אברהמי או סדומי | הרב אמנון יצחק שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בתחילת הפרשה, פרשת ויירה,

יושב אברהם אבינו זקן וחולה ביום השלישי למילתו.

יושב בפתח האוהל ועיניו צופיות.

מחכהו לאורחים שיבואו,

שיוכל לגמול עימם חסד גשמי ורוחני,

להאכילם, להשקותם

ולהודיעם אמונת אלוהי עולם.

ואז,

ויירה אליו אדוני,

זוכה לגילוי שכינה.

אומרים על כך במדרש בראשית רבה ממזן, יג',

שכאשר נצטווה אברהם אבינו למול את עצמו, אמר,

עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי.

תאמר, משמלתי אינם באים אצלי.

זאת אומרת,

עד שלא מלתי אז אנשים עוד היו באים ונכנסים

ומוכנים להודות שיש בורא לעולם וכו'.

אבל תאמר,

משמלתי אינם באים אצלי.

יכול להיות שהם לא יבואו אצלי יותר, יגידו, מה,

אני בסוף אוכל אצלו, עוד יעשה לי ברית מילה?

לא יבואו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

עד שלא מלת,

היו בני אדם ערלים באים אצלך.

עכשיו, אני בכבודי בא ונגלה עליך.

זהו שכתוב, ויירה אליו אדוניי.

זאת אומרת, לפני המילה

לא נגלה,

אבל מרגע שהוא מל, היה תמים, נגלה אליו השם.

תאמר על הדברים האלה רבנו אלשיך הקדוש,

זכר צדיק וברכה, בלשונו הזה, והוא אומר,

הנה ראוי להעיר מה ראה על ככה, אברהם, לטעון נגד מאמרו יתברך.

מי שלא פצה פיו באמור אליו,

אדוני,

קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת את יצחק ועלהו לעולה,

ולא אמר לה שם, הלא אתה אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע,

ולא הקשה קושיות,

ולקח את הבן לעקדה,

איך בציווי הזה ביקש טענה להיפטר?

שאלה עצומה,

אך לפני שנענה עליה נקדים שאלה נוספת.

מה היה ייחודו של אברהם אבינו?

לפני שנשאל את השאלה,

אני אעלה פה דברים שעלו ככה

הרי כשאברהם אבינו הלך לעקוד את בנו הייתה בדיוק אותה שאלה.

האם אנשים עוד ירצו להתקרב אליו, אחת ששוחט את בנו?

מה יותר גרוע, אדם שוחט את בנו או אדם שמל?

שוחט את בנו.

והוא אמר לא לשחוט את הבן,

לא לשחוט את הבנים.

והוא הולך לשחוט.

אז הוא מקיים את מצד הבורא. מה פה הוא שואל?

אם אני אמור לי, יבואו עוד אותם עוברים ושבים וירצו לאכול אצלי?

למה פה,

למה פה כאילו השאלה היא שאלה ובחקדה היא לא השאלה?

האנשיך הקדוש אומר שראוי לשאול איך יכול להיות שהוא לא פצה את פיו שמה,

והיה לו טענה לומר,

כן, כי ביצחק יקרא לך זרה.

והוא לא אמר זאת,

והיה יכול להיפטר כאילו.

ולמה לא אומר על שחק הקדוש את הטעם שאני אמרתי עכשיו?

ששם היה יותר קשה מאותה טענה ממש.

ומה התשובה של הקדוש ברוך הוא?

שהקדוש ברוך הוא משיב לו, עד עכשיו

היו ערינים באים אצלך,

עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך.

אז מה, אז כאילו השם אומר לו, תוותר כאילו על הערינים שבאים אצלך,

ועכשיו אני בא אצלך וזה מספיק, ולא צריך את כל העבודה שאתה עובד וכולי וכולי.

מה השאלה?

מה התשובה?

וכולי. יש לי איזה תירוץ שאני חושב להגיד, אז אני אגיד אותו כבר עכשיו.

השאלה היא אותה שאלה,

אבל

שם, אצל אברהם אבינו,

זה מראה את גודל מסירות הנפש,

שאדם נתבע לקיים את רצונו להתברך. עד היכן צריך אדם לגלות אהבתו ויראתו לקדוש ברוך הוא?

אבל לא כל אחד יידרש לזה.

ואם בן אדם גם לא יגיע למדרגה הזאת עד הסוף, עד הסוף, אז זה לא אומר שהוא כבר לא,

לגמרי לא בסדר.

אז הוא לא אוהב בדרגה הגבוהה ביותר.

אבל פה,

כשבן אדם צריך למול, זה כל אחד צריך למול.

וזה לא דבר כל כך ברור, זה דבר חדש בעולם, שצריכים למול.

לעשות ברית במקום רגיש וכולי וכולי, זה לא כל כך פשוט.

אז יכול להיות שיהיו אנשים שזה יפריע להם ולא ירצו יותר להתקרב אל אברהם, ממילא לא יתקרבו לאמונה ויהיה הפסד גדול לעולם.

ואי אפשר יהיה לחנך את העולם באמונה.

אז מה עונה לו השם?

עונה לו השם, עד עכשיו היו בהם ערלים אצלך,

ועכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך.

זאת אומרת, עד עכשיו לא זכית בלי ברית

שאני אגלה אליך.

בגלל שאתה היית ערל והם היו ערלים,

אז אתה לא זכית.

אבל עכשיו שאתה זכית,

זה לא אומר שיפחת,

אלא הפוך.

