פרשת כי תשא | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ביקרתי פעם כרגיל בשבת אחרי הצהריים ביקרתי את הרבי הרב שך זכר צדיק לברכה

וזה היה בפרשת

כי תיסע

אני מוצא אותו חושב על מעשי העגל

אז הוא שאל אותי

איך יכול להיות דבר כזה?

הם קיבלו את התורה בו סביבן

וכידוע הרשי מביא

ומשה רבנו נשאר בהר, עלה להר

שיישאר שם ארבעים יום ואמר להם ביום הארבעים אני מגיע בחזרה

אז הם טעו והתחילו לחשוב את יום העלייה שלו

יום בב סיוון זה יום ראשון

יום אחד

והאמת הוא זה היה באמצע היום אחרי מתן תורה מתן תורה היה בבוקר

והיה ביום השלישי ביותר הבוקר

וגם הוא נתן תורה עשרת הדיברות אבל משה רבנו נשאר בהר על הבא

אמר להם שהוא יישאר שם ארבעים יום

אבל לא חצי יום

ו' סיוון כבר היה עבר חצי יום

הוא התכוון עם הלילה

אז המניין מתחיל מז' סיוון

וככה לפי שיטתם

כשהם חשבו את ו' סיוון

אז ארבעים יום זה היה ביום ט' זין

ט' זין תמוז

כי כנראה

אולי יכול לסיוון היה חסר

אז מיום ו',

אם תחשוב ו' גם כן ו' בעצמו עד עשרים ותשע

זה עשרים

מו' עד שלושים זה עשרים ושש

ועוד מו' עד עשרים

זה עשרים וחמש

ועוד ט' זין

אז זה היה צריך להיות ביום חמישה עשר

ולכן אמרתי שהיה חסר

סיוון היה חסר

ואז עד עשרים ותשע

מיום שישה בסיוון

יום מתן תורה

עד כ' ט'

זה חמש עשרה ותשעה עשרים וארבע

עשרים וארבע ושישה עשר ארבעים

אז הם אמרו ביום שישה עשר עשר אז הוא לא בא

והשטן הפריע,

השטן הביא חושך

ואמרו

מה הבלבול הזה שיש היום כנראה שרבנו משה נפטר

כך הוא הכניס להם לראש

וככה הם אמרו

באו לאהרון שיעשה להם

יעשה להם אלוקים

אז תכף נראה

והאמת הוא שהוא

עלה התחיל החסרון רק מזין סיוון

אז זה יום הזה היה צריך להגיע ביוזין

והוא באמת הגיע ביוזין

זה היה העניין

אז הם עשו עגל ארבעים יום אחרי מתן תורה

איך זה, הרב שך היה אומר, איך זה יכול להיות אמר כנראה?

אנשים שראו את כבוד השם

את האש הגדולה של הר סיני

וגם כתוב בספר דבורים

אתה הוראת לדעת כי אדוני הוא האלוהים אין עוד מלבדו מלמד אומר רשי

שקרע להם את הרקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו

איך יכול להיות שאחרי ארבעים יום שוכחים את הכל

וחס ושלום, לא, איזה עבודה זרה?

כך הוא היה הרבי שואל

אז אני אמרתי לו

שיש לשאול יותר?

אני אמרתי לו שתי שאלות יותר

שאלה אחת

יש בסוף פרשת משפטים

בסוף פרשת משפטים כתוב שמשה עלה להר

ואחרי המתן תורה

מיד אחרי מתן תורה

ויכס ענן את ההר

וישכון כבוד השם על הר סיני ויכסהו ענן, שיש מחלוקת בגמרא

אם זה פסוק מלפני מתן תורה

ויום השביעי זה או שזה אחרי מתן תורה ומכאן למדו

שצריך שישה ימים של פרישות

לכהן גדול ביום הכיפורים, מפרישים אותו שבעה ימים קודם ביום הכיפורים

גם זה כיוון שהוא היה צריך

לדבר עם השכינה, הוא היה צריך

שישה ימים בתוך ההר

להוציא את כל האוכל שבמאב יצא הכל מה שזהו

כתוב שם

וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו ענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי אש אומרים זה אחרי מתן תורה

בסדר כתוב שם ומראה כבוד ה'

כאש אוכלת

בראש ההר לעיני בני ישראל

ההר עדיין האש

של אותם מלחימים שאפשר אפילו להסתכל

האש הזאת שבה המלחימים

המסגרים

הוא מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל

וזה כל הזמן עד מתי זה היה, חיסדה

היה יושב באיזה מסיבה

ורב נחמן בר יצחק

עליהם השלום

רב נחמן בר יצחק גם הוא היה במסיבה אבל הוא ישב עם כולם

ורב נחמן רב חיסדה ישב במזרח

אז רב נחמן בר יצחק אמר לרב נחמן בר יצחק

תבוא כבודו לשבת על ידי

ענה לו רב נחמן בר יצחק בשביל מה?

