... הראב"ד העדה החרדית בירושלים, בספר תשובות והנהגות בסימן רע"ט. בן תורה בכולל, האם חייב לצאת לעבוד לפרנסת משפחתו. קיבלתי שאלתו על בן תורה שיש לו כמה ילדים, ודמי הכולל אינם מספיקים להחזקתם, ואשתו מבקשת שיצא לעבוד להביא טרף לביתו, והוא מתמיד גדול וטוען שאינו  יכול לעזוב את לימוד התורה ויש לו בטחון בה' יתברך שישלח לו צרכיו, מה הדין?

והנה קודם שנדון בזה מצד ההלכה היה מן הראוי להקדים אודות גודל הזכות שיש לאשה שבעלה עוסק בתורה, ומה מפסידה כשעוזב, ויש לחנכה בכל הזדמנות קודם שנשאת ולאחר מכן, שתדע מעלת וזכות לומדי תורה עמליה ומחזיקיה. וכל שכן אשתו של האברך התלמיד חכם הזה שאשת חבר כחבר ממש, יש לה דין של חבר ממש. וראוי שהחינוך במעלת המסירות נפש לתורת ה' וגודל השכר בזה ובבא ותלמידי חכמים ונשותיהם שעוזרות להם תמיד שיעסקו בתורה, יהיה מעיקרי הלימוד בבתי החינוך.

אבל דבר זה שייך לספרי מוסר ואנו באים לדון  מצד ההלכה. ורצוני להדגיש בזה שגם לאחר שנברר את גדר החיוב מצד הדין, מכל מקום דע שאל ימהר אדם למהר בדעתו להחליט לעזוב את עולם התורה מפני מזונות אשתו ובניו, וידע שגם אם יצליח להתפרנס ברווח הלא עלול חס ושלום להפגע באופן אחר, ועל כן עליו  לשאול דוקא בעצת גדולי תורה, ושמקבל הסכמת חכמים זוכה להצלחה וסיעתא דשמיא לכל החלטה שמקבל.

הנה בטור, אבן האזל סימן ע', מביא מחלוקת רבינו אליהו ורבינו תם, רבינו אליהו זה מבעלי התוס' מהראשונים, והוא חי לפני אלף שנה בערך, יש שקוראים לו רבינו אליהו זקן ממנש. רבינו אליהו ורבינו תם, אם אדם חייב להשכיר עצמו לקיים כתובתו להמציא לאשתו מזונות, אז יש מחלוקת בין רבינו אליהו ורבינו תם, האם אדם חייב להשכיר את עצמו לקיים את הכתובה להמציא לאשתו מזונות. דעת רבינו אליהו חייב. רבינו תם אומר אינו חייב. וברמה שם סתם כרבינו אליהו שחייב, אבל הגאון  מוילנא שם בסימן קטן ג' כתב שרוב הפוסקים סוברים כרבינו תם שלא חייב, מי הוא? כתב שם הטור, של דעת רבינו תם, רק אינו צריך להזכיר את עצמו, אבל עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע חייב. אז גם רבינו תם שאומר שהוא לא חייב להשכיר את עצמו לקיים כתובתו כדי להמציא לאשתו מזונות, זה מדובר רק בלהשכיר את עצמו, אבל לא לעשות שום עבודה, נגיד עבודה שדרך אדם לעשות בביתו, פעם היו לכל אחד היה שטח, היה חורש וזורע וכו', זה כן חייב.

ונראה שכוונתו שרק שאינו חייב להשכיר את עצמו להשתעבד לאחרים, שאומר רבינו תם שלא חייב להשכיר את עצמו זה להשתעבד לאחרים, שאז הוא כעבד, אבל לעשות מלאכה באופן שאינו משועבד לאחרים חייב. זה הנראה שכוונתו של רבינו תם.

