הרב אבנר עוזרי 04.06.13

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו בדף יד עמוד ב' במסכת ברכות.

אני אחזור שוב בקצרה לשיעור של אתמול,

משום שצריכים אנו להשלים את רשי,

שאותו לא קראנו אתמול.

אני מתחיל מהנקודותיים

שיש באמצע העמוד אמר רבי יהושע בן קרחה,

למה קדמה פרשת שמע לוהיה עם שמוע.

במשנה מוזכר את דעת רבי יהושע בן קרחה,

שמראו חכמים להקדים בסדר הפרשיות את שמע לפני והיה עם שמוע,

וכן והיה עם שמוע קודם לויאמר,

משום ששמיה יש שם קבלת עול מלכות שמים,

ואילו בפרשת והיה עם שמוע יש שם קבלת עול מצוות.

הקדימו, והיה עם שמוע לויאמר,

שמשום שהיה עם שמוע נוהג בן ביום ובין בלילה,

אולם בפרשת ויומר, ששם מוזכרת פרשת ציצית,

אין חובה אלא בלילה, אלא ביום, ולא בלילה.

מביאה הגמרא טעם נוסף בשם רבי שמעון בן יוחאי,

והטעם הזה מובא בברייתא. טענה רבי שמעון בן יוחאי אומר,

בית דין הוא שיקדים שמע ליה ים שמע,

שזה ללמוד וזה ללמד,

ויה ים שמע ליה יום יאמר, שזה ללמוד וזה לעשות.

בפרשת שמע מוזכר שם העניין

שמחויב האדם ללמוד תורה,

שנאמר ודיברת בה.

ויה ים שמע מוזכר העניין ללמד ולימדתם אותם את בניכם.

ויה ים שמע ליה יום יאמר,

משום שבויה ים שמע יש את העניין של לימוד תורה,

לא מוזכר שם עניין של עשייה,

ואילו בפרשת ציצית

יש שם העניין של עשייה.

לכן ראוי להקדים את מה שהאדם צריך ללמוד קודם למה שהוא מלמד את אחרים,

וכן ראוי שיידע תורה לפני שהוא עושה.

שאלה הגמרא, תושמע ללמוד ללמד ולעשות, לדבה?

תתחילי קריאת פרשת שמע.

אין שם את העניין של ללמד ולעשות?

הלא גם שם נאמר, כשיננתם לבניך,

וכן וכתבתם וקשרתם לאות על ידיך,

וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך.

אם כן, להישמע העניין גם של ללמד ולעשות,

חוץ מהעניין של ללמוד.

והכתיב ושיננתם וקשרתם וכתבתם,

ותו ועוד קושייה,

ויהיה ים שמוע ללמד ודהית בה ולעשות לת בה,

וכי בפרשת ויהיה ים שמוע,

לא מוזכר שם עניין העשייה של המצוות,

רק ללמד,

והכתיב וקשרתם וכתבתם, הלא גם שם מוזכר העניין של העשייה.

אלא הכי כאמר,

אלא כוונת הדברים בדין הוא שתקדים שמע לבעיה עם שמוע,

שזה ללמוד וללמד ולעשות.

כלומר, בפרשה ראשונה של קריאת שמע,

שם מוזכר גם העניין של ללמוד תורה,

וגם העניין של ללמד, גם העניין של לעשות.

יש שם את ג' העניינים האלה.

ויהיה עם שמוע לבי אומר,

אבל בבעיה עם שמוע אין שם את העניין של ללמוד, רק ללמד ולעשות.

למה הקדימו בבעיה עם שמוע לבי אומר, שזה יש בה ללמד ולעשות,

ויאמר אין בה אלא לעשות בלבד.

שואלת הגמרא, ותיפוג להם את רבי יהושע בן קרחה,

מדוע צריך רבי שמעון בר יוחאי לומר טעם אחר,

וכי לא יכול הוא ללמוד מאותו טעם שהזכיר רבי יהושע בן קרחה?

עונה הגמרא, אין כוונתו לחלוק, אלא חדה ועוד כמה.

כוונתו להוסיף טעם נוסף חוץ מהטעם שהזכיר רבי יהושע בן קרחה.

חדה כדי שיקבל עליו עוד מלאכות שמים תחילה,

ואחר כך יקבל עליו עוד מצוות.

סיבה אחת מדוע הקדימו שמר ויהיה עם שמוע,

כמו הטעמים שהזכיר רבי יהושע בן קרחה,

ועוד מוסיף רבי שמעון בר יוחאי עוד טעם משום דהה, ואיתבה הני מלאחרונה הייתה.

משום שיש שם את הטעמים הנוספים שהזכיר רבי שמעון בר יוחאי,

כמו שהזכרנו ששמע זה ללמוד וללמד ולעשות ויהיה עם שמוע ללמד ולעשות בלבד,

וכן הגדימו שויה עם שמוע ויאמר,

משום שבייאמר אפשר רק לעשות בלבד.

אני קורא את רשי

שזה ללמוד ודיברת בה,

וזה ללמד וללמדתם אותם את בניכם,

ואם למד תחילה היה הכי ללמד את בנם.

אז בוודאי שבראש ובראשונה זה שאדם ילמד לעצמו,

וזה לעשות, ויאמר אין בעיה אלא עשייה,

וכשרתם לתפילין וכתבתם למזוזה עשייה היא.

עד כאן

ממשיכה הגמרא ומביאה מעשה ברב,

רב מה שידה וקרא קריאה עד שמע ואנח תפילין ואומץ לה.

רב היה נוטל ידיו בבוקר לאחר שקם ממיטתו

והיה קורא קריאת שמע ולאחר מכן מניח תפילין ואז מתפלל.

שאלה הגמרא, איך ייתכן

שהוא הקדים לקרוא קריאת שמע קודם הנחת תפילין?

והתניא חובר כוך למת בקבר,

פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה.

אדם שעושה, כתוב בברייתא שאדם שעושה עוסק בחפירת כוך למת,

אז הוא פטור ממצוות קריאת שמע ותפילת תפילין

ומכל שאר המצוות.