לא המקום מכבד את האדם

ואיש על ירה בכל ההר ההוא וגם הצום והבקר עד ירעו בכל ההר ההוא

היה אסור לעלות

מי שעולה

להר היה בסכנה

ברגע שהסתלקה שכינה מהר סיני אז הותרו כולם לעלות להר

אתה רואה ההר

היה מקודש אבל כל זמן שהשכינה עלה

ברגע שהקדוש ברוך הוא התפנה משם עליו משם

כבר הר סיני הוא כולם גם בהמות יכולים לעלות

אז גם אני זה לא המקום שאתה יושב במזרח זה מכבד

איפה שאני יושב האדם מכבד אם אני מכבד אז אני מכבד גם פה

אמר לו, רב נעמן בר חיזה, אם ככה אני אבוא אליך.

הוא לא סבל שהוא יהיה במזרח, ורב נעמן בר יצחק יהיה.

אמר לו, אני אבוא אליך.

אמר לו, לא, זה לא.

בר יצחק, אביו לא נקרא רבי.

רשיבת הזאת, מספיק ככה.

אביו היה הפיינרי, הגוטרי,

כמו היהודים פה, הפיינרי, כמו שאומרים.

יהודי טוב.

אבל הוא, רב נחמן בר רב חיסדא,

רב חיסדא היה מגדולי הדור.

רב חיסדא גם היה לו חתנים גדולי הדור.

רבה ורמי בר חמה,

הם היו החתנים שלו.

אז רב נחמן בר רב חיסדא זה מוני בן מוני.

אבל הלכת לרב נחמן.

אז שמה רשי מביא,

זו גמרא בתענית דף כא עמוד ב'.

רשי מביא,

מה שלמדנו כאן,

שכשהסתלקה השכינה מהר סיני,

הותר, זה מה שכתוב, ימשוך היובל המה יעלו בהר.

אומר רשי, מתי נסתלקה השכינה?

רשי מעניין.

אומר רשי,

הרי האש ירדה על ההר ביום ו' סיפר,

ונשארה, עד מתי?

עד שנסתלקה שחית העגל,

ומשה רבנו עלה לכפר עליהם. בהתחלה,

זו הייתה, העלייה השנייה הייתה בשביל

לשכך את הכעס החימה של הקדוש ברוך הוא,

ועזוז מוראותיך יאמרו,

הבאתי כבר פעם את הרשי,

מי יודע עוז אפיך וכי יראתך עבר,

מי יודע עוז אפיך ועזוז מוראותיך יאמרו.

אז הוא רצה לשכך את הכעס של הקדוש ברוך הוא.

אחרי כן,

אחרי כן, בראש חודש אלול, הוא חזר.

אבל אמר לו הקדוש ברוך הוא, תביא לוחות אבנים,

פסול לך לחבות,

ומזה תחצוב שני לוחות אבנים,

אתה שיברת,

אתה תתקן, תביא אבנים אחרים.

ומן הפסולת הזאת התעשר מאוד משה רבנו רשי, מביא את זה.

בסוף הפרשה, בסוף פרשה, כי תיסעו.

אז הוא עלה עוד פעם,

ובסוף הארבעים אמר לו הקדוש, סלחתי כדברך.

ואז הוא ירד וציווה

את בני ישראל על עשיית המשכן,

והם,

אחרי כן, כל החורף,

אחרי סוכות, כל החורף

בנו את המשכן.

עד יום א' ניסן של שנה שנייה,

ואז עברה שכינה מהר סיני למשכן,

לבין שני הקרובים,

על כפורת בין שני הקרובים. אבל כל השנה הזאת,

מב' סיוון עד א' ניסן,

היה,

הייתה ומראה כבוד השם,

ובאותה שנה ראשונה עדיין היו ניתנים,

היו קולות וברקים,

כמו בעשרת הדיברות.

ומשה רבנו היה לומד תורה בארבעים יום הראשונות, בטח,

ואחרי כן,

אבל היה עדיין קולות וברקים.

על כל פנים, מה שנוגע לנו,

שהפסוק הזה הוא מראה כבוד השם, כי יש אוכלת לעיני ראש הר, לעיני ישראל,

זו האיאה הראשונה,

הייתה בחודש השני של השנה השנייה.

זה פסוק בפרשת במדבר.

בחודש השני

של שנת,

של שנה שנייה,

כתוב שם בפרשת במדבר, נעלה הענן, ואז הם נסחו.

וכל הזמן היו בתחתית הר,

ומראה כבוד השם.

פה רואים כבוד השם, ופה עושים עבוד עזרה.

זה אני הוספתי ל...

כתוב שם בגמרא, עלובה קלה שמזנה תחת חופתה.

בושה וחרפה.

עלובה קלה שמזנה בחופתה.

זה היה

עם ישראל עליהם, כמו שאומר הפסוק בשיר השירים,

עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו.

