מסכת שבת דף ק"ל ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת,

דף קל עמוד ב',

שלוש עשרה שורות מראש העמוד.

בא מנה רבי זרע ורבי אסי.

מבוא איש לא נשתתפו בו, מהו לטלטל בחולו.

מייברינן כחצר דמה,

מה חצר אף אגב זה לא ערבו ומוטל לטלטל בחולו.

היי נמי,

אף אגב זה לא נשתתפו בו, מוטל לטלטל בחולו.

או דילמה,

לא דמה לחצר.

דחצר

הית לארבע מחיצות.

היי, לית לארבע מחיצות.

אי נמי, חצר הית לדיורין.

היי, לית בדיורין.

שאל רבי זרע את רבי אסי,

מה יהיה הדין מבוי שלא נשתתפו בו

לגבי העניין של טלטול כלים במבוי.

מבוי

זה רחוב

שיש בו מחיצות משלוש רוחותיו.

ומהרוח הרביעית זה פתוח לרשות הרבים.

וכל אותם מבין החצרות שישנם במבוי יוצאים לרשות הרבים דרך המבוי.

צריך הרי

לעשות שיתופי מבואות.

היינו,

שלקחת בת מכל אחד מאנשי החצר,

מאנשי החצרות,

ואז מניחים אותו באחת מהחצרות,

וזה נקרא שיתופי מבואות.

ורק בדרך זו התירו לטלטל כלים שהיו במבוי,

כלים שהיו בבית או בחצר גם בתוך המבוי.

אבל כאן מדובר במבוי שלא נשתתפו בו.

לא עשו בני החצרות

שיתוף במבוי, שיתוף במבואות.

לקחת פת

מכל אנשי החצרות,

ומניחים אותו באחת מהחצרות. כל שיעור שיעור. כזאי.

ועל ידי זה

נקרא שנשתתפו כולם במבוי, כאילו זו רשות אחת לכולם,

כאילו דרים כולם באותו מקום, כאילו זו חצר אחת,

ואשר על כן מותר יהיה לטלטל בכל המבוי.

הרי זה ברור שאין איסור דאורייתא במבוי

לטלטל בו.

משום שהרי הוא כרשות היחיד, כי הרי יש לו שלוש מלחיצות.

כל איסור טלטול מדאורייתא זה רק ברשות הרבים,

או להוציא מרשות היחיד זה רשות הרבים.

אבל לטלטל ברשות היחיד עצמה אין איסור

מדאורייתא וגם לא מדרבנן. אלא מה?

במקום שזה נראה כאילו זה כמו רשות הרבים,

משום שהרבים הולכים דרך שם,

אז חייבו חכמים לעשות או עירובי חצרות כשרוצים לטלטל בחצר,

או שיתופי מבואות כאשר רוצים לטלטל במבוי.

הכל כמובן זה רק מרבנן, זה לא מן התורה.

כאן שואל אותו רב זרעת רבאסיה, אני שואל במבוי,

שלא נשתתפו בו, לא עשו שיתופי מבואות.

האם יהיה מותר לטלטל כלים שהיו במבוי כשהתקדש היום, כלומר כשנכנסה השבת?

הרי זה ברור שלהוציא כלים שהיו בבית או בחצר למבוי,

ללא שיתופי מבואות, אסור.

כאן השאלה אם הכלי כן שבת במבוי בכניסת השבת.

האם יהיה מותר לטלטל את הכלי הזה או את הכלים הללו

בכל שטח המבוי,

או כל מה שמותר לטלטל זה רק בתוך ארבע אמות

ולא מעבר לד' אמות, לא מעבר לארבע אמות.

מה עם צדדי הספק?

האם נאמר שמבוי דינו כמו חצר?

והרי בחצר כידוע,

אם לא עשו עירוב,

אומנם אסור יהיה להוציא את הכלים מן הבתים לחצר,

אבל כלי שהיה בחצר מקריסת השבת מותר לטלטלו בחצר?

וממילא הוא הדין כלים שהיו במבוי בכניסת השבת מותר לטלטלו במבוי.

או שנאמר שלא נתנו לזה דין כמו חצר.

אלא

זה שונה.

בחצר מדוע תראו לטלטל כלים שהיו במבוי,

סליחה, שהיו בחצר?

בגלל שהחצר יש לה ארבע מחיצות גמורות.

ויש רק פתח קטן שדרך שם יוצאים למבוי.

לכן כלים שהיו בחצר בכניסת השבת,

מותר לטלטלם שם,

אף על גב שלא עשו עירובי חצרות.

אבל היי, כלומר המבוי הזה,

הרי אין לו ארבע מחיצות גמורות.

יש לו רק שלוש מחיצות גמורות.

הרוח הרביעית פתוח לגמרי לרשות הרבים.

מה שכן, צריך שיהיה אומנם לחי

או קורה.

בדרך זו, שיש לחי או קורה, מה?

לטח ערבית.

ברוח ערבית, בדיוק.

בחלק שפתוח שם לרשות הרבים,

יש שם רק לחי או קורה.

לחי זה כאן עמוד בגובה עשרה טווחים, ואפילו שעוביו כלשהו,

זה מספיק כדי שייקרא כלחי.

או קורה מעל פתח המבוי

של היכר, שידעו להבדיל

ולא יתבלבלו להוציא מן המבוי לרשות הרבים.

ממילא, מאחר ואין ארבע מחיצות גמורות, יש מקום לומר שבו פה החמירו חכמים,

שלא יוכל לטלטל גם כלים שהיו במבוי בקביסת השבת.

עוד מקום יש להבדיל בין חצר לבין מבוי,

הנה מחצרית לדיורים.

החצר

היא ראויה לשמש את האדם או את בני החצר בכל הזמן.

לכן, מאחר וזה עשוי לשימוש,

אין מקום לגזור שאם נתיר לטלטל בחצר יבואו גם להשתמש לטלטל בכרמלית.

אבל כאן, המבוי הזה,

הוא לא עשוי לשימוש תדיר, זה יותר דומה לכרמלית.

לכן, יש מקום אולי לחשוש שאם נתיר לטלטל כלים במבוי בלי שיתופי מבואות,

גם אם זה מכביסת השבת היה שם,

אז יבואו לטעות ולטלטל גם בכרמלית

יותר מארבע אמות.

לכן, השאלה נשאלת,

האם,

שוב נחזור, האם יהיה מותר לטלטל במבוי שלא עשו בו שיתופי מבואות?

כלים שהיו במבוי בכניסת השבת,

ואפילו יהיה מותר לטלטל להם יותר מארבע אמות,

או שנאמר,

יש מקום לגזור,

שלא לטלטל,

גם כלים שהיו במבוי בכניסת השבת,

אלא רק עד דלת אמות, ולא יותר.

כך שאל השואל, מי זה היה השואל?

רב זרע,

את רבי אסי.

אתם יודעים איפה אני נמצא,

או שאתם רק מסתכלים עליי, כאילו זה כתוב על המצח שלי.

קל עמוד ב',

לא זכיתי שהתלמוד כתוב על המצח, אתם מבינים?

היה טוב אם זה היה כך, אבל זה לא כך.

זה נכון כל הערה שאומרים מי שהוא לומד תורה,

אז רואים על המצח שלו... אתם נמצאים פה?

כל השאלות המיסטיות זה אחר כך,

בשעת חצות לילה.

עכשיו אתה מסתכל בקל ל עמוד ב'?

קל ל עמוד ב'. נכון.

יפה.

אז תתקדם לכיוון אמצע העמוד.

שתיק ולא אמר רא ולא מידי. תבדקו בבקשה באמצע של אחת השורות והאמצע,

שתיק ולא אמר רא ולא מידי.

מצאתם?

מה תחילת המילה?

פה, תחילת השורה היי לט, היי לט בדיורים.

כבודו מצאת, אתם גם נמצאים איתנו.

שתיק ולא אמר זה ולא מידי.

אז רבי אסי, כשנשאל את השאלה הזו מרבי זירא,

לא עונה כלום, לא ענה לו תשובה לרבי זירא.

זיבנין, אשכח ידיעתי וכאמר,

אמר רבי שמעון בן לקיש,

נשום רבי יהודה הנשיא,

פעם אחת

שכחו ולא הביאו הזמן מערב שבת,

והביאוהו בשבת,

והיה הדבר קשה לחכמים,

העך מניחין דברי חכמים,

ועושין כרבי אליעזר.

פעם אחת מצא רבי זירא את רבי אסי,

אותו זה שנשאל את השאלה שהזכרנו מקודם,

שהוא יושב ואומר כך,

מספר לתלמידים סיפור.

