פרשת בלק. הבנות בענין בלעם - ג | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

פרשת בלק הבנות בעניין בלעם חלק ג'

הקשה סבא זכר צדיק לברכה מרן הרשז הסבא מקלם

מה ההבדל יש בין בלעם להבדיל

לבין האבות הקדושים

הרי גם בלעם אמר

לא אוכל לעבור את פי אדוני

וזוהי מדרגה גדולה מאוד

ועל זה ענה סבא

בלעם אמר לא אוכל לעבור את פי אדוני

נגד אדוני הוא לא יכול לעשות

אבל הוא גם לא ויתר על רצונו

ועשה עצות ותחבולות שהקדוש ברוך הוא יסכים לרצונו

בסוף היה שהקדוש ברוך הוא יסכים לרצונו

והתיר לו ללכת עם שרי בלק

איך זה?

כי בדרך שאדם רוצה ללך

רבנו להכין אותו זה הכלל

לאדם יש בחירה

הבא לטמא פותחים לו, לא מונחים אותו

הבא לטמא מסייעים לו

יש כללים

וכמו שאמר הרמב״ן, אדם יכול להיות נבל ברשות התורה

אבל מדרגות של האבות הקדושים

הם ביטלו רצונם מפני רצונו

לא היה להם רצון עצמי

אלא לעשות רצון קונה

כמו שכתב הראש,

זיכרונו לחיי העולם הבא

רצה

באשר ירצה יוצרך

מה עליך לרצות?

במה שרוצה היוצר

זה הרצון היחידי

ביקש יעקב לשב בשלווה

קפץ עליו רוגזו של יוסף

לפי המדרגה שלו

היה זה חטא ליעקב אבינו

כי היה לו רצון עצמי

ביקש יעקב לשב בשלווה, הוא ביקש

הוא רצה

די

מספיק כל הצרות, כל הזה, כל התלאות

עכשיו נשב, נלמד תורה,

והכל

וישב יעקב בארץ מגורי עמים

ביקש, אה ביקש, יש לך רצון עצמי

הצדיקים

תמיד רוצים לדעת

מה רצונו יתברך

וגם המעשים שהם עושים

מפשפשים

שלא תתערב בהם שום פנייה עצמית

שיהיו כל המעשים קדושים וטהורים לשמיים

הרב הצדיק רבי משה רוזנשטיין

זכר צדיק ברכה משגיח דישיבת לום ז'אמר בעניין זה

כתוב

ויקרבו ימי דוד למות

הוא קורא לשלמה בנו, ומה אומר לו?

וגם אתה ידעת

את אשר עשה לי יואב בן צרויה

אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל

לאבנר בן נר ולעמסה בן יתר ויהרגם

ועשית כחוכמתך

ולא תורץ שבתו ושלום שאול

והנה אמך

שמעי בן גרה

והוא קללני כללה נמרצת

ועתה

אל תנקהו

ועתה אל תנקהו

בהרצאה בראש העין

עמדו שני בחורים תלמידי געל כהן

שבאו בשביל להקנית,

לשאול שאלות, איך אני יוצא נגד רבנים וזה דרך התורה וזה כל הדברים וזה.

אחר כך, בשלב מסוים,

לפני שסגרנו לו את המיקרופון כדי שלא יפריע בכוונה שלא יקלטו לאנשים את התשובה שלי,

אז הוא אמר, דוד, שמעי בן גרה, שמעי בן גרה.

כאילו,

השם אמר לו כלל, דוד אמר, השם אמר לו כלל,

אז הוא אמר, לא נגוע בשמעי בן גרה.

לא עניתי לו, כי ראיתי לאן הוא רוצה לגרור, אין לו שום כוונה להבין מה אני אומר.

הוא גם לא הבין מה אמרתי.

אז לכן אמרתי,

תסגור לו את המיקרופון.

בשמעי בן גרה, דוד המלך

אמר לא לגעת בו בשעה שהוא קילל קללה נמרצת.

אבל אתם שומעים מה כתוב פה עכשיו.

מנעמך שמעי בן גרה, והוא קיללני קללה נמרצת, ועת אל תנקהו.

תדאג שהוא ימות.

אז הוא אפילו לא יודע את הפסוקים ולא יודע על מה נאמר.

אבל בואו נראה אם אני עמדתי בניסיון או לא עמדתי.

תכף נראה.

רגילים אנחנו לראות, כי בזמן שהאדם הוא בריא ושלם,

אז הוא נוקם משונאיו.

מתי אין קמה מתוקה? כשהיא תכף,

כשאדם עושה, הוא לא יכול לישון יומם ולילה, הוא רק מחפש נקמות.

ובפרט שהוא חי ובריא ונושם בכוחו, בעונו.

אבל בדרך כלל האדם לפני מיטתו,

הוא ותרן וטוב לכול. כבר אין לו כוח לעולם הזה, הכול זה שטויות,

הכול זה אבלים.