וכן מבואר להדיא בשאלות ותשובות הרא"ש בכלל ע"ח סימן ב', והגהות מימוני פרק ב' דאישות, שכל הטעם שאינו מחויב להשכיר את עצמו הוא רק מפני שהמשכיר עצמו לפועל הרי הוא כמוכר עצמו לעבד, דשכירות ליומא כמכירה דמיא, ז"א שכירות אדם שמשכיר את עצמו לפועל או פועל שכיר יום זה כמו מכירה, ומכירה זה הופך אותו כמו עבד, ובזה אינו מחויב כדי לפרנס את אשתו. אז לפי שאלות ותשובות הרא"ש והגהות מימוניות, כל הטעם שהוא לא מחויב להשכיר עצמו או רק מפני שהמשכיר עצמו לפועל הרי הוא כמוכר עצמו לעבד, וזה אינו מחוייב לפרנס את אשתו, בזה הוא לא מחוייב.

ואם כן בנידון דידן שיכול לעבוד באופן עצמאי, כגון מלמד פרטי או סופר סתם וכיוצא בזה, ומלאכות שהוא לא מזכיר את עצמו לאחרים חייב, אז יכול לעבוד באופן עצמאי ואז הוא חייב. ואם כן בנידון דידן לפי מה שהם אומרים, לעבד לא, לשכיר יום לא, אבל במה שהוא יכול לעשות שהוא עצמאי וזה לא פוגע בו כשהוא כאילו עבד, אז זה חייב. וכן יש לצדד בדברי רבינו תם. אז זה משאלות ותשובות הגהות מימוניות, זה לא רבינו תם אמר, אבל וכן יש לצדד בדברי רבינו תם. מה לצדד? שרק מלאכה קשה שדומה בזה לעבד אז אין חיוב, אבל במלאכה קלה ונקיה ואין בה בושה, חייב לאשתו. אז גם לרבינו תם שאומר לא חייב להשכיר.

הן אמת שהוא טוען שהאברך הזה מקבל מלגה המספיקה עבורו לחיות בדוחק רב, הוא לא מת, הוא חי אבל בדוחק רב, וזה מה שהוא טוען וזה מספיק לו ויש לו בטחון בה' והוא לא רוצה, הוא רוצה להמשיך ללמוד, ואשתו דוחקת שהוא יצא לעבוד. אז הוא אומר, אבל עיין בחלקת מחוקק ובבית שמואל שכתבו, שאף מי שיש לו לפרנסה בצמצום חייב להשכיר עצמו ליתן לה מזונות לפי כבודה, ועוד נראה, שאפילו אי נימא, אם נאמר שאין הבעל חייב להשכיר אתע צמו, מכל מקום מצוה על הבעל להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו ובניו כפי שאנשים מפרנסים את בני ביתם ללא מותרות, לעבוד בשביל מותרות לא, אבל גם אם נאמר שבעל לא חייב אבל יש מצוה, לא חייב, לפי רבינו תם לא חייב להשכיר את עצמו כמו שאמרנו, אבל מכל מקום מצוה על הבעל להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו ובניו כפי שאנשים מפרנסים את בני ביתם אבל ללא מותרות.

וכן פירש בחזון איש, באבן העזר סימן ק"ח ס"ק י', שאפילו אם אינו חייב להשכיר עצמו מדין חיוב, מכל מקום הנמנע מכך הוא חוטא לנפשו ולאשתו. עיין שם.

ואולם נראה שגם לרבינו אליהו שמחייבו להשכיר את עצמו, הכוונה רק למה שהוא רגיל בה, מה חייב אותה רבינו אליהו? הוא חייב אותו ככה נראה, שלמלאכה שהוא רגיל בה. וכן מצאתי בשאלות ותשובות הרדב"ז בחלק ג' תקס"ו, שכתב שגם לרבינו אליהו אינו חייב להשכיר עצמו למלאכה בזויה לו, ואם בזקן ואינו לפי כבודו פטרה תורה מלהשיב אבדה, כל שכן שפטור מלעשות מלאכה הבזויה לו כדי לזון אשתו. השבת אבידה דאוריתא, ופוטרים זקן וזה לא לפי כבודו להשיב את העבודה  להתחיל להתעסק בזה, פטרה אותו התורה מלהשיב עבודה, וזה מצוה דאורייתא, כל שכן לעשות מלאכה הבזויה לו כדי לזון אשתו, עיין שם.

