאינו מתכוון?

בדבר שאינו מתכוון, למה ההיתר?

מה סיבת ההיתר?

בגלל שזה לא מלאכת, מחשבת.

כלומר, בשביל שיהיה

מלאכת איסור,

צריך שיהיה בזה מחשבה.

אומר רב שמעון,

מה זה מחשבה?

שתי סיבות, שתי דברים צריך,

שיהיה גם כוונה,

וגם שיהיה צריך

את גוף הדבר,

את גוף המלאכה,

שיש לו צורך בגוף המלאכה.

לא להשגת אינטרס חיצוני וצדדי,

אלא יש לו אינטרס בגוף הדבר, בגוף הדבר שבו הוא עושה את המלאכה.

כמו תב נחש, שהוא לא צריך על מנת לקחת את הנחש, אלא להציל. אז זה אומר רב שמעון.

אומר רב שמעון, אם זו המטרה,

שרק באופן כזה זה נקרא מלאכת מחשבת,

אז שואלים לנו את רבי, את שמואל.

סליחה, אתה שמואל סובר,

שזה דבר שאינו מתכוון מותר. כלומר, אתה סובר שצריך דווקא מלאכת מחשבת.

מה זה מחשבת?

שיהיה בו כוונה.

נכון?

שיהיה בו כוונה.

אז הוא עדין, צריך שיהיה,

צריך את גוף המלאכה.

ממילא צריך להיות דווקא צריך לגופה, אבל אם לא צריך לגופה, יהיה פטור.

מובן?

כך אפשר לתרץ.

מה הקשר בין,

אם סוברים אנו כמו רב שמעון דובר שלנו מתכוון,

שנסבור כמוהו גם לגבי מלאכה שנצריכה על גופה.

הוא חושב ששתיהם מלאכת מחשבת. אם אתה מדבר מלאכת מחשבת. הוא חושב שצריך מלאכת מחשבת.

אז מלאכת מחשבת. שתיהם צריך מלאכת מחשבת.

או ששתיהם מלאכת מחשבת, או ששתיהם לא מלאכת מחשבת. כן. אבל אחד בדרך כלל הוא אומר את מחשבת פילות, אבל הוא כבר לא צריך מלאכת מחשבת.

יפה.

מאחר ואתה דיברת בהתלהבות כזו גדולה,

ונראה שהבנת את הדברים, אז עכשיו נשאל הלאה.

אז באמת, מה הטרור של הגמרא?

בגמרא, הגמרא מתרצת, לא, יש הבדל.

אין מתכוון, מותר.

אבל מאחר שאני צריך לגופה, חייב.

נו, דיברת בכזו התלהבות, שכל כך פשוט לך,

שאין מקום להבדיל ביניהם, אלא אם זאת אומרת, כמו רב שמעון,

בגלל שצריך מלאכת מחשבת בדווקא, שגם מלאכת שלך צריכה לגופה, דווקא מלאכת צריכה לגופה, ולא אם לא צריכה לגופה.

נו, אז מה ההסבר?

טוב,

אני לא, אני לא, אני מפחד שאם אני יותר מדי,

איך אומרים,

אכנס הלאה והלאה והלאה,

אז בסוף אתם תיכנסו ליער ולא תצטרכו לצאת ממנו.

לפי שאלתי שאלה, תגיד את התירוץ.

אגיד את התירוץ לפי איך שאתה ביארת?

לא, לפי ה...

לפי ההסבר שאמרנו.

לא, זה דבר, אבל אמרתי גם אחרי. כן, כן.

צריך לומר שהפשט הוא שמלאכת מחשבת,

סבר שמואל, זה בטח ששמואל סבר.

זה מורה שצריך מחשבה.

כוונה.

במלאכת צריכה לגופה, יש כוונה.

אלא מה?

יש פה סיבה אחרת שהוא לא צריך לגופה דבר,

אבל יש כוונה למלאכת.

לכן אין פה חסרון של מלאכת מחשבת.

הבנת?

