רמת החסד של התורה | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
וייקח בן בקר אחוותו וייתן אל הנער וימהר לעשות אותו
מידת החסד
השכל מחייב גם בלי ציווי של התורה
ולמה ציוותה התורה עליה?
אלא שהחסד של התורה שונה לגמרי מאותו החסד שהשכל מחייב.
השכל האנושי
מחייב להרגיש את צער חברו,
את עוניו,
חלישותו,
ולהשתדל להיטיב עמו.
אבל התורה דורשת מאדם
לא להסתפק בחיוב הזה,
אלא להרגיש בצער חברו
מה שחברו בעצמו איננו מרגיש
ולהיטיב עמו אפילו בזה,
בצער שהוא לא מרגיש.
כי בתוך תוכו, בעומק ליבו,
יש יסוד להרגשת החסרון הזה.
הרגשה עמוקה כזו
מחייבת כל איש ישראל להרגיש אותה
ולהשתדל להיטיב לחברו לפי המידה שהיא מחייבת.
כי גם הרגשות האלה,
חלק מהחיים הם ה...
פעם סיפרתי,
שנים ראשונות היה לנו עוני,
ידוע.
ואחרי זה בא העניין של הקלטות, כמו שסיפרנו.
היינו עושים בסייעתא דשמיא הרבה מאוד כסף כל ערב.
יום אחד באתי לאשתי ואמרתי לה, בגלל שאת אישה טובה,
אני נותן לך
לא זוכר אם זה היה מאה, כן, מאה נגיד, מאה שקל.
מאה שקל?
מאה שקל היינו קונים קניות לשבוע.
מאה שקל.
אה, קיבלת את זה יפה?
עוד מאה שקל.
אה, אחי,
הרחבת הפה והחיוך.
אחרי זה, או, יפה,
עוד מאה שקל.
לאט תצחק עליי.
אמרתי לה, לא, לא, ברצינות.
מה, את לא מאמינה?
הנה, עוד מאה שקל.
וככה שחררתי לאחד אחרי השני.
אתה רואה,
אין גבולות, כי זה לא בהשגה,
כאילו, לא היה דבר כזה. אתם מנשנים, אין דבר כזה, אתה לא רואה דבר כזה. פתאום, צ'יפ, צ'יפ.
היה פה מישהו, גם כן,
עשינו לו מסיבה, הוא היה עובד בשופר, וזהו.
עזב.
לפני שעזב, היה בחור טוב,
אז עשינו לו כל מיני דברים, וזה, וזה, וזה.
ובסוף אמרתי לו, אני אישית,
הייתי מרוצה מאוד ממך, וזה פה ושם, אז אני רוצה לתת לך, בעזרת השם, אלף שקל.
איך הוא היה מבסוט, הרב נותן לי אלף שקל.
אתה כל כך מבסוט, אז אני אעביר לך עוד אלף שקל.
יוצאתי מפה עוד אלף שקל.
ואחר כך הוא היה מבסוט, אמרתי לו, אה, כל כך מבסוט, נראה לך עוד אלף שקל. מכל צד יוצאתי לו,
עשר אלף שקל, הבאתי לו, הוא לא האמין, לא האמין, לחם חבילה, ככה,
מבסוט.
אדם אפילו לא יודע שחסר לו עד כמה חסר לו. אתה צריך להרגיש כמה חסר לו.
הוא חושב שבאלף הוא כבר מבסוט.
הוא לא יודע שבאלפיים הוא יהיה עוד יותר מבסוט ובשלוש עוד יותר וכן הלאה.
זה מה שכתוב פה, להשתדל להיטיב לחברו לפי המידה שהיא מחייבת,
כי גם הרגשות האלה הן חלק מהחיים.
מעשה ברבי יוחנן בן מטיה שאמר לבנו,
צא ושכור לנו פועלים.
הלך ופסק להם מזונות.
כשבא אצל אביו, אמר לו, בני,
אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך שהם בני אברהם, יצחק ויעקב,
אלא צא ואמור להם על מנת שאין לכם עליי אלא פת וקטנית בלבד.
אם אתה לא תגיד בדיוק מה אתה מאכיל אותם, אתה מתחייב להאכיל אותם כמו שלמה.
מה זה הדבר הזה? פסקת להם מזונות בלי להגיד מה.
אל תדאג, תבוא,
נכין אוכל, יהיה אוכל, אל תדאג. אם אמרת ככה,
כמו שלמה אתה צריך להכין.
למה? בני אברהם, יצחק ויעקב.
הפועלים האלה שלא טעמו עושר מימיהם, ורובם עניים בני עניים הם.