הגיע הזמן קריאת שמע, לעומת זאת כשהגיע הזמן קריאת שמע עולה,

כלומר הוא עולה מן הקבר ונוטל ידיו ומניח

תפילין מי קורא קריאת שמע ומתפלל?

כוונת הגמרא לשאול, עצם זה שאתה רואה שקודם נניח תפילין ואחר מכן קורא קריאת שמע,

אם כן רואים שצריכים להניח תפילין קודם קריאת שמע.

אבל לפני שהגמרא תתערס לכושי הרעב,

שואלת הגמרא סתירה בגוף דברי הברייתא,

בין תחילת דברי הברייתא לבין המשך דברי הברייתא, הגופה קשיא,

גופה ברייתא קשה, רשע אמר פטור

בספר החייו,

בתחילת הדברים הברייתא אומרת שאחד חופר כוך

פטור מקריאת שמע ומנה תפילה ומנה תפילין.

כלומר, אפילו שהגיע הזמן, כי אם לא הגיע הזמן אז מה צריך לומר שהוא פטור? הלכות לא הגיע הזמן.

אלא בוודאי מדובר שהגיע הזמן קריאת שמע ותפילה ותפילין,

ובכל זאת פוטרים אותו מדין עוסק במצווה, פטור מן המצווה.

נו, אז איך ייתכן שבספר פתאום כתוב, הגיע הזמן קריאת שמע,

עולה ונוטל ידיו, מניח ספילית וקורא כבש במה הוא מתפלל.

איך ייתכן דבר כזה?

זוהי סתירה.

עונה גמרא הלא קשיא.

הקושייה הזו בגוף דיברה הברייתא אינה קשה. מדוע?

סיפא בתראה ורשר אחד.

בספר מדובר שהיו שני אנשים.

ממילא בדרכם שהאחד עוסק בחפירה והאחרנך ראו מה זאת יותר מאוחר, מתחלפים.

זה שנוח מקודם התחיל לחפור,

ממשיך לחפור והאחר נח.

ממילא מאחר ומדובר פה בשני אנשים שהאחד נמצא במצב של מנוחה,

אז מחייבים אותו לעלות ולהתפעל באותו זמן המנוחה שלו.

לעומת זאת, הרשע,

מדובר באדם אחד.

אין שם בן אדם נוסף, אלא רק הוא בלבד.

ולכן אומרים לו, אתה פטור בזמן שאתה חופר מקריקו קריאת שמע,

תפילה תפילין, מדין עוסק במצווה, פטור מן המצווה.

מכל מקום קשה לרב, שואלת גמרא, אבל עדיין נשאר קשה,

הרב?

איך רב עשה כך שהקדים קריאת שמע לפני התפילין,

פה בזמן שבספר של הברייתא מוזכר שצריך קודם להניח תפילין, קודם קריאת שמע?

עונה גמרא רב, רבי יהושע בן קרחה סביר עליה,

דאמר אור מלכות שמיים תחילה ואכל כך אור מצוות.

רב סובר כמו רבי יהושע בן קרחה,

שצריך להקדים אור מלכות שמיים לפני אור מצוות.

ממילא,

לכן הוא הקדים לקבל אור מלכות שמיים לפני שהוא קיים את מצוות התפילין.

הקשו בגמרא אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריאה לקריאה,

קריאה לעשייה משם את זה.

עד כאן

כל דברי רבי יהושע בן כורחה נאמרו רק

להקדים קריאת שמע ל-והיה עם שמוע.

קריאה לקריאה, קריאת שמע לקריאת פרשת ויהיה עם שמוע.

אבל קריאה לעשייה, משם אתם? איך היא שמעת שהוא גם אמר שצריך להקדים את קריאת

שמע קודם עשיית המצוות בפועל?

ותו מסרבי רבי יהושע בן כורחה,

מאוד קושייה, וכי יתאכל לומר שסובר רב כמו רבי יהושע בן כורחה,

והרבחיה בראשי בא ויעיד זימני שגאינה וקאינה כמדר.

פעמים רבות הייתי משמש את רב

ואני הייתי רואה שמקדים

ומאשי ידי ומברך ומתנה לנו פרקים

ומנח תפילין והדרכה לקריאת שמע.

כלומר הוא היה נוטל ידיו

מיד לאחר שקם ממיטתו משנת הלילה היה נוטל ידיי

ומברך ברכות התורה מלמד אותנו את השיעור בתורה

ולאחר מכן היה מניח תפילין וקורא קריאת שמע.

אם כן מראים

שהוא הקדים

הקדים ללמד

שזה חלק של עשייה לפני שקיבל עליו עוד מלכות שמיים,

היינו קריאת שמע.

וכי תמא בדלומת הזמן קריאת שמע.

ואם תבוא ותגיד לי שהלימוד הזה היה לפני שהגיע

זמן קריאת שמע אם כן מה יעשה זאת את רבחיה בראשי

אם כן מה בא רבחיה בראשי להעיד.

הלוא זה פשוט שאם עדיין לא הגיע זמן קריאת שמע שיוכל ללמוד תורה

כי הלוא עדיין לא הגיע זמן קריאת שמע.

עונה הגמרא

שייתכן שברבחיה בראשי באמת מדובר באופן שהוא עדיין לא הגיע זמן קריאת שמע.

ואם תבוא ותגיד לי אז מה

מה עדותו? כלומר, מהו בר חדש?

עונה הגמרא, להפוגה במנדה אמר למשנה אין צורך לברך,

כמה שמע לענדה אף למשנה נעמי צריך לברך.

עיקר עדותו של רבחיה בראשי בעל החדש להוציא מדעת אותו מנדה אמר, שאומר שאם אדם לומד

תורה שבעל פה אינו צריך לברך ברכות התורה.

לכן בר בחיה בראשי להוכיח לי מהמעשה אמריו

שגם אם אדם עוסק בתורה שבעל פה,

כגון משנה או תלמוד, צריך לברך ברכות התורה.

אבל זה לא מדובר כאשר הגיע הזמן קריאת שמע.

מכל מקום קשה לרב.

אז הגמרא אומרת, טוב, גם אם נגיד שאין קושיה מדברי הבחיה בראשי אבל נשאר עדיין קשה לרב,

איך ייתכן שהוא הקדים קריאה לעשייה?