ולכן נראה שבן תורה אינו חייב לעבוד במלאכה שנקרא אינו רגיל בה, ואשתו אינה צודקת לדרוש כך ממנו, ומכל מקום מחוייב למצוא מקום בישיבה או רבנות וכדומה כדי לכלכל אשתו ובניו, לא מדובר על הרבנות של הציונים, ורבנות דהיינו להיות רב בתפקיד כל שהוא באיזה שהוא מקום, לא רק מטעם המדינה. מחויב למצוא מקום בישיבה או רבנות וכדומה כדי לכלכל אשתו ובניו. ואדרבא, מצוי שהגיע זמן שיביא פירות, והיינו שירביץ תורה לתלמידים, והקב"ה סיבב הסיבות שיגיע לכך ולטובתו. אז ז"א כבר למדת שנים, אתה אברך כולל, אתה יכול להורות לרבים ללמד אותם וכו', אז נו, מצוי שכבר הגיע הזמן שיביא פירות, תעשה פירות עם הלימוד שלך לא ללמוד רק לעצמך, תלמד לאחרים, ואז הוא ירביץ תורה לתלמידים ועל זה הוא יקבל שכר והקב"ה מסבב הסיבות שיגיע לכך ולטובתו.

ובספר עזר מקודש שם ע' דעתו היא שלגבי מזונות אשתו מאחר שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אם כן דינו ככל מצוות לא תעשה שמחויב לחזור על הפתחים כדי שלא יעבור על הלא תעשה. אז הספר עזר מקודש אומר, שדעתו מזונות דאשתו לומדים מלא יגרע, לא יגרע הוא אומר זה לאו, והלאו הזה לא יגרע יש לו דין שעל כל לאו בשביל לא לעבור עליו אדם מחויב לחזור על הפתחים כדי לא לעבור על לאו, וזה לאו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אז הוא צריך לחזר על הפתחים אפילו בשביל להביא כסף לאשתו בשביל שהוא לא יעבור על הלאו. ככה הוא אומר. ודבריו תמוהים, אומר הרב משה שטרנבוך, למה, שהלא תעשה אינו לאו בפני עצמו, אלא קאי לחזק חיוב עשה, זה לא לאו שעומד בפני עצמו, זה לאו שבא לחזק עשה, איזה עשה? ששארה כסותה ועונתה הוא יקיים ולא יגרע, ז"א יש פה מצוה וציווי לתת לה שארה כסותה ועונתה, והלא יגרע זה רק כדי קיום העשה, אבל זה לא לאו בפני עצמו. אבל כשהוא פטור מצד העשה, נגיד בציורים שאמרנו, כמו זקן ואינה כפי כבודו, או מי שפוטר אותו והוא לא חייב להשכיר את עצמו, אז אם אין את העשה אין מעיקרא גם את הלא תעשה של לא יגרע, זה לא לא יגרע בכל מקרה שזה לאו בפני עצמו. וכעין שכתב הרמב"ם בקידושין ל"ד על לא תעשה דהשבת אבידה.

נו, ולמעשה מדין הנראה, שאם אשתו סובלת אסור לו להשתמש מחובתו, ועליו לחפש משרה בקודש, כרב או כר"מ או אפילו מלמד בכתה גבוהה או מג"ש לבעלי בתים, מגיד שיעורים לבעלי בתים, ואולי אפילו אומנות שאינה בזויה שאינה מפריעה לו להקדיש את עיקר זמנו לתורה, וישתדל כפי האפשר לחפש משרה בהפצת תורה, שהזכות והשכר רב מאד גם בזה ובבא. למה לעבוד במשרה שאין ממנה שכר גם לעולם הזה ולעולם הבא אם אפשר למצוא משרה שהיא גם תתן שכר בעולם הזה ולעולם הבא. ומכל מקום אם זקוק לעוד זמן כדי ללמוד ולהשתלם בידיעת התורה, להשלים את ידיעותיו בתורה, אז צריך להסביר לאשה שאם מסוגלת לעמוד בסבל כדאי להם, כדאי להם, שאז הוא ואשתו ובני ביתו אמנם משחירים את פניהם בעולם הזה אבל הקב"ה יבהיק את פניהם לעולם הבא ואשריהם ואשרי חלקם, אינה דומה תורה מתוך דוחק וצער לתורה מתוך רווח וכו', כמו שידוע מרבי חנינה בן דוסא וכו'. וגם יש לדון, הרי היא נשאה לו על דעת שהוא יהיה בן תורה, ואם כן היא נשאת לו על דעתא דהכי שילמד כמה שנים אפילו בחיי דוחק. מה עם זה שאת נשאת לו כבן תורה? את לקחת בחשבון שהוא ישב בכולל ושמה משלמים פרוטות והוא יחיה חיי דוחק, מה עם זה שאת קיבלת על עצמך דבר כזה?