יבואו עוד יותר.

למה יבואו עוד יותר? כי עם ברית אדם זוכה לגילוי שכינה.

ואז ממילא אותות ומופתים,

אתה יכול לעשות דברים גדולים וכולי וכולי, ואז יבואו עוד יותר ועוד יותר, כי אם השכינה נמצאת איתך,

אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.

אז יכול להתקדש עם שמיים עוד יותר.

ומי לא ירצה שיהיה לו גילוי שכינה.

ואם הברית מעכבת, אז אדם לא יוכל לזכות.

אז לכן אפשר שזה הטעם שהוא אומר לו, אני בכבודי בא ונגלה עליך, זה לא הפסד.

וזה לא ימנע.

אלא יראו הפוך.

שעד עכשיו עם כל המדרגה הגבוהה שלך.

לא היית ראוי עדיין לגילוי שכינה,

ואחרי שאתה מעל,

אתה ראוי לגילוי שכינה.

זאת אומרת, זה מראה לא רק שהעבודה שלך נכונה,

אלא שזה חותמת.

בחותם ברית קודש זה אתה זוכה לגילוי שכינה.

אז ודאי שאנשים ירצו. אם אנשים רוצים להתקרב לצדיק,

וזה נחשב אצלהם דבר גדול, שהם זכו להתקרב לצדיק.

אז אם הם יודעים שהצדיק שכינה מצויה אצלו בגלל שהוא עשה כך וכך,

אז ודאי שאחרים ירצו גם כן.

לא רק שיכולים להיות צדיקים,

יכולים גם לזכות לגילוי שכינה.

אז ממילא זה לא יהיה הפסד.

ככה אני רואה לתרץ.

בכל אופן, השאלה ששאל

על שייח הקדוש, בואו נשמע שאלה עצומה,

אך לפני שנענה עליה נקדים שאלה נוספת.

מה היה ייחודו של אברהם אבינו?

במה הוא זכה להיות לאבי אומת הנצח?

הרי היו לפניו גם בדורות צדיקים קדושים ואפילו נביאים.

נוח, שם ועבר.

ולדברי המדרש, האבות הקדושים אף למדו בישיבה שלהם. אברהם יצחק ויעקב למדו אצל שם ועבר.

מדוע לא זכו שם ועבר וזכו אבות?

רבנו הרמב״ם,

זכר צדיק וברכה, ענה על כך בתחילת עלקות עבודה זרה בספרו הגדול.

כיוון שהכיר אברהם את בוראו,

התחיל להשיב תשובות על בני עירו.

אתם שומעים?

הוא הכיר את בוראו, לא הכיר אותו לעצמו. ברגע שהוא הבין שיש בורא לעולם, הוא הלך להפיץ

את הדבר לכולם, התחיל להשיב תשובות על בני עירו.

ולערוך דין עמהם.

נכנס איתם

וטוען ונטען.

ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה.

ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם

שאין ראוי לעבוד אלא לאלוהי העולם.

דיברנו בעבר, שובר צלמים זה לא דרכיה דרכי נועה, מה אתה שובר את הטלוויזיות בשביל מה אתה, זה לא דרך נוביה.

תעשה רגע, תוכל להמתין ב-2020 גונגו?

אבל הנה, אתה רואה?

אברהם אבינו

שובר

אם אדם לא עוקר את הדרך שהוא נמצא בה, את השיטה הלא נכונה,

זה לא עובד.

אדם מתפעל.

שיבר את הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא אלוקי עולם.

לפני מספר ימים נתתי הרצאה בראש העין, היה שם איזה

פולחניסט אחד

שילד רצה לשבור את האייפון שלו.

אז הוא אומר זה פולחן, זה פה, זה שם.

זה פולחן. זה פולחן, בדיוק.

עצם זה שהוא פולח לאייפון ולאינטרנט ולכל הדברים האלה,

ילד,

לומד בישיבה, אני יודע, בתלמוד תורה,

ופולחן הוא אומר,

תראה מה אברהם אבינו עושה, הוא שבר את הפולחנים,

הוא שבר את הצלמים,

הוא שבר את זה, זה פולחן.

צריך לבדוק אם הוא מזרע אברהם.

וראוי לאבד ולשבר כל הפסלים,

למה?

שלא יטעו בהם,

שלא יישאר דבר שיוכלו לטעות בו.

אז הוא שיבר את הצלמים והתחיל להודיע לעם

שאין ראוי לעבוד אלא לאלוהי העולם,

וראוי לאבד ולשבר כל הפסלים שלא יטעו בהם.

וזה פסל שלא מדבר,

באייפון מדבר ומראה,

וואי וואי.

כיוון שגבר עליהם ברעיותיו,

ביקש המלך

נמרוד להורגו,

ונעשה לו נס,

יצא לחרן.

עשה לו נס, שניצל מעור כשדים, וייצא לחרן.

והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם,

ולהודיעם שיש אלוהי אחד

ולא ראוי לעבוד, אין עוד מלבדו.

והיה מה ללך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר,

ומממלכה לממלכה,

עד שהגיע לארץ כנען,

שנאמר ויקרא שם

בשם אדוני אל עולם.

עד שנתקבצו אליו

אלפים ורבבות,

והם אנשי בית אברהם,

ושתל בליבם העיקר הגדול הזה.

ביקשה רבנו הראבד,

זכר צדיק ברכה, וטמא אני,

שהרי היו שם שם ועבר, איך לא היו מוחין?

איך הם לא מחו באלה שעובדי פסלים, וכולי וכולי?

