---

"ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני" גדולתה של העקידה איננה בפעולת העקידה עצמה, אלא בהיקף של כל מהלך החיים. אין הנסיון מתייחס רק לפעולה הזו שנצטווה אברהם אבינו ע"ה לעצמו, אלא היה בזה נסיון ובחינה על כל הדרך של מסירות נפש בעד רצון ה'. דרך אשר נשארה לנו לדורות, וראיה לזה שהרי פעולת העקידה לא היתה תכלית ר צונו של ה', שכן לא יצא המעשה אל הפועל, ובכל זאת אנו מתפללים לזכור לנו אפרו של יצחק ולא אפרו של אילו של יצחק, כי אין כל נפקא מינא והרי זה כאילו הוקרב יצחק אבינו ע"ה ממש, מפני שהתכלית לא היתה הקרבת יצחק אלא בחינה של מסירות הנפש הכללית בכל חייהם של אברהם ויצחק.
ומטעם זה אמרו חכמים ז"ל, כשאתם זוכרים עקידת יצחק מעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, אילו היתה תכלית העקידה הפעולה עצמה כי אז אין לנו שום שייכות למעשה הזה, ואיך יזכור לנו הקב"ה ענין של אין לנו כל קשר מציאותי עמו? אלא על כרחנו שגם לפנינו יש נסיון העקידה, לא במעשה העקידה עצמה אלא בדרך העקידה ומסירות הנפש בעד רצון ה', ועל כן כשאנו משלימים את דרכינו ומזדהים עם דרך העקידה, דהיינו למסור את הנפש בתכלית לה' יתברך, מעלה עלינו כאילו עקדנו עצמנו ממש. וכיון שהיתה העקידה נסיון החיים של אברהם אבינו ע"ה, והוא נקט כל חייו בדרך זו, לכן בא הנסיון לבחון את דרכו, כמו שאמרו חכמים ז"ל שביקש הקב"ה מאברהם אבינו ע"ה, עמוד לי בנסיון זה, שלא יאמרו הראשונות אין בהם ממש, שאם לא יעמוד בנסיון יתגלה למפרע כי חסרה לו דרך העקידה כל חייו. אולם אם יעמוד בנסיון אין כל חידוש במסירות נפשו העכשווית בעת הנסיון, כי זו דרכו במסירות נפשו מקדמת דנא.
ולכן מצינו טענת השטן בענין הקרבן, כי באמת מפני מה לא הרגיש אברהם אבינו ע"ה שבעת שמחה גדולה כזו צריך להביא קרבן למקום? מפני שביטל בקרבו כל התקשרות עם יצחק, והראיה ממה שאמרו חכמים ז"ל ביום הגמל את יצחק, שגמלו מיצר הרע ל טוב, ובזה כבר השלים בפנימיותו את מסירות נפשו של יצחק לרצון ה', ויצחק עצמו הוא הקרבן גם בחייו, המסירות נפש בעד רצון ה' ועל כן לא היה הכרח להביא קרבן, ואדרבא, העדר הקרבן מוכיח על מסירות נפשו, ובאמת יצחק עצמו הוא הקרבן, אבל השטן לא רצה להכיר שהוא ניתק קשר עצמי עם יצחק, וחשב שהשמחה אינה נובעת מתוך הגמלו מרע לטוב ועל כן צריך קרבן להשלמה. אכן כשנסתבך אברהם אבינו ע"ה בנסיון, רואים כי הנסיון היה נורא מאד, כי מטבעו של אדם הנדרש לעמוד במסירות נפש מחשב את הענין בעבורו ומוסר את נפשו, והוא משקיט את עצמו מאז כשמוצא ענין נשגב במסירות נפשו, ככל שתוצאות הענין הן יותר נעלות בעיניו כן יקל עליו למסור את נפשו, מה שאין כן בנסיון העקידה של אברהם אבינו ע"ה, כל עיקר הנסיון בא לו מפני שלא הביא קרבן פר ואיל, והרי עומד כעת במצב כזה אשר בנו יחידו יצחק אשר בו יקרא זרע וכל העתידות הנשגבות נשענות עליו, צריך להיות הקרבן במקום פר, כלומר אילו היה מביא פר היה שומר על קיומו של יצחק, ומכיון שלא הביא פר צריך להביא את יצחק כקרבן תמורת פר, נסיון כזה הוא קשה מאד, כי לפי שכלנו אין בזה תוצאות חשובות במסירות הנפש, ועוד יותר קשה לסבול לקבל נסיון שבא כעונש ואינו נובע מנימוקים של מסירות נפש, ובפרט בעת שהחטא דק והעונש כל כך קשה, כי חסרה בו רוח חיים של מסירות נפש, כל מעשה העקידה נובע ממכשול ובא בתור עונש, ואין כאן התנדבות עצמית למסירות נפש. ובהיותו עומד במעשה העקידה היה הנסיון עוד יותר קשה לאור דברי חכמים ז"ל, שאמר אברהם אבינו הואיל והתחלת על רביעית דמך יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתך, קודם טען השטן השה לעולה ולא יצחק לעולה, ואברהם אבינו השיב לו כך ענשו של בדאי שאין מאמינים לו, ואילו עתה ידע שמזומן לו קרבן אחר, אז אם כן מה נסיון בעקידה?
