מסכת שבת דף קמ"ז ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בצבעים, מה שאתה רוצה בצבעים, העיקר עכשיו תגידי זה.

רק משמעת ראוי שזה.

כזה כוחו ליישר לנו אמיתי וזה, יאללה, יאללה.

שיטות, השיטות.

כן.

בפירוט, בבגדי כמונה, בציץ.

ממש טוב. יפה.

עוזרים לנו.

האם יצאו גם גמרות החדשות?

יש כאלה.

יש השקעה או בסוף כל מיני כזה? תמונות, דפים שלמים, תמונות.

אני למשל למדתי ערכות ראובין,

זה לא מזמן, לפני כמה זמן.

שם יש תמונות, בטור, טור בסיוטף.

בסוף

יש סדרה של תמונות כדי להמחיש

את ההלכה עצמה.

יש שם, אני חושב, בסביבות 150 תמונות או 280.

זה יקיים גם חילונים באקלט נעימה שממש רואים את הכול.

כן, אה?

הרב מוכן?

אני...

עוד זמן. עוד דקה בערך.

אני כבר מחכה להתחיל, אתה מבין מוכן.

תשתדל להגיע עוד שעה לגבות השידור.

בסדר.

אנחנו מתחילים מאוד מאוחר, וזה חבל לי על הזמן.

לא מספיק הרבה בשעות הבוקר.

אנחנו בדף קמ״ז עמוד א׳.

אה, ראיתי דבר שממש בטח ילהיב אתכם.

מובא בספרים שישנם ארבעה מזיקים

ששמם אחד עוון,

אחד משחית ואחד אב ואחד חמא.

עוון משחית, אב וחמא.

אז מובא באחד הספרים שכשהיו מקרימים את הקורבנות

זה היה בשביל לבצל את הכוח המזיקים הללו.

אומנם יש כאלה שמתבטלים לגמרי.

יש כאלה שמתבטלים ברובם.

יש כאלה שמתבטלים רק במקצת.

יש כאלה שמחלישים קצת, אבל לא מעבר.

אז הוא אומר, זאת התורה לעולה, למנחה, לחטאת ולאשם.

זה כנגד הארבעה מזיקים הללו.

העולה זה כנגד העוון,

המנחה זה כנגד המשחית,

החטאת זה כנגד החמאה והשם זה כנגד האף,

האף,

כנגד מזיק שמו אף.

היום שאין לנו קורבנות מה עושים?

הוא אומר, על ידי קריאת שמע בכוונה אתה יכול לבטל את זה.

כי אתה לוקח את השין של שמע ישראל

והדלת של אחד לשין דלת.

אתה מבטל את כוח המזיקים.

עכשיו, מה ההמשך?

האותיות הנוספות של שמע זה מ' ע' נכון?

זה משחית עוון.

והאחד

זה א' ח', אף חימה.

זה הרי הקדוש אומר את זה.

על ידי קריאת שמע בכוונה.

מאוד נהניתי לשמוע את זה.

כן, אנחנו במסכת שבת, דווקא במיזם עמוד א',

במשנה האחרונה שבשורות הרחבות.

שמונה שורות מסוף העמוד.

הרוחץ במערה ובמטבריה ונסתפק אפילו בעשר אלונתיות,

לא הביאהם בידו.

עברו עשרה בני אדם מסתפקים באלונתית אחת, פניהם, ידיהם ורגליהם,

ומביאים אותן בידם.

שחיין וממשמישין, אבל לא מתעמלין

ולא מתגררין,

והן יורדין לקורדימה,

והן עושין לה פיקטוויזין, והן מעצבין את הקטן,

והן מחזירין את השבר.

מי שנפרקה ידו ורגלו,

לא יטרפם בצונן,

אבל רוחץ הוא כדרכו,

ואם נתרפה, נתרפה.

עד כאן המשנה.

נבאר אותה אחת לאחת.

אדם שרוחץ במי מערה, כלומר מים חמים

שנמצאים במקום שיש בו תקרה,

זה מערה.

לא גם בתוך הר או משהו. לא, לא. מערה, הכוונה של מקום מקורא. מקורא. הוא במי טבריה.

וכן אם אדם רוחץ

במי טבריה, כולנו יודעים מה זה מי טבריה.

מטבריה או בקרב? מטבריה,

כנראה שזו הכוונה לחמא טבריה.

כן.

לא, לא חייב להיות.

מטבריה, כן.

ונסתפק

אפילו בעשר ארונתיות.

הלך והתנגב.

לא עשר מגבות.

לא עשר מגבות.

לא יביאם בידו.

כלומר, כאשר זה עשר מגבות,

נמצא שכל אחת ואחת

היא לא ספגה הרבה מים מגופו של האדם הזה.

כי אם הוא ישתמש בעשר מגבות,

זה מתחלק על עשר. אז כן.

אז כל אחת יש בה כמות קטנה.

ואז, לכאורה, יש בה פחות חשש לסחיטה,

כי אין בזה כמות מים גדולה.

בכל זאת, לא יביאם בידו.

אסור לו להביא את זה בידו לביתו,

אפילו אם יש שם עירוב,

מחשש

שיבוא לידי סחיטה.

אפילו שכמות המים במגבות הללו היא כמות מועטה.

מה?

מה?

זה בהסברה יש בהכי הרבה.

לא. המשנה באה על חדש שאפילו שהוא השתמש,

כי אם יש בה הכי הרבה, אז בשביל מה הוא היה צריך להשתמש בעשר?

על כורחנו...

אני מבין, זו הסברה. אתה צודק באופן נורמלי.

אבל כאן, כשהמשנה מדברת על עוזר על נטיות,

חייב להיות שהוא חילק את הניגוב שבגופו לעשר מגבות.

וזו גובה בעל חדש שאפילו אחר, אפילו שזה עשר מגבות,

ואז הכמות שבהם זה המועטה ביותר,

בכל זאת לא יביאה מידו.

גם היה זה מקפיד.

גם היה זה מקפיד.

כן.

לא יביאה מידו.

אבל

עשרה בני אדם מסתפקים בעלותית אחת,

פניהם, ידיהם ורגליהם.

כן, ומביאים אותן מידם.

אבל מה יהיה הדין

אם הייתה מגבת אחת ועשרה בני אדם

השתמשו באותה מגבת.

כלומר,

שזה ספוג בהמון המון מים.

בכל זאת מותר.

מותר להביא את זה ביד,

לא חוששים לסחיטה.

ולמה זה באמת כך?

כי מאחר והם עשרה בני אדם,

אז האחד יזכיר לחברו אם חלילה ירצה לסחוט.

מה יהיה הדין באופן שתי שניים בלבד? מה יהיה הדין?

זה לאו דווקא עשרה האמת,

אלא משמע מתוך

דברי הרשב״א שהוא עדין שני בני אדם. זה גם בסדר.

גם אין לך חושב שיהיה סחיטה.

כי אחרת יזכיר לחברו.

הלאה.

המשך המשנה,

סחין וממשמשין.

מותר לאדם לקחת שמן

ולסוח את זה

על גופו בשבת.

וממשמשין, כלומר, משפשפין בגופו, ביד, לצד הנה, אבל לא מתעמלין.

אבל בכוח, לשמשף את גופו בכוח עם השמן הזה, זה אסור.

ולא מתגררין.

הוא הדין שאסור לקחת

מגרדת שבה מגרדים את הגוף ולגרד מזה את גופו.

בגלל שזה עובדה דחול.

כלומר, זה מעשה שעושה אדם בחול. הרבה דברים מצאנו שאסרו אותם

בגלל שהם דומים לעובדה דחול. היינו, למעשים שרגיל אדם לעשותם בחול.

גם במגן הוא מתכוונים בחול, אז מה הייתם עושים בחול?

מה?

בכל זאת נגידו לנגן. לא.

יש הבדל.

אם זה דבר כזה שעושים גם בשבת

וגם בחול, זה לא ניכר דווקא כחול.

אבל דברים כאלה שהדרך לעשותם בחול,

אז אסרו לעשותם בשבת.

אין יורדין לקורדימה.

אסור לרדת לתוך הנהר

ששמו היה קורדימה.

הגמרא תפרש לנו באמת

מהו הטעם שאין יורדין לקורדימה.

איזה איסור יש בזה?

כן?

הגמרא בהמשך אומרת

שהטעם הוא בגלל שבאותו נהר יש טיט

שיכול לגרום לאדם החלקה.

ממילא אם הוא ייכנס לשם כשהוא עם בגדים,

יחליק וכל הבגדים שלו יפלו לתוך,

יחד עם הבגדים יפלו לתוך המים, ואז יבוא לדי סחיטה.