הוא מראש מתכוון על מנת להתחיל. מה זה מלאכה שנצרה לגופה?

צדת נחש, זה מלאכה שנצרה לגופה?

כן.

אבל מה? הוא מתכוון רצון,

יש לו אינטרסט, צדי.

זה לא חסרון, זה לא אומר שזה לא נקרא מלאכת מחשבת.

אם הוא לא מתכוון,

אז זה נקרא שחסר פה מלאכת מחשבת,

אבל אם הוא מתכוון לארץ הממלכה,

רק הוא לא צריך את תגובה המלכה,

כן?

זה לא סיבה שלא להגדיר את זה כמלאכת מחשבת.

אבל אמרנו שזה לא.

למה? זה לא.

אם אתה רוצה להציג,

אז הוא נותן את הנחש לא בשביל שהוא יהיה...

זה, כל מה שאתה מדבר, זה לפי רבי שמעון.

אנחנו מדברים לפי שמואל, שבזה סובר כמו רבי יהודה.

זה לא מעניין אותו התוצאה, לא מעניין אותו מה המטרה שלו. לא אכפת לי, לפי רבי יהודה.

אז אני אומר, למה בכל זאת דבר שאינו מתכוון הוא סובל כמו רבי שמעון, ואילו במלכה שאינו צריכה לגופה הוא סובל כמו רבי יהודה?

כי בדבר שאינו מתכוון זה באמת לא נקרא מלכת מחשבת.

כי אין כוונה.

אין בכלל כוונה לעשות פעולת האיסור.

זאת אומרת, הוא מותן הגדרה חדשה למלכת מחשבת.

לא הגדרה של הרב שמעון, אלא הגדרה,

הגדרה הגבילה את הרב שמעון. נכון, בדיוק, בדיוק. רב שמעון סובר,

שמלכת מחשבת פירושו גם כוונה וגם שיהיה צריך את גוף המלוכה.

כן?

רבי יהודה סובר,

גם כן כמוהו בדאורייתא.

זאת אומרת ככה, הוא סובר שבאמת,

אם יש לו כוונה למלכה,

רק הוא לא צריך את גוף המלאכה.

מי? מי? רבי יהודה.

פה הוא סובר כמו רבי יהודה. זאת אומרת, רבי יהודה סובר שזה נקרא מלכת מחשבת.

כי הוא מתכוון במלאכה. אלא מה? הוא לא צריך.

זו לא סיבה לא לקרוא את זה מכל מחשבת.

אבל בדבר שאין מתכוון באמת,

אומר רבי יהודה שזה מותר מדאורייתא. כל מה שאני סובר אסור זה רק מדרבנן.

אבל מדאורייתא באמת,

אתה שומע? עמידאורייתא באמת

מותר.

עמידאורייתא מותר. כן.

גם לפי רבי יהודה. גם לפי רבי יהודה. כן.

אבל במלאכה שלך אצלך הוא פער אבו... הוא חייב, חייב.

חייב, הוא חייב את זה. ודאי.

עמידאורייתא.

עמידאורייתא. הוא חולק עליו גם בהסברה של מלאכת מחשבת פה.

מי חולק?

רבי יהודה רבי שמעון הוא סובב, הוא חולק עליו בהגדרה של מלאכת מחשבת. זה ודאי.

זאת אומרת ככה, לפי רבי שמעון מלאכת מחשבת צריך שיהיה שני דברים.

גם כוונה למלאכה

וגם שיהיה צריך את גוף המלאכה.

זה לפי רבי שמעון.

לפי רבי יהודה מלאכה צריך שיהיה כוונה מדאורייתא.

אבל לא צריך שיהיה צריך את גוף המלאכה.

מובן?

אה, אם צריך את הכוונה, למה בכל זאת הוא אומר דבר שאין לו מתכוון אסור?

רבי יהודה יסבור שזה אסור רק מרבנו,

אבל לא מדאורייתא.