היינו, קראת שמע קודם שהניח תפילין בפועל.

עונה הגמרא, שלוחהו דעבית.

למעשה זה היה במצב כזה שהתפילין לא היו ברשותו באותו זמן.

והוא שלח שליח שיביא לו את התפילין מביתו.

והשליח אחר מן אביהם ואם היה ממתין עוד קצת היה עובר זמן קריאת שמע.

לכן הקדים לקרוא קריאת שמע ללא תפילין כדי שלא יאבד ויפסיד את קריאת שמע בזמנה.

אבל גם רב אוחז שבאמת צריך להקדים להניח תפילין קודם שקורא קריאת שמע.

אומר רשי

רב מה שיידה

פעם אחת ראו שעשה כן.

ואיך אביה אידך,

איך הוא עשה כך שהקדים קריאת שמע לתפילין?

קבר שחופרים מקירות מערה,

אורכו ארבע אמות ורחובו שבעה טפחים.

פטור מקריאת שמע,

לא עוסק במצווה, פטור מן המצווה.

כי דבריה בפרקה קמא, בשבטך בביתך,

פרט לא עוסק במצווה.

ואז הגשו בגמרא סתירה וגוף דברי הברייתא.

על זה אמרו, תרצו בגמרא, רשב אחת וסיפה ותרתי.

עכשיו אני ממשיך לדברי רשי, וסיפה ותרתי.

ואחרי כמה, אם שניים הם,

מניח את חברו חופר והוא עולה ומקיים במצוות קריאת שמע ותפילין, הוא תפילה,

וחוזר למלאכה.

הוא כבר חברו, כשהוא חוזר למלאכה, אז חברו שהיה עוסק קודם למלאכה,

יעלה ויניח תפילין, יקרא קריאת שמע ויתפלא.

אז אם הם שניים,

מאחר שהאחד חייב לנוח זמן מסוים,

כי אי אפשר ששניהם יעמדו באותו זמן,

לכן מחויב זה שנח לנצל את זמן המנוחה לקריאת שמע ותפילין.

מכל מקום, תפילין קודמים לקריאת שמע,

אבל עדיין נשאר קשה שבברייתא רואים שהתפילין קודמים לפני שקוראו קריאת שמע.

הגמרא ענתה בגלל שהוא סובר כמו רבי יהושע בן כורחה,

בשביל להקדים עול מלכות שמיים לפני עול מצוות.

להנחת תפילין עול מצווה הוא.

לכן הוא הקדים לקרוא לפני הנחת התפילין.

שואלת הגמרא, כל מה שהתכוון רבי יהושע בן כורחה זה רק להקדים קריאה לקריאה.

שמע, להקדים את שמע שהוא קבלת ברכות שמיים,

לבעיה עם שמוע שהוא קבלת עול מצוות.

ומה הקדים? משכים.

הגמרא מביאה את עדותו של רבי חייבה רשי שהוא היה משכים

קודם שהגיע הזמן קריאת שמע ומברך על התורה ומתנה פרקים.

עלמא

מקדימו לעסוק בתורה, דהיינו עשיית המצווה מקמם מלכות שמיים.

שלוחר דעבית, השליח קלקל

שאחר להביא לו תפילין מי קרא.

ואז הגיע הזמן קריאת שמע

והוזקק לקרות כדי שלא יעבור הזמן

וכמעט אשלוחה זה תפילין, אנחינו.

כשהגיע השליח שנשלח שיביא את התפילין,

אז הוא הניח את התפילין.

כן, עכשיו נמשיך

את דברי הגברה, שורה שנייה מסוף העמוד.

אמר עולה,

כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין,

כאילו הוא מעיד עדות שקר בעצמו.

עולה בא ואומר שאם אדם

קורא קריאת שמע ועדיין לא הניח תפילין בראשו ובזרועו,

הרי זה כאילו הוא מעיד עדות שקר בעצמו, כאילו עדותו

בקריאת שמע היא שקר.

משום שהוא אומר, שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד.

ובאותה פרשה שהוא אומר את זה,

מצווה הקדוש ברוך הוא ואומר, וקשרתם לאות על ידיך,

והיו לטוטפות בין עיניך.

ומה הוא עושה? הוא בלא תפילין, הוא בעצמו.

לכן,

הרי זה כאילו מעיד עדות שקר.

‫שהרי, אילו העיד אמת

במה שאמר שהשם הוא האלוקים והוא אחד,

היה מקדיא, היה מקיים מצוותיו.

לכן זה נקרא כאילו מעיד עדות שקר.

אמר שם,

מבאר, מה זה הלשון עדות שקר?

אומר המהרשע,

שלושה אותות נתן לנו הקדוש ברוך הוא,

שהם יעידו שאנחנו עמו.

ומה הם?

שבת,

מצוות המילה ומצוות התפילין.

ומאחר שהתורה אמרה,

על פי שניים עדים יקום דבר,

‫צריך שבכל זמן יהיו מהם שניים.

לכן,

ביום חול

לא יוכלו להתקיים שני עדים,

אלא על ידי המילה והתפילין.

בשבת, שגם השבת בפני עצמה היא כעד,

ממילא די במה שיש למילה בתוספת השבת,

ואין צווי תפילין.

ממילא כאן שהוא הולך וקורא קריאת שמע, ואינו מניח את התפילין,

בזה כביכול הוא מעיד עדות שקר.

שהרי אין כאן עדות של שני עדים,

שזו עדות אמת.

מביאים כאן תוספת בשם המאירי,

שאותו דין יש באדם שקורא קריאת שמע בלא ציצית.

אם אדם לובש בגד שמחויב בציצית,

ואין באותו בגד ציצית,

יש בבגד דלת כנפות, אבל ללא ציצית.

הרי זה כי מעיד עדות שקר בעצמו,

שהרי הוא קורא את פרשת ציצית,

ואינו מקיים את האמור בה.

וכן הביא המגן אברהם בשם הזוהר,

שהקורא קריאת שמע בלא ציצית, מעיד עדות שקר בעצמו.

‫מוסיף המאירי ואומר,

‫שמתי

‫האדם הזה נחשב כמעט עדות שקר?