רבי שמעון בן לקיש, כך הוא אומר להם,

שרבי שמעון בן לקיש אמר משמו של רבי יהודה הנשיא,

שהיה באיזשהו דור,

פעם אחת שכחו ולא הביאו אזמן מערב שבת.

מה זה איזמן? סכין של מילה.

היו צריכים למול איזשהו תינוק, ולא היה שם במקומו, באותו בית ששם היה התינוק,

לא היה, לא הביאו את האזמן מערב שבת,

והביאוהו בשבת,

לא פחות ולא יותר.

אנשים הלכו והביאו את הסכין הזו בערב שבת,

בשבת, סליחה,

בשבת.

ברשות הרבים, דרך רשות הרבים.

והיה הדבר קשה לחכמים.

היה הדבר קשה לחכמים.

בהתחלה, האמת שלא נאמר פה היכן הם הביאו את זה,

אבל כך סברו החכמים.

החכמים בתחילה חשבו שהביאו אותו בשבת דרך רשות הרבים.

אם כן, מי מתיר להביא סכין של מילה למקומו של התינוק

גם דרך רשות הערבים?

אבל חכמים חולקים.

אומרים שאסור, שהרי אין מכשירי מילה לדעת חכמים, אין מכשירי מילה, דוח הנה את השבת.

והיה דבר קשה לחכמים.

מאוד מאוד קשה היה להם לקבל

את מה שעשו אלה שהביאו את האזמל

לדעתם זה איסור גמור, איסור דאורייתא.

להביא דרך רשות הרבים?

איך מניחים דברי חכמים?

איך ייתכן

שלא לעסוק כדברי חכמים

שאסרו הרי להביא את האזמל דרך רשות הרבים?

ועושים קרבי לעזר.

והלכו אלו וסמכו על קרבי לעזר להביא את הסכין של המילה.

הרי כל מי שמתיר זה רק קרבי לעזר.

וההלכה אינה קרבי לעזר.

חדא דרבי אליעזר שמותי הוא, הידוע זה לא היה תלמידיו.

חדא דרבי אליעזר שמותי הוא.

מה לשמותי? יש בזה שני פירושים.

או שהוא היה מתלמידי שמאי,

או שהוא היה מנודה, שמותי זה מלשון שמותה.

שמותה זה... שמותה זה פירושו.

מנודה.

כן,

אבל כתוב שמי שמנדים אותו ומתירים לו את נידויו, אז פועמים שהוא מת

מהנידוי.

אז שמעתה זה מלשון, שם מת, שמעתה,

זה גורם לו למות.

הרגע לקראת סופי ימי הבשירות אני בלשונות?

אני חושב שכן.

חשבני שכן.

בסוף ימיו או לאחר מותו, אני כבר לא זוכר.

הגמרא בסנעזר היא שם, תסתכל סמיך לית.

כן, רב אליעזר סמיך, בסנעזר סמיך לית,

תסתכל שם.

על כל פנים,

רב אליעזר היה או מנודה או מתלמידי שמאי.

ממלא אין הלכה כמוהו,

ועוד יחיד ורבים, הלכה כרבים.

איך יכול להיות כתלמידי שמאי?

הוא למד את הרבה נוחנה בן זכאי, כשהוא היה

קצת עלויות של הלל. אז איך זה יכול להיות? איפה הוא מתחיל?

הוא למד את הרבה נוחנה בן זכאי, כשהוא היה תלמידות של הלל המובהר.

‫איי, איי, איי, איי, איי. ‫-אולי בדיעות שלו היה בית שמאי. ‫אבל הוא למד את הרמבה בן זכאי.

‫הלא.

‫לא ככה?

‫לא חושב שיש מקום לשאול שאלות כאלה, ‫משום שגם בדורנו אתה יכול לראות כאלה ‫שלמדו בישיבות מסוימות, ‫ובכל זאת, בדיעה, בהשקפה, ‫הם מקבלים עליהם דעת של רבי אחר.

בסדר, בכל אופן רבי אליעזר היה שמותי,

לפי פירוש אחד ברש״י

הוא היה מתלמידי שמאי,

כן.

אז ממילא היה קשה לחכמים איך הלכו

לעזוב

את דברי האלה שחלקו על רבי אליעזר,

ועסוק רבי אליעזר.

ואמר רבי הושעיה,

שהיה לי את רבי יהודה הגוזר,

ואמר לי מבוי שלא נשתתפו בו אהבה,

ועטו מהי רשע להי רשע.

רבי ישעיה אמר לחכמים,

אותם אלה שטמאו איך עשו דבר כזה להעביר את האזמל בשבת,

הלך ואמר להם שהוא למעשה שאל את רבי יהודה הגוזר,

הגוזר זה הכוונה מוהל,

בקשר למעשה ההוא שסיפרנו עכשיו,

ואמר לי,

הוא אמר לי שאותו

הזמין שעבירו במעשה ההוא בשבת,

זה לא היה דרך רשות הרבים,

אלא זה היה מבוי שלא נשתתפו בו שיתופי מבואות,

והם העבירו את האזמין מקצה אחד של המבוי

לבית ששם התינוק שהיה בקצה האחר של המבוי.

זה הכל.

אז כך סיפר רבי אסי לתלמידיו את כל הסיפור הזה.

כל מה שקראתי עכשיו,

מתחילת הדברים שאמר עם שאול בן לקיש בשביל רבי יהודה נשיא את המעשה ואת העניין שהיה קשה לחכמים,

ואת מה שהעמידו אותם על טעותם, שזה לא היה דרך רשות הרבים,

כל זה אמר רבי אסי לתלמידיו, ורבי זרע שומע.

ואז שואל אותו רב זרע את רבי אסי,

אמר לאה,

סבירה ללמר,

מבוי שלא נשתתפו, מותר לטלטל בחולו?

אז הוא אומר לו,

אם ככה מה יוצא?

שהוא בא לתקן ולומר שהם לא עשו איסור.

למה?

כי הם העבירו מצד אחד של המבוי לצד אחר, אלא מה? שזה מבוי שלא עשו בו שיתופי נבואות.

אם כן, אם זה היה בהיתר, יוצא שאתה אוחז

שמבוי שלא נשתתפו בו שיתופי נבואות,

אפשר להביא ולטלטל שם כלים שהיו שם במבוי בכביסת השבת.

הסכין הזה היה בתוך המבוי בכביסת השבת,

ועל כן טלטלו אותה, גם שלא יבוא שיתופי נבואות.

אם כן,

נמצא שיש לך תשובה למה ששאלתי אותך מקודם.

אמר לה, אין.

אז הוא אומר לו, כן, ככה אני סובר.

אמר לה, שואל אותו רב זרע את רבי אסי,

ואז אם לנבעי מנהך, ולא אמרת לי אחי.

לא אמרת לי ככה.

אמר לה, הרבה, הרבה פעמים שאלתי אותך את השאלה הזו.

האם יהיה מותר לטלטל כלים שישבתו במבוי, כאשר עשו בו שיתופי נבואות?

מה אתם אומרים?

כן?

אמר לה, לא אמרת, לא ענית לי בכלל תשובה, לא ענית לי.

לא אמרת לי שמותר.

דילמה אגב שיתפך,

את ילך גמרך?

האם תוך כדי שאתה למדת וחזרת על דבריו של הקיש,

אז נסכלת במשר ביושעי אמר,

שבאמת מותר לטלטל כלים שהיו במבוי בכניסת השבת,

אפשר לטלטל את זה גם במבוי שלא נשתתפו בו?

אמר לה, אין, אגב שיתפא, ראית לי גמרי. נכון.

תוך כדי שלמדתי את הסוגיה הזו,

נסכלתי בדבריו רבי יושעי אמר מילא יש תשובה לשאלתך,

שכשם שמותר לטלטל כלים ששבתו בחצר,

גם אם לא עשו בו עירובי חצרות,

כך מותר לטלטל כלים שישבתו במבוי,

גם אם לא עשו בו שיתופי מבואות.

איתמר.

באה הגמרא לדבר על העניין הזה של דיני מבוי שלא נשתתפו בו.

אמר רב זיירא, אמר רב,

מבוי שלא נשתתפו בו,

אין מטלטלין בו,

אלא בארבע אמות.

רב זיירא בא ואומר בשם רב,

שאם לא עשו שיתופי מבואות במבוי,

אסור לטלטל בו גם כלים ששבתו בו.

אלא בארבע אמות.

רק ארבע אמות בלבד, אבל לא יותר.

אמר אביי,

המילתא, אמרה רבי זיירא,

ולא פרשה.