אבל זה הכול אם הוא לא מתכוון למלאכה,

אבל אם הוא מתכוון לגוף המלאכה רק שהוא לא צריך את גופה,

פה זה נקרא מלאכת מחשבת גמורה לפי רבי יהודה.

סליחה, בדבר הזה לא מתכוון. אתה אומר שרבי יהודה אמר שעשו את רבנן,

ורבי שמעון אומר שעשו את רבנן מותר. נכון. אז פה אין להם איזשהו שום מחלוקת בסברה, רק אם חולקים במציאות אם רבנן עשו את זה או רבנן לא אסרו את זה. לגבי איננו מתכוון. כן, לגבי. אבל הם חלוקים בהגדרה של מלאכת מחשבת. הם לא חלוקים בשום הגדרה. אני אסביר.

אם הרבנן עשו, הרבנן לא אסרו את זה. כי בהגדרה ב-2002 הם עשינו את אותה הגדרה.

הם אומרים, הרבנן עשו את זה. הבנתי מה שאתה אומר עכשיו. תקשיב יותר ממה שאני אומר.

שבהגדרה של מלאכת מחשבת חלוקים הם, וזה יוצר את התוצאה

שמילא יהיה לפי רבי שמעון מלאכה של נצחה לגופה פטור, ולפי רבי יהודה חיה.

כי לפי רבי שמעון צריך שיהיה גם כוונה למלאכה וגם שיהיה צריך את גוף המלאכה.

אבל רבי יהודה סובר צריך כוונה, אבל לא צריך שיהיה צריך את המלאכה.

לכן מלאכה שנצחה לגופה הוא מחייב, כי יש פה כוונה למלאכה,

אז לא אכפת לי שהוא לא צריך את המלאכה.

רבי יהודה?

רבי שמעון סובר שצריך שיהיה גם כוונה, גם צורך למלאכה.

לא מספיק כוונה. אדוני היושב-ראש, מותר או פטור? מה הוא אומר? איפה? במלאכה שנצחה לגופה הוא פוטר.

הוא פוטר, הוא לא יכול לחוץ, הוא פטור על החוץ. נכון, אבל בדאורייתא אני מדבר, בדאורייתא מותר.

הדין שאסור זה רק בדרבונו לפי רבי שמעון.

אתה מבין?

אני מדבר על הדין מדאורייתא.

מדאורייתא זאת אומרת רבי שמעון

שאין איסור ואין מתכוון,

ואפילו אם הוא מתכוון אבל הוא לא צריך את גוף המלוכיה,

אז זה גם כן מותר מדאורייתא.

כי ההגדרה של מלאכת מחשבת זה שיהיה לו כוונה וגם

אינטרס בגוף הדבר.

מובן? אבל בדבר שהם מתכוונים, כמו שאמרתי, בדבר שהם מתכוונים, הם פשוט מאוד חולקים במציאות

שניהם מודים שאיסור מדאורייתא אין,

הם חלוקים האפו רבונו נאסרו.

אם צריך מלאכה או לא צריך מלאכה? אם צריך כוונה, לא, מה פתאום. הם חלוקים,

האם גם בעינו מתכוון אסור,

רבונו נאסרו,

או לא, אם הוא לא מתכוון רבונו נאסרו, מותר.

זאת אומרת, זה עניין של חבל... אתם קודם כל צריכים להכניס אתכם בראש

מה הדין בעינו מתכוון,

ואחר כך נמשיך הלאה, מה הדין מלאכה שנצחה על גופה.

בדבר שאינו מתכוון הם חלוקים האם מותר או אסור.

לפי רבי שמען מותר,

לפי רבי יהודה אסור.

מותר פירושו גם מדרבנן לניסור, לפי רבי שמעון,

לפי רבי יהודה זה אסור מדרבנן, לא מדאורייתא.

מובן?

אתה מדבר רעב, זה לא יותר לאט.

יותר לאט, אז עוד פעם נלך יותר לאט.

רבי יהודה אומר אסור. אסור מדרבנן, רק מדרבנן.

לפי רבי שמעון מותר,

אין איסור אפילו מדרבנן.

אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה,

יש פה כוונה למלאכה,

רק הוא לא צריך את גוף המלאכה.

במצב הזה חלוקים רבי יהודה ורבי שמעון, שלפי רבי יהודה חייב,

ולפי רבי שמעון פטור.

בסדר, מה?

אז התרשין צריך להיות פה.

אם זה יהיה ככה, אז בכלל יזרקו אותי, ועכשיו משרד החינוך יזרקו אותי,

כי אני לא קיבלתי יתר הוראה, אתה מבין?

לא, זה לא היה מנוח, איזה יתר הוראה אתה רואה?

לא למדתי, לא לתואר ראשון ולא לתואר שני, ואפילו לתואר אפס.

התורה מכשירה אותך,

אבל הייתה יותר עד אפס.

טוב, אתם הבנתם.

והוספנו, אם אתם זוכרים,

הוספנו

שאותו רבי יהודה,

שאומר שמדאורייתא אין איסור בדבר שאינו מתכוון,

זה רק איסור בדרבנן,

זה הכל בדיני שבת.

אבל בשאר איסורי תורה הוא סובר,

דבר שאינו מתכוון, חייב.

כמו בילאי.

בדיוק.

למה?

רק בשבת, בגלל שהיא עניין של מלאכת מחשבת,

אז אין איסור מדאורייתא ורק מדרבנן.

אבל בשאר איסורי תורה

זה לא כך.

רבי שמעון לומד

כל איסורי תורה משבת.

כך אומר הריטבו.

ריטבו אומר שכמו שבשבת

מלאכת מחשבת,

ובלעוזי התורה התירה,

אז הוא לומד מזה שגם בשאר איסורי התורה,

לאו דווקא של שבת,

גם אין איסור אלא אם כן יש כוונה, יש מחשבה.

אבל רבי יהודה מחלק ואומר זה פטור במיוחד בשבת.

אבל בשאר איסורי תורה חייב.

מובן?

רק כשזה כתוב במובן. אני אגיד לך, אני הבנתי את זה ככה.

דבר שהוא מתכוון,

רבי יהודה, אוסר מדרבנן.

במה? בשבת.

רק בשבת אנחנו מדברים על זה. כן.

אבל בשאר איסורי תורה הוא מחייב.

עכשיו, אם זה כבר נמצא אצלכם בראש,

נמשיך עוד

איזשהו קטע קטן.

עכשיו, עולה לי במחשבתי סברה,

למה רבי יהודה אוסר מדרבנן בשבת,

ואילו רבי שמעון

לא אוסר מדרבנן.

זה קבלה, כל אחד קיבל. זהו קיבל את הרבנן עצמו,

וזה קיבל ולאו קיבל את הרבנן. זו תשובה שיכולה להתאים לכל השאלות. קבלה,

וזהו זה.

מקובל בידינו.

אם ככה, אז לא צריך הרבה.

לך תשב בדואר, בבנק, ותחלק קבלות, וזהו זה. קבלה, קבלה, קבלה, קבלה.

אני שואל אותך, מה הסברתו של רבי יהודה? אז הוא אומר קבלה.

איך נמצא אסורי תורה? אז אני עכשיו אמר...

שאלה טובה, אז אני בא לענות.

התשובה,

שיתכן שרבי יהודה אמר, מאחר שבכל איסורי תורה יש חיוב מדאורייתא,

לכן, בשבת, גם אם זה אסור, מותר מדאורייתא,

אבל ראוי לאיסור מדאורייתא.

כי סוף סוף, כדי שלא יבוא, להיכשל,

להסתמך עלינו עם איסכוון, בכל האיסורייתא תראה,

לכן, איסור בשבת, על כל פני מדאורייתא.

אבל, אז הוא עשה את זה. נכון, אבל, נכון מאוד, אבל רב שמעון, שסופר שגם בכל איסורי תורה מותר,

כי הוא למד

משבת,

אז אין מקום לאסור מדרמבונו.

עלי בן רבי יהודה,

שסופר שכל איסורייתא, יש בו חיוב גמור.

