הוצאת תלמיד ממסגרת תורנית | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום רפואה שלמה במהרה למשה בן שרה זהרה שזכות זיכוי הרבים תעמוד לו ולא יזדקק לה לניתוחים ויזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.

בעקבות השידור שיהיה היום בטלוויזיה אצל אמנון לוי בפנים מחרטיות אז אנחנו נקדים תרופה למכה על מנת שכל הטוקבקיסטים שלא מבינים בין ימינם לשמאלם

ולא יודעים את הליכות הטמבלוויזיה והוראותיה שמקצצים מתוך דברי

המדבר והמתראיין את מה שנוח להם.

אז קודם כל יהיה שידור,

מיד לאחר השידור שלו השידור המלא של הראיון שהיה כמו שאנחנו הסרטנו בשתי מצלמות כידוע כדי שלא יוכלו לקצץ

ויראו בדיוק מה נשאלנו ומה ענינו מלא.

ובשביל לדעת את המקורות שעל פיהם הסתמכנו ואמרנו אז אנחנו מעבירים עכשיו שיעור בעניין זה ואז יהיה הכל מושלם למחפשי האמת.

הוצאת תלמיד ממסגרת תורנית

אחת ההכרעות הקשות

האם

ומתי להוציא תלמיד ממסגרת תורנית כמו ישיבה.

האחריות היא כפולה,

גם כלפי התלמיד המוצא וגם כלפי התלמידים הממשיכים ללמוד.

האם אכן מוצו כל הדרכים כדי שלא נזדקק להוציא את התלמיד?

האם אכן הוא עבר את כל הקווים האדומים?

האם בהישארותו לא ייגרם נזק לו עצמו לחברה ולמסגרת בכללו?

מה יהיה על אותו תלמיד אם יוחלט להוציאו?

האם זה יגרום להידרדרות נוספת אצלו

או שהוצאתו תגרום לו לשנות את דרכיו?

מהם העקרונות ההלכתיים כשאכן אין ברירה ומוצו כל הדרכים

וצריך להוציא תלמיד ממסגרת הישיבה?

לכל השאלות האלה נקבל תשובות

על פי מה שנאמר כעת.

בגמרא בבבא בתרא כא עמוד א' מובאת ברייתא

המסבירה את השתלשלותה של התקנה לפתיחת מוסדות חינוך ציבוריים.

אמר רבי יהודה, אמר רב,

ברם זכור אותו האיש

ורבי יהושע בן גמלה שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל.

ברם,

אבל זכור הוא אותו האיש

ורבי יהושע בן גמלה שמו.

למה אומרים ברם

זכור אותו האיש ורבי יהושע בן גמלה שמו

שמה הוא עשה?

שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל.

אז קצת להכיר את הדמות.

הוא היה כהן גדול בבית המקדש השני בערב החורבן.

הוא היה הבעל השני של מרתה בת בייטוס,

שהיא בת למשפחת כהנים ידועה,

בית בייטוס.

ונקשר שמה בהגדות החורבן.

אחרי שיהושע בן גמלה קידש אותה לאישה, היא קנתה עבורו את הכהונה הגדולה

בתשלום למלך.

ולאחר מכן הוא נשא אותה לאישה, דבר שהיה מותר לעשות לדעת חכמים אפילו של כהן גדול,

אסור לקדש אלמנה.

הרי נישואים שניים שלה.

מכיוון שנתקדשה לו לפני מינויו לכהן גדול.

ממי היא קנתה את הכהונה הגדולה? למי היא שילמה? יש אומרים לינאי המלך ואלכסנדר ינאי.

יש אומרים זה לא ייתכן בגלל שיש הפרש לפי אגדות החורבן

מארבעים שנה, אז לאגריפס השני.

ובאותה תקופה

של הנציבים של רומי

בירושלים

באותה תקופה התקיים מאבק על תפקיד הכהן הגדול ועל הסמכות שלו

בין יהושע בן דמנאי לבין יהושע בן גמלא,

ושניהם הקימו יחידות של בעלי זרוע אשר לחמו ביניהם ברחובות ירושלים.

למרות שכי

קניית הכהונה הגדולה נעשתה למורת רוחם של חכמים,

הם לא נמנעו מלהזכיר את יהושע בן גמלא לטובה בזכות שני מעשים שעשה.

אחד, הוא מוזכר במסכת יומא כמי שלקח את הגורלות שנועדו להגרלת השעירים,

שהם היו עשויים מאשקרוע מן עץ ועשה אותן זהב.

שבח שני זה מה שנלמד כעת

שהוא נחשב למייסד בתי הספר

בתקופת חכמים זיכרונם לברכה.