‫זה דווקא אם הסיבה ‫שהוא לא מניח תפילין,

‫זה משום שהוא מזלזל במצוות התפילין,

‫או כוונתו לפריקת עול.

‫אבל באופן שאין זה במזיד,

‫וכל שכן אם הוא אנוס, ‫שאינו יכול להניח תפילין,

‫או במצב כזה שהוא רואה ‫שאם הוא לא יזדרה לקרוא,

‫יאבד את

זמן קריאת שמע,

‫כמו שהזכרנו קודם, בשם רב,

‫אז ודאי וודאי שזה לא נקרא ‫כמעט עדות שקר.

‫יש דיון

בין האחרונים הפוסקים.

‫האם גם כשאדם קורא פסוק ראשון ‫של קריאת שמע ללא תפילין,

‫יש בזה משום מעט עדות שקר?

‫או רק בזמן שהוא מסיים ‫את כל הפרשה הראשונה,

‫אז זה נחשב כמעט עדות שקר.

‫אז מתוך דברי קו החיים,

‫משמע שיש מי שסובר,

‫שכבר באמירת פסוק ראשון ‫שנשמע ללא תפילין,

‫יש בזה משום מעט עדות שקר.

‫ולכן כותב קו החיים שיש להחמיר, ‫לכתחילה להניח תפילין,

‫קודם שיאמר קריאת שמע של הקורבנות.

‫הלא כידוע,

‫אחר ברכות השחר אומרו קריאת שמע ‫יחד עם אמירת פרשת הקורבנות,

‫אז ראוי שיחמיר

‫להניח תפילין קודם שיאמר ‫את אותה קריאת שמע,

‫ביחד עם פרשת הקורבנות.

‫אבל ישנם הרבה אחרונים הסוברים,

‫שבאמירת פסוק ראשון של שמע,

‫אין זה מעט עדות שקר,

‫ומביאים ראיות לזה,

‫וכבר הוכחנו זאת בעבר,

‫מהמעשה של רב,

‫בדף יג עמוד ב',

‫שרב אומר לו, ראיתי את רבי ישעיה, ‫היה מקבל עליו עול מלכות שמיים.

‫ואז הוא אומר לו, רב חייא אומר לרב, ‫אתה שמת לב שהוא היה באמצע השיעור

‫מכסה את עיניו בידיו.

‫אז הוא היה אומר פסוק ראשון של שמע,

‫ובוודאי זה היה ללא תפילין, ‫כי אם לא כן,

‫רב ודאי היה מבחין שהוא מניח תפילין, ‫וזה על מנת

שיאמר קריאת שמע.

‫ומאחר שהוא לא הבחין בזה, ‫הרי זה סימן שהוא לא ראה ‫שהוא מניח תפילין.

‫ואם כן נשאלת השאלה,

‫איך ייתכן שהוא אמר פסוק ראשון של שמע,

‫ללא הנחת תפילין?

‫אלא ודאי שכל זמן שהוא לא הגיע לומר,

‫וכשרתם לאות על ידיך, ‫אלא רק אמר פסוק ראשון,

‫אין בזה משום מעידדות שקר בעצמו.

‫זוהי אחת הראיות

‫שמביאים ממנה להוכיח ‫שרק כשהוא אומר את כל פרשת שמע,

‫אז הוא מעידדות שקר. ‫ולא קודם.

‫והנה יש הרבה

‫שקוראים קריאת שמע

‫קודם

הנחת התפילין,

‫ולאחר מכן מניחים תפילין,

‫וקוראים קריאת שמע שוב ‫תוך כדי אמירת הזמירות,

‫וכסדר התפילה הרגיל,

‫שאומרים קריאת שמע ‫אחר ברכות קריאת שמע.

‫האם באופן שכזה, ‫שאז בקריאת שמע השמיעה ‫מניח תפילין,

‫האם הוא מתקן בזה את מה שקרה ‫קריאת שמע מקודם או לא?

‫קראת בתחילה קריאת שמע ללא תפילין.

‫האם יכול הוא להסתמך ‫שלאחר מכן הוא יקרא ‫עם הנחת תפילין,

או לא?

‫אז יש מי שכתב שבכל זאת

‫יש בזה משום מעין אוזה שקר בעצמו.

‫אולם,

‫אחד מגדולי הפוסקים מצדד לומר ‫שאם הוא קורא לאחר מכן קריאת שמע בתפילין,

‫אין חשש של עדות שקר ‫במה שקרה בתחילה קריאת שמע ללא תפילין.

‫כל מה שדיברנו עד עתה,

‫שיש דעות הסוברות,

‫שאם לאחר מכן הוא יודע ‫שיקרא קריאת שמע שוב עם תפילין,

‫אז אין חשש במה שקרה בראשונה ללא תפילין,

‫אבל עדיין יש מקום לדון מה יהיה הדין,

‫אם קורא הוא קריאת שמע ללא תפילין,

‫או לאחר מכן יניח תפילין ‫ולא יקרא קריאת שמע,

‫אלא יסתמך על מה שקרה בראשונה ללא תפילין.

‫האם בזה מתקנו את האיסור הזה ‫של מעין אוזה שקר או לא?

‫אז גם כאן

ישנן דעות בעניין

‫שיש הסוברים,

‫שיש בזה משום מה ידעות שקר,

‫כי סוף סוף לא נאמרה כאן ‫קריאת שמע יחד עם תפילין,

‫אולם ישנן דעות הסוברות ‫שעצם זה שהוא הניח תפילין באותו יום,

‫זה מספיק כדי שעל פי זה יתקן ‫את מה שקרה מקודם, קריאת שמע ללא תפילין.

‫ממשיכה הגמרא ומביאה בעניין הזה ‫מאמר נוסף.

‫אמר רבי חייא בר אבא,

‫אמר רבי יוחנן,

‫כאילו הקרים עולה בלא מנחה וזרח בלא נסכים.

‫אדם שקורא קריאת שמע ללא תפילין,

‫הרי זה כאילו הקרים עולה בלא מנחה.

‫הרי כידוע, כשמביאים עולה,

‫צריכים להביא בנוסף לעולה גם מנחה,

‫מנחה שהיא מסולת.