למה לא הציגו בפניהם את האמת כמו אברהם אבינו?

תרץ על כך מרן הבית יוסף,

זכר צדיק וברכה, בכסף משנה.

שם ועבר היו מודיעים דרך אדוני לתלמידיהם.

הם היו ראשי ישיבס.

ראשי ישיבה.

אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם.

ועל כן גדלה מעלתו ביותר.

על כן גדלה מעלתו ביותר.

וממנו יצאה האומה הישראלית.

כלומר,

שם ועבר אומנם לא הסתגרו בביתם

ולמדו לבד.

הם עמדו בראש ישיבה, נעלה,

אבל הם לא ירדו לעם.

יום אחד בעיר זאת ויום אחד בעיר אחרת ויום אחד בחוץ לארץ ויום אחד פה ויום אחד פה בשביל

לקרב את העם לאמונה.

הם לא כינסו עצרות,

הם לא עוררו המונים.

ואילו אברהם אבינו את עצמו היה מוכן

להשליך לכבשן האש.

היה מוכן את בנו לעלות לעולה.

היה מוכן את תלמידיו

לגייס למרדף אחר ארבעת המלכים.

אבל כשנצטווה למול

וחשש שהמילה תרחיק מביתות הרחוקים כליל את עוברי האורח,

נרעש.

ריבונו של עולם טען, מה יהיה עם זיכויי רבים?

מה יהיה על הפצת האמונה בקרב רחוקים?

זו הייתה גדולתו של אברהם אבינו וגדלותו.

זה היה סוד ייחודו ובחירתו שבחר בו השם מכולם.

יש משל נפלא

של הגאון רבי אברהם הכהן, זכר צדיק לברכה, מספקס שבתוניסיה.

משל הוא כך.

עובד חברת חשמל,

ישב בחדר המכונות הענק

ועיין בספר.

התפקיד שלו לפקח בחברת החשמל על כל החשמל,

והוא יושב בחדר המכונות

ומעיין בספר.

לפתע קרסה המערכת.

כל המחוז שקע בעלטה.

מכשירי החייאה

פסקו מלפעול בבתי חולים.

מעליות נתקעו בבתים.

אנשים כשלו ברחובות החשוכים.

גנבים צהלו בשמחה.

יש לקום ולהרים את המתג שקפץ.

מיהר העובד.

גישש.

מצא את המגירה.

פתח אותה.

הוציא פנס כיס.

הדליק.

והמשיך לקרוא בספר.

דיו.

יש לו אור.

הוא יכול להמשיך לקרוא.

למה יטרח עבור אחרים?

להרים את השלטר.

שהשתחררו המעליות.

שימשיכו לחיות.

שלא יפלו אנשים.

שיימנע

העבודה מהגנבים.

מה לו ולזה?

הוא קורא בספר.

יש לו ספר.

מספיק לו.

לא זו דרכו של אברהם אבינו.

אלה שדואגים לקרוא רק הם בספר,

ודואגים שהאור יהיה רק להם,

ושכל העולם יהיה בחשיכה ובעלתה מאור התורה.

אלה בדיוק כמו הפועל של חברת חשמל בתוניסיה.

לא זו דרכו של אברהם אבינו.

חוב מוטל עלינו.

חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, אברהם, יצחק ויעקב.

חייב לשאול עצמו מה עשו אבות העולם שכך חשק בהם אדוני.

השם חשק בהם בגלל עיסוקם בזיכוי הרבים

בהבאת הרחוקים אל האמונה.

והחוב מוטל עלינו כולנו לעסוק בכך איש,

יכולתו.

ובואו תראו,

כתוב

בהלכה

בהלקות איסורי ביום

כל משפחות, כל משפחות

בחזקת כשרות

ומותר לסע מהן לכתחילה.

אפשר להתחתן עם משפחות של יהודים,

כי כולן בחזקת כשרות.

ואף על פי כן,

אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד,

או ראית משפחה

שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד,

או ראית איש

שהוא מרבה מריבה

עם הכול,

ועז פנים ביותר,

חוששים להן,

וראוי להתרחק מהן,

שאלו סימני פסלות הן.

וכן,

הפוסל את אחרים תמיד,

כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהן ממזרים,

חוששים לו שהממזר הוא.

ואם אמר להן שהם עבדים,

חוששים לו שמא עבד הוא,

שכל הפוסל במומו פוסל.

וכן,

כל מי שיש בו עזות פנים

או אכזריות

ושונא את הבריות,

ואינו גומל להם חסד,

חוששים לו ביותר שמא גבעוני הוא,

וכן,

מזרע הגבעונים.

מי?

כל מי שיש בו עזות פנים

או אכזריות

בשונא את הבריות

ואינו גומל להם חסד,

חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא

שסימני ישראל

האומה הקדושה

בישנין

רחמנים

וגומלי חסדים.

ובגבעונים הוא אומר

והגבעונים לא מבני ישראל המה

לפי שהעזו פניהם

ולא נתפסו

ולא ריחמו על בני שאול

שהרי בגלל שאול נהרגו

כהני נוב

והגבעונים.

אז הם

לא נתפסו

ולא ריחמו על בני שאול

ולא גמלו עמהם

ולא גמלו לישראל חסד

למחול לבני מלכם

הם ביקשו שיוציאו אותם להורג ויתלו אותם, את הבנים של שאול.