את השמועה הזו למעשה רב זיירא אמר אותה, כמו שראינו בתחילת הדברים,

אמר רב זיירא אמרה,

אבל לא פירש את הדברים.

באיזה אופן

אמר רב את מה שאמר?

עד עתה רבה בר אבוה הוא פרשה.

עד שהגיע רבה בר אבוה והוא פירש את הדברים.

זה אמר רב נחמן, אמר רב אב בר אבוה אמר רב,

מבוי שלא נשתתפו בו.

ערבו חצרות עם בתים,

אין מטלטלין בו, אלא בארבע אמות.

לא ערבו חצרות עם בתים,

מותר לטלטל בכולו.

זאת אומרת, חצרות עם חצרות זה אפשר. דקה, שב לנוט.

מבוי שלא עשו בו שיתופי מבואות,

אומר רבא בר אבוה בשם רב.

אם לא עשו שיתופי מבואות במבוי,

אז תלוי.

אם עשו עירובי חצרות,

אנשי החצרות עשו עירובי חצרות,

פירושו,

פירושו.

בשביל שיהיה מותר לטלטל מן הבתים לחצר,

עשו אכן ערובי חצרות.

וממילא, על ידי ערובי חצרות מותר להוציא כלים מן הבתים לחצרות.

לעומת זאת, אבל בני החצרות לא עשו שיתופי המבוי, עשו רק ערובי חצרות.

במצב הזה אין מטלטלין בו, אלא בארבע אמות.

אסור לטלטל במבוי

אפילו כלים ששפטו בו,

אלא בארבע אמות.

עוד מעט נראה למה.

אבל לא ערבו חצרות עם בתים,

אבל הם גם ערובי חצרות לא עשו. לא רק שיתופי מבואות לא עשו,

אלא גם ערובי חצרות.

וממילא אסור להם להוציא כלים מן הבתים לחצר,

מותר לטלטל בחולו. אז כלי ששבת במבוי,

מותר לטלטלו במבוי גם בלי שיתופי מבואות.

יוצא שבמבוי שלו נשתתפו בו,

יוצא שבמבוי.

ערבו החצרות עם הבתים, מחמירים על המבוי שלו לטלטל בו גם כלי שישבת בו.

אבל אם לא ערבו,

אז מותר לטלטל במבוי כלים שישבתו בו.

ודאי שזה קשה. זה מוזר, זה של האירופים. איך אומרים? זה עדיין

זה עדיין מרק בלי זנג'וויל,

בלי חווי, זה בלי טעם.

עוד מעט תראה, מי טעמה.

הטעם הוא מביא את התיאבון, נכון?

בשביל שייכנס טוב לתוכנו, הוא צריך להביא את הטעם.

אגב, התימנים היו מסבירים מה זה מי טעמו, מה זה מי טעמה.

זה מביא את הטעם.

כשמביאים סברה וסיבה, זה מביא את הטעם בדבר.

אז זה נהיה יותר טעים.

אז בואו נראה

מה הפירוש ולמה באמת יש הבדל אם הרוח הצרות עם הבתים או לא.

אמר לי רב חנינא חוזה לרבה.

שואל אותו רב חנינא מהעיר מחוזה את רבה.

מה היא שינה כי ערבו חצרות עם בתים?

וניתקו חצרות ונעשו בתים.

ורב לטעמי דעם הרב,

אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו.

והכה, בתים איכה,

חצרות לקה.

כי לא ערבו נעמי לחזינו לאנה בתים כמנדסתים מדמו וחצרות איכה ובתים לקה.

אני הייתי שמח מאוד אם תתרכזו טוב טוב כדי להבין את הדברים הללו.

שואל אותו רב חנינא חוזה את רבה מדוע שונה הדין בין ערבו ללא ערבו.

למה אתה מבדיל

ואומר שאם ערבו החצרות עם הבתים

אז אסור לטלטל במבוי כלים שישבתו בו?

כן, אפילו כלים שישבתו בו.

אבל אם לא ערבו חצרות עם הבתים,

מותר לטלטל במבוי כלים שישבתו בו.

הרי כאשר ערבו חצרות עם הבתים,

הרי זה כרשות אחת,

נכון?

אז למה אם כן

יש איסור לטלטל במבוי מעבר לארבע אמות את אותם כלים

שנמצאים שם,

וניתקו חצרות ונעשו בתים.

במצב הזה, כשעשו ערוב חצרות עם הבתים,

אז הפך להיות כאילו שהחצר והבית,

דבר אחד,

החצרות נתבטלו לגבי הבתים,

אין על החצרות שם חצרות.

אם כן, במצב הזה,

זה כאילו במבוי הזה יש בתים ולא חצרות.

אז אם יש פה רק

בתים ולא חצרות,

אי אפשר להתיר את המבוי.

גם אם עשו לחי או קורה,

אומר רב, רב לטעמה, רב לשיטתו.

ואמר רב,

אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו.

כלומר, צריך שיהיה מינימום

שני בתים פתוחים לכל חצר,

ושיהיו שתי חצרות שכאלה,

ששתי בתים פתוחים לכל חצר מאחת מן החצרות.

למבוי.

עוד פעם.

של כל חצר יהיו שני בתים,

ויהיו שתי חצרות כאלה פתוחות למבוי.

שתי חצרות של כל חצר יש שני בתים.

מובן?

אם כן, מאחר וזה הדין,

שרק באופן זה ניתן להתיר לטלטל במבוי,

חכה, כאשר עברו החצרות עם הבתים,

בתים איכה, חצרות לקה.

כאן, שהחצרות על ידי העירוב לא עשו כמו הבתים,

כי על ידי העירוב, כי הרי זה כאילו נתבטלו להיות כהבתים,

אז יוצא שכביכול יש פה רק בתים,

ולא חצרות.

אז ממילא הלחי והקורה לא מועילים כאן.

כי הרי הרב אמר שבשביל להתיר לטלטל, צריך הרי את המינימום ללחי וקורה.

אין פה היתר על ידי ללחי וקורה במצב שכזה,

כי ההיתר של ללחי וקורה נאמר רק במקום שיש גם בתים

וגם חצרות.

חצרות, פה אין חצרות, כי זה הפך להיות כמו בתים.

אם זו הסיבה, שואל אותו,

שואל אותו רב חנינא חוזה את רבא,

אם זו הסיבה, ולכן בערבו חצרות עם הבתים,

אין לטלטל במבוי כלל,

גם כלים ששפטו בו,

כיוון שזה לא נקרא שיש בתים וחצרות פתוחים לתוכו, אלא רק בתים לבד.

אם כך, כי לא ערבו נעמי.

אז גם אם החצרות לא ערבו עם הבתים,

גם כן החזינו לאן לבתים כמנדסטים את דם.

אז אנחנו יכולים לראות את הבתים לגבי המבוי כאילו הם סתומים,

משום שהחצרות מפסיקות בין הבתים למבוי.

אין אפשרות להוציא כלים מהבית לחצר.

אם כן, כביכול, יש פה רק חצרות ולא בתים.

וחצרות איכה,

ובתים לכה.

אם ככה,

שלא יהיה נטלבלך עם מקורה, גם אם לא ערבו.

כמו שהם ערבו.

אז החצר מתבטל למבוי.

ואם כן, אני רוצה שכביכול כלפי המבוי,

לא למבוי, החצר מתבטל לבתים.

ואז נמצא שכביכול המבוי, אין בתים לחצרות, אין רק בתים לבד.

אז הוא עדין, כשלא ערבו,

כשלא ערבו, אז לגבי המבוי הבתים כאילו לא קיימים,

כי אין אפשרות להוציא מהם למבוי.

אז נמצא אם כן שמה יש פה? רק חצרות ולא בתים.

לא בתים.

אי אפשר להוציא מן הבתים לחצר, ולא מהחצר למבוי. אי אפשר כלל.

ממילא, אז זה כאילו יש פה חצרות ולא בתים.

אז עדיין יש מקום לאסור לטלטל בחולו, גם אם לא ערבו.

העירוב משלב את הבית עם החצר, אבל לא את המבואות עם החצר. טוב, בואו נראה את התירוץ של הגמרא.

אפשר, דמבטלר, רשוטה, דכולו.

לגבי אחד,

יש אפשרות

שבמשך יום השבת יבטלו בעלי הבתים את רשותם בחצר לאחד מבני החצר.

ואז,

שימו לב, יהיה מותר לו להוציא מן הבית שלו לחצר.

כל האיסור,

כל האיסור,

כשלא עשו עירובי חצרות, מדוע?

בגלל שזה נקרא כביכול החצר היא כרשות הרבים,

היא משותפת לכולם,

אז זה כאילו רשות הרבים.