לכן אסור לו לרדת לנהר שכזה.

ואין עושין אפקטיביזין,

והוא הדין שאסור לאדם לגרום לעצמו להקיא,

בדיוק.

רשי,

בדף חכג עמוד

א',

עמוד ב', סליחה פירש,

שמה שאסור לעשות זה בגלל שהוא עושה את זה לצורך שיוכל לאכול הרבה.

אדם כזה שהוא בעל תאווה גדול,

והוא רוצה לאכול כי זה כל תענוגו בעולמו, לאכול ולאכול.

אז את מה שהוא אכל בראשונה הוא מקיא בשביל שיהיה לו מקום פנוי לאכול עוד פעם.

הרומאים היו כאלה, הרומאים הם כאלה, הרומאים, אתה אומר.

טוב.

מי שאין לו מה?

אתה יכול להוסיף שעודה שנייה? לא,

לא, לא הייתי לו לא בשביל זה.

לא, ודאי שלא.

הלאה.

אם אדם לא יכול לאכול למשל שעודה שלישית בגלל שהוא אכל שעודה שנייה,

אז שיסתפק באכילת כזית מזונות.

כמובן?

זה כתוב בהלכה, שעדיף פת, אבל אם לא, אז

יכול לרדת ולהסתפק באחת אחד מזונות.

והן מעצבין את הקטן.

הוא הדין

שאסור לעצב את הקטן. מה זה לעצב?

היינו שהיו מחזקים אותו, מתקנים אותו,

על ידי שמתקנים את עצמותיו, שיהיו במקומם,

כל עבר ועבר במקומו.

את החלויות שבשדרה כנראה היו... זה היה ויכוח, מה זה נכון? למדנו את זה בעבר, ודאי.

זה העניין של מעצבין את הקטן.

רש״י בהמשך מבאר שכל האיסור לעצב את הקטן

זה דווקא אם זה לא ביום שהוא נולד, לאחר זמן.

אבל אם זה ביום שהוא נולד,

מותר ליישר את עצמותיו ושדרתו.

היינו מחוץ לשדרה שבו.

כי כנראה זה מאוד מאוד קריטי להמשך

העיצוב הראשוני שמיד בסמוך ללידה.

ואין מחזירין את השבר.

אם יש עצם שנשברה,

אי אפשר להחזיר את העצם השבורה למקומה.

למה?

כי מאחר שזו עניין של רפואה,

אסרו משום שחיקת סממנים.

מי שנפרקה ידו ורגלו

לא יתרפם בצונן.

ואם העצם יצאה ממקומה

והוא רוצה לשפשף את היד או את הרגל במים צוננים,

כי אז כנראה זה מקה עליו שלא ירגיש כל כך את הכאבים,

או שזה יועיל לו באמת שלאט לאט

זה יחזור שוב למקומו.

אסור לו לעשות זאת, לא יתרפם בצונן.

אבל רוחץ הוא כדרכו.

לרחוץ בצונן מותר לו, ואם נתרפם, נתרפם.

מה ההבדל בין אם הוא עושה את זה בצונן לבין

רחיצה כדרכו?

שכאשר הוא עושה את זה בצונן, משפשף את היד

או את הרגל, שבו יש

את העניין של פריקת ידו או רגלו,

זה מוכיח שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

אבל כשהוא רוחץ בדרכו לא ניכר שזה לא לצורך רפואה,

לכן גם אם נתרפא, נתרפא.

כי כל האיסור הוא במקום שהוא עושה את זה,

במקום שהוא עושה מעשה שניכר שזה לצורך רפואה.

זה כל האיסור.

אומר רשי,

רש״י אומר ממערה, כן, אתה מביטי, ממקווה מקורא

ממקווה מקורא שהוא חם.

כלומר שנתחממו המים שם,

ואין חומו יוצא, החום שם נשמר,

ודווקא חמין נקט.

כל זה מדובר דווקא כשהוא רוחץ בחמין.

משום מה כן נקט

הרוחץ דיעבד.

כלומר, כשנקטו הרוחץ, לא שהיה קשה לו,

הרוחץ משמע,

שזה אם כבר רחץ

ורוצה להסתפק, אז דנים בזה אם מותר לו להביא את המגבות בידו או לא.

משמעו אלכתחילה אסור לו ללחוץ.

היה קשה לרש״י, למה לא?

הרי מותר ללחוץ.

אומר רש״י, מה שמותר ללחוץ זה מצונן,

אבל כאן מדובר בחמין,

לכן זה רק בדיעבד.

לפי זה, זה גם עונה לשאלה שלך הקודמת. שאלת מה זה מטבריה?

אז אמרנו, גם שם זה מדובר במאי החמים.

על סמך רש״י הזה,

שמפרש, אם כתוב לשון הרוחץ,

משמע זה מדובר ביחמים ולא בצונן.

ולהסתפק וקינח, אפילו בעשר הנטיות,

סדילים שמקנכים בהם,

מסיפק בהם זה אחר זה. כלומר, הלך וניגן בזה את עצמו אחת אחרי השנייה.

ורבותאי,

יש פה חידוש,

דלא נביא שם היה בכל אחד,

שאין הרבה מים בכל מגבת,

ואפילו אחר, ובכל זאת לא הביאהם בידו בתוך ביתו.

אפילו על ידי אירוע,

שלא יביא את זה ביד אליו הביתה, אפילו אם יישארו.

שמא ישכח וישחט בבואו.

אבל עשרה בני אדם,

הואיל ומרומבינן, מה תקרא דעדי?

למה אם יש עשרה בני אדם?

המזכירים יפה מאוד, מזכירים זה לזה,

מסתפקים, מסתפקים באלונתית אחת,

והיינונם יריבו אותה.

יש פה חידוש.

לאחד האלונתית לעשרה בני אדם, נפי שם בהם היה.

אם זה אלונתית אחת, כלומר מגבת אחת,

כשמשתמשים בזה עשרה בני אדם,

אז ודאי שכמות המים שבה היא גדולה מאוד.

ואפילו האחר, ובכל זאת מביאים אותה בידיים.

פניהם, ידיהם ורגליהם,

אורחא דמילתא נקת.

מה שכתוב כאן,

שאם יכולים להסתפק באלונתית אחת, אפילו עשרה בני אדם, פניהם, ידיהם ורגליהם,

זה לא דווקא פנים ידיהם ורגליים,

אלא הוא הדין

לכל גופם.

שכין שמן בשבת,

וממשמישין ביד על כל הגוף לאנה,

אבל לא מתעמלין לשבשב בכוח,

ולא מתגררין במגררת שגורין.

דא ועובדה דחול.

דא ועובדה דחול.

כן.

לא כורדין מה שם הנהר, ובגמרא מפרש טעמה.

אפיקטוויזין להקיא

ואין מעצבין את הקטן

לשון

ידיך

ידייך עצבוני

או ידיך עצבוני שמתקנין

ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו כמידת צלמו.

ובגמרא,

אמר טעמה.

ואין מחזירין את השבר,

עצם שנשבר.

כל רפואה אסורה משום שחקת סממנין

לפרקה שיצא עצם מפרק שלה.

לא יתרפם לשון ביצים תרופות בקערה.

נכון מאוד.

זה נכון.

זה נכון. ובכל זאת,

אין מזה עניין של סכנת נפשות.

מה?

שאלה.

אני אגיד לך את האמת. בהלכה כתוב

שאם זה סכנת עבר, מותר אפילו לחלל שבת.

כאן על כורחנו מדובר שזה לא סכנת עבר.

לא.

אלא אפשר יהיה לסדר את זה

במוצאי שבת.

עדיין ניתן לתקן.

צריך להתייעץ עם הרופאים, לומר באמת כמה זמן,

כמה זמן, עד כמה זמן אפשר להשאיר,

ועדיין אי אפשר לתקן את זה.

אתה מבין? אני אומר.

אבל אם זה כתוב במשנה,

כנראה שהבינו שאין בזה סכנת עבר.

נמשיך עליו בגמרא.

קטנא מי מערה דומיה דמי טבריה.

אם המשנה כותבת, יש שניהם יחד, מי מערה ומי טבריה,

אז מסתבר שזה מדבר בדומה.

בדומה למי טבריה. מה מי טבריה חמין?

אף מי מערה חמין.

עצם זה שאתה מבין שאם נקטו מי טבריה,

זה מדובר פה בחמין,

כן, שזה חמי טבריה,

אז גם מי מערה מדובר במי החמין.

ועוד ראיה,

הרוחץ דיעבדין, לכתחילה לא.