אך לפי דברינו, שכל עיקר העקידה היתה לברר את דרך חייו בפועל ומפני זה לא היה צורך למעשה העקידה ממש, נמצא כי מצד אחד צריך להביא קרבן ומצד השני אין צריך, וגם ציווי ה' על העקידה משתמע לתרי אנפין, אלקים יראה לו השה לעולה בני, מן הצורך שתהא עולה, אבל מי ישמש עולה? על זה נרמז מצד אחד השה לעולה, ומצד שני לעולה בני, כל הענין עמד להכרעתו של אברהם אבינו ע"ה בעצמו, אם יהיה מושלם בפנימיותו שיהיה לעולה בני, אז יוכל להיות השה לעולה, אבל אם לא - אז יהיה מוכרח להיות לעולה בני. ועל כן זלגו עיניו דמעות, כי ידע בבירור שאם יתעורר צורך לקיים למעשה את העקידה הרי זה בגלל חסרון פנימיותו, לו היה שלם במסירות נפשו כי אז לא היה צריך לזה, והיה מחליף לו הקב"ה שה לעולה תמורת יצחק, כי העיקר צריך להיות כאן קרבן או פר או יצחק, וכיון שלא הביא קרבן פר ביום הגמל את יצחק גרמה טענת השטן להביא את יצחק לקרבן, ומפני מה לא הביא באמת קרבן? מפני שחשב שיצחק עצמו הוא הקרבן, ומעתה תבוא הבחינה, אם אמנם מסור הוא בפנימיותו ושלם במסירות נפשו על עקידת יצחק, החלפת הקרבן בפר או איל תוכיח, ז"א אם יקבלו ממנו את האיל במקום יצחק סימן שהוא עמד בנסיון, או שמא לא יזדמן לו פר או איל ואות הוא כי אינו שלם במסירות נפשו, כי הקרבן שלא הקריב אז יצטרך להקריב עכשיו את בנו, ולכן צריך להביא את יצחק דוקא. הוא בכה לגודל תביעתו על חסרון מסירות נפשו, ובזה יובן מה שאמרו חכמים ז"ל, שהשטן טען למחר יאמרו שופך דמים אתה, ואכן אם כל מעשה העקידה נובע מחסרון פנימיותו הרי הוא בזה שופך את דמו של יצחק כי אילו תיקן את עצמו במסירות נפש כי אז היה נשאר יצחק קיים, ותמורתו היה קרבן פר ואיל, על כן התפלל אברהם אבינו ע"ה מאין יבוא עזרי, כי עמד במצב מסובך מאד, ממה נפשך, אם יחשוב שיתרצה לה' יתברך תמורת איל כי אז יש פגם במסירות נפשו ואז הוא עשוי חלילה להתחייב ההיפך, הן בפנימיות והן במעשה אשר שניהם להפסד. ואם יחשוב כי המעשה מוחלט בלי שום תמורה וצריך לעקוד את יצחק, שמא יתחייב חס ושלום בשפיכות דמים הנובעת אי השתלמותו שהוא לא השלים את עצמו, אז מאין יבוא עזרי שתהיה פנימיותו שלמה וייווכח שהוא מרוצה לשמים בלי שום טענה, לא מטענת השטן בענין הקרבן ולא מהטענה של שפיכות דמים.
