מי מנה עפר יעקב | הרב אמנון יצחק שליט"א
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
מי מנע עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תמוד נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו.
היתא בילקוט,
כשנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל,
היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו.
וכל מלכי העולם אחזתן רעדה בהיכליהן.
נתקבצו אצל בלעם.
אמרו לו,
מי קול ההמון ששמענו
שמא מביא מבול לעולם שנאמר אדוני למבול ישב.
אז רואים מפה
שמלכי העולם
מסוף העולם ועד סופו רעדו
בהיכל שלהם,
וכולם נתקבצו לנביא של האומות אצל בלעם, ואמרו לו, מה זה הקול ההמון ששמענו?
זאת אומרת, צונאמי זה יהיה רעש קטן.
כמו מבול הם שמעו.
אמר להם, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם,
אלא חמדה טובה יש לו בבית גנזיו, תת-קהת דורות.
קודם שנברא העולם,
והוא נותן אותה עכשיו לעמו,
שנאמר, אדוני עוז לעמו ייתן.
ענו כולם, אדוני יברך את עמו בשלום.
אל תהיה ברכיית ידיעות קלה בעיניך.
אדוני עוז לעמו ייתן, הוא אומר, הם אומרים,
אדוני יברך את עמו בשלום.
מה הם אמרו?
על זה אמרו חכמים זכרונו לברכה.
אם יאמר לך אדם, יש חוכמה בגויים, תאמין.
ואם יאמר לך, יש תורה בגויים, אל תאמין.
דכתי עם מלכה ושריה, בגויים אין תורה.
בשעת מתן תורה, פחדו הגויים לנפשותם.
והייתה בהם די חוכמה לעשות חשבון נפש ולהבין שהם נתחייבו בנפשם, כי הם מדברים ממבול.
מה קפצתם להגיד מבול?
כי הם הבינו שהעולם רוצה, השם רוצה להחריב את העולם.
מאיפה הם יודעים שהוא רוצה להחריב את העולם?
הם יודעים מה הם עושים.
אז הם עשו חשבון נפש והבינו
שראוי היה להביא מבול על העולם
מצד פחיתות מעשיהם ודרכם הנה לא זאת.
והן מצד זה שלא הכשירו את עצמם שהם יהיו ראויים גם כן לקבל תורה.
ולולי שקיבלו ישראל את התורה וזכו להתגלות
הגדולה בוודאי היו ראויים להיעבד.
נו, ואחרי כל החוכמה הזאת שהם הבינו והשכילו לדעת את מצבם,
אז איך אצל יעבל עם לנחם אותם תנחומים של הבל שהקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל?
הרי הם מבינים שצריך להיות חורבן עכשיו של העולם.
הוא אומר להם,
הקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל, אדרבא,
היו צריכים להתבושש ולהתבייש על שלא קיבלו את התורה.
ואיך הם הסתפקו במה שקראו, אדוני יברך את עמו בשלום,
וכי לא הבינו שהם בעצמם נשארו בחוץ?
אמנם חוכמה הייתה בהם,
אבל מתורה היו רחוקים מאוד ולא כאב להם כל עיקר על החסרון.
כל זמן שנותנים להם להמשיך בהרגלם מבלי שתשתקף סכנה לנפשם.
אז מה הם אמרו?
אה, השם עוז לעמו ייתן, איזה יופי, זה לא מבול, לא כלום, השם יברך את עמו בשלום.
יאללה, ברוכים יהיו, תמשיכו, תיקחו את התורה, הכול, רק תתנו לנו בשקט להמשיך בעבירות, מה שאנחנו רוצים.
היי, הגויים האלה, אני אומר לך משהו.
בלעם בעצמו, שהכל היה גלוי לפניו,
והוא ביקש בעצמו מות ישרים,
אבל סירב בכל תוקף לחיות חיי ישרים.
בלעם הכיר את האמת שאמר,
אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף זהב,
לא אוכל לעבור את פי השם.
הוא יודע שהוא לא אוכל.
אבל הוא לא השלים עם האמת הזאת הידועה לו, והוא מתעקש ללכת עם שרי מואב.
להקחת הג'ובות, הוא לא מבטל עליהם.
הוא פירש רשי שחשב,
אולי יצליח לפתותו כביכול לקלליו,
כשאמר את שבעת המזבחות ערכתי.
מבאר הרמב״ן,
שהלשון הזאת,
את שבעת המזבחות ערכתי, זה לשון תפילה.
ורשי פירש
שאת השבעה מזבחות הוא עשה כנגד הקורבנות שקריבו האבות.
הרי שאנחנו רואים שרצה להטות את דעת עליון
לרצונו ולשנות
את מה שהשיג מקודם בנבואתו.