ועל זה אמר רבי יהודה אמר רב ברם,

אבל זכור אותו האיש לטוב יהושע בן גמלא שמו שאלמלאו נשתכחה תורה מישראל.

ותכף נלמד

בדיוק מה הוא עשה.

יש מחלוקת בין בעלי התוספות בעניין הזהות שלו, האם זה שני אנשים בעלי אותו שם?

אז יש תוספות כזה שאומר כך, ויש במקום אחר שאומר שזה אותו אחד.

ובכל אופן הזכירו את דבריו מעשיו לשבח,

למרות שדרך המינוי שלו לכהן גדול זכתה לגינוי

בפי חכמים.

בסוף הוא גם נרצח

על ידי הרומאים,

האדומים שנכנסו

והוא היה במרד. לא משנה, זה סיפור יותר ארוך.

קיצורו של דבר,

מה הוא אמר?

ברם זכור אותו האיש,

רבי יהושע בן גמלא שמו,

שאלמלאו נשתכחה תורה מישראל.

בתחילה,

מי שיש לו אב,

מלמדו תורה.

מי שאינו אב,

לא היה למד.

אין לו אבא,

לא לימד אותו,

לא למד.

למה? לא היו מלמדים ולא היו בתי ספר.

בתחילה ככה היה.

מי דרשו,

מי דרשו בלמדתם אותם את בניכם לדבר בם.

אז דרשו ולמדתם אתם.

יש מבעלי התוספות אומרים,

ולימדתם.

חובה על האב ללמד את הבן.

זאת אומרת,

למה האבא היה מלמד,

ואם אין אבא לא היה למד?

כי כתוב, ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם,

ולימדתם, אתם תלמדו את הבנים שלכם.

התקינו שיהיו מושבעים מלמדי תינוקות בירושלים.

מאה דרוש?

מאיפה דרשו את זה?

כי מציון תצא תורה ודבר אדוני מירושלים.

למה דווקא שלחו את כולם ללמוד בירושלים?

מכל הארץ היו שולחים את הילדים ללמוד בירושלים.

כי זה מקום של יראת שמיים,

מקום שרואים שם את העבודה,

רואים את הכהנים,

ושם הטוב גם למלמדים.

זה משפיע עליהם.

ממילא כי מציון תצא תורה דווקא ודבר השם מירושלים.

אבל עדיין

מי שיש לו אב

היה מעלו ומלמדו.

מי שאין לו לא היה עולה ולמד.

עדיין היו תלויים באבות.

אם יש אב,

אז היה מעלה אותו לירושלים ללמוד. מי שאין לו אב

היה מסכן יתום,

לא היה עולה ולמד.

התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך.

פלך זה גדול שיש בו כמה מדינות.

ומכניסין אותו כבן טזן,

כבן יזן.

זאת אומרת

שהילד הזה היו כאלה שהיה להם קשה לקחת למקומות הרחוקים וכו',

וכאן הכניסו אותם בגיל הזה בגלל שהם כבר יכולים ללכת לבד.

אבל היה בזה גם מינוס.

מה היה המינוס?

זאת אומרת, המתינו עד ש...

כשהתקינו את התקנה שלא יהיה רק בירושלים,

אלא שיהיה כבר בכל פלך ופלך,

אז שלחו את הילדים בגיל 16-17.

מה לא היה טוב בזה?

מי שהיה ריבו כועס עליו,

מבעיט בו ויוצא.

מסלק אותו.

והילד היה היה כועס עליו הרב והתלמיד היה בועט, כמו שאומרים, ברב יוצא.

התלמיד, כיוון שהיה בוגר,

בן 16-17, כבר יכול לעמוד בזכות עצמו ולא היה שומע והיה יוצא.

אז הרב

היה כועס עליו,

ועל ידי זה היה תלמיד מבעיט ויוצא.

כל זה היה עד שבא רבי יהושע בן גמלא ותיקן

שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות.

תיקן

בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר,

ומכניסין אותו כבן שש, כבן שבע.

למה? כי בגיל כזה הוא מקבל את דעת ריבו ואין בו כוח למרוד.

אז הוא הקטין

את הגיל והתקין שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות

בכל מדינה ובכל עיר, וזה על חשבון הציבור.

הציבור צריך לממן את מלמדי התינוקות.

והיו מכניסים אותם כבר מגיל רך,

בגיל שש,

בגיל שבע. זה תלוי אם הוא בריא, כבר בגיל שש. אם הוא חלוש, אם היה חלוש בגיל שש,

מכניסים אותו בגיל שבע.

רבי יהושע בן גמלא לא בא להפקיע את האב מהחיוב לדאוג לחינוך של הבן.

התקנה שהאבא חייב ללמד את הבן לא בטלה,

והוא לא בא להפקיע את זה שעכשיו המוסדות יהיו במקום האבא.