כלומר,

המשנה נקטה לשון דיעבד, הרוחץ, ללמד שרק בדיעבד

מותר לרחוץ במים חמין, אבל לכתחילה אסור לרחוץ במים חמין.

מכלל,

מזה נוכל לדקדק

כדי להשתתף כל גופו,

אפילו לכתחילה שפיר דמה.

דווקא היא כשהוא רוחץ,

כלומר שכל-כולו נכנס בתוך המים,

כמו במקווה.

אבל אם הוא רוצה לשטוף את כל גופו,

גם אם הם חמים, מותר לו אפילו לכתחילה,

כי אין דרך לחיצה בכך.

דרך לחיצה, אומר אחד מהראשונים,

זה רק כשהוא משפשף גופו במים או שנכנס כל גופו במים.

אבל באופן שהוא שופך מים על גופו בלי לשפשף,

זה לא דרך לחיצה, ולכן אפילו לכתחילה מותר.

כך מדייקים כאן בגמרא.

שואלת גמרא מני,

אם אתה מדקדק שמותר לאדם לשפוך מים חמים על גופו בשבת,

דעת מי זה אם כן?

רבי שמעון היא עונה הגמרא, זה דעת רבי שמעון. דתניא לא ישתתף אדם בין בחמין בין מצונן,

דברי רבי מאיר, רבי שמעון מתיר,

רבי יהודה אומר,

בחמין אסור,

בצונן מותר.

כלומר,

העניין הזה של להשתתף היינו לשפוך מים על גופו,

אז לדעת רבי מאיר אסור לו, בין אם זה מים חמין,

כלומר שכמובן הוא חם ובערב שבת,

ובין אם זה מים צוננים.

אבל לדעת רבי שמעון מותר, בין בחמין בין בצונן.

רבי יהודה מחלק ואומר, בחמין אסור אבל בצונן מותר. על כל פנים,

מאחר והמשנה כאן,

דקדקנו מדבריה שאפילו במאה חמין, אם זה להשתתף,

היינו לשטוף כל גופו

בלי שמשפשף או בלי שהוא נכנס כל גופו בתוך המים,

אז באופן הזה מותר לכתחילה. אז זה ודאי תואם לדעת רבי שמעון שמתיר.

יפה.

ממשיכה הגמרא ומביאה

את מה שהוזכר במשנה ומסתפק אפילו בעשר אלונטיות.

אמרנו שאחת של אחת,

אפילו נסתפק בעשר אלונטיות, לא הביאה מידו לביתו.

בהמשך בספר רואים שעשרה בני אדם שעשו והשתמשו במגבת אחת,

התירו להביא אותה בידם.

למה

נקטו ברשע של המשנה עשר אלונטיות,

ובספר נקטה אלונטית אחת?

אז זה כמו שכבר הזכרנו כשלמדנו את דברי רשי.

רשע רבותקא מאשמע לן,

וספר רבותקא מאשמע לן.

הרשע באה להשמיע עלינו חידוש,

וגם הסיפא באה להשמיע עלינו חידוש.

רשע שכתוב שם,

אפילו בעשר אלונטיות לא הביאה בידו,

רבותקא מאשמע לאן, בא לחדש לנו חידוש,

דאפילו הנא דלא נביא שבאבו מאיה אפילו, אם זה עשר אלונטיות.

ואז נמצא שאין בכל אחת כמות מים גדולה אלא מועטה ביותר.

בכל זאת, כיוון דחדו, מאחר וזה רק אדם,

אחד.

עטל לידי סחיטה, אם נתיר לו להביא את זה בידו,

יבוא לידי סחיטה.

לעומת זאת, הספר בא להשמיע לנו בספר רבותקא מאשמע לאן,

אפילו הנא דלפישי באומיה,

אפילו אם זה עשרה שהשתמשו בעלונטית אחת, שאז

יש כמות גדולה מאוד בתוך

המגמת הזו,

כמות גדולה של מים.

בכל זאת מותר.

למה?

למה לא נחשוש שיבוא מישהו מהם לשחות?

כיוון זה רבים אדדה, כיוון זה רבים נינו,

מתכירי אדדה.

מאחר והם רבים,

אז יבואו להזכיר אחד לחברו, אם חלילה ירצה מהם

מישהו לסחות. מה זאת אומרת להזכיר משמעות המועדה? להזכיר אותו. הפוך.

למנוע אותו, להגיד לו, שבת היום.

לאן? להזכיר לו. להזכיר, כן.

טוב,

הם הוזכרו להקווה.

כן, כן, הוא פשוט,

שמעתי לא נכון.

להזכיר, בזן, לא בסין.

תענו רבנן.

טוב, נמשיך.

תענו רבנן. שנינו בברייתא.

נראה בברייתא שיש תענה שחולק על המשנה.

כתוב בברייתא, מסתפק אדם בעלותית

ומניחה בחלון.

מותר לאדם

להסתפק

בעלותית אחת, לא כתוב פה כמה, אלא אחת,

ולא חושבים שיבואו על ידי סחיטה.

אפילו זה בן אדם אחד.

הוא מניחה בחלון, לאחר מכן ייקח אותה

וישים אותה בחלון

שסמוך לכותל בית המרחץ.

לא שיתאבס, אלא זה היה המקום

שאפשר לשמר את המגבת, את האלונתית.

ולא אם סרנה לעול הירין,

לעול ירין, סליחה.

ולא אם סרנה לעול לירין,

מפני שהחשודים על אותו דבר.

כלומר, אסור לו למסור את המגבת הזו לבלנים,

בגלל שהבלנים חשודים שיבואו לשחוד אותה בשבת.

רבי שמעון אומר, מסתפק בעלותית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו.

הנה רבי שמעון אומר שאפילו לתוך ביתו הוא יכול להביא את זה.

ואפילו זה אלונתית אחת,

ואז הכמות המים שבה היא גדולה יותר.

בכל זאת התירו. כלומר, הוא חולק על המשנה,

לא חוששים שיבואו לידי סחיטה.

כך

רואים כאן.

עכשיו, בהלכה הזו,

אומר אחד מן הראשונים,

בהלכה הזו למעשה יש פה שני חלקים.

החלק האחד,

שמותר לנגב בשבת.

ב.

שמותר להביא את המגבת שהיא כבר ספוגה במים,

ולהביא אותה לתוך ביתו.

שואל הרשב״א,

בעניין הזה שהתירו לנגב במגבת, למה אז לא חששו

שמא תוך כדי שהוא מנגב עצמו,

שמא יסחוט.

נעזוב עכשיו את העניין

שכשהיא כבר, כבר גמרת להשתמש בה,

אז פה לא חוששים שיבוא לשחוט.

בסדר, זה אני יכול להבין.

אבל כשהוא מנגב את עצמו תוך כדי ניגוב,

הוא מעוניין לנגב את עצמו היטב לכאורה,

ואז אולי באיזשהו מקום מסוים יגרום לסחוט את המגבת.

כך שואל הרשב״א.

אומר הרשב״א,

בואו.

אז הוא מתרץ

שאם אתה תאסור על אדם שרוחץ את הניגוב,

נמצא שאתה אוסר עליו גם את הרחיצה,

כי הרי הדרך להתנגב אחר הרחיצה.

ממילא,

הרי לגזור על בן אדם שלא ילחץ,

אומר הרשב״א, זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

כן? אם הוא כבר מרגיש צורך לרחוץ,

אנחנו חייבים שהוא נמצא במצב כזה

שהוא לא יכול לסבול את עצמו

ולא לרחוץ עצמו.

אז אם תבוא ותגיד לו, אבל אסור לך להתנגב, אז הוא לא ירחץ.

ולרחוץ הוא ודאי לא יוכל לעמוד.

אז נמצאת שאתה

גוזר גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

לכן לא ראו צורך לגזור בזה.

עכשיו בעניין טלטול המגבת,

אומר המשנה ברורה בשם המגן אברהם,

שעל פי הטעם של הרשב״א,

נוכל לומר שגם העניין הזה של טלטול המגבת,

הוא גם כן מאותה סיבה.

אם לא תתיר לו להביא אותה לביתו

לאחר הלחיצה, אז הוא לא ירחץ.

וזה ודאי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

כן?

ככה אפשר לפרש.

אבל מה?

אומר המגן אברהם,

אם זה הטעם,

אז היה ראוי להתיר לו להביא את זה רק לבית.

אחרי שתהיה מגנת בבית, אסור לו לטלטל אותה.

כדין כל בגדים רטובים שיש,

שאסור לו לטלטל להם, שמא יסחט.

מובן.

אבל האמת של ההלכה, המשנה ברורה הביא,

שמים שסבוגים במגבת הם מועטים.