בנבואה הוא השיג שהוא לא יכול לקלל,
ושהוא לא רוצה השם שהוא ילך,
והוא רוצה לשנות
את מה שהוא יודע בנבואה שזה לא ייתכן.
מבקש מאבא של הילדים להרוג את הילדים שלו,
בשביל שהוא יקבל ג'ובות.
זה הנביא של האומות.
הגויים לא זכו יותר לנביא, זה היה מספיק כבר.
הוא תקע את כולם.
הרמב״ן מעריך
לבער את דרגת בלעם בנבואה.
הרמב״ן
אומר שהייתה דומה לזו של משה רבנו,
בבחינת פנים אל פנים,
שהנבואה הייתה מבוארת וברורה כמדבר איש רעהו.
ולזה לא זכו שאר נביאים חוץ מבלעם.
וההבדל
שבין נבואת משה לזו של בלעם,
שמשה לא היה יודע באיזה עניין ובאיזה זמן ידבר עמו הקדוש ברוך הוא.
ובלעם
היה מכין עצמו בדבר מסוים והולך ומתבודד,
עד שתנוח עליו הרוח באותה שעה ובאותו עניין.
כשנעיין בדבר נמצא שמתוך שבחו של אותו רשע באנו לידי גנותו.
למה?
כי היה מוכרע שהנבואה שלו תהיה מפורשת וברורה,
בלי רמזים כמו שאר הנביאים,
משום שאחרת היה אותו רשע מתת הנבואה כפי דעתו המשובשת ומסלב דברי אלוהים חיים.
אז לכן הקדוש ברוך הוא היה מבאר לו בדיוק מה הוא רוצה.
שלא יהיה לו מקום לשנות ולהטות ולהבין מה שהוא רוצה.
וגם בזה שהייתה שורה עליו הרוח כרצונו,
לא הייתה שורה עליו אלא מפני כבודן של ישראל, כמו שכתב הרמב״ן,
שרצה הקדוש ברוך הוא לברך את עם ישראל על ידי נביא האומות.
אם נביא האומות אומר מה טוב הוא אוהליך יעקב משכנותיך ישראל,
יש שמך יותר גדול?
אם אוהב מקלס אהוב, זה לא ראייה.
אם ההורים משבחים את הילדים, לא, זה לא.
אבל אם האויבים משבחים את הילדים,
זה החביבי שבח. אם הם אומרים שאנחנו ככה, יא חביבי.
לכן האשכנזים פותחים את התפילה בסידור,
מה טוב הוא אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. עם בלעם מתחילים.
אם בלעם אומר כאלה שבחים,
אין לך סנגוריה יותר גדולה מזאת, לפתוח בזה.
אבל
רחוק היה אותו ערל
מהכנה אמיתית לנבואה.
כל זה היה בדרך קרי,
בייקר,
ראשון מקרה.
זוהי חוכמתה של אדום, של אמריקה,
שהכרה לחוד במעשה לחוד.
וכך מספרים על החכם של היוונים, הפילוסוף אריסטו.
בשעה שהוא נתפס בכלכלתו במעשה מגונה,
ותמאו עליו,
אמרו לו,
ככה אתה עושה אריסטו?
מה הוא אמר?
עכשיו אני לא אריסטו.
זהו, כשעוברים עבירות, עכשיו אני לא אריסטו.
עוד חמש דקות אני אריסטו.
הוא יצא להפסקה.
שם את הגלימה של אריסטו בצד והבהמה התגלתה במלוא הדרה.
זה הדרך של האומות.
להיות נאה דורש ולא נאה מקיים.
כמה מבוזים חכמים כאלה יחד עם חוכמתם.
נאה דורש ולא נאה מקיים.
אולם חוכמת התורה אינה אחרת.
משום שהתורה ספוגה ביראת שמיים.
ולא המדרשת.
עיקר אלא המעשה.
לא מדרש עיקר אלא המעשה.
חכמים,
זיכרונם לברכה, קידשו את עצמם,
טיהרו את עצמם
בכל מיני טהרות
לבלי ללכת בגדולות.
רבי עמרם חסידא,
בשעה שהייצר שלא התגבר עליו,
כידוע המעשה ששמו אצלו שבויות כי הוא היה חסידא,
הוא היה חסיד בעניין עריות גדול מאוד.
ושמו אצלו, והוא ראה אור על רגליו יריכה של אחת מהשבויות שהיו שם,
יצרו תקף אותו, חיכה לו כל כך הרבה שנים, עד שנהיה לו הזדמנות.
אז הוא הרים סולם שעשרה בחורים צעירים רק יכולים להרים אותו, הוא הרים אותו לבד כשהוא זקן.