ואולם אם יש חוסר לבני ביתו בצרכים בסיסיים ממש, אין גבניה, אין לחם, אין דברים בסיסיים, אז אפילו אם האשה מוותרת ומוכנה לעמוד בסבל, מכל מקום לפרנס ילדיו עד גיל שש לצרכים בסיסיים הוא חיוב בפני עצמו, שאב חייב לפרנס בניו והיא אינה יכולה לוותר על זכות זו ולוותר על זכותם, ויש על זה חלקת מחוקק וכן מפורש בשו"ת עין יצחק י"ז אות ט' שלא מועיל מחילתה לגבי בניה, החיוב זה לפרנס ולזון את הילדים עד גיל שש. חכמים אמרו יותר. ומיהו, התוס' יום טוב בכתובות פרק ד' משנה ו' כתב, שאף לרבינו אליהו הסובר שיש חיוב להשכיר את עצמו לעשות מלאכה לפרנסת אשתו, היינו טעמא כיון שנתחייב בכתובתה ואנא אפלח ואפרנס ואזון וכו'. אבל כדי לפרנס את ילדיו אינו מחוייב. ולשיטתו דינו לכאורה ככל חוב ממון בעלמא ועיין שו"ע חושן משפט סימן צ"ז ט"ו.

ולעניות דעתי, אומר הרב משה שטרנבוך דבריו צריכים ביאור, שלכאורה כיון שאין זה חיוב בגדרי ממון אלא שחייבו חכמים ז"ל למזונות משפחתו, הוי דינו כמזונות אשתו, שכיון שאינו חייב מדין ממון אלא מדין אישות מחויב להשכיר את עצמו כדי לפרנסה. ומיהו מצינו מגדולי תלמידי חכמים שהיו ספונים באהלה של תורה כדי לזכות לכתר תורה על אף שהם ונשיהם ובניהם הקטנים סבלו חרפת רעב ואשרי חלקם, וכפי הנראה אי אפשר לפסוק באופן כללי, אלא צריך להתייעץ בכל מקרה לגופו של ענין עם גדולי תורה והוראה ויראה.

אבל עכשיו הוא מחזיר לשואל, מה השואל שאל? השואל שאל קבלתי שאלתו על בן תורה שיש לו כמה ילדים ודמי הכולל אינם מספיקים להחזקתם ואשתו מבקשת שיצא לעבוד ולהביא טרף לביתו והוא מתמיד גדול וטוען שאינו יכול לעזוב את לימוד התורה, ויש לו בטחון בה' יתברך שישלח לו צרכיו. אז השואל שואל על אחד אחר, כן, מה עונה לו הרב שטנרבוך? אבל אני תמה, שאין אצלכם מי שמוכן לתמוך בו? והרי אנשי העיר הקרובה אל החלל מביאים עגלה ערופה, על שלא דאגו למזונותיו של העובר שם, וכל שכן שמעלימים עין מבן תורה מובהק שגר כאן, שזהו בגדר ביזוי תלמיד חכם, ועל כבוד תורתו להזדרז ולעזור לו, ושכר רב בידו. הוא אומר לו תשמע, אתה מכיר את הדין בדין עגלה ערופה, שמה קרה שמצאו חלל סמוך לעיר, אדם מת בקרבת העיר, ואז מה קורה, באים הזקנים ומביאים עגלה ערופה ועורפים אותה על הנחל ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וכו', וכל זה למה לא עושים? על שלא דאגו למזונותיו של העובר שם, ז"א מה נתגלגל? נתגלגל שהוא מת, אם היו מלוים אותו ונותנים לו צרכיו אז הם אומרים ידינו לא שפכו, פרנסנו אותו והאכלנו אותו והכל, אנחנו לא שפכנו את הדם הזה. אבל על מה יכול להיות שהוא נהרג דוקא שם? שלא פרנסו, לא זנו אותו, ואפילו לא ליווהו, אז הוא יכול להיות חלל, על זה באים ומקריבים מביאים עגלה ערופה ועורפים אותה לנחל, ז הוא אומר הרי אנשי העיר הקרובה אל החלל נתבעים על שלא דאגו למזונותיו של העובר שם, וכל שכן שמעלימים עין מבן תורה מובהק שגר כאן, שזה בגדר ביזוי תלמיד חכם, ועל כבוד תורתו להזדרז לעזור לו, ושכר רב בידו.