אם יש להם לחם צר ומים לחץ,
שמחה גדולה היא אצלם.
מספיק להם את זה.
לאנשים האלה, אם אתה נותן סעודה כשלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך.
דרישה יותר גדולה יש להם בעניין מזונות.
דרישה שגם שולחן מלכים אין בכוחו למלא.
זאת אומרת, בתוך-תוך היותם.
זה מה שהם רוצים, רק לא מעלים על דעתם.
אתה רואה שאם בן אדם פתאום מתעשר,
הוא לא נשאר באותה רמת חיים.
פתאום הוא מתפרע ומתחיל לקנות ולעשות וזה הכל מה שאפילו בחלומות שלו לא היה.
למה?
רואים שהדרישה הייתה בפנים,
אבל מכוסה.
אפילו הוא לא מודע עד כמה הוא רוצה.
האם יודע פועל כזה שמגיע לו כזה דבר להאכיל אותו כמו שלמה המלך בשעתו? ודאי שלא.
מרחק גדול מבדיל בינו ובין ידיעת ההרגשה הזאת.
אבל התורה מרגישה אותה עד העומק
ואומרת עליו שסעודת שלמה אינה נקראת מזונות אצלו.
ואם הבן שלו פסק עימה אם לתת להם מזונות, מוכרח לחזור ולומר להם שאין להם עליו אלא פת וקטנית בלבד.
עומק ההסתכלות של התורה בנפש האדם וברגשותיו נותן מקום לחסד של התורה,
מה שאין בשכל אנושי שום מבוא בו.
חסד כזה מצינו אצל אבותינו הקדושים שקיימו את כל התורה עוד לפני שניתנה.
הגמרא אומרת
שהסעודה של אברהם אבינו הייתה עדיפה משל שלמה המלך.
בבא מציעה פ״ו
ומתרץ שם
שלושה שברים לשלושה גברים.
למה לא מספיק?
אחד, למה צריך שלושה?
אמר רבי חנן בר רבא לאכילן שלוש לשונות בחרדל.
ואלו אורחים שנדמו לו כערביים,
האם לא תספיק להם חמאה וחלב
בבשר?
מספיק.
אבל אברהם אבינו מצא לנחוץ להמציא להם גם עונג בסעודה,
מה שלא היה בסעודת שלמה בשעתו,
והאכיל לכל אחד לשון בחרדל.
להמציא עונג כזה זה תוצאה ישרה מעומק ההסתכלות בנפש האדם והרגשותיו.
נפש שנחצבה משמי מרום,
אין קץ לעשירותה ועומק דרישותיה.
ובכן,
אין האדם רשאי להגביל את רוחב הלב הזה,
אלא אדרבא חייב להעמיק ולחפש את מצפוניו ולגלותם.
חוב על האדם לנחל את האבק
שנצבר עליו מהמצבים השונים,
מהשפעת חיי הפשטות של הסביבה שהוא חי בתוכה.
וזו עבודה רבה לגלות נסתרות אלה.
רק המון פתגוג יכול לפענח נעלמות כאלה.
לפעמים
המה גם ירושה של הרבה דורות.
ואם ביכולתו של אברהם לענג אנשים בעונג יותר גדול מסעודת שלמה בשעתו,
הלוא חובה עליו למלא את הדרישה העשירה
של הנפשות האלה.
אם יש לו יכולת,
זה מה שהוא צריך לעשות.
תארו לכם ששלמה היה מאכיל לכל אחד לשון, לשון. כמה שברים, כמה, אתם יודעים כמה אכילו על שולחנו?
אלפים
מכל העולם היו באים לשמוע חוכמתו.
אהבת חסד של אברהם אבינו נפלאה היא ביותר.
כשאנו מעיינים
באיזה מצב
היה עז, חולה,
מסוכן,
עד שהקדוש ברוך הוא צאיחמה מנרתיקה לא לטריחו,
אבל אהבת החסד של אברהם לא הניחה לו להיות יום אחד בלא אורחים,
ולא פטר עצמו בתחנת אונס.
ושולח את אליעזר, לך תסתכל בחוץ, תראה אם אתה מוצא מישהו.
אמר העבד הזה, אין לי אמונה בו.
על מי הוא מדבר? על עבד שדולה ומשכם תורת ריבו לאחרים.
למה אין לו אמון בו?
כי הוא לא מוצא אורחים.
אז יצא הוא בעצמו לחפש.
איך לא מצא את האורחים?
לא המתין שהאורחים יבואו אצלו,
אלא רדף אחריהם. המציא להם פתחים מכל צד, שלא יצטרכו לפסוח פסיחה יתרה סביב ביתו.