מילא

לא גזרו

על טלטול המגבת, שמא יבוא

לשחות. זה לא דומה לבגד שהוא כל-כולו רטוב.

כמובן,

אדם שנמצא במצב שכל-כולו רטוב,

אז אסור לו לטלטל את הבגדים הרטובים.

נאמר,

יצא מבית הכנסת ופתאום לפתע יש גשר.

אין לו שום דרך אחרת אלא להגיע הביתה

כשהוא כל-כולו נוטף, נוטף מים.

הבגדים,

והיו מצבים כאלה, כן?

גם אני עצמי, היו לי מצבים כאלה,

שבאתי כל-כולי נוטף.

כאילו נכנסת עם הבגדים לתוך מקווה.

והשלורית עם הגרביים, הוא פוחץ קופון כשהוא הולך למצב ועוד סער.

הוא פוחץ את הגרביים? לא, הגרביים, אני לא יודע אם עד כדי כך.

זה נכון שלורית. לא, לא חייב להיות זה, אני לא מדבר על שלורית.

כי הבעל על מים.

בטח, זה נכון. מי גשמים.

אם הוא נכנס בשבילי וכל הגרביים חופות במים.

כן, אבל יכול להיות,

אני אגיד לך, יכול להיות שזה בגדל של פסיק רשת לא נחלה.

אתה מבין, יכול להיות.

לא, הוא לא מתכוון, זה לא נוח לו.

גם כן נתבוא איזה סימפרסם.

אותו יסוד, אותו יסוד. אבל מה?

הנקודה היא, לאחר שהוא פושט את בגדיו ממנו בבית,

זה אסור כבר לטלטל שמע ישחר.

תראו, להוריד את הבגדים, לא אמרו לו, אדוני, תישאר איתם ככה.

מובן? אבל במגבת,

מאחר וזו לא כמות כזו גדולה,

גם אם הוא סיפק עצמו, כלומר יימש את עצמו במגבת,

אבל באופן נורמלי זה לא כזה כמות כמו אם

מי גשמים נפלו על הארכוהול בזמן הליכתו בדרך.

אז ממילא לא חושבים שיבואו לשחות, כך אומר המשנה ברורה.

לפי זה היה אפשר להתיר את המגבונים לו.

שמה? את המגבונים היה אפשר להתיר.

טוב.

וגם באין בהם גמות מים כאלה שזה נכון. נכון, יש כאלה, נכון.

אז האמת שזה תלוי איזה סוג מגבונים,

וצריך לדעת שגם באופן כזה

שלא יהיה נוח לו במה שיוצא מן המגבונים.

אם נוח לו, כי שמה, אדרמה, הסברה נותנת שנוח לו שיצא הלחוץ מתוך המגבונים כדי לנקות,

כן, את התינוק,

אם יצטרכו לזה.

אז באמת הדבר הוא לא פשוט.

לכן,

כמדומני שהעניין הזה של המגבונים נתון במחלוקת של

הפוסקים האחרונים,

אם מותר או לא, וגם זה רק באופן שאין כמות שם מים גדולה.

אתה מבין?

יש פה איזו לחות קטנה כזאת,

מה אם אתה צופח על התעשייה של כל נבון נגד זה?

לא בטוח, לא בטוח.

זה לא נקרא צופח על מנת לעשות, למה אתה מרגיש שזה

שיהיה לחות קטנה, זה לא עד כדי כך.

אתה, אפשר היה להביא לי את ה...

את אורחות שבת.

כן, אבל צריך לבדוק.

בחלק שמדבר על סחיטה, יש שם...

ירושלים אורחות שבת, אורחות שבת. פה אין תושבי פסקי תקופות שם, בצורה כזאת. איך אתה בדיוק מאחוריך, בדיוק.

כן, הבשור הזה.

כן.

לא יודע אם זה, אתה צריך לבדוק אבל בהקדמה איפה נמצא העניין הסחיטה.

בהתחלת הספר מצוי

כן, אז

נראה את רש״י,

קודם שנמשיך נראה את רש״י,

כדי להשתתף,

תמיתי,

שופכן על גופו ולאו דרך רחיצה היא

שאר הלכתחילה אפילו בחמים.

סיפה אבל עשרה בני אדם

ומניחה בחלון הסמוכה לכותל המרחץ.

לעול הירים,

בללים.

על אותו דבר סחיטה.

כן.

נחזור לגמרא.

אמר אביה לרבי יוסף

הלכתה מים.

אביה שואל את רבי יוסף

כמו מי יש לפסוק להלכה.

הרי מצאנו אם כן

מחלוקת בין התנא של המשנה לבין רבי שמעון.

כשרבי שמעון אומר מסתפק אדם באלונתית אחת ומביאה בידו לתוך ביתו.

לא חוששים שיסחט.

ואילו במשנה כתוב אפילו עשר אלונתיות לא הביאה בידו שמא יסחט.

כמו מי ההלכה?

כך שואל הבא את רבי יוסף.

אמר ל...

אז רבי יוסף עונה לו, ה-רבי שמעון,

ה-רבי,

ה-שמואל, ה-רבי יוחנן.

כלומר, כל אלה שהזכרנו עכשיו סוברים שמותר לאדם להסתפק במגבת ולהביאה בידו הביתה.

כמובן, כשיש עירום, כמובן.

לא חוששים שיסחט.

רבי שמעון, הדאמרן, אז עכשיו הגמרא מפרטת

איפה אני יודע בכל אחד מהם שכך הוא סובר.

אז רבי שמעון, הדאמרן, את רבי שמעון כבר הזכרנו פה בבריית האחרונה.

רבי דתניא,

איפה אני מוצא את דעת רבי שהוא מתיר?

שנינו בברייתה.

אמר רבי, כשהיינו למדים תורה אצל רבי שמעון בית כח,

היינו מעלים שמן ואלונטית

מחצר לגג

ומגג לכרפף,

עד שהיינו מגיעים לצל-מעיין שהיינו רוחצים בו.

רבי אומר,

כשלמדנו תורה אצל רבי שמעון בית כח,

כח זה היה מקום שהיה שם זיתים,

היו מוצאים שם הרבה שמן מאותם זיתים,

היו רגילים בשמן,

ולכן החכמים היו מצויים שם

באותו מקום.

אז היינו מעלין.

אומר רבי,

היינו מעלין שמן ואלונטית.

היינו לוקחים שמן כדי לסוך בו את גופנו,

וגם אלונטית על מנת להסתפק בה לאחר שהיינו רוחצים.

והיינו מעבירים את השמן ואת האלונטית מחצר לגג ומגג לכרפף.

לא היה עירום, אתם שומעים?

אז איך הם היו עושים?

היו מעבירים את זה מחצר לגג הבית,

כי יש חצר

של בית מסוים.

היו מעלים את החצר, חצר פרטית של בית מסוים,

שאין בעיה של טלטול אם זה חצר פרטית של בית מסוים,

מהחצר

לתוך הבית ומהבית לגג,

ומגג לכרפף, מהגג היו מגיעים עד לכרפף,

היינו למקום כזה שהוא היה מחוץ לעיר

ומוקף מחיצות,

עד שהיינו מגיעים

תוך כדי ההליכה מגג כרפיו, מכרפיו לגג,

כך הגיעו עד למעיין שהיו רוחצים בו.

ממילא אומרים המפרשים שמה הכוונה בדברים?

שמן הסתם הם לא השאירו את המגבת שם ליד המעיין, שזה מקום ההפקר,

אלא החזירו אותה באותה דרך.

אם כן מוכח שרבי התיר לאדם, גם אם הוא יחיד,

להחזיר את המגבת לביתו,

לא חשש הוא שמא יבוא לשחות.

מה הסיבה שהתירו מה?

אה, אתה מדבר על קצת עירוב?

אין בעיה של עירוב. עירוב,

מובן שרבי שמעון סובר גגות הבתים,

חצרות וקרפיפות,

נחשבות לרשות אחת.

כלומר, רק אם זה מרשות לרשות, אסור ללא עירוב.

אבל אם זה רשות אחת, מותר.

מובן?

אז מאחר שהגג זה לא מקום

שהוא רגיל לשימוש בני אדם,

אז ממילא יחד עם החצרות, יחד עם הכרפיפות, זה רשות אחת,

ממילא זה נמצא שהוא מטלטל את זה באותה רשות. זה לא מכאן מרשות לרשות.

מובן?

זה כמובן על קצה המזלג, כשנגיע למסכת עירובין,

בעזרת השם, סייעתא דשמיא.

אז נוכל גם להבהיר את הדברים הללו, למה בחצרות,

אם זה מחצר לחצר אסור, כי זה של שני בני אדם,

ואילו מגג לגג, גם אם זה של שני בני אדם, מותר.