‫בחומש במדבר, פרק כח פסוק ה',

‫נאמר שם, לאחר שהתורה מצווה ‫להביא

עולת התמיד, ‫הלא מביאים מדי יום ביומו ‫שני קורבנות

והם לעולה,

‫האחד בשחר,

‫בשעות הבוקר, ונקרא תמיד של שחר,

‫והאחר בשעות אחר הצהריים,

‫וזה נקרא תמיד של בן הערביי.

‫אז אומרת התורה הקדושה ‫על מצוות הקרבת עולת התמיד,

‫שצריך להוסיף

מנחה.

‫לשון התורה, ועשירית האיפה,

‫סולת למנחה, בלולה בשמן כתית,

‫רבעית ההין.

‫צריכו להביא סולת למנחה ‫בכמות של עשירית האיפה,

‫שזה שיעור שווה למ״ג ביצים וחומש ביצה.

‫בלול בשמן,

‫שמן כתית.

‫רביעית ההיא,

‫השמן צריך להיות כמות של רביעית ההיא.

‫היא זה שתי מזרעי לוג,

‫רביעית אם כן זה שלושה לוגין.

‫שלושה לוגין של שמן

יוצקים לתוך הסורת,

‫בוללים יחד את הסורת, עון השמן,

‫ומקריבים,

‫מקטירים את כל המנחה על גבי המזבח.

‫אחד שמקריב עולה ללא מנחה,

‫הרי בזה מה חסר הוא מן המצווה ‫של הקרבת העולה,

‫וכן נחשב זה שקורא קריאה עצמה ללא תפילין, ‫כאילו הקריב זבח בלא נסכים.

‫אז כשמביאים קורבנות,

‫חלק גדול מן הקורבנות

‫צריך שיביא נסכים.

‫היינו, יין

לנסך על גבי המזבח.

‫וגם זה כתוב שם, ‫בחומש במדבר, פרק כ״ח פסוק י״ד,

‫ונסכיהם חצי אין יהיה לפר,

‫ושלישית אין לעיל ורביעית אין לכבש י״ד.

‫כשמקריבים קורבן של כבש,

‫אז צריכים להוסיף יין,

‫שלושה לוגין יין.

‫ואם זה אין, אז מביאים ארבעה לוגין, ‫ואם זה פר, מביאים שישה לוגין.

על כל פנים,

‫צריך להביא יחד עם הזבח נסכים.

‫אם כן, כאשר אדם קורא קריאת שמע ‫ולא מקיים את מצוות הנחת התפילין ‫שכתובה בתוך פרשת שמע, ‫והיה עם שמוע,

‫הרי זה נקרא שלא גמר את המצווה.

‫ויש חילוקים בין דברי עולה ‫לדברי רבי יוחנן.

‫עולה אמר שאחד שקורא קריאת שמע, ‫ללא תפילין, מעיד עוד שקר.

‫לעומת זאת, רבי יוחנן בא ואומר ‫שזה כאילו הקריב עולה ‫ללא מנחה וזבח לנסכים,

‫כלומר שהוא לא גמר ‫לעשות את כל המצווה.

‫אז החילוק הוא שלפי עולה,

‫הוא קיים את מצוות קריאת שמע,

‫רק שהוא עבר עבירה ‫בזה שהוא אוהד איזה שקר, ‫אבל את מצוות קריאת שמע הוא עשה,

‫הוא קיים.

‫לעומת זאת, רבי יוחנן בא וטוען ‫שגם את מצוות קריאת שמע ‫הוא לא קיים כהלכה,

‫לא קיים בשלמות,

‫כיוון שהוא לא קיבל עליו בקריאתו.

‫כאשר הוא אומר,

‫שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד,

‫בזה מורה הוא ש...

‫מאחר ואנו מתחדשים בבוקר,

‫לכן צריכים אנו להודות לו יתברך,

‫על שבראה לנו לכבודו, ‫לשרתו ולברך בשמו.

‫ולכן,

ראוי שנתקדש בקדושתו ‫ככהן המקדש ידם מן הכיור.

‫וכתבו המפרשים שיש כמה וכמה הבדלים,

‫זה נקרא בלשון התלמוד נפקמינה,

‫כלומר, יש כמה וכמה הבדלים ‫בין טעמו של הראש

‫לטעמו של הרשב״א.

‫נפקמינה הראשונה, כלומר, הבדל ראשון,

‫איזה ברכה הוא צריך לברך.

‫לדעת הראש,

‫מאחר ומטרת

נטילה זו

‫כדי לסלק את החשש ‫שנגע במקומות המטונפים,

‫אז למעשה מן הדין היה ראוי ‫שיברך על נקיות ידיים.

‫אולם, מכיוון שתיקנו שייטול ידם מן הכלי,

‫לכן תיקנו לברך על נטילת ידיים,

‫כי הכלי נקרא, בלשון התלמוד,

‫בארמית זה נקרא נטלה.

‫לכן מברכים על נטילת ידיים, ‫לרמז, שצריך לזה כלי, ששמור נטלה.

‫אבל

אם אין לו מים

והוא מנקה את ידיו

‫על ידי שלוקח עפר או צבור אבנים,

‫ובזה מנקהו את ידיו שיהיו נקיות,

‫אז באופן שכזה מברכו על נקיות ידיים.

‫אבל לדעת הרשב״א,

‫שהנטילה היא כדי להתקדש ‫כהן המתקדש מן הכיור,

‫אז אם כן מחויב הוא ליטול ידיים בכלי.

‫אינו יכול להסתפק

‫לנקות את ידיו בצרור אבנים או בעפר.

‫לכן באופן שכזה,

‫אם הוא לא נטל ידיו בכלי,

‫לא יברך לדעת הרשב״א.

‫ועוד הבדל בין הטעמים,

‫האם צריך ליטול ידיים ‫לפני שמתפללו תפילת מנחה הערבית.

‫לדעת הראש,

‫מאחר שמטרת הנטילה לפני תפילת השחרית,

‫זה בגלל שידיים עסקניות ‫לנגוע במקומות המטונפים,

‫אז גם צריך ליטול ידיו ‫קודם תפילת מנחה הערבית,

‫אם הוא עשה את צרכיו ונוטל ידיים.