פתח את האוהל מארבעה כיוונים.
שלח שלוחים אליהם. הלך בעצמו לחפש.
באיזה זמן?
בשעת סכנה.
שהוא פטור מעשיית חסד.
אבל אהבת החסד שלו הציקה לו כל כך.
עד שראה הקדוש ברוך הוא בצערו מה שחסר לו,
שאין לו עם מי להיטיב,
ושינה בשבילו סדרי בראשית,
והמציא לו מלאכים בדמות האנשים,
כדי שיטיב עימהם.
זו מדרגת אהבת החסד של אברהם אבינו.
חסד של תור הזה.
ומה שמפליא ביותר,
מה שאמרו שם, כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו,
עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו.
וכל מה שעשה על ידי שליח,
עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח.
נראה כאילו הייתה גם איזו תביעה על אברהם.
מה התביעה?
למה לא עשית את הכל בעצמך?
למה יוקחנה מעט מים
על ידם ולא על ידך?
גם במצב סכנה כזה שהוא פטור,
וכמעט אסור,
אבל אם עשה בעצמו,
אז היה לו לעשות הכל.
אתם שומעים? יש פה עוד תביעה.
כמו נוח.
נוח עשה חסד שנה שלמה,
מאכיל אותם יומם בלילה.
פעם אחת אחר לאריה נתן לו מכה, עשה אותו נחה.
מה, אבל אני פה בהתנדבות, בלי משכורת, בלי כלום.
כן, גם אם אתה מתנדב, צריך לעשות כמו שצריך,
לא לאחר.
עולם חסד ייבנה.
השם ממציא לנו לכל אדם ולכל בריאה בעולם
את המזון בעיתו.
בעיתו.
זאת אומרת, כל אחד לפי דינו,
ככה ממציא לו הקדוש ברוך הוא את מזונו בעיתו,
לא מאחר.
על חסד של תורה כזה אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי.
חובה של איש ישראלי להשלים מעשיו ולהיות שלם,
כמו שהשלימו אבותינו הקדושים את עצמם.
חובה להכיר את הדרישה שלב חברו היא יותר עמוקה.
דרישה שאין חברו יודע ממנה אפילו בכלל,
ולא מרגיש אפילו בחסרונה.
דרישות כאלה צריך אדם להכיר אותן, למלא אותן בכל גודל יכולתו.
פעם בא עני לרבה,
דפק בדלת,
ראה אותו, הכניס אותו.
אמר לו, במה אתה אוכן?
כן. אמר לו,
ביין ישן
ותרנגולת מפותמת.
אז הוא אמר לו, אני יש לי להאכיל אותך בעדשים, אני מתגלגל בעדשים.
אבל אתה לא חושב שאתה מטריח את הבריות? כאילו, אתה לא מגזים?
כאילו, אתה רוצה שיאכילו אותך זה וזה?
הוא אומר לו, למה אני אוכל משלך?
פותח את ידיך ומשביע לך על חי רצון.
עד האחי ואחי, תוך שהם מדברים, פתאום מגיעה אחותו של ראבה,
ומה הביאה?
יין ישן ותרנגולת מפותמת.
אמר לו, נעניתי לך.
אין לי מה לדבר,
חביבי.
הקדוש ברוך הוא שלח לו עד הבית של ראבה.
אחותו לא גרה בשכנות.
אם היא גרה בשכנות, מה פתאום היא באה עכשיו עם יין ועם תרנגולת מפותמת?
בטח הייתה מרחק גדול. אז כמה ימים היא יצאה כבר קודם בשביל להגיע בזמן, לתת לו את הסעודה בזמן.
אתם שומעים דבר כזה?
אם אדם ירד מעוניו,
ירד מעשירותו ונהיה עני,
מה הדין שלו?
שצריך מה לעשות איתו?
לפי המעמד שהיה לו, לתת לו, כן?
אז מה?
אם היו רגילים לרוץ לפניו,
היה עשיר שירד מנחסיו, היו רגילים לרוץ לפניו?
צריך לרוץ לפניו, לפני הסוס, לרוץ.
ככה עשה הלל, עם אחת עני,
שירד מנחסיו ורץ לפניו. הלל, הלל, רץ לפניו, לקיים.
אז זאת אומרת,
מידת החסד שהתורה תובעת מאיתנו,
זה לא בשכל הקטן שלנו,
במושגים של החברה הישראלית.
לעילא ולעילא, לאין שיעור.
וגם,
אתה תהיה מלאך.
כלפי אנשים תהיה איש.
אז חיברנו את שני השיעורים ביחד, יש לנו על מה לעבוד מעכשיו, שבת שלום.