ולא גמלו חסד לישראל למחול לבני מלכם

והם עשו עימהם חסד ויחיו בתחילה, הרי הגבעונים באו במרמה

ויחיו אותם בתחילה

והם לא החזירו טובה על זה שיחיו אותם בתחילה.

זה נקרא מבני הגבעונים.

אתם שומעים?

זה לא מידת אברהם אבינו.

מידת אברהם אבינו זה חסד.

ואם אין את החסד

יש חשש פסלות.

והרמב״ם אומר שאם אין שלוש מידות אלה

בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

זרע אברהם

עושים חסדים,

מזכים את הרבים

ולא אכזריים

ולא שונאים את הבריות

ולא עשי פנים

אלא עושים חסדים

ובגבעונים

כתוב והגבעונים לא בני ישראל הם מה

לפי שהעזו פניהם

ולא נתפייסו

ולא ריחמו על בני שאול ולא גמלו ישראל חסד למחול לבני מלכם

והם עשו עמהם חסד וחיום בתחילה.

התבוננו בעלי התשובה מי יחיה אותם בתחילה ויראו אם הם לא דומים חלקם לגבעונים.

אז זאת אומרת

החוב המוטל עלינו כולנו לעסוק בכך איש כפי יכולתו.

יש מעשה

שבסמינר אורח חיים הייתה בת

שלמדה והצליחה וסיימה את הלימודים ביקשו ממנה שתישאר שנה מדריכה

והיא לא הסכימה כי היו לה תוכניות וכו' וכו', אז היא החליטה שהיא לא ממשיכה.

ויום אחד אומרים לה שמנהל הסמינר הרב פרדו, זכר צדיק ברכה, קורא לה

והתעכבה קצת.

אז הודיעו לה שהרב פרדו עומד מחוץ לחדר

אז היא נבהלה

היא הניחה לא להגיע עד לכאן, היא יצאה, ביקשה מחילה והתנצלה

אמר לי יש לי להגיד לך רק משהו קטן,

משפט קצר

קיבלת

תני גם לאחרים

זהו והיא נשארה להיות מדריכה

קיבלת

תני גם לאחרים

לא לקבל

ולדאוג רק לעצמך

תדאג גם לאחרים כמו שדאגו שאתה תקבל

תדאג גם לאחרים

דאגו שתחזור בתשובה

תדאג גם להחזיר בתשובה

אבל

יש כאלה שיש להם מידת סדום

הם לא רוצים לתת לאחרים

כמו שסדום לא נתנה לאחרים

תנור הבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע עליהם הקדוש ברוך הוא

ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו

אמרו הסדומים, וכי מאחר שארצנו ממנה יוצא לחם ועפרות זהב לנו

אז למה לנו עוברי דרכים

שאינם באים אלא לחסרנו ממוננו

בואו ונשכח תורת רגל מארצנו

לא ניתן נעשה חוקי סדום שלא נכנסים לפה

גם השוויצרים שונאים את התיירים שמגיעים לשם

הם מרגישים שהם מנצלים את הארץ שלהם אפילו כשהם מתעשרים

והם העשירים הגדולים בעולם

הם שונאים תיירים

אבל זוהי השקפה סדומית שבעטיה איבדו את עולמם,

את רכושם ואת חייהם כאחד

יהודי לעומת זאת

זרע אברהם

מתחנך

לתת

להעניק

קיבלת יבול?

תן ביקורים,

חלה,

תרומה גדולה,

מעשר,

תרומת מעשר,

מעשר שני,

מעשר עני,

תשמח ביכולת לתת,

תשמח בזכות לתת,

ובא הלוי,

כי אין לו חלק ונחלה עמך,

והגר,

והיתום,

והאלמנה אשר בשעריך,

ואכלו ושבעו

למען יברכך אדוני אלוהיך בכל מעשי ידיך אשר תעשה

אם אתה תיתן להם

אתה תבורך מאלוקים בכל מעשי ידיך,

והוא ייתן לך עוד ועוד

כדי שתוכל לתת עוד ועוד.

זה היה הרב משה פרדו, זכר ציבורך.

חכמים זיכרונם לברכה מספרים

שכאשר היה מגיע רוכל לסדום, רוכל מגיע לסדום,

היה כל אחד ניגש נוטל ממנו פריט קטנטן,

שן אחת של שום,

גרגר אחת של סומסום,

וכך היו מחסלים לו את כל הסחורה שלא ירוויח פרוטה ולהפסיד את הקרן.

זה לא היה עושק לשמו,

סתם רשעות,

היה פה רעיון מבריק.

הם הסבירו בדרך הזאת לרוכל המסכן,

אל תכעס עלינו, תבין אותנו,

תבין אותנו,

תבין אותנו.

אנחנו נותנים לך שיעור מעשי

כדי שתבין אותנו.

למה השיטה שלנו לא לקבל אורחים?

תבין אותנו.

תבין אותנו.

כמו שאתה זועק

על כל שן של שום,

על שום דבר,

על גרגיר קטן

של שום-שום.

אבל אתה מבין שכל אחד עובר ולוקח ממך טיפה,

טיפה,

טיפה,

טיפה, טיפה, כל הרכוש שלך מתחסל.

גם אנחנו פוחדים לתת עזרה לזולת ולפתוח יד.

כי יבוא עוד עני, שמעו שמחלקים פה, יבוא עוד עני ועוד עני ועוד רוכל ועוד פושט יד ועושרנו יתפוגג.

אז הם מרחמים על הסדומים, על עצמם.

איך אנחנו נעשה?

אז ככה הבהירו לכל אחד, לא כדאי לך להגיע לפה, כי כמו שאתה סובל, גם אנחנו נסבול.