מי אלה הרבים?

כל הבתים שהחצר משמשת אותה.

ממני כשאחד מוציא מהבית שלו לחצר,

זה נראה כאילו מוציא מרשות המיוחדת לו, שזה רשות האחים,

לחצר שהיא משותפת לכולם וכרשות הערבים.

אם זה האיסור,

אז יכול להיות שאפשר יהיה לשנות את זה גם אם לא עירובי חצרות קודם השבת. איך?

שכולם יבטלו את זכותם בחצר לאחד מבני החצר,

ואז זה נחשב כאילו החצר רשותו בלבד.

אם כן נמצא שהם הוציאו מרשותו, שזה בבית, לרשותו שבחצר,

כי זה רשות אחת.

החצר לא מוגדרת במצב כזה כרשות הרבים.

אז כל הכלים צריכים להיות אצלו, כאילו, מהרשות הרבים. לא כל הכלים, אלא מותר הוא, מותר לא הוא,

לטלטל מהבית שלו לחצר,

כי החצר נחשבת כשלו בלבד כאשר ביטלו כל אנשי הבתים האחרים לאותו אחד.

לכן, מאחר

וזה המצב,

אז יוצא שיש להם מבוי חצרות.

כי יש אפשרות להוציא מהבית לחצר,

אומנם לא מכל הבתים, אבל מבית אחד על כל פנים שייך להוציא לחצר.

ממילא זה לא נקרא כאשר לא ערבו,

זה לא נקרא שיש פה רק חצרות ולא בתים.

למה אמרנו שזה נקרא כאילו יש חצרות ולא בתים?

בגלל שאם לא ערבו,

אז אנשי הבתים לא יכולים להוציא לחצר,

נכון?

אבל כאן, כשיש אפשרות שיבטלו כל בעלי הבתים האחרים לאחד מהדיירים,

אז ממילא יש פה מצב שיוכלו להוציא מהבית שלו לחצר.

ממילא אתה לא חושב את זה כסתום לגבי עם אבוי.

מובן?

הם יצטרכו לעבור דרך הבית שלו לחצר. לא, הם ודאי שיעשו להם.

אבל הוא, הוא, אותו אדם,

אותו אדם. איך ישתמשו בו? היה צריך לשים את הדברים, מה, מה ישתמשו? למה?

עם האדם הזה, האדם הספציפי הזה,

שביטלו לו אנשי החצר את רשותם בחצר.

למה? למה הם מבטלים? בשביל שיוכל לטלטל מהבית לתוך החצר.

למה? מה הוא קורא?

הוא רוצה לטלטל אוכל,

לשבת בחצר. הוא לא יותר נהנה על חשבונם.

מה?

הוא משתמש לו את העניין שלו. הם ביטלו לו, אתה לא שומע.

אם הם ביטלו לו את זכותם... הוא יכול, אחרים לא יכולים. נכון,

על זה מדובר.

אז אם הוא יצטרך לטלטל,

הם צריכים להצים עצמו כלים או כל מיני דברים שרוצים שהוא יטלטל על זה. לא!

הוא, מותר לו לטלטל מהבית שלו, לא מהבתים שלהם. בערב שבת הם יכולים לשים אצלו ואז הם מנטרולים את הנושא הזה. בערב שבת זה משהו אחר,

אם הם מקדימים לשים בערב שבת פת,

אז זה ודאי טוב, אז כולם כל אחד יכול לטלטל.

אני מדבר אם לא ערבו.

בצבת תקיעו.

ונקלעו אצלו בצבת שהם ערו בחצרות.

אז לאף אחד מהדיירים אין אפשרות לטלטל, נכון? בחצר.

להוציא, הכוונה להוציא מהבית לחצר.

אז יש אפשרות יחידה,

שאם פתאום נקלע אחד מהדיירים לבעיה שהוא לא יכול,

הוא רוצה להוציא מהבית לחצר, אבל לא עשו ערוב, אז הוא לא יכול.

אז מה עושים?

באים אליו כולם.

ומבטלים את זה

זכותם בחצר לאותו אחד, ומכאן ואילך... יש איזשהו משפט, אומרים את זה. כן, כן, רשותי שבחצר ממוטלת לך.

כן,

וכל אחד מבטל את זכותו, זה להלכה גם. את זכותו של בחצר, זכותו של בחצר, וממילא זה נחשב כאילו חצרו הוא לבד.

ממילא,

אז יש פה בתים וחצרות.

כל מה שאמרנו שאם לא ערבו אז בתים לקה, בגלל שאסור לתת מהבתים לחצר.

עזוב דרך, לא דרך מבוי.

עזוב דרך,

במקום שלא ערבו אז אסור להוציא כלים מן הבתים לחצר.

לכן זה נקרא כאילו כלפי המבוי שהבתים לא נמצאים,

כי אין אפשרות להוציא מהבתים לחצרות.

אז אומרת הגמרא, לא, יש אפשרות.

איך?

על ידי שיבטלו כולם את זכותם בחצר לאחד מהדיירים,

ממילא אז יש פה חצר, כי יש אפשרות להוציא מהבית לחצר.

מובן.

אז זה כן נקרא בתים וחצרות פתוחים לתוכו.

עוד פעם, אם לא ערבו חצרות עם הבתים,

עדיין יש אפשרות שיוכלו, יוכל אחד מהדיירים להוציא מביתו לחצר.

כל מה שטענו בשאלה, בגלל שאי אפשר לטלטל מן הבתים לחצר,

אם לא עשו עירוב בחצרות.

נכון?

אבל עכשיו שיש אפשרות בשבת לבטל את זכותם בחצר,

וכלפי אחד מהדיירים

נמצא שיש אפשרות להוציא על כל פנים מאחד מהבתים לחצר.

זה מה שהשיב לו הרבא.

לא, עוד פעם.

למה הם לא ערבו, ז'בוננטות?

מה הוא טעה לו?

המקשה לא הבין מה ההבדל בין ערבו לבין לא ערבו. הוא הבין

שמדוע באופן שערבו חצרות עם הבתים,

אז אסור לטלטל במבוי.

כי אז החצרות בטלות לבתים,

ונמצא שכביכול יש פה רק בתים ולא חצרות.

שואל אותו, אם זו הסיבה,

אז גם הם לא ערבו.

הם לא ערבו, אז זה נקרא כאילו הבתים לא קיימים.

כי הרי מאחר שאסור לטלטל מן הבתים לחצר,

נמצא כביכול שאין פה בתים,

אלא חצרות לבד.

אז מאותה סיבה צריך להיות שגם במצב כזה יהיה אסור לטלטל במבוי.

אומר לו רבא, לא, אתה טועה. אם לא ערבו,

יש עדיין אפשרות לטלטל בחצר.

להוציא מהבית לחצר. באיזה מקרה?

שיבטלו כולם את רשותם כלפי דייר אחד מן הדיירים.

מובן?

אם ערבו כולם, אז זה גרע יותר.

ואז מה זה נקרא?

שהחצרות הפכו, החצר הפך להיות כאילו בתים.

אבל כשלא ערבו,

אז זה לא, אז מה השאלה כשלא ערבו?

שאין פה בית,

כי לא יכולים להוציא מהבתים לחצר,

אבל בית אחד כן יכול להוציא לחצר,

על ידי שיבטלו את רשותם לאותו דייר.

שואלת הגמרא סוף-סוף,

בית איכה,

בתים לכה.

בסדר, אני מסכים ששייך שבשבת

יהיה אפשר שדייר אחד יוציא מהבית לחצר,

אבל אתה צריך שיהיה מינימום

שני בתים בכל חצר.

כאן יש רק בית אחד שיכול להוציא מהבית לחצר.

וכדי להתיר בלחם מקורה, להתנצל במבוי,

צריך שיהיה מינימום

בכל חצר שני בתים.

אין פה שני בתים שבור לבית אחד.

אז מה אתם עונים על זה? הם מבטלים את הכול בשביל דייר החצי, לבטל פספיים?

הם לא יכולים לבטל פספיים בשניים. מה הם מבטלים אותם? כן. זה לא יכול להיות כי זה דייר אחד.

כן, צריך שניים.

עונה גמרא, אפשר.

זה מצו רדט.

מצו רע עד פלגה דיומא לגבי חד.

ומפלגה דיומא ולפניה לגבי חד.

מרגיש אפשרות למצוא שני בתים.

איך?

חצי יום הראשון יבטלו אותו כלפי... זה היה רחב. זה היה רחב.

אבל לחצי יום, מהבוקר עד חצות היום.