הדרשה שהזכרנו קודם, ולימדתם אותם,

ולימדתם אתם, נשארה במקומה.

מהי החידוש של רבי יהושע בן גמלא?

שיש חובה ציבורית

לדאוג לכך שיהיו מוסדות חינוך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.

מה המטרה של המוסדות האלה?

היא ללמד תורה את כולם,

גם מי שאין לו אבא,

וגם מי שהאבא לא יודע ללמד,

או שהאבא אינו יכול ללמד,

כגון שהוא מחוסר זמן, או שהוא ימאי, ספן,

או לא נמצא תמיד במקום שיכול ללמד.

אז המטרה שהוא התקין

חובה ציבורית

לדאוג לכך שיהיו מוסדות חינוך

בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.

אם ישאלו אתכם מי

מי גרם שיהיו מוסדות חינוך ללמד,

תזכרו, זה היה רבי יהושע בן גמלא.

וגם כשלומדים יחדיו,

אז הדבר יעיל הרבה יותר.

הרמב״ם כותב בעלקות תלמוד תורה,

על פי הגמרא בשבת קי ט וסנהדרין י זן,

מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ואפלך,

ובכל עיר ועיר.

בכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר,

עד שמושיבין מלמדי תינוקות.

ואם לא הושיבו מחרימין את העיר,

שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן.

אז הנה רואים שיש חיוב,

ואדם לא ידור במקום שאין בו בית תלמוד, אין בו חיידר, אין בו מקום שמלמדים

תורה לילדי ישראל.

טוב, אחרי שראינו שיש חיוב

שיהיה מוסדות כאלה,

עכשיו יש לנו תלמידים ויש לנו מוסדות.

עכשיו, מה קורה אם התלמיד,

הוא לא מבין את הלימוד,

או שהוא מתחיל להתקלקל

ולא מעוניין ללמוד ועלול גם לגרום לאחרים.

אז מהם הקריטריונים להוצאת תלמיד?

שיהיה מותר להוציא תלמיד מממוסד חינוכי, הרי יש תקנה ללמד.

יש תקנה גם להוציא?

או שיש תקנה לא לקבל בכלל?

אבל אנחנו צריכים להסתכל במקורות.

אז דבר ראשון,

מה קורה אם ההישגים הם נמוכים?

הישגי הלימוד הם נמוכים של התלמיד.

לאחר התקנה שרבי יהושע בן גמלא,

האם

ובאילו תנאים יש להוציא תלמיד שהישגיו הלימודיים נמוכים?

בגמרא, בבבא בתרא, באותו מקום, כא עמוד א', נאמרה הלכה מפי רב

לרב שמואל בר שלת

בעקבות התקנה שרבי יהושע בן גמלא.

רב

אמר את ההלכה הזאת לרב שמואל בר שלת, שהיה מלמד דרדקי, היה מלמד תלמידים.

ואמר לו רב לרב שמואל בר שלת,

כי מחית לינוקה לא תמחלה אלא בערכתא דמסנא.

אם אתה רוצה למחות בתלמיד

שהוא לא מקשיב טוב או לא לומד כראוי,

אז זה יהיה בשרוך של נעל.

לא לקחת מקל ולתת לו מכת אכזרי, חלילה.

רק ככה בשרוך של נעל,

יותר ככה שיהיה לו בושה מאשר כאב.

ואז הוא אומר לו, דה קארי, קארי.

דה לא קארי, לבית סבתא לחברי.

הוא אומר, ואז אם נתת לו ככה והוא קורא, מצוין.

אבל זה שלא יקרה, למרות שאתה נתת לו,

והוא לא קורא, לא לומד,

מה עושים איתו? זורקים אותו או לא? אומר, לא.

שיהיה צבתא לחברי.

שישב

עם חברים, עם חבר, עם חברותא.

שישב עם התלמידים. יש כמה גרסאות להבין מה הכוונה.

אבל יש בזה גם הסברים.

למה?

כיוון שאפשר שילמד בסוף.

כרגע לא יכול, לא בא לו, לא משנה מה.

וגם שלא יסתובב בחוץ, כי אם יסתובב בחוץ הוא ימשוך גם אחרים.

אז לכן אומר,

ככה ההנהגה.

כי מחית לינוקה. הוא ראוי למחיה על זה שהוא לא מקשיב, לא לומד,

לא קולט.

אז אל תמחה לו אלא בערקתא דמסנא בשרוך של נעל.

ואם הוא יקרא, יקרא מצוין.

אם לא, יהיה צבתא.

אז לא אומר לסלק אותו.