אז זה הופך להיות ותרן וטוב לכול.

יש כאלה שלא, זה רשעים כאלה גדולים,

כמו ההיא שהייתה קלה וחמות,

שתמיד שנאו זו את זו,

והחמות לפני שנפטרה, גוססת,

ביקשה שהכלה תבוא,

כי היא רוצה להתפייס איתה לפני שהיא יוצאת מן העולם.

אז היא ביקשה שהיא תבוא.

וכשהיא באה, היא אמרה לה, אני רוצה לנשק אותך לפני שאני מתה.

אז היא תכופפה שתנשק אותה, והיא נשקה את האף,

הוציאה לה את האף.

ברגע האחרון, כמו שאומרים, לפני שאני הולכת, סגור חשבון.

כן, יש כאלה גם.

מכל מקום, בדרך כלל, בן אדם שהוא כבר

הולך, אז

מוותר עליו.

ואצל דוד המלך רואים הפוך.

כשהיה בריא ושלם,

היה אמור לנקום,

לא עשה להם כלום.

לא ליואב בן צירויה,

ולא לשבעי בן גרא.

אבל רק לפני מותו הוא ציווה לשלמה בנו שינקום בשבילו.

ועל זה אמר,

משקיע עד ישיבת לומז'ה רבי משה רוזנשטיין, זכר צדיק וברכה,

כי דוד המלך, עליו השלום, רצה לעשות הכל לשם שמיים,

שלא תתערב אצלו שום נגיעה ופנייה אישית.

מתי אדם רוצה לנקום?

לנקום?

תכף ומייד, שהכבוד שלו נפגע.

אבל אם כבר כולם ראו שהוא נפגע,

ופגעו בו והכול, והוא שותק,

אז כאילו, מה הטעם בנקמה, ואיזה נקמה זאת, ומה זה יועיל כבר?

לכן, כשהיה בריא ושלם,

פחד להרוג לשמחי,

אפילו ששמחי היה מורד במלכות,

על פי דין הוא יכול להרוג אותו.

למה?

חשש.

אולי הוא לא יעשה זאת בשביל המלכות,

אלא בגלל שפגע בכבודו,

אז הוא ינקום משום כבודו, לא משום מלכות.

מלך שמחל, אין כבודו מחול.

מלך לא יכול למחול על כבוד המלכות.

אב שמחל, כבודו מחול, אבל מלך לא.

אבל יכול להיות שתתערב בזה פנייה ונגיעה אישית. הוא פגע בי, אז אני מחסל אותו. למה אני מחסל אותו?

לא בגלל כבוד המלכות, בגלל שאני פגוע.

אז לכן הוא לא רצה באותה שעה,

שהוא בריא ושלם, לעשות זאת, וכבש את רצונו ולא הרג אותו.

אבל לפני מותו,

שכבר אין מקום לקנאה ואין מקום לשנאה, עוד רגע אתה עומד לפני השם, הוא יודע הכול.

הוא ידע שעכשיו זה יהיה לשם שמיים,

אז עכשיו הוא קיים את הדין מפני כבוד מלכות.

כיוון שפגעו בכבוד מלכות,

אז סיווה להרוג אותם.

מי שיעשה כחוכמתו, איך יעשה וכו'.

רואים מזה כמה דקדקו הצדיקים,

שכל מעשיהם יהיו רק לשם שמיים,

וביטלו את רצונם מפני רצון הקדוש ברוך הוא.

כמו שכתב חובת הלבבות

בשער עבודת האלוהים, סוף פרק ה'.

ולא ישמש אלא ברצותו אותו,

ולא ישמח,

כי אם בעבודתו,

ולא יבקש,

כי אם רצונו,

ולא ירוץ, כי אם בשליחותו.

וכן, בכל תנועותיו

לא יעתיק רגל, ולא יניע עפעף,

אלא אחר הפקת רצון אדוניו בהם.

נסביר.

אומר

בעל חובת הלבבות,

לא ישמש אלא ברצותו אותו.

שום שימוש האדם

שאוהב את השם,

לא עושה רק מה שהשם רוצה.

לא ישמש אלא ברצותו אותו.

במה שהשם רוצה אותו.

לא ישמח, כי אם בעבודתו. שום שמחה לא משמחת אותו. שום דבר. הבלי העולם, כלום הכול. זה לא שמחה בכלל בשבילו.

שמחה אחת יש לו, שהוא עובד את השם.

בזה הוא שמח.

כל רגע שהוא עובד את השם, זה השמחה.

ולא יבקש, כי אם רצונו.

אין לו בקשות משלו, אין לו רצונות משלו. יש לו רק בקשה אחת.

בקשה אחת,

זה רצונו יתברך.

ולא ירוץ, כי אם בשליחותו.

אין לאן למהר.

מה אתה מהר? לאן אתה מהר?

