פטירתו של יעקב אבינו | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

עם קטירתו של יעקב אבינו.

יעקב אבינו ידע שהוא צריך למות

באותו יום,

אז הוא אסף,

אמר לכולם, לבניו, ויקרא יעקב ולבניו,

ויאמר אעשו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

רצה לגלות את הקץ,

אבל הסתלקה ממנו רוח הקודש,

אז הוא אמר משהו אחר.

ואחרי כן אמר, יקבצו בשמעו בני יעקב

ושמעו אל ישראל אביכם,

והוא התחיל לומר להם,

לכל אחד אמר לו, או הביקורת על הנהגתו.

ראובן הוא אמר

שהוא היה מבוהל והיה מכעס,

אז הוא אמר לו, פחד כאן מים על טוטה.

אם אתה מבוהל כמו מים,

רץ עושים בבהילות,

אז לא יהיה לך לא מלכות ולא כהונה.

לא מלכות

ולא תמונה.

אחרי כן הוא נתן ביקורת לשמעון ולוי,

כלי חמאס

מכורותיכם,

שהם

הלכו והרוגו את אנשי שכם.

זה לא הדרך של אבותינו להיות,

זה דרך של העשו,

להרוג.

טוב, אחרי כן אמר בסודו,

רואים

הצלילות הדעת של יעקב אבינו ביום הפטירה שלו,

שהוא יכול לומר לכל שבט

מה שצריך להגיד לו.

זה דבר אחד.

דבר שני,

יותר מזה,

הוא אמר נבואות, הוא היה מתנבא.

אנחנו רואים שהוא התנבא על יהודה,

גור אריה יהודה.

בהתחלה, בזמן שאול,

שהוא לחם את המלחמות,

הוא גור.

אבל כשאחרי כן הוא מלך על ישראל, הוא נהיה אריה.

ועל זה הוא אומר, קרע, שכב,

כארי

וכלבים יהיה קימנו.

ואמר נביאות על שמשון.

שמשון הוא משבט דן,

דן ידין עמו.

הוא ימקום נקמת עם ישראל מן הפלישתים.

גם היום צריך

נקמה בפלישתים.

אם הם פלישתים, הם לא פלישתים.

הם סתם ערב רב של הערבים.

הם קוראים לעצמם פלסטינים.

הם לא פלישתים.

דן ידין עמו כאחד משבטי ישראל.

מה זה קהל שבטי ישראל? כמו המיוחד בשבטי ישראל זה יהודה.

כמו שביהודה כתוב,

ידך בעורף אויביך,

וכך אמר אדוננו דוד מזרע יהודה,

אמר,

ואויביי נתת לי עורף.

הם כולם היו בורחים ממנו.

הוא רודף אחריהם, לא הם מתקיפים אותו, הוא מתקיף אותו.

והם בורחים.

אז גם שמשון,

הפלישתים היו

נותנים לו עורף, כי הוא היה...

אז גם עוד כתוב ששמשון דומה לנחש.

הנושך

עיכב אשוש ויפול

רכבו אחור.

כשנחש נושך

בעקב

או בעקבים, בעקב, אחד העקבים,

את הסוס,

אז הסוס מרים את עצמו

עם הרגליים הקדמיות,

ואז מי שרוכב עליו נופל אחורה.

כך היה גם שמשון רשי מביא את זה.

גם שמשון,

הרי הסוס עומד על הרגליים,

והרגליים עומדים על האדמה.

הוא לא היה פוגע בסוס עצמו או ברוכב,

הוא לא נגע ברוכב.

הוא נגע בעקבים של הסוס,

ואז הסוס משתולל וחוזר אחורה, מפיל את הרוכב.

גם שמשון,

ביום מותו,

הוא היה, היה,

הביאו,

עשו אסיפה פלישתים עם כל העשרה החשובים שלהם,

לראות איך שמשון עיוור,

לראות את שמשון.

אז שמשון אמר,

למי שהיה מוביל אותו, הוא הרי לא רואה.

אמר לו,

תעשה אותי, שאסמוך

על העמוד שהבית עומד עליו,

שאני אשען עליו.

הוא בא לעמוד והתחיל לדחוף אותו.

הם היו צחקים, מה, הוא יכול להפיל עמוד בטון? עמוד לא בטון היה שם, אבל...

אז לא היה עדיין סימן,

המלט לא היה עוד, אבל עשו,

בנו בצורה שיחזיק מעמד את כל הבניין.

והוא התחיל, ובסוף הפיל עליהם את כל הבניין.

אז הוא נגע כמו נגע ברגליים של הסוס, הוא נגע רק ביסודות,

וכל הבניין נפל, וכל האנשים שעל הבניין מתו.

אז זה הדמיון לנחש שנושך עיכבת סוס

וגורם שהרוכב ייפול לאחר, בלי לנגוע בו.

הוא נגע בסוס, אבל כך גם שמשון

לנבואות שהוא אמר

יעקב אבינו על הראשון.