אבל כך סובר.

מלבן, כן. סחיטה, נדבר.

כן.

הנה, זה בהמשך.

בסדר גמור.

כן.

פה הוא פוסק

אסור להשתמש בממחטות לחות

על מנת לנקות תינוק או למטרה אחרת,

משום איסור סחיטה.

מביא פה בהערות למטה להסביר את העניין.

ממחטות אלו

עשויות מסביבי כותנה הסופגים את הנוזלים,

וכמו שאר בגדי כותנה,

כפי שכתבו לנו מומחים אחרי שבדקו את הממחטות הללו.

ולכן,

אין מקום לחלק בין שימוש בממחטות אלו לבין שימוש בצמר גפן.

ולפי המציאות שהתבררה לנו מצוי מאוד,

שיש בממחטות אלו כמות של נוזלים

באופן שהוא פסיק רשש שהנוזל ייסחט.

תלוי איזה ממש בואי. ועוד ועוד, ומסתבר לכאורה שבנידון זהב,

ומתכוון לסחיטה,

שהרי מעוניין בנוזל היוצא לצורך ניקוי התינוק.

לכאורה, לא מעניין שישחט את הממחטות מבעוד יום,

וישאיר בהם לחלוכית מועטת,

כיוון שקשה לשער את הדבר.

מה קורה לזה? זה יאבש לחלוטין.

מה?

למה הוא אומר לי?

זה יאבש לחלוטין, אבל. אה, אתה תהיה צודק.

אם זה יאבש, אז מה המטרה שהוא משתמש בה?

זה כמו, זה הופך להיות כמו נייר תואלד, מה הבעיה בזה?

זה, זה, זה, זה, זה. זה מה?

זה נייר תואלד ושורש, זה ולא שורש.

אין בעיה.

אתה יודע מה? בסדר, אין בעיה.

אם זה באמת ברור לך שזה כבר יתייבש,

והוא צודק כשזה נמצא בחוץ,

אז למה זמן זה מתייבש?

אם אני מוציא את זה אחרי זה לא, לא ממהר,

אבל אני חושב שזה לא חשוב אחרי זה.

אין בעיה. שמה?

אם אני מוציא את זה על ידי רוב של הפרסט,

זה יורס את הדבר הזה בשבילו לא אחרי זה. אותו דבר, מה זה משנה?

אז זה אסור.

כל העניין של איסור שחיטה זה כבר לא משנה איזה משקה נמצא שם.

בכל אופן,

אבל כמה שזכור לי שיש כאלה שכן מתירים.

אמנם פה הוא פוסק לאסור,

פה הוא פוסק לאסור, אבל יש כאלה שמתירים, ושוב,

צריך לדעת שזה תנאים מסוימים.

כמו שאמרנו, שהכמות מועטת,

ואז אין חשש סחיטה בזה.

אבל בשביל להתיר,

צריך לראות את זה בפנים.

אני אומר גם מה שאני זוכר,

תסלחו לי שיש כאלה שהתירו.

יש פה שמירת צבת כהלכתך?

אתה לא יודע.

יש. טוב, אז בהזדמנות תזכירו לי אחר השיעור, אני אבדוק את זה.

אני אבדוק את זה אחרי השעון.

נמשיך הלאה.

שמואל, דאמר רבי יהודה, אמר שמואל,

מסתפק אדם בעלותית ומביאה בידו לתוך ביתו.

הנה, גם שמואל סובר כך, שמותר לאדם

להשתמש במגבת אחר הרחיצה,

ואפילו להביא אותה בידו לתוך ביתו. לא חושבים שמא יסחט.

רבי יוחנן, דאמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, הלכה

מסתפק אדם בעלותית ומביאה בידו לתוך ביתו.

אם כן, זו ההלכה, כך אמר לו רבי יוסף אל אבייה,

רואים אנו גדולי עולם, תנאים ואמוראים,

כן?

גם התנאים זה רבי שמעון ורבי,

גם האמוראים, שמואל ורבי יוחנן. כולם סוברים שמותר לאדם להשתמש במגבת

אחר רחיצה,

אחר רחיצה,

ולהביא אותה בידו לתוך ביתו.

שואלת הגמרא, ומי אמר רבי יוחנן, אחי?

וכי רבי יוחנן אמר שמותר ליחיד

להביא מגבת שישתמש בה,

להביא אותה בידו לתוך ביתו, ואמר רבי יוחנן, הלכה כסתם משנה.

רבי יוחנן אמר לנו כלל,

הלכה כסתם משנה. כלומר, כל מקום שכתוב משנה ולא כתוב דעת מי זה,

זה לכסתם משנה, הלכה כמוה.

אותנן ואצלנו במשנה בה ראינו

ולהסתפק אפילו בעשר אלונתיות לא יביא בידו אז אדרמה המשנה האוחזת

שלא יעשה ככה. זכר רבי יוחנן כאן

פוסק שמוטל לאדם

להשתמש באלונתית ולהביאה בידו לתוך ביתו

עונה הגמרא ההוא

ההוא כבן חכי נא ימתנה לך

רבי יוחנן

אצלו היה כתוב במשנה

לא בלשון סתם משנה אלא

דברי בן חכי נאי

כלומר המשנה זה דעת יחיד זה לא נכנס סתם משנה

לכן פסק רבי יוחנן

כדעת רבי שמעון ורבי שמוטל לאדם להסתפק באלונתית

ולהביאה בידו לתוך ביתו

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

האול ירין מביאין בלרי נשים

לבי בנה

ובלבד שיתכסה בהן

ראשן ורובן

כלומר אותם בלנים

וזה לאו דווקא,

מן הסתם כל אדם גם כן, רשאים

להביא בשבת דינים

כלומר בגד שמשתמשים בו, בגד או מגבת

שנשים רגילות להתנגב בהן

להביא את זה לבית המלחץ דרך רשות הרבים

ובלבד

שיתכסה בהן ראשן ורובן

בתנאי שכשהם מעבירים את זה דרך רשות הרבים

צריכים להשתמש בו כדי בדרך מלבוש

שהראש והראש יהיה מכוסה יחד עם רוב הגוף

סכניתא

מה יהיה הדין אם אדם רוצה להעביר סודר

סכניתא זה סודר גדול

שהראש עטוב בו

ושולי הסודר מונחים על כתפו

אמר רבי עוול, מר רבי חיזה, אמר רבי יוחנן

צריך לקשר שני ראשיה למטה

באיזה אופן מותר? רק אם הוא יקשור את שני ראשיה סודר

בזמן שהוא הולך ברשות הרבים כדי שלא ייפול ממנו וחלילה יעבור לטלטל ברשות הרבים

ואמר רבי חיבא רבא אמר רבי יוחנן למטה בכתפיים

המקום הקשירה צריך להיות למטה מהכתפיים, לא סמוך לטוואר

שזה מעל הכתפיים

אמר רבא לבני מחוזה כי מעבריתו מאנה לבני חילה

אומר לאותם אלה שהיו גרים במחוזה

רבא היה גר שם, אז הוא פסק לכל היהודים שגרים שם

כאשר אתם מעבירים ברשות הרבים בגדים של גויים

עבור חיל המלך כי המלך היה מטיל

את הדאגה לצורכי אותו חיל על בני אותו מקום

הוא היה מפזר את החילות שלו בכל מיני מקומות

ואותם החיילים שנמצאים בסמוך למקום מסוים בני אותו מקום חייבים לדאוג

להם לכל צורכיהם

אז הוא אומר להם

כן, אכסניה, טוב,

עכשיו כשאתם מעבירים בגדים

לצורך חיל המלך,

שרביבו בהוא

כשאתם מעבירים את זה ברשות הרבים בשבת

אז תשלשלו את הבגדים למטה מכתפיים שיהיו למטה, לא יהיו מקופלים על הכתפיים

ואז במצב הזה זה יהיה דרך מלבוש

ואז לא צריך גם לקשור את זה

כי ניכר שזה כאילו עוטף את כל הגוף גם כן

נראה את רשי

רשי,

הא רבי

והרב שמעון

הרי כל אלו שמתירים

מחצר לגג רב שמעון התעמד, אמר בעירובים

אחת גגות, אחת חצרות ואחת כפיפות

כולן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה

ואפילו של בעלים הרבה

עתה היינו מגעינו, מסתמה אומר רשי לא היו מנחים אותה

על המעיין במקום הפקר

כי בן חכיני מתנה לה,

דברי בן חכיני מסיים בה ולאו סתמה

העול ירין בלנין, מביאין בלרי נשים,

זדינים שהאנשים מסתפקים בהם

מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ, סכניתה,

סודר גדול שתלול להם בין כתפיו וראשו עטוב בו.