אז לכן אנחנו לא מקבלים אף אחד, אין תיירים אצלנו,

אין עניים,

אין מסכנים. לך תעמוד חביבי.

לא פה אבל, כן?

מעשה בנערה,

שהבחינה בעני מעולף,

מזה שלושה ימים לא בא לפיו דבר.

והסדומים שומרי חוק היו, לכן אי אפשר היה לתת לו לאכול,

כי החוק שאסור לתת לעני לאכול.

אסור לתת לעני לאכול. ראיתי עכשיו שיש לי

בהולנד חוק,

שהחוק שאסור לתת אוכל להומלסים, במי שייתן

חודשיים מאסר או חמש מאות דולר קנס.

סדום.

כמובן שיש להם איזה הסבר וכולי וכולי.

לכולם, גם להם יש הסבר, תכף תשמעו איזה הסבר יפה, ממש יפה.

והחוק אסר מתן אוכל לזרים.

אז מה עשתה?

הביאה לו אוכל בחווה, בתוך הכד.

יצאה לשאוב מים, בתוך הכד הסתירה לחם לתת לו לאכול, ונתפסה.

מספרת הגמרא,

טחו את גופה בדבש

והעמידוה על החומה הקשורה למען יראו וייראו.

באו המוני דבורים ועקצוה למוות.

היא לא יכולה לזוז, היא מדובשת,

והדבורים באים אליה ועוקצים אותה עד שמתה.

איזה אכזריות.

אפילו דאעש לא חשבו על זה.

גם כאן צפון רעיון חינוכי

ברוח סדום.

מה הרעיון?

חשבת להיות בעלת חסד?

רצית להיות מתוקה מדבש?

אבל תדעי לך שהדבש מזמין דבורים עוקצות.

על כך לא חשבת.

מעקיצה אחת לא מתים, נכון,

אבל הדבש מזמין נחילי דבורים,

ומהם מתים.

זה מה שיקרה לנו אנשי סדום אם נהיה מתוקים לאורחים ולעניים ולתיירים.

אם נהיה מכניסי אורחים,

כל אחד יבוא, יעקוץ אותנו, עקיצות, ייקחו לנו את הכסף,

את הכל, עד שנמות.

רעיון חינוכי.

ההפך גמור מהכנסת אורחים של אברהם אבינו.

אבל זה בגלל כוחי ועוצם ידי, הם מאמינים שהם מביאים את הכסף.

ולמרות שהארץ אימיה להם את הכל.

אבל זה אנחנו.

אברהם שלא תלה בעצמו.

אז תמיד הוא קיבל עוד יותר. הוא נתן, קיבל עוד יותר.

נתן, קיבל עוד יותר.

נתן, קיבל עוד יותר.

נתן, קיבל עוד יותר. הפוך.

אתה משחרר, מביאים לך עוד.

אתה שומר לעצמך, גם לך לא יישאר.

אתה תשרף בסוף כמו סדום ועמורה.

לכן התורה אומרת,

ובא הלוי,

כי אין לו חלק בנחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו

תן להם

למעון אני אברכך אדוני אלוהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה

יש מי שישלים לך וייתן

כל מחסור שתרצה לתת לאחרים

איי איי איי איי אברהם לא רק שלא סגר בפני האורחים

אלא קרע את האוהל בארבעה פתחים לכל כיוון שייכנסו רק

וישב פתח אוהל כחום היום שלא יפסיד עובר אורח שלא יימלט מעיניו

וקבע את האוהל בסמוך לסדום

למה סמוך לסדום?

שמי שיגרשו אותו משם ימצא מקום אצלו מיד

משום שאם יש מעלימי עין מן הצדקה

אם יש אטומי לב וקפוצי יד

מוכפלת החובה על צאצאיו של אברהם אבי האומה עמוד החסד

שהוכיח לכל באי עולם

שלא מפסידים ממעשה צדקה וחסד. לכן יצאנו במבצע

שכל אחד ייתן שש שעות שבועיות חסד לאחרים

בכל מיני סוגים הן

בסוג עבודתו שהוא עובד,

הן בעזרה לזולת

בכל האופנים שמנינו בהרצאות הקודמות ומי שרוצה לדעת יוכל לצלצל לשופר ולהתעדכן.

עכשיו כשאדם רואה את סדום

ורואה

את אברהם

במי הוא צריך לבחור?

תשמעו

קבוצה התאגדה לנסוע עם שחר לצנז

אל הצדיק בעל הדברי חיים זכר צדיק לברכם

תכננו להתפלל כוותיקין בנץ

ולהגיע לצנז לאחר התפילה של הצדיק

לקבל את ברכתו ולשוב מיד.

למה? להרוויח יום עבודה.

שמע יהודי זקן שהם נוסעים

החליט להצטרף אליהם.

הגיעו לצנז, התפילה בעיצומה,

עמדו בפתח והמתינו לסיומה

ואותו קשיש הסתכל וראה יהודים מתפללים

ובכותל המזרח

עמד הצדיק,

עטוי טלית,

מפזז,

רוקד, מוחק כף, משורר בקול,

מחזה מופלא, מופלא.

ביקש הזקן להיטיב לראות התקדם עוד ועוד עד שעמד מול הצדיק הנלהב

ולטש לעומתו עיניו.

לפתע פסק הצדיק מרינתו,

אחז באותו זקן,

הוליכו עד לפתח בית המדרש והשליכו החוצה.