אז השאלה נשאלת,

הרי יעקב אבינו,

יעקב אבינו,

ביום פטירתו,

הרי נבואה לא שורה על האדם רק מתוך שמחה.

כך אומר הרמב״ם בפרק ז'

מהלכות יסוד התורה, הלכה ד',

אומר שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה,

ולא מתוך עצלות, לא מתוך

עצבות.

לפיכך הנביאים היו כל הזמן מנגנים בכלים בנבל וכינור וחליל,

כדי שתשרה עליהם שפינה,

היו צריכים להיות בשמחה.

אז איך זה, ביום הפטירה שלו הוא היה בשמחה?

אז התשובה היא באמת,

התשובה היא

שיעקב אבינו לא היה מה לפחד מן המוות.

יעבור,

הרי המוות עצמו, המוות זה חייב כל אדם למות,

בסופו של דבר, כי עפר אתה ולעפרת שוב.

אבל הנשמה עוברת מכאן, מן העולם הזה, לעולם הבא.

עשרי יושבי ביתך בעולם הזה,

עוד על חסל עליה לעולם הבא.

והוא, ברוך השם, יעקב אבינו מילא תפקידו,

מילא תפקידו

במאה אחוז.

וגם, ברוך השם, הבנים שלו,

כולם צדיקים

וכולם לומדי תורה.

באותן 17 שנה שהיה יעקב אבינו במצרים,

הייתה לו ישיבה, והוא הרביץ תורה לבנים, לנכדים.

ואז מילא, ותצחק ליום אחרון.

ביום האחרון שלו

הוא לא היה עצוב, הוא אדרבה הולך ממקום למקום.

כמו שסיפר הרב מפוניבז, זיכרונו לברכה,

הרב מפוניבז

היה בנו ורדוק.

רבי יוזל עליו השלום אמר,

לקח אותו שיהיה נושא ונותן. הוא היה עוד בחור

והיה למדן.

לקח אותו שידבר בלימוד עם תלמידים של הישיבה.

והיה בערנו ורדוק, היה רב

בעל ערוך השולחן, רבי יחיאל מיכל אפשטיין.

הוא היה

רב גדול, גאון גדול.

הרב מפוניבז ניצל את העובדה שהוא בנו ורדוק.

כל יום היה מבקר אותו לדבר איתו בלימוד.

והרב אפשטיין, בעל ערו ורדוק, מאוד אהב אותו ומאוד חיבב אותו. וכשהוא לא היה בא איזה יום,

היה שולח את השמש לשאול למה

יושע קולי לא הגיע.

קראו לו יושע קולי על שם העיר שלו מכולה.

ואחרי זה הוא מספר, הרב מפוניבז,

בסוף ימיו של הערוך השולחן,

כבדו עיניו מזוקן,

לא היה רואה.

הוא רואה ככה, אם מישהו עומד לפניו,

הוא לא רואה אותו ממש, לא יודע מי זה.

הוא רק רואה

ככה דמות כזאת

שעומדת על איזה מאפיל.

אבל לא היה רואה ממש.

אבל, והיה ללמוד עוד מתוך גמרא ומתוך ספרים,

זה ודאי לא היה יכול.

העיניים שלו לא יכלו.

לראות, עם הראייה שלו, לא יכול לראות את האותיות הקטנות.

אבל הוא כל הזמן למד בעל פה.

היה לו סדר כל יום,

כמה דפים משס בבלי,

כמה דפים מירושלמי, אני לא יודע אם ירושלמי, גם לא זוכר.

אני קראתי את הסיפור הזה בספרו,

בספר שמספר על הרב מפוניבז.

אבל אחרי כן, כמה פרקים ברמב״ם,

כמה סימנים בשולחן ערוך,

והכול בעל פה.

בתיאור בשולחן ערוך, פילי פלואים.

ידע כל התורה בעל פה.

אז מה, ואחרי כן,

ביום הפטירה שלו ידעו שהוא הולך להיפטר מן העולם היום.

הרי יש מומחים

מהחברה קדישא

שיודעים לומר לך בדיוק מתי תצא הנשמה.

היה על סבא שלי, על אור השלום.

הבאנו,

הדור שלי הביא,

הביא יהודים מחברה קדישא של עירנו לבוא לראות את הסבא. הוא בא בבוקר,

הוא אמר, בעשר ורבע בלילה תצא נשמתו.

וכך היה.

יודעים את זה ביום הפטירה,

מן

ההגניחות של הלב,

מן הנשימות.

יודעים.

גם הרב אפשטיין ידעו שזה יום הפטירה שלו.

והרב מפוניוויש בא לשם,

הוא רואה אותו באיזה שלווה.

הוא יודע שהיום הוא צריך לעזוב.

אבל באיזה שלווה לא.

כאילו עובר, הוא אומר הרב, כאילו הוא הולך לעבור מרב קהילה קטנה לרב קהילה גדולה.

יותר גדולה מנובמנט.

באיזה שלווה, באיזה שמחה גם.

לא היה בעצמות, לא היה.

למה? מכיוון שהוא השלים תפקידו בעולם הזה.