צריך לקשור שני ראשי הזה בזה שלא תיפול מראשו.

כי מעבריתו מניה לבני חילה,

כי שתביאו בגדי העובדי כוכבים בני החיל המוטלים עליכם לשם משען,

ואתם מביאים להם בשבת דרך רשות הרבים,

שרביבו בואו למטה מכתפיים,

שלא יהושו להם מונחים מכתפיכם,

אלא משוכים למטה,

שיהה נראה לבוש.

כן, עכשיו נראה הלאה את הגמרא, שכינו במשמשין.

המשנה גם מביאה את העניין הזה, מותר לאדם

לסוך שמן על גופו,

ואף למשמש בגופו, ביד, להנאה.

תענו רבנן, שכינו במשמשין, מבנה מעיים בשבת,

ובלבד

שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.

אם הוא רוצה לעשות את הפעולה הזו

על מעיו בשבת, מותר לו,

אבל יעשה בשינוי,

שלא כמו שהוא עושה בחול.

היכא, אבי, איזה אופן יעשה את השינוי?

רבי חמא בר חנינא אמר, סך,

ואחר כך ממשמש.

קודם יסוך את השמן,

רק אחר כך ימשמש, כי הבן חג היה בחול לעשות את ההפך.

קודם למשמש, ואחר כך לסוך.

רבי יוחנן אמר, סך וממשמש בבת אחת.

השינוי יכול להיות על ידי

שיעשה את זה תוך כדי, תוך כדי שהוא סך וממשמש.

אבל לא לעשות פעולה שהנוהג היה לעשותה בחול,

שזה למשמש ואחר כך לסוך.

עוד הוסיפה המשנה, אבל לא מתעמלים.

כלומר, אסור לו לשפשף את גופו בכוח.

אמר בחייה בר אבא, אמר רבי יוחנן, אסור לעמוד

בקרקעיתא של דיומסת,

מפני שמעמלת ומרפאה.

כלומר,

דיומסת זה היה נהר שהמים שם מלוחים,

אסור לאדם לעמוד שם בשבת

על גבי הקרקע של אותו נהר,

מפני שמעמלת זה מחמם את גופו וגם מרפא את גופו, כי הטיט שם מלוח,

מלא מלח, וזה מרפא את גופו.

זה לא מלח כזה. אמר רבי יהודה אמר רב, כל ימיה של דיומסת,

עשרים ואחד יום.

כלומר, כמה ימים יש

את הסגולה הזו שהמים הללו מרפאים?

עשרים ואחד יום במשך השנה.

מתי זה הזמן הזה?

ועצרת מן המניין.

צריך לדעת שזה בתקופה של עצרת, כי עצרת, יום העצרת היינו היום של שבועות,

זה מהמניין של אותם הימים.

אלא מה שאנחנו לא יודעים

האם עצרת זה סוף הימים,

סוף עשרים ואחד יום,

או שזה תחילת עשרים ואחד יום.

אם היה לו עצרת להאיגיסא או להאיגיסא,

האם עצרת זה בתחילת הימים או בסופם?

תאשמד אמר שמואל כולו שקיאנה

מדיווחה ועד עצרת המעלו.

כלומר, כל המשקים שהאדם שותה לרפואה,

מפסח ועד עצרת הם מועילים.

אז רצה הוא להוציא מכאן ראיה, גם לא ענייננו, שגם בעניין המחיצה באותו נהר שקוראים לו דיום סת,

חג העצרת זה בסוף עשרים ואחד יום,

כמו המשקים שמצאנו, שמועילים מן הפסח ועד העצרת.

נכון, נהג מרא לא? דין מאל תעמוד דקמא דקרר עלמא מעלה.

ואולי לגבי שתיית משקים לצורך רפואה,

שמה האוויר הקר בעולם מועיל לרפואה.

לכן, עצרת זה בסוף הימים.

אבל הלאה, משום הבלה הוא לגבי רחיצה בנהר הזה,

שקוראים לו דיום סת,

הרפואה היא על ידי ההבן והחום של המים.

לכן יכול להיות שאדרמה, כמדחמים על מעלה טפה מעלה.

כמה שהעולם יותר חם,

כך זה יותר מועיל לגוף, וממילא נמצא שאדרמה.

עשרי ואחד יום זה יותר בימי הקיץ,

שזה אחרי השבועות, השבועות אומנם זה תחילת הימים,

אבל המשך הימים שאחר כך זה היה יותר טוב.

עמר ביחלבא

חמרה דפרוגיתא

ומאיה דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל.

עמר עכשיו בא לספר שבני אדם,

פעמים שהולכים אחר התענוגים,

וזה מאבד אותם מהרוחניות.

מוציא אותם

מתורה ומצוות,

מתבטלים מזה.

תאוות התענוגים.

תכף, הנה תכף, אתה רואה את זה תכף.

אז אומר רבי חלבא,

חמרה דפרוגיתא, כלומר היין המשובח

שהיה במדינת פרוגיתא.

ומאיה דדיומסת, המים החמים של דיומסת

קיפחו את עשרת השבטים מישראל.

כלומר,

גרמו שהם נעלמו מישראל, עוד מעשרת השבטים,

כי הם נמשכו אחר היין והרחיצה ולא למדו תורה,

וכך יצאו לתרבות רעה.

כך כתוב פה.

מה הקמת השבטים?

אתה היום,

כן, מה שאתה יודע בעולם,

אתה יודע היכן נמצאים עשרת השבטים?

אומרים בנאר כאן בכיר.

אתה לא יודע.

אבל גם אם ישנם כאלה שעל פי מחקרים

נותנים איזה שהם רמזים שהם קשורים ליהדות,

אבל זה רמזים בלבד,

שהם שייכים לעשרת השבטים.

ישנם כאלה שיש להם מנהגים

שבדומה למה שמציע אצלנו.

אז רוצים להוציא מכאן את הרמז

שהם שייכים לעשרת השבטים, אותם אלה.

אבל זה הכל מנהגים,

איך אומרים,

קצרים ביותר,

רמזים בלבד, אבל ללמוד תורה או ידיעת התורה אין להם,

כמו אצלנו.

זה מה שכתוב פה.

שהם עזבו את התורה הקדושה ויצאו לתרבות רעה,

עד כדי שאתה לא מכיר בהם,

שמתנהגים כיהודים.

זה בגלל שהם הלכו אחר תאוותיהם.

כמובן, זה גם בזמננו אנו.

בחור שנמצא במסגרת תורנית,

מה גורם לו לצאת החוצה,

לעזוב את המסגרת הזו?

אה?

רק תאוות.

רק תאוות. התאוות מוציאות אותו.

ככה יש לו משהו נגד התורה, התורה לא מפריעה לו.

אבל התאוות הן מפריעות לה, הבן אדם.

לא, זה הכל, הכל ביחד, זה נקרא תאוות.

תודה.

ולמה יוצא הגמרא יותר יפה בשבתים ויותר כל אדם?

כי בזמן חזל עדיין לא היה כל אדם. היהדות בכללותה,

כן, אותם אלה שמזוהים עומת תלמוד נשארו עדיין בשלמות.

בזמנם היה עזר השבתים. לצערנו אנחנו,

אנו רואים גם

אחר כל ההשכלה והציונות,

אז חלק גדול מהעם

חזר את הדרך.

כשאתה היום, ואז היו כאלה אידיאולוגים,

היו כאלה

שחשבו לבנות אידיאולוגיה חדשה.

אבל היום בתכלס, כשאתה

נפגש עם מעצבי דור העתיד,

מה אתה מגלה? נהנתנות גרידא, לא יותר מזה.

גם אם הוא לומד השכלה,

זה לא בשביל שיש לו אידיאולוגיה לדעת ולהיות משכיל.

בשביל שישמש אותו לצורך פרנסה, לצורך מעמד,

קידום, קריירה.

נתקדים אחורה. אבל מעטים לומדים בשביל ידיעת החוכמה, בשביל

לדעת איך להתנהג.

יש עניין של אינטליגנציה, זה נכון.

מה זה אינטליגנציה?

הסכמה של חברת בני אדם,

מהי ההנהגה הראויה לבני אדם?

זו הסכמה של החברה שכך ראוי.

אז ממילא, אותו דבר גם בחברת הפושעים, יש שם הסכמה

שבחברה של אותם פושעים ככה מתנהגים.

אתה מבין, כשהאדם בונה את האידיאולוגיה,

אז פה אתה יכול להגיע ל...

אתה לא יודע עד לאן אתה תגיע.

אתה מבין?