והצדיק שב למקומו וסיים את התפילה בהתלהבות,

והזקן לא ידע את נפשו.

כשהסתיימה התפילה עמדו הבאים בשורה,

והצדיק יצא וברך כל אחד.

כשהגיע לאותו זקן,

אחז אותו בידו,

נטל אותו עד הפתח והשליך אותו החוצה.

נכנס הצדיק לביתו,

והזקן ממרמר, ממרר,

בחוץ בבכי.

הגבאי,

נחמרו רחמיו עליו,

והבטיח השתדל להמליץ טוב בעדך.

נכנס אל הקודש פנימה ואמר,

אותו זקן עומד בחוץ,

שייסע לו לכפרו,

קרא הצדיק, איני רוצה לראותו.

וממרר בבכי,

ניסה הגבאי לעורר את רחמיו של הצדיק.

כך נאה וכך יאה לו,

פסק הצדיק.

הוא מבקש אבל לדעת מה פשעו ומה חטאתו, אמר הגבאי.

כך קרא הצדיק.

כשרואים יהודי עובד את הבורא,

מתבוננים בו כאילו חיה נדירה בגן חיות?

לא מושפעים בחוזה?

נותרים אדישים וקרים?

סקרנים ומשועשעים?

מי שלא מושפע במאומה

מעבודת השם של רעהו,

מעיד בעצמו שקבע כל זיק יהודי בקרבו ואני לא רוצה להכירו.

מה אתם אומרים? זה מוגזם מה שהיה פה או שזה בסדר?

מה נראה לכם?

מה נראה לכם?

את האמת.

מה?

כן, אבל אתם הייתם נוהגים כך? לא הייתם נוהגים.

אז אני אגיד לכם שאברהם אבינו נהג כך.

הוא סילק את לוט מעליו.

כשהוא ראה שהוא כבר לא מושפע ממנו בכלום.

הוא יכול להיות לידו, ולא רק זה,

הוא יכול לפזור עוד לסדום.

הוא אומר, איבשי באברהם ואיבשי באלוהיו.

אז חביבי, פרד מעליי.

זהו.

אם אין כבר שום השפעה, שום דבר,

אין טעם בכלל.

אדם שרואה את מעשיו

של אברהם אבינו

ולא מושפע לעשות חסד והוא מזרעו,

זה בעיה כמו שאמרנו.

יכול להיות שיש לו חזקת פיסול.

יכול להיות שיש לו חזקת פיסול,

כי ישראל רחמנים בישנים וגומלי חסדים.

ואם זה לא מצוי בו,

למרות שכל המשפחות הן בחזקת כשרות,

אבל אכזריות, שנאת הבריות,

אין חסדים?

מה זה?

מה זה גבעוני?

מה הולך פה?

צריך בדיקה.

ובפרט אם יש לו שיטות סדומיות חינוכיות,

כמו שראינו,

סיפרתי לכם לפני מספר ימים

שפעם עברתי

ברחוב בצפון תל אביב ושאלתי כילד

סליחה מה שעה?

פעם לא היו קונים לילדים שעונים, רק כשאדם היה מגיע אולי לבר מצווה או לחתונה, לא היה כזה דבר.

שאלתי מה שעה?

אמר לי בעזות

תקנה שעון והלך.

סדומי, סדומי בתל אביב.

מכל מקום

אנו רואים את הדבר הזה וצריכים להבין היכן אנו נמצאים.

טוב,

עכשיו

בואו נסיים באיזשהו דבר מדהים

ואנחנו הולכים להיות מופתעים, אני הולך להפתיע אתכם.

אחרי שאנחנו מבינים את ההבדלים בין סדום לבין אברהם

ושיטות העבודה של שניהם, שני הצדדים,

תשמעו עובדות.

הן ברומניה והן בהונגריה היה שלטון פרו-נאצי.

הוטלו הגבלות על היהודים והייתה אווירת שיסוי והסתה.

אבל בשלהי מלחמת העולם השנייה

השתלטו הגרמנים על הונגריה.

כלאו את היהודים בגטאות

בשביל נחום להשמדה.

בתוך שלושה חודשים עלה הכורת על מיליון יהודים,

השם ינקום דמם.

מובן שמי שרק יכול היה נמלט לרומניה הסמוכה.

מצא שם מקלט בבתי אחיו.

השלטונות ערכו מצוד אחר הפליטים

והסגירו מלם למוות

ופרסמו צו

שהמסתיר בביתו פליט

ומעניק לו מקלט צפוי לעונש מוות.

מה יעשה יהודי, שמואל?

מה יעשה יהודי? מה היינו אנחנו עושים?

אילו היו דופקים על הדלת באישון לילה משפחה מבוהלת ונרדפת

מבקשת מסתור בביתנו.

ואם לא נענה לבקשה

לטחינה

אז הם יצטרכו להמשיך לשוטט עד שהם ייתפסו ויוסגרו לידי הגסטפו

ואחת דינם למות.

מה אתם אומרים? נפתח את הדלת או לא נפתח? אם היינו עומדים בניסיון הזה היינו פותחים את הדלת או לא פותחים?

אין ספק, אין ספק.

בלב חרד היינו נענים, מצטופפים, מסתירים ומקווים לטוב.

השאלה הבאה היא

מה היינו עושים

אם לא היו פונים אלינו,

לא דפקו בדלת

והיינו הולכים ברחוב

ואנחנו מבחינים במשפחה כזאת שמחפשת מסתור בצד השני של הכביש.

מאוד נבוכה וחרדה.