עשרה מי שבא לכאן ותלמוד הביא יודה.

הוא בא עם התלמוד שלו, יודע את כל התלמוד. הוא הרי כתב

פסקים על כל ארבעה חלקי שולחן ערוך.

אור החיים, אבן העזר, יורה דעה

וחושי משפט.

וגם על קודשים הוא כתב.

הכל פסקים.

אז זו ידיעה בהירה וברורה שהייתה לו.

גאון גדול, גאון עצום.

אז מה יש לו לפחד מן המוות?

הגוף מוכרח להתפורר כעפרתה ועפרתה שול.

אבל הגוף זה כמו לבוש, העיקר זה חיות הנשמה.

והחיות והנשמה שלו

היא תעלה למעלה,

ימשיך וילכו מחיל אל חיל.

עשרה יושבי ביתך בעולם הזה,

עוד לא חסה לה בעולם הבא.

אז מלאז היה שלו.

לא היה אדם שהשלים תפקידו בעולם הזה.

מה יש לו לפחד?

לעבור את המעבר הזה של המוות?

זה לא אגיד שמוות זה קל למות, אבל

עיקר הפחד הוא לא מן המוות.

עיקר הפחד הוא מן הדין.

מה יהיה אחרי המוות?

אבל אם אדם השלים תפקידו,

וברוך השם הוא בא לאותו עולם עם כל התלמוד שלו בידו,

מה יש לו לפחד?

אדרבה, עכשיו הוא עובר למקום העונג ומקום התענוג.

גם יעקב אבינו

השלים תפקידו.

אני אגיד פה איזה גמרא בסן עדן, דף צדיק וופו.

יש בספר ירמיה,

פרק כתב שם,

כתוב שם שירמיה התאונן

לפני הקדוש ברוך הוא, מדוע דרך רסעים צהליה.

שורשו וגם עשו פרי.

והקדוש ברוך הוא עונה לו, במשל,

מה הייתה השאלה של ירמיה?

הוא שאל, נבוכדנצר הרשע

החריב את בית המקדש

והוא ממשיך למלוך

ומת על מיטתו, לא קרה לו כלום.

דרך רשעים צלחה.

מדוע דרך רשעים צלחה?

וגם

הבן שלו

בלאדן

גם כן מלאך.

בעוד הנכד שלו

מרודח

בלאדן בן בלאדן.

גם הוא מלאך.

ואחרי זה ושתי מלכה.

ושתי לו מלכה בשלמות,

באמצע נקטעה מלכותה.

אחר שראש הרג אותה.

תכף נראה.

אז הוא היה מתפלא מדוע, דרך, איך יכול להיות

שנבוכדנצר ימשיך למלוך

הרשע הזה שהחריב את ביתו שלה

ואת המקדש.

אז אמר לו הקדוש ברוך הוא, במשל, זה כתוב בספר ירמיה פרק י״ב.

הלא אם רגלים רצת וילעוך,

ואיך תתחרע עם הסוסים.

ענה לו במשל.

משל לאדם שהיה מתפאר שהוא יכול להתחרות גם עם סוס.

ולא רק בכביש,

במקום פנוי,

ביבושה,

אפילו אם זה יהיה ביצות.

והוא ירוץ עם הסוס,

הוא אומר שלוש פרסאות,

הוא ירוץ

ויתחרע עם הסוס.

אז הביאו לו, הזדמן לו רגלי אחד, אדם שרץ,

גם כן רץ עליו, אבל רגלי.

הוא התחיל לרוץ איתו, ובסוף הוא התעייף.

וזה לא היה אפילו מיל אחד, היה מעט.

אמרו לו, הרי את רגלים רצת וילעוך,

ואיך תתחרע עם הסוסים.

אפילו עם רגלים אתה התעייבת. איך אתה תעשה תחרות עם הסוס?

ועימה רגלית זה ביבושה,

ופה זה בביצות המים,

ועוד פה זה שלוש פרסאות.

זה לא יכול להיות.

אתה סתם,

אתה לא יכול.

אז כך אמר לו הקדוש ברוך הוא ירמיה.

אתה לא יכול לעכל את השכר שנתתי לנבוכדנצר.

למה זכה נבוכדנצר?

כי היה

מרודח

בין אלאדן, בין בלאדן, בין

בנבוכדנצר.

מרודח,

אז היה בזמן חזקיהו המלך בארץ ישראל.

נעשה שם נס

שהשמש התעכבה.

היום נהיה יותר ארוך,

עשר מעלות.

כי בזמן אחז

אביו של חזקיה,

אחז, כשמת אחז,

היום התקצה.

כדי שיגמרו מהר,

אחז היה רשע.

הוא סגר את כל בתי הכנסות ובתי המדרשות.

הוא רצה שלא ייזכר יותר היהדות ותורה.

הוא רשע, מלך רשע, מזרע דוד.

פלא עצום.

והוא,

ובזמן הפטירה שלו,

אז כתוב שהעזקיהו

לא נתן שירימו את המת

על הכתפיים

או בארון.

