מסכת שבת קכ"ח ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

‫מסכת שבת,

דף קכח, עמוד א',

‫אתמול

דיברנו בשיעור על אותם דברים ‫שמותר לפנותם

‫מפני האורחים והתלמידים,

‫ומה החידוש שבהם.

‫היום נלמד איזה דברים אסור לפנות ‫גם לצורך הכנסת אורחים

‫או תלמידים

ומה החידוש בהם.

‫בשורה הראשונה בעמוד

‫אומרת המשנה, אבל לא את התבל.

‫זו ציטטה מן המשנה,

‫שאין לפנות את התבל דבר שהוא ‫לא הופרש ממנו תרומות מעשרות,

‫גם אם זה לצורך הכנסת אורחים או תלמידים ‫לשמוע על דברי תורה בבית רבם.

‫שואלת הגמרא, פשיטא,

‫הרי תבל זה מוקצה.

‫פשוט שאסור לעבור על מוקצה,

‫גם אם זה לצורך אורחים ותלמידים,

‫שהרי התבל הוא דבר האסור באכילה,

‫וגם אי אפשר להפריש תרומות ומעשרות בשבת.

‫משום שנראה כמתקן,

‫על ידי הפרשת תרומות ומעשרות,

‫מוטרים הפירות באכילה, ‫והרי זה כאילו מתקן את הפירות.

‫אם כן, מה החידוש? ‫שאין לפנות את התבל.

‫כמו שאמרנו, זה מוקצה,

‫שהרי זה אסור באכילה.

‫עונה הגמרא לא צריכה בתבל תבול מדרבנה.

‫לא, הוא צריכה המשנה להשמיע לנו ‫את הדין הזה,

‫אלא בתבל שכל איסורו רק מדרבנן.

‫זה פירוש הדבר, תבל תבול מדרבנן.

‫מתי זה תבל שכל איסורו ‫רק מדרבנן ולא מן התורה?

‫שזרעו בעתיד שאינו נקום.

‫אם נאמר שהפירות הללו גדלו בעתיד,

‫שאינו נקוב, אין בו נקב,

‫מאחר ואין שום חיבור לקרקע, ‫כי אין זה יונק מן הקרקע, ‫כי אין בזה נקב,

‫אין חיוב הפרשת תרומות ומעשרות מן התורה,

‫רק מדברי חכמים.

‫לכן היה מקום לבוא ולומר,

‫שמאחר ומן התורה בכלל לא צריך ‫להפרש תרומות ומעשרות,

‫אולי יתירו לצורך הכנסת אורחים או תלמידים,

‫יתירו את התבל בטלטול,

‫כיוון שכל איסורו וחיוב הפרשת תרומות ‫ומעשרות שבו,

‫אינו אלא מדברי חכמים.

‫לכן בא המשנה להשמיע לנו שזה לא משנה.

‫גם אם כל חיוב הפרשת תרומות ומעשרות

‫זה מדברי חכמים,

‫ומה שאסור באכילה אינו אלא מכוח איסור דרבנן,

‫אם כל זה הוא מוקצה ואסור בטלטול,

‫גם אם זה לצורך

‫הכנסת אורחים וקבלת תלמידים.

‫מוסיפה הגמרא לבאר גם את החלק השני ‫שבמשנה ולא מעשה ראשון.

‫אמרה המשנה שגם אין לפנות מעשה ראשון ‫שלא ניטלה תרומתו

‫לצורך אורחים או תלמידים.

‫שואלת הגמרא, פשיטא,

‫הגמרא הבינה בתחילה ‫שכוונת המשנה,

‫שהופרש אכן המעשה הראשון, ‫כמו שכתוב,

‫אבל תרומת מעשר שחייבים להפריש ‫מאותו מעשר ראשון,

‫כמו שביאמרנו אתמול שזה ניתן ‫מן הלוי לכהן, לא הופרש.

‫אם כן, פשוט שהוא עדיין אסור ‫באכילה ללוי,

‫כי הוא עדיין טבול מכוח תרומת מעשר, ‫זה נקרא איסור דבל,

‫מכוח תרומת מעשר שלא הופרשה ‫מאותו מעשר ראשון.

‫אם כן,

‫ודאי שהוא ימוקצה ואסור בטלטול.

‫זוהי שאלת הגמרא פשיטא.

‫מתרשת הגמרא לא צריכה ‫שהקדימו בה קרי,

‫שניטל ממנו מעשר ‫ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה.

‫כלומר,

כאן מדובר באופן

‫שהלוי קיבל מן ישראל, ‫שיש לו, שגדל בשדהו התבואה,

‫קיבל מן ישראל את

המעשה הראשון,

‫קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה.

‫מתי? לאחר שכבר עשו מרוח,

‫והיה, עשו קרי בשדה עם מרוח, ‫שזה גמר מלאכה,

‫הוא מחייב מאז בתרומה גדולה.

‫אלא מה?

‫הוא נטל את זה ללוי ‫קודם שהפרישו מן התבואה כולה ‫את החלק של התרומה הגדולה.

‫הוא נטל לו את המעשר הראשון,

‫אבל מה? ניטל ממנו מעשר,

‫תרומת מעשר. זה כן.

‫אבל עדיין תרומה גדולה לא הופרש ‫כנגד החלק של המעשר הראשון ‫שביד הלוי.

‫וזה, גוף הבא, משנה להשמיע לנו. ‫מהו דתה עם ההקדמה לרב פאפה לאביי? ‫הרי אתמול אמרנו שאם נתן את המעשה הראשון, ‫כשעדיין זה שיבולים,

‫קודם כול מרמלאכה בגורן,

‫אין חיוב הפרשת תרומה גדולה ‫מהמעשה הראשון שנתן ללוי.

‫רב פאפה שאל את אביי, ‫אז למה באופן שנתן את זה ‫לאחר שהקדימו בקרי,

‫שם כן אתה מחייב?

‫כלומר, רב פאפה סבר שאין מקום לחלק, ‫כמו כשהקדימו בשיבולים.

‫אם נתן את המעשה הראשון ‫לפני התרומה הגדולה,

‫אין חייב להפריש תרומה גדולה ‫כנגד המעשה הראשון שנתן ללוי,

‫אז הוא הדין כשהקדימו בקרי, ‫גם אם כבר עשו מרוח בגורן,

‫ונתן מאז את המעשה הראשון ללוי, ‫גם אז לא יהיה חייב תרומה גדולה

‫לתת כנגד המעשר.

‫כמה שמע לאן קדישני לאבייל. ‫לכן בא המשאל להשמיע לנו שזה לא נכון,

‫אלא יש הבדל בין הקדימו בשיבולים ‫הקדימו בקרי.

היינו,

שדווקא בהקדימו בשיבולים ‫אין חיוב הפרשת תרומות ומעשרות,

‫אין חיוב הפרשת תרומה גדולה ‫עד שיהיה דגן, עד שיהיה לו מרוח בגורן,

‫ושעושים מזה קרי ערמה.

‫אבל כשהקדימו בקרי,

‫אז כבר התחייב ‫בהפרשת תרומה גדולה, ‫כל הפירות, כל התבואה.

‫ממילא הוא צריך לתת חלק של תרומה גדולה ‫גם כנגד המעשר הראשון.

‫אם כן, מה יועיל שייתן את המעשר הראשון ללוי,

‫ואפילו יפרישו מזה תרומת מעשר, ‫אבל לא יפרישו את החלק של התרומה הגדולה,

‫שהוא מחויב לתת אותו כנגד המעשר הראשון.

‫מאחר וכן,

בא המשל להשמיע לנו שהוא אסור באכילה,

‫גם במצב שכזה, אותו מעשר ראשון.

‫גם יפרישו ממנו תרומת מעשר, ‫אבל לא יפרישו כנגדו את התרומה הגדולה,

‫שזה אחד מ-40 או אחד מ-50 או אחד מ-60.

‫אשר על כן,

‫אין לטלטל את אותו מעשר ראשון,

‫גם אם זה לצורך הכנסת אורחים ‫או קבלת התלמידים בביתו.

‫מוסיפה המשנה, ולא את מעשר שני,

‫ובהמשך, והקדש שלא נפדו.

‫גם אסור לטלטל, מעשר ראשון שלא פדו אותו,

‫והקדש.

סליחה, זה מעשר ראשון שלא פדו אותו. ‫שני, סליחה, טעיתי, טעות שלי.

‫מעשר שני שלא פדו אותו.

‫הלא עדין אומר, כמו שביארנו אתמול,

‫שאדם חייב להפריש, ‫חוץ ממה שמפריש הוא תרומה גדולה

‫לכהן ומעשר ראשון ללוי,

‫צריך להוציא עוד מעשר שהוא מוגדר ‫מעשר שני,

‫כי הוא השני, הוא הבא בתור ‫אחרי המעשר הראשון.

‫המעשר השני הזה,

‫הוא נותן אותו בשנים של א' ב' ד' ה' בשנות השמיטה.

‫כלומר, השנה הראשונה שמייד אחר השמיטה, ‫זה א',

השנה השנייה,

ושוב, השנה הרביעית שאחר השמיטה,

‫השנה החמישית.

‫הרי כל שבע שנים יש לנו את שנת השמיטה.

‫אז בין שמיטה לשמיטה יהיה שש שנים.

‫מתוך השש שנים, את השנה הראשונה ‫והשנייה, הרביעית וחמישית,

‫זה צריך להפריש מעשר שני.

‫חוץ מהמעשר הראשון והתרומה הגדולה,

‫גם מעשר שני. ‫מה הוא צריך לעשות במעשר השני?

‫בערנו אתמול שהוא צריך לאכול את זה בירושלים,

‫אבל אם הוא לא יכול, אז הוא פותה את זה על מטבע.

‫-צריך להפריש חומש. דבר שיש לו עליו צורה.

‫ובנוסף, גם חומש, נכון מאוד.

‫על כל פנים,

‫כאן,

אם ההבנה שלנו היא כמשותף של דברים,

‫שמדובר שהמעשר הראשון ‫עדיין לא פדו אותו,

‫כן, לא פדו אותו.

‫ההקדש לא פדו אותו.

‫אם כן, לובא דיישוה עדיין אסור באכילה,

‫כי זה הקדש,

‫אז מה החידוש?

‫וזה שאלת הגמרא, פשיטא,

‫פשוט שזה מוקצה.

‫אסור לפנות את זה.

‫כי הרי למה זה מוקצה? ‫כי הרי אסור לאכול הקדש ובלא פדיון,

‫וגם אסור לאכול מעשר שני ‫מחוץ לירושלים בלא פדיון.

‫הוא לא יכול לפדות בשבת.

ולמה אין פודים מעשר שני והקדש בשבת?

בגלל שזה נראה כאילו מכה חומים קל.

כמו שאסרו מכה חומים קל בשבת,

הוא הדין פדיון, מעשר שני או הקדש,

הרי זה כמכה חומים קל.

אז בתרצת הגמרא לא צריכה דנפדו,

ולא נפדו כהלכתם.

לא ההבנה, כמו שהבנת, שבכלל לא עשו פדיון. היה כבר פדיון.

פדו את זה מקודם השבת.

אלא מה?

לא היה פה פדיון גמור כמו שההלכה מחייבת.

למשל,

מעשר שני, מעשר שבדהו על גבי אסימון.

את המעשר הוא פדה

על מטבע שעדיין לא חקקו עליו את הצורה.

כלומר, בשביל שייקרא מטבע,

חוץ מהחומר הגולמי, חוץ מהחומר הגולמי שממנו עושים את המטבע,

הרי עושים איזשהו...

תבנית, צורה.

לא רק תבנית,

אלא איזושהי צורה על גבי המטבע,

וזה על ידי, שחוקקים בו איזושהי חקיקה כלשהי.

על כל פנים,

אז כאן מדובר שהוא פדה את זה על דבר, על מטבע שהוא אמור להיות מטבע,

אבל עדיין עוד לא חקיקה עליו הצורה.

זה נקרא אסימון.

ולמה זה לא טוב?

רחמנה אמר, וצרתה הכסף בידך,

דבר שיש בו צורה.

הרי התורה, כשמדברת על חובת האדם,

אם אינו רוצה לקחת את הפרות בירושלים והוא צריך לפדוד אותם על דבר שהוא מטבע,

התורה הגדירה, וצרתה הכסף בידך. למה זה שאמרה על תורה וצרתה?

דורשים חזל, דבר שיש בו צורה, זו הכוונה.

צריך שזה יהיה סוג מטבע שכבר יש בו צורה,

אבל אם זה אמור להיות בו צורה, ועדיין טבעו בו את הצורה,

טבעו בו את הצורה, אז זה לא טוב.

ממילא, אז מדובר באופן שכזה שהוא נפדה אכן על גבי מטבע קודם שחגגו עליו את הצורה, קודם שהטבעו עליו צורה.

זה לא נקרא כהלכה, הפדיון הזה, כי צריך לפדות רק על מטבע שכבר יש בו צורה.

והקדש,

מועדים הקדש,

מדובר שנפדה ולא נפדה כהלכתו.

למה?

שחיללו על גבי קרקע.

מדובר שאת ההקדש,

הוא חילל אותו, מה זה חיללו? הוציאו לחולין

על גבי קרקע.

פדה את ההקדש תמורת קרקע.

לא תמורת כסף או מטלטלין. נו, אז מה הבעיה?

מי אמר שחייב דווקא כסף או מטלטלין?

ורחמנה אמר, ונתן הכסף, וכאן לא.

התורה אמרה, ונתן הכסף.

וחז״ל למדו

שבזה שהתורה אומרת, ויסב חמישית כסף ערכך עלה וקם לו,

אין פסוק כזה, ונתן הכסף וקם לו.

רק לימדים את זה מהפסוק,

ויסב חמישית כסף ערכך וקם לו.

רק התלמוד כאן קיצר את הלשון,

אבל המילים, ונתן הכסף וקם לו,

זה יוצא מן הפסוק הזה.

בויקרא כז״ נאמר הפסוק הזה. על כל פנים, מאחר והתורה עברה כסף,

למדו חכמים שאי אפשר לבדות הקדש בקרקע.

למה זה הופך את זה לחולי? לא, הפוך.

זה לא יועיל, הפדיון, על גבי קרקע.

ממילא ההקדש יישאר עדיין הקדש.

גם זה לא יועיל.

בשביל לפדות צריך שיבדה את זה על כסף או מיטלטלים.

אומנם תוספות שואלים

למה מותר לבדות במיטלטלים.

הלוא גם מיטלטלים זה לא כסף, כתוב בנתן הכסף.

שווי כסף.

או,

אלא מה תאמר?

שווה כסף, ככסף. נו, אז גם קרקעות זה שווה כסף.

זה לא שווה כסף.

התוספות מבארים. אבל קרקע הרבה יותר קשה למכור. בגלל,

תקשיב, הלימוד הוא בכלל ופרט וכלל.

כך אומרים התוספות.

מהיכן לומדים את הכלל ופרט וכלל הזה? מהפסוק הזה שהזכרנו, ווי אסף כסף וקם לו.

מה זה ווי אסף?

זה כלל.

כל דבר שאפשר לפדות,

אתה יכול.

הכסף הוא פרט, הוא אומר איזה דבר.

על איזה דבר לפדות או לחלל.

וקם לו, זה אומר כל דבר שעשית, בזה הוא אוהיל לך.

אז זה שוב לשון כללי.

ויסף כלל, וקם לו כלל, והכסף שבאמצע זה הפרט.

אז ממילא לימדים מדין, כלל ופרט וכלל.

וכשזה כלל ופרט וכלל,

אי עתדן אל הכען הפרט.

אז אתה אומר, לא צריך את הפרט ממש,

אלא כל דבר שהוא כען הפרט. זה מעין, כאילו. בדיוק. מה זה כען הפרט?

כמו שהכסף זה דבר המיטלטל וגופו ממון,

אז גם כל דבר אחר שהוא מיטלטל בגופו ממון,

הרי הוא כחסם לגבי זה שאפשר יהיה לבדות עליו,

אבל הקדש

גם אמנם הוא שווה כסף,

כן?

אבל הוא לא דבר המיטלטל.

הוא לא דבר המיטלטל.

לכן

אי אפשר לבדות על גבי קרקעות, ובנוסף

הוסיפו התוספות שגם שטרות אי אפשר לבדות עליהן,

כי אין גופן ממון. אמנם הם מיטלטלים,

אבל אין גופן ממון.

אנחנו מבינים רוב החומצו, זאת אומרת, מה זה רוב החומצו,

את הערך שלו

פלוס חומש.

ערך פלוס חומש.

זאת אומרת, היום בימינו כשאנחנו פודים על אש, על פרוטה, על פרוטה.

איך יש פה ערך,

וגם אם תגיד שהערך פרוטה,

אז יש שתי פרוטות.

למה? כי אנחנו צריכים גם את הערך והוא פלוס חומש.

איפה זה נחלף?

זה צריך לדעת שישנה דעת שמואל, כמדומני בגמרא,

שאם הוא פדה על פרוטה, אז זה אוהל לו.

אז אומנם מדאורייתא היה ראוי,

כן?

מדאורייתא היה ראוי שיעשה את זה בשוויו,

כמו שאתה אומר,

בשווי הקרן פלוס החומש,

אבל מאחר והיום בין כך

לא עולים לירושלים,

אז

הסתפקו במשק.

שמואל אומר שאפשר לבדות על,

שגם פדיון על שווה פרוטה היה מועיל.

אז למה לא צריכים שתי פרוטות?

לא צריך.

שווה פרוטות זה גם טוב, כל שקר.

אבל מספיק פרוטה, אבל פרוטה זה המינימום. אז איפה נכנס פרוטות?

עוד פעם, זה כולל את הכול.

אם את הקרן זה כולל אז גם את החומש. כל סכום שיהיה,

שיעבה המעשר שני, אפשר יהיה לבדות את זה על פרוטה. למה לא פחות יש פרוטות?

כי זה לא נקרא בכלל ממון.

אין לזה חשיבות בכלל.

טוב, נמשיך הלאה.

אז רגע, למה אתה תגיד שיש שתי ממונות?

אחת זה ממון של חשיבות של ממון, של חשיבות של שוויו,

ואחת חשיבות של ממון של שמשו.

עוד פעם. חשיבות של ממון. הסברתי, אבל כל זה, גם אם אתה מוסיף את החומש,

עדיין זה הופך להיות כאילו קרן גדול יותר.

כן? יש פה קרן, תוספת של חומש.

אז הכול נעשה עכשיו תשלום גדול יותר.

מה זה משנה?

גם אם זה היה מיליון שקל אפשר יהיה לבנות את זה על פרוטה.

בשביל להוציא את זה לחולין,

די בזה.

טוב,

נמשיך הלאה. ולא את הלוף. היום לא הוגים לעשות את זה גם על סוכה, נכון?

ולא את הלוף.

ולא את הלוף.

אסור לטלטל את הלוף.

מסתבר.

ולא את הלוף.

מה זה לוף?

זה סוג של קטניות

שאם הוא רוצה לטלטל לצורך,

הוא רוצה לטלטל לצורך,

עורכים או תלמידים, אין לו לטלטל.

עכשיו זה מדובר דווקא

שהוא עדיין חי, דקה, עדיין חי.

ואינו ראוי במצב שכזה אפילו למאכל בהמה.

לעומת זאת רבן שמעון בן גמליאל במשנה אומר שמותר לטלטל את הלוף.

כי הלוף ראוי למאכל עורבים.

כי דרך העשירים לגדל עורבים בביתם.

לכן גם הלוף מוגדר כדבר הראוי לבטלטול,

כי הוא ראוי למאכל העורבים.

תנו רבנה, מביאה הגמרא כאן ברייתא,

מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצבעים.

כלומר חצב זה סוג של עשב.

סוג של צמצמה, זה העשב.

העשב כזה ששורשיו יורדים מעומק

ולא מתפשטים לצדדים.

כל יניקתו היא ממש כנגדו.

לא מתפשט ולא יונק משום צד,

אלא רק מהקרקע שכנגדו.

כך אומר הרשב״ם במסכת בבא בתרא דף נ״ה.

ואגב,

רש״י מביא שם, רש״י מביא

שעל ידי החצב

תיחה מיהושע את הארץ לישראל.

כלומר,

איך הוא סימן את הגבולות שבין השבטים?

על ידי ששם שמה, זרעו שם חצב. הוא לא מתפשט, יפה. בגבולות. ואז, לא, בדיוק.

יפה מאוד.

עכשיו למה באמת אפשר לטלטל את העשב הזה של יהושע, שהוא נקרא חצב?

מפני שהוא מאכל לצבעים.

הוא רואה באכילה.

לצבעים.

לצבי, כן. כן, כן, כן.

וזהו הכלל. אגב, נדע את הכלל שכל דבר שראוי לבהמה או חיה ועופות שמצויים אצל בן אדם,

אז זה מותר באכילה.

אפשר לטלטל אותם.

המצויים אצל רוב בני האדם מטלטלים אותם.

זה לא חייב להיות שהאדם הספציפי הזה יהיה לו בהמה או חיה.

אם נמצאים באזור

בהמות כאלה או חיות או עופות

שזה ראוי להם,

אז גם האדם הזה שאין ברשותו לא בהמה או לא חיה ועוף יכול לטלטל,

כי זה ראוי לאותן בהמות שנמצאות באותו אזור שהוא נמצא.

ממילא,

אם מתיר לו מטלטול, מתיר לו מטלטול.

כך

אומר המאירי את הכלל בעניין הזה.

מוסיפה הברייתא ואת החרדל, מפני שהוא מאכל ליונים.

מותר גם לטלטל חרדל,

כי הוא מאכל שראוי ליונים.

השאלה נשאלת,

אבל יש משנה

שאין לטרטל את החרדל.

מה כתוב אצלנו במשנה?

במשנה,

בתחילת הפרק,

מה נאמר שם?

ולא את החרדל.

נו, לכאורה זה סותר כאן את דברי הברייתא, אומרת,

שמותר לטלטל את החרדל.

נו,

אז הרשב״א והרן אומר שבאמת זה מחלוקת המשנה והברייתא.

כשהמשנה סוברת,

הברייתא סוברת שחרדל ברובו

עומד למאכל אדם,

זה עומד לאכילה.

סליחה, הפוך, המשנה.

המשנה אוחזת שזה עומד למאכל אבן אדם. אז אם זה עומד למאכל אדם,

אז הוא לא ייתן לבהמות.

ובתור כשהוא עדיין לא בשבילו,

אלא הוא חי, הוא לא ראוי לאכילה. לכן אסור לטלטל.

לעומת זאת,

הברייתא אומרת שאינו עומד למאכל אדם.

אלא למאחל היונים,

ולכן

מאחר והיונים יכולים לאכול אותו גם במצב שכזה שהוא, כאילו קודם תיקון, זו הכוונה. אז מותר לטלטל?

אז יהיה, ולכן אומרת הברייתא שמותר יהיה לטלטל, אבל לא לאדם, כי עוד לא מוכן, את החרדל, לא, לא, מותר לטלטל, האדם מותר לטלטל, כיוון

שזה עומד ליונים.

כך, אבל גם אם זה אוהב למאחל האדם זה עומד ליונים.

מה?

עוד פעם,

השאלה למה זה עומד, עוד פעם, עוד פעם, צריך לדעת.

לאדם במצב הזה שהוא לא תיקן את זה עדיין, ודאי שהוא לא ראוי לאכילה.

השאלה היתרת טלטול, ממה נובע.

אז זה תלוי למה זה עומד, למה זה מיועד.

אם זה מיועד לאדם, ובמצב הזה אין לו ראוי לאכילה,

אז הוא בוקצה.

אם זה ראוי ליונים. אבל אם זה ראוי ליונים במצב הזה,

אז מותר לה באכילה.

אם זה עומד ליונים.

לא,

אם זה עומד גם לאדם וגם ליהודים?

במקום שעומד בשווה,

נראה שאי אפשר כן לטלטל.

רק באופן שזה עומד ברובו לאכילת אדם.

הוא במצב שהוא עדיין קודם תיקון הנוראי באכילה,

אז אסור בטלטול.

כמו הרב רובר, זה לא חוטל.

הוא יכול בהמה לאכול את זה.

כן, אבל זה לא עומד לאכילת אדם.

אבל זה עומד לאכילת אדם,

זה עוד לא מטורקן.

נכון, אז אסור להם, נכון.

דבר שהוא לא אמר עם האכילה, אסור לטלטל, ודאי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

אף מטלטלין, זה מה שכתוב, זה מה שלמדנו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, זה לא עומד לאכילת, לא יחזור שיש בהמות באזור, עוד פעם.

זה לא עומד, לפי הסברה הזו,

זה לא עומד לאכילת בהמה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מטלטלין שברי זכוכית.

מפני שהוא מאכל לנעמיות.

בנות היענה אוכלים שברי זכוכית.

אומר רבי שמואל בן גמליאל דרך בני מלכים לגדל בנות יענה וכל ישראל בני מלכים

וראוי שיהיו להם נעמיות שאוכלות שברי זכוכית.

זה תשאל את הבנות היענה, לא אותי.

והן ראויות ממילא לשימוש האדם, אותן בנות היענה,

והוא יכול לתת לבנות יענה את השברי הזכוכית שיש ברשותו,

ממילא זה לא מוקצה.

כך

אומר רבי שמעון בן גמליאל. הוא עומד לזה.

זה כל שנשברה באמצע השבת.

לא כתוב כאן מתי זה נשבר.

נראה שאתה תהיה צודק

אם זה היה מוקצה באמת במצב שכזה.

אם למשל זה היה שלם.

יכול להיות שמדובר פה בשברי זכוכית שהיה שברי זכוכית מקודם השבת.

אבל אם קודם השבת היה, אתה מבין מה אני אומר?

אבל באופן שזה היה שלם,

והיה במצב שכזה בוודאי שלא נותנים לבנות היענה זכוכית שלמה,

זה עומד לשימוש האדם. אני חושב שאתה תשאיר אותו, אני אומר, אם הוא יישבר לי בשבת, אז אני אתן את זה לבת ים. לא, לא, לא. זה לא. בוא, זה כללי, יש לי בת ים. לא כתוב את זה כאן.

דבר כזה,

דבר כזה, תתבונן טוב, תתבונן טוב.

דבר שהוא אמור להיות,

למשל קליפות, אתה שומע? למשל קליפות.

שבן אדם, דרך אדם שהוא אוכל פירות,

והקליפות ראויות לבהמה,

ויש בהמות ברשותו, אז זה עומד.

הקליפות מראש עומדות

לאכילת בהמות,

אבל זכוכית,

במצב שעדיין לא נשבר, ואתה לא צופה שזה יישבר,

אז בוודאי לא נכנס עומד לאכילת הבהמות,

לאכילת בנות היענה.

לכן נראה שיהיה אסור בטלטול במצב שנשבר בשבת.

אמר לרבי נתן,

אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו,

מפני שהוא מאכל פילין.

לפי דבריך. הוא כאילו בהתחכמות אומר את זה, כאילו עליו... אגב, זה המשך הברייתא, זה לא הגמרא שואלת. רבי נתן בא ושואל את רבי נשמור בגמליאל,

לדבריך,

אז למה חבילי זמורות אסור לטלטל?

גם אותם אפשר יהיה לטלטל,

כי הרי פילין אוכלים זמורות.

ובני מלכים, זה צריך להדגיש,

והרי לדעתך אתה אומר שכל דבר שבני מלכים, דרכו לגדלם,

אז כל ישראל בני מלכים, והם גם כן ראויים שיגדלו זוהר.

אבל אנחנו לא מגדלים פילים. אם כן, אם כן,

מאחר ואנו בני מלכים, ובני מלכים מגדלים פילים,

אז אם כן, מאחר זה אינו מוקצה.

הוא מלכים מגדלים פילים, לא בני מלכים. מה?

כתוב מלכים מגדלים, לא בני מלכים מגדלים פילים.

בני מלכים הכוונה, כלשהו במשפחת המלכות, זו הכוונה.

עכשיו, למה כתוב בני מלאכים ולא בן אחים? אמרתי, בני מלאכים אפשר להשאיר בנר.

האם יש להם עם שלם, אבל בני מלאכים וזמונקים, תדע למה אנחנו בני מלאכים.

המלך הוא הקדוש ברוך הוא, אנחנו בניו.

לכן אנחנו מוגדרים כבני מלאכים.

טוב,

אז שואל אותו רב נתן את השאלה הזו, מדוע אסור לטלטל חבילי זמורות?

הרי על כל פנים זה ראוי לפילין,

לפילין אוכלים חבילי זמורות,

ובני מלאכים הגדלים פילין, כל ישראל בני מלאכים,

אז למה אסור לטלטל?

עונה הגמרא ורבי שמעון בן גמליאל,

נעמיות שכיחה,

פילין לא שכיחה.

רבי שמעון בן גמליאל אומר,

אין לדמות שברי זכוכית שזה מעקר על נעמיות לבין

חבילי זמורות שראוי לפילין.

נעמיות שכיחה, הן מצויות יותר.

לכן מותר לטלטל מהאכל הראוי לבנות היענה.

פילין

זה מצוי, זה לא מצוי.

אתה לא יכול לבוא ולומר, תשמע,

הרי אתה בן מלך,

אתה יכול וראוי שיתגדל פיל. דווקא לא הייתי אומר את זה, תודה רבה. גם בני מלאכים,

יותר הם מגדלים פילים למלך? לא, לא, לא, לא, לא הבנת, לא הבנת.

כשאנחנו באים לומר את העניין הזה שזה ראוי לבני מלאכים,

אבל צריך את התנאי הנוסף,

שזה מצוי אכן אצל בני מלאכים.

אתה מבין?

בני מלאכים לא מגדלים בביתם פילים.

יש להם איזשהו ג'ונגל ששם עושים אולי אפילו גדרות,

ועושים שם את הפילים.

בספארי יש פילים, וגם חיות יש פילים. אבל סתם הוא מגדלים.

אבל לא בביתם, לעומת זאת בנות היענה אכן הדרך לגדלה בביתם.

למה? כי פעם האכלי נשק היה פיל.

היו אוכלים מלחמה.

בסדר.

זו הגופה שאנחנו אומרים.

זו הגופה שאנחנו אומרים, שזה נמצא במקומות מסוימים בשביל,

נכון, אז אני אומר, זה דרכם היה שלא יהיה בביתם.

פה בנות היענה זה בביתו של הבן מלך,

אז זה נקרא שזה דרכו לגדר.

דרכו לגדל בנות היענה, ולא דרכו לגדל את הפילים.

זה מה שכתוב כאן, בני מלכים, כן.

בנות היענה.

לא, זה עניין כנראה של חשיבות.

בית היענה כנראה זה דבר שאינו כל כך מצוי,

וכאדם כשמחזיק את זה בביתו,

אז הוא נראה חשוב.

מתי אתה פותח זוג עיניים לראות מי יושב בתוך האוטו?

כשאתה רואה איזשהו מרצדס ככה,

מודל 2016. אתה מבין?

כן. אבל אם אתה רואה סובארו,

דווקא אני נוקט את הדוגמה הקיצונית,

גם אם זה מודל 2016, אתה לא מתלהב.

אתה מבין?

אתה רואה אאודי, כן, אאודי 2016. אז אתה, איך אומרים? מתלהב מזה.

מה יש? מה אתה מתלהב? אתה מסתכל מי נמצא בפנים.

כי אתה מבין שאנשים עשירים מחזיקים דבר כזה, נכון?

אבל אנשים שאינם בדרגת עשירות מחזיקים מרחבים פשוטים יותר.

תאמין לי,

אמר המאמר, יש אפשרות, אבל אין אפשרות. אני, יש לי רכב, גם לי יש רכב.

יש לי אוטובוס.

האוטובוס הזה,

ועם האוטובוס הזה אני נוסע לכל מקום. אומנם לא אוטובוס אחד,

יש לי הרבה הרבה חברות שאני נוסע איתן.

אין לי את הדאגות של תיקונים. אבל אתה אומר את זה משמשים.

אז צריך לדעת, משמשים כולם, כולם. צריך לדעת שיש לזה איזושהי תועלת כלשהי,

אבל פעמים שזה גורם לך, במקום תועלת, זה כאב ראש אחד גדול.

בן אדם צריך לדעת לעשות את החשבון.

הרבה הרבה שמחזיקים רכבים,

זה בגלל שכולם ככה.

בשביל להיות אחד מהחברה, חלק מהחברה,

כשאתה נמצא בלי רכב, או בלי מחשב,

או בלי פלאפון, אני יודע מה,

מסתכל עליך כאיזה אחד שהוא שייך לדור המיושן, ישן,

ישן נושן.

במובן?

לא מסתכלים היום על הערך הפנימי שבבן אדם,

מי הוא, כמה חוכמה יש בו,

איזה הנהגות יש לו, עד כמה הוא אנושי.

כל מה ששולט היום זה החיצוניות.

חיצוניות.

אתה תשמע איזשהו דרשן

יודע לדרוש דרשות.

אתה תתלהב.

בתכלס, אם הוא מקיים את כל מה שהוא אומר,

אתה לא בדקת.

לעומת זאת, אם תראה בן אדם,

שהוא לא דרשן, אבל מקיים את הדברים.

אז אדם אמיתי וערכי ידע להעריך אחד כזה,

אבל האנשים שהם חיצוניים לא יעריכו את זה,

משום שמחפשים את החלק החיצוני.

ייכנס לפה רב, שהוא עם לבוש של רב,

אז כולם יסתכלו מיהו ומהו.

אבל נכנס אדם, אדם שאינו כזה, בלי הלבוש הזה.

לא הסתכלו בחלק הפנימי שבו, אם הוא שווה משהו או לא שווה משהו.

איך אמר פעם מישהו?

הוא הבחין שכשהוא נכנס,

כן,

לפני שהיה רב בישראל,

אז היה נכנס, אף אחד לא היה יקיים לכבודו.

אחר כך, כשהוא התחייב מכוח התפקיד לשים בגד רבני,

אז כולם היו קמים.

אמר להם, אני מבין שאתם מבינים מכוח הבגד,

אז בואו, הנה, נכנסתי את הבגד, תפסתי את הבגד בידו, בואו תקומו.

הנה הוא נכנס.

הבגד נכנס. כן,

מה ההבדל?

אבל אני נשארתי אותו דבר בין קודם לכן ובין אחר כך.

אז מה אתם מכבדים עכשיו? בגלל שראיתם עליי בגד שכזה.

זה פשוט שטות שאין לי דוגמתה,

כי אנשים בוחנים את הכל על פי החיצוניות.

לפעמים אתה רואה אפילו בן אדם שנראה לך צדיק, נראה לך צדיק,

אז אתה מתקער ממנו.

בתכלס תבדוק אם הוא עושה את הכל על פי ההלכה, אל תתלהב.

אם הוא אכן עושה נחת רוח על הקדוש ברוך הוא.

יש כאלה שחיצוניות אתה רואה אותם כאילו סטנדרטי.

לא בוריד עליהם צדקות,

אבל הם צדיקים גדולים.

ואדרבה, מסתירים את מעשיהם.

אני, ברוך השם, סייעת השמיא, זכיתי ללמוד על מחד שכזה. 16 שנה למדתי איתו חברותה,

והוא היה אדם שבבחינה חיתונית לא ראית עליו שום דבר.

אדם ככל האחרים.

אבל אתה הבחנת, אדם שיש לו עיניים, מבחין.

הייתי מדבר איתו הרבה גם על עיני השכבה חוץ מהלימוד.

וראיתי את המבט

להיכן הוא מגיע, להיכן הוא מעפיל בהשגות ובמחשבות שלו.

עד היכן דקדוק המעשים שלו.

הבן אדם לחברו זה בצורה מיוחדת.

מעולם,

מאז כל התקופה הזו שאני חי איתו הייתי,

כן?

היינו 25 שנה בערך,

או אולי יותר 27 שנה.

מעולם לא פגע באיש.

27 שנה אני חי איתו,

מעולם לא פגע באדם.

ואשתו העידה בלוויה שהיא חיה איתו כבר עשרות שנים,

מעולם לא צעק עליה.

הכל בניחותא.

זו עבודה, עבודה שורשית.

אמנם הוא גדל בבית,

בבית מיוחד,

אבל הוא קיבל את החינוך בצורה מושלמת.

קראו לו הרב חדש, זה השם שלו.

לא, לצערנו הוא נפטר לפני שנתיים ו...

אבל אתה רואה ההנהגה של מלכות.

אתה רואה נכות?

אתה רואה ההנהגה של מלכות,

וזה לא בכדי.

אדרבה,

והוא לא אהב את כל ההתבלטות הזו.

להיות בשידי דרכים.

בלי...

כי אדם שהוא פנימי, זה האדם האמיתי.

אדם שחי עם בוראו ולא חי עם הסובב,

מה אומרים ומה לא אומרים.

לא זה צריך לעניין אותו, צריך לעניין אותו דבר אחד.

מה רוצה השם יתברך ממני?

עם זה אני צריך ללכת.

וזה צריך לשים לב, כי הרבה הרבה,

לצערנו,

טועים בזה.

ואני נוכח לא אחת ולא שתיים במצבים הללו,

שהחיצוניות זה הקובע.

וכבר בגמרא מובא, שלחו מטעם, איזה הוא בן עולם הבא?

שייף עין,

שייף נפיק.

גריס בו רייטא תדירא,

ולא מחזיק טבעות עליה לנפשי.

כשנכנס ויוצא,

הכל בשפיפות קומה, שלא להתבלט.

אינו מחפש כבוד,

לומד כל הזמן בתורה, עוסק בתורה. התורה זה הפנימיות הגדולה ביותר שהקדוש ברוך הוא להתלבש בתורה.

ולא מחזיק טבעות עליה לנפשי. הוא לא מרגיש שהוא עושה טובה

בעצמו למישהו. זה חובתו.

זה האדם שאפשר להעד עליו של בין עולם הבא.

הרב, מה ההבדל בין מזומן לבין עולם הבא? לא חיפשו תפקידים, חיפשו את הקדוש ברוך הוא. נכון.

אה, אז זה כבר תוספות מביאים,

שזה בלי דין ובלי איסורים.

אם זה מזומן אחרי העולם הבא. הכי גדול?

זה בלי דין ובלי איסורים.

מה הכי גבוה, הכי גבוה המזומן? אמרתי, זה מה שכתוב בתוספות בכתובות.

אם כתוב מזומן, זה לא דין ומלוא איסורים.

אמר הממה, אם אתה תתייסר פה על התורה הקדושה,

אז בטוחני שאתה לא תוכל להיכנס לשם בלי דין ובלי איסורים.

אבל לא לשבת רגע על רגל ולהסתכל בכל מיני סרטונים למיניהם או משהו כזה.

כל כולך תיעמל בתורה, בדקדוק ההלכה, בדקדוק במצוות.

כל כולך עלייה בתורה ובעירת שמיים. תייסר את גופך על התורה הקדושה.

כן, אבל כדוש ברוך הוא מה?

אני יודע שהוא כדוש ברוך הוא אוהב את כל האדם בגלל זה. כתוב הוא כל העובד הזה במקום התראה למשפחות כנסת.

יש בתמרית,

הקדוש ברוך הוא לא מעלים את הדין מהבן אדם, אמרתי.

עוד פעם אני מסביר.

אדם שהחטא הזה הוא חטא,

הוא כאילו,

אז אם לא יאיר אדם דאי יצא,

זה מתאחד כאילו. אז למעשה יצא שהוא מתאחד כאילו חטא.

לא.

אז לכן אני מסביר.

שאם בן אדם

מתייסר על התורה הקדושה,

עצם האיסורים האלו זה תחליף לאיסורים שהוא היה אמור לקבל בעולם העליון. לא, לא. הם התייסרו כל החיים, הם היו בערבים. אתה מבין?

זה מתגמר העולם. מובא שכל מאן דהבה באשכבתי דה רבי מוזומן לחיי העולם הבא. זה שם בגמרא בכתובות.

והלוויה שלו, מי שהיה שם הוא מוזומן לחיי העולם הבא. ולמה? למה מוזומן לחיי העולם הבא?

פשטו את הכוונה שהגיעו לדרגת תשובה והתעוררות כזו עצומה שהתשובה כבר הובילה אותם למצב שיהיה יום לדין מלא יסורים.

שהרי אדם על ידי תשובה עמוקה מעומק הלב ואז הוא נהפך להיות אדם חדש. כל מה שעשה נמחק ממנו.

לזכור לזה אמנם זה קשה אבל שם יכלו, יכלה אותה בת קול להעיד שכל מנדבע באשכבתי דה רבי

הגיעה לדרגה שלויות מזומן לחיי העולם הבא.

מה באשכבה שלו? מה? בישיבה שלו? טוב, זה עוד עניין.

זה עוד עניין.

למה דווקא רבי?

מה היה הרבי יבחרו יוחאי, עבדי תל אביבי? הולך לפי דרגה שלויות. טוב, הלאה, אינני יודע. זה מה שכתוב.

אני מנסה להסביר בכוח שלנו הדל ביותר. גם אני רוצה ללכת באשכרה.

אתה?

גם אני רוצה ללכת באשכרה.

טוב,

בוא נראה.

אבל רבי לא בתקופה של היום. מה אתה רוצה? אמר הממר

והוא דהיתן עמיות

באה הגמרא ודנה בדעתו של...

רבן שמעון בן גמליאל

שאומר שמותר לטלטל שברי זכוכית כי זה מאכל לנעמיות.

המהר אומר,

כל מה שרבן שמעון בן גמליאל התיר לטלטל את השברי הזכוכית

זה רק דאית לנעמיות, שיש לו נעמיות.

זהו, זהו. אבל אם אין לו נעמיות, אפילו באזור שלו אין לו. אז זה מוקצה ואסור לטלטל.

עוד מעט נראה שזה רק הממר אומר את זה, בסוף יש מחלוקת בזה,

יש מי שחולק.

מה שאמרתי זה לפי האמת.

הגמרא,

מסקנת הגמרא שלא כדברה הממר.

בוא נראה.

אמר הבא שילא הממר לדברך,

אלא דקאמר לרבן נתן לרבן שמעון בן גמליאל,

חבילי זמור, לא תטלטל בלי שום מאכל לפילין,

היית לפילין, אמי לו?

כלומר, מה שאל אותו רבן נתן לרבן שמעון בן גמליאל?

לפי דבריך רבן שמעון בן גמליאל,

אז שיהיה מותר לטלטל גם חבילי זמורות, שהרי זה מאכל לפילין.

מה כל כך קשה?

הרי כל מה שרבן שמעון גמליאל אמר זה דווקא אם יש לנו נעמיות לפי דבריך המאמר.

הלאה המאמר אומר שכל מה שאמר רבן שמעון גמליאל זה דווקא אם יש לנו נעמיות.

אז יותר שכשרבן נתן הלך והקשה,

הוא הקשה על אופן שיש לו פילין.

נו, היא יית לפילין עמאי לא. אז אם יש לו פילין, מי אמר שלא?

יש לו, אז מה הבעיה?

אז אחרי רבי שמעון גמליאל ודאי יזמור שיהיה אפשר לטלטל חבילי זמורות אם יש לו פילין, מה אתה שואל?

אלא ראוי, אלא ודאי כוונת רב נתן לומר שראוי לפילין, אפילו אין לו פילין.

זה הוא שואל אותו.

לדבריך שאפשר לטלטל את השגורי זכוכית כי מאכל הנעמיות,

אז גם חבילי זמורות יטלטלו כי זה מאכל הפילין.

כלומר זה ראוי לפילין, כמו שהיא לשיטתך ראוי להנעמיות,

משמע מתוך הדברים שלא צריך שיהיו נעמיות בביתו,

אלא ראוי לנעמיות,

וממילא זה מספיק כדי שיהיה מותרים בטלטול.

אמר רבי רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון

ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולו סבירה להו כל ישראל בני מלאכים הם שכל ישראל הם בני מלאכים.

ממילא כל דבר שראוי לבני מלאכים נקרא שזה ראוי לכל ישראל,

כי גם כל ישראל הם בגדר בני מלאכים.

ואת זה סוברים מכל אלה שהזכיר אביי,

ארבעה תנאים קדושים,

רבן שמעון בן גמליאל, רבי שמעון ורבי עקיבא.

עכשיו איפה מצאנו את דבריהם שהם סוברים את הכלל כל ישראל בני מלאכים?

אז הנה רבן שמעון בן גמליאל הדאמרה.

רבן שמעון בן גמליאל, זה כבר הזכרנו אותו עכשיו,

שהוא אמר שהוא מותר לטלטל שברי זכוכית, כי זה מאכל לנעמיות.

הגם של נעמיות, מי מגדל אותם?

בני מלאכים,

אבל הוא סובר שכל ישראל בני מלאכים. ראוי שיגדלו,

גם כן מבחינת המעמד שלהם,

ראוי שיגדלו בנות היענה,

לכן מותר לטלטל שברי זכוכית.

רב שמעון,

וגם דעת רב שמעון אנחנו מוצאים את זה במשנה.

למדנו את זה בלעיל בדף קי״א.

שמה מובא

בני מלאכים,

סכין עגבי מכותיהן שמן ורד, שכן דרכן של בני מלאכים לסוך בחול.

אבל כידוע שאדם שחש כאב,

כן, הוא רוצה לסוך בשמן,

באחד מאיבריו,

אז הוא יכול לסוך בשמן.

זה לא נקרא איסור רפואה בשבת, כי זה לא ניכר שעושה כן לרפואה.

רק דבר שניכר שעושה לרפואה

והוא חש מחוש בלבד,

אז אסרו.

אבל כאן, שזה לא ניכר שעושה זאת לצורך רפואה,

מותר.

אבל שמן ורד, אומר שם התנא שחולק על רב שמעון,

שמן ורד אסור.

למה? כי שמן ורד לא ראוי לכל אדם, זה שמן יקר.

זה ראוי רק לבני מלאכים.

אז אם יבוא סתם בן אדם וירצה לסוך שמן ורד,

יאמרו לו, פה זה ניכר לשם רפואה,

כי שמן ורד זה יקר, אדם רגיל לא משתמש בזה.

אבל אם זה בני מלאכים,

בני מלאכים צריכים על גבי מכותיהם של בן ורד, מותר להם לסוך.

למה? כי לגביהם זה לא ניכר לרפואה.

למה? שכן דרכם של בני מלאכים לסוך בחול.

הרי גם הם משתמשים בזה גם עבות החול. אבל תודה רבה. במציאות ישראל העם לא היו צריכים לבני ורדים.

אבל רב שמעון אומר,

בפוטנציאל זה בני מלאכים. אבל אנחנו לא רוצים את זה במציאות, לא רוצים את זה. רב שמעון אומר, כל ישראל בני מלאכים הם.

לכן יכול כל יהודי ויהודי להתנהג כבן מלך,

וממילא דינו שווה שמותר יהיה לו לסוך שמן ורד.

למה בני מלאכים? כך אומר רב שמעון.

שאלה טובה.

שאלה טובה.

אולי הכוונה באמת קטנה, מכוח הקושי הזו,

שביני מלאכים, אבותינו הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב,

היו ודאי בגדר מלאכים.

הרי כל חכם, כל תלמיד חכם הוא בגדר מלך.

גמרא מביאה מסכת גתינדר סמלך ב',

שראוי לקרוא לכל חכם וחכם

מלך,

מן מלכה רבונו, דכתיב בי מלאכים ימלוכו.

רבי ישמעאל ורבי עקיבא דתניא,

מאיפה אנחנו מוצאים את דעת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שסוברים כל ישראל בני מלאכים?

משום שישנה איזה ברייתא שמדברת לגבי בעל חוב. מה זה בעל חוב?

אדם

שהוא חייב חוב לאדם אחר, כן?

אז המלווה נקרא בעל החוב, הוא הבעלים על החוב,

וגם הלווה נקרא בעל חוב,

משום שהוא חייב את החוב.

אז מה כתוב שם? הרי שהיו נושים בו אלף מנה,

ולבוש אצטלה בת מאה מנה,

מפשיטין אותו ומלבישין אותו אצטלה ראויה לו.

אדם שחייב אלף מנה זה סכום עצום,

חייב הרבה כסף,

אבל יש לו בגד

ששווה מאה מנה, שזה עשרת אלפים זוז.

כלומר זה בגד שרק אנשים עשירים ביותר לובשים.

יכולים לחייב אותו למכור את הבגד הזה, ללבוש בגד פשוט,

ובהפרש

יחזיר את החובות שלה.

זה מה שהוא אומר, מפשיטין אותו ממנו

ומלבישין אותו אצטלה ראויה לו, כלומר זולה יותר.

אבל תנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא,

כל ישראל בני מלאכים הם.

כל ישראל ראויים לאותה אצטלה, למה?

גם הגם של האצטלה הזו, רק עשירים לובשים.

אבל כל ישראל הם

בני מלאכים,

לכן הם גם ראויים לאותה אצטלה,

ולכן לשיטתם אסור להוציא ולחייב את האדם הזה שלבוש,

את האצטלה היקרה למכור אותה,

אלא משאירים אותו עליה, עליו.

משאירים אותה עליו.

אומר רש״י,

נו ברש״י,

שלא נטלה תרומתו,

כעס על כדעתך,

שלא נטלה תרומת מעשר שלו.

אסימון,

אסימון שאין עליו צורה.

חצב עשב שמשתרש בעומק כנגדו,

ואין שורשיו מתפשטין,

ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל.

נעמיות בנות היענה,

יטלטלו,

ראוי להיות לו פילין ולהאכילן

על מכותיהן בשבת,

ולא גזר משום שחיקה צממנים,

שכן דרכן אסוך בלא מכה.

הלקח

לאו מוחמילתא דלרפואה.

לכן

אין פה הוכחה

לגבי הבני מלאכים שזה לצורך רפואה.

נחזור לגמרא.

אנחנו בשורה הראשונה מההרחבות, כן?

חבילי קש

וחבילי

המשך המשנה, חבילי עצים, חבילי זרדים.

אם התקינן למאכל בהמה, כלומר הכין אותם,

הזמין אותם

מערב שבת למאכל בהמה, את הקש,

כלומר התכוון במחשבתו על ידי פעולה כלשהי,

שכבר מערב שבת, שזה יהיה לצורך הבהמה,

אפשר יהיה לטלטל.

אבל אם לא עשה כך, אסור.

למה זה באמת כך?

כי בדרך כלל סתם עצים או זרדים,

הם עומדים להסקה, לא למאכל בהמה.

לכן הם מוקצים.

כדי שיהיה מותרים טלטול בשבת,

חייב שיכין אותם, יזמין אותם לצורך הבהמה כבר מערב שבת.

תלו רבנן.

מספיק המחשבה?

מה?

תלו רבנן. תלו רבנן. תלו שלא להכשיר איזשהו מקום לצורך בו. לא, הכוונה,

כן.

לא, הפוך להעסקה.

כן.

להעסקה זה עומד.

להעסקה זה ודאי מוקצה,

אבל כשהוא רוצה להשתמש ולטלטל את זה,

צריך שזה יהיה עומד לבהמה.

מאחר שצריך שיעמוד על הבהמה,

אז

צריך שתקינה למאכל בהמה.

היינו במחשבתו, אם יהיה לו מחשבה מערב שבת שהוא ישתמש בזה לצורך האכלת הבהמה,

בזה זה הופך להיות מותר בטלטול.

הבית יוסף ככה מביא באורחיים, סימן ש״ח,

שההזמנה במחשבה מועילה בזה, שלא יהיה עוד מוקצה.

בשולחן ערוך הרב הוא מחלק באיזה סוגי מוקצה מועילה מחשבה בלא.

הוא אומר, דבר שהקצאתו הייתה במחשבתו, אז מועיל מחשבה אחרת

לשנות את היעוד שלה.

אבל דבר שהקצאתו הייתה על ידי מעשה,

לא יועיל.

מובן?

למה? כאילו כי מותר לאכיל את הבהמות. לא, מחשבה היא יכולה לבטל מחשבה. כן, אבל מה בהמה מיוחדת, שהתנועה פה של בהמה,

זה לא שנים הבהמה היא שלו, בהמה בר, נגיד. לא, לא, מדובר שיש לו בהמות.

זה לא משנה. מדובר שיש לו בהמות, רק מה?

מאחר והדבר הזה, מאחר והדבר הזה, תקשיב,

תן לי לסיים. מאחר והדבר הזה עומד שלא למאכל בהמה,

אז מדובר בוקציה. מה זה יראה לי שיש לו בהמה, אבל זה לא עומד למאכל בהמה.

אז בשביל שייקרא עומד למאכל בהמה,

צריך שיחשוב במחשבתו בערב שבת שכוונתו להאכיל בזה את הבהמה,

ואז יהיה מותר לו בצלצול. זה בכלל לא בהמה שלו, לא של סתם חתולים שנמצאים ברחוב ככולה כזאת, לא?

או, או, יש,

זה כבר מקום לדון.

מה יעדים? זה אומר, אכלת את הבהמה שלך, התורה אומרת, אתה צריך להיות אחרי גורמים לאכל את הבהמה שלך, ולהיות...

זה ממש הפך. כן. לא, מצאנו אבל דוגמאות כאלה,

שאם הם מיועדים לבהמות אחרות, של מישהו אחר,

מוצר בצלצול.

אם הם נמצאים באזור, כן, כן,

זה נמצא באזור.

אבל זה בדרך כלל, יש אנשים שהם באופיים כאלה, אוהבים לתת אשכלה, גם היום אוהבים לשים את הדוח אל החתולים,

זה באופיים כזה,

הם,

איך להגיד לך, זה ההגדרה, הם אוהבים חיות, אוהבים... לא, אתה צריך, אתה צריך לדעת... זה אומר אדם שרוצה לתת. אתה צריך לדעת להבדיל

בין לתת לבין ביטול דין מוקצה שבהם.

כלומר, לגבי לתת, זה דווקא סוג בהמה שזה מותר על האדם להאכיל אותה.

בהמה שיש ברשותו.

סתם בהמה שאין אדם ברשותו,

אסור לו להאכיל.

רק לגבי דין, לגבי דין טלטול,

אז מספיק שיש לו אפילו לאדם אחר בהמה,

ויש פה באזור בהמה של מישהו אחר, הוא יכול להסתמך על זה כדי שלא יהיה דין מוקצה בדבר.

אבל הוא מאכיל אבל, אז מה ניתן לך? לא יאכיל, אז הוא ייתן לבעל הבית להאכיל.

טוב, אבל למישהו אחר הכוונה... אבל על כל פנים, זה ראוי,

זה עומד למאכל אדם, למאכל בהמה.

הרב, הרב, אבל אסור לתת שירות לעל הבית. לא, אם זה לא... הרב, אם למישהו אחר, אז זה הוא גוי.

מה?

אני לא מישהו אחר, זה הוא גוי.

נו, אז מה יש?

זה לא בהמה של ישראל.

ישראל מחויבת את השביתה.

אתה מדבר... אתה מדבר... אתה או בהיבתך,

יש דין של בהיבת ישראל.

אבל אני מדבר על בהמה שלי, של גוי, לא בהיבת ישראל. אתה מדבר על אלה שהוא... לחתחו לזה היה בהעסקה,

או אתה מדבר סתם על קליפות.

נאמר שהיה לו קליפות, את תפוחי תפוזים,

והוא... יש פה בהמות באזור שהוא יכול לתת את התפוזים לבהמות.

מי דובר על ישראל?

נו, אז מה זה משנה?

לא, הוא לא יכול לתת לגוי שייתן לו?

זה לא יכול להיות שהבהמות,

הוא לא מחויב לתת לבהמות האלה, אז זה...

אז מה שקורה כמו איזה בהמה,

זה לא מסוגל להאכיל אותה. לא קשור. למה האוכל כזה מחויב לבהמה להאכיל אותה? לא קשור. כי האוכל כזה מחויב לבהמה להאכיל אותה, אבל זה מה שאתה לא מחויב להאכיל אותה. לא קשור, זה לא קשור זה לזה.

כשאני בא לדון כלפי דילמוקציה, אז אני אומר,

דבר כזה שאדם נורמלי מביא את זה לבהמות,

וזה עומד למאכל בהמות,

אז גם אם הבהמות הן לא שלך,

אתה יכול להסתמך על זה כדי להתיר בצלטון.

אתה מבין?

פה זה דין אחר. כאן מדברים על דבר כזה שבכלל מלכתחילה לא היה מיועד למאכל בהמה.

אלא מה?

אתה רוצה עכשיו, מכאן ואילך, שיהיה עומד למאכל בהמה. אומרים לך, זה הכל,

אם חשבת מלכתחילה לתת את זה לבהמה.

אם חשבת מלכתחילה לתת את זה לבהמה, אז זה מבטל מזה את הדין המוקציה.

ולמה אמרתי אסור לתת לבהמה או חצי בשבת, שיהיו אכילים?

אה, זה דין אחר, אני לא זוכר, אבל בהנחה כתוב את זה.

אסור לתת לבהמה או חצי בשבת?

שאין

אינך חייב להאכיל אותה.

אתה חייב להאכיל.

זה פורים, עכשיו.

כן, כן.

עכשיו אני לוקח ל... לא, סומכה, סבבה.

למה, מה, אז מה קרה?

אוי, תביא משנה ברורה, נו, בקיצר.

תביא משנה ברורה, ואנחנו נראה את זה בפנים.

חלק זה חלק ג'.

חלק ג', רק שלישי.

ש״ן ח׳.

סימן ש״ן ח׳.

טוב,

נמשיך הלאה.

תענו רבנה.

הגמרא מביאה על זה ברייטא, שיש בזה מחלוקת תנאים.

חבילי קש וחבילי עצים

וחבילי זרדים.

אם היא מתקינה למאכל בהמה, מטלטלין אותה.

ואם לאו,

אין מטלטלין אותה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

חבילי נטלין ביד אחד, מותר לטלטלן.

חבילי

בשתי ידיים, אסור לטלטלן.

אתם שומעים?

כלומר, לדעת הטען הראשון שבברייטא,

זה טועם לדעת המשנה,

שרק היא מתקינה למאכל בהמה.

אבל כשלא התקינה למאכל בהמה, אסורים בטלטול.

אבל רבי שמואל גמליאל אומר,

אפילו חבילות שהוא הזמין אותן מערב שבת למאכל בהמה,

לא כל החבילות מותר לטלטל.

אלא רק אם זה נטל ביד אחת. אם זה חבילות כאלה שאינן גדולות,

ואפשר להרים, להגביה אותה ביד אחת,

לטלטל אותה ביד אחת,

אז מותר בטלטול.

אבל חבילות גדולות,

שצריך לזה שתי ידיים,

אסורים בטלטול.

כי זה דבר שיש בו טרחה, לא יטירו חכמים.

מביאה אברה את הדין נוסף, חבילי סיעה,

איזום וכורנית, זה כל מיני סוגי עשבים,

הכניסה לרצים, אין מסתפק מהם בשבת.

אם הוא הכניס אותם לצורך

שיהיו ראויים להסקה.

אמנם,

עכשיו זה עדיין לא ראוי,

כי הם מלאכים עדיין,

אבל הוא משאיר אותם בביתו על מנת שכשיתיבשו הוא ישתמש בזה לצורך ההסקה.

הוא יכול לשנות את הייעוד שלהם תוך כדי שהם מתייבשים.

אז מאחר, אז אפילו אם כבר התייבשו,

אפילו אם התייבשו, אבל מאחר מלכתחילה הם

הוא הכניס אותם לעצים לצורך ההסקה ולהסקה, הרי זה בוקצה.

האב עם הכוונתו עכשיו לקחת את זה לצורך אחר, אסור לו להסתפק מהם בשבת.

אפילו שהם עוד לא מוכנים. כי לא הייתה דעתו להשתמש בהם.

כן?

הוא התכוון רק לצורך ההסקה ולא לצורך שום שימוש אחר.

אבל מאכל בהמה, אבל אם כוונתו הייתה מלכתחילה להכניס אותם כדי להאכיל את הבהמות,

מסתפק מהם בשבת,

אז יכול הוא לקחת מהם בשבת.

תוספות מביאים

שלא צריך שיהיה לו כוונה מיוחדת לבהמה.

אלא אם הוא הכניס אותם באופן סתמי.

היינו, בשביל ההסקה צריך להתכוון.

אבל באופן, אם הוא הכניס אותם באופן סתמי, זה נקרא כאילו הכניסו למאכל בהמה,

ומותר להסתפק מהם.

כך אומר התוספות כאן בדיבור המתחיל, הכניסן.

הלאה,

וקוטם ביד ואוכל.

מותר לקטום, היינו, לחתוך מהם

חתיכות דקות ביד,

ואוכל.

ובלבד שלא יקטום בכלי.

אבל לקחת כלי לצורך זה,

זה אסור,

כי קטימתם זה בכלל מלאכת טוחן,

ולא התירו באופן שזה בכלי. למה זה נקרא קטימה?

עץ, כאשר אתה חותך אותו,

זה נקרא שאתה קוטם.

כן, ככה זה נקרא.

זה בגלל כפו.

לא, כותב בקוף ובכף.

הלאה, מולל ואוכל.

ומולל ואוכל. כלומר, אם הוא רוצה לאכול את הזרעונים שבתוך העשבים הללו,

ישנם זרעונים כנראה בעשבים הללו,

אז הוא יכול למלול, היינו, לעשות איזושהי פעולה של לחיצה כלשהי בעשב,

וכך יפריד את הזרעונים מהעשבים ויוכל.

ובלבד שלא אמלול בכלי הרבה, אבל להכין כמות

שיהיה

בתוך כלי ואחר כך לאכול זה אסור. דברי הבי יהודה. אלה נקודתיים. חכמים וחכמים אומרים,

מולל בראשי אצבעותיו ואוכל.

לא רק שיש איסור בכלי, אלא אפילו ביד אסור, אם זה כדרך.

אלא רק על ידי שינוי.

בראשי אצבעותיו.

לא ייקח את השרביטים

ויעשה כך, וכך יהיה לו זרעונים.

אפילו אם אין כוונתו בכלי.

כן? דעת חכמים.

דעת חכמים שרק בראשי אצבעותיו.

כמות קצרה יותר, ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.

וכן באמיתה,

וכן בפיגם.

זה סוג של צמחים.

אינני יודע מה זה.

הוא מביא פה שהפיגם

זה צמח מרפה שנקרא גם טיגנה.

היו שוחקים אותו לתוך דבש.

וזה מה זה?

אז זה הפיגם.

זה הפיגם.

וכן בשאר מיני תבלין.

מה זה האמיתה? אנחנו נראה בגמרא. מה היא אמיתה?

מהו הצמח הזה שקורא לזה התנא בברייתא אמיתה?

ניניה.

מה שנקרא נענה.

אמיתה זה נענה.

אז יש גם באמיתה וגם בפיגם וגם בשאר מיני תבלין,

יש מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים איך מותר למלוא,

האם ברעשי אצבעותיו דווקא או אפילו בכף ידו.

הלאה, שיאה, אמר רבי יהודה, ציטרי.

ציטרי.

שיאה

זה מה שרבי יהודה הכיר בזמנו שנקרא ציטרי.

זה סוג של צמח שמשמש למשמים.

איזוב, אברתה.

זה אחד ממיני האיזוב שככה נקרא בזמנה.

קורנית,

קורניתא שמה.

צמח שאברייתא קורא לזה קורנית,

אלא לא הזכרנו גם את הקורנית.

מה זה הקורנית?

שמו הוא קורניתא.

היה עשב שידוע היה לחכמי התלמוד,

שכבר נקרא בשם הזה קורניתא.

שואל את גמרא, ואהודה אמר לו,

מאן באי קורנית ואשתך חשא.

איך אתה אומר שהקורנית שהזכירה הברייתא זה מה שחכמי התלמוד ידעו בשם קורניתא?

הלא היה מעשה שאחד אמר לכמה אנשים, מי רוצה קורנית?

והתברר למעשה שהיה בידו צמח שנקרא חשא.

אם כן, קורנית זה לא קורניתא, אלא חשא.

זה סוג צמח אחר.

אלא שיאה ציטרי איזו בברתא,

קורניתא חשא.

אכן כן, קורניתא זה היה חשא,

ולא, כמו שאמרנו בתחילה, קורניתא.

אומר רשי,

רשי בדיבור המתחיל,

התקינן, הזמינן,

אסור לטלטלן,

ואפילו הזמינן למאכל בהמה זה תרחי.

שיאה איזו קורנית לקמם מפרש לה,

כניסן היוצאים ליה בשם,

שלא יקטום בכלי כדרך חול, כדאמרן.

הימן דה פרים סילקה דמה לטוחן. אם הוא קוטם,

אז זה דומה לטוחן. בבלתת רבי יהודה גרסין אני מולל ואוכל, בלבד שלא למלול בכלי הרבה.

זה בדעת רבי יהודה, אבל חכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא למלול בידו הרבה כדרך חול.

זוהי הגרסה הנכונה, כמו שהיה, כן בתלמוד שלנו מובא.

כך מצאתי בתוספתא דרבנן.

זה רבנן מחמירה את זה בכל היד האסור. רבנן מחמירים שאסור למלול בכל היד, אלא בראשי אצבעותיו. ומה הוא מולל?

כגון אם בא לאכול הזרע, מולל לשרביטין שהזרע בתוכה.

וכן בעמיתה לקמם מפרש מהימיתה,

ניניה מינטי.

כלומר הנענה, מה שאמרנו.

פיגם, זה סוג של עצב, ציטרי אותו דבר.

ולשון אחר, הוא מביא פה גם כן איזשהו סוג של טמח.

אברתא חשה,

וללשון הראשון לא פורש.

כלומר, מה זה הקורניתא?

רש״י אומר שלא התפרש לו מה זה העשב הזה. כלומר, כל אותם עצבים אחרים,

אז רש״י אמר איך היה נקרא בלועזית לפי איכשהו הוא יודע,

בזמנו של רש״י.

אבל הקורניתא הוא לא ידע. מה זה? לכן הוא לא פרש את זה.

עד כאן.

וזה סיימנו להיום.