נרד זה אחד מן הבשמים החשובים,

והוא התקלקל.

נרדיי.

בעוד שהמלך איתם במסיבה, ממש בתוך החופה,

הקלוש ברוך הוא נמצא עוד על ההר,

והם מקלקלים.

אז זה עוד יותר פלא, זה לא עבר של ארבעים יום,

זה הווה, עדיין הווה, כבוד השם,

ובכל זאת הם חטאו.

זו הקושייה שהוספתי לה קשות.

אז אני התחלתי, אמרתי, דיברתי, אמרתי לרבי, מה שצריך לומר,

נוצר העגל,

אמרו להם, והוא ראה, ארון ראה שהעגל הזה יש לו חיות,

כי שמו, או על ידי חישוב

או על ידי שם שמיכה הכניס.

מיכה זה שהיה.

אז,

והוא התפלא, מה קורה פה?

אז הוא רצה לעכב אותם.

אמר להם,

ויבן מזבח,

ארון בנה מזבח,

אבל אמר להם חג לשם מחר.

רצה.

ואז אני מתעכב לאט-לאט-לאט-לאט, אולי בינתיים יבוא משה.

אבל הוא, ולכן אמר להם,

חג לשם מחר.

טוב, אז השאלה הראשונה היא שהערב רב אמרו לעם ישראל,

אלה אלוהיך ישראל אשר הוציאו אותך ממצרים.

אז זה פלא, איזה שטות זאת

יכול הערב רב לומר לעם ישראל.

מה זה אלה אלוקיך ישראל?

אתמול היו נזמים.

הנזמים, הזהב של הנזמים הוציא אותם ממצרים.

אתמול, אתם יודעים מה הסיפור עם הנזמים.

אמר להם ארון, תלכו לנשים ולבנות

ותגידו להם שייתנו את הזהב של הנזמים,

ייתנו את הנזמים ונעשה מזה משהו.

אבל למה הוא אמר להם ללכת לנשים?

כי הנשים, התכשיטים חביבים עליהם, לא ייתנו את זה בקלות.

ואז התעכב העניין, הוא רצה ל...

אבל באמת בסוף, מה היה מהנזמים האלה? הלכו לעבודה זרה.

זה נזמים, נכון.

הגברים גם נשו,

אמרו לי שיש הבדל בין נזם של גבר לנזם של אישה.

נזם של אישה

הוא בולט פה, אבל נשם של גבר הוא כמו העיגולים האלה

שיש בכתר.

לכן יכול להיות שאין איסור,

אני לא יודע אם יש איסור לגבר לעשות נזם, אם זה נקרא

של אישה, אולי לא, יש נזם, אם יש,

כי זה סמל של ההפקרות.

וסמל גם כן רוצים להיות כמו אישה. זה לא בשביל עם ישראל הדברים האלה.

והנזמים,

באמת הנזמים של הגברים בזמן המדבר, בזמן העגל,

הלכו לעבודה זרה.

הנזמים האלה.

זהו.

אז כתוב שהם הוציאו את הנזמים שלהם, ומייד יצא העגל, ואהרון משתגע.

מה זה? והיה בו שם, נדמה לי,

שבו הוציאו רשי מביא.

הוציאו משה רבנו את ארונו של יוסף.

הכל פונים היה.

אז מה הפשט?

מה אומר להם

חג ה' מחר?

אנחנו פה עם עבודה זרה, אתה אומר שם ה'?

וגם אני שאלתי, מצאתי שהרמב״ן שואל את הקושייה.

איך הם אמרו?

הרי הם יצאו במצרים בט׳ו בניסן.

עד ו׳סיוון זה 50 יום,

כל ספירת העומר.

ואחרי כן עוד ארבעה יום זה הוציא אותנו ממצרים.

הזהב שבנזמים הוציא אותם ממצרים.

איזה שטויות.

אלא על כך שגם ישראל לא כיוונו שהעגל הוא בעצמו יהיה עבודה זרה.

זה לא זה.

רק הם רצו מנהיג שינהיג אותם בעגל.

וזה אהרון,

אהרון הכהן,

שהיה בקיא בנסתרות, הוא יכול לעשות.

ואז זה מה שהוא אמר להם חג ה' מחר.

וזה מה שהם אמרו.

וזה מה שהם אמרו.

אלה אלוקיך ישראל אשר רוצים אותו.

מנוצרים.

לא זהב.

זה רק צורה של...

זה צורה מאחת מן המרכבה.

הוא קבע צורות של מרכבה שמובאים,

אני חושב, בתחילת ספרי חזקאל, אני חושב, זה מובא.

והוא לקח צורה שיהיה רוח הקודש בעגל.

וזה ינהיג אותם בדרך, הולכים להיכנס לארץ ישראל.

להילחם עם ל״א מנחים, זה לא קל?

צריכים מנהיג?