שם חבלים,

שם אותו על החבלים, וגררו אותו בחבלים על הרצפה.

כדי לכפר לו את העוונות.

ובאותו יום גם השמש שקעה עשר שעות לפני הזמן.

כדי שיהיה, מהר יהיה חושך,

שלא יתעסקו בכבוד שלו.

אז עכשיו, בזמן חזקיה,

כשחזקיה התרפא,

אז נתן לו ישעיה אות,

נתן לו אות

שהשמש תחזור אחורה והיום יהיה ארוך ועוד עשר שעות.

ואז המלך בבבל ראה.

אמר, שהוא ישן יותר מדי.

אמרו לו שזה מה שהיה,

שהיום התארך.

ואז הוא אמר, אם ככה נעשה מופת כזה לחזקיה,

נשלח לו מכתב לדרוש משלמה.

אז הוא שלח מכתב.

והמזכיר, אז כתבו,

המזכיר תמיד היה נבוכדנצר המזכיר. באותו יום הוא לא היה.

אז כתב מישהו אחר.

כשבא נבוכדנצר, שאל אותם, איך כתבתם?

אז אמרו לו שכתבנו, שלום

לירושלים,

שלום למלכה חזקיה, למלך חזקיה,

ושלום ללהקה רבה בישראל.

אמר להם, אתם קוראים לו להקה רבה,

אלוקו הגדול,

ואתם כותבים אותו בסוף, לא כך צריך לכתוב.

צריך לכתוב, האלוקים קודם.

שלום ללהקה רבה דישראל,

שלום לירושלים ושלום לחזקיה המלך.

אמרו לו, אם ככה תרוץ אתה ותחזיר את המכתב שהמזכיר, והוא כבר הלך,

תחזיר אותה,

המכתב, ותתקן את זה.

אז הוא רץ,

שלוש,

בגמרא כתוב ארבע.

ארבע,

בגמרא כתוב ארבע פסיעות.

אבל יש גורסים שלוש.

אומר החפץ חיים,

עבדוך העמים, תודה רבה.

אומר החפץ חיים,

שזה שלוש וחצי פסיעות.

הוא הרימה רגל הימין, רגל הימין,

לעשות פסיעה נוספת,

בא המלאך גבריאל,

הגמרא אומרת שבא מלאך גבריאל ועצר אותו,

שלא יעשה את הפסיעה השלישית,

הרביעית.

אז זה היה שלוש וחצי פסיעות.

ואני בא לשלם לו שכר על זה שהוא רץ לכבודי.

אז אתה לא יכול לעכל את השכר על כל פסיעה.

הפסיעה הראשונה, נבוכדנצר,

מלאך והמשיך למלוך.

הפסיעה השנייה, הבן שלו מלאך.

הפסיעה השלישית, הנכד.

והפסיעה הרביעית, הנינה הזאת, תפשתי,

אבל באמצע,

זה היה שלוש וחצי,

נעצרה.

והאין הוא דאמר רבי יוחנן שמה בגמרא.

אמר רבי יוחנן,

אלמלא שבא גבריאל,

אלמלא שבא גבריאל ועצר את נבוכדנצר,

לא נשתיירו שונאיהם של ישראל.

לא היה נשאר,

מהעם ישראל לא היה נשאר.

מה זאת אומרת? איך זה? איזה שייכות זאת?

בכלל שהוא עצר אותו לכן.

פשוט מאוד אומר החבציים.

הרי

ושתי נקטעה מלכותה ובאה במקומה אסתר,

ועל ידי אסתר היה צלם מגזירת המן.

אם לא היה עוצר אותה,

את נבוכדנצר,

היה נבוכדנצר ממשיך עוד פשיעה,

אז ושתי הייתה ממשיכה למלוך, אז אסתר לא הייתה מולכת,

ואז היו מי שיציל את עם ישראל.

ואז זה הפשט,

אלמלא לא עצר גבריאל את נבוכדנצר בפשיעה הרביעית,

אז ושתי הייתה ממשיכה למלוך,

ולא הייתה הצלה לעם ישראל.

זה פשוט, אתם רואים דבר נפלא בגמרא הזאת,

שהקדוש ברוך הוא משלם

על הנכד

ולנין

בכלל איזו פעולה שעשה סבא אלתר זיידי,

הסבא הגדול

עשה

שלוש וחצי פסיעות.

אז כל פעולה, כל פסיעה זיכה את צאצאיו במלכות.

אז אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיה,

אתה לא יכול לעכל.

אתה שואל למה הוא מת על מיטתו?

ולמה הבן שלו מלאך והנכד?

אתה לא יודע שאני משלם שכר?

הוא עשה, רץ לכבודי, מגיע לו שכר.

אמר לו, אז זה אתה לא יכול לעכל,

ואיך תעכל השכר שאני אתן לאברהם, יצחק ויעקב,

שהם רצו לפניי כסוסים?

איך אני,

איך אתה תעכל, אתה לא יכול לעכל את השכר.