רשי אומר, וצבתא לחברי,

אינך זקוק לייסרו יותר מדי,

ולא לסלקו מלפניך,

אלא ישב עם האחרים בצוותא, וסופו לתת לב.

זה אם ההישגים

הלימודיים הם נמוכים.

מה קורה אם הסיבה היא בעיות חינוכיות?

באיזה תנאים יש להוציא תלמיד שההישגים הלימודיים טובים,

אך ההתנהגות הדתית החברתית שלילית ומזיקה?

בגמרא בחולין, קלג,

עמוד א', נאמר

אמר רב יהודה, מר רב,

כל השונה לתלמיד שאינו הגון

נופל בגיהנום,

שנאמר כל חושך טמון לצפוניו,

תאכלהו אש לא נופח,

ירע שריד באה הולו.

ואין שריד אלא תלמיד חכם,

שנאמר, ובשרידים אשר אדוני קורא.

זאת אומרת,

מה יקרה?

כל חושך טמון שזה הגיהנום.

לצפוניו תאכלהו אש לא נופח את מי?

השריד, ירע השריד באה הולו.

אם יש לו תלמיד נכון, תלמיד שאינו הגון

אצלו בישיבה,

אז הוא ייכנס,

התלמיד החכם הזה שמלמד לגיהנום.

מאיפה לומדים את זה?

מהפסוק הזה.

ומי אמר את זה? אמר רב.

אמר רב יהודה, אמר רב.

כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנום.

אמר רבי זרע, אמר רב.

כל השונה לתלמיד שאינו הגון כי זורק אבן למרקוליס.

זאת אומרת,

הייתה עבודה זרה,

שהיו באים, לוקחים אבן, והיה כותל,

וזורקים את האבן על הכותל. זו העבודה זרה.

יש בזה תועלת?

זה מועיל משהו?

אותו דבר כאן.

כל השונה לתלמיד שאינו הגון,

אז זו העבודה בחינם, וכאילו זורק אבן למרקוליס,

שנאמר, כצרור אבן במרגמה כן נותן נכסיל כבוד.

זאת אומרת,

כמו שאתה לוקח צרור אבן וזורק אותו במרגמה רוגם,

ככה נותן נכסיל כבוד.

אתה לא תקבל פידבק ממנו.

אם תיתן לו כבוד זה חוכמה, כבוד חכמים ינחלו זה חוכמה. אם תיתן חוכמה לכסיל,

לא יהיה לך פידבק מזה, זה לא חוזר. לא תקבל מזה שום אפקט.

אתה מבזבז את הזמן שלך ואת הכול.

וכתוב, לא נווה לכסיל תענוג.

כי אם תענג אותו ותיתן לו כבוד, שילמד עם כולם כאילו גם כן בן תו יראה,

אז זה ישאיר אותו בכסילותו, כי הוא לא הגון.

ועוד דבר נאמר בזה,

יש פסוק

במשלי נוסף,

מעדי בגד

ביום קרה,

חומץ על נאטר,

ושר בשירים על רב רע.

אומר שלמה המלך,

אם אתה מלביש אדם, בגד שהוא עדי, מעדי בגד,

בגד שהוא עדי, תכשיט, יפה,

הוא לא מועיל ביום קרה, כי אינו מחמם.

ביום קרה צריך מעיל, צריך משהו שיחמם.

לא לוקחים בגד יפה.

בגד יפה הוא לא מחמם.

אתה צריך לקחת משהו שיכסה אותך.

אז כמו שבגד יפה הוא לא מחמם,

כך גם חומצה, חומץ, על נאטר,

שהיא מזיקה,

כששופכים אותה על נאטר, על בסיס היא סותרת אותו.

כך בדיוק השאר שירים יפים

לאדם שליבו רע,

עצוב.

זה לא מחמם את ליבו,

אלא רק מקשה עליו לשפוך את ליבו ולהשתחרר מהצער.

זאת אומרת, אדם

שיש לו לב רע.

נגיד שהוא מתאבל, אתה בא לשיר לו שירים עכשיו? זה יעזור לו? זה ייתן לו להוציא את כל מה שכואב לו וכולי וכולי?

זה לא מתאים. כמו שבגד שהוא עדיל לא מתאים לקרה, וכמו שחומץ על נטר

אז הוא מזיק,

ככה מי ששר בשירים על לב רע בדיוק אותו דבר. אז לכן זה מדובר בשונה לתלמיד שאינו הגון.

כמו שבגד כזה לא מועיל לקרה, וכמו שאמרנו את כל הדוגמאות, ככה לא מתאים לשנות תורה לתלמיד שאינו הגון.

אז ראינו

שלוש דוגמאות

שמסבירות עד כמה לא מלמדים תלמיד שאינו הגון.