ואיתא בגמרא ביומא ע"ד רבי יוחנן רמי כתיב, "ועשית לך ארון עץ", משמע רק משה יעשה את הארון, וכתוב "ועשו ארון עצי שיטים" משמע שכל ישראל עשו, אלא מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווים לעשות לו מלאכתו, לפרנסו, הרי שאם הוא תלמיד חכם ומתמיד ועוסק תמיד בתורה בני עירו מצווים מן התורה לפרנסו. רבי יוחנן מביא שני פסוקים שהם לכאורה סותרים אחד את השני, באחד כתוב "ועשית לך ארון עץ" ציווי למשה, מה כתוב בסוף, מי עשה את הארון? כתוב ועשו ארון עצי שיטים משמע שישראל עשו. איך מסתדר? איך מתיישב? הוא אומר מכאן לומדים לתלמיד חכם שבני עירו מצווים לעשות לו מלאכתו. ז"א המלאכה הוטלה ע"י משה, מי עשו בסוף ארון - ישראל, מכאן שבני העי רמצווים לעשות מלאכתו של התלמיד חכם, וזה הכוונה לפרנסו, הרי שאם הוא תלמיד חכם והוא מתעסק בתורה תמיד, והוא מתמיד, אחד כזה בני עירו מצווים מן התור הלפרנסו.

ועוד מובא בגמרא בסנהדרין דף צט, היכי דמי אפיקורס? כגון הניד אמרי דמה יהנין לן רבנן, רש"י אומר ולא יודעים שהעולם מתקיים עליהם. מה זה אפיקורס? אחד שאומר מה מועילים לנו אלה התלמידי חכמים? לדידו קרי לדידו תני, הם קוראים לעצמם שונים לעצמם, מה הנאה יש מהם בכלל? ככה הם אומרים, שילכו לעבוד. זה אפיקורס, והם לא יודעים שהעולם מתקיים על התלמידי חכמים האלה שלומדים תורה, אז גם אתה חי בזכותם, ואתה אומר מה הם מועילים. זה נקרא אפיקורס.

ומוסיפה שם הגמרא, שגם כופר בתורה, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", ז"א אם לא בריתי זה התורה שלומדםי אותה תלמידי חכמים אז העולם לא מתקיים, אז אתה גם כופר בתורה, כי זה פסוק מפורש שאם לא בריתי יומם ולילה אז העולם לא מתקיים, אז כופר אתה הא, אתה כופר בפסוקים בתורה. וכן נאמר "ונשאתי לכל המקום בעבורם", אז כל המקום נישא ע"י הצדיקים התלמידי חכמים, כל המקום עומד בזכותם, אתה כופר בתורה.

הרי מפורש שאם אינו מאמין שיש לכל העיר זכות שתלמיד חכם בתוכה הוא נקרא כופר בתורה. לכן הרב קניבסקי אומר לכולם אפילו אם המחיר הוא יקר לעבור לבני ברק, למה כי זה עיר של תורה, שיש הרבה תלמידי חכמים שלומדים תורה. לכן החזון איש אומרים, שאמר שלא יפול פה פצצה, למה בגלל ההגנה של בני התורה שנמצאים כאן. ואני משתתף מרחוק אומר הרב משה שטרנבוך בצערו של התלמיד חכם הזה, שהוא חי בדוחק, ואף אחד לא דואג לו, וכבוד תורתו השואל ידאג לו, כיון שאם ילך לעבוד תהיה אבידה גדולה חס ושלום לעולם התורה, ואנשי העיר חייבים לעשות מלאכתו ולדאוג לו, וכמו שאמרנו וזוהי מצוה רבה כמו מת מצוה שאין לה עוסקים, ויזדרז לקיימה בס"ד.