ידעו שמשה רבנו, איש האלוקים,

הוא אלוקים אשר ילך לפומנו.

לא העגל עצמו, הזהב עצמו, זה...

אבל בכל זאת, מה רואים?

להאמין

שיש אלקות בתוך גשם,

זה עבודה זרה.

להאמין אלקות בגשם,

בתוך גשם, אתם יודעים שהדרוזים המוסלמים קוראים אותם כופרים.

הוא מצא דרוזי מן הצבא

ולא הוא מכר.

אז טענתי עליו

שהדרוזים עובדי עבודה זרה. אפילו הרב קוק התיר למוסלמי, לא לנוצרי עובד...

לנוצרי הוא עובד עבודה זרה בשיתוף.

אבל ודרוזי,

אז אני הלכתי והשגתי האנציקרופדיה,

אולי העברית, או האנציקרופדיה הבריטנית, אני לא זוכר,

וראיתי שם שהדרוזים מאמינים באיזה,

איזה אחד לחכים.

‫קוראים לו לחכים ממצרים,

מהגבול של עליית

בסיני.

והוא, הם מאמינים שהאלקות בקרבו,

ולכן המוסלמים שונאים את הדרוזים,

קוראים להם כפרי.

‫כשהם רוצים להרגיז אותם,

‫המוסלמים רוצים לעצבן את הדרוזים,

‫הם כנראה ורואים להם עגל נפל במלוכיה.

‫כך הם אומרים להם, נפל כתבי אוכל.

מעצבנים, אומרים להם בערבית, ‫שהעגל נפל לתוך אוכל.

‫מי נפל לתוך אוכל? ‫העגל.

‫ככה המוסלמים מעצבנים את ה... ‫-איזה עגל?

‫לא יודע, ככה אני יודע ‫שהם מעצבנים אותם. ‫על כל פנים, זה היה עבודה זרה שהייתה בעגל.

‫לא עצם הזהב היה עבודה זרה.

‫האמינו שיש אלקוט, ‫מורידים אלקוט לתוך גוף העגל,

‫לחשוב אלקוט על דבר גשמי.

‫טוב, תכף אתם תראו, ‫אחרי זה,

‫משה רבנו דן את זה ‫כעבודה זרה ממש,

‫והוא קטט את ה... שרף את העבודה זרה, ‫כמו הדין,

‫את השם כשרפון באש.

‫עבודה זרה חייבת שרפה

‫ואסורה בהנאה,

‫והוא... זה עבודה זרה ממש.

אני לא רוצה לדבר, ‫כדאו לכם שפעם,

‫אצל הרבי,

‫היה נידון על איזה כת

‫שהמנהיג שלהם עשו ממנו אלית.

‫ומה היו אומרים?

‫הוא בעצמו

דרש

שדרגה של רבי,

‫מנהיג,

נשיא הדור,

‫הוא אמר שהאלקוט היא בקרבו.

‫ושהוא רואה בארבע ארוחות השמיים ‫וכו' וכו'.

‫הוא אומר,

הרי כתוב באמת בחזל,

‫נדמה לי זה כתוב בטניא, החזל הזה,

‫נתאווה הקדוש ברוך הוא ‫שתהיה לו דירה בתחתונים.

‫ושכמתי בתוכו.

‫ומה זה דירה?

‫אני יושב פה בדירה, ‫יש לי רצפה על מה שאני עומד,

‫יש לי תקרה, יש לי ארבע ארוחות.

‫כך, מה זה דירה לקדוש ברוך הוא? ‫זה כלי ואנוהו אבנה לו בפנים, בליבי,

‫אבנה לו בית.

‫והאלקוט מוקפת עם הבן אדם.

מה אני אגיד לכם?

‫הראה לי פעם הרבי איזה שבועון,

‫ושם הוא דיבר על משיכות ועל זה,

‫וגם הדברים האלה.

‫והרבי היה אומר, משיח היה נורא.

‫אמרתי לו, מה יש? אם הוא משיח, ‫שיוכיח את עצמו ונקבל אותו. ‫מה הראשי מפחד שיהיה משיח?

‫אז לא משיח יהיה משיח, מה יש?

‫אדרבה, יוכיח את עצמו ונקבל אותו.

‫אמרתי לו, הדברים הראשונים ‫של החוברת הם נוראים.

‫שהאלקוט בקרבו,

‫רחמנו ניצלן,

‫זה עגל, זה עבודה זרה.

‫זה ממש עבודה זרה.

‫להגיד שהאלקוט בקרבו,

‫זה מה שאמר הרמב״ן, פשט בפרשת העגל.

‫לא שהם עשו על זהב של העגל עצמו, עבודה זרה.

‫הם רצו להוריד אלקוט,

‫והעגל זה אחד מארבעה חיות.

של המרכבה וככה יהיה להם מנהיג ברוח הקודש שיגיד להם

איך ללכת ואיך להילחם ולנהיג אותם

וזה עבודו זורע, ממש עבודו זורע.