ובגמרא כתוב במכות יוד,

עמוד א',

התלמיד שגלה מגלין ריבו עמו.

תלמיד שגלה.

מי זה תלמיד שגלה? הרג בשגגה את הנפש,

אז מגלים אותו לאן? לעיר מקלט.

הוא גולה לעיר מקלט,

ומה קורה?

וחי בהם, כתוב, נכון?

אז צריך לעשות בו כדי חיותה. צריך לשלוח לו את הרב עכשיו, שילמד אותו.

אה, יש רבנים שם.

למה צריך? אומר לו, ממי שהוא רגיל ללמוד ויכול ללמוד יותר,

אז זה נקרא חיותה.

צריך לתת לו חיים

כפי שהוא רגיל.

אז בגלל התלמיד שגלה מגלין את הרב שלו.

לא רק מגלין את הרב שלו,

אז מגלים את כל הישיבה גם,

כי כל בני הישיבה גם צריכים את אותו רב.

אז כולם גולין,

בגלל מי?

התלמיד שגלה.

מי זה התלמיד שגלה?

מכאן אמר רבי זרע,

מכאן שלא ישנה אדם,

לתלמיד שאינו הגון.

אתה לימדת תלמיד שאינו הגון,

שתכף נבין מה זה לא הגון,

וזה יגרום לך שאתה תגלה איתו.

לכן לא מלמדים תלמיד שאינו הגון.

מהי ההגדרה של תלמיד שאינו הגון?

רש״י בחולין שם

אומר, תלמיד רע.

לא מלמדים תלמיד רע.

מדברי המהרש״א בחידושי הגדות שם,

הוא אומר שככה משמעותו.

שתלמיד רע,

הכוונה, יש לו כוונות רעות כשהוא לומד תורה.

מה זה כוונות רעות? יש אחד לומד בשביל לקנטר,

יש אחד לומד רק בשביל כבוד, הוא לא מתכוון בכלל בשביל הקיום,

להשיג משרה או דברים כאלה שכוונותיו רעות.

זאת אומרת, הוא לא לומד לשם הלימוד.

הרמב״ם

פוסק להלכה בלקו תלמוד תורה,

פרק ד' הלכה ראשונה,

אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו

או לתם.

אבל אם היה הולך בדרך לא טובה,

מחזירין אותו למוטב

ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש.

מה אני שומע?

שלא נותנים לו להמשיך ללמוד בישיבה. מה עושים איתו? קודם כל דואגים עכשיו,

נחזיר אותו למוטב

ושילך בדרך ישרה, זה צריך תקופה מסוימת לראות שהוא כזה. ובודקין אותו,

אחר כך מכניסים אותו לבית המדרש.

וממשיך הרמב״ם ואומר,

אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון,

כאילו זורק אבן למרקוליס,

שנאמר כצרור אבן במרגמה,

כן נותן נכסיל כבוד,

ואין כבוד אלא תורה,

שנאמר כבוד חכמים ינחלו.

אז לא מלמדים אותו תורה.

וכך נפסק בטור ביורה דעה סימן רמ״ו,

ובשולחן ערוך שם בסעיף ז״ם.

אמנם,

בשולחן ערוך לו פרט הגון במעשיו אותם.

מכאן

אנו רואים

שאין ללמד תלמיד שאינו מתנהג כראוי.

תלמיד

שלא ידוע לנו אם ההתנהגות שלו היא טובה או לא,

אותו יש ללמד.

אבל מי שאנחנו יודעים בו שאינו הגון,

יש לנו בעיה ללמד.

מסוגיית הגמרא שהובאה לעיל משמע,

שאין לרב ללמד תלמיד שכזה,

אבל לא כתוב כיצד יש לנהוג בו.

הרמב״ם שם,

ובעקבותיו הטור שם,

אינם כותבים שיש להוציא אותו לגמרי ממסגרת בית הספר,

אלא מתווים דרך חינוכית כיצד יש לנהוג.

טיפול חינוכי מחוץ למסגרת הלימודים המקובלת,

ורק אחרי שהתברר שהתלמיד אכן מתנהג כראוי,

יש להחזירו למקומו.

המאירי,

אחד מהראשונים בפירושו לאבות, כותב,

ועמידו תלמידים הרבה,

ולא ידקדקו יותר מדי שלא להושיב בפניהם אלא בעלי תריסין,

כמו שהיום עושים בישיבות, מקבלים רק את המוצלחים מאוד מאוד.

אסור לעשות דבר כזה, אין למנוע, ועמידו תלמידים הרבה.

מה זה בעלי תריסין?

יש כאלה שרוצים רק בעלי תריסין,

כינוי לתלמידי חכמים גדולים בתורה שיודעים להתווכח, להתנצח במלחמתה של התורה.