עכשיו, ובעיקר הטענה שהוא כבר למד מספיק זמן בכולל, וראוי לו לקבל משרה, זו לא תמיד טענה נכונה, ושמעתי מפי מורי ורבי הגאון הצדיק רבי משה שניידר זצ"ל, שלפעמים אברך נמצא בכולל כעשרים שנה ואינו מקבל שום תפקיד, אף אחד לא נותן לו שום תפקיד, והוא ומשפחתו מצטערים, יש להם צער, דוחק הפרנסה, אבל האמת שצריך לידע שיש לו תפקיד גדול מאד בכולל, שהרי שואלים אותו בלימוד, מסתכלים עליו בתפילותיו, מסתכלים בהתמדתו, ואם הוא עושה כן הרי הוא מורה דרך וכר"מ ממש, אף שאין לו שום תואר רשמי במשכורת. וכן יש בחורים בישיבה שמפקירים עצמם לאחרים ומשמשים כדוגמא, ולדבריו הם רמים ממש, אף שאין להם תורה רשמי ומשכורת, ולדבריו זוכים לסיעתא דשמיא והצלחה מיוחדת עד שזוכים להיות גדולי תורה. ואמר שלעתיד לבוא נדע מי הם התלמידי חכמים שהקב"ה שש ושמח בהם.

ואכתוב עובדה ששמעתי מפי מורי ורבי הצדיק הגאון רבי משה שניידר זצ"ל, שאשתו הרבנית היתה יתומה מהעיר ראדין, הרב שניידר שהוא מורו ורבו של הרב משה שטרנבוך, אשתו הרבנית שהוא התחתן איתה היא היתה בהתחלה יתומה, יתומה בעיר ראדין, והחפץ חיים הקדוש בגלל שהיתה יתומה אימץ אותה בביתו. וכשהחפץ חיים קיבל מכתב מהרב שניידר שהוא מחפש שידוך עם אשה שתקריב כל חייה לתורה, הציע לו אותה, אתה יתומה וארס אותה לו, והחופה נערך בבית החפץ חיים זצ"ל. וכששמע מורנו ורבנו הרב שניידר זצ"ל שהקדוש החפץ חיים עומד לפתוח כולל ללימוד קדשים, והוא יחזיק אותם, החפץ חיים קיבל על עצמו להחזיק אותם, לשלם להם כסף לכל אלה שילמדו בכולל הזה, כולל קדשים, ובזה נפעל לביאת משיח צדקנו, כי מה יקרה איך ידעו להקריב קרבנות והכל אם לא ילמדו? הכהנים צריכים להיות מוכנים, אם ייבנה עכשיו בית המקשד, מי יודע את כל העבודות ואת כל הדברים? אז הוא רצה להקים כולל החפץ חיים שיהיו מוכנים לגאול, והוא לקח על עצמו את המשא להשיג ולדאוג לכסף ולשלם להם כדי שילמדו. ובזה נפעל לביאת משיח צדקנו.

והשתומם הרב שניידר ונסע אליו, שאל, הרי מוטב שיקדיש את הכסף הזה לעשרה אברכים שיסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר ויפעלו בס"ד פלאות בחינוך הבנים ובנות ושמירת שבת, ותהיה בזה מהפכה והקב"ה יחיש ביאת משיח צדקנו, ואז כבר ידאג הקב"ה שנדע איך לנהוג בענין הקדשים. והחפץ חיים זצ"ל נאנח ואמר, אתה צודק שוזהי חובת השעה, אבל להקים כולל צריך, ואין מי שישא את המשא, ואני מקווה בס"ד להצליח, ולכן החלטתי לעשות כן. מה שאין כך פעולות קירוב אף שחשובות מאד מאד אבל אין זה מוטל עלי דוקא, ויש עוד מסוגלים לכך, אז שהם ירימו את הפרויקט הזה שילכו ממקום למקום ואני מרים את הפרויקט הזה, כי אף אחד לא מבין מה היתה כוונתו של החפץ חיים. אם תגיד את הרעיון הזה של כולל קדשים מה בוער מה זה מה זה מה בב לא יבינו, לא יתרמו לזה ולא יעשו שום דבר, אז הוא לקח על עצמו את זה, זה הוא מבין שצריך לעשות אז זה הוא עושה, אחרים מבינים את הזה יעשו כזה, אין בעיה, זה לא סתירה.