היה אפילו נידון

עם השחיטה של הכת הזאת כשרה

בכלל זה.

אז אני

אמרתי,

אני הכרעתי.

הרבי היה על ידי,

אני הכרעתי לפני הרבי

שזה לא נקרא עובד עבודה זרה,

זה כתוב בקוזרי.

הקוזרי אומר להאמין

אל לקות בתוך גשם,

זה רק אם השתחוו או זפחו או עשו קורבן,

אז זה נקרא עובדי עבודה זרה.

אבל עצם האמונה שהאל לקוט בקרבו זה עוד לא עובדה זרה.

וככה אמרנו ששחיטתם כשרה.

אבל יש כאלה שהם טועים יותר מדי.

הרי היו שרים מה שבמקרה ראיתי את זה היום בחז״ל,

שלפני מתן תורה,

לפני חטא העגל,

‫לפני חטא העגל, היו בני ישראל,

המן היה נבלע בגופון, ‫לא היו צריכים ללכת לשירותים.

כתוב את זה בחז״ל.

היו כמו מלאכי השרת.

והרי המלאכים נתנו להם כתרים.

שישים ריבו מלאכים ירדו בשעת מתן תורה.

וכל אחד נתן כתר עם שם, עם שם השם,

כתר על ראשו של כל בן ישראל.

והיו דומים למלאכי השרת.

והקבוש ברוך הוא,

מה היה כתוב?

א',

אלמלאך המוות לא היה שולט בהם.

‫לפני חטא העגל לא מת אף אחד.

‫בשישים ריבו, אנשים ונשים, ‫לא מת אף אחד.

‫אחרי שחטאו בעגל,

הורידו את העטרות, ‫הוריד את עדייך, ‫זה כתוב פרסות השבוע.

‫ואז,

אז שמה מביאים את הפסוק

שהקבוש ברוך הוא אמר על ישראל,

‫אני אמרתי שאתם מלאכים,

‫אני אמרתי, אלוקים אתם,

‫ובני עליון כולכם, אתם כמו מלאכים.

‫אבל חטאתם בעגל,

‫אכן, כאדם תמתו נכו,

‫עד הזרים תיפולו.

‫אבל לפני חטא העגל,

‫לא היה שולט בהם מלאך המוות.

זהו הפסוק הזה, אז גם כן היו שרים את זה

שמה ואומרים,

‫אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם, ‫היה להם שיר כזה.

‫אמרתי פעם לחברניקה, ‫אבל כתוב אחרי זה, ‫אחרי כן כאדם תמותו.

‫אז הוא אומר לי, אבל,

‫אחרי כן כתוב, ‫קומה אלוקים שופט הארץ.

‫זה מה שמאמינים שהוא לא מת.

‫טוב, על כל פנים, אני לא הייתי רוצה לומר את זה,

‫רק זה תהי רואי וללמוד אני צורך.

‫אמרנו גם החומרה, שזה חמור להאמין ‫אלקות בתוך גשם,

‫והדרוזים באמת עובדי עבודה זרה ‫והסונים למכור להם קרקעות, ‫אפילו לפי הרב קוק.

‫הוא אמר שמוסלמי, יש לו,

‫מקיים שבע מצוות של בן נוח.

‫אני התווכחתי איתו,

‫איפה הוא יודע שערב המוסלמי ‫מקיים שבע מצוות של בן נוח?

‫אבל על כל פנים, דרוזי זה עובד עבודה זרה ממש,

‫ועובד עבודה זרה, אפשר, ‫אני טענתי עליו כמו בעיתון הזה,

‫בעיתון, התפרצתי את זה בעיתון, ‫המודיע היה אז,

לפני ארבעים, לפני ארבעים שנה,

‫בשנת תשלט.

‫אז להאמין בדבר כזה שהילקוט בתוך גשם ‫זה עבוד עזרה.

‫רק אמרנו שבכוזרי כתוב,

‫כאן כתוב,

‫שכשאחרי כן סיפר הקדוש ברוך הוא למוישה,

‫תראה כשעת עמך עשו להם עגל מסכה, ‫וישתעבו לו ויזבחו לו.

‫אז עשו מעשים של הקרבה, ‫שאז זה נקרא עובד עבודה זרה.

‫אבל עצם האמונה באלקות הזאת ‫זה עוד לא עבוד עזרה.

‫לכן,

הם לא נקראים ‫מומר לעבוד עזרה.

‫לא נקרא מומר לעבוד עזרה. זהו.

‫עכשיו בואו נגיד, אני אסיים בעוד ‫מה אמר חז״ל, הוא מובא ברש״י,

‫בפרשת השבוע.