האם היינו חוצים את הכביש,

מציגים את עצמנו כאחים יהודים ומזמינים אותם לביתנו?

כשסכנת מוות כמובן, אם ניתפס.

זו כבר שאלה קשה יותר,

כי פה זה כבר לא המצפון,

הוא לא דפק בדלת.

אתה צריך להגדיר אותך. אתה כן צריך לבוא אליו ולהציע לו שאני מוכן להסתכן בשבילך, אני מוכן גם למות איתך במקרה ואני אתפס, העיקר שאני אציל אותך.

האם אנחנו במדרגה כזאת?

זו שאלה כבר יותר קשה.

אבל כן,

אבל כן, אנחנו נקרא להם,

אנחנו נמשיך ככה, נמשיך להגיד שכן.

האם נניח להם לשוטט עד שייתפסו?

אמנם אנחנו עלולים ליתן את הדין, להישפט, להיעשר ועד לגזר דין מוות,

והמשפחה תסבול,

אבל אין ספק מוציא מידי ודאי, ואי אפשר להפקיר את האחים.

אם נפקיר אותם, ודאי ימותו.

אם נציל אותם, ספק נמות.

ואין ספק, מוציא מידי ודאי.

אז לכן אנחנו צריכים להציל אותם.

שאלה אחרונה.

מה היינו עושים אם היינו עוברים ברחוב

ורואים כזאת משפחה

ואנו מתלבטים לרגע כת ומחליטים החלטה אמיצה, פונים אליהם ומציעים להם מקלט בבית,

והם היו שומעים אותנו ואומרים לא, תודה.

אנחנו לא רוצים שתסכנו את חייכם ומשפחתכם בגללנו.

אנו נסתדר.

מה היינו אומרים אז?

אה, יורדת אבן מהלב.

גם היינו טובים.

גם גמרנו על יצרנו.

וגם סורבנו בנימוס ואנחנו לא צריכים לסכן את עצמנו ולמשפחתנו.

אה!

אה!

אה.

ראית איך זכינו?

זכינו.

חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשה כמי שעשה.

כאילו הצלנו אותם משימותו.

איזה יופי.

ראית?

כן, נפטרנו מהכל.

רבותיי,

אם אנחנו היינו,

אם היינו בכל המדרגות האלה שדיברנו,

ועברנו את המבחן של השלוש שאלות,

עדיין

אנחנו רחוקים מהמדרגה של לוט.

לוט הרשע.

אנחנו עדיין רחוקים מהמדרגה שלו.

שערלות חי בסדום,

תחת שלטון הרשע והאימה,

והוא קם לקראת האורחים בסיכון נפשו,

והשתחווה להם אפיים ארצה,

והזמין אותם לביתו

חרף האיסור והעונש הצפוי,

והסתכן בהדחה ממשרתו,

שהוא היה שופט עליהם,

והם,

המלאכים, סרבו,

ויאמרו לא,

כי ברחוב נלין.

מה היה צריך לעשות לוט?

להנח לרווחה ולומר,

אני את שלי עשיתי,

הייתי גם טוב,

וגם ניצלתי.

ואם כך היה עושה,

הוא היה נהפך עם כל אנשי סדום,

כי זה סדומי.

מה כתוב בו?

ויפצר בם מאוד,

התחנן לפניהם,

שיסכימו לסכן אותו,

ויסורו אליו,

ויעש להם משתה.

והוא שמח בזכות שנקלעה לידו,

או בזכות זה ניצל.

כמה לקח יש כאן?

יש פה פתח לחשבון נוקב.

אתן לכם דוגמה, יש לאדם שיעור תורה,

אשרב,

אשרב,

והנה צץ איזה מכשול,

איזה עיכוב,

וכאן המבחן הגדול.

יש השמחים בו,

בעיכוב, במכשול.

אפשר להישאר בבית בלי איסורי מצפון.

יש תירוץ.

יש תירוץ.

אני רוצה ללכת.

אבל יש.

ויש המנסים, אולי אפשר להתגבר, לדחות את התחייה,

להשתתף בכל זאת בשיעור תורה.

לא מחפשים את התירוץ ושמחים עליו.

איי, איי, איי. יש אנשים, אתם יודעים? ואסר השטן מלפנינו, מאחרינו.

יש שטן לפני מצווה, שאומר לך, אל תעשה את המצווה.

ויש שטן שבא אחרי המצווה, שרוצה שתפסיד את המצווה.

או שתפסיד את המצווה שבאה אחריה.

בגלל שכבר עשית מצווה,

אז תפסיד את המצווה הבאה אחריה.

לדוגמה היה לנו טיול

לקברות צדיקים, הייתה מצווה גדולה, היו פה אנשים שלא ישנו,

הכינו את האוכל ודאגו לכל וכולי וכולי, משהו במסירות נפש,

בהתנדבות, בחינם, בכל.

אבל אחרי שנגמר הכל, הם ביקשו ללכת לדוג,

לדוג.

בלילה הולכים לדוג.

כבר נמצאים

במקום כזה שהכינרת קרובה, הולכים לדוג.

לדוג.

מה אומרים? נדוג ונבוא לנץ.

נדוג ונבוא לנץ. מה קרה?

השטן דג אותם.

השטן דג אותם,

והם לא הגיעו לנץ.

אחד לא הגיע, השני נחר פה.

נחר, אי אפשר להחיר אותו.

נחר, נחירות,

בבית הכנסת.

וזה שלא הגיע, ישן יממה כמעט.