אלא יסבירו פנים לכל הבא לפניהם

שהעצים הקטנים מדליקים הגדולים.

השאלות של הקטנים ומתלמידי יותר מכולם.

ולא אמרו שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון,

אומר המאירי,

אלא במי שמידותיו מגונות,

שזה בוודאי ראוי להרחיקו הרחקה יתרה.

אז למרות שהמאירי אומר, ועמידו תלמידים הרבה על פי המשנה,

כל זה מדובר לקבל קול אחד

חוץ מתלמיד שאינו הגון, שמידותיו מגונות.

זה צריך להרחיק בהרחקה יתרה.

אז מצד אחד כותב המאירי,

ללמד את כולם,

גם תלמידים שמתקשים,

אבל מי שיש לו מידות גרועות, יש להרחיק.

גם רבי יהודה החסיד, בספר חסידים, סימן קפט, כותב,

אם לחכם תלמידים,

יש חכם שיש לו תלמידים,

ואחד

עוסק לקנטר את הרב

ואת התלמידים חבריו,

יושב תלמיד ורק מקנטר את הרב שלו,

וגם את התלמידים האחרים.

אומר רבי יהודה החסיד,

מוטב לגרש את האחד

לתקנת האחרים הטובים,

שנאמר פסוק במשלי,

גרש לץ

ויצא מדון.

מגרשים אותו מן הישיבה,

לא משאירים אחת כזה שמקנטר.

המאירי

ורבי יהודה החסיד

לא מתווים דרך חינוכית כיצד לטפל בתלמיד שאינו הגון,

אלא קובעים להרחיקו.

אין הכרח לומר

שיש מחלוקת בינם

לבין הרמב״ם.

הרמב״ם

גם הוא התנה את החזרה של התלמיד ללימודים המסודרים בבית המדרש,

רק כשהתברר שחל שיפור ושינוי משמעותי בהתנהגותו ובמעשיו.

אבל אם לא,

לא עבר הרמב״ם בכל מקרה להשאירו.

אך אם יתברר

שהם מיצו את כל הדרכים והאמצעים החינוכיים

ולמרות זאת לא חל כל שיפור בהתנהגותו,

יודה גם הרמב״ם שאין להכניסו לבית המדרש ויישאר בחוץ.

הרמב״ם ציין בדבריו את תחילתו של התהליך

שיכול להסתיים בחזרה של התלמיד לבית המדרש.

והמאיר ורבי יהודה החסיד ציינו את האפשרות שיש להרחיקו אם הוא נשאר בגדר של אינו הגון.

מכאן

אין הכרח להוציא באופן מיידי מבית הספר תלמיד שלא נהג בצורה חיובית,

אלא יש לאפשר ולסייע לו לשוב

לדרך החיובית,

ואם אין הדבר מועיל אז יש רשות להוציאו.

זה בדיוק מה שאמרנו בתוכנית על השבאבניקים אצל אמנון לוי.

תשמעו שם היטב.

דברים ברוח זו מצאנו גם בתקנות של קהילות בדורות שונים.

בתקנות ונציה באיטליה

עשו תקנות, הקהילות עשו תקנות.

וכך הם כותבים בתקנות.

למטרה זו נשתדל לבער את הקוצים מן הכרם,

כלומר להרחיק את התלמידים הרעים והבלתי הגונים היכולים להרעיל את התמימים והמנהגים הטובים של אחרים,

בזה שנתקן אותם קודם

על ידי אזהרות

ואחר כך עונשים,

כפי שיימצאו לנחוץ מממוני החברה הקדושה.

ואם אלה לא יפעלו,

יודיעו המלמדים לממונים שזה לא הועיל,

שיוציאום וירחיקום מן התלמוד תורה.

אז רואים תקנה,

תקנת ונציה באיטליה,

זה לבער את הקוצים מן הכרם, שלא יזיקו את הפירות הטובים.

כמובן,

שיזהירו,

ואחר כך יענישו,

ואם כל זה לא יעזור,

אז הם נותנים הוראה למלמדים להודיע לממונים, להוציא אותם, להרחיק אותם מן התלמוד תורה.

גם בתקנות מודינה כתוב,

אם יימצא בבית מדרשנו תלמיד אשר ינהג בדרך לא טוב

ומקדיח תבשילו ברבים, חס ושלום,

חובה על מעלת הממונים הנדיבים להוכיחו

פעמיים-שלוש,

עד אשר ישוב מדרכו הרעב, יחזור למוטב.

ואם יתמיד ללך בקרי ולתת כתף שוררת,

אז יודיעו הדבר למעלת ממונים משרתים,

ואז יוכלו יחד לגרשו מבית תלמוד תורה,

למען לא יניע לב חבריו מדברי תורה,

והנשארים ישמעו וייראו.