‫כתוב בפרשת השבוע ‫שכשמשה רבנו חזר

‫והביא את הלוחות,

‫אני חושב, בשניים,

‫לא בלוחות הראשונים,

‫בלוחות השניים היה לו

קרניים,

קרניים,

קרני אור,

קרן אור, כמו לייזר,

‫או כמו... היו לו קרני הוד, זה קרני הוד,

‫שהוא קיבל בזה שדיבר איתו הקדוש ברוך הוא,

‫והם לא יכלו להסתכל עליו,

‫לא יכלו לראות אותו, ‫היו משתגעים מן האור שלו.

‫אומר רש״י, בואו ראה כמה קשה עבירה.

‫עד לפני חטא העגל,

‫היו מדברים עם משה,

‫לא היה מזיק להם כלום.

‫אחרי החטא...

‫אה, זה בפרשת,

אני מחפש,

‫בפרשת כי תישא.

‫זה בפרשת כי תישא.

‫הנה, אני מחפש, הנה.

‫אומר רש״י.

‫ויהי ברדת משה מהר סיני,

‫ושני לוחות העדות, זה הלוחות השניים,

‫ביד משה,

בריתו מן ההר,

‫ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.

‫העור שלו היה מקרין אורות.

‫קרן אור.

‫בדברו איתו, בזה שהקדוש ברוך הוא דיבר איתו,

‫וירא אהרון

‫וכל בני ישראל את משה,

‫והנה קרן עור פניו, ‫ויראו מגשת אליו.

‫כתוב ברש״י,

אומר רש״י,

‫בואו ראה כמה גדול כוחה של עבירה.

‫שעד שלא פשטו ידי עדיהם בעבירה,

‫מה הוא אומר?

מה כתוב?

‫הוא מראה, כבוד השם,

‫כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.

‫הם רואים אפילו את האש שהקדוש ברוך הוא

שרה בתוכה על הר סיני.

‫ממש האש של הקדוש ברוך הוא,

‫ויכלו לראות.

‫ואילו אחרי החטא,

‫אפילו מן הקרניים של משה הם נבעטו.

‫לא יכלו.

‫אבל לפני כן ראו אש אוכלת ‫וראש ההר לעיני כל ישראל, ‫ולא יראים ולא מזדעזעים.

ומשעשו את העגל,

‫אפילו מקרני הודו של משה,

‫היו נרתעים ומזדעזעים.

‫רש״י, בסוף הפרסה קצת.

זה לדעת מה זה חטא.

‫חטא זה דבר לא טוב, זה אסון לאדם.

‫הוא מקלקל לעצמו את הכול.

‫גם איזה כתוב בזוהר,

‫שיש פחדים.

‫פחדו בציון חטאים.

‫יש בני אדם מלאים פחדים.

‫מה יהיה זה, מה יהיה זה, מה יהיה זה?

‫הפחדים האלה זה מן העבירות.

‫ראיתי את זה בעצמי בתיקוני הזוהר.

ראיתי פעם.

וזה כתוב בפסוק, ‫פחדו בציון חטאים.

‫אכן צריך להתרחק,

‫להתרחק מן החטא.

‫אני אסביר עוד נקודה אחת בפרסה ‫שעוד לא ראיתי בספרים.

‫אני יודע שמדברים על זה.

‫יש בפרסה שבלוחות הראשונות

‫משה הגיע לעגל ולמחולות,

‫שבר את הלוחות.

וכתוב,

‫אמר לו הקדוש ברוך הוא, ‫ישר כוחך ששיברת.

‫וזה מה שכתוב אחר כך ‫מסוף פרסות לזאת הברכה.

‫את יד החזקה אשר עשה משה.

‫זאת אומרת, זה יד חזקה ששבר את הלוחות.

‫פלא לשבור לוחות,

‫לשבור לוחות של הקרוב ברוך הוא.

‫איזה כוח היה לו משה רבנו.

מה היה פה?

ומה התועלת בשבירה?

‫למה הוא שווה?

‫לא יותר טוב להישאר

‫עם הלוחות הראשונים,

‫שהיה בהם נס גדול.

‫אתה רואה אנוכי.

‫אז מעבר אתה לא יכול לקרוא אנוכי,

‫מעבר תקרא יחנה.

‫והם משני עברים היו רואים ‫את כל עצת הדיברות, מכאן ומכאן.

‫היו יכולים לקרוא אותם ישר.

‫זה ניסים,

‫משני עברים היו.

‫למה, מה היה לו למשה לשבור את הלוחות?

‫אני אמרתי, עוד לא עיינתי טוב, ‫אני רוצה לראות

איזה ספר טוב שמדבר על זה.

‫נדמה לי בבית הלוי,

‫יכול להיות.

‫אבל מה שנראה לי, דבר אחד ידוע, מפורסם,

‫שעל ידי, כשהיו לוחות הראשונים, ‫אם היו נשארים,

‫לא הייתה שכחה בעולם.

‫אדם היה לומד תורה,

‫ונכנס למוח, לא יוצא.