יא ביי, יממה שלמה.

לא מגיע בכלל לבית המדרש.

זה השטן שבא אחרי.

אבל יש לו סיבה.

אני הייתי, מה, היינו עייפים, היינו זה. מה הפירוש?

ואיך אנחנו יכולים? אין לנו כוחות.

אנחנו עשינו מצוות עד כלות הנפש.

אה,

אז איך היה לכם כוח ללכת לדוג? איך לא פחדתם שהדג ימשוך אתכם למים?

מרוב עייפות.

מרוב עייפות הייתם צריכים לפחד שלא תחליקו,

שלא יקרה משהו. אה, פתאום יש כוחות.

נו, אז תחזיק מעמד עוד כאילו יש עוד דגים

ותגיע לנץ.

לא, עכשיו השטן דג אותם.

כל זה עשה השטן בשביל שיפסידו.

ולא להפסיד, אלא עוד יום שלם.

כבר על הדרך. אני עייף. גמור. גמור. גמור.

איי, איי, איי. לא לומדים. אנשים טיפשים.

טיפשים. לא לומדים. לא לומדים. לא מבינים שהשטן צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו.

לא מבינים.

אבל יש להם תירוץ עייפים.

עייפים. עייפים.

איי, איי, איי, איי.

כזו הייתה דרגתו של לוט.

דרגתו של לוט הייתה נשגבה. נשגבה.

ואנחנו תמהים. לוט

לא מצטייר כצדיק נשגב.

הרי הוא הלך בכל אופן לדור עם הסדומים. הוא עזב את אברהם.

והלך אחרי הכסף בזנות.

אמנם בסדום הוא הצטיין יחסית.

אבל הוא כונה בשם רשע.

ונאמר אל תביט אחריך, כמו שדרשנו אתמול בדרשה אל תביט אחריך.

אתה הרשעת עמהם. אינך ראוי לראות בפורענותם. כי אתה תדבק בהם ותמודגם.

ואנחנו תמהים איך יכולים אור וחושך לדור בכפיפה אחת באותו אדם.

רשע.

וכזו מסירות נפש להכניס אורחים.

מסכן את עצמו.

מסכן את משפחתו

עבור חסד לאנשים זרים.

איך יכול להיות באדם אחד כאלה צדדים?

הסבא מסלובודקה זכר צדיק וברכה עמד על כך והשיב.

אברהם אבינו עמוד החסד היה.

עמוד החסד היה.

ולא תתלווה אליו.

והתחנך במחיצתו. התחנך.

מעשי החסד חלחלו בו והשתרשו בנפשו

והפכו לטבע.

אבל בשאר הדברים הוא היה צולע.

זה נהפך לו טבע. הרגילות של חסד חסד חסד חסד בבית אברהם כל היום זה הפך אצלו טבע.

עד שהוא יכול למסור את נפשו תוך סכנת חייו ומשפחתו בשביל הטבע הזה שקוראים לו חסד חסד חסד.

אז

אבל גם אנחנו אותו דבר,

אותו דבר.

יש לנו מסירות נפש גם כן

על שבת, על כשרות,

טהרה,

תפילה, תפילין.

זה אצלנו טבע, הורגלנו, הורגלנו. זה טבע, טבע, טבע, טבע.

אנחנו יכולים בזכות זה לנצל.

אבל זה לא קובע את מהותנו.

זה לא קובע.

זה יכול להיות מצוות אנשים

מלומדה.

אנחנו מורגלים בזה.

אבל במה שאנחנו צריכים לחנך את עצמנו אנחנו מסוגלים. לדוגמה,

כוונת הברכות, כל הזמן לכוון בברכות.

אני אומר לחזן בבוקר כל פעם, נו, נו,

תשים לב על הברכות. לשים לב, להגיד, אדון הכל היה עובד ויהיה, תקיף בעל היכולת ברכות לכולם.

ברוך אתה השם, אלוהינו מלך העולם, נו, נשאדם, מה קרה?

מה קרה? אתה טוקי, טוקי.

תגיד את הברכה ותתכוון מה שצריך להתכוון, אחרת אתה לא מברך. מה אתה אומר?

מה אתה אומר?

עם מי אתה מדבר? על מי אתה מדבר?

על מה אתה מדבר?

מה אתה עושה?

ב... ב... ב... ב... ב...

מה זה סיסמה?

צריך לכוון בברכות!

אבל הוא לא התחנך לזה!

כבר עגל גדול!

כבר עשרות שנים

הוא מזכיר שם השם ככה

חופשי על הבר.

תתכוון אדוני, תעצור.

בשביל מה באת לפה? לסיים?

באת בשביל לסיים וללכת?

או באת להתפלל?

באת להתפלל?

דע לפני מי אתה עומד.

הקב' ברוך הוא מביט בך.

תכוון.

זה דוגמה, כן?

עכשיו, אלה שלא התרגלו בחסן

והם קמצנים

והם עצלנים

והם בעלי מידות פסולות.

והם יושבים ליד השלטר,

קוראים ספר בחברת החשמל.

ואם נופל האור

הם מחפשים פנס להמשיך לקרוא בספר.

שהעולם יישאר בחשיכה, מה אכפת לו? הוא דואג לעצמו להיות דתי בקושי.

אבל לדאוג שאחרים גם יהיו דתיים,

שומרי תורה ומצוות, מה לו ולזה?

תגיד ליהודי, אתה מזרע אברהם

או אתה מסדום?

מאין אתה?

אברהמי

או סדומי?

רבי חנין יום.