זאת אומרת, שלוש פעמים איחורים, אחרי זה סנקציות.

ובתקנות אנקונה כתוב,

יש ברשות הפרנסים מתוך הסכם

השישה זה היה הוועד,

להוציא מתלמוד תורה אותו תלמיד אשר ייראה להם כבלתי מתאים.

פה כבר זה יותר מורחב, לא רק לא הגון,

גם לא מתאים.

יש לא מתאים שיכול לגרום רפיון,

הוא לא רע,

אבל יכול לגרום רפיון.

בתקנות גירונה,

אם יימצא בתוך ההסגר, ככה הם היו קוראים למקום שבו היו לומדים,

אם יימצא בתוך ההסגר תלמיד שאינו הגון

ובעל עבירות ועושה מעשים רעים אשר יעשו,

יחויבו בעלת הממונים לגרשו מן ההסגר בלי איחור ובלי עיכוב.

ויזכרו כי תלמיד בעל עבירות,

די הוא חס ושלום לאבד תלמידים הרבה.

וכבר אמר שלמה המלך, בחוטא אחד

יאבד טובה הרבה.

וכל התלמידים

ישמעו וייראו מזה שיסלקו את האחד,

כולם יזהרו שלא לעשות כמעשהו.

לץ תכה ופתי יערים.

גם בתקנות פה דובה

הוחלט פה אחד

על מעלת המלמדים

לשרש את המנהגים הרעים של תלמידיהם,

לעקור מן השורש,

ללמדם הכנעה,

להשריש בהם את ההכרה כי אחרי יראת שמיים יבוא מורא ריבם,

כדברי התנא,

ומורא ריבך כמורא שמיים.

ואם ימצא עז פנים אשר לא יאבד ייכנע,

יוכיחו מלמדו,

ואף ישתמש בשוט לעת הצורך.

ואם אחרי כל אלה לא ייקח מוסר,

יודיע המלמד למעלת הממונים אשר להם היכולת

לגרש את התלמיד מההסגר ולהרחיקו מתלמוד התורה.

מה המכנה המשותף שראינו עכשיו לכל תקנות הקהילות הללו?

שיש להוציא תלמיד שאינו מתנהג כראוי מהבחינה החינוכית דתית,

אחרי שמוצו כל הדינים והאזהרות להשיבו למותאם.

הסיבה האמיתית בגללה יש להוציא תלמיד כזה הוא מהחשש שיקלקל תלמידים אחרים בהיותו גורם דומיננטי, שלילי ומשפיע לרעה בכיתה ובחברה.

זה מה שאמרתי בתוכנית של אמנון לוי, תשמעו.

החידה,

בפירושו פתח עיניים לעבוד כותב,

שאם יש חשש שתלמיד יחמיץ אחרים,

יש להוציאו מבית המדרש.

כך יש להבין גם מתשובת הצופנת פענח, זה הרוגוצ'ובר,

שהוא נשאל אם מותר להוציא מישיבת תלמידים שאינם בעלי כישרון

ואינם שוקדים על התורה כל כך,

ולהכניס במקומם תלמידים אחרים, טובים מהם.

התשובה הייתה,

אי אפשר לסלקם אם מחזיקים בתורת השם יתברך.

לא עושים את זה פה בישיבות.

לא לוקחים תלמידים חלשים.

נגד הרוגוצ'ובר.

מכאן,

שאם הייתה בעיה ברמתם הרוחנית והדתית,

והם לא מחזיקים בתורת השם, היה אפשר לסלקם.

הוא אמר שאי אפשר לסלקם אם מחזיקים בתורת השם יתברך.

כאלה אפילו אם הם חלשים,

תחזיק ותקבל.

מפה אתה שומע שאם יש להם בעיה, הם לא מחזיקים בתורת השם,

יש להם בעיה

בדתיות שלהם,

אז יהיה אפשר לסלקם.

כך כותב גם הרב משה פיינשטיין

בשו״ת איגרות משה יורד ע' סימן ע' ז', סעיף ג'.

הוא אומר שם כך, ובדבר ילדים

שאימם נתגרשה מבעלה

והלכה לגור עם גוי.

יש לה ילדים

מהבעל הראשון, ועכשיו היא נשואה לגוי, כאילו נשואה.

שמישהו לקח אותם, את הילדים האלה, והכניס אותם לביתו,

לקח את הילדים ממנה,

וגידל אותם אצלו, והכניס אותם לישיבה.

הנה הצדק עם מי שהכניסם.

זאת אומרת,

ישיבה לא יכולה לסרב לקבל אותם בגלל שאימא שלהם היא עם גוי.

ומי שעשה ככה, הוא צודק שהכניס אותם לישיבה.