‫לא היינו שוכחים.

‫אבל לכן הוא,

‫אבל כשראה את העגל,

‫אז הוא היה ראה צורך ‫לשבור את הלוחות.

‫מה, למה?

‫כי אם לא שוכחים את התורה, ‫האדם יושב ללמוד.

‫פעם אחת לומד את התורה,

‫את המקרא,

‫כל התנ״ך,

‫ואת השש קורא, והוא לא שוכח.

‫משניות, הלכות, אגדות, והוא לא שוכח.

‫נו, מה יעשה אחרי זה?

‫אחרי שהוא לא שכח.

‫הוא לא יישב להתייגע בלימוד.

‫הוא כבר זוכר, הוא יודע כבר.

‫על ידי השבירה

‫נוצר מצב, הוא חייב,

‫אדם מחויב לדעת תורה.

‫אז שראה מי שבא לכאן ותלמוד אבי יודה.

‫מה, במה אפשר להיכנס אליו?

‫אם התלמוד אבי יודה, ‫זה מסבלע כאן ותלמוד אבי יודה.

‫האדם חייב ללמוד,

‫אז מה הוא יעשה אחרי שיש שכחה?

‫צריך להתייגע טוב-טוב,

‫כדי לא לשכוח.

‫לחזור הרבה פעמים,

‫כמו שסיפרתי פעם פה,

‫מרב דוד מקרלין,

‫זיכרונו לברכה,

‫בא אליו איזה משולח,

‫שנורר,

‫לבקש נדבה בשביל ישיבה.

‫הוא נעמד על ידו, ‫הוא כבר היה זקן, לא רואה, טוב.

‫אבל הוא מבחין בתבנית של אדם, ‫זה מחשיך.

‫כמו עומד מישהו,

‫הוא היה לומד, הוא היה לומד בעל פה.

‫הוא לא רואה,

אבל למד בעל פה.

‫כך וכך דפים מבבלי,

‫כך וכך דפים מירושלמי, ‫כך וכך דפים מרמב״ם,

‫כך וכך דפים מטור ושולחן ארוך.

‫והיהודי הזה נהנה לראות אותו, ‫איך הוא לומד,

‫רואה אם הוא לא טועה.

‫פתאום הוא אבחין בו,

‫שואל אותו,

‫ווסוויל עאיד, מה רוצה יהודי?

‫אומר לו, אני חבינה סנורר, ‫ישיבת נוברדוק,

‫אני חבינה תרום מפרדי ישיבה.

‫אני תמיד בא כל שנה ‫לקבל תרומה מהרב לישיבה.

‫מוציא את הארנק,

‫נותן לו,

סוגר את הארנק ויחזור לתלמודו.

‫היהודי הזה לא רצה, לא יכול להצטלק.

‫הוא רצה לראות איך הוא לומד, ‫ואם באמת הוא לא טועה,

‫והוא רואה איך שהוא לומד בעל פה.

‫אחרי כן, אחרי עשר דקות,

‫עוד פעם, מבחין בו, שואל, ‫בוסוויל עאיד,

‫מה רוצה יהודי?

‫אומר לו, אני משולח מישיבת נוברדוק,

‫באתי לקבל תרומה מהרב.

‫אז הוא מוציא עוד פעם את הארנק,

‫אז הוא אומר לו, הרב כבר נתן לי,

‫לפני עשר דקות הרב נתן לי,

‫רק נשארתי לראות איך הרב לומד.

‫אמר לו, ומה אני אגיד לך? ‫אני לפני עשר דקות נתתי לך,

אני לא זוכר כלום.

‫מה שעשיתי לפני עשר דקות אני לא זוכר.

‫אבל ש״ס אני זוכר.

‫ש״ס אני זוכר. זה היהודים הליטאים ‫שמסרו נפשם בילדותם ללדעת ש״ס.

‫אז ש״ס פה נמצא.

‫זה היהודים הליטאים.

אשרנו שיש לנו יהודים כאלה, ‫לא רק הוא.

‫אני סיפרתי הסיפור הזה ‫גם בעל ערוך השולחן.

‫בעל ערוך השולחן, גם כן, ‫הרב מיפונוביץ' היה,

‫זה היה בעיר נובהרדוק,

‫והייתה ישיבה של נובהרדוק, ‫רבי יוזל הסבא מנובהרדוק,

‫והוא היה מי שיב.

היה בחור,

אבל בחור עילוי, ‫הרב מיפונוביץ' היה עילוי.

‫הוא היה נושא ונותן עם הבחורים בלימוד, ‫הרב יוזל הביא אותו,

‫כמובן ניתנה איתו בתנאי שיבוא לסדר מוזר, ‫ובתנאי שישמע את השיחות.

‫בסדר, הוא קיים את זה, ‫אבל הוא ניצל את ההזדמנות להתקרב

‫לבעל ערוך השולחן.