אתה, וזה המשל,

כמו הרץ הזה שהיה מתפאר שהוא יכול להתחרות עם סוס,

אבל אפילו עם רגלים הוא כבר התעייף.

רץ עם רגלים והוא התעייף.

אז זה המשל.

חושק כן שבסוס,

אם ירוץ עם סוס, שהוא יתעייף ולא יצליח.

גם אתה לא תצליח לעכל את השכר שאני ניתן לאברהם, יצחק ויעקב,

שרוצו לפוניי כסוסים.

רצו לפוניי כסוסים.

אז יעקב אבינו,

כיוון שהוא מילא תפקידו בעולם הזה,

א', הוא בעצמו היה עובד השם

והיה נביא

של חוכמה והכרה בבורא עולם.

ואחרי כן, גם הילדים, הוא גידל ילדים, חינך אותם לתורה ולמצוות ולמעשים טובים,

וכולם צדיקים.

12 בנים צדיקים.

אז יכול ללכת לעולם האמת.

בטח אלוס לא שמס.

הוא לא צריך, למה שלא יהיה שמח,

ברוך השם, גמרתי את התפקיד, אני הולך עכשיו לעולם האמת.

למה שלא יהיה שמח?

כמו הרב אבשטיין,

שגם כן ביום הפטירה שלו היה שמח בגלל שהוא אמר,

בכלל שהוא ברוך השם, שמילא תפקידו,

היה בקיא בכל הטרע כולו,

מילא תפקידו.

אז

למה הוא יכול ללכת שמח לעולם האמת?

ילכו מחיל אל חיל,

יראה לאלוהים בציון.

וגם אשרי יושבי ביתך בעולם הזה,

עוד עלול לחסל לה בעולם הבא.

אין לו מה לפחד.

אז יעקב אבינו היה שמח, הוא יכל לקבל נבואות,

וגם היה לו צלילות הדעת

ביום הפטירה שלו, כי הוא גם כן,

ותשחק ליום אחרון.

אני מ... יהי רצון

שגם כל אחד מאיתנו,

יהיה לו

פטירה

שלווה

ויצא מן העולם הזה עם תשובה

שלא ימות, לא תשובה, ויבוא נקי לעולם האמת.

זה היה

עוד סיפור אני רוצה לספר,

וראיתי אותו בספרי

על החפץ חיים, בספרים שמספרים על החפץ חיים.

מאיר עיני ישראל.

יש ספרים על החפץ חיים, קוראים להם מאיר עיני ישראל.

הוא מביא שמה סיפור,

שאחד

היה גבאי לישיבת נוברדוקה.

היה הולך לאסוף כסף בשביל הישיבה.

הוא בא לרבי דוד מקרלין.

בעיר קרלין

היה גאון גדול, קוראו לו רבי דוד פרידמן.

הוא בא אליו, גם הוא היה זקן מופלג,

וכבר לא רואה טוב.

רק מי שבא לפניו,

הוא מאפיל קצת,

הוא שם לב שיש מישהו, אבל

הוא מכיר לו בפנים, אני לא רואה.

הוא מרגיש

שיש כאן מישהו.

אז הוא הרגיש בו,

הוא עמד על ידו, הוא היה לומד,

הוא עמד על ידו.

אז אחרי כמה דקות הוא שואל אותו,

בוסוויל, העיד, מה רוצה יהודי?

אמר לו, אני גבאי של צדקה,

גבאי בשביל ישיבת נובארדוק.

אני בא כל שנה

לרב

והרב נותן לי תרומה.

גם עכשיו באתי בשביל לבקש תרומה.

הוציא הרב את הארנק,

נותן לו משהו, נותן לו תרומה,

אבל היהודי הזה, הגבאי,

לא רצה לעזוב את המקום.

הוא רצה עוד לשהות, לראות איך הוא לומד בעל פה, אם הוא לא טועק.

אם הוא לומד,

הוא היה לומד גם כן אותו דבר, היה לו סדר,

שס בבלי,

רמב״ם,

שולחן ערוך.

כל יום היה לו סדר, בבוקר ללמוד,

או בצהריים, כל הזמן למד.

חזר וחזר,

חוזרים כל הזמן על תורתם.

אז הוא נעמד שם עוד כמה, עוד רבע שעה,

נגיד עשר דקות רבע שעה.

עוד פעם היהודי, אז הרב

שואל אותו, מה רוצה יהודי?

אמר לו, אני גבאי מנוברדוק,

באתי לבקש תרומה מהרב.

הוא הוציא עוד פעם את הארנק לתת לו.

אמר לו, אתה כבר נתת לי.

רק נשארתי פה בשביל לראות

איך הרב לומד.

אמר לו, היי, אתה כבר היית ונתתי לך

לפני רבע שעה.

את זה אני לא זוכר בכלל.

אחרי רבע... אני לא זוכר.

מה שעשיתי לפני עשר דקות, אני לא זוכר.

אבל את הש״ס אני זוכר.

את הש״ס אני זוכר.