ומחצות היום ואילך יבטלו את זה לעוד אחת.

זה נכנס בית אחד בכל מקום. זה נפגר את דבריהם.

זה כפי שהגמרא שבת בהמשך.

סוף סוף, מה שאתה שואל, שואלת הגמרא.

סוף סוף, בהאית נא דאית אליי לטל איי.

זה לא שני בתים.

בחצות היום, עד חצות היום, זה בית אחד.

ומחצות היום ואילך עד הארץ, זה עדיין בית אחד.

צריך שבאותו זמן יהיו שני בתים.

אז מה הועלנו?

אתם מבינים?

אלא אמר רב אשי

אלא אמר רב אשי.

הדין הזה שרב סובר שהמבוי ניתר בלחי וקורה,

אין הבדל לגבי הדין הזה בין ערבו ובין לא ערבו.

אם בתים והחצרות פתוחים לתוכו,

אני לא בא ועושה את כל הלמדנות הזו, את העמקות הזו שהחצרות יתבטלו לבתים או הבתים לא נמצאים, לא קיימים כלפי המבוי.

לא, לא, לא, לא. במציאות יש פה שני בתים

שהם פתוחים לחצר

ויש פה גם שתי חצרות שבכל חצר יש שני בתים.

כן?

אז אין בעיה.

זה נקרא בתים וחצרות והמבוי ניתר בלחי וקורה.

אבל למה בכל זאת יש חילוק לגבי טלטול כלי במבוי?

למה יש חילוק בין ערבו ללא ערבו?

זה מסיבה אחרת.

מי גרם

לחצרות שיאסרו?

בתים.

בלקר.

הוא אומר,

למה באמת אסור להוציא מחצר למבוי

אם אין שיתופי מבואות?

מה שגרם בגלל הבתים.

כלומר, לדעת רב שמעון,

המבוי והחצרות הפתוחות לו... זה מי שמעון בן לקי.

כן.

לא, רב שמעון בן יוחאי.

המבוי,

תכף,

כן.

המבוי והחצרות הפתוחות למבוי

נחשבות כרשות אחת.

מותר לטלטל מזה לזה כלים שישבתו בהם.

גם אם לא עשו שיתופי מבואות.

אתם שומעים?

אז למה בכל זאת יש פה בעיה?

אלמלא הבתים

היה שייך לטלטל כלים שישבתו בחצר וגם במבוי.

כלים שישבתו במבוי גם בחצר.

כי רב שמעון סובר שאלה נחשבים כרשות אחת.

גם בלי שעשו שיתופי מבואות.

אז מה בכל זאת הסיבה שגרם לאסור להוציא מן החצר למבוי?

אומר רב, כל מה שאני אומר,

שהמבוי והחצרות כרשות אחת לדעת רב שמעון,

זה בתנאי שהחצרות לא ערבו מהבתים.

אז באופן הזה לא מצויים חפצי הבתים בחצרות,

כי לא מוציאים.

במצב הזה אין בעיה שיוציאו למבוי גם את החפצים,

ומותר להוציא את החפצים שהיו בחצר למבוי.

כי רב שמעון סובר

שמותר להוציא מהמבוי לחצר ומחצר למבוי,

כי זה כרשות אחת.

מה כן אסור?

אסור להוציא את הכלים שהיו בבית.

כי כלפי הבית זה בוודאי רשות צונה. אם הם היו מבוי בחצר,

בחצר עצמו, לא בבית, אז אפשר לטלטל מהחצר עצמו. עוד פעם, זה הכל,

נכון, מעיקר הדין מותר.

מעיקר הדין מותר לטלטל כלי ששבת בחצר,

לא רק בחצר, אלא גם במבוי לדעת רב שמעון. לדעת חכמים, שימו לב,

לדעת אלה שסוברים שהחצרות זה רשות אחת ומבוי זה רשות אחרת.

אז מותר לטלטל בחצר, רק בחצר כלים שישבתו בחצר.

אבל לא להוציא את הכלים שישבתו בחצר למבוי.

אבל רב שמעון סובר, שמאחר והמבוי והחצרות זה רשות אחת,

אז מותר אפילו לטלטל.

זה מעיקר הדין.

אבל מה שקורה,

שיכול להיות מצב שיכול להיות בעיה, יש פה עניין של גזירה.

מה הגזירה?

אם ערבו חצרות עם הבתים,

יוצא שמצוי שיהיו כלי בתים בחצר. כלומר, כלים שישבתו בבית

היו בחצר.

ואז, מה יכול להיות שיוציאו את זה גם למבוי?

וזה ודאי אסור, כי הם עשו עירוב רק בחצר.

פירושו רק להוציא מן הבית לחצר.

אבל כלי שהיה בבית להוציא אותו דרך חצר למבוי, זה ודאי אסור,

כי הוא שבת בבית.

זה נקרא כרשות אחרת.

מה שהיה בבית זה רשות אחרת כלפי המבוי.

מובן?

כלפי החצר זה לא רשות אחרת, כלפי המבוי זה רשות אחרת.

כי החצר עשו ערו.

אז מאחר ומצוי כלי בתים בחצר, כי הרי עשו ערו,

לכן

אין לטלטל,

אין לטלטל כלל וכלל במבוי

גם את הכלים שישבתו בתוכו.

כי זה מתבטל עליו. משום שאז יש חשש

יש חשש שאז יבואו להתיר ולטלטל גם את הכלי הבתים מן החצר למבוי.

אבל באופן שלא ערבו,

אז אם לא ערבו, לא מצוי כלי בתים בחצר,

כי אסור להוציא מן הבתים לחצר.

מאחר ולא מצוי, אז אפשר לטלטל במבוי.

משום שערי החצר והמבוי זה רשות אחת, אז גם אם יבואו להוציא כלים שהיה בחצר למבוי או מן המבוי לחצר, זה יחסום כרשות אחת לדעת רב שמעון.

כך,

לא, מדובר בלי שיתופי מבואות.

לא צריך.

דעת רב שמעון לא צריך שיתופי מבואות. שיתופי מבואות זה רק בשביל לטלטל כלים שהיו בבית בתוך המבוי.

אבל אם לא עשו

שיתופי מבואות, אז להוציא כלים מן הבית למבוי זה אסור.

אז למה בכל זאת זה תלוי אם עשו עירוב בחצר או לא?

אנחנו מדברים בציור שלא עשו שיתופי מבואות.

אז באופן שהם עירבו, אסור.

כי אז יותר מצוי שייכשלו ויוציאו כלים שהיו בבית לתוך המבוי.

אבל למה אתה חושף כמו המבוי? נכון מאוד,

אבל אסור לטלטל כלים שהיו בבית בתוך המבוי.

מותר להוציא כלים שהיו בחצר לתוך המבוי, לדעת רם שמעון.

אבל כלים שהיו בבית זה לא.

ממילא אם עשו עירוב,

נמצא שכשהבן אדם מצוי שהוא יוציא מהבית לחצר,

וכשכבר נמצא בחצר הוא ייכשל ויוציא את זה גם למבוי, וזה ודאי אסור.

אבל באופן שלא עירוב,

אז לא מצוי שיוציאו מהבית לחצר,

משום שאסור.

אז מה? המקסימום הוא כלים שהיו בחצר.

זה מותר מהעיקר הטיל לטלטל במבוי,

את הכלים שהיו בחצר.

עירוב חדש כזה, מובן?

בשבת אין, בשבת אין דבר כזה. צריך לעשות עירוב מקודם בשבת.

אתם מבינים? לכן אני אמרתי שצריך להיות מרוכזים בסוגיה,

ואז תבינו את החשבון.

יפה.

צריך לראות את סוג המחיה שלך,

היה להם בתים על בקרקע, ואלהם חצר.

נראה את רשי.

לגדר המבואות, אם אתה רואה את זה כצריך,

כי אצלך זה קל, אז קצתם אצלך איזו עברות,

אתה יודע איפה, זה לא בנימין גודל שחקים,

כשיש להם צריך

לשיבה אחרת, זה החצב לאותר חצב בו לכל הדרך. לא הבנתי מה אתה טוען, אתה טוען שזה יותר קשה.

אז אני אגיד,

בוא אני אגיד לך, אז בוא אני אגיד לך,

בוא אני אגיד לך.

אם נדמה לך שלקלך היה קשה,

אז אתה טועה, גם לי היה קשה.

אבל למה אצלי זה קל היום?

למה?

מה אתה אומר?

היא נלתה. למדתי, למדתי את זה עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם.

אז כשלומדים את זה הרבה, אז זה הופך להיות חלק ממך.

אז בתזכורת קלה אתה כבר זוכר את זה.