‫כי שוב,

מאחר שעושהו את צרכיו, ‫אז נוגע במקומות המטונפים.

‫ומשום כך צריך ליטול ידיים ‫ולברך על נטילת ידיים.

‫אבל הרשב״א שכותב שכל עניין הנטילה בבוקר ‫זה משום שבבוקר נעשה כבריאה חדשה,

‫אין זה שייך, אין הטעם הזה קיים,

‫אם הוא נוטל ידיים קודם מנחה וערבית.

‫גם אם הוא צריך ליטול ידיים,

‫אבל שם אין את הטעם שנעשה כבריאה חדשה.

‫וכן פסק השולחן ערוך,

‫שלא יברך אלא בנטילת ידיים ‫שנוטל קודם תפילת השחרית,

‫ולא אם נוטל ידיו קודם תפילת מנחה וערבית.

ומדוע?

‫משום שהשולחן ערוך פסק,

‫כשיטת הרשב״א,

‫כך כותב המגן אברהם ואפריל מגדיו,

‫שכל חובת הנטילה בבוקר ‫זה בגלל שנעשה כבריאה חדשה,

‫לכן רק בנטילת ידיים של בוקר ‫צריך לברך,

‫אבל לא בנטילה של קודם מנחה וערבית,

‫שאז אין את הטעם הזה ‫שנעשה כבריאה חדשה.

‫השולחן ערוך,

‫בסימן ד',

‫סעיף כב',

‫כותב שאם אין לו מים,

‫אז מקנח ידיו בצרור או בעפר ‫או בכל מידי דמנקי, ‫או בכל דבר אחר שמנקה את ידיו,

‫ויברך אז על נקיות ידיים.

‫שם הוא כן צריך לברך על נקיות.

למה לא על נטילה? ‫כי הלוא לא עשה את זה בכלי.

‫הסברנו להם שתיקנו נוסח על נטילת ידיים ‫שהוא נוטל מתוך הכלי שנקרא נטלה,

‫ולא כשאינו מן הכלי.

‫האם נטילת ידיים

‫קודם התפילה

‫מעכבת בדיעבד או לא? ‫כלומר, מה יהיה הדין?

‫אדם שלא נטל ידיו והתפלל.

‫האם תפילתו תפילה ואינו צריך...

צריך לחזור שוב ולהתפלל,

או שנאמר, מאחר ולא נטל ידיו מקודם,

אז תפילתו אינה תפילה וצריך לחזור שוב ולהתפלל.

הרמב״ם,

בעלקו תפילה פרק ד' הלכה א', כותב

חמישה דברים מעכבים את התפילה,

אף על פי שהגיע הזמנה.

ישנם חמישה דברים,

שהם מעכבים את התפילה.

גם אם הגיע זמן תפילה,

לא יתפלל, אלא עד שיבדוק בעצמו לקיים את כל חמישה דברים אלו שנזכיר תכף.

ומהם?

דבר ראשון, טהרת הידיים,

לבדוק,

לטהר את ידיו על ידי שיטלו ידיים מכלי.

ב', כיסוי הערווה,

היינו שגופו יהיה לבוש ושלא יהיה חלילה מגולה.

דבר שלישי שצריך, טהרת מקום התפילה.

הוא צריך לבדוק היטב באיזה מקום הוא מתפלל, שהמקום שבו הוא עומד להתפלל הוא מקום נקי.

לא שחלילה יש שם דבר שמנעו מלהתפלל,

כגון מרגליים, כגון צואה,

כגון שאר דברים אחרים שמהם נודף ריח רע.

דבר שלישי, דברים החופזים אותו.

היינו,

שלא יהיה עמוס

בכל מיני דברים שגורמים לו לאבד,

שלא יתפלל לתפילה בשלמות,

שגורמים לו למהר בתפילה או גורמים לו טרדה בתפילה.

צריך לפנות את מוחו ומחשבתו מאותם דברים שגורמים לו את זה.

ובנוסף, מוסיף הרמב״ם כוונת הלב,

שכשהוא מתפלל הוא צריך לכוון בליבו

את מה שהוא אומר.

אומר הפרי מגדים,

שמתוך דברי הרמב״ם נראה

שטהרת הידיים,

כמו שאר דברים,

מעכבים את התפילה ואפילו בדיעבד.

כי לשונו של הרמב״ם חמישה דברים מעכבים את התפילה.

מעכבים פירושו שזה גורם

לומר שתפילתו אינה תפילה,

מילא אם הוא התפלל ולא טיהר את ידיו,

אם יש לו מים, עדיף

עם מים,

ואם לא, אז לכל הפחות ינקה את ידיו בכל מידה דמנקה, בשאר הדברים המנקים את ידיו.

אבל אם הוא לא עשה גם את זה,

צריך לחזור ולהתפלל לדעת הרמב״ם.

ויש מי שכתב שטעמו של הרמב״ם הוא משום שהרמב״ם אוחז,

אולי כדעת הרשב״א,

שהחובה ליטול ידיים

כדי שיהיה ככהן המתקדש לעשות את העבודה בבית המקדש,

וזה הוא עושה רק אחר שנוטל ידיו מן הכיור.

אז כשם שכהן שעבד ולא רחץ ידיו עבודתו פסולה,

אז כך מי שהתפלל ולא רחץ ידיו אינו יוצא ואפילו בדיעבד.

אמנם הביאור הלכה לא פשוט לו ללמוד בדעת הרמב״ם שכוונתו לומר שמעכב אפילו בדיעבד.

כוונת הרמב״ם לומר שתפילתו אינה מושלמת.

לא כל כך היה ראוי שיתפלל בצורה שכזו,

אבל לא עד כדי שנאמר שאם יתפלל כך,

אז חייב לחזור ולהתפלל.

מביאו ראייה לזה

ממה שהרמב״ם כותב לגבי ערכות קריאת שמע,

שאם היו ידיו מטונפות

מבית הכיסא,

או

צועה שהייתה על בשרו.

אם לא היה להם ריח רע כלל, אומר הרמב״ם, מותר לקרות.

כמה וכמה מן הגאונים

הורו

שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות, וכן ראוי לעשות.