כי מסרו נפשם הליטאים,

מסרו נפשם על לימוד התורה, מילדותם,

לדעת ש״ס.

ההשפעה, אני חושב, של הגאון מווילנה

על כל ליטא,

הוא היה גר בווילנה, הגאון.

אבל זה השפיע על כולם להיות בקיא בש״ס.

ואתה רואה שם, היה שם איזה סיפור,

בחור,

בחור צעיר, בן 13. יצא עליו שם שהוא יודע ש״ס.

יודע ש״ס.

אז איזה משפחה מכובדת

ביקשה אותו לבת של שידוך,

לעשות שידוך עם הבחור הזה.

עשו שידוך,

אחרי כן נודע שהוא לא בן 13,

הוא בן 15.

אז הם רצו לבטל את השידוך.

אמרו,

בשביל בין 15 לדעת ש״ס זה לא גדלות.

בשביל 13, בין 13 לדעת ש״ס זה גדלות.

אבל לא בן 15. ככה היה.

ועוד אני יודע סיפור, גם כן מובא שם.

אולי ראיתי בסיפור על העיר וולוזין.

העגלונים של וולוזין,

העגלונים, יהודים שעבדו עם סוס ועגלה.

העגלונים היו יודעים ללמוד

והיו מדברים בלימוד.

ופעם אחת עגלון אחד

התווכח עם העגלון השני בלימוד,

וההוא עונה לו,

אתה שכחת משנה מפורשת

במסכת תערותך, וככה כתוב במשנה.

ההוא העגלון אמר, וואו, אני לא יודע משניות, אז אני עוזב את העבודה, אני צריך לשבת ללמוד.

איך זה אני לא אדע משנה, אני לא אדע.

היה שם שאיפה לדעת טרו.

ובאמת, אם תתבוננו,

אנחנו רואים אחינו הליטאים,

הם החזיקו את התורה,

שידעו תורה.

כל הטרו.

אתה רואה כמה גאונים היו שם.

וידו הוא שס.

אני, היה לי,

כשהייתי גר בחדרה עם רבי ינקל גלינסקי,

ייבדל לחיים, הייתי בישיבה שלו, אני הייתי ראש הישיבה.

אז הייתי שם.

היה איזה יהודי זקן מופלג,

גר במקום,

שהוא ידע

יורה דעה,

מסך

כל סייף,

ידע בעל-פה, ידע טוב.

אבל היה בא לשמוע את השיעור שלי,

כי הוא אומר, אני זקן, לא הולך לי ללמוד.

אני שומע מה שאתה אומר, אז אני,

הולך לי יהיה קל יותר.

זקן מופלג, בן 90 ומעלה.

והיה אז,

וכך היה כולם,

גדולים בתורה,

ורבנים, רבנים של ליטה,

כולם היו גדולים בתורה.

היה רב אחד, לא ידעו ממנו בכלל.

אבל אחרי כן הוא הוציא ספר,

וכל העולם רעש מן הספר הזה.

כי היה,

כי זה ספר טוב, יש לי את הספר, מנחת ברוך קוראים לו.

מה היה הרב הזה?

רב באיזה עיירה?

מה חיפשו הרבנים?

מי שרצה ללמוד, כולם רצו ללמוד.

הוא רצה שיהיה קצת פרנסה.

הוא בא לעיירה, אין להם כסף לתת לו משכורת.

אבל היו מי שהתחייב

לתת לו ביצים.

אחד התחייב לתת לו עוף בשבוע, עוף אחד בשבוע.

אחד התחייב לתת לו חלב.

העיקר שהיה לו מה לאכול,

והוא בא לעיר,

אומר שיעורים,

מלמד, והוא בעצמו יושב ולומד כל הזמן.

סיפר לי הרב הזה,

הרב הזה קראו לו רב אברון וולוסקי,

זה שהיה בחדרה,

זיכרונו לברכה.

סיפר לי שפעם הוא בא לאיזה

עיירה בליטה,

ולא היה לו איפה לעבור שבת.

הלך לרב,

ביקש ממנו אם הוא יכול לעבור אצלו שבת.

אמר לו, בסדר, תבוא לעבור אצלי שבת.

הוא בא בליל שבת, הוא בא לסעודה,

אולי התפלל איתם, וחזר לסעודה.

הוא אומר, נתנו דגים,

איזה מנות דגים גדולות, מנה גדולה של דגים, כל אחד.

אמר, הוא התפלל, מה, מה, כל כך הרבה הם נותנים דגים?

אולי אין להם מנה אחרת.

אז נותנים דג.

הרי צריך לאכול שתי שדות, שתי מנות.

אז נתנו.

אחרי כן הביאו עוף,

ונתנו לרב עוף שלם.

והרב אכל כל העוף.

הוא מתפלא, איזה זוללנים, איזה,

מה זה?

אחרי כן הרב ביקש,

גמרו לאכול, בירכו,

והציע לו, הנה המיטה שלך, פה אתה תשע.

והרב לקח את הסטנדר וישב ללמוד.

הוא אומר, כל הלילה ישב ולמד.