זה לא יהיה רגיל, האדם. אז כדי שלא ייכשל בשאר איסורי תורה, להתיר בנו מתכוון,

אסור לו על כל פנים מדרמבונו בשבת.

אבל,

לפי רב שמעון, שגם בכל איסורי תורה אין איסור,

אם הוא לא מתכוון,

אז לא ראו צורך חכמים לגזור בשבת.

אין עניין.

יאי, יאי, יאי, יאי, יאי, יאי, יאי, יאי, יאי, יאי, יאי, יאי. רבי יהודה שאר איסורי תורה אינו מתכוון חייב. חייב.

זה לא אני אומר, זה תשע שאומר.

ככה צריך לשבת כאילו, כלומר, לפי שאר ימות השבועות. ברגע שזה,

ברגע שמשהו אסור במשך השבוע, אז גם בשבת... זה לא שבוע, זה לא של שבוע.

בכל הימות... שאר איסורי תורה, אם זה לא איסור הנובע מלכוד שבת, דיני שבת.

כיליים, נגיד.

מה הדין בכלאיים אם הוא לא מתכוון?

עכשיו, לפי רבי יהודה הוא חייב גם בחול. כן.

בסדר, גם בשבת זה כבר לא משנה, כלאיים זה איסור.

כן.

טוב, בואו נראה את רשי יחד איתכם.

רגע, ובאמת בשאר איסורי תורה, מה נפסק?

מה?

בשאר איסורי תורה, באמת? הכל כמו רבשימו.

הכל כמו רבשימו. נכון.

כן, כן, כן, גם בשבת מתירים.

כשאינו מתכוון זה לא בשקרשיה, כמובן.

כן.

נראה את רשי.

בואו נראה את רשי, הזמן קוצר והמלוך אומרו בו.

נראה ברשי.

אבל לצרף.

במ״א עמוד ב׳.

אבל לצרף שפינה ממנו החמין.

כלומר, אם זה מחם שפינה ממנו את המים החמים והוא עכשיו ריק,

אלא שעדיין רותח.

אם הוא ממלא את כולו מים, אז הוא מצרף את הכלי.

הכי יתמר לא שנו דפינה ושרי לתת לתוכו צוניהן. כל מה שאמרנו,

שאם הוא פינה משם את המים, אז מותר לתת לתוכו צוניהן,

אלא שיעור להפשיר ולא לצרף.

כגון, אומר רשי, שלא מילאהו כולו.

ורב, מה שמעלה? רב לומד את המשנה פינה וקרב עדה,

שפינה ממנו חמין.

לכן הוא מבדיל בין שיעור להפשיר לשיעור לצרף.

אבל שמואל סובר אפילו שיעור לצרף,

שמילאהו כולו.

כן, אתם עוברים עכשיו למיבת עמוד א', מותר.

למה? שאל מתכוון לכך.

גחלת של מתכת שמשליכים לחוץ

פסולת של ברזל.

כן, יש כאלה נפחים

שאחר העבודה משליכים את הפסולת של ברזל והיא עדיין לוהטת.

פה, מאחר והיא לוהטת, מה זה לוהטת? אני מתכוון, והיא עדיין חמה,

שיכולה לגרום כוויות למי שיגע בה.

פה אני אומר, מותר לכבות בשבת,

זה לא שייך כיבוי באחים מדאורייתא.

חשי שאמר את הטעם הזה,

הוא אמר את זה לפי מה שאנחנו סוברים, כמו רב שמעון.

שאין כיבוי בכלל בגחלת של מתכת מדאורייתא,

כי זה תמיד מלאכה שאינה צריכה על גופה,

ורק מדרבנן אסורה.

ממילא ואיך הדהיקה נזקה לרבים לא גזרו על השבות.

במקום שיש נזק לרבים,

אז חכמים לא גזרו משום שבות. כלומר, כל איסוריית רבנן נקראים שבות.

שבות פירושו, עניינו, כבוד השבת.