אבל כל זה, אומר הרב פיינשטיין,

אם אין מזה קלקול לילדים אחרים,

ואם יש קלקול חס ושלום לאחרים,

אין להניחם ללמוד בישיבה.

ועכשיו תשמעו תשובה שאמרתי לו, אני לא יודע אם הוא ישמיע אותה הערב.

אבל אמרתי לו שהרב יצחק קוטנר

השיב תשובה חריפה מאוד בעניין,

בעניין הזה,

לרב אברהם יצחק נריה.

האם יש לסלק ממוסד ילד המקלקל אחרים,

כשיודעים אנו שברחוב הוא יתקלקל יותר מאשר בשהותו כאן?

הוא ענה לי על זה, אמנון לוי.

כן, כן, נכון, נו, נו.

הוא לא ידע מה אני אענה לו.

ואז ענה הרב הוטנר בתקיפות,

ודאי,

אפילו אם אדע שמחר ילך להתנצר,

אסלקנו.

אין לנו זכות

להשתמש בנשמות של שאר הבחורים

כדי להרים נפש לבחור הזה.

אין אנו בעלי בתים

על נשמות השאר.

אם איננו מקלקל אחרים,

אז אפילו שיהיה הגרוע ביותר,

לא אסלקנו.

אני אטפל בו,

אדבר,

אשוחח,

ארד עמו לכל הטומאה והגיהינום שלו.

אך רק אני.

אבל אם הדבר פוגע באחרים,

כאן אסור להשאיר אותו.

מכאן,

חומרת מעשיו של תלמיד שאינו הגון

היא אשר מחייבת את הוצאתו ממסגרת בית הספר.

זה מה שאמרתי לו, מה אתה רוצה? זה שמוציאים אותם מהבית,

זה אחרי שהוא יודע, והזהירו, והתריעו, ובכל זאת הוא רוצה להישאר בדרך הזאת,

אז הוא יודע את כל האמת ואת הכול, ולקח את זה בחשבון.

אז אומרים לו, ביי.

בצער, בצער, אין ברירה.

אבל יש עוד ילדים,

שלוש עשרה אחים.

מה, ילכו עד שתים עשרה אחים?

אז מה?

מה יהיו כפרם? המגדלים ילדים,

אדם מגדל אותם פרחים, וזה בא וקוטם אותם?

מי יכול להפקיר את הילדים שלו, האחרים?

לכן

אין ללמד תלמיד שאינו הגון מחשש שהוא ישפיע לרעה על תלמידים טובים אחרים.

בתלמיד שאינו הגון יש חומרה נוספת,

שאסור לרב ללמד תלמיד כזה.

תלמיד

שמעשיו שליליים

יכול לעשות גם מעשים חמורים ביותר, עד כדי רצח בשגגה.

והוא יתחייב גלות,

ואז הרב שלו יצטרך לגלות עמו עם הישיבה שלו.

על כך אמר רבי זרע בגמרא במכות יוד, עמוד א',

מכאן

שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון.

ועתיו נתבהרו לנו הדינים בהלכות

בכל השאלות

ששאלנו בתחילה.

על הכל קיבלנו תשובה.

אמרנו שהאחריות היא כפולה כלפי התלמיד המוצע,

כלפי התלמידים שממשיכים ללמוד.

האם מיצינו את כל הדרכים שלא נזדקק להוציא את התלמיד?

האם הוא עבר את הקווים האדומים ומהם?

האם בהישארותו לא ייגרם לו בעצמו נזק או לחברה ולמסגרת בכללה?

מה יהיה על אותו תלמיד אם יוחלט להוציאו, יתקלקל יותר או לא?

האם יגרום להידרדרות נוספת אצלו או שזה יגרום לו לשנות את דרכיו?

ראינו שהרמב״ם אומר שצריך לנסות מחוץ למסגרת החינוכית להחזיר אותו למוטב.

ומהם העקרונות ההלכתיים כשאכן אין ברירה ומוצאו כל הדרכים האחרות

וצריך להוציא תלמיד ממסגרת הישיבה?

אז ראינו שיש חילוק בין תלמיד שהוא חלש בלימודים לתלמיד שהוא מקולקל ומקלקל.

חלש,

משאירים ונותנים לו להיות סבתא עם

חבריו אפשר שבסוף הוא ילמד.

אבל מקולקל ומקלקל חובה להוציאו ואסור ללמדו

וזהו הדין.

רבי חנן, אני אומר רק כשהוא אומר,

ראשו הקודש והוכנות זו קודש ישראל לפי כוך תרבו לעם תורו ומשאות שנה אמור.

ה' חופש למען צד גוי יגדיל תורו יאדיר.

תודה רבה.