ואמר, ראיתי שהתרנגול שהוא אכל צעק כל הלילה.

הוא היה צריך כוח בשביל,

גם חום, כי שמה קר.

אז אוכלים טוב, אז יש כוח ללמוד.

הוא ישב ולמד כל הלילה.

זה היה,

זה היה

רב,

רב בעיירה.

אני חושב, הקדוש ברוך הוא צריך להשפיע עליהם הרבה טובות.

הם החזיקו בתורה.

התורה השתכחה.

אין עוד עדה כזאת

שילדים שואפים לדעת ש״ס.

אין עוד עדה כזאת.

אני לא מכיר.

אבל לליטאים, היו להם שאיפות מילדות,

והם מסרו נפשם. זה הם זוכרים.

כי הם מסרו נפשם לדעת טרו. לדעת טרו. כל השאס.

לדעת.

וזה החזיק שנשארת התורה, נשארה התורה, ברוך השם.

תראה היום כמה ישיבות יש, גם כן, בגלל הליטאים.

הרב מפונים ישראל ליטאי, הרב שחר היה ליטאי.

הרב סטייפלר היה לא ליטאי במקור, אבל הוא למד בליטא.

איפה הוא למד? הוא למד בנובטרק.

זאת אומרת.

ורב אהרן לב גם היה ליטאי מבריסק,

והרב מבריסק, מבריסק, והיו גאונים גדולים בליטא.

והם עכשיו מחזיקים את התורה.

ואתה תיכול לראות

בישיבות כמו ישיבת פונים וישיבת ליקבוד

וישיבת מיר

אלפים של אברכים יושבים ולומדים,

ואפילו שהפרנסה מאוד דחוקה.

אבל לומדים.

ויש כאלה שהשיגו השגות

שיודעים תורה, מחברים חיבורים.

מאיפה הידיעת התורה הזאת באה

מכוח משל ליטאים החזיקו בתורה.

וככה נשאר אנחנו, למשל, במרוקו.

לא מי ידע ש״ס. מי היה לו בכלל ש״ס?

איך? אפילו ספרים לא היו.

היה, אני זוכר, אני הייתי חוזר מהישיבה

לבית לעירנו.

ש״ס אחד היה בבית דין.

וסבא היה אף בית דין.

הייתי הולך לשם.

היה לו ש״ס ווילנה, הם חילקו את זה לבתי דינים.

כל בית דין חשוב נתנו לו,

ש״ס ווילנה הגדול.

אבל בבתים,

איפה תמצא ש״ס?

אין ש״ס, לא היה ש״ס.

טוב, זו שכחת התורה.

זו שכחת התורה.

אני לא אומר שלפני 200 שנה,

לפני 200 שנה היו גאונים בעירנו.

אור החיים הקדוש גם היה בעירנו.

לא שהוא נולד בעירנו, אבל הוא היה,

גר תקופה בעירנו.

הוא נלחם על זה שהיו אוכלים את ה...

אני ראיתי בעיניי.

כשהיה הרבה,

היו אוכלים את ההרבה.

זה מותר. הרבה, הוא לא צריך שחיטה אפילו.

לא שחיטה, לא זה.

היו הורגים אותם במכות

ומולחים אותם ואוכלים הרבה.

והוא היה אומר שזה לא ארווז, שמותר בספר שלו על יורד דעה.

והאורחיים היו עוד אחרים.

הוא לבד מביא.

פעילנו היו גדולים. גם טולדנוס

היו לנו גדולים.

גדולי הדור היו לפני.

אבל עכשיו, שכחת התורה.

אבל הליטאים,

ברוך השם, נשארנו לנו הליטאים עם הטורר שלהם,

והביאו אותם לארץ-ישראל ולאמריקה.

אמריקה הייתה שממה בתורה.

בא רב רון קוטלר,

הגאון הגדול, רב רון קוטלר, שהיה

עילוב גדול וידע ש״ס

וכל הזמן למד.

והוא בא ועשה מהפכה באמריקה.

יש עכשיו בלייקווד,

יש שם, אני לא יודע, כמה אלפים תלמידים, אברכים.

זה הכול מכוחו של רב רון.

והבן שלו, רב שניאו,

עכשיו הנכד אצל משמרי הוא מלכיאל.

יש שם,

זה מרשה ליטאים. אז הוא הרב מפוניביץ',

הוא לא עשה מהפכה בארץ,

שהקים ישיבה,

ישיבה שרצה להקים ישיבה של 500 בחורים.

והיו צוחקים ממנו.

בסוף

היה לו,

לא יודע, זה אחד גם כן אולי מפוניביץ',

מעיר פוניביץ' באליטא.

הרי הרב היה רב בעיר פוניביץ',

למה קוראים לו רב מפוניביץ'?

אז הוא התחרה איתו

על החלומות שאתה חולם לעשות 500 תלמידים.

ופעם הוא בא וראה את הישיבה, אחרי שברוך השם היו 300-400 תלמידים

בישיבה.

מזה, יצאו מפוניביץ'

הרבה ראשי ישיבות.