בחברת הפושעים, אדם שהולך לבוגד,

הולכים ומספקים אותו מהעולם.

למה? כי זה הכנבים של החברה הזו.

הם לא שונים מהאחרים.

האחרים

חיו בחברה כזו שלרצוח זה גרוע,

כן?

אבל לדבר ולנבל את הפה זה בסדר, זה נורמלי, זה סביר.

והאחרים

אולי לא יקללו ולא ינבלו את פיהם,

אבל איך אומרים?

שהקנאה והתאווה תשלוט בהם, זה חלק שהוא חלק מן החברה, אדרבה.

דבר לגיטימי ונורמלי.

לכן כל הנהגה שהיא על פי ראש של בני אדם

היא מוגבלת, מצומצמת.

כי כל אחד רואה לפי מה שנוח לו לראות.

בשביל לדעת הנהגה ראויה צריך שיהיה מישהו עלינו,

עליון עלינו, שהוא יגיד לנו מהי הדרך הראויה לנו.

זה לא נבוע בכלום.

אז מי זה?

אותם חכמי התורה שעוסקים בתורה ומוצאים מתוך התורה את ההנהגה הראויה.

איך אומר רב סילת ישרים?

התורה אומרת לא תיקום ולא תיטור.

אפשר שבן אדם לא ייקום? לא ייטור? לא יזכור מה שעשה לו חברו?

הרי האדם כשהוא רואה שמישהו חסר נגדו רעה הוא מרגיש צורך עצום לנקום.

והוא כותב שם שהנקמה מתוקה לו מדבש.

הנקמה מתוקה לא מדבש. האדם

מרגיש שהוא יגיע לרגיעות רק אם הוא ינקום.

אבל מה הקדוש ברוך הוא אומר?

לא תיקום.

לא תיטור.

אז מה מבקשים מאיתנו?

הוא אומר,

זה קשה מאוד מאוד לבני אדם, זה קרה רק למלאכי השרת.

ככה הוא כותב שם במשילות ישרים.

לא לנקום זה קרה רק למלאכי השרת, לא לבני אדם אשר בחומר יסודם.

אבל מה?

מקרא מפורש הוא.

פסוק מפורש, לא תיקום ולא תיטור.

במילה מחר דבר הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו

שנהיה מלאכים.

הוא רוצה שנהיה מלאכים.

המלאכים נוצרו כך,

ומאיתנו הוא רוצה שאנחנו ניצור את עצמנו להפוך להיות מלאכים.

תבוא ותגיד שהוא מבקש מאיתנו דבר שאנחנו לא יכולים לעמוד בו?

זה ודאי לא ייתכן.

בפוטנציאל יכולים עלינו להיות מלאכים.

כי בשורש הדבר אנחנו גדולים יותר מהמלאכים,

בשורש הדבר.

אומר רב חיים ויטל, כי מלאכיו יצווה לך.

המלאכים שומרים את האדם,

אז מי גדול יותר, השומר או הנשמר?

אם הם משרתים אותנו,

אז הנשמר, אז בוודאי שאנחנו גדולים מהם.

אז מה? דורשים מאיתנו שנהיה מלאכים.

אמנם אנחנו בגוף של בהמה,

זה נכון,

אבל דורשים שאנחנו נשליט

את הכוח המלאכי שבנו על כוח החומר שבנו.

וזה מה שייתן לנו את הכיוון,

זה ייתן לנו את ההנהגה הראויה.

אתה לא יכול לבוא ולהגיד, תשמע,

מה, אני לא ידעתי מה אני צריך לעשות.

לא, לא, לא. אם אתה באמת היית הולך בישרות,

היית מגיע לאותה אמת.

כי האלוקים עשה את האדם ישר.

המה ביקשו חשבונות רבים.

אם יש כבר דברים נוספים, זה הופך להיות המה, זה לא אדם אחד, אלא גם

אינטרסים נוספים.

זה המה. אז כן, ביקשו חשבונות רבים.

אז כבר מבקשים כל מיני חשבונות.

והחשבונות הללו,

כל כך אדם בטוח בהם שזה מעוור אצלו.

השוחד יעוור פיקחים, בכל שכם את הטיפשים.

טובה, על זה צריך לדעת.

זה מאוד מאוד קשה.

הנה אנחנו נראה תכף על אחד מהתנאים הגדולים.

תראו, רבי אלעזר בן ערך.

אתם יודעים מה זה רבי אלעזר בן ערך?

רבן יוחנן בן זכאי העיד עליו, הוא אחד מתלמידיו היה רבן יוחנן בן זכאי,

והוא העיד עליו שהוא כמעיין המתגבר.

מעיין המתגבר.

הוא רק פותח את הפה בדברי תורה,

הוא לא מפסיק לחדש חידושין.

בואו תראו מה כתוב עליו.

רבי אלעזר בן ערך איקרא לאתם, הוא הזדמן למקומות הללו

של פרוגיתא דיומסת, כמו שראינו קודם,

אימשיך בתראיו,

יעקר תלמודי,

הוא נמשך אחרי היין והרחיצה

ושכח את תלמודו.

זה מה שאשתו שם דיברה עליו.

כי הדר אתה קם למקרא בספרה.

אתם שומעים?

כי הדר אתה,

קם למקרא בספרה, הוא רצה, הקימו אותו לקרוא בספר תורה.

באה למקרא החודש הזה לכם.

הפסוק,

בשמות יב', פסוק ב', נאמר, החודש הזה לכם ראש חודשים.

במקור לקרוא החודש הזה לכם, אמר החירש היה ליבם.

החירש היה ליבם.

רק רגע, דקה.

אומר המהרשע שהדמיון של האותיות כ' וב',

וכן ד' ור',

גרמו לרבי עזרא מוערך לטעות בקריאתו.

הטעות הזו נפלה בפיו כדי לרמז לו שנעשה ליבו לב אבן וחירש

מלהבין דברי תורה.

שלא כמו שהיה קודם לכן,

שהיה הרבה לעזור כמעיין המתגבר כשהיה אחד עם חבריו.

כלומר, מה אתם רואים?

שאין ביטחון לבן אדם.

בן אדם לא יכול לבוא ולומר, תשמע, אני,

מה זה, הייתי בישיבה?

חבל על הזמן, החריף ביותר הייתי בישיבה.

אני הייתי בכולל?

חבל על הזמן, גאון אדיר.

עכשיו תן לי קצת להיענות מהחיים.

אין דבר כזה.

אין ערובה לבן אדם.

כל אחד

שלא בורח, כי בורח מן האש מהיצר הרע,

זה תופס אותו.

ברשתו.

יש פה עוד דברים שהייתי רוצה לדבר איתכם, אבל נשמע קודם כל מה הוא רואה.

הרגיש,

אבל כשהוא עסק בתורה הוא הרגיש את זה.

אחר כך הייתה תקופה של זמן מסוים,

ש...

בדיוק.

אבל אתה צריך לדעת שלפעמים בן אדם נמצא במצב של הפסקה.

הפסקה, הוא זקוק.

תקשיב, תקשיב.

אני אענה לך על הכול.

היה מצב של הפסקה, כיוון שגוף של בן אדם, גם אם הוא טל מלחקה,

אבל הוא זקוק למנוחה.

השאלה, אם הוא יודע לשמר את עצמו במסגרת הזו, שהגם שאני נמצא במנוחה גופנית,

אבל היראת שמיים

תהיה באותה מידה כמו שהיה בזמן שאני עוסק בתורה,

או לא.

כנראה שבאותו זמן הוא אחז שלצורך החזרת גופו למצבו הקודם, שיוכל ללמוד,

אפשר שיענה, ילך לפה, ילך לשם.

בשביל, כמובן, שזה היה מצאת היצר,

אבל זה מה שהיה.

ופה הוא נפל,

כמובן?

איך יעקב אבינו חזר בעבור פחים קטנים,

ואז תפס אותו המלאך,

מלאכו של עשיו,

ושם הלך ורב איתו.

פחים קטנים.

מה העניין פחים קטנים? לכאורה, אדרבה, צדיקים המונם חבב עליהם מגופם,

אבל כנראה שעמוק עמוק עמוק עמוק

במקומות שאנחנו לא יכולים להגיע אליהם,

הייתה איזושהי תביעה ליעקב אבינו.

ולכן הוא נקרא למאבק במלאך,

ובגלל זה גם נהיה צולע.

כלומר, קדוש ברוך הוא הראה לו שיש פעמים שאסור

ללכת למקומות כאלה במקומות של סכנה,

בפרט שהוא תלמיד חכם,

תלמיד חכם ידוע שאסור לו לצאת יחיד,

המזיקים מקנאים בו.