אבל מפה ראינו שהוא רצה הרב שניידר דוקא אחת שהיא תתמסר ותקריב כל חייה לתורה. ומה הוא קיבל, אחת שגדלה בבית של החפץ חיים, היא ראתה מה זה ייקר התורה. אתם רואים, אז ז"א לסיכום:

שאלנו את השאלה וראינו שיש שתי שיטות, האם חייב או לא חייב, ומה החילוקים בחייב, האם זה חייב להשכיר את עצמו או לא, האם זה מלאכה בזויה או לא, האם הוא יכול להיות פטור מעבודה עבודה לא, גם ברבינו תם צריך לעבוד בדברים שצריך לעבוד, ואם יכול לעבוד בעבודה שאין בה בזיון ולא נקרא עבד וכו', ואשתו מצטערת מאד אז צריך להשתדל אפילו אם זה לא חיוב למאן דאמר בכל אופן מצוה, ולפי החזון איש אם הוא נמנע מכך חוטא לנפשו ולאשתו, ועוד ראינו שיעסוק במלאכה שרגיל בה לכן יקח מלאכות של קודש כמו רב, רבנות, ר"מ וכו', או סופר, סופר סתם כמובן וכו'. וראינו עוד כל מיני פלפולים כאלה ואחרים, אבל מכל מקום אם אשתו ס ובלת אז שלא ישתמט מדינא, לא ישתמט מחובתו ויחפש משרה כמו שאמרנו, וכו' וכו' וכו'.

אבל אם יש חוסר לבני הבית בצרכים בסיסיים, אז הוא לא יכול להפטר ממה שהוא חייב לילדים אפילו אם אשתו מוכנה להיות בדוחק והוא צריך לדאוג לאוכל בסיסי בבית, לא למותרות. ומצינו גם שגדולי תורה היו ספונים באהלה של תורה לזכות בכתר תורה אף שהם ונשיהם ובניהם הקטנים סבלו חרפת רעב, אז איך זה מסתדר עם זה שאתה אומר שאם הבנים הם רעבים וכו' צריך לתת להם צרכים בסיסיים, לכן אומר הרב שטרנבוך, אז כפי הנראה אי אפשר לפסוק באופן כללי, אלא צריך להתייעץ בכל מקרה לגופו של ענין עם גדולי תורה ויראה, שהרי הגמרא אומרת, אם הוא רוצה להיות תלמיד חכם אז הוא צריך להיות כעורב על בניו, העורב אכזרי על בניו ולא מביא להם אוכל.

ומסופר במי שאמר לבנים שלו שהיו רעבים וביקשו אוכל, אמר להם עוד לא נגמרו כל העשבים שיש שמה בנחל.

מכל מקום תמיהה יצאה לרב שטרנבוך על השואל, איך לא דואגים להחזיק תלמיד חכם כזה במקום שאלות כוו', תן לו כסף, תנו לו כסף לחיות, יהיה לכם שכר ושותפות בתורה שלו וכו' וכו', וזה חובה על בני העיר להחזיק תלמידי חכמים א מיתיים כאלה שיושבים ועוסקים בתורה תדיר, זה חוב עליהם, ואם הם אומרים מה זה מועיל וכו' חס ושלום אז הם אפיקורסים וכופרים בתורה וכו' וכו', ואם הם תומכים אז הם זוכים להעמיד עולם וכו' וכו' וכו', ובקיצורו של דבר ראינו פנים לכאן ופנים לכאן ואשריהם של אלה שזוכים להתחתן ולהקים בית יהודי ביראת שמים והכל, ואם אין שום אפשרות וחיים בדוחק לכבוד ה' יתברך אז אפילו אם הושחרו פניהם בעולם הזה יוארו פרוז'קטורים אדירים לחיי עולם הבא.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...