כמה ישיבות,

המון ישיבות,

ראשי ישיבה למד בפוניביץ'.

זה בזכות הרב,

זה הליטאים, הוא ידע מה זה תורה.

הוא היה גאון בעצמו, הרב מפוניביץ', היה עילוי גדול.

הוא,

זה הליטאים האלה, הם מעשי משמריהם.

הם החזיקו בתורה

של הקדוש ברוך הוא.

בשש,

בתלמוד בבלי,

בירושלמי,

וידעו את הכול, ברמב״ם משולען ערוך.

ואתה רואה רב דוד מקרלין, ידע בעל פה, הרב אפשין ידע בעל פה.

וזה,

הרב אז, סיפרתי עליו.

רב אברון

היה יודע כל השך

של ירודיעה לציף.

הוא היה רב.

בוולוז'ין עצמה הוא היה רב.

בעיר וולוז'ין הוא היה רב.

הוולוז'ין מתחלקת, יש נהר

שמחלק אותה.

אז יש,

כמו שיש וולוז'ין עילית, וולוז'ין תחתית.

הוא היה באחד מהם.

על כל פנים, מה שדיברנו, שיעקב אבינו,

הפטירה שלו הייתה

עם שלווה, עם שמחה.

אדם משלים תפקידו, יכול ללכת

לעולם האמת.

העולם האמת יותר טוב מכאן.

כאן זה עולם כולו מלא צרות וניסיונות.

כולו מלא צרות וניסיונות.

העולם הזה.

אבל העולם הבא זה מקום של התענוג,

מה שאומר המסילת ישרים בתחילת הספר שלו.

יסוד החסידות ועמוד העבודה הוא לידע

שהאדם לא נברא אלא להתענג על השם.

לא, למה ישים מבטו ומבטו.

והנה מה שאומרנו חז״ל הוא שהאדם לא נברא

אלא להתענג על השם.

ומקום התענוג הזה הוא העולם הבא.

והדרך להגיע למחוס עבצנו זה,

הוא העולם הזה.

ומה שאמרו חז״ל,

העולם הזה דומה לפרוזדור לפני,

והעולם הבא דומה לתרקן.

אז קן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס להתרקן.

העולם הבא יותר טוב.

יהיה רצון שנהיה ראויים להיכנס לעולם הבא

ושלא נראה פני גיהינו.

ולמות עם תשובה

ולמות במקום טהור.

לא בבית חולים,

עם האחיות ועם כאלה.

שיהיה במקום,

במקום כשר, מקום טהור.

אדם צריך להתפלל, חז״ל אומרים,

על כן יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא.

לעת מצוא, יש כמה פירושים, או מצוא זה אישה.

אדם צריך להתפלל שיזכה לאישה מזכה.

או מצוזת זה מיתה,

שאדם מתפלל שהמיתה תהיה בסדר.

אז אנחנו גם מתפללים שהקב' ברוך הוא יעזור.

א', שלא נמות בלא תשובה.

אני בכלל שראיתי על אחד מן האבות שלנו שאפילו ביום מותו הוא למד גמורה.

אז אני גם מצפה.

איך הרבי היה אומר לי,

הרבי הרב סוח היה אומר לי,

הייתי עולה איתו מן הבית לישיבה.

אם אתם יודעים איפה הוא היה גר ואיפה הישיבה עולים,

והיה קשה לו לעלות.

אבל הוא היה אומר,

תראה, אני הרי לא יודע מתי ללכת מקודם.

אולי, אולי אני אלך.

אז אני רוצה לפחות ללכת מתוך

סברו של רבי עקיבא יגן.

לדבר עם בחור בנגמור.

אני לא רוצה ללמוד סתם ככה.

הייתי פעם,

זה סיפור אישי,

הייתי פעם ב...

בירקון, על יד הריידינג.

הייתי הולך יום שישי קצת לנוח בים,

והיה שם מקום מסוכן.

זה מקום שיש מערבולות.

כשהירקון מתחבר לים,

זה מקום של מערבולות.

ואני נכנסתי לשם, ובאמצע ראיתי שאין לי אפשרות, אין לי כוח נגד המערבולות.

ואז אני הרמתי עיניי למרום.

אמרתי לה, הקדוש ברוך הוא, בראשו,

אתה רוצה לקחת אותי,

אבל למה במקום מבוזה כזה?

אני בים.

נגע אותי במקום תורה, במשיבה, בבית מדרש.

לא במקום מבוזה כזה.

גם הרבי אומר, אני רוצה שכשאני אמות, אמות מתוך

איזה עמקות של רבי עקיבא יגר, איזה סברה עמוקה של רבי עקיבא יגר.

לא למות מתוך דברים בטלים.

אז ברוך הוא ירחם עלינו ויזכה אותנו לכל הדברים הטומים.

אמן.

רבי יחנן הנה בנה הקשה אומר רוצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.

לפיכך חירבה להם תורה מזו שנאמר עומע בזמן הזה.

עבדי תורה וידיר.