אז מה דורשים?

דורשים שתשב תלמד,

במקום לבזבז את הזמן, לא שחלילה אתה, אני מדבר על כלל אלה ששומעים אותי,

כן?

במקום לבזבז את הזמן על דה ועלה,

תחזור על הדברים,

תשנן את זה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב,

עד שכשיעלו אותך בלילה וישאלו אותך מה אומר רמזרע,

מה אומר אבא, מה אומר רמנחמן,

תדע את זה,

לפחות את מה שלמדת באותו יום.

כי אם בן אדם משנן הרבה ביום, אז הוא גם יחלום על זה בלילה.

אבל אם לא, אז נשמתו נדבקת במרכבה הטמאה שנרחם,

והמטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה.

אז בלילה במקום לקבל תורה וקדושה

מהמרכבה הקדושה,

אז הוא מקבל חלילה מהצד ההפוך.

מובן?

זה לא חידוש שלי, זה אומר הרמחן.

הרמחן כותב את זה בספר דרך השם, שכך הוא הדבר.

כל אדם לפי מה שהוא מכיל לעצמו.

איפה הראש שלו נמצא, שם הוא.

זה לא איפה שהגוף נמצא, איפה המחשבות של האדם.

אומר רשי

רשי בדיבור המתחיל

שלא נשתתפו בו.

שלא נשתתפו בו.

אומר רשי, מה זה שיתוף במבוי?

עירוב דה חצרות במבוי, קרעי שיתוף.

כשכל בני החצרות שפתוחות למבוי

עושים עירוב, היינו

גובים פת מכולם ומניחים את זה באחת מן החצרות שבמבוי,

אז זה נקרא שיתופי מבואות.

מהו לטלטל בתוכו,

בחולו.

כלומר, לא רק דלת אמות, אלא אפילו יותר.

איזה, על מה השאלה? על כלים ששבתו בתוכו.

אומר רשי, אבל להוציא מן החצר לתוכו?

פשיטא לנדסו.

להוציא

מהחצר למבוי,

כאשר

לא עשו שיתופי מבואות,

ברור שעשו.

וכן ממנו לחצר, הוא הדין להפך.

להכניס כלים מן המבוי לחצר, זה עשו.

מה חצר?

זה בסדר, עכשיו מקבל

מרכבה קדושה, זה בסדר.

מה חצר? אף על גב דלא ערבו הרבה בתים שבחצר ביחד,

ואסור להכניס ולהוציא מבתים לחצר ומחצר לבתים.

האם נאמר שכמו שבחצר?

הרי אף על גב שלא ערבו,

ואז אסור להוציא מבית לחצר ומחצר לבתים, אבל מותר לטלטל כלים שהיו בחצר?

מותר לטלטל בכולו, אז גם יהיה מותר במבוי כלים שהיו במבוי.

מה זה מותר לטלטל בכולו? מה שנמצא בתוכו.

או בגדיו שהוציאה מן הבית לתוכו דרך מלבוש.

זה גם אפשרות. פושטל ומטלטל על מכולו, לדברי הכול.

מה זה שרשים עושים בגדל שהוציאה?

אם הוא הוציא את הכלי באיסור, ודאי שאסור לו לטלטל.

אם למשל אדם הוציא כלים מהבית לחצר באיסור,

לא יעזור לו, אסור לו לטלטל את הכלי הזה מתוך החצר.

אבל השאלה נשאלת על מצב,

או שהכלי היה בתוך החצר בתחילת השבת,

או שהביאה דרך מלבוש מן הבית לחצר,

כמו למשל בגדיו.

הוא הוציא את זה בהיתר, נכון?

דרך מלבוש.

אז פה השאלה נשאלת האם?

אז פה יהיה מותר לטלטל באמת בחצר.

דגימל מחלוקות הן בעירובין בפרק כל גגות.

יש בזה שלוש שיטות,

וכל זה מובא בעירובין.

פרק, כל גגות.

כל גגות, כמדומני שזה פרק תשיעי.

לדברי רבי מאיר, גגין רשות לעצמן,

ומטלטלין מזה לזה,

ואפילו של בעלים הרבה.

כלומר, מותר לטלטל מגג לגג,

הגם שכל גג יש לו בעלות אחרת.

יש פה שייכות,

זאת אומרת, לא שייכים לאדם אחד,

כן? שייכים לדיירים, כל הגגות הללו שייכים לדיירים הרבה.

בחצרות, רשות לעצמן,

אותו דבר, מותר לטלטל מחצר לחצר,

לטלטל מזו לזו בלא עירוב,

איזה כלים שישפטו בתוכם.

אבל לא מגגים לחצרות,

אבל לטלטל מגג לחצר

זה אסור.

למה?

גגי רשות לעצמן, מגג לגג מותר.

חצרות רשות לעצמן, אבל מגג לחצר,

זה שתי רשויות.

והוא הדין, כרפפות, רשות לעצמן.

ולדברי, זה לדעת רבי מאיר,

ולדברי חכמים,

גגין וחצרות רשות אחת וכרפפות רשות אחת.

מוצר לטלטל מגג לחצר ומחצר לגג,

אבל אסור לטלטל מגג או חצר לקרפב ומכלפיו לגג לחצר.

כך לדעת חכמים.

ולדבריו שמעון, כולם רשות אחת,

גגין, חצרות,

כרפיפות,

כולל לרשות אחת,

שמה ששבת בגג יכול להוביל לו לחצר, ומחצר לכרפיו,

ומכלפיו לחצר, ומחצר לגג.

אבל,

אבל, חוץ מן הבתי,

אבל לטלטל מן הבית

לאחת מהן, אסור, אלא אם כן עשה עירוב ובחצר.

בקיצור, עשה תיקון

לאותו מקום שבו הוא רוצה לטלטל, שיחשב כחלק

עם הבית.

מובן?

הלאה.

זה, צד אחד לומר שזה בדומה לחצר, שכמו שמותר לטלטל בחצר, כלים ישתמטו בחצר,

אם מותר לטלטל, כלים ישתמטו במבוי, בתוך המבוי גם בלי שכתובי מבואות.

אבל יש צד שני בשאלה,

שיש מקום לחלק בין חצר לבין מבוי.

אחת החילוקים היא נע מחצרת בדיורים.

כלומר, עשויה להשתמש בתדיר.

אבל היי, המבוי, אין בו דיורים.

שהדיורים הרי בבתים אין,

והבתים פתוחים לחצרות,

והחצרות למבוי.

ממילא אין מצב שאנשים משתמשים במבוי, רק ללכת דרך שם.

אבל לא עושים שימושים פרטיים במבוי, רק בחצרות.

כן?

זימנים פעם אחרת, אש ככה רמזר על רבי אסי.

שמעו אותי הוא.

ברכו.

מה זה שמעו אותי?

ברכו. ברכו הכוונה, נידו אותו.

זה אמרן באז המעשה שהיה עם תנורו של עכנאי, כידוע, כמו שהזכרתי אתמול,

ששם נידדו את רבי אליעזר על זה שהוא מורה כדעתו,

שכאלים שנגעו באותו תנור של עכנאי שנטמא עדיין טהורים מהם,

כי הוא אחז שהתנור של עכנאי לא מקבל טומאה.

ובתלמוד ירושלמי מפרש,

שמעו אותי הוא מלתלמידי שמאי היה.

ואמר רבי יהושעיה לאותן שהיה קשה עליהן מה ששמעו,

שאילת את רבי יהודה הגוזר, עמלת תינוקות,

ועיתוה מהי רשע,

כלומר שהיה תינוק בבית,

שהיה תינוק בבית.

בית שבראש המבוי לא, טעות.

אה, שהיה תינוק בבית שבראש המבוי

והזמין בבית שבראש האחר שכנגדו.

עד כאן דברי רבי אסי.

זה לגבי ההקלה של רבינלין.

לא, זה לא מובן פה.

צריך לגרוש ברשי שהיה תינוק בראש המבוי האחד

והזמין בראש האחר כנגדו.

לבוא לטלטל מבית לבית יש בו בעיה.

אמר, מה?

אמרנו

שהוא אמר להם

שזה לא היה דרך רשות הערבים, אלא פשוט טלטלו את זה במבוי, מצד אחד שלו המבוי

מצד שני שלו המבוי, זה הכול.

ממילא הם נרגעו שלא דרך רשות הערבים.

הם חשפו שהעבירו את זה דרך רשות הערבים,

ואז היה קשה מעיניהם הדבר, איך ייתכן לפסוק את דעת רבי עזר בזמן שחכמים שהם ערבים,

והוא לעומת זה היחיד,

זה גם מנודה שהולכים ועושים כמוהו.