אה, אתה רואה אותו רץ?

בשליחות השם.

דבר שהוא מצווה,

בזה הוא רץ.

חשתי ולא התמהמתי,

הכל בריצה.

זה, על זה רצים?

שאר הדברים לא. אפילו יתירו לנו לרוץ בשבת למצוות.

אבל סתם ככה לא רצים.

פסיעה גסה, וזה למה? מה אתה רץ? מה קרה?

מה אתה בהול? אחרי מה?

מי שאוהב השם, הוא רץ. מתי?

שזה בשליחותו.

מאחל כל תנועה אפילו.

לא יעתיק רגל.

לא זז ממקום למקום, אם זה לא בשביל להפיק רצון מהשם.

ולא יניע עפעף.

כאילו, מה אתה מסתכל שם? מה תועלת שהסתכלתם?

בכלם.

לא היו מזיזים את המבט סתם. אין דבר כזה סתם. מה זה סתם?

סקרנות, כאילו.

תסתכל. מה אמרו? מה שמעו? מה היה? מה הלכו? מי הלך? מי עלה? מי ירד?

מזיזים רק אם יש משהו שהוא נוגע למצוות השם. מה שלא, מה פתאום? סתם.

לא יעתיק רגל ולא יניע עפעף אלא אחר הפקת רצון אדוני בהם.

זה אלה שעובדים את השם, אלה שאוהבים אותו, אלה שעושים את רצון השם.

כל מהותם, חיותם והווייתם,

הכול משועבדים רק לבורא יתברך.

איזגרויס זה מדרגה,

מדרגה גדולה וגבוהה זו,

אבל צריך לשאוף להגיע אליה.

אפשר להתחיל בקטנה, דבר אחר דבר.

נחזור לשואל בראש העין.

אמר שמעי בן גירא, מה דוד שתק?

אני לא שתקתי?

שנתיים שתקתי.

אבל נהיה חילול השם?

נהיה שקילים צודקים?

וכאילו אני מודה בטענות.

אז חייב.

וההלכה אומרת שחייב לנקום, ולא נקמתי מאף אחד.

אז מה לא טוב? אז מה אתה טוען לי טענה סתם? אתה לא מבין אפילו מה אתה מדבר.

ובסוף מה?

בסוף דוד המלך ביקש שימותו.

צריך להמית אותם.

משום מה שהם פגעו במלכות.

וההלכה אומרת בסתם תלמיד חכם,

שצריך להיות נוקם ונוטר, כאן נחש.

מה זה כאן נחש?

למה כאן נחש?

אין לנחש שום הנאה

כשהוא מקיש.

אתה צריך גם הנקמה שתהיה בלי שום הנאה. לא בגלל שאתה נהנה מזה שנקמת,

מגיע להם, והלוואי שזה, והלוואי שזה. לא.

גם זה צריך להיעשות לשם שמיים, כמו שאומרים, כאילו בלי שום הנאה שלך.

רק משום

כבוד התורה שלך.

אבל גם זה לא עשיתי.

ויש טענות.

אבל אף אחד לא טוען נגדם את הטענות שטוענים נגדי.

איך קיללתם אותו? על מה?

איפה ההיתר? איפה זה כתוב?

על מה בכלל יצאתם נגדו?

מה קרה?

למה עקרתם תורה?

זה מותר?

אף אחד לא שואל שם שאלות. שם אין שאלות.

השאלות זה רק אצלנו.

למה, ולמה, ולמה?

כי מי שאיש אמת מבין את האמת.

מי שאנשי שקר נהנים לתמוך מלשאה את השקר.

אבל מה אמר לנו רבנו יונה?

שצריך להשפיל את כיתות השקר.

אז לכן צריך לעשות את העבודה הזאת גם כן. מי מוכן לעשות את זה?

אז לכן צריך לנשא את האמת מאנשיה,

וצריך להשפיל את כיתות השקר.

כל הבלעמים שנמצאים בכל הדורות,

שהם כאילו יודעים את האמת,

מכירים את הבורא והכול,

אבל כשיש להם רצונות ויש להם תאוות ויש להם כיסא ויש להם בחירות,

אז הם

קורעים את הכול.

אין אלוקים לנגד עיניהם, אין מלאך, ואפילו האתון לא טוען.

גם אם האתון תדבר,

לא יעזור שום דבר.

האתון מדברת עם בלעם, היא אף פעם לא דיברה איתו,

ומה הוא ישר עונה לה?

הוא לא אומר, וואו!

איך את מדברת?

איזה יופי!

ישר הוא עונה לה. כאילו, הם כל הזמן דיברו, אתם מבינים?

מה בן אדם יכול, כאילו,

רואה מופת

ולא מתפעל בגלל שהרצון שלו הוא רצון, וזהו, לא מעניין אותו כלום.

שיעור הבא, עוד כמה דקות.