עד כדי כך היה יצר רע
בשיא תוקפו אצלו להכשילו,
כי הוא היה מלאך אלוקים,
רבי עמרם חסידא.
נו, אז מה עשה רבי עמרם?
צבח
נורה בעמרם,
אש בבית עמרם, אש, אש, הצילו אש, הוא צועק אש, אש ליצר הרע, אש. כל התלמידים נכנסו,
רואים אותו בקטע כזה שהוא עולה למעלה ז'מבורי.
אז מה?
אמרו לו, אוי לנו שראיינוך בכך, אמר להם,
אוי לי אם לא ראיתוני בכך.
לא אל העולם הבא, כאילו.
והוא צעק אש, אש, להציל את עצמו מיצר הרע, עד שהוא שיכך את יצרו,
ולא יסתכל על שום דבר, מה יגידו, יספרו בשכונה, יגידו, שמעת מה היה עם רבי עמרם? יואו, איזה פדיחות וזה.
שום דבר, הוא עשה הכול בשביל לעשות רצון מוראו.
והיו מגדולי ישראל בזמן המשנה שזככו את עצמם במידה כזו שהגיעו למדרגה של נבואה,
אלא דורם לא היה ראוי לכך.
כמו שמובא בסנהדרין יא.
כל כך התייגעו ללא שום מטרות צדדיות.
לא ביקשו בית מלוא כסף וזהב כמו בלעם,
מלוא כבוד וגדולה.
וכל כוונתם הייתה להיות נאמנים לתורתם.
קבלת התורה אצלם הייתה גם קבלת עול מלכות שמיים.
זה לא ללמוד, להבין, להשכיל,
אלא גם לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך ובאהבה,
כמו שמובא במדרש.
אמר הקב' ברוך הוא, עשו לי קיתון אחד.
משום שלפרוש ממנה אני יכול, איני יכול.
הקב' ברוך הוא אומר, אני נמכרתי לכם עם התורה, אני לא יכול לעזוב את התורה.
אז אנחנו, התורה אצלנו, אנחנו צריכים לקיים אותה ולזכור שהקב' ברוך הוא נמצא איתה.
תכינו לי קיתון אחד.
כמו מלך שהעשיא את ביתו, אומר,
למנוע אותך מלהתחתן איתה אני לא יכול, אבל תעשו לי קיתון אחד שאני אהיה בקרבתה כל הזמן.
אז השכינה שורה במקום שיש תורה.
אבל הקב' ברוך הוא רוצה שלא יעשו ביזוי
בשעה שהוא נמצא בפניו, רחמנא לצלן.
הוא מובא בזוהר שקוד שבריחו באורייתא חדו.
זאת אומרת, כשאתה לומד תורה אתה שומע מפי הקב' ברוך הוא מה הוא אומר.
ואם הוא אמר לך מה הוא אומר,
אז אתה צריך לקום ולבצע את מה שהוא אומר.
כי אם אומר לך הקב' ברוך הוא עכשיו, ככה תעשה,
אתה צריך לעשות, אם אתה לא עושה אתה מבזה את הקב' ברוך הוא.
קיקוד שבריך ובאורייתא אחד הוא, אז מי מדבר? הקדוש ברוך הוא.
ואי אפשר להפריד בין חוכמת התורה ובין יראת שמאי.
אצל בלעם,
שני דברים שונים לחלוטין.
יש את בלעם הנביא ויש את בלעם הקוסם.
אותו בלעם.
יש אל קפונה וחפץ חיים באיש אחד.
זאת אומרת, אדם צריך לדעת
שהוא צריך להיות מחובר לתורה למעשה.
כי לא המדרש עיקר אל המעשה. ונאה דורש, נאה מקיים.
ולא חלילה, נאה דורש ואינו מקיים.
וזאת הדרישה מאיתנו.
והגויים היו מבסוטים.
אה, הם מקבלים את התורה? השם מברך את העמו בשלום. יאללה, אפשר להמשיך.
אתה מבין? ככה זה.
אדם, במקום להתעורר למוסר ולעשות את מה שצריך,
אז הוא מברך את הלומדים ואומר, אשריהם מחזיקים את העולם והוא הולך לבלות.
ככה זה רחמון הנצלן.
אבל יגיעו הימים הקרובים, כמו שאומרים,
ימי הגאולה הקרובים,
ובעזרת השם יתברך, אנחנו נראה אחר כך
הצדק עם מי שהלך לדרכי התורה באמת ובתמים,
יזכה
לכל הכבוד הראוי למי שראוי לו, כבוד חכמים נחלו.
ומי שלא, אוי ואבוי. ואז יתברר מה שאמרה הגמרא,
עליונים תחתונים ותחתונים עליונים,
אמן ואמן.