מסכת שבת דף ק"מ ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף ק״מ עמוד ב',

במשנה שקרובה לסוף העמוד,

שלוש עשרה שורות מסוף העמוד.

גורפים

מלפני הפתם

ומסלקים לצדדים לפני הארעי,

דברי רבי דוסה.

רגע, ק״מ עמוד ב', במשנה.

נותנים מלפני בהמה זו ונותנים לפני בהמה זו בשבת.

אני מבאר שוב את המשנה, גורפים

מלפני הפתם,

כלומר

מותר לגרוף את האבוס בשבת, האבוס באותו מקום

שבו היו מנחים את האוכל לבהמות.

אז גורפים נותן איתו מקום כדי לנקותו מן הפסולת,

מן העפר שיש שם,

מלפני הפתם,

לצורך

השור שמפטמים אותו כדי שיוכל לאכול משם.

שלא תתערב הפסולת

עם התבן, עם הסעורים שנותנים לפניו לאכול.

כי אם זה יתערב

לא יוכלו לאכול.

יקוץ במאכלו.

ומסלקים לצדדים.

וכן מותר לסלק את התבן

שלפני השור לצדדים.

כלומר, אם יש שם הרבה הרבה תבן,

וזה מפריע לאכילתו של השור,

מותר לדלל את כמות התבן לצדדים.

מפני הרעי, כי אם ישאירו את זה כך

כשהוא בכמות גדולה ומרובה,

יש לחשוש שידרסנו ברגליו

וייטנפו בצואתו.

כך

מפרש רש״י

דברי רבי דוסה.

אבל חכמים אוסרים.

הגמרא תבהר

את מה חכמים אוסרים, האם

לגרוף את היבוס שלפני הפתם,

או לסלק

את התבן לצדדים מפני הרעי.

מוסיפה המשנה, נוטלים מלפני בהמה זו,

מותר ליטול סעורים או תבן

שמזה היו אוכלים הבהמות,

מלפני

בהמה אחת,

על מנת לתת אותם לפני בהמה אחרת בשבת.

לא נאמר שהוא מטלטל דבר שאינו ראוי,

זה מוקטה,

או שזה טלטול שלו,

לצורך.

ראוי הוא.

למה זה ראוי לבהמה האחרת?

כי אין בהמה קצה במאכל שניטל מלפני חברתה.

צריכים לדעת אבל שזה לא דין

כולל בכל הבהמות,

אלא ישנם דברים, ישנם סוגי בהמות

שאין להם את העניין הזה. כלומר,

קצותן במאכל שהיה לפני חברתם.

אבל מינתיים המשנה לא כותבת לנו חילוקים בעניין,

אלא מותר לקחת מבהמה זו ולתת לבהמה אחרת.

אי בעיה לו.

שואלת הגמרא,

הסתפקו בני הישיבה,

מה פירוש בחכמים מוסרי?

רבנן, הרשע פליגה

או אספה פליגה?

או, אטרווי הוא פליגה.

האם החכמים שאוסרים הם באים לחלוק על הרשע של המשנה,

שרבי דוסה התיר לגרוף את העפר שיש באבוס,

והם הולכים וחולקים עליו וסוגרים שאסור לגרוף,

כי לפעמים האבוס הוא של קרקע. כלומר,

שולי האבוס זה קרקע ממש,

ויש לחשוש שעל ידי גריפת

העפר שהוא יכול להיות מעורב מן התבן,

יבוא להשוות את הגומות שבקרקע.

זה סברה אחת

שהם חולקים על הרשע של המשנה,

או הספק פליגה,

או שנאמר שהרבנן באים לחלוק על הספק של דברי הבדוסה.

במה שאמר ומסלקים את התבן לצדדין

מפני הרי,

באו חכמים ואסרו.

למה באמת אסור לסלק את התבן לדעת חכמים?

כי יש בו כבר חלק שנמאס

על ידי שהצואה התערבה בו.

אינו ראוי יותר ממאכל השור, אם כן אסור לטלטל לו.

או התרווה היו פליגה,

אבל יש צד שלישי בספק,

שאולי הם חולקים על שניהם גם יחד, גם על הדין

שגורפין מלפני הפיתה,

וגם על הדין שלא מסלקים את הדין לפני הרי.

כך הסתפקו בני הישיבה,

מה התכוונו חכמים לאסור, ובמה חולקים מהם על המדוסה.

תא שמה, בוא ותשמע ראיה לפשוט את הספק,

מברייתא, דתניא, מברייתא מובא,

חכמים אומרים,

אחד זה ואחד זה,

לא יסלקנו לצדדים.

לא איזה ולא יהיה. כלומר, בין

אם יש עפר באבוס

לפני השור שמפטמים אותו,

ובין אם זה תבן

שרוצים לסלקו לצדדים,

לא יסלקנו לצדדים, אסור לנגוע בו

בשום פנים ואופן. אם כן רואים ראיה ברורה שהם חולקים,

בין ברשע ובין בספר.

כלומר, רב דוסא מתיר

לגרוף

את האבוס

מלפני הפטם,

ולסלק לצדדים מפני הראי,

הם סוברים ששני אלה הסוברים.

אמר רב חיסדא,

רב חיסדא מבאר את מחלוקת רב דוסא והחכמים בעניין זה של גריפת האבוס

מלפני הפטם.

מחלוקת באבוס של קרקע,

אבל באבוס של כלי דברי הקול מותר.

כל מה שחלקו למדוסא והחכמים

זה דווקא באבוס

ששולי האבוס זה קרקע ממש.

שם חכמים אוסרים

שמא ישווה גומות, אם נתיר לו לגרוף

את הדבר שיכול לקלקל את המאכל של הבהמות,

יבוא גם לגרוף

בקרקע ממש,

ואז יבוא להשוות גומות,

לכן עשרו.

אבל אבוס של כלי,

אבל אם המקום שבו הניחו את התבן

זה כלי,

וגם שולי הכלי זה עשוי כמו גוף הכלי,

זה לא קרקע.

אז פה אין לך זו שאלה, שיווי הגומות.

אין שום סיבה לחשוש.

במקרא הזה דברי הכל מותר, גם על דעת חכמים

יהיה מותר לגרוף.

שואלת הגמרא,

ככה אתה מבאר שרב דוסא והחכמים חולקים באבוס של קרקע?

נמצא לפי דבריך שרב דוסא מתיר אפילו באבוס של קרקע

לגרוף את הדבר שמקלקל את התבן.

ואבוס של קרקע מעיקה למאנדש ארך?

באבוס של קרקע וכי יש מי שיתיר?

הכמש וגומות.

הרי ודאי

שראוי לגזור, שלא יעשה כך.

שמא, יש מגומות?

לא ייתכן שרב דוסא יתיר באבוס של קרקע.

אלא יתמר, הכי יתמר.

אמר הרב חיסדא, מחלוקת באבוס של כלי.

אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור.

אלא, אומרת הגמרא,

מה שנאמר בשם רב חיסדא בביאור המחלוקת של רב חיסדא, רב דוסא וחכמים,

נאמר כך.

רב חיסדא אומר, המחלוקת שלהם זה באבוס של כלי.

באבוס של קרקע לכולה הנמא, גם רב דוסא, זאת אומרת, שאסור לגרוף

את האבוס הזה.

אלא מה? המחלוקת שלהם זה אבוס של כלי.

שאז,

לדעת חכמים אסור, כי הם גוזרים שאם נתירו לגרוף אבוס של כלי,

יבוא להתיר לעצמו גם לאגרוף אבוס של קרקע,

ואילול עבדוסה לא חשש בזה,

ולכן לא גזר אבוס של כלי משום אבוס של קרקע.

נראה את רשי,

גורפין מלפני הפתם,

שור שמפטמין אותו,

גורפין אבוס שלפניו בשבת,

לתת לתוכו התבן והשעורים,

ולא יתערב בהם עפרו להתביעקות במאכלו,

כדי שלא יתערב עפר בתוך התבן והשור לא יוכל לאכול מן התבן או הסעורי.

ומסלקים

תבן

שלפניו לצדדים כשהוא רב,

כלומר כשיש הרבה,

כדי שלא ידרסנו ברעי.

היינו על ידי הצואה,

יכולנו ללכלך את המאכל.

החכמים אוסרים.

מפרש בגמרא ה', הגמרא תסבירו, כמו שכבר למדנו,

על מה החכמים חוזרים לאסור.

ונותנים לפני בהמה זו

צעורין וטבת, ונותנים לפני זו.

ולא אמרינן, אני לא אומר טלטול זה לא חזי הוא,

שהוא מטלטל דבר שאינו ראוי,

אלא ודאי חזי הוא, ודאי זה ראוי.

דאין בהמה קצא במאכל הניטל מלפני חברתה.

הרי שהפליגה, אגורפין,

צעד ראשון בסווג היה שאולי כל מה שחולקים חכמים ואוסרים

זה דווקא על הדין הראשון שאיטר רב דוסר לגרוף את האבוס,

ואז נצטרך לבאר

ואסר לגרוף כל סברתם ליסוד לגרוף את האבוס,

משום זה פעמים שהאבוס של קרקע.

וכמכוון להשווה גומות, ויבואו לכוון

להשוות גומות שיש

בקרקע האבוס,

שלא ייפו הסעורים לתוכו,

כן?

או אספא פליגה.

מצד שני, הסתפקו בני הישיבה,

יכול להיות שהם חולקים על אספא של דבר הרב דוסא,

ומשום דא לא חזי,

משום שאינו ראוי

התבל הזה,

שיש בו מה שנמאס

במדרש רגלם, משום שפעמים

שכבר נמאס על ידי שדרס עליו ברגלם,

וממילא

אינו ראוי לאכילת בהמה, נמצא שיטלטל פה דבר שאינו ראוי.

תא אשר מעבד אתר ויהו פליגה.

בואו ותשמע ראייה שהם חולקים גם על הרשע וגם על הספר.

אחד זה ואחד זה,

אחד גריפת האבוס

ואחד תמן שלפניו

לא יסרקנו לצדדים

של קרקע,

כהן שעושים גדר קטן

לפני בהמה

ונותנין

מאכל לפנים הימנו.

דהי כאן המחש להשוו יגומות.

מחלוקת באבוס של כלי וגזרו רבנן גזרה,

עטו של קרקע,

כדי שלא יבואו לעסוק כן גם באבוס של קרקע.

מה זה האבוס של האבוס הזה?

זה האבוס של כלי. פשוט מאוד.

אבוס של כלי. למה לבוא לבן אדם לעבור את זה, לעבור לקרקע? איזה שוני.

יש מהות מסוימת, כלי זה כלי וקרקע זה קרקע. נכון מאוד. אנשים לא, זה לא מהות. אבל... אתה אומר שאתה יכול להגיד משהו, מפה יגיע לבוא לזה קרקע. כלי זה כלי, רואים את ההבדל, זה יש בגזרפונים.

למה שביניהם יבוא לזה שינוי?

זה לא משהו... לא תמיד הוא ידע את הדין

להבדיל בין קרקע לבין כלי.

לכן חי שינן, חוששים אנו שאם נתיב על איגרוף אבוס כלשהו,

הוא יבוא גם לעשות דברים של איסור.

כי לא כולם יודעים להבדיל ביניהם.

כן?

אמנם,

אמנם,

אמנם אתה, אמנם, מה שאתה אומר זה לא נשלל לגמרי,

כיוון שאכן ככה למדוס הסובר.

אין לחשוש שמתוך שתתיר לו לאגרוף אבוס של כלי, יבוא לגרוף אבוס של קרקע.

משום שיש שוני ביניהם, כמו שאתה אומר.

אבל חכמים בכל זאת חששו,

משום דלב כל העלמא דינא גמיר, ולא כל העולם יודעים את ההלכה שאסור להשוות... שאסור לגרוף אבוס של קרקע.

ולכן חשינן שאם נתיר לו אבוס של כלי,

יבוא בטעות להטיל על עצמו לגרוף גם אבוס של קרקע.

אז איך הם ידעו את ההלכה הזאת שאסור לעשות הבשלה בין זה לבין זה?

הרבה אנשים אומרים, רבות דברי, משה, הם לא יודעים להשאיר בין כלי...

לכן אסור לגמרי.

אבל איך ההלכה הזאת תגיע לכולנו? אז תגיע ההלכה הזאת לכולנו.

מה? אם הם לא יודעים, הם יישמעו גם את ההבדל.

אתה חייב לדעת שכשאתה עושה כלל זה יותר נשמר בראש מאשר כשאתה כבר עושה חילוקים. באופן כזה מותר, באופן כזה אסור.

כן. אתה מבין?

חוץ מזה שיש הרבה פעמים

שזה שלמדת ההלכה ויודע את כל החילוקים

לא תמיד מעביר את פרטי ההלכה לבניו או לתלמידיו בצורה מושלמת.

ואז,

פעמים שבאים אליו ושואלים אותו,

מה הדין פה?

הוא אמר להם, מותר.

ההוא לא ידע להבדיל בין כלי לבין קרקע,

אז הוא יחשוב, אם הוא אמר מותר, אז כל אבוס מותר.

מובן?

לכן

ישנם מצבים כאלה, ומשום כך

חששו חכמים לזה,

ולכן קבעו כלל,

שכשיבוא מישהו לשאול, גורפין או לא גורפין,

יאמרו, אין לגרוף כלל אבוס מלפני הבהמה.

לא משנה,

לא הבדילו,

אלא זהו כלל,

ומשום גדר, שלא יבואו חלילה לאיסור.

תמיד

אתה רואה את זה בגזירות של חז״ל.

כשהם הולכים ואוסרים דברים,

משום גזירה,

בגלל שאת העניין של החילוקים,

מתי מותר, מתי אסור,

לא כל העולם יודעים.

אבל אם יש

כלל

שהוא קבוע, ומה שנקרא אבסולוטי,

מוחלט,

אז באופן שכזה זוכרים יותר.

נראה את המשך הגמרא.

ונוטלין מלפני בהמה.

למדנו במשנה שמותר לקחת סוהרים ותבן מלפני בהמה אחת

ולתת אותם לפני בהמה אחרת בשבת.

תנא חדה נוטלין מלפני בהמה שפיה יפה ונוטלין לפני בהמה שפיה הרה.

ותנא אידך

נוטלין מלפני בהמה שפיה רע ונוטלין מלפני בהמה שפיה יפה.

הברייתות גם כן מדברות על העניין הזה, ליטול,

אם מותר ליטול מאחד ולתת לפני חברתה או לא.

אז בברייתא אחת כתוב

שאפשר ליטול סוהרים ותבן מלפני בהמה שפיה יפה,

אנחנו נראה בהמשך מה זו הבהמה שפיה יפה,

ולתת את אותם שעורים ותבן לבני בהמה שפיה רע.

ברייתא אחרת אומרת להפך,

שנוטלין מלפני בהמה שפיה רע ונוטלין מלפני בהמה שפיה יפה.

מה ההבדל בין בהמה שפיה רע? או, מה זה בכלל?

בואו נראה, אמר אביי,

אידי ואידי

מקמא חמאלה לקמא תאורה שקלינה.

תגיד, תקוי אותו לרוע שלך. לא, לא, לא, לא.

אידי ואידי, אומר אביי, זה וזה, בין הבריתא הראשונה, בין הבריתא השני הסוברות,

שלקחת מאכל, היינו שעורים ותבן, מלפני החמור,

בשביל לתת אותו לפני השור, זה מותר.

תורה, תורה זה שור. נכון, שור.

אפשר לקחת

מלפני החמור, לתת ללפני השור.

אבל להפך, מקמא תורה לקמא חמארה, לא סקלינה.

אבל לקחת מלפני הבהמה, היינו השור,

ולתת לפני החמור, אסור.

אנחנו נסביר את הכל בצורה מושלמת דקה.

והאה דקתא נוטל מלפני בהמה שפיה יפה בחמור.

ונוטלי לפני בהמה שפיה רע בפרה.

כלומר, הפרייתא הראשונה אמרה

שאפשר לטול תבן או שעורים מלפני בהמה שפיה יפה

מי זו הבהמה שפיה יפה?

זה החמור.

למה קוראים לו שפיו יפה?

דלת לרירה.

שכשהוא אוכל, הוא לא מטיל רירים במאכלו,

בתוך האוכל.

אז האוכל שלפניו לא נמאס,

אלא אפשר עדיין לאוכלו ולתת אותו לפני השור.

לכן החמור נקרא בהמה שפיה יפה,

היינו שלא מעורב ריר בתוך המאכלים שנמצאים לפניו.

אבל נותנים לפני בהמה שפיה רע.

אפשר להעביר את זה לפני הפרה שפיה רע. למה זה נקרא בהמה שפיה רע?

השור,

הפרה,

בגלל שתוך כדי שהיא אוכלת

היא מטילה רירים במאכל.

ואחד הקטנא נותנים לפני בהמה שפיה רע,

זה גם כן בחמור.

למה פה הברייתא השנייה קוראת לחמור פיו רע?

זה לא דייג ואכיל.

הוא לא מדקדק במאכלו, הוא אוכל גם קוצים,

ברקנים.

ונותנים לפני בהמה שפיה יפה בפרה,

זה די כבחלה.

אפשר לקחת את זה מלפני החמור ולתת את זה לפני הפרה.

הפרה נקראת בברייתא ההיא

פיה יפה,

כי היא מדקדקת במאכלה שלו לאכול, או עם התבן או הסעורים, גם קוצים וברקנים.

מה שיוצא, ששתי הברייתות

מתירות

לקחת מלפני החמור ולתת לפני השור,

אבל לא להפך, לא לקחת מלפני השור ולתת לפני החמור.

אלא מה? שברייתא אחת

מגדירה את החמור כפיו יפה,

בגלל שהוא לא מתיר רירים, ואילו הפרה מטירה רירים, לכן פיה רע,

ואילו ברייתא אחרת מגדירה את החמור כפיו רע, כי הוא אוכל גם קוצים וברקנים,

ואילו הפרה, פיה יפה, כי איננה אוכלת אלא תבן וסעורים, ללא קוצים וברקנים.

אבל הדין הוא זהה,

שמלפני החמור לתת לפני השור מותר,

אבל מלפני הפרה או השור לתת לפני החמור

זה אסור,

כי זה לא ראוי לחמור, כי החמור לא יוכל לאכול ויהיה נמאס לו.

נמאס הכוונה מאוס בעיניים לאכול את האוכל שהיה לפני הפרה. זה באמת ככה לא אוכל במציאות, ממש.

אם כך כתוב, אז ככה.

זוהי המציאות.

לא, אני יודע במובן הזה של...

נכון שיש סוגים אולי של ריר, או משהו שהוא לא בכל הכסף עצמו.

זו נקודה מסוימת, אז הוא לא יאכל את החול בגלל האזור המפודקים מסוים או זה?

זה משהו, אבל לבטל לגמרי על האוכל?

מאחר שיש מצבים כאלה,

אז לא התירו,

משום שבן אדם כבר לא ידע לקחת זכוכית מגדלת ולבדוק

איפה ישרורים ואיפה הם הרורים.

השור שבא לאכול,

כן?

השור שבא לאכול, החמור שיבוא לאכול,

הוא יבחין מיד ברורים הללו ולא יוכל לאכול, או שהוא ירגיש את זה תוך כדי לעשיו, אז

לא יוכל יותר לאכול את האוכל הזה. מובן?

הבן אדם

לא יכול, אי אפשר לומר עוד ככה משקפת

ותבדוק איכן ישרורים ואיכן אין רווים.

נראה ברשי,

שיפיע יפה,

לקמא מפרש, קמא עמוד ב',

אידי ואידי,

שתיהן המשניות, סבירה להוא, כלומר שתיה ברייתות הכוונה,

מקמא חמרא לקמא תאורה שקלינה,

שאינו מתיר רווים.

למה אפשר לקחת מן החמור ולתת לבני השור?

כי החמור לא מתיר רווים בתוך האוכל, ואין משהו לפניו נמאס,

וראוי לתתו לפני שור.

אבל מקמא תאורה לקמא חמרא לא שקלינה.

לקחת מן השור לתת לפני החמור זה לא.

דאית לרירה,

בגלל שתוך כדי שאוכל השור,

אז הוא מתיר רווים, ואימי, שזה נמאס,

זה נהיה מאוס.

ואז יקרא לאכה פיה יפה ואכה פערה,

מה שבברייתא אחת אתה קורא לחמור פיו יפה,

וברייתא אחרת פערה, וכן בפרה פעם כך, פעם כך,

כי זה מפרש בעזין,

כמו שהגמרא אכן מסבירה.

פיה יפה דלת לרירה.

כן? מצד אחד החמור פיו יפה,

לפי בריתא אחת, כי אין לו רווי,

הוא לא מתיר רווי במאכל.

אבל בריתא אחרת מגדירה את החמור כפיו רע,

דלא דייק ואכיל, הוא לא מדקדק כל כך במאכלו,

אלא שאוכל כותנים וברקנים, הוא גם אוכל

יחד עם התבן,

או הסעורים, קבוצים וברקנים.

זה חלק אחד, עכשיו נראה בסייעתא דשמיא,

את המשנה הבאה,

הקשה על גבי המיתה

לא ינענענו בידו,

אלא מנענעו בגופו.

אם היה מאכל בהמה,

או שהיה עליו קר עוש הדין,

מנענעו בידו,

מכמש

של בעלי בתים,

מתירין אבל לא כובשין,

ושל כובשין לא ייגע בו.

רבי יהודה אומר,

אם היה מותר מערב שבת,

מתיר את כולו ושומתו.

מה זה של כובשין?

נסביר את הכול. כבעל אומנות? סייעתא דשמיא,

אנחנו נסביר בסייעתא דשמיא, בשביל זה אנחנו פה.

המשנה הזו

ממשיכה לבאר

מהם הדברים שנקראים מוקצה,

ואם מותר לטלטל, ואיך מותר לטלטל.

אומרת המשנה הקש

שעל גבי המיתה,

אם

ישנה מיתה,

שהניחו על זה קש, כי בתחילה היא לא הייתה עומדת ולא הייתה הקבלה לשכב עליה.

אז הניחו שם קש,

עכשיו רוצה הבן אדם לשכב עליו.

זה ערימה

על גבי המיתה, מה הוא יעשה?

הוא לא יכול בצורה הזו לשכב.

אז הוא רוצה לפרוס את זה

על גבי כל המיתה,

כדי שזה יהיה כמו מצה, הוא יוכל לשכב על זה.

אומרת המשנה, לא ינענענו בידו.

לסדר את זה ולפזר את זה על גבי כל המיתה,

וכך יהיה נוח לו לשכב עליו, זה אסור ביד.

אלא מנענעו בגופו. היינו, בכתפיו

הוא יכול לטלטל ולפזר את הקש הזה.

זה לקראת טלטול מן הצד.

היינו שזה לא בידיים ממש, זה טלטול מן הצד,

וזה מותר.

למה התירו?

גם טלטול מן הצד, לכאורה,

יש בזה בעיה בהלכה.

אז הרידוה כותב,

התירו לצורך עונג שבת, כדי שיוכל לשכב.

מה, אתה רוצה שיתענה ולא יוכל לשכב?

הלאה, ואם היה...

חייב במיתה את הקש? מאכל בהמה.

חייב במיתה את הקש? אותו דבר.

אותו דבר.

זה מיתה, למה הוא צריך קש?

זה מיתה. אתה חושב שמדובר

במיתות שלנו,

שיש מזרונים,

ולפעמים מזרוני פרדייז, ולפעמים אני יודע מה.

יש. זאת אומרת, זה היה נראה את השאלה כבר מערב שבת.

לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. הוא הקשיר את זה בדעתו. המיתה הזו הייתה מיועדת.

המיתה,

אתה מבין שמיתה,

זה מלכתחילה בנוי לצורך שכיבה.

לא, זה מה. כן?

אז אני אומר, לפעמים ישנו מצב שמנחים מצב,

שצורך דבר אחר,

לצורך לשים בתוכו דברים.

עכשיו הבן אדם בא. מה זה עושה? זה קדקה, זה דבר. מה הייתה תקדוש? לא הבנת.

קדקה שהיה למיתה.

אני אומר, אבל, אבל,

לכתחילה,

אז אני אומר, בתחילה לא הניחו את המיתה לצורך לשכב עליה,

אלא לצורך דבר אחר, כי אם הוא התכוון מלכתחילה לשכב,

אז למה?

למחלוקת. למה? לא. אז למה הוא הניח?

תל של תבן, כלומר, ערמה של תבן.

של מה?

אלא בוודאי, מלכתחילה הוא לא התכוון לשכב שם.

אבל לפתע הגיעו אליו אורחים,

ואין לו מיתה נוספת אלא זו,

אז הוא רוצה לשכב על גבי אותו מקום.

בצורה הזו הוא לא יכול.

יש ערמה, אבל הוא לא יכול לשכב, זה לא נוח.

אז מה הוא רוצה? לפזר אותו על גבי המיתה.

התירו לו או לא?

כתוב כאן, בגופו מותר,

ולא בידו ממש.

ואם היה מאכל בהמה,

אבל אם הקש עומד למאכל בהמה,

זה כבר לא פוגש.

או שהיה עליו קרוס הדין. אבל הוא לא יכול לשנות את זה,

כי הוא יכשיר את זה לבהמה,

אבל הוא לא יכול לעשות להכשיר את זה לפינם.

אפשר להתפרש לנו? כן.

כי עצם הדבר הזה ראוי לבהמה,

וזה מספיק כדי שיהיה מותר בצלתו.

או שהיה עליו קרוס הדין.

כלומר,

על הקש,

כבר הניח קרוס הדין, או על גבי המיטה,

ואז מוכיח בזה שמתכוון הוא לשכב שם.

אז מאחר וכך, מנענעו בידו.

בזמנם,

כנראה שהיה דרכם לשכב על קש.

גם עד לפני...

תקשיב, אתה עדיין צעיר,

אחרת אתה לא יודע.

אני זוכר תקופה,

כשאני הייתי ילד,

אז היו מזרונים

שבמה היו מלאים? בקש.

לא מעבר לזה.

לא היה לא גומי ולא כלום, אלא קש.

זה היה המזרון.

בזמנם

לא הכניסו את זה לתוך עטיפה של בד,

אלא ישנו על הקש ממש, זה הכל.

אז ככה שמה שאצלך זה פלא,

אצלי זה דבר פשוט, כי אני ראיתי את זה, חוויתי את זה. פה כתוב, קש על גבי המיתר. מה זה המיתר?

הכוונה זה מסגרת כזו שאפשר לשכב שם.

אפשר לשכב שם.

פוטנציאלית אפשר לשכב שם,

אבל מה?

היא לא הייתה מיועדת לכתחילה לזה.

אז היא מעניינת. אני אומר שאם החליט בסוף לשכב,

אז

כמובן מותר בדרך מסוימת.

ואם מלכתחילה הניח מערב שבת הניח קר או צדיד,

בזה גילה דעתו שכוונתו לשכב עליו.

אז מאחר וזה לשם שכיבה, לצורך שכיבה,

יש על זה הגדרה של כלי ואפשר לפרוס אותו בידיו ממש.

שם ההכרה שזה מיתר, זה כבר מיועד לילה. הסברתי.

לא, כן, אבל כתוב, מיתר.

אמרתי שזוהי מסגרת

שבבחינה פוטנציאלית אפשר לשכב עליה.

אלא מה?

כדי שבן אדם יוכל להיות שם ולא לשבר את גופו,

חייב הוא לפרוס דבר מצק רך יותר.

והיו פורסים את הקש הזה.

זה חלק אחד במשנה.

על אפי קש,

בתוך כזה, כמו קצת כזה, כמו תקסים כאלה, כמו תקסים כאלה.

ואנחנו נגזור אותם.

טוב, תודה. תודה על העצה.

אנחנו נעביר את זה לתנאים, בעזרת השם.

הלאה.

מכבש

של בעלי בתים,

מצירין, אבל לא כובשין.

מכבש

זה היה כלי כזה שהיו מגהצים בו את הבגדים לאחר הכיבוש.

כמו מכבי.

לא.

אלא הכלי הזה היה בנוי משני לוחות ארוכים וכבדים

שהיו מונחים.

עושים אחד על השני.

הלוחפים בלחיצה. דקה.

והיו מניחים את הבגדים על הלוח התחתון,

ולאחר מכן מורידים עליו את הלוח העליון

כדי ליישר ולעשות את הבגד נאה לנבישה.

זה מגץ, אבל בפלטה גדולה. אבל? זה בלחץ של חום. גם היום יש את זה. אתה לוחץ ומשפח את זה.

אתה מדבר על מגץ

שעם חום

אתה גורם לו להתיישר.

זה משקל, זה כל מה שהיה לוועדה זה משקל.

בדיוק.

גם המגץ שישב בחום זה משפח גדול כזה.

זה מחבץ, זה כזה משהו גדול כזה שמשפח.

עכשיו איך היו מחזקים

את

הלוח העליון עם הלוח התחתון.

אז היה שם

נקבים

בארבעה צידי הלוחות,

בלוח התחתון נקב,

ברוח העליון נקב.

היו מלבישים,

כהן איזשהו מקל

בנקב שבלוח התחתון

ובנקב השני, כל ארבעת הנקבים,

וכשהיו באים

לכבוש את הבגד על ידי הורדת הלוח העליון עליו,

היו מלבישים אותו בתוך הארבעה,

גם בו היו נקבים הרי,

היו מלבישים אותו על גבי ארבעה עמודים הללו

והיו סוגרים אותו עם איזשהו יתד שטוחבים

בקרשים הללו,

וכך היו כובשים את הבגד, היינו מיישרים את הבגד.

עכשיו, אומרת המשנה,

המכבש הזה

של בעלי בתים, אם הוא של בעלי בתים,

שהלוחות שלו לא כל כך מהודקים,

צמודים, אבל לא מהודקים כמו של כובשים,

אז במצב הזה מתירים, אפשר להפריט את הלוחות בשבת

כדי לטול את הבגדים,

כי הוא רוצה ללמוש את הבגדים הללו בשבת,

התירו לו.

אבל לא כובשים.

לשים בגד בשבת

בין שתי הלוחות הללו, זה אסור,

כי זה טרחה לצורך חול.

זה אסור. היה בזמנם לוקח,

בזמנם זה היה לוקח זמן, אז זה היה מתיישר.

היו מניחים את זה יום, יומיים, שלושה,

עד שזה היה מתיישר.

ממילא. אז אם יש כבר בגד מערב שבת, מונח שם בין שתי הלוחות,

והוא רוצה לקחת את הבגד על מנת ללובשו בשבת,

מותר לו להפריד

את הלוח העליון מהלוח התחתון ולשלוף את הבגד מביניהם

ולהתלבש בו.

אבל להניח בגד

על מנת ליישרו,

ולהניח את העליון על גבי אותו בגד,

להצמיד את הלוחות

על גבי הבגד הזה, זה אסור,

כי זה טרחה לצורך חול.

הלאה, מה של כובשים ושל כובשים,

כלומר אלה

שהיו אומנים במלאכת הכביסה,

מה שנקרא מכבשה,

לא ייגע בו.

אסור לו אפילו להתיר אותו.

גם אם היה מצב שהיה מונח בגד בין שתי לוחות כאלה,

אבל אסור.

למה של כובשים אסור?

כי הלוחות שלו מהודקים חזק מאוד,

ואז כשאתה מפריד ביניהם בין שתי הלוחות,

זה נראה כאילו אתה סותר את הכלי.

כשזה מהודק מאוד, זה נראה כאילו כלי אחד,

ובזה שאתה מפריד את הלוח העל יולמי התחתון,

זה דומה לסתירת כלי.

רבי יהודה אומר, אם היה מותר,

מערב שבת מתיר את כולו. גם מהבשל כובשים,

אם הלוחות נפרדו קצת,

זה כבר לא כל כך מהודק כמו מקודם,

זה כבר היה מערב שבת שנפרדו אחד מהשני,

מתיר את כולו ושומתו,

אז פה הוא יכול להפריד את הלוחות לגמרי,

יוציא את הבגד מתחתיהם, מביניהם,

ויוכל ללובשו. במצב הזה, שזה לא כל כך מהודק,

אם זה מערב שבת כבר היה לא כל כך מהודק,

יכול הוא לקחת גם מאותו מכבש

של כובשים.

אמר רב נחמה,

אני מעדיף ללמוד את רשי לפני כן,

רשי אומר הקשה על המיטה,

אתם מוציאים ברשי?

הוא סתמה להסקה,

קש באופן סתמי מיועד להסקה,

הוא מוקצה, זה מוקצה,

ומילא אם זה נמצא על המיטה, הוא בא לשכב עליו,

הוא רוצה לשכב שם,

על גבי הקש, אבל הוא חייב,

הוא מנענעו כדי שיהיה צו ברח לשכב,

הוא רוצה לפזר אותו על גבי המיטה,

שלא יערמה, אלא מפוזר בצורה שווה על גבי המיטה,

לא ינענענו בידו,

עשו לו ביד,

למוקצהו,

אבל מנענעו בגופו, מה זה בגופו, אומר רשי?

בכתפיו,

וטלטול מן הצד הוא,

דלא שמא טלטול,

זה נקרא טלטול מן הצד,

ואין לאסור טלטול כזה,

או שהיה עליו קרוס הדין, דגל ידעתה,

דאק צייה לשכירה,

אם היה מונח מערב שבת קרוס הדין,

אז בזה כבר יש הוכחה,

אז זה בגלגל עתו,

שהוא הקצה את הקש הזה לשכיבה,

ומעתה תורת כלי עליו.

אבל בכלי הרי מותר לטלטל.

מכבש

שני לבחים ארוכים וכבדים, לוחות הכוונה,

וסודרים בגדים על התחתון

ומורידים העליון עליו,

וכובשים את הבגדים, איך היו גורמים

לכבוש וליישר את הבגד?

על ידי תדות,

שיש עמודים קבועים מנוקבים,

בארבעה פאות,

בארבע הקצוות של התחתונה והעליונה,

כן?

גם העליונה הייתה מלוכבת בארבעת זוויותיה ועולה ויורדת בעמודים. היו מלבישים

את העמודים, את הלוח העליון

דרך ארבעת המקווים שבפינותיו,

שני ארבע פינות,

על גבי אותם עמודים.

וכבי מה שהוא רוצה לכבוש, מורידה.

כלומר,

באותה עוצמה שהוא רוצה לכבוש את הבגד,

פיזי היה מחליט עד כמה להוריד.

ותוחב יתד בנקב העמוד ועיניי חולה לערות.

העמודים הללו

היו בתוכם

חורים

שאפשר להכניס איזשהו יתד קטן, איזשהו

עץ קטן,

בשביל להחזיק את הלוחות

שיישארו במקומם ולא יעלו חזרה מכוח הבגד.

יש פה את הצילום הזה, הייתי שמח שתראו אותו.

תסתכלו בבקשה.

אתם רואים מהמרחק או לא? ככה היה המכבש, כן.

ככה היה המכבש.

רואים?

הלאה.

מוסיף רש״י,

מתירין את המכבש

שנוטל את היתד והוא נטער.

דהיינו צורך שבת שנוטל את הכלים.

במצב הזה שכבר היה מונח שם בגד מערב שבת

ועכשיו כבר הוא יכול ללבשו

והוא רוצה לקחת את הבגד משם על מנת ללבשו בשבת, זה מותר.

זה הכל עם מה? אם זה של בעלי בתים

שלא מעודק כל כך, אבל לא כובשי.

גם אם זה של בעלי בתים אבל ללכת לשים שם בגד לכתחילה,

זה אסור דהיינו צורך חול. אם הוא עושה את זה לצורך

יום חול וזה טרחה,

לטרוח לצורך חול, אסור בשבת.

ושל כובסין, אבל אם זה מחביא של כובסין, לא ייגע בו.

אומר עשי, למה? פני שהוא עשוי לתקן הבגדים

ותוחבו בחוזקה.

את הלוחות הללו היו מחברים ומצמידים בחוזקה, זה לזה.

ומהידק, ואז הם מהודקים.

והטרה שלו, אם יבואו ויתירו,

היינו לקחת את ההיתדות,

ואז מכוח זה יוכלו להגביה את הלוח העליון,

זה דומה להסתירה, זה רק כאילו שוטר את הכלי.

נראה את הגמרא, מרם נחמן, היי פוגלה,

מלמעלה למטה שרה,

מלמטה למעלה אסיר.

רם נחמן בא ואומר,

רם נחמן בא ומלמד אותנו הלכה

בעניין טלטול מן הצד.

פוגלה זה צנון.

אם אדם לקח צנון

שהיו רגילים בזמנם להטמין אותו בקרקע

כדי שלא יירקב,

אם היו מניחים אותו באוויר, אז הלחובות שהיה באוויר

היה יכול לגרום לו להירקב עם הזמן.

איך היה בזמנם משמרים את הצנונות הללו?

מטמינים אותה בקרקע.

אבל הם מניחים אותו למעלה פה. יש לו צנון והוא רוצה לחלות אותו מן הקרקע בשבת.

מותר או אסור?

לא מסובך, אבל מותר. ודאי שלא.

הוא לא מושרש, אין פה שורשים שמחוברים לקרקע.

אלא מה?

גוף הצנון

נמצא

בקרקע עצמו,

והוא על ידי איזושהי בליטה ממנו, הוא רוצה להוציא אותו החוצה.

אז שימו לב מה אומר אמנם.

נחמן מלמעלה למטה שר.

כלומר,

אם הראש העליון של הצנון, שהוא החלק העבה, נמצא למעלה,

ואז בא לחלוץ את הצנון דרך אחיזה בראשו,

במצב הזה מותר.

כי באופן הזה,

הרי עגומה שבקרקע כבר רחבה,

וכשהוא חולץ, הוא לא מרחיב את הגומה.

אז במצב הזה מותר.

זה לא תורת גביעתו.

מה?

זה לא תורת גביעתו, זה נראה פה.

אבל מלמטה למעלה,

אסיר.

איך אפשר מלמטה?

אבל אם למשל הוא מניח את זה להפך,

שהחלק קצר נמצא למטה, הוא כבר תלש את זה,

רק הלך והטמין.

אז אם הוא הטמין את זה בצורה שהחלק קצר למעלה והחלק הרחב למטה,

אם הוא ילך ויוציא את זה כך,

כאשר הוא אוחז בחלק קצר,

נמצא שבחלק העליון הוא ירחיב את הגומה.

שהרי הגומה בחלק העליון של הצנון,

צרה. צרה יותר.

וכשהוא ימשוך את הצנון, הוא מרחיב את הגומה שנמצאת למעלה.

זה אסור.

כי הוא מזיז את העפר,

מזיז את העפר ומצלטל אותו.

תבוא ותגיד לי, אבל זה טלטול מן הצד?

לא, אומר המנחמן, גם אם כן.

גם אם זה שהוא מזיז את העפר דרך הצלון,

הוא לא מזיז את העפר בידיים,

אלא דרך אחיזת הצלון מזיז את העפר.

גם זה אסור.

כל מה שהתירו זה רק באופן שבכלל לא מזיז עפר.

ומתי?

כאשר החלק הרחב נמצא למעלה ואוחז בחלק העבה.

להזיז זה כמובן להרחיב.

כי גם כשאתה מותיקה אתה מבין. כן, כן. זאת אומרת ככה, האם החלק קצר למעלה,

נמצא שכשהוא יאחוז בחלק הצר ויתלוש,

יוציא אותו החוצה,

נמצא שהוא יזיז את העפר שבחלק העליון שנמצא מעליו, העפר שנמצא מעל החלק העבה.

אבל אם החלק העבה נמצא למעלה,

אז כשהוא תולש את הצר הוא לא מזיז שום עפר.

שבשעת רבה,

החלק העליון הוא יותר רחב.

כן, אבל מה על כל פנים אנחנו רואים מכאן?

שאסר הרב נחמן לטלטל

את הצנון עם החלק הצר למטה והחלק העבה למטה, החלק הצר למעלה והחלק העבה למטה.

למה? כי הוא מטלטל את העפר.

אה, איזה תלתול מן הצד.

אומר רב נחמן, זה גם אסור.

עכשיו בואו נראה מה הרב אדבר אבא אומר. אמר רב אדבר אבא,

אמר רב רב, תנינא דלא גרב נחמן.

אנחנו נראה תכף שהמשנה אוחזת שלא כדעת רב נחמן. זה שר בשימוש.

הנה, תרבו, תראו, הקשר על גבי המיטה למדנו,

לא הן נענעו בידו,

אבל מנענעו בגופו. למה מנענעו בגופו?

כי זה טלטול מן צד.

צד.

ואם היה מאכל בהם משה א' קרוס הדין, מנענעו בידו.

על כל פנים, החלק של מנענעו בגופו מראה לנו, ושמע מנע,

טלטול מן הצד לא שמה טלטול.

זה לא טלטול שהתורה עשתה בשבת.

לכן,

ודאי שיהיה מותר להוציא צנון

מן הקרקע,

גם אם החלק התחתון נמצא למעלה ועווה למטה,

גם זה יהיה מותר, ואפילו אם דרך תכניס את העפר.

טלטול מן הצד הוא, טלטול מן הצד מותר.

שמע מנע, ואכן הגמרא מסיקה,

שיש פה הלכה וראיה ברורה,

שטלטול מן הצד לא שמה טלטול. פירושו שכשחכמים הלכו ועשו טלטול מוקצה,

זה רק אם יצלטלו בידיים.

אבל על ידי גורם אחר,

כגון כאן על ידי הצנון,

לא אסרו.

אנחנו ראינו אבל למעלה,

בדף קכג עמוד א',

שאומנם כך רב נחמן סבר בתחילה,

אבל הוא עצמו חזר בו

והתיר טלטול מן הצד.

שמה הגמרא מסיקה,

שגם רב נחמן חזר בו והתיר

להוציא את עצמו בין אם החלק התחתון

לחלק הקצר למעלה והעווה למטה, או להפך,

בכל מצב יהיה מותר.

כבר הקשו הראשונים,

כמה וכמה ראשונים שואלים,

הרי

שם בדף קכג הגמרא מביאה שטלטול מן הצד, שמי טלטול, אסור.

אז מה, לכאורה זה סותר את מה שרואים כאן.

אומרים הראשונים,

אם הטלטול מן הצד הוא, זה צורך הדבר האסור,

כגון לטלטל את המת.

אז אתה רוצה לטלטלו על ידי המיתה, נאמר,

זה אסור.

טלטול מן הצד לצורך הדבר האסור, אסור.

אבל אם העיקר טלטול הוא לא בשביל דבר המותר, כמו למשל כאן,

כשהוא מטלטל את העפר לצורך הצנון, שהוא דבר המותר,

זה מותר.

מובן?

אם הוא לא אמר את זה כמו דבר... לא, לא, לא קשור.

לא קשור, כי הוא הניח אותו מלכתחילה בכוונה שכשירצה ויהיה לו צורך לאכול,

שיוציא אותו משם.

אומר רשי,

היי פוגלה,

צנון שטומנין בקרקע להתקיים.

כלומר, כוונתם שכך מקיימים,

משמרים אותו כאילו.

כשבעל חולצו מלמעלה למטה, שרם.

מסביר רשי, מה הכוונה?

אם היה ראשה מלמעלה ועוקצה מלמטה, העוקץ, היינו החלק הצר למטה, וחולצה מראשה עבד תחלה,

ועוקצה נמשך אחריה המותר.

לפי אישה עגומה רחבה מלמעלה, ואין מזיזין הקרקע כשהוא שומטה,

אבל אם חולצה מלמטה למעלה,

ומה פירוש הדברים? שהתחתונה נתון למעלה,

וראש העליונה שהוא עם נתון למטה,

והוא שומטה מסופה לראשה?

אסור.

לפי אישה עגומה

קצרה מלמעלה,

כשהוא חולצה, מזיזה עפר ומטלטלו.

ואף אגב, זה טלטול מן הצעדו,

שמי טלטול, ואסור.

כך סבר רב נחמא.

באו האמוראים

והוכיחו שלא כדבר אבטנינא דלא כרב נחמא.

דאילו מטליטים שמרינא דלא שמי טלטול. מה, משער רואים?

שטלטול מן הצד לא נקרא טלטול, זה קטן, אלא מנענעו בגופו, מובן?

אז ממילא, וזו המסקנה,

ומסקנת הראשונים,

שטלטול מן הצד,

פעמים שמותר, פעמים אסור. מתי?

לצורך הדבר המותר,

מותר לצורך דבר האסור, אסור.

נראה שוב, בגמרא אמר רבי יהודה,

הנפלפלה מדק חדה חדה בקטה דסכינה שרם.

מאחר והגמרא דיברה עד עכשיו טלטול על ידי שינוי,

הביאה הלכה נוספת שהטירו על ידי שינוי.

רבי יהודה אומר, הפלפלים הללו,

אם אדם רוצה לכתוש

פלפלים

אם זה אחד-אחד,

הוא עושה את זה בקט של הסכין,

בקט של הסכין,

זה יהיה מותר,

כי זה נקרא שהוא עושה טחינה בדרך של שינוי.

הוא לוקח אחד-אחד וגם בכלי שהוא לא מיוחד לצורך טחינה.

לא טוחנים בקט הסכין,

במטחינה, לא בקט.

אז יש פה שינוי.

יש פה שינוי גמור. הפוך.

מאחר וזה בקט של הסכין,

וגם אחד-אחד,

אז מותר, יש פה שינוי.

השאלה היא אם זה צריך להיות שתי הגורמים האלו או רק אחד מהם.

כן.

תרתי אסיר, אבל אם זה שתיים,

יהיה אסור אפילו אם זה אוהל מכת של הסכין.

כיוון שפה זה גם דרכו.

היה... עם מכת היעוטים גם, כן? כן, אם זה שתיים-שניים, כן.

ומוסיפים הראשונים,

שכל מה שאמרנו ששתיים אסור זה דווקא בשבת.

אבל ביום טוב מותר לכתוש אפילו שני פלפלים יחד,

ולא שינוי.

וגם בכלי של... יש, אבל מי שחולק בדבר וסובר שאין הבדל,

אלא אדרבא,

מה שצריך שינוי זה ביום טוב, בשבת אפילו שינוי לא יהיה.

קיצור, מחלוקת ראשונית.

אבל ההלכה נקבע תפתור.

נראה שכן.

רבא אמר,

כיוון דמשנה אפילו תובא נמי.

רבא חולק בדבר ואומר,

מאחר והוא משנה על ידי שקודש הוא בכת הסכין,

זה לא ברחיים,

במדוחה,

שהדרך היה לעשות באלה, ברחיים הוא במדוחה,

והוא הולך ומשנה על ידי כת הסכין,

אפילו תובא נמי.

אז פה יהיה מותר אפילו אם הוא

קודש

שניים או שלושה או ארבעה ביחד.

אמר רבי יהודה,

עכשיו הגמרא מביאה

כמה הלכות נוספות שרבי יהודה לימד אותנו.

מאחר והזכרנו את רבי יהודה,

שמדברה על עניין שינוי,

מביאו לנו עוד כמה דברים בשם רבי יהודה.

אמר רבי יהודה, מאן דסחי במאיה,

ונגים נפשי ברישא,

בהדר ליסליק.

שמעתם?

מי שרוחץ במי הים או הנהר,

שלא יצא ואחר כך ינגב את עצמו.

אלא כשעדיין רגליו במים ינגב עצמו ואחר כך יעלה מהמים.

משום שאם יישארו עליו המים כשהוא יוצא,

חוששים אנו דלמאטל אטויה ארבע עמות בכרמלית.

אולי ייטלטל את המים שעל גופו ארבע עמות.

והאזור שם, הים והחוף,

זה כרמלית.

זה יהיה רבנה.

נכון.

ואסרו לטלטל מדרבנן ארבע עמות בכרמלית.

שואלת הגמרא, יא אחי,

כי קנא חיט נאמי,

קדא אחי כוחו ארבע עמות ואסיר.

אם ככה, אז גם כשהוא יורד למים,

הרי בכוחו הוא דוחף את המים ארבע עמות,

והים זה כרמלית.

היה צריך להחמיר,

שייכנס למים בנחת, כדי שלא ייזרקו מכוחו

המים לארבע עמות

אומרת הגמרא, כוחו בכרמלית לא גזרו.

כלומר, כל מה שאסרו בכרמלית

זה דווקא טלטול ממש.

אבל זה רק פעולה שעל ידי כוחו בלבד,

זה לא אסרו בכרמלית.

אמר אביי, וייתמה רבי יהודה.

שוב הביאו דין נוסף,

שיש שאומרים שרבי יהודה אמר זאת.

טיט על גב רגלו,

מקנחו בקרקע ואין מקנחו בכותל.

אם יש לו טיט

על כף הרגל שלו,

מותר לו לקנח את רגלו כדי להוריד את הטיט,

רק בקרקע מותר, אבל לא לקנח בכותל.

אמר רבא, מה היא טעמה בכותל לו?

משום

דמך זה כבונה,

הבניין חקלאו.

אומר רבא,

אני לא מבין, למה בכותל אסור?

בגלל שאם זה בכותל נראה כאילו הוא מוסיף על בניין הכותל על ידי שמניח עליו טיט,

זה כאילו בונה?

הרי בניין חקלאו, הרי זה בניין של שדה, כלומר,

זה לא היה דרך בניין של בתים

ללכת ולעשות בצורה שכזו.

אז אפילו אם הוא מתכוון, כל זה רק אסור בטרבנן,

אז כשהוא לא מתכוון,

מדי ראוי להתיר?

אלא, אמר רבא, מקנחו בכותל, אדרבא.

אומר רבא, לדעתי, בדיוק להפך.

מותר יהיה לו לקנח את זה בכותל

כשהוא לא מתכוון

להוסיף על הבניין.

ואין מקנחו בקרקע,

אבל בקרקע אסור לו. דין מעת אלא אסרו יהיה גומות.

חוששים אנו,

שמא תוך כדי שיקנח את רגלו בקרקע,

יבוא להשוות גומות.

איתמר,

מר ברד רבינה אמר, אחד זה ואחד זה אסור.

ישנן דעות נוספות בעניין הזה של קנוע אחתית מעל גבי רגלו.

יש שסברו, ולמשל מר ברד רבינה סובר,

שאחד זה ואחד זה, בין אם הוא רוצה לקנח רגל המלוכלכת

בקרקע או בכותל, אסור, אין הבדל.

בכותל אסור, כנראה, כי היא מוסיפה לבניין.

בקרקע אסור, שמא יבוא להשוות גומות.

אף פעם אמר,

אחד זה ואחד זה מותר. אין הבדל, אלא אדרמה, מותר בשניהם.

למה בכותל מותר?

כי אין דרך האדם

לעשות בניין בדרך שכזו.

אז כשהוא מתכוון, מילא היה מקום לאסור את רבנן, אבל כשהוא לא מתכוון, מותר אפילו ללכתחילה.

ובקרקע גם מותר,

כי לא חוששים שיבוא לקנח את הטיט ברגליו במקום

שיש שם גומות וישווה אותם.

למר ברדרה אבינה,

במאי מקנחל? שואלת גמרא לדעת

מר ברדרה אבינה שאוסר לקנח בין בכותל בן אגבי קרקע,

אם כן, במה יקנח? מה, הוא יישאר עם הטיט שעל גבי רגליו עד מוצאי השבת?

עונה גמרא, מקנחל בקורה.

מותר לו לקנח בקורת עץ.

קורת עץ שמוטלת על גבי הקרקע, מותר לו לקנח בה.

אבל בכותל לא קרקע אסור.

אמר רבא,

שוב יש לנו כמה וכמה דברים נוספים שרבא לימד אותנו בהלכות שבת,

שכל איסורם הוא רק גזירה מדרבנן.

לא לטבעי לישפו מדלחיא, דילמא מגנדרה לחפץ ועטה לעטויה.

מוסיף רבא ואומר שיש פה גזירה מדברי חכמים,

שאסור לאדם לשבת בפתח מבוי

באותו מקום שיש בו את הלחי.

הרי כדי להטיל את הטל במבוי, כידוע, כבר אמרנו את זה בעבר,

צריך שיהיה לחי.

היינו כהן עמוד בגובה עשרה טפחים

באחת מפינות פתח המבוי.

עם קורה גם, אבל אתה מבין.

כן, או קורה או לחי.

כן.

אז אם יש לו לחי,

הוא רוצה לשבת שם,

בפתח המבוי, במקום הלחי, באותו מקום שיש שם הלחי,

ויש חפץ בידו, יש לו חפץ שם,

אסרו לו. למה דילמה מגנדרה לחפץ?

אולי החפץ יתגלגל מידו לרשות הרבים,

שהרי הפתח הוא בין המבוי לבין רשות הרבים.

ועד תא להטויה,

וישכח

ויכניס את זה,

את החפץ הזה,

מן הרשות הרבים לתוך המבוי.

ונמצא שהוא מכניס ברשות הרבים לרשות היחיד, המבוי.

מדין תורה,

יש לו דין של רשות היחיד.

אם יש לו ג' מחיצות, בוודאי ובוודאי.

אפילו אם לא, אבל הלחי נותן לזה דין כמו רשות היחיד.

ואמר רבא,

לא לצדד איניש קובה דין מעת אלא עשווי עגומות.

רבא מוסיף הלכה נוספת.

אם יש לאדם גיגית

על גבי הקרקע,

לא, והיא מתנדנדת קצת,

אסור לו לנענעה לכאן ולכאן כדי שהיא תתיישב בצורה טובה יותר.

למה? כי מאחר שהוא עושה זאת כדי ליישר

את המקום שבו עומדת אותה גיגית,

ששימנו שאם נתיר לו לעשות זאת,

דיל מעת אלא אשרו יהיה גומות. יבואו להשוות גומות.

ואמר רבא,

לא להידוק איניש אודרא בפומא דה ששא,

דיל מעת אלא די סחיטה.

אסור לאדם להדק,

אם יש איזשהו דבר רך, מוחים, דבר רך

שמונחים בפי הפח שבתוכו משקף,

והיו מניחים את זה כדי לסותמו, כדי שלא יישפך

או כדי שלא ישתה ממנו הנחש.

אם רוצה הוא להדק את המוחים הללו

באותו פח שנמצא בפי הפח,

בפי הכלי הזה,

אסור לו. למה? דיל מעת אלא די סחיטה? כי בדרך כלל המוחים הללו הם רטובים, לחים.

ואז

יבואו במצב הזה לשחות, לעבור על איסור שחיטה.

שחיטה. כן.

נראה את רשי.

רשי, מידק דייק, חדה חדה,

לא בתוכנו אלא כלאחר יד,

דקה משנה, שלא ברחיים ושלא במדוכה.

תעטו יהיה דל אדמות מים שעליו, קדחי כוחו

את המים דל אדמות.

כן?

אחד זה ואחד זה אסור, זה משום בונה וזה משום משווי אגומות.

אחד זה ואחד זה מותר, אין זה רק מתכוון וכך,

וקיימה להם כלב שמעון.

בקורה, בעצם מותר על הקרקע.

אפומה דלכיא, אשר מאבוי דלכה איקרא.

אודרה, מוכין שסותמין מעין פי הפח.

שש הפח.

ועד כאן, בזה סיימנו להיום, סיימתי שמיה.

נקווה בעזרת השם של ביום ראשון.