"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם". אחר דבריו של שטן, אמר שטן לפני הקב"ה, רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקדיש לפניך? מיד "והאלהים ניסה את אברהם", נמצא כי אילו הקריב קרבן טרם הסעודה לא היה לשטן פתחון פה, אך כיון שלא עשה כך הצליח מעשה שטן ונגזר עליו להתנסות בנסיון העקידה. אמר לו הקב"ה אל השטן, כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו, כלומר שלא עשה את המשתה לכבוד עצמו אלא להרבות כבוד שמים ולפרסם את הנס ולתת תודה לה'.
ואמרו חכמים ז"ל, "וישם אותו על המזבח", עיני אברהם ועיני יצחק, ועיני יצחק בשמים, והיו דמעות נופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות. והנה יתכן מאד שלא מחמת אהבתו לבניו זלגו עיניו דמעות, שהרי ביטל כל אהבתו ונתדבק באהבת ה' בלבד, אלא שבדק ומצא כי הוא עצמו אשם, שאילו הקריב קרבן לא היה בא לידי מעשה זה. אעפ"כ לא נתעורר בליבו שמץ של חרטה על העבר, הוא הזדרז והתאמץ לעמוד בנסיון שבא לידו והנסיון נבע מאיזו פגימה דקה ביותר, אך הוא התעלה ועמד בנסיון.
מכאן אנחנו למדים כלל גדול בעבודת האדם, לפרקים נכשל אדם בענין מסוים כגון שאימץ את לבבו ונמנע מלעזור, והנה חלה אחד מבני ביתו ותולה הדבר באותו החטא, כיון שכך מחליט הוא לפזר ממון לצדקה ולמעשה חסד, אך חלילה להתחרט על העבר וגורמיו שגרמו לו לפזר עתה מממונו, אדרבא עליו לשמוח בחלקו שה' אינה נסיון לידו והשתדל לעמוד בו בכל כוחו. משל לשר גדול שפגע בכבודו של המלך ונגזר עליו דין מוות, והנה ניתנה בידו הזדמנות לצאת לחזית וללחום את מלחמת המלך, אין כל ספק כי הוא ישמח עלי גיל במלחמה הזאת, בתקוה שלא זו בלבד שיתקן את חטאו, אלא אף יזכה לעלות בדרגה בהוכיחו את נאמנותו למלך. כיוצא בזה בענייננו, כי החרטה על המכשולים דבר גדול הוא, אך במה דברים אמורים, שהוא בא לחזור בתשובה ומקבל על עצמו שלא ישוב לכסלה עוד, אך כשבא הנסיון לידו אין לך תיקון גדול מביצוע המעשה בשלמות.
היוצא מכל מה שלמדנו, שאפשר לעשות טעות והקב"ה יכניס אותנו לנסיון כדי שנוכל לתקן ואנחנו נבין שזה בגלל זה וצריך לשמוח על ההזדמנות שהקב"ה נותן ולעשות את זה בשמחה גם לתקן את העבר וגם לעלות בעוד מעלה למעלה בעבודת ה' בשמחה. יש דבר יותר רצוי, לא להכשל בכלל ולא נצטרך על זה נסיון.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....