אבל הוא אמר להם שזה לא היה בכלל דרך רשות הערבים,

אלא

זה היה במבוי,

כאשר לא עשו שיתופי מבואות במבוי, זה הכול.

הם נביאו מהבית, הם נכנסו מהבית, הם נכנסו מהבית לרבים.

כן, ככה נראה.

לא מובן למה, איך ייתכן

שמבית לבית, כל ההיתר הוא רק לטלטל כלים שהיו במבוי.

זה מבית לבית.

במבוי.

מביאים פה, אני רואה שהמפרשים מביאים,

שלמעשה יש כבר הרבה שמדברים על רשי הזה.

תכף אני אגיד לכם, מהרשע, מהרם שיף,

מדברים על הרשי הזה.

טוב, אמה לרב זרע,

אמה לרב זרע, אלמא סבירה לנמר,

ודמר ואה, ולא כאשר הרבה מידי.

אומר רב זרע, מזה שאתה מציג את הדברים של רבי יושעיה,

אמר שזה היה מבוי שלא עשו בו שיתופי מבואות, והביאו את הסכין מראש האחד של המבוי לצד שני.

ואתה קיבלת את הדברים, לא היה קשר לך על זה כלום.

אם ככה משהו, מה שסבירה לך, מותר לטלטל בכלו שאתה מסכים עם זה.

ואתה סובר שמותר לטלטל גם בלי שיתופי מבואות, אם זה כלי ששבת במבוי.

אז הוא אמר לו, כן, אתה צודק, ככה אני סובר.

אך ירסינן, ואז זמנין בעי מנך, הרבה פעמים שאלתי אותך,

ולא אמרת.

דילמה אגב שיתפה אתי עליך,

האם כשהיית שתוף בגרסתך לחזר על זמורה זו דרש לקיש?

האם היא מרוצת גרסתך,

תוך כדי שאתה אומר את דברי רבי שמעון מלקיש,

כן,

אז נזכרת במה שרבי יושעיה אמר, אתי עליך רק את רבי יושעיה בעדה דאית מרעלה?

טוב, אז הוא אמר לו, נכון, נזכרתי, ואכן

מותר לטלטל במבוי,

גם אם לא עשו בו שיתופי מבואות, אם זה כלים ששבתו,

במבוי.

הלאה, ולא פרשה.

אבינו אחר כך את דבר הרב, שהוא מחלק בין אם ערבו חצרות ובין אם לא ערבו חצרות.

ולא פרשה, אבל רב,

רב לא פרש מדוע ומה החילוק,

מתי מותר ומתי אסור.

מה ירובי חצרות שבא במבוי עם בתיהם?

סליחה, הרב אמר, מה אבוי שלא נשתתפו בו אסור לטלטל.

והוא לא פרש מתי אם מותר ומתי אסור,

עד שבא אביי והסביר שהוא שמע מרבא ברבו הפירוש לדברים.

שאם ערבו חצרות שבמה הם ערבו עם בתיהם,

שבני הבתים מוציאים לחצרותיהם, ערבו,

שערבו בתים הפתוחים לחצר יחד.

וכן בני חצר האחרת, כלומר כל חצר עשו עירוב

כלפי אותם שהם בני החצר.

אז זה נקרא עירוב בחצרות, אבל בני החצרות לא השתתפו במוי, שיתופי מבואות לא עשו.

אז במצב הזה אין מטלטלין במבוי,

אפילו כלים שישבתו בתוכו, אלא בדלת אמות.

אבל לא ערבו חצרות מבתיהם,

כלומר שאסורים בני הבתים להוציא מבתיהם מחצריהם.

מותר לטלטל בחולו כלים שישבתו בתוכו.

ולקמם, מפרש טעמה, והגמרא בהמשך תסביר את הטעם.

וכבר מארנו את הדברים היטב, מה החילוק בין ערבו ללא ערבו.

ונעשו בתים, אז הגמרא חשבה שבגלל שערבו חצרות מבתים,

הפכו החצרות להיות כמו בתים, ובמילא אין פה חצרות.

ונעשו בתים, בטלו לגבי הבתים, ואין שום חצרות עליהם.

אני עכשיו ברש״י שבקל״א.

בתים וחצרות, בשביל להתיר ותלתן בלכה ויקורה,

אומר הרב צריך שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו.

מה זה בתים וחצרות?

שני בתים פתוחים לשתי חצרות,

שתיים לכל חצר,

ושתי חצרות פתוחות למבוי.

אז גם אם לא ערבו,

יהיה אסור, שואל אותו המקשה,

ולא ערבו, עדיין הבתים נחשבים כאילו כסתומים לגבי המבוי.

דעה לגבי המבוי כמעט ניסטים אדם ודע, חצרות מפסיקות,

בינתיים, שאין הבתים, מוציאים להם.

אז מה הוא עונה לו תשובה?

רבא עונה לו, אי אפשר שזה בבטלה.

בני הבתים שבחצר יכולים לבטל רשות שיש להם בחצר לגבי אחד מן האיו.

ואבל אגבה וכל החצר שלו,

הוא מותר להוציא מביתו לחצר.

על זה שואלת הגמרא סוף סוף,

בית איכה בכל חצר, אבל בתים לקה.

ורב, בא שני בתים לכל חצר, צחקה בשני בתים.

אלא, אמר רב אשי,

תעמה, לא משום בתים וחצרות פתוחות לתוכו.

לא כמו שחשבת,

בגלל שאין פה בתים, בגלל שאין פה חצרות, לא.

דרב, בין ערבו ובין לא ערבו.

מכיוון דפתיחא, שתי חצרות במבוי,

ושני בתים לכל חצר.

תורת מבוי עלה, וניתר בלכי וקורה.

כלפי הדין של רב שמתיר בלכי וקורה, אם יש בתים וחצרות,

זה לא משנה אם ערבו או לא ערבו.

אם במציאות יש שני בתים בכל חצר, ויש את החצרות למבוי,

זה מספיק כדי שהמבוי הזה יהיה יותר בלכי וקורה. אלא מה?

יש פה עניין אחר,

לאסור במצבים מסוימים לטלטל במבוי. והיינו תעמה,

וכי ערבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי,

אסור לטלטל בו.

וכי לא ערבו שרעי, אתה יודע מה הטעם שאם ערבו חצרות עם הבתים,

אז אסור לטלטל במבוי.

גם כלים ששבתו בתוכו.

ואילו אם לא ערבו חצרות עם הבתים, מותר לטלטל במבוי, כלים ששבתו בתוכו.

בגלל שמי גרם לחצרות שיעשו על המבוי?

לא צריכו שיתוף להוציא מן החצרות לתוכו.

מי הוא זה שגרם

שאסור יהיה לטלטל

ולהוציא

מן החצרות לתוך המבוי?

כן, ואז צריך שיתוף.

בתים.

מה פירוש בתים?

בתים הוא דגרמלות, אי להם משום בתים.

אם למשל לא הייתה בעיה של הבתים,

אבל הוא חצרות ומבוי רשות אחת.

החצרות והמבוי, לפי רב שמעון אמרנו שזה רשות אחת.

ודאמרה לאמילתא, הרב שאמר את החילוק הזה,

כי רב שמעון סביר עליהן.

דאמר בעירובין, גג וחצר וכרפיו ומבוי,

כולה רשות אחת הן.

הוא מטלטל מזה וזה.

ואמרה עליו, והוא בא לכם רב שמעון.

והוא, שלא ערבו בתים עם החצרות.

אבל זה הכל בתנאי

שלא ערבו חצרות

עם הבתים.

ואז מה יש?

מאחר וכן, אם לא ערבו,

זה לא שכיחה מנה, זה בתים בחצר. במצב הזה לא מצוי כלים

שהיו בבית בגלילת השבת,

לא מצויים בחצר, כי לא מוציאים אותם, כי לא ערבו.

אי לכך, לא עניין טלטול בתוך הון עמי,

אז גם כאשר אתה רוצה לטלטל בתוך המבוי,

את הקלישה הבאה בבוי,

כי לא ערבו חצרות עם הבתים שרע.

אם לא עשו ערוב חצרות עם הבתים, מותר דאבלו כי בואו נשתתפו בו.

משום שערם מבוי והחצר פשוט אחת.

ומי גרם לא למבוי להיעשה לו לצטרך לשיתוף?

למה באמת צריך שיתופי מבואות?

ואי אפשר לטלטל מהחצר הבבוי?

כל זה בגלל שיש בתים.

בתים גרמו לו.