הוא היה הולך לבעל ערוך השולחן כל יום,

‫והוא כל כך אהב אותו, ‫כי היה מבריק,

‫היה מדבר איתו בלימוד, ‫היה נהנה ממנו.

יום שרבי מיפונוביץ' לא היה מגיע,

‫היה לשלח את הסמ״ש לשאול למה,

‫רבי יושע קולר לא בא.

יושע קולר, קולר זה היה, ‫קולר זה עיר בליטא.

‫אז היו קוראים על שם בעייר.

יושע זה יוסף,

‫כי בליטא במקום סמך אמרו שין.

‫הפך משבט בנימין,

בתנ״ך כתוב שבמקום שין ‫היו אומרים סמך,

‫והליטאים במקום סמך,

‫היה לי אח בלונדון,

‫קראו לו רב ניסים, זכר צדיק לברכה.

‫אז הייתה סבתא, אשתו של רב משה שניידר,

‫עם מיליטא.

היא הייתה קוראה לו נישים!

‫המשין, לא יכלה להגיד סמך,

‫אמרה שין, גם רבי יושע קולר,

‫זה רבי יוסף שלמה קנמן,

‫קראו לו רבי יושע.

יושע.

גם רבי יושע ברגם אותו דבר.

‫רבי יוסף סולובייצ'יק, הבית הלוי,

‫קראו לו רבי יושע בר.

‫אז מה הייתי אומר על רבי יושע?

‫אז הוא היה קורא לו.

‫אז הוא מספר, הרב מיפוניביש,

‫שהוא למד בעל פה אותו דבר.

‫כך וכך דפים מבבלי, ‫כך וכך מראשה, וכך וכך דור שלא נארו כל יום.

‫וביום האחרון שלו

‫הוא בא,

הרב מיפוניביש בא לבקר אותו, ‫וידעו.

ידעו שזה הסוף.

‫אתם יודעים, החברה קדישא,

‫המיומנים,

כמו על סבא שלי, ‫הבאנו חברה קדישא מעירנו, מכלל,

‫פה בבית תל השומר, הבאנו אותו בבוקר,

‫לפני עשר בבוקר,

‫והוא אמר, בעשר ורבע בערב תצא הנשמה.

‫וכך היה בדיוק.

‫אתם יודעים, המיומנים מן הגניחות של הלב,

‫יודעים

אם זה הסוף.

‫גם רבי יש... גם ארוחה שרני ידעו שזה הסוף.

‫אבל אומר הרב, אבל ראיתי איזה שלווה הוא היה.

‫כמו אחד שעובר לקהילה יותר גדולה,

‫והולך לעבור לעיר אחרת, יותר גדולה,

‫קהילה יותר חשובה, יותר משכורת.

‫השלווה שהייתה, אמרתי, נו, כמובן, אדם,

‫שכל ימיו לא עסק בטיירו

‫וגמר תפקידו בעולם הזה, ‫למה, למה?

למה להצטער?

‫אני הולך מכאן לשם, אה?

‫הרי לא הגוף העיקר, הגוף ייחרב.

‫אפילו לצדיקים, עתיד עם צדיקים להיות עפר,

‫שנאמר, כעפר אתה ולעפרת, ‫שהוא גמרא בשבת.

‫בטח הגוף נחרב לגמרי,

‫אבל הנשמה נשארת.

‫ומה לי פה, מה לי שם, ‫אני עובר למקום אחר.

‫העיקר

להיות ראוי לבתי שחק ביום אחרון,

‫שביום האחרון

אתה תהיה מאושר ‫שעשית תפקידך בעולם,

‫השתדלת ללמוד וללמד,

‫להעמיד תלמידים,

‫ולשמור את המצוות בדקדוקיהם.

אם אתה

‫ועובד על המידות,

‫עובד על המידות, צריך לעבוד על המידות,

‫שהמידות מכשילות את האדם ‫בקנאה, בשנאה, בכובד.

‫אדם מגיע ליום האחרון,

‫פוסט את הצוואר שלו כמו יונה.

‫אני מוכן ללכת.

‫מה יש לנו לעשות פה בעולם הזה?

‫כבר עייפים מן העולם הזה.

‫הולכים לעולם האמת, ‫שמה זה מקום התענוג הקדום.

‫זה המקום.

‫כי רק זהו הטוב,

‫וכל זולת זה שיחשב האדם לטוב,

‫אינו אלא הבל ושם נטעה.

‫הטוב האמיתי זה בעולם הבאו.

‫היו, בנוברדוק היו שרים את זה.

‫הקטע הראשון שלנו, סידת ישרים,

‫היו שרים את זה.

‫בשיר, היו אומרים את זה.

‫הכול פונים, רבי חננה מן הקשה אומר,

‫עשה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

‫לפיכך חרבה להם

תורה ומצוות, שנאמר,

‫ה' חפץ למען צדקו,

‫יגדיד תורה ויאדיר.