זה העניין של איסור מדרבנן.

אבל לא שאלה את זה איסור הדאורייתא ובחייו שקילה.

מה זה? זה רבי יהודה?

לא, זה לפי רבי שמעון,

שבשל העץ, אם הוא עושה את זה,

הוא שייך שיהיה עשיית גחלים מזה,

עם פחם, ומילא זה דאורייתא וחייו שקילה.

אבל זה לא דאורייתא.

אז בהמשך אמרנו, בסדר. בהמשך אמרנו שאם הוא סובר כמו רב שמעון,

צריך לדעת גם גחלת של העץ,

נכון? שואלת גמרא,

אפילו של העץ נמי, דאג לרב שמעון מלאכה שננצחה על גופה,

פטור עליה,

וכל כיבוי אינו צריך לגופו,

חוץ מעושה פחמים,

או מהבהבה פתילה.

במובן?

אז לעולם כיבוי הוא נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה.

עכשיו נחזור לגמרא, נשאר לנו שלוש שורות. אמר אבינה הילקח

קוץ ברשות הרבים,

מוליכו פחות פחות מדלת אמון, ובכרמלית

אפילו טובה.

כלומר, רבינו אומר, בזה ששמואל אומר שמותר לכבות גחלת של מטחת ברשות הרבים,

כי התירו רבנן את האיסור מדבריהם,

כאשר המטרה שלו היא זוכו ברבים,

אז הוא עדין,

כוס שנמצא ברשות הרבים.

יכול הוא להזיק?

יכול.

מילא, מה יעשה כאן בשביל למנוע את ההזק הרבים?

אז אם זה ברשות הרבים, מוליכו פחות פחות מ-400.

כלומר, לא יוליך,

ארבע אמון ישירות לאמון, כי בזה הוא עובר על איסור דאורייתא.

אבל, ובכרמלית אפילו טובה.

אבל בכרמלית.

כמובן, אבל בכרמלית,

שכל האיסור לטלטל שם זה מ-רבנן,

התירו לטלטל ולהוליך אפילו טובה.

לא יוליך פחות פחות מדלת אמון. לא שילך שתיים-שלוש אמון ויעצור ושוב ילך,

אלא יכול ללכת מרחק רב בלי הפסקה,

בשום שבכרמלית לעולם אין איסור תורה, והתירו איסורי דאורייתא בשביל שלא ינזק בערבים,

יזכו בערבים.

הרי למסקנה ככה למדנו, ככה למדנו את הקושייה ואת הטורות של איסור דאורייתא. מה הקשר, עכשיו אתה מביא לאיסור רבנן, אתה אמר ליבור, כמו לכל מוכרות פחות מארבעה עמון.

אתה מצוין, אתה מצוין, רונן, רואים שאתה,

ברוך השם, עובד טוב,

אבל אנחנו נראה קודם כל את רשי,

ובעזרת השם,

נדבר על זה בשיעור הבא.

נראה את רשי ילקח.

כיוון דא אמרת, לא גזרו שיבות לכיבוי בתכת.

במקום, במקום לכד רבים. כלומר, רשי הולך תמיד בגישה שההיתר של כיבוי גחיית של מתכת, בגלל שכל האיסור על כיבוי מתכת, זה בגלל רבנן.

ואשר על כן, התירו זאת במקום שיכולים הרבים להינזק,

ברשות הרבים, או לכל פחות פחות מדלת אמות,

עד שיצלקנו לצידי רשות הרבים.

דא טילטול דא דא רבנן.

דא איסור על רבננו.

כאשר הוא לא הולך ארבעה עמון ביחד, אלא רק עם הפסקה,

אז זה לא שירות דא ראיתא.

ממילא מותר, אבל בכרמלית,

זה טלטול דא דא רבנן, כל האיסור, טלטול שם.

זה ברבנן, זה לא רשות הרבים.

אפילו טובה יעבירנו בעקירה אחת.

אז גם הרבה הוא יכול להוליך את אותו קוץ.

יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא

יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא יא י