מובן בחזק של חכם הוא אחד מהדברים שהמזיקים מקנאים בו.

אז צריך לדעת את הגבולות לזה.

שוב,

להיות עם הידיעה הזו באופן מדויק, מה מותר, מה אסור.

כן? צריך להיות לזה מלאך.

אנחנו, עם כל מה שאנחנו מתאמצים, אנחנו כל כך קטנים,

שאנחנו צריכים רק להתפלל לקדוש ברוך הוא שיציל אותנו מכל המחשבות הללו.

אנחנו כל כך בטוחים בדרך שלנו,

שלא שייך אחרת.

לא שייך אחרת, וזה לא נכון.

משום שאדם צריך לחשוד בעצמו שמה הוא נגוע.

ואז אם הוא נגוע,

הוא צריך לשאול בן אדם שאין לו את הנגיעות הללו.

לכן כל בן אדם,

גם אדם גדול בתורה, כשזה דברים הנגועים לעצמו,

הוא צריך להתייעץ עם אחרים, לשמוע מהם מה הם אומרים.

כשזה דברים הנגועים לכלל,

שהוא יותר אובייקטיבי בעניין הזה, אז הוא בוודאי שהכי פחות אינטרסנט בעניין הזה.

אבל כשזה דברים הנגועים לעצמו, אדם גדול,

גדול אמיתי מתייעץ ושואל, מה אתם חושבים?

אלא אם כן הדברים ברורים בתורה הקדושה, מה אסור ומה מותר.

אבל דברים שיש להם, יש לו,

איך אומרים, שני צדדים,

הסתכלות כזו, הסתכלות כזו, לשפוט ולפסוק,

וזה דברים שנוגע לו.

מצאנו על גדולי עולם שפסקו עצמם לדון בגלל העניין של שוחד.

השוחד הוא מעוור את החכמים, כל שכם את הטיפשים.

לכן ראוי שבן אדם ייזהר בעצמו, ולא

כל דבר שהוא עושה, ילך וישאל מה דעת

מורנו ורבנו,

האם הדרך הזו נכונה או לא נכונה.

זה הכי טוב, ככה ראוי להיות.

בכל אופן, תשמעו מה שמובא כאן.

במדרש בקהלת מובא המעשה הזה ביתר פירוט. המעשה הזה שמובא כאן, רבי עזר בן ערך.

חמישה תלמידים היו על רבן יוחנן בן זכאי, ואחד מהם רבי עזר בן ערך.

כל זמן שהיה רבן יוחנן בחיים,

ישבו לפניו.

וכשנפטר,

הלכו ארבעה מהם ליבנה, ורבי עזר בן ערק הלך אל אשתו שגרה בעמוס.

והוא במקום של מים יפים,

ונה ונאה,

המטיר רבי עזר בן ערק שיבואו חבריו אחריו לעמוס,

וכיוון שלא באו, הוא רצה ללכת עליהם ליבנה.

אלא שאשתו לא הניחה לו ללכת

בטענה שהם זקוקים לו והוא אינו זקוק להם,

והוסיפה שדרך העכברים לבוא אל האוכל,

ולא דרך האוכל לבוא אל העכברים.

שמע לה רבי אלעזר, אשה עדיין יצא לך להשפיע, תראה מה זה אומר, זה רבי אלעזר. שמע לה רבי אלעזר ונשאר בעמוס עד ששכח תלמודו.

אז אנחנו מתפלאים, קורח אשתו היא שכנעה אותו.

מה היה אומר? קורח שכנעה אותו.

המדרש אומר, האלוקים עשה את האדם ישר,

אבל כשהפכו להיות הוא ואשתו המה,

ביקשו חשבונות רבי.

חובה.

יש פה עוד הרבה תוספות על העניין הזה,

אבל איך אומרים?

את אשר הלב חושק הזמן עושק.

בואו נראה.

באו רבנה רחמי עליו והדר תלמודי, אז אחר כך החכמים ביקשו עליו רחמים,

ואז חזר ונזכר בתלמודו, והיינו דתנן רבי נאוראי אומר,

הווי גולן למקום תורה,

ואל תאמר שהיא תבוא אחריך.

רבי נאוראי אומר, גם אם אתה תלמיד חכם,

אבל אם אין לך תלמידי חכמים אחרים במקומך,

תגלה למקום תורה,

למקום שמצויים שם תלמידי חכמים כמוך,

וכל שכנים הם גדולים ממך.

אל תאמר, בשביל מה? היא תבוא אחריך, התלמידים יבואו ללמוד אצלי.

כמו שהיה הסיפור, כמו שהבאנו עכשיו,

שהיא אמרה לו, אשתו, שהם יבואו אליך, אל תלך אליהם.

משום חבריך יקיימו אביעדך, לא.

חבריך יקיימו אביעדך, כלומר, אל תסמוך,

שתישאר פה לבד וכך תגדל, לא.

אלא תלך לחבריך,

כי הם ייתנו לך את קיום התורה שיישאר אצלך.

כי על ידי שאתה לומד ומלמד,

אתה זוכה לזכור את הדברים שאתה לומד.

ואל בינתך אל תישאר, אל תבוא ותגיד לי, אני חכם גדול,

יש לי זיכרון מצוין,

אם אני לומד, אני כבר לא אשכח.

אל תהיה בטוח בזה.

תנא, לא רבי נהוראי שמו, אלא רבי נחמיה שמו.

יש שאומרים שקראו לו רבי נחמיה,

ועמלה לרבי עזר בן ערך שמו.

יש שאומרים שקראו לו רבי אלעזר בן ערך,

ולמה נקרא שמו רבי נהוראי?

הוא אמר את זה אחרי המסקנה שהוא הגיע לזה,

שהוא טעה במה שהוא שמע לאשתו.

למה נקרא שמו רבי נהוראי?

שמנהיר עיני החכמים בהלכה.

הוא היה מאיר את עיניהם בהלכה.

בואו נראה את רש״י, ובזה נסיים להיום.

כבן חכיניים עדנלה, דברי בן חכיניים מסיימבה ולא סתמה.

האולגיירין,

כן, מביאין בלרי נשים, סנדינים של הנשים מסתפגין בהן, מותר לאביהן דרך מלמוש לבית המרחץ.

סכניתא סודר גדול שלול לבין כתפיו וראשו עטוב בו.

צריך לקשור שנרשע זה בזה שלא תיפול מראשו,

כי מעברית אומנה לבן החילה, כשתביאו בידי העובדי ככבים בני החיל המוטלם עליכם לשמש שם,

ואתם מביאים להם בשבת על חלשות הרבים.

שרביבו בואו ליבת המכתפיים,

שלו יהיו שלהם מונחים בכתפיכם,

אל המשוכים למטה, שיהיה נראה לבוש,

סך ואחר כך ממשמש,

וכסבר בחול ממשמש ואחר כך סך.

זה יומשית שם נהר של מימה ומלוחים,

שמעמלת, מחממת ומרפה שעתית מלוח.

כל ימיה ימי רפואתה,

להאי גיסא, בתחילת הימים ובסוף שקיעה למשכין לרפואה מדווחה לעצרת,

עלמא עצרת בסוף,

חמרא דפרוגיתא, שם מדינה שהיא אינה משובח.

קיפחו עשרת השבטים שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך ולא היו עוסקים בתורה ויצאו לתרבות רעה.

לאטם לפרוגיתא עוד יומשית. גם אם אתה עוסק בתורה, אבל אם אתה מרבה ללכת לבתי מלונות או לכל מיני מסעדות ומבזבז את הזמן על תענוגים ואבלים,

אז לאט-לאט אתה כבר לא עוסק בתורה כמו שאתה צריך לעסוק,

וזה גורם לבן אדם להתקשר יותר מהעולם הזה, השם הלכה.

אם שיכבטרהו אחר היין והלחיצה עיקר תלמודן, עקר תלמודו ושכחו,

אחרי שיעל לבם, וגולה למקום תורה, עם תלמיד חכם אתה, אל תשב אליו במקום תלמיד חכם עם חבריך,

ואל תאמר תלמידים הם, יבואו אליי ודיין לי בכך, למה יהיה גולה?

חבריך יקיימו הביעתך.

שתרגיל אתם, או כשתשנה מסכת אחת והם אחרת,

תשמענה ותהיה סדורה בפיך, אבל תשתכח הם הנה.

ואל בנצל תשען, לומר חכם גדול אני וזכרן,

וכשאחזור לפרק זה או מסכת זו לא תשתכח חברתה ממני".

בזה נסיים להיום, בעזרת השם מחר נמשיך.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, נתניהו, נתניהו.