כך מביא הרמב״ם

שלא יקרע במצב כזה שידיו מטונפות.

אם ידיו מטונפות, אז ודאי שהוא לא נטר ידיו קודם קריאת שמע.

אם כן,

למה צריכים להגיע

לעניין הזה, להשכיר,

אם הייתה לתשעת שואה על בשרו, ידיו מטונפות?

לשם מה?

עצם הדבר שהוא לא נטל ידיים

זה מספיק

כדי לעקבו מלקרוא קריאת שמע.

אלא ודאי חייבים לומר, אומר רבי אור ההלכה,

שאלמלא שיש איזשהו משהו של צועה על בשרו או טינוף אחר,

לא היה מעכב בדיעבד ממה שהוא לא נטל ידיים.

‫לכן, הזכיר הרבא,

‫בשביל שיעכב,

‫צריך שיהיה משהו צועה או שאר טינוף על בשרו,

‫אבל בלא זה אין מעכבת יעבד, ‫אפילו אם לא נטל ידיו.

‫ממשיכה הגמרא

ומביאה

על אדם שאין לו מים ליטול ידיים,

‫איך הוא התנהג?

‫אמר איר אבינה נרבה,

‫חזימר היי צורמה מרבנן,

‫דעתה ממערבה,

‫ואמר,

‫מי שאין לו מים לרחוץ ידיו ‫מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמית.

‫אומר לו רב הינה לרבא,

‫תראה את התלמיד חכם הצעיר והחריף הזה,

‫דעתה ממערבה, שהוא הגיע מארץ ישראל,

‫ואמר, והוא אמר,

‫שאם אדם אין לו מים לרחוץ ידיים, ‫לקריאה עצמה ולתפילה,

‫אז קנח ידיו או בעפר או בצרור, ‫צרור זה אבן קטנה,

‫או בקסמית, קסם של עץ.

‫אמר שפירקה אמר,

‫מקטיב ארחץ במים,

‫בניקיון קטיב,

‫כל מידה דמנקה.

‫אומר לו רב הינה,

‫יפה אמר אותו חכם, הוא צודק.

‫והראיה לדבריו,

‫שהפסוק לא אומר, ארחץ במים כפיי,

‫אלא איך כתוב, ארחץ בניקיון כפיי.

‫משמע שאפשר לרחוץ בכל דבר המנקה,

‫בכל מידה דמנקה, בכל דבר שמנקה.

‫ממילא אינו חייב דווקא במים. ‫כמובן שהוא כתחילה עדיף מים,

‫אבל אם אין לו,

‫יכול הוא להסתפק בשאר דברים ‫המנקים את ידיו.

‫ואכן,

הוא גם יכול לברך, ‫אבל לא יברך אלא על נקיות ידיים,

‫ולא על נטילת ידיים.

‫כך כותב אחד מן הראשונים.

‫והגמרא מוסיפה, ‫והרב חיסדא לית אמן דמהדר אמייה בעידן תלוטה.

‫הרבה מוסיף להביא לו ראיה,

‫שהרב חיסדא היה מקלל את מי שמחזר ‫לחפש אחרי מים, לטול ידיים,

‫לפני שהוא ניגש להתפלל.

‫אם הגיע כבר זמן התפילה ‫ובכל זאת אדם היה מחזר אחר מים,

‫הוא היה מקלל, כועס עליו.

‫ומדוע היה צריך להגיע למצב הזה ‫שהוא מקלל את אותו...

אחד שמחזר אחר מים,

משום שחשש רב חיסדא שאולי מתוך כך הוא יעבור לו זמן תפילה,

לכן

הוא היה כועס,

יותר נכון מקפיד על מי שמחזר אחר מים כשהגיע זמן התפילה.

אז מה כן יעשה?

אז הסתפק, אם אין לו מים,

הסתפק לנקות ידיו בכל דבר המנקה.

מוסיפה הגמרא ואומרת, והנה מילא לקריאת שמע,

אבל לתפילה מהדר,

דווקא אם צריכו לקרוא קריאת שמע,

אז

לא צריך לחזר אחר מים,

אבל לצורך תפילת שמונה עשרה צריך לחזר אחר מים,

משום שזמנה של התפילה זה כל היום,

אין לו לחשוש שמא יעבור זמן תפילה.

הראשונים הקשו,

וכי רק קריאת שמע יש לזמן,

זמנה קבוע, הלוא גם תפילה זמנה קבוע.

אפשר להתפלל תפילת שחרית עד ארבע שעות.

ממילא גם לגבי תפילה יותר נחשוש שמא יעבור הזמן.

מדוע הקלו לגבי תפילה יותר מאשר קריאת שמע?

משום שלגבי תפילה, אם אדם כתוצאה מאונס לא התפלל,

יכול להשלים את התפילה כל היום.

חד שלו, מים בזמן התפילה, הרי זה כאנוס,

יוכל להשלים את התפילה לאחר זמנה.

אולם קריאת שמע,

אם הוא לא קרא אותה בזמנה, הרי זה בגדר מעוות, לא יוכל לטחון, הוא לא יכול לתקן את זה.

לכן הקפיד יותר על מי שמחזר אחר מים בזמן שהגיעה קריאת שמע,

ועוד כמה,

ומהו המרחק כשאדם צריך לחזר אחר מים?

עד פרסה,

כלומר,

פרסה זה ד' מילין,

כל מיל זה אלפיים אמה,

אלפיים אמה זה בשבעות קילומטר.

אז אם הוא יודע שהוא אמור ללכת

לאותו כיוון,

אז שימתין מלהתפלל,

אם הוא יודע שהוא ימצא מים בתוך ארבעה קילומטר הסמוכים לו.

וענמילה לכמה, כל מה שאמרנו, המרחק של פרסה זה דווקא אם הוא צריך להגיע לאותו מקום בהמשך היום.

אז פה אומרים לו, אם אתה יודע שתמצא מים

עד הליכתך את הפרסה,

דהיינו את הארבעה קילומטר האלה,

אז תמתין.

אבל לאחורי?

אבל אם הוא רק מחזר לאחוריו

למצוא מים, שם לא חייבו אותו אלא רק עדמין, אפילו מיל אינו חוזר. סליחה, אפילו מיל אינו חוזר.

מיל זה רבע פרסה.

גם שיעור מיל, שזה רבע פרסה, היינו קילומטר,

הוא לא יחזור בשביל להשיג את המים.

ומנעה, מיל אודנו חוזר, הפחות ממיל חוזר.

מההלכה הזו יש ללמוד

שדווקא לחזר

שיעור מיל.

אבל אם הוא יודע שהוא ישיג מים

ולפני שהוא צריך לעבור מרחק של קילומטר, מרחק של מיל,

פה הוא כן מחויב לחזור.

אם כן יוצא,

שלחזר אחר מים לצורך תפילה רשאי לחזר.

ומהו השיעור שהוא צריך לחזר?

אם הוא הולך בדרך ואמור ללכת לאיזשהו כיוון,

אז באותו כיוון הוא צריך להמתין ללכת עד ארבעה קילומטר.

ואז

אם הוא מצא מים מתוך, לא מצא, יכול להתפלל.

או לאחוריו שיעור של,

היינו לאחור הזה, היינו בכיוון ההפוך מהכיוון שהוא צריך ללכת בו.

אז שם הוא צריך לחזר עד מיל, אבל לא מיל.

אדם שבכלל אינו הולך בדרך,

כל חובתו לחזר אחר מים לצורך תפילה זה רק עד מיל מלבד מכל הרוחות, מכל צדדיו.

בשיעור הבא, בעזרת השם,

אנחנו נבער יותר את הדברים,

נסיים את דבר רשי,

אבל עכשיו נתחיל את לימוד ההלכה.

אנחנו נמצאים בערכות תפילין.

בסימן ל״ח הלכה י״ד מביא השולחן ערוך הקורא בתורה פטור מאנחת תפילין כל היום,

זולת בשעת קריאת שמע ותפילה.

תודה רבה.

מה עוד רעיון?

משנה ברורה

נציין על העניין הזה מה זה שכתוב הקורא בתורה.

אדם

שלומד תורה

ואפשר שזה דווקא תורה שבכתב.

אז אינו צריך לפסוק מלימודו כדי להניחם.

קודם לזה הוא חייב, כלומר אם הוא

עדיין לא יתחיל ללמוד,

וכבר הגיע זמן קריאת שמע,

וכבר הגיע זמן תפילין,

אז ודאי שהוא צריך להניחם.

גם באמצע,

אם רוצה הוא להפסיק לפסוק ולהניח גם כן רשאי, ויכול לברך עליהם.

אמנם הוא פטור מלהפסיק בשבילם,

אבל אין זה איסור,

אלא אם הוא רוצה להפסיק מלימודו,

אז יכול,

על מנת להניח תפילין,

מיד כשמפסיק הוא חייב להניח תפילין.

הגאון בווילנה פוסק

שכל מה שנאמר כאן בהלכה,

שפטור מהנחת תפילין מי שלומד תורה,

זה דווקא אלה שתורתם אומנותם.

כלומר, מדובר פה באנשים צדיקים שאין פוסקים את לימודם כלל וכלל

לשום צורך אחר,

חוץ מהדברים ההכרחיים לו,

שזה אכילה ושתייה.

אבל אנחנו, שאנחנו לא בדרגה הזו,

צריכים להפסיק

גם לתפילין וגם בזמן שעוסקים אנו בתורה.

בהלכה יד א', כותב על סולחן הרוח לא יחלוט תפילין מפני רבו,

אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו ויחלוט שלא בפניו.

מדובר כאן באדם

שהוא רבו מובהק, שאת רוב חוכמתו למד ממנו.

אז אסור להרחלוט תפילין בפני רבו,

מפני שזה נקרא זלזול שמגלה את ראשו בפניו.

אלא יפנה לצד אחר.

אלא יפנה לצד אחר.

‫לייחלות אותם שלא בפניו.

‫בעל אחרת בית היה צריך לתפילין ומזוזה,

‫ואין ידו משגת לקנות שניהם תפילין קודמים.

‫אדם שצריך גם לקנות תפילין, כי אין לו,

‫וגם מזוזה לביתו,

‫אבל אין לו מספיק כדי שיוכל לקנות את שניהם.

‫אז מה קודם למה?

‫אומר השולחן ערוך,

‫קודם יקנה את התפילין,

‫ורק לאחר מכן ידאג לקנות את המזוזה.

‫אומר המשנה ברורה,

‫אבל אנחנו, כשאנחנו מניחים תפילין ‫רק בזמן קריאת שמע ותפילה,

‫אז אם אפשר שיסתפק בינתיים ‫בלשאול תפילין מאדם אחר,

‫אז יקדים לקנות את המזוזה, ‫כי מזוזה אי אפשר בשאלה.

‫אז קודם

יקנה את המזוזה ויניח תפילין ‫על ידי שישאל מאחרים,

‫עד שיזדמה לו שגם הוא יהיה בידו ‫מספיק דמים,

כסף, לקנות

את התפילין.

‫בהלכה יד ג', בנודה ומצורה, ‫אסורים להניח תפילין.

‫אפריל גדיד כותב,

‫שיניחו, אבל בלי דרכה.

‫יש מי שחולק וסובר,

‫שאף יברכו על התפילין, ‫שלא כדעת זה שולחן ערוך.

‫אנחנו נתחיל עכשיו, שימה ל״ט.

‫מי הם הקשרים לכתוב תפילין ‫ולקנות מהם?

‫כותב,

‫השולחן ערוך בהלכה א',

‫תפילין שכתבן עבד או אישה,

‫או קטן, אפילו הגיע לחינוך,

‫או כותי,

‫או מומר לעבודה זרה,

‫או מוסר לאנשים פסולים.

‫משום דכתיב וקשרתם וכתבתם,

‫כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה,

‫אינו בכתיבה.

‫כדי לכתוב תפילין צריך שיהיה

מאמין,

או

‫בדרגה כזו שהוא מחויב במצוות התפילין.

‫אבל אם אינו מאמין

או שאינו מחויב,

‫אינו יכול לכתוב תפילין.

‫-כן, תודה רבה.