מסכת שבת דף ק"ל ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

וזהו ממלא את הסיפוק שלו.

אבל אם הוא רוצה חצי שנולדים,

לא, לא הבנתי.

את הסיפוק, את ההרגשה,

הייתם, הלא, כשהוא אומר, זה בן אדם אוהב לתת.

הוא עושה מה שהוא אוהב.

מסכת שבת, נף קל, עמוד א',

שורה רעיד מהשורות הרחבות.

ועוד אמר רבי אליעזר.

אמרנו במשנה שרבי אליעזר סובר,

שמכשירי מילה דוחין את השבת.

טענו רבנה, במקומו של רמי אליעזר,

היו כורתים היציעים לעשות פחמין,

לעשות ברזל בשבת.

כלומר,

הברייתא מביאה,

שבאותו מקום שרמי אליעזר היה דר שם,

על פי הוראתו,

אם היה נצטרך לעשות

סכין למילה בשבת,

היו מכינים את הסכין, גם אם לצורך זה היו צריכים לכרות עצים

ולעשות פחמין,

והאש

שתהיה שם,

על ידה יוכל לבנות את הסכין של המילה.

גם זה מותר, כי כשם שהמילה דוחה שבת,

כך מכשירי המילה דוחין את השבת.

כך לדעת רבי אליעזר.

במקומו של רמי יוסי הגלילי היו אוכלים שרעוף בחלב.

מה רגע הוא?

קל עמוד א'.

איזה תשובה?

תשובה ועיד מהשורות הרחמות.

במקומו של רבי יוסי הגלילי,

באותו מקום שרבי יוסי הגלילי היה דר,

על פי הוראתו היו אוכלים בשר עוף בחלב.

כלומר,

אין איסור לאכול בשר עוף בחלב, לשיטתו,

רק בשר בהמה.

הרי התורה אומרת,

מהיכן לומדים איסור בשר בחלב?

אל לא תבשל גידי בחלב עמו, גידי זו בהמה.

עוף

הוא לא בכלל,

אין איסור אכילת בשר עוף בחלב.

כך לשיטתו כמובן,

לא להלכה.

למעשה,

במשנה במסכת חולית דף קי״ג עמוד א',

יש בזה כמה וכמה שיטות של תנאים.

רבי עקיבא סובר שמדאורייתא מותר לאכול בשר עוף שיתבשל יחד עם חלב,

רק חכמים אסרו לאכול בשר עוף בחלב.

שיטת רבי יוסי הגלילי,

שגם מדרבנן אין איסור בדבר.

אין,

מותר לאכול.

כמובן שלהלכה נפסק דעת רבי עקיבא,

שגם מדאורייתא מותר בשר עוף בחלב אבל מדרבנן,

אסור לאכול בשרעוב וחלב.

אז ממילא מביאים כאן של אבי יוסי הגליל, לשיטתו, פסק,

כדעתו, באותו מקום שהוא היה, נמצא שם.

הוא היה המרא דאטרא, הוא היה הרב של המקום.

ועל פי הוראתו התיר שיאכלו בשרעוב וחלב.

לוי, איקלה,

לבי, יוסף, רישבה.

גמרא מביאה מעשה בעניין זה של אכילת בשרעוב וחלב.

לוי

הוא הזדמן לביתו של יוסף

שהיה צייד של עופות.

קריבו לרישה וטבעת בחלבה.

הניחו לפניו שיאכל

ראש של עוף שנקרא טווס

יחד עם חלב.

ולא אכל.

הוא לא, לא רצה לאכול.

כי עתה לקמא את זה רבי.

כאשר לוי בא לפני רבי

וסיפר לו מה שהם עושים שם,

שהגישו לו בשרעוף בחלב.

אמר לה,

אמר לו זה שבתינו.

אז זה הרבי אומר ללוי, ככה הם עושים.

אז למה לא נידת אותה?

על זה שהם אוכלים בשרעוף בחלב.

אמר לה,

אמר לה,

אטרד רבי יהודה בן מטרה אבא.

המקום הזה שהייתי שם,

זה היה עירו של רבי יהודה בן מטרה. כלומר,

שם היה מרד אטרא רבי יהודה בן מטרה.

ואמנה,

חשבתי דילמה דרשנו כרבי יוסי הגלילי.

אולי הוא פסק להם כמו רבי יוסי הגלילי.

ניתנה רבי יוסי הגלילי אומר,

נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב עמו.

בפסוק בדברים י״ד,

פסוק כ״א,

נאמר לא תאכלו כל נבלה, כך נאמר בפסוק.

ובסוף אותו פסוק נאמר, לא תבשל גדי בחלב עמו.

אז למדים

אחד מן השני, עת שאסור בשום נבלה,

אסור לבשל בחלב.

עוף,

שאסור בשום נבלה,

יכול, יהיה, אסור לבשל בחלב,

תלמוד לומר, בחלב עמו.

יצא עוף

שאין לו חלב.

כלומר,

לכאורה מהפסוק,

לכאורה מהפסוק,

מדברים פה בינתיים להוכיח מהתורה שאין איסור.

דקה, דקה, דקה.

אז רבי יוסי הגלילי אומר, כתוב לו תאכלו כל נבלה, ובהמשך הפסוק שם לא תבשל גדי.

היה מקום לבוא ולחשוב שכל דבר שאסור בשום נבלה,

אז ממילא יש איסור לבשלו בחלב.

לפי זה יוצא שלמשל דגים,

חגבים, שאין בהם, אני הנבלה,

אין בהם איסור נבלה, הם לא צריכים שחיטה,

אז יכול לבשלו בחלב, כן.

אבל השאלה היא,

אולי נגיד שגם עוף?

עוף הרואה אסור כן משום נבלה.

אז יהיה אסור לבשל בחלב?

אומר רבי יוסי הגלילי, לא. למה?

כי הרי כתוב, לא תבשל גדי בחלב עמו.

ומלמד, דווקא מי שיש לו חלב אם, אסור לבשל לו בחלב.

אבל עוף אין לו חלב אם.

לכן,

אין איסור מן התורה לבשל בחלב.

שואל אתה,

אבל למה שמתרבנה לא יגידו שאסור?

אז וכי כל דבר שמותר מן התורה, בנה נאסרו? לא.

אלא מה?

הרי עקיבא אומר שהוא יודע או שהוא קיבל מרבותיו שאסרו מתרבנה.

רבי יוסי הגליל לא קיבל במסורת את העניין הזה שאסרו מתרבנה.

לכן הוא פסק,

מאחר שבתורה אין שום איסור,

לבוא ולומר שמתרבנה נאסרו,

לזה צריך ראיה.

לא, לילה, לית המסורת שכזו.

אמר רבי יצחק,

מיל אחת הייתה בארץ ישראל

שהיו עושים כרבי אליעזר.

כלומר,

כמו שרבי אליעזר פסק לגבי מכשירי מילה שדוחים את השבת.

שאם לא היה סכין למול את התינוק,

אפשר לכרוף עצים, לעשות פחמים,

וכך לייצר את

הסכין על מנת

למול את התינוק.

כי כשם שהמילה עצמה דוחה שבת,

כך מכשירי המילה,

דוחים את השבת לדעת רבי אליעזר.

והיו מתים בזמנן. באותה עיר שכך נהגו,

היו מתים בזמנם.

מה פרק בזמנם?

כמו

כדרך כל הארץ. כשמגיעים לגיל של זקנה, היו מתים.

אבל זה איזה טעות לא אוהב את הבדל. כלומר,

כלומר,

שלא נענשו על הדבר,

מאחר שהיה להם

אילן גדול להתלות בו, שזה רבי אליעזר,

אז משמיים לא אמרו להם כלום, מאה אחוז.

אליעזר הוא די גדול להחליט

בעניין הזה,

על כל פנים לאלה ששומעים לו.

ולא עוד, אלא שפעם אחת גזרה המלכות הרשעה גזרה על ישראל,

על המילה ועל אותה עיר לא גזרה.

עד כדי כך.

בגלל שהם היו זהירים כל כך במצווה הזו,

עד כדי שאפילו אם חסר מכשיר למילה,

היו עושים הכל על מנת לקיים את קבוצת המילה בזמנה.

לכן לא גזרו על אותה עיר.

מה שאלת, אסף?

יופי, ברוך השם.

צריכים לדעת שרבי אליעזר,

רבי אליעזר זה רבי אליעזר בן אורקינוס,

שהגמרא מכנה אותו רבי אליעזר הגדול.

לא תמצא,

אני לא זוכר

מעוד מקומות בתלמוד

שמכנים אחד בשם הגדול.

רבי אליעזר הגדול,

זה בא להורות

שהוא היה,

כמו שמובא במשנה באבות, בורסיד שאינו מאבד טיפה.

כל מה שקיבל מרבותיו,

ועוד הוסיף יותר ויותר מכוח בינתו,

מכוח דברי רבותיו,

יותר ויותר בתורה הקדושה.

אילו,

הוא אומר פעם, אילו כל העולם היה,

כל הים היה דיו וכל העצים קולמוסים,

לא הייתי מספיק לכתוב את מה שקיבלתי מרבותיי.

הוא היה ענק שבענקים

ובוודאי שאחד שכזה יש כוח למה שהוא אומר.

הרי הגמרא מביאה במסכת בממציאה

שפעם אחת נחלק עם חכמים לגבי דינו של תנור עכנאי.

תנור עכנאי

זה סוג של תנור שהוא עשוי חוליות חוליות.

השאלה אם הוא מקבל טומאה או לא מקבל טומאה.

רבי אליעזר פסק שהתנור הזה טהור

כנגד כל חכמי ישראל האחרים

שהחזות של זה טמא.

בלעת הוויכוח

הוא פלט עם הלכה כמותי,

בת קול משמיים לא הוכיחו.

הוא הביא עוד רעיונות, אבל אחד מן הדברים משמיים.

יצאה בת קול ואמרה,

מה לכם אצל אליעזר בני שההלכה כמותו בכל מקום?

אם אולי האדם גדול לא הייתה יוצאת בת קול,

אומנם

תוספות אומרים שזה לכבודו,

לא בגלל שבאמת ככה ההלכה. בהלכה ודאי צריך לפסוק

שהיחיד הוא כנגד הרבים, הלכה כרבים.

אבל לכבודו יצא.

אבל ראשון הדבר שיוצאת בת קול לכבודו זה מראה את גדלותו.

שכשהוא מבקש משמיים

שיוכיחו שהוא עמל בתורה ומכוח עמלו הרב בתורה הגיע למסקנה הזו,

אך אין יוצאת בת קול.

למה הבת קול? מה, בת קול מתעתה הזו אלו?

מה?

במתקול מתעתה הזו אלו?

אז זה כתוב בתוספות,

שזה יצא לכבודו,

ועוד

שזה בא לנסותנו

אם נעמוד בדעתנו שאחרו רבים לעטות.

שנלך אחרו.

מובן?

כאמור הבתוספות.

אז רגע, רגע. זאת אומרת, למה הבת קול של בית הלל? למה... או, על זה תוספות דן.

תוספות שם בעירובין אומר,

למה אצל הלל,

בית הלל, פסקו באמת כמו בית הלל מכוח הבת קול.

הרי לכאורה פה לא פסקת כמו הבת קול.

אז הוא אומר, שמה הבת קול באה לסייע להלכה.

ואילו בבת קול של אבי אליעזר זה נגד ההלכה.

הבנתי, אבל למה זה כבר הבת קול?

בבית הלל?

אה,

משום שכמובן שבית שמאי היו חריפים יותר מבית הלל.

אז היה מקום לומר שבית הלל כנגד חריפותם של בית שמאי,

אינם בכלל צד במחלוקת.

אז גם פה, אותו דבר.

לכן פסקו... אז גם פה היה מקום לומר שהם לא עושים במחלוקת כנגד רבי אליעזר,

הם לא עושים במחלוקת,

וזה בסופו של דבר,

כן, אבל...

אבל החסרת את הפרט הזה,

שהרוב היה נגד רבי אליעזר, בואו בזמן שבית הלל הם היו הרוב נגד בית שמאי.

במחלוקת בית שמאי ובית הלל יצאה בת קול לבית הלל משום שבאמת כך צריך להורות כדעת בית הלל.

כן, אבל... כי הם הרוב, רק למה היא... היה אבא אמן על להגיד. נכון. היה אבא אמן על להגיד. כיף שבית שמאי חריפים יותר, אז בית שמאי לא עושה במחלוקת. היה אבא אמן.

לכן בת קול יצאה ואמרה,

כל הוכיחה שהם לא, לא. שהם עדיין. שהם כן מאן דה אמן. בדיוק. שהם מאן דה אמן. ולכן חל הכלל של יחיד ורבים על חק רבים. הייתי חושב שהם לא מאן דה אמן. הייתי חושב. אבל כבר אמרת שהם כן מאן דה אמן.

אז מה שאני אמרתי, זאת אומרת, אם... זאת אומרת, אם הם... מה אני מבין מזה? שאם בית שמא היה מאן דה אמן, אם בית שמא היה... לא! רגע, רגע, רגע, אם בית אלה לא היו מאן דה אמן, גם אם בית אלה לא היו מאן דה אמן,

אז באמת היה לך כמצב, כי הם לא מנדה הומור. נכון. אז בת-קו אומרת לא, הם כן מנדה הומור. נכון. אז בואו, לכן, אני בכלל, אין, אני מבין למה.

אותו דבר פה.

אני ברבי אליעזר אצל רבי אליעזר הייתי אומר לי, שמע,

יש מחלוקת אחרי רבים להטות.

אה, אבל מה אני למדתי? כשיש מנדה הומור והשני הוא לא מנדה הומור, אז זה לא אחרי רבים להטות.

אז בת-קו אומרת לי, עכשיו זה מנדה הומור, אין לו מנדה הומור. אז עזוב שיש לך פה אחרי רבים להטות.

יהיו את הכדור במכם, והוא יודע בגלל זה בגלל זה בגלל זה, והם לא רוצים העם עליו. לכן,

חסר לך את הפרט הזה שאומנם הוא גדול בידיעתו בתורה,

אבל בחריפות

היו אחרים שהיו טובים ממנו,

כמו למשל מלעזר בן ערך.

אני יכול לבצע עצמו מונה אותו בתור אחד כזה שהוא כמעיין המתגבר.

אבל הוא אחראי את זה נכון כמה. בסדר, זה עוד עניין.

אז ממילא יוצא שלא הייתה מעלה שהוא היה בקיא גדול.

להם הייתה מעלה שהם גם ארום וגם חריפים.

אז ודאי וודאי שראוי ללכת אחר ארום. לא היה הווה אמנה שהאחרים הם לא מנדומה.

כנגד היחיד... מה המחלוקת ביניהם?

שהוא המחלוקת הכי אוהבים לעשות? למה הוא חולק הכי אוהבים לעשות?

מי? רבי אליעזר חולק... לא קשור, הוא בדעתו.

לא קשור. הוא חולק על ההלכה?

הרי גם אם אתה... הוא לדעתו האמת אינו כמותם,

גם אם הרבים אוחזים כך,

ועל כן פסק טהור.

הוא לא חייב לעוות את שכלו בגלל שהרוב אוחזים אחרת. איך הוא אומר הלכה כמותי?

איך הוא אומר הלכה כמותי?

עוד פעם, זה הוויכוח שהיה בבית המדרש,

זה היה בצורה הזו שהוא אחז שהאמת איתו.

לכן כשהוא בבית אמר הלכה כמותי, הוא התכוון לומר שהאמת כמוהו כדבריו.

אז הוא לא חייב עכשיו...

הוא, לפי עמלו בתורה,

מבין שככה ראוי לפסוק.

הרבים אוחזים אחרת, הכל טוב ויפה.

אני קראתי פעם פירוש במהלכה כמותית,

שהוא גם לא חייבים לעשות, שהוא רצה להגיד אני הרבים.

כי אני, מה זה רבים רבים זה לא רק כאילו רבים אנחנו מבינים איך זה רבים, אלא הכוונה אני רבים, הכוונה היא שאני יותר מכם בחוכמה,

זה נקרא רבים יותר רב מכם בחוכמה,

ובמידות ובכל, אני יותר גדול מכם,

אז לכן זה נקרא רבים,

שאני יותר חכם ויותר גדול,

אז זה נקרא להטות,

זה היה שתי תביא לי לכל מה שאני מאמין ביום רב.

לכן הוא עוד, אולי יש לי פעם פירוש כזה,

אבל לכן אתה תפסיק סימנים, סימנים.

אם עמדת המים, למה עמדת המים?

הוא אומר כי המים הם נמוכים,

ורבי אלעזר היה איכול חול כשהוא היה בהתחלה איכול חול, אמרתי, אני יודע מכם כי אני איכול אדמה,

ואתם לא עמדתם אדמה.

וככה כל זה נאמנים להראות שכאילו בדברים האלה הוא יותר גדול.

ככה נקבע אחרי הביטוח. טוב, זה דרושי עפר, אבל בתכלס, הרוב נגדו,

לכן יחד ורבים הלכה כרבים.

מה שכן, אני יכול רק להוסיף לך בעניין,

שהוא הביא ראיות

מאמת המים,

ומהחרוב,

ומכותלי בית המדרש.

מעניין למה הטלו לך.

מה העניין הזה? אומר הגאון מבין לה,

שבשביל להצליח בתורה צריך שלושה תנאים.

א', הסתפקות במועט,

ב', ב', חנווה,

ג', התמדה.

החרוב זה סימן ל...

הוא רצה להראות להם שהוא קיים את כל התנאים.

החרוב זה הסתפקות במועט,

המים זה חנווה.

וכותלי בית המזרש יעידו שאני הייתי יושב פה ולומד כל הזמן,

שהיה פה התמדה.

עם כל זה אמרו לו, עם כל זה שאתה,

קיימת את כל התנאים ואתה גדול,

אבל זה לא עוקר דין תורה שהולכים אחר הרבים.

הם עשו לו כמה איזה שהוא קל.

בוודאי,

בגלל שהוא עשה כדעתו, הוא פסק כדעתו.

אז אומנם בוויכוח הוא יכול לומר את דעתו, אבל לפסוק הלכה למעשה,

צריך לפסוק כמו אלה שחולקים עליו.

כי להלכה, ההלכה זה שאלה של ההנהגה בפועל.

ההנהגה בפועל צריכה להיות כדעת הרבים.

הוא לא חזר בו.

עד יום מותו, הוא לא הסכים לחזור בו.

אבל הם נהלכו אחר כך.

מה? הם נהלכו.

העולם לא נפחיתים, שליש זה, שליש זה. לקה העולם, כן. וגם אתה הרוגם על חוץ, כתוב. אתה צריך אבל לדעת. אתה הרוגם על חוץ. רבי עקיבא אמר לו, לא למדתי ממני תורה,

אז אחרי כך כנעני מבוטים לתת עצמם. ככה הוא עצמו אמר לו.

כן.

הוא אמר לו, שלי ושלי מה, ואני מה? קשה מכולם.

אבל יש לך דרכה קשה משלהם.

בגלל שיש לך לב רחב, ואילו שמשתני,

היית לומד תורה הרבה.

איפה הם היום, תודה? על משהו קטן.

כל דור יש לו את המנהיגים ואת הגדולים שלו.

לא אלמן ישראל. אין דבר כזה.

מי שחושב כך, הוא מכחיש את התורה.

אין דבר כזה. כל דור יש לו את הדור שלו.

אלא מה?

כמו שהחזון איש אמר, אמרו לו שאתה גדול.

כן?

אז הוא אמר, אוי לו לדור שעני הוא הגדול שלו.

הוא לא הכחיש, אבל אוי לו לדור.

הדור כל כך שפל,

אם מגיעים למצב לעשות כמעשה הבהמות,

כן?

ואין שום מגבלה.

ג'ונגל, פשוט ג'ונגל, מערב הפרועה.

זה בולח את זה, וזה טורף את זה.

אין בכלל יחסים אנושיים מינימליים.

אז מה?

אז מה?

מה יש לדבר?

ברוך השם תהיה סומר בכל הדין האלה.

ברוך השם.

יש סומרים,

ברוך השם בזונגל הזה,

שמדברים, מעירים.

היה לי, ברוך השם, ראש שיבש שהיה

מעיר על כל דבר שהראה לנכון, העיר ראה את הצורך שהוא יוכיח את הדור.

לא אמר,

אם האחרים לא מדברים אז גם אני לא מדבר.

לא,

לא תופס יוזמה,

אומר אני

חושב שההנהגה הזו היא לא ההנהגה הנכונה,

צריך לצאת נגדה.

איך אומרים פעם חריגה?

חריף יותר פעם, פחות חריף, הכל לפי המינון שהיה אל נצחק באותו זמן, לפי הבנתו.

אתם יודעים על מי אני אדבר?

חרפת. לא אפשר.

הלאה, תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר,

סבבה הם לא ראי, למה הוא חושב עליכם שאתם יודעים.

שם מובן שכשהוא הביא רעייה מן אחרו,

אמרו לו אין מביא רעייה מן אחרו.

כשאמר אם הלכה כמותי אמת המים תוכיח,

אמרו לו אין מביא רעייה מאמת המים.

כשהגיע להעביר רעייה מכותבת המדרש,

אז הם התחילו ליפול,

ואז גער בהם רבי יהושע ואמר,

ואמר,

מה אתם מתערבים בכלל?

מה אתם מתערבים במחלוקת הזו?

ואז כותבי בית המדרש נשארו באותו מצב.

לא נפלו ולא חזרו להיות זוקפים, נזקפים.

לא נזקפו מפני כבודו של ערמי לעזר,

ולא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע.

אבל שם לא אמר, אין מביא רעייה מקותבת המדרש. לא אמר את זה.

וזהו מה שהוא אומר.

למה פה לא אמרו לה אין מביא רעייה בבית המדרש?

כי באמת זו הוכחה, התמדה

של אדם שעמל בתורה,

מגיעה לתוצאות טובות.

אבל אם הוא מסתובב

בכל מיני מקומות,

או מרשה לעצמו לבזבז את הזמן עם כל מיני שטויות ואבלים,

כך אי אפשר לגדול בתורה.

בשביל לגדול,

אין לך,

אין אדם זו איכא לתיר אלא אם כן מי ביזע עצמוי,

באוהלה של תורה.

רק כך.

כמה זה רבים?

כן.

כמובן במשקל שזהים אלה לאלה מבחינת גדלותה בתורה.

זה לא הולך מספרי.

יבואו מאה עמי ארצות ויעמוד על מלחכם אחד כנגדם, אז תבואו תגיד על אחר כרבים.

הם בכלל לא מהווים כמשקל נגד לרצות ומלחכם.

יבואו מאה עמי ארצות ועמי ארצות.

טענה זה אי אפשר שהמורה יחלוק על טענה.

זה ברור.

טענה, רבן שמעון בן גמליאל אומר,

כל מצווה שקיבלו עליהם בשמחה,

כגון מילה, דכתיב,

שש אנוכי על אמרתך,

כמוצא שלל רב,

עדיין עושין אותה בשמחה.

הברייתא כאן משבחת את עם ישראל

בקיום מצוות המילה.

את מצוות המילה קיבלו עליהם ישראל בשמחה.

מה הראיה?

שהרי בתהילים קי״ט נאמר,

שש אנוכי על אמרתך כמוצא שרריו. מה זה אמרתך?

בלשון יחיד אמר.

לא אמר,

אמרך או אמרותך, אלא אמרתך, זה לשון יחיד.

זו הכוונה על אותה מצווה ראשונה שניתנה לעם ישראל,

והיא ניתנה במאמר ולא בדיבור.

וזו המילה.

את מצוות המילה עשה שרנוכי,

עושים אותה בשמחה.

אז עדיין, עד היום, עושין אותה בשמחה.

כשיש ברית,

מכינים

שולחן, מכינים סעודה.

זה מראה שיהיה שמחים במצווה הזו.

אבל כל מצווה שקיבלו עליהם מקטטה,

כי כגון עריות,

נכתיב, וישמע משה את העם בוחר למשפחותיו,

על עסקי משפחותיו,

עדיין עושין אותה בקטטה.

לעומת זאת,

מצווה שעם ישראל לא קיבלו אותה בשמחה,

אלא בקטטה,

בתלונות,

מאחד אנו יודעים. ומה זה המצווה הזו?

איסור עריות.

את איסור העריות נאמר שם על המצווה הזו,

וישמע משה את העם בוחר למשפחותיו.

מה זה למשפחותיו?

בגלל שנאסרו להם להינשא עם קרובותיהם,

התחילו לבכות.

מתי זה היה?

בזמן שהוא ציווה עליהם, משה רבנו, על מצוות העריות.

כן, אחר כך.

זו התורה שבעלפק. עדיין,

עדיין עושין אותה בקטטה.

עדיין עושין אותה בקטטה.

כשיש חתונה,

יש באיזשהו שלב קטטה.

דליקה כתובה דלא רם ובה תיגרח.

אין כתובה שאין עליה מריבה.

זה אומר תרשום כך, זה אומר תרשום כך, על זה הדרך.

בגלל שכמו שאמרנו,

השורש הוא נובע מהקבלה הראשונה של עם ישראל את המצווה הזו.

שמאחר ולא היה שלמות,

מה? לא היה חלק שם. כן.

כן. זה נובע מכך.

סבלניה,

אבל סוף.

אומר הגאון מווילנא

בעניין הזה של איסור עריות.

לכאורה, לאחר שחכמים ביטלו את היצר הרך שבאדם לגבי קרובותיו.

בגמרא בסרי עדרים כתוב

שאת היצר של עריות, כן?

קרובותיו כאילו ביטלו.

האמת היא הגדולה. אז אם כן, שוב לא קיימת סיבה לא לעשות בשמחה.

אז למה בכל זאת

עדיין יש

קטטות?

אלא חייבים לומר, בגלל הקבלה הראשונית שלהם שהייתה בטרוניה.

זאת אומרת, זה לא קשור ליצר הרמה, זה משהו שקשור. כן.

היום אין קשר. אז למה יש קטטות?

בגלל הקבלה הראשונית שלהם.

זה היה תרוע ועדה.

טבע הלכות עליהם.

טען הרבי שמעון בעזה. אתם יודעים

שיש מצבים, לצערנו,

שהיו נישואים,

כן?

שהיו ריבות על הכתובה בצורה לא רגילה.

אנשים שאין להם כבוד עצמי

היו פונים ומתנהגים בצורה מכוערת ביותר בעניין הזה.

עד כדי כך שהעכירו את כל השמחה בחתונה בגלל זה.

עד כדי כך. הם כבר חושבים מראש על האפשרות שמא היא

תקבל כתובה כתוצאה.

עד כדי כך.

אומרת הגמרא תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מצווה שמסרו ישראל עצמם עליהם למיטה בשלט גזירות המלכות,

כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין מוחזקת בידם.

כלומר,

את האיסור של עבודה, עבודה זרה, ומצוות המילה,

עם ישראל מסרו את נפשם על המצוות הללו,

שגם בשעת גזירות המלכות לא עברו על מצוות אלו.

לכן עדיין מוחזקת בידם, אם עומדים בתוקף לקיים את המצוות הללו.

לכל מצווה שלא מסרו ישראל עצמם עליה למיטה בשעת גזירות המלכות,

כגון תפילין.

עדיין היא מרופה בידם, רפויה בידם.

לא כל כך

מקפידים בתוקף לקיים את מצוות התפילין.

דאמר רבי ינאי,

מה ראיה שמצוות התפילין רפויה הייתה בידם?

אמר רבי ינאי, תפילין צריכין גוף נקי.

כל אישה בעל כנפיים צריך להשתדל שכל הנחת התפילין תהיה כאשר הגוף נקי.

ומצאנו מעשה באלישע בן כנפיים בעניין הזה שהוא הקפיד על מצוות התפילין.

מה היא, מה הכוונה גוף נקי?

אמר רבי ינאי, שלא יפיח בהם.

רבא אמר שלא יישן בהם.

צריך להקפיד שגופו יהיה נקי,

שלא יגיע למצב של הפחה כשהם עליו.

רבא מוסיף שלא יישן בהם, גם שלא ירדם

עם התפילין.

זה מצוי יותר בכאלה שקמים מוקדם לתפילה,

או שלא ישנים טוב בלילה ובשעת התפילה נרדמנם עם התפילין.

צריך להיזהר בזה.

נרדמים הכוונה על מה שעושים, או שאפילו בן אדם ככה

עומד שרון של שנייה והעולה זה נחזר לבית?

מה, יש הגדרה של סומן?

איזושהי סמוכה מצוין ואיזושהי הבנות?

ודאי, ודאי.

והם מערים לנו את זה מתאורר ולא מוקדם.

טוב, שמה זה בשביל שלא יאבד את המילה אחת ממילות...

מה דאוריתא?

מה דאוריתא? לא הבנתי.

אתה יודע שהמקום הזה הוא קורה איזה זמן חוסר,

זה ירד השם.

נכון.

לא, אבל שמה זה בשביל שלא יאבד את...

שישמע את כל הבגילה מראש ועד סוף.

זה כל העניין.

הוא עושה יותר טוב, שלוש.

הוא עכשיו מתעלמת.

אתה צודק במה שאתה אומר שככה ראוי להיות,

אבל

אלמלא שחז״ל כאן מביאים שיש איסור לישן בהם,

אז לא הייתי אומר את זה.

אני שמעתי שיש דבר גדול שאדם נפתח מימה פתיעים ומופצה הליכה

בבית והולך לחוזר ולמצוק את עצמו.

שום רצון לבוא ללכת, מתנענע.

ומעיק אליהו, אחר כך נבדוק בהלכה לגבי השנה מה,

עד כמה אסור,

האם מותר ללשון שנת ארעי?

ארעי.

דומני שיש איסור בגלל שתוך כדי שנה יכולו לבוא ולהגיע למצב של הפחה לפעמים.

גם אין לו שליטה על העם.

כן.

והמיים קראו לאלישע בעל כנפיים,

שפעם אחת גזרו מלכות הרשעה

שזרה על ישראל,

שכל המניח תפילין על ראשו יכירו את מוחו, כלומר ינקרו את מוחו.

והיה אלישע, כלומר הם גזרו שלא יניחו תפילין.

זה הרומאים. והאלישע בעל, מניח תפילין, ויצא לשוק.

אבל הוא לא חש לגזירת המלכות,

יצא עם תפילין לשוק,

וראה הוא קסדור אחד.

קסדור זה ממונה מטעם המלכות

שיקיימו את הגזירה.

רץ אחד מלפניו ורצה אחריו.

אלישע ראה אותו,

רץ מלפניו, כלומר רצה לא להיפגש איתו.

ההוא תפס את אותו ממונה,

רץ, התחיל לרוץ אחרי אלישע.

זה אלישע הנביא או אלישע אחר? לא, לא, לא. אלישע ראשייה בזמנו, כן.

כיוון שהגיע אצלו,

נטענן מראשו ואחזן בידו.

כשהגיע הממונה הזה לאלישע,

מיד הזדרז אלישע, הסיר את התפילין מראשו,

אחז אותם בידו.

אמר לו, מה בידך?

אז שואל אותו הממונה הזה,

מה יש לך ביד בבקשה? תראה לי.

אמר לו, קלפי יונה.

פשט את ידו,

ונמצאו בכנפי יונה.

וככה קוראים אותו בעל כנפיים.

מתוך מה שרבי ינאי אומר,

כן, שצריכים גוף נקי כאלישע בעל כנפיים,

משמע שרק אלישע הוא-הוא שנזהר בזה.

אבל שאר העם לא נזהרו,

לכן היה צריך

להטרות בהם,

שישמרו את עצמם מהמצב הזה,

וישתדלו שיהיו בגוף נקי.

מה ישנה כנפי יונה דאמר לה?

למה אלישע בחר לומר לו שבידו כנפי יונה,

ולא אמר לשאר עופות, הוא לא הזכיר לו עופות אחרים,

למה דווקא כנפי יונה?

עונה הגמרא משום דדמיה כנסת ישראל ליונה,

שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף,

ועברותיה ברקרק חרוץ.

זה פסוק בתהילים ס״ח.

מה פירוש זו חוזר על עם ישראל?

שהנוצות שלהם מצופות בכסף,

הכנפיים מצופות בזהב משובח.

זה כמובן משל.

כמו שהיונה,

אם מצפים אותה בכסף והכנפיים בזהב, היא נראית מאוד מאוד יפה.

כך עם ישראל חומד את התורה ואת המצוות.

אם כן, עם ישראל נמשלו ליונה,

במה שמקיימים תורה ומצוות.

ממילא אם היונה זו כנפיה מגינות עליה,

אף ישראל מצוות מגינות עליהן.

אז כמו שהיונה נלחמת יחד עם הכנפיים,

לא במקור, אלא בכנפיים,

מאלה שרוצים לתופסה,

כך עם ישראל, המצוות מגינות עליהן.

נראה את רשי

בדיבור המתחיל

לעשות ברזל.

אתם רואים ברשי?

בדיבור המתחיל לעשות ברזל.

להזמין של מילה,

היו אוכלים בצרעוף בחלב כדלקמה.

רישבה ציין עופות.

בצרעוף בחלב?

כן.

נכון, להלכה.

אבל רבי יוסי הגלילי

סבר שאין איסור אפילו מתרבנן לאכול.

נו, אבל אם ההלכה קובעת ככה, הרוב הזה דרפו לי את זה. הרגע אמרנו את זה. אוי, שתהיה בריא.

ההלכה זה דורות יותר מאוחרים שבאו להחליט

ולקבוע כדעת רבי עקיבא שסבר שיש איסור מתרבנן.

אבל בזמן התנאים עדיין לא הייתה ההלכה ברורה בדבר.

אז רבי יוסי הגלילי אחז שמותר.

הוא לא קיבל מרבותיו.

אבל יש כתובים מרבותיו שאומרים שמשה רבל של המבינה. אין.

לא, לא. מה זה? שום דבר. איפה תמצא?

לא תמצא.

כשהם אכלו שם לא אכלו בשר. שום דבר לא תמצא. אברהם אבינו לא הכיל בשר. עוד פעם, איזה בשר? בשר בהמה.

אנחנו מדברים על עוב.

עזבת על בשר בהמה? עזבת.

בשר עוב, זו הכוונה.

ראינו.

אז שיגמר בשר העובר.

נאמר לא תאכלו כל נמלה ונאמר באותו פסוק עצמו,

לא תבשל גידי.

משמע, כל האסור בשום נבלה נוהג בו איסור בצורה בחלב.

שש אנוכי על אמרתך.

אמירה יחידה שקדמה לשאר האמירות. לכן זה נאמר בלשון יחיד.

אמרתך, לא אמרותך.

אז מתכוון דוד המלך לומר שש אנוכי על מצוות המילה.

והיא מילה שישראל עושים וששים עליה.

דעת שאר המצוות אינן מוכיחות כל שעה.

כמדומני שההבדל בין ששון לשמחה,

שהשמחה היא פנימית והששון

זה יותר חיצוני.

השמחה פורצת החוצה.

זה נקרא ששים.

איפה מתעסקים?

נדמה לי שזה בשם הגאון מבין לה.

נדמה לי.

זה כל שאר מצוות אינן מוכיחות כל שעה.

כלומר, למה המילה,

מה הנה שהמילה חשובה יותר שעליה אמר שש אנוכי?

בגלל שהמילה,

המילה מוכיחה לאדם.

שאר מצוות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפילין,

מזוזה וציצית,

זה אינן כשהוא בשדה

וערום בבית המרחץ.

אז אין את המצווה.

מצוות מזוזה זה בבית, לא כשהוא בשדה.

וכן תפילין וציצית, אין לזה כשהוא בבית המרחץ.

אבל מילה זה בגופו, אז המצווה הזאת כל הזמן איתו.

אבל,

זו, היינו מצוות המילה,

מעיד עליהם לעולם. זה מעיד על האדם, על עם ישראל לעולם.

דאמרי על במלאכות, בית דוד ראה עצמו בבית המרחץ,

ונצער ואמר, אוי לי, שאני ערוב מכל מצוות.

כיוון שנזכר במילה,

מתיישבה דעתו.

בשמחה שעושים משתה

על עסקי משפחותיו שנעשה להם קרובות.

מרופא רביה.

דאמר רבי ינאי,

תפילין צריכין גוף נקי,

תפילין צריכות גוף נקי, שלא יפיח.

עלמא, לא זהיר אבו. אז אם כן רואים,

שלא היו זהירים בהם, משבעין על מנה,

דלא מסרו

עצמן עליה, אלא אל אישה לבדו.

רק הוא הקפיד

בקיום מצווה זו בצורה מושלמת.

האחרים לא הקפידו כל כך.

יכרו, לשון יכרוה עור ונחל,

בלשון תנקה לא נעלה. הוא מביא במקראות שהלשון הזה, יכרו,

זה מלשון ניכור.

את מוחו שכנגד תפילית.

קסדור ממונה,

מגינות עליהם אינה נלחמת בחרטומיה,

כלומר במקור,

אלא בכנפיה.

נפל על משמרתו, אה?

נמשיך הלאה בגמרא. עוד קצת, בסדר?

אמר רב עדה, אני חוזר לגמרא,

שתי שורות קודם סוף העמוד.

אמר אבא ברב עדה, אמר רבי יצחק,

פעם אחת שכחו ולא הביאו והזמין מערב שבת,

והביאוהו בשבת דרך גגות

ודרך חצרות,

שלא ברצון רבי אליעזר.

שמעתם?

מספר רב אבא ברב עדה

בשם רבי יצחק,

שפעם אחת שכחו,

לא הביאו את הסכין של המילה למקום שבו אמורים לכהן את המילה,

לא הביאו את זה מערב שבת.

ואז מה עשו? הביאו אותו בשבת,

דרך גגות

ודרך חצרות.

כלומר,

הלכו מגג לגג,

לא ברשות הרבים.

אבל בעביר זה בסדר. שלא ברצון רבי אליעזר, שלא כדעת רבי אליעזר.

הגדות, כן.

כן, במשנה ראינו שהוא התיר.

מתקיף לרבי יוסף,

שלא ברצון רבי אליעזר.

אדרבא, רבי אליעזר הוא דשרה.

אתה אומר, זה כאילו נגד רבי אליעזר?

רבי אליעזר מתיר עוד יותר, אפילו דרך רשות הרבים.

וכי יתאמה שלא ברצון רבי אליעזר הוא דשרה, אפילו ברשות הרבים,

אלא ברצון רבנן.

דאסנו דרך רשות הרבים.

ושרו דרך חצרות וכרפפות.

אבל מה, אומרת הגמרא, ואם תאמר

שהכוונה בדברים כך,

שהם נהגו כך לא ברצון הרבי אליעזר, כאילו הרבי אליעזר מותר אפילו לעבוד דרך רשות הרבים,

אבל הם לא פסקו כדעת הרבי אלא כדעת חכמים שאסור דרך רשות הרבים,

ולכן הביאו את זה רק דרך הגגות

או דרך חצרות או דרך כרפפות.

שואלת הגמרא, ומי שר?

וכי חכמים התירו

להעביר את האזמל

דרך הרשויות הללו,

גגות, חצרות וכרפפות,

הרי על כל פנים מדרבנן אסור.

אסור להעביר מגג לגג.

למה? כי זה שייך לשני אנשים שונים.

וכן מחצר לחצר,

שוב, זה שני אנשים, אם לא עשו עירוב מדובר.

אם עשו עירוב אז אין בעיה.

עירוב בחצרות?

להעריף, כאילו,

זה שישר על ידי מרץ כבש?

לא קשור.

אם יש כאן מקומות דומים. לא קשור.

אתם מדברים פה עכשיו כללית, אני לא מתייחס לסכין המילה,

אלא סתם אופן כללי.

אסור לאדם לטלטל

מרשות לרשות.

אבל אנחנו מדברים פה על מילה.

מרשות לרשות הכוונה מחצר לחצר אפילו.

אבל זה נכון על מילה. על מילה כמו שקוראי.

אז הגמרא הבינה שאם אסרו,

אין מקום להתיר את האיסור הזה גם אם זה לצורך מצוות המילה.

אז מה זאת אומרת אם להתיר את צורך מצוות המילה?

פה להביא את הסכין, לא.

פה זה להביא את הסכין.

בסדר, זה לא עשו מילה. אז הגמרא מביאה בראיתא, בוא תראה את הבראיתא.

ומי

ומי שערי

ועתניא

כשם שהן מביאות אותו דרך רשות הרבים,

כך הן מביאות אותו לא דרך גגות,

לא דרך כרפפות ולא דרך חצרות.

כשחזל תיקנו

שלעשות ערובי חצרות ובלעו זה אין לטלטל,

אז אסרו גם אם זה לצורך מצוות המילה,

אמרתי את זה כך.

מה היה אסור?

זה אונס.

מה היה אם נאנסו לאכול כרפי שאת המילה?

האם התחייבו על זה איזשהו חיוב? לא.

זה אונס.

המילה עצמה, מחללים שבת, בסדר, אבל אין סכין,

איך יקיימו?

מדובר שלא היה סכין שם,

הם צריכים להביא את זה במקום אחר.

השאלה אם מותר לעבור על איסור הזה של ערובי חצרות

בשביל המילה.

פה כתוב בברייתא, לדעת חכמים לא.

אז מה, אם כן,

אז לא מובן מה זה שאמרו לא כרצון רבי נעזר.

אם אתה, לפי רבי נעזר לא מותר אפילו דרך רשות הרבים,

ולפי חכמים אסור אפילו דרך גגות וחצרות וכרפפות.

אלא אמר רב אשי, שלא ברצון רבי נעזר ומחלוקתו,

אלא ברצון רבי שמעו.

צריך לדעת שהכוונת הדברים שהם נהגו כך,

אם הם הביאו דרך גגות.

כלומר, ברשות הרבים הם חזרו שאסור, נכון?

אבל דרך גגות מותר.

אז הוא אומר שזה למעשה נגד דעתם של רבי נעזר והחכמים שחולקים על רבי נעזר.

למה?

משום שגם אותם חכמים,

לפי רבי נעזר היה מותר אפילו דרך רשות הרבים.

דקה.

בעצם הדבר שהם נהגו,

הלכו והתייגעו בשביל להעביר את זה דרך גגות,

ולא הביאו את זה שלא יודעים לרשות הרבים.

מוכרח שהם אחזרו לא כדבריו.

הלאה.

וגם לא כדעת חכמים.

עדיף לעבור את רבנן,

וגם,

לא מדאורייתא. וגם לא, אבל,

אז זה רבי לברש.

אבל, יש לי שתי אפשרויות, עכשיו יש לי עכשיו שתי דרכים.

יש לי עכשיו שתי דרכים.

אני צריך ספקא דרך השלטה של דאורייתא?

יש לי שתי דרכים, ושם לא הוא מפריע לי.

אני אומר, יש לי דרכונה ודאורייתא, למה צריך לנו עוד דאורייתא?

אתם הבנתם את השאלה שלו?

הוא שואל,

מה זה קשור,

מה שלרב מילה זה להבטיח דרכויות הרבים?

אם אפשר לקיים את זה ולעבור רק על יצרות הרבנן

ולא על דרך רשות הרבים, זה דאורייתא.

אז ודאי שיהיה אסור להביא אותו דרך רשות הרבים.

שאלה יפה, שאלה מצוינת.

תוספות במקום שואלת את השאלה הזאת.

תסתכל בתוספות,

כ״ל עמוד ב׳, אתה עדיין לא הפכת את הדף בטח.

בכלל, כן, בכלל לא עמוד ב׳.

מה כתוב שם בתוספות?

שלום ברצון המלא עזר.

תסתכל שם בתוספות שקשה לרשב״א.

הא אמרינא לקמאן בפרקי,

כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה,

אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב.

כלומר, אם אפשר לקיים את שניהם בצוות המילה

ולא לעבור על איסור דאורייתא,

אז עושים.

אז פה אתה יכול, בהאכה,

כיוון שאפשר לקיים את שניהם.

איך?

להביאו דרך גגות וחתול כרפיפות,

אמה יביאו אותו דרך, חבר הכנסת הרבי.

אז נרגעת?

לא, אני סתם שאלה, לא?

יופי, אז ככה אני רואה.

שלא להגיד נרגעתי, אלא עדיין קשה לי.

אני לא מבין.

אז מה תוספות מתרצים?

תוספות לא מתרצים על זה תירוץ,

אלא נשארים בכושייה עד כדי כך.

הכושי הייתה חזקה שאין על זה תירוץ.

מובן?

אז אם תוספות עליהם תירוץ,

אז ודאי שלי אין תירוץ.

ייתכן שראשונים אחרים מתרצים,

אבל אנחנו צריכים בראש ובראשונה לגמור את הסוגיה.

אחר כך, אם תרצה, אז נבדוק תירוץ, אחרי השיעור.

על כל פנים, פה בגמרא מה רואים?

שמה שנהגו כך, זה לא תואם לדעת רבי אליעזר,

בגלל שהוא מתיר אפילו דרך ראשות הרבים,

ולא תואם לדעת חכמים כי הם מוסרים אפילו דרך גגות וחצרות וקרפיפות.

אז כדעת מי זה?

כדעת רב שמעון.

רב שמעון אומר

שלהעביר מגג לגג

או מחצר לחצר

או מכלפיו לכלפיו,

מותר.

אתם שומעים?

כל מה שצריך לראות בחצרות,

זה רק אם הכלי היה בבית.

כלי שהיה בבית ורוצה אתה להעבירו

דרך חצרך לחצר של השכן,

זה אסור.

אבל כלי ששבת בתוך החצר,

אפשר להעבירו גם לחצר השנייה והשלישית והרביעית,

אין בזה בעיה, אין בזה איסור לדעת רב שמעון.

לחילים, כך הוא אומר, אני רואה את דבריו, רב שמעון אומר,

ניתנן, רב שמעון אומר, אחת גגות,

אחת כרפפות ואחת חצרות,

כולן רשות אחדן לחילים שישבתו בתוכן,

ולא לחילים שישבתו בתוך הבית.

כלומר, אם בכניסת השבת

זה היה בבית והוציאו

את הסכין,

בדרך כלשהי החוצה לחצר,

זה אסור שיעבירנו לחצר אחרת.

אבל אם בכניסת השבת היה בחצר שלך,

אתה יכול להמשיך להעביר את זה לחצר של חברך,

ומהחצר ההיא לעוד חצר, וכן הלאה, על זה הדרך,

משום שכל החצרות כרשות אחת הן

לגבי כלים שישבתו בחצרות.

וכן כל הגגות כרשות אחת,

לכלים שהיו בגג.

כן? מובן?

כל אחת,

החצר זה רשות היחיד,

והחצר של החדר של זה רשות היחיד. גם רשות היחיד.

אבל החצר זה רשות ידיד.

נכון מאוד.

נכון.

נכון.

אז מה הבעיה?

איזה איסור זה? רק זה רבנן, לא זוהרייתא.

נכון?

אומר רב שמעון, כל האיסור הוא דווקא אם זה היה בבית,

כניסת השבת.

אבל אם זה היה בחצר,

מותר.

תיקח רב שמעון סובר, שלא תתראה.

פשוט מאוד.

אם יש כלי בבית, מותר לתת אותו בכל הבית?

כן. אפילו מחדר לחדר?

כן. למה?

כי מותר לתת חצר את החדר. לא, לא, למה?

כי הכול נותן עוד אחת.

אבל זה חצי וחדים מהחדר. תרשה לי, בסדר.

זה לא משנה.

זה לא משנה.

החדר, הכול נותן לחדר, החדר נותן כמו... לא.

לא, פה אתה טועה.

פה אתה טועה.

אמנם נכון שכשהחצר שלי באופן פרטי,

אז אני יכול להוציא את זה לחצר,

אבל כלפי החצרות של השני,

יש חיבור לכל החצרות המחצר שלי, שכלו נחשבו כרשות אחת.

זה לא כמו בית. לכן, אם הכלי היה בבית,

אז זה נקרא שזה היה בחצר אחרת, ברשות אחרת.

אבל אם הכלי שבת בחצר,

זה נקרא כאילו שבת ברשות אחת.

אם הכלי ילך אל בית ומה גדלו של חצר.

או עכשיו אני גם צריך לתאר לך מה זה בית ומה זה חצר. לא, לא, לא, לא. אתה לא יודע מה זה.

בית זה גג,

אם יש כתלים, זה חצר. אם יש גג, זה בית. זו הצעה.

בית פירושו... הרי מדינה בחצר יש לו את כל הדילים המלכתיים כרזות היחידה. בית פירושו שזה מיועד לדירת אדם.

חצר, שם אדם לא גר.

זה מיועד לשימושים.

לנוחיות האדם, אבל אדם לא דר שם.

לא ישן שם, לא ישן שם ולא אוכל שם.

אדם דר בביתו.

בית זה עם קו מחיצות, עם תקרה,

חצר זה לא כך.

זאת אומרת, אם זה חצר בתורה?

אם זה חצר בתורה? זה לא משנה.

לא נראה לי שיהיה הבדל.

משום שאת המקום הזה אתה מגדיר כחצר,

לא כבית.

בית זה מקום שדרים שם.

זה הכל סברות בת רבנן, כי כל מה שצריך ערובי חצרות זה לא דין דורייתא, זה דין רבנה.

מדורייתא אסור לרשות הרבים, לא ברשות היחד לרשות היחיד.

אין איסור כזה.

אז מילא, בא הרב שמעון

ברוחב דעתו

והוא אוחז

שדיר ערובי חצר, זה רק אם כנראה שבתו בבית,

אבל כנראה שבתו בחצר,

אפשר לטטל מחצר לחצר,

גם ללא ערוב.

אומר רש״י לא.

אומר רש״י, דרך גגות ודרך חצרות,

כן?

תמידי,

ברש״י בקו״ל עמוד ב׳

דרך גגות ודרך חצרות,

שלא ערוב זו עם זו,

ואיכא איסורת רבנן,

שלא ברצו רב ליעזר ומחלוקתו כאמה.

רב ליעזר אפילו ברשות הרבים שר,

שר,

והנה הודאה איתו דרך חצרות. אלה שהביאו את הסכין דרך החצרות,

גלו הדעתיו,

גילו בדעתם שאין מכשירי מילה דוחים שבת.

ממילא לכן הם לא הביאו את זה דרך יסודו רבים.

ושלא ברצון החלוקים עליו, וגם נגד אלה שחולקים עליו,

על רב ניעזר.

דעת זה דרך חצרות.

דעמידו חכמים דבריהם דאיסור שבת, אף במקום כרת.

כלומר, גם דבר שהוא אסור ברבנן, לדעת חכמים,

אסור, ואפילו במצווה כזו שחייבים עליה כרת, כגון מצוות המילה.

אלא ברצון רב שמעון. מה שנהגו כך, שלא להביא את זה דרך רשות הרבים, רק דרך הגגות,

זה תואם לדעת רב שמעון, שמתיר אף לדבר הרשות, אפילו לא לצורך במצווה.

מותר לטלטל בחצר לחצר, אפילו לא לצורך במצווה,

לפי רב שמעון, עם הכלי שבת בחצר.

נתנה רב שמעון אומר,

אחת גגות,

וכולי, כולן,

ואפילו אין של בעלים הרבה מטלטלים מזה לזה.

זה לא אסור ברשות לרשות, אלא בתים.

כרפפות, אם של בית סעתיים, הוא מטלטל בחולו.

מה זה כרפף?

צריך לדעת שכרפף זה מקום שיש בו מחיצות נמוכות,

מיועד הרבה פעמים לצורך הבהמות.

אז אם זה בגודל של בית סעתיים בלבד,

בית סעתיים זה הכוונה 100 אמה על 50 אמה,

כל סעה זה 50 על 50. בית סעתיים זה 100 על 50 אמה.

אז אפשר לטלטל בחולו,

כי יש לזה גדר,

לא אסור חכמים לטלטל בכרפף כזה.

אבל אם יותר,

אם הוא גדול יותר,

ולא הוכף לדירה,

הוא לא הוכף לצורך

דירה שסמוכה לו, שהיא משתמשת באותו כרפף,

קרא אליה רשות אחת לגבי חברו.

אז זה נחשב כרשות אחת כלפי הכרפף האחר,

או לגבי חצר, לטלטל שתי אמות בזה ושתי אמות בזה,

להוציא ולהכניס מזה לזה.

והוא הדין של לגבי חצר,

כן?

אבל בתנאי שלא יטלטל ארבע אמות ביחד

באותו מקום.

אם זה לגבי חצר אחרת הכוונה.

שישבתו בתוכה,

שכשקדש היום היו בתוכו ולא בתוך הבית.

כלומר, כל מה שהתירו לטלטל לפי רב שמעון,

מגג לגג ומחצר לחצר,

זה אם הכלים היו בכניסת השבת בתוך החצרות או בתוך הגגות.

אבל לא בתוך הבית. דאילו שבתו כלים בבית, אבל אם הכלים היו בכניסת השבת בבית,

לא מבעיה היכדא לא ערבו בני בתי החצר.

זה לא רק במקרה שלא היה עירוב בין

אלה שבין הבתים של החצר הזו.

ואפילו מבית החצר לא יוצאים. אם למשל,

זו חצר משותפת לכמה וכמה דיירים.

אז פה אסור אפילו להוציא לחצר, זה הדין.

אז לא רק במקרה כזה שאז אסור אפילו להוציא מבית לחצר,

אלא אפילו ערבו ומטלטל מבית לחצר.

אפילו אם הם ערבו,

לא יכולו לטלטל מהבית לחצר,

כי החצר הזו, לאחר עירוב,

יכולים לטלטל מן הבית לחצר שכזו.

בכל זאת, אבל לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחברתם,

אז מחצר אחת לחצר אחרת.

זה אסור שלא ערבו עם ה...

בגלל שהם לא עשו עירובי החצרות עם החצר הסמוכה.

בקיצור,

למשל בזמננו,

ישנו בניין שיש בו עשר דירות, חמש עשרה דירות,

וחצר אחת היא משותפת לכולם.

ויש בניין סמוך ששוב כנעת.

אז הדין הוא שמותר יהיה לטלטל, אם הכלי שבת,

היה בכלי שבת בחצר של אחד הבניינים,

מותר יהיה לטלטלו לחצר האחרת.

אבל אם הכלי שבת בבית, באחד הבתים,

כן,

אסור. ומה אסור? זה צריך לדעת.

שאם לא עשו בני אותו בניין,

כל הדירות שבאותו בניין ערערו,

אסור אפילו להוציא את זה לחצר שלהם.

כן?

אפילו, החידוש הוא שאפילו אם אסור לנו ומותר להוציא מן הבית לחצר,

אבל לקחת את זה, להמשיך עם זה, לטלטל מהחצר לחצרת תמוכה,

זה אסור.

ומה צריכים לעשות פה? לראות בחצרות? כן, רק עם אסור לנו בחצרות.

זהו, עד כאן.

אז בזה נסיים ליום מסיעת אל שמיא.

מחר נמשיך.