על זה השיב, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, כשם ששמים וארץ הם כוחות נפרדים ואינם סותרים זה את זה, כן הוא יקיים "ואני בתומי אלך", להשלים מצות ה' בלי חשבונות והיקפם מצד האמת ויישאר בתמימותו, וזה יציל אותו מכל צעד נפתל, הוא מסובך ברעיונותיו וגם האיל מסובך, השטן העומד לשטנו מסבך את האיל, בכדי לקיים את העקידה בפועל. דרכו של אברהם אבינו ע"ה היתה איתנה ובטוחה, אבל כדי לברר את המציאות לבל ייכשל חס ושלום בשום צד, היה זקוק לעזר מעם ה'. "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". זה היה המבחן הגדול של אברהם בענין זה.
שואל הגאון מוילנא, כל הדרך השטן בא ואומר לו כל מיני רעיונות, תשמע, אתה כבר במצב שאתה לא מפוקס כל כך ואתה הולך לעשות שטויות ולהרוג את הבן שלך ויש לך הבטחה ואתה משחית את זרעך וכו' ומה יאמרו לך ותפסיד את כל העבודה שלך ואת העמל שלך ובלבל לו את המח כל הדרך, והוא אמר לו אתה בדאי, אתה שקרן הרי, ואתה יודע מה שכרו של בדאי, לא מאמינים לו, כמו דורעי לא מאמינים לו, לא מאמינים, לכן לא מאמין לך שתוק שתוק לא רוצה לשמוע לך, אז הוא הלך ליצחק גם הוא אמר לו אותו דבר, עזוב בחיאת אני ואבא מסתדרים וילכו שניהם יחדיו, הכל בסדר. אז כשהמלאך אמר לו אברהם אברהם, אל תשלח ידך את הנער, מה פתאום הוא שמע לו? אולי זה השטן? מה פתאום הוא שמע לו? למה הוא ראה את האיל, אז מה הוא ראה, מה הוא ראה, הוא ראה את האיל מסובך, אם האיל מסובך זה לא מהשטן, כי אם זה היה מהשטן אז הוא היה מזומן לו, בא לו ככה הלו, שחט אותי, כמו שהנהר בא לו פתאום, כמו שהזקן הזה השטן בא לו כאילו ופתאום נותן לו עצות ושואל קושיות השטן הוא מזדמן בקלות, בחינם, אבל מה שבא בקדושה זה תמיד מסובך, כשהוא ראה שהאיל מסובך הוא ידע שזה מהקדושה אז לכן הוא נאות להפסיק את העקידה, ככה מסביר הגאון.
אז ז"א רואים מפה רבותי שהמבחן הגדול בזה זה היה מסירות הנפש עד הסוף, האם הוא הולך עם זה עד הסוף, והיה לו מקום להתבלבל. בשיעורים קודמים אמרנו שכיון שה' לא ציווה אותו ממש אלא אמר לו קח נא, בלשון בקשה, קח נא את בנך, אז היה מקום שיחשוב אברהם אבינו שאולי הכוונה שה' אומר לו בשיקול דעת שהוא לא ישתגע באמת לעשות, ז"א המטרה היא שאפילו שהוא שומע הוא יכוון לדעת האמת של ה' שהכוונה לא לעקוד. היה לו מקום מפלט כזה לחשוב גם הפוך, הפוך לגמרי ויותר בטוח ויותר ברור, כן, אבל מה שקופץ לך יותר קל סימן שאתה נוטה גם לשם, מה שאתה נוטה גם זה הגאון לימד אותנו, כשיש לך שתי החלטות, אחת קשה לך ואחת יותר קלה לבצע, הקלה שיותר קל לבצע זה מצד הסתרא אחרא בד"כ. למה כי אתה זורם לכיוון ההוא, מה שקשה לך כל דבר שבקדושה הוא צריך להיות קשה. אז ההחלטה טיפה יותר קשה, ממילא אם אתה לא יודע ואין לך מקום לשאול ואין לך מקום לברר מסתבר שהצד שיותר קשה הוא הצד היותר נכון.
בכל אופן אברהם אבינו עם כל החשבונות שייצגנו בשיעורים האחרונים וכל מה שיש עוד ומה שדיברו כל החכמים, עמד בנסיון הזה שבו הוכרע מעמדו של אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים שממנו תצא האומה הישראלית שתהיה מסוגלת לעמוד בכל הנסיונות גם בשקרים של ש"ס, ולהתחבר אל האמת באמת.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...