אבל במצב שלא ערבו, ואינם, זה כמו שהם לא נמצאים.

שהרי הם לא יכולים להוציא מן הבתים לחצר.

שהרי נסתלקו ממנו, ומותר להוציא מן החצרות עם הבבוי,

כאילו נשתתפו.

או בין נשתתפו, ואם יש מצב של שיתוף,

לא מספקה לזה מותר לטלטל בכולו.

לכן, מאחר שיש מצב שאין מציאות

שיוציאו מן הבתים לחצר,

אז ממילא אפשר יהיה לטלטל כלים במבוי, גם בלי שיתוף.

מובן ואפילו...

חצר אבבוי. חצר אבבוי, לפי הדין מדעת רב שמעון.

בסדר,

סיכמנו את הדברים,

אפשר להמשיך.

בוא נראה אבל מה שעה.

נמשיך עוד קטע קטן.

אמר בחייא בר אבא, אמר רבי יוחנן.

אתם איתי?

לא לכול, אמר המליעזר,

מכשירי מצווה זוכין את השבת.

הסכמנו במשנה לדעת רבי אליעזר שמכשירי מילה

דוכין את השבת.

אומר רבי יוחנן

שלא בכל מצווה שנוהגת בשבת רבי אליעזר סבר שגם מכשירי אותה מצווה,

היינו מלאכות שמסייעות למצווה ההיא,

דוכין את השבת. לא.

והראיה,

שהרי שתי הלחם חובת היומן,

ולא למדע רבי אליעזר המגזיר השבה.

שתי הלחם

היינו הרי בעצרת,

חג השבועות,

מביאים

שתי ל... שתי לחמים,

כן?

כל אחת עשרון, חסירית היפה.

למה היו מביאים שתי הלחם, אתם יודעים למה?

בשביל להתיר את החדש במקדש.

מה זה חדש?

את התבואה החדשה.

התבואה שגדלה באותה שנה,

אז לא היו מביאים את המנחות מתבואה חדשה,

אלא רק לאחר שבועות,

כי שתי הלחם הוא המתיר.

אבל לפני כן,

אסור.

על כל פנים, זו חובת היום.

העומר זה מתיר את החדש במדינה.

היו מביאים מלאכת העומר בטז בניסן,

כדי להתיר את החדש במדינה,

ושתי הלחם מתיר את החדש במקדש.

הלאה,

חובת היום היא.

זו חובה להביא את שתי הלחם באותו יום,

היינו בחג השבועות.

אי אפשר לדחות את זה למחרת.

נו, אז עכשיו יש לי שאלה.

מה יהיה אם נאנסו בדבר ולא הספיקו לאפותן

מהערב שבועות?

האם יהיה מותר לאפותן בשבועות או לא?

זה נקרא מכשירי מצווה.

מכשירי מצווה דוחים את השבת או לא?

אני מדבר באופן שזה חל בשבועות.

שבועות חל בשבת, זאת אומרת.

מותר או לא?

רבי אליעזר יש לו דרשה,

גזירה שווה שממנה לומד שזה מותר.

משמע שבלי הגזירה שווה היה אסור.

למה צריך פסוקים ככה?

למה צריך גזירה שווה, לכאורה?

הרי הוא סובר שמכשירי מילה דוחים את השבת.

אז כמו לכאורה אם מכשירי מילה דוחים את השבת,

אז כל מכשירי מצווה אחרת דוחה את השבת.

אלא ודאי מה רואים? לא.

שלא על הכל, אמר רב אליעזר, מכשירי מצווה דוחים את המצווה.

במילה הוא אמר את דעתו.

אבל לגבי מצוות אחרות

צריך לימודים מסוימים. אם אין את הלימודים אז לא.

הנה למשל שתי הלחם.

אף יצתי הלחם.

צריכה לעשות בערב שבועות.

לא עשו זאת בערב שבועות, מה יהיה?

כן? לא עשו זאת בערב שבועות, מה יהיה?

אם זה בשבת...

אז ככה, הבעיה היא יותר כשזה בשבת.

אם זה לא בשבת, אז אין בעיה.

יום טוב מותר, אבל שבת זה איסור גמור.

בכל זאת,

מותר. אבל למה מותר?

בגלל גזירה שבה.

דתניא...

שם זה נאמר בבית המיטה.

לא, זה אומר.

מניין מכשירי שתי הלחם שדוחין את השבת.

אבל ששם אפשר. נאמרה הבאה בעומר,

ונאמרה הבאה בשתי הלחם.

במצוות

מנחת העומר נאמר בפסוק, בויקרא כג פסוק י'

והבאתם את עומר ראשית כצירכם אל הכהן, ואהבתם, לשון הבאה.

ונאמרה הבאה בשתי הלחם,

בויקרא כג פסוק יז נאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה. נאמר ראשון הבאה, תביאו.

שזה מדבר על שתי הלחם.

מה ההבאה האמורה בעומר?

מכשירין דוחין את השבת.

אם למשל יצא טז בניסן בשבת,

וצריכים לקצור,

לטחון,

לנפות,

מותר לעשות את זה בשבת.

דוחין את השבת.

אף הבאה האמורה בשתי הלחם,

מכשירין דוחין את השבת.

כמובן,

מהיכן לומדים שמכשירי מנחת העומר דוחין את השבת, כמו למשל קצירת בחינה והרקדה.

חזל, מגמרא מביאה הגמרא במנחות, דורשים את זה מהפסוק,

בחריש ובקציר תשבות.

דורשים חזל.

כל מה שעשרה תורה קציר בשבת, דווקא דומיה דחריש.

מה חריש רשות?

משום שאין לך חריש של מצווה.

כל חריש הוא רשות.

אז גם קציר שעשרה זה דווקא אם זה רשות.

יצא קציר העומר שהוא מצווה,

שעל זה לא נאמר תשבות, אלא מותר,

דוחה את השבת. כן, דוחה את השבת. מותר לקצור לצורך הבאת העומר. אז אם יתירו קצירה,

אז ודאי שמותר גם תחינה והרקדה.

משום שאי אפשר לעשות מנחה

אלמלא שיתחן את החיתים וינפה אותם.

היו מנפים אותם בשלוש עשרה נפות,

שייצא זך ונקי.

אי אפשר מבאות מועד לעשות את זה?

לא, אני מדבר באופן שלא.

זה לא מתקדם כאילו מה שעניין של יום אחד לפני.

כן. מדובר עם...

על ההליך עצמו אפשר, אבל לאחרונה בשלפייה.

כן.

בכל אופן, זה הדין שבשתי הלחם,

מותר גם לאפות אותם

בשבת אם נצרכו לזה.

מזה שהוא מצריך גזירה שווה ולא אומר באופן כללי שמותר בדומה למכשירי מילה,

רואים שזה לא כלל שכל מכשירי מצווה דוחים את השבת לצורך אותה מצווה,

אלא רק במה שאמר.

הוא הזכיר זאת במילה, אז במילה.

למד מגזירה שווה גם להשתה הלחם, השתה הלחם.

אבל שאר מצוות פתוחות השבת,

לא נאמר שגם המכשירים של אותה מצווה דוחים את השבת.

אומר רשי,

לא לכל אמר רבי אליעזר,

לא בכל מכשירי מצווה אמר כן.

ומקמה מפרש, הם מכשירי מצווה עתה למיעוט. הגמרא תסביר על איזה דברים מתכוון רבי יוחנן לומר ששם לא דוחה את השבת גם לדעת רבי אליעזר.

שתה הלחם בעצרת, חובת היומן,

ואין לאחרן עד למחר.

לא למדה רבי אליעזר דאפי אתם תדחה שבת, אלא בגזירה שבה.

ויהי בכל מכשירי מצווה, שעיקר המצווה נוהגת בשבת אמר.

מכשירה כמותה, אם נגיד שיצרות זה כלל,

שכל מצווה שדוחה את השבת אז גם מכשירה אותה מצווה, דוחינו את השבת,

למה לגזירה שבה?

איך הוא לומד לגבי שתה הלחם? מה הבאה אמורה בעומר, מכשיריה,

דהיינו קצירה, תחינה והרקדה שלה.

הרקדה הכוונה ליפוי, דוחינו את השבת.

כי דאמריה במלאכות, בחריש ובקציר לשבות,

מה חריש רשות, אף קציר רשות,

יצאה קצירת העומר שהיא מצווה.

אז אמנם לא סיימנו את הדברים, כי יש לנו עדיין המשך בעניין,

אבל מבחינת הזמן אנחנו פשוט חייבים לסיים כאן.

בסייעתא תשמע ביום ראשון, נמשיך